העם המחוצף בכפר הגלובלי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העם המחוצף בכפר הגלובלי

העם המחוצף בכפר הגלובלי

עוד על הספר

יהודה באואר

יהודה באואר (נולד ב-6 באפריל 1926) הוא פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר השואה. חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2000, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ח 1998 ויקיר ירושלים לשנת תשס"ח 2008.‏

באואר הוא חבר בוועדת המערכת של The Posen Anthology of Jewish Culture – אנתולוגיה לתרבות יהודית עליה אחראים 32 מומחים, מארצות הברית וישראל. האנתולוגיה עוסקת במכלול התרבותי היהודי - ספרות, שירה, כלכלה, דת, פילוסופיה, סרטים, ארכיטקטורה ועוד.

תקציר

"העם המחוצף" שונה בתכלית מספריו עד כה של יהודה באואר - מגדולי ההיסטוריונים של השואה במאה ה-20. באואר מתבונן בתולדות העם היהודי בדרך ביקורתית מושחזת ובסגנון רווי הומור ואירוניה, מתוך זעם נלהב שנובע מאהבה עמוקה. מי שמבקשים לדעת ולהבין מי אנחנו והיכן אנחנו חיים - אינם יכולים שלא לקרוא את הספר הזה.
כך כותב באואר במבוא לספר:
 
"אני מודה שהספר המוצג פה לפני הקורא הוא בעצם מעשה רמייה. היסטוריון של השואה, מלאכתו מבוססת על מציאת תיעוד שיוכיח את תקפות התיאורים והניתוחים של מאורעות היסטוריים, והנה כאן הוא מציג ספר חף כמעט מהערות שוליים. היסטוריון שטוען טיעונים, אך אינו מטריח עצמו להוכיח אותם על ידי ציטוטים מתאימים, הסתמכות על בני סמכא בעניינים שבהם הוא דן, וכיוצא באלה. זה היסטוריון זה? יאמרו המלעיזים; לוּ היה צעיר יותר, אין ספק שהיה צריך לשלול ממנו את זכות ההוראה באוניברסיטה. ואני מסכים עם ביקורת כזאת, כי אכן כך הדבר: אני מציג כאן תזות ודעות בלא להוכיח אותן בדרך המקובלת".
 
פרופ' יהודה באואר נולד בפראג, ב-1926, ועלה ארצה עם הוריו בראשית 1939. לאחר שירות בפלמ"ח למד בבריטניה, לחם במלחמת העצמאות, והצטרף לקיבוץ שובל, בו היה חבר במשך 41 שנים. הוא מונה לפרופסור מן המניין ב-1977, ולימד ב"מכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית, עד היציאה לגמלאות. חתן פרס ישראל ב-1998. כיום הוא יועץ מדעי של יד ושם, וחבר האקדמיה למדעים.

פרק ראשון

הקדמה
 
ב־2013 פורסם ספרי "העם המחוצף" בהוצאת "נהר ספרים" (עורך — ראובן מירן). לא כתבתי אז ספר מחקרי, אלא מעין מסה כוללת ובה הערות שוליים מעטות בלבד; טיפלתי בהוויה היהודית והישראלית על רקע בעיות שואה ורצח עם. הספר המוגש כאן הוא בעצם המשך של ניסיון זה. גם עתה אינני מתיימר להגיש לקורא ספר מחקרי עם הפניות לתיעוד ולספרות אקדמית, ולא משום שאינני מעריך זאת — הרי כל שאר ספרַי היו ספרי מחקר טיפוסיים, לטוב ולרע — אלא משום שכאן כמו בספרי הקודם, רציתי לנקוט עמדה, ברורה ככל שאפשר, בסוגיות מכריעות. פה ושם הזכרתי חלק קטן מהספרות המחקרית שעליה אני מסתמך, וזאת רק במקומות שבהם נראה לי הדבר הכרחי להבנת עמדותי. יוצאים מכלל זה שני נושאים. האחד הוא הפרק המטפל בגורל הצוענים בעת מלחמת העולם השנייה והקשר בין זה לבין רצח היהודים. בגלל הדעות המנוגדות אחת לרעותה בעניין זה ראיתי לנכון לכתוב את הפרק הזה לפי כללי המחקר ההיסטורי המקובל, ולכן הסתמכתי על מקורות רבים בשפות שונות. הנושא השני הוא הפרק שבא אחרי הפרק על הצוענים ועוסק במקומה של האנטישמיות בין הגורמים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
מה התחדש מאז "העם המחוצף"? שינויים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים וכיוצא באלה — בוודאי. מבחינת תפיסות היסוד, לא הרבה. מבחינתי האישית שונה הדבר: לא הזכרתי ולא דיברתי עד עתה על כמה מהסוגיות שבהן אני עוסק בספרי זה, והתעורר בי הצורך להתייחס אליהן. במידה מועטה — אני מאמין — נאלצתי לחזור על הטיעונים בספרי הקודם, אבל אני מקווה שהספר הנוכחי עומד בזכות עצמו, ללא צורך בעיון בדברים שכבר כתבתי. מה בכל זאת מרכז העיון כאן? כפי שהכותרת אומרת — ראייה גלובלית של סוגיות הנוגעות לתולדות היהודים, תולדות האזור, ההידרדרות לרציחות המוניות ולרציחות עם, תובנות ביחס לשואה, רקעה והשפעותיה שבלעדיהן לא ניתן, לדעתי, להבין את ההווה; מקרים היסטוריים ועכשוויים של רצח עם והטיפול בהם; ובסופו של דבר ניתוח פוליטי של כל אלה המכוון לניסיון הבנה יותר טובה של התהליכים המדיניים העוברים עלינו באלה הימים. זהו החוט המקשר — זווית ראייה גלובלית שבסך הכול אין בה חדש, ומה שחדש בה הוא סובייקטיבי לגמרי. האם זו יהירות של מי שעבר את גיל התשעים? אולי.
 
יהודה באואר
ירושלים, נובמבר 2018
 
 

פרק ראשון: הסכסוך "שלנו" בראייה גלובלית

נתחיל מן הסוף: הדיון האינסופי בסכסוך הישראלי/יהודי־פלסטיני מתמקד בעיקרו של דבר בבעיות שנוצרו בשטח הארצישראלי בין שתי ישויות אתניות־לאומיות־דתיות וברקע ההיסטורי שלהן. הפתרונות המוצעים חוזרים על עצמם עד לעייפה. אולם דומה שלא ניתן להתייחס לסכסוך מנקודת מבט מקומית או אפילו אזורית. בעידן הגלובליזציה אין מנוס מלנסות לראות אותו בהקשר המציאות הגלובלית.
אחד היסודות של ראייה כזאת הוא ההכרה הפשוטה בעובדת ירידת כוחה, היחסי כמובן, של ארצות הברית מחד גיסא, וירידת עניינה במזרח התיכון, לפחות באופן חלקי והדרגתי, מאידך גיסא. ארצות הברית היא עדיין המעצמה הצבאית והכלכלית החזקה בעולם, אלא שאין לה יכולת פוליטית להשתמש בכוחה המדיני והצבאי המלא — להבדיל משימוש בכוח צבאי במקרים ספציפיים וממוקדים. לא רק שמשלוח צבא אמריקני למזרח התיכון, לאסיה, לאמריקה הלטינית או לאפריקה קשה בשל התנגדות קיצונית שצפויה מצד תושבים מוסלמים בחלק מן האזורים האלה, והתנגדות לא פחות חריפה בשל ההסתייגות מיורשי הקולוניאליזם הלבן וקורבנותיו ביתר המקומות, בעיקר באפריקה השחורה; אלא שצפויה התנגדות עזה של אזרחי ארצות הברית, שתתבטא ודאי בקרב שתי המפלגות הגדולות, לשליחת בניהם ובנותיהם להרפתקאות נוספות מעבר לים. גם בתקופת טראמפ. ארצות הברית יכולה להפעיל את כוחה חלקית על ידי שימוש בכוחה האווירי, הימי, והטכנולוגי — מלחמת סייבר — וכן על ידי הפעלת יחידות מובחרות קטנות, אך לא הרבה מעבר לכך. ארצות הברית נחלה שלוש תבוסות פוליטיות־צבאיות בעשורים האחרונים: בווייטנאם, בעיראק ובאפגניסטן. בווייטנאם השתלטו אויביה הקומוניסטים (לשעבר?) על האזור. ההשפעה האמריקנית האזורית ירדה מאוד, ווייטנאם נמצאת גם כיום תחת שלטון של מפלגה אחת, אף שבינה לבין רעיונות קומוניסטיים קלאסיים המרחק גדל והולך. באפגניסטן הולך ומשתלט מחדש הטליבאן לצד כוחות דומים לו, כולל דאעש. בסופו של דבר סביר להניח ששרידי הכוחות האמריקניים יגורשו או יעזבו מתוך הבנה שתפקידם שם נגמר. המטרות האמריקניות באפגניסטן לא הושגו, תוצאות ההתערבות האמריקנית שנתמכה על ידי האירופים היו אלפי קורבנות אמריקניים ומספר גדול בהרבה של קורבנות אפגניים. ההרפתקה מסתיימת בכישלון אמריקני מהדהד. עיראק תמשיך להיות מדינה לא מתפקדת אלא מתפרקת; לבד מאלפי קורבנות אמריקניים שמתו שם, נספו כ־150,000 עיראקים (המספרים שנויים במחלוקת) בעקבות השתלטות צבא ארצות הברית על עיראק, וכתוצאה ישירה או עקיפה של המדיניות האמריקנית. ברק אובמה הלך לקצה הקיצוני האפשרי — אני מציין זאת בניגוד לרוב הפרשנים הישראלים והאחרים — כאשר שלח מטוסים ויחידות קטנות ומובחרות (כ"יועצים" בדרך כלל) להילחם במזרח התיכון ובעוד כמה מקומות, בעיקר באפריקה. גם טראמפ אינו נוהג אחרת. לארצות הברית אין אינטרסים כלכליים או אחרים בסוריה, לבד מן הרצון לצמצם ככל שרק אפשר את השליטה הרוסית־איראנית. ארצות הברית למעשה נטשה את סוריה ולא תוכל לחזור אליה מול הברית של רוסיה־איראן־אסד־חזבאללה. מסתמן אפוא כישלון אמריקני רביעי, טראמפ או לא טראמפ.
ובכל זאת: במצב של השתלטות רוסית על חלקי סוריה (או על כולה), מדינה שנהרסה לחלוטין, וניסיונות השתלטות ה"קשת השיעית" (איראן־סוריה של אסד־חזבאללה), יש עדיין חשיבות לישראל בעיני ההנהגה האמריקנית. ישראל נתפסת בעיניה ככוח צבאי "בִּמקום" (proxy) במזרח התיכון. אלא ששימוש אפשרי בכוחה הצבאי של ישראל נתקל בבעיות פוליטיות קשות ביותר, בשל האיבה של האוכלוסיות המוסלמיות לישראל, גם אם ממשלות מוסלמיות אחדות יחפשו דרך פשרה עם המדינה היהודית. הממשלות המקומיות אינן יכולות לתמוך בגלוי בצעדים ישראליים כוחניים. שימוש בצה"ל בסוריה או בעיראק, או בכל מקום אחר, לפי אינטרסים אמריקניים, לא יעלה על הדעת — אלא אם כן מדובר ביוזמה ישראלית במצב של חוסר ברירה, מול השתלטות איראנית או רוסית, או התגרות של חזבאללה ומשטר אסד. ואילו מצד אחר, האינטרס האמריקני בכל האזור, אינטרס שהיה בעבר בנוי בעיקר על הצורך לשמור על אספקת הנפט לארצות הברית ובעלות בריתה, נחלש באופן משמעותי, אם כי לא נעלם לגמרי. ארצות הברית אינה תלויה עוד בנפט הסעודי או האיראני, שכן היא יכולה לנצל משאבים ביתיים בשיטת ה־fracking, כלומר ניצול שכבות אדמה נושאות נפט שעד לפני זמן לא רב אי אפשר היה לנצל אותן מסיבות כלכליות. יבוא הנפט לארצות הברית ירד מאוד, ומחירי הנפט צנחו מ־100 דולר ויותר לחבית למחצית או מעט למעלה מזה. התוצאה היא שסעודיה למשל נערכת לשינוי יסודי במערך הכלכלי שלה: זניחה הדרגתית של התלות בבארות הנפט ופיתוח בסיסי תעשייה והיי־טק. ירידת מחירי הנפט, גם אם תיעצר, כפי שנראה בעת כתיבת שורות אלה, משפיעה גם על אירופה, והנכונות להשקיע בארצות המזרח התיכון אינה קשורה עוד בנפט בלבד אלא בפיתוחי תעשייה ותקשורת. המעבר מנפט לגז גם הוא משפיע השפעה רבה, שכן מקורות של גז הולכים ומתגלים, וייתכן שצפויה הצפה של שוקי האנרגיה כך שקשה להניח כי תתאפשר עלייה משמעותית של מחירי הגז והנפט. נוסף לכל אלה גוברת ההשפעה של משבר המים, המושפע על ידי ההתחממות הגלובלית שמשטר טראמפ בסך הכול שולל את קיומה. התמעטות הגשמים תוך עלייה במספרי האוכלוסין וצריכת מים עולה על ידי תעשייה מתפתחת, תביא בלא ספק למשברים חמורים גם בשדה הפוליטי־כלכלי־חברתי־צבאי. המשבר החמור בסוריה גורם לא רק לזוועות של רצח המוני והרס תשתיות, אלא גם לצמצום עיבוד הקרקע, הגורם להתייבשות והתקדמות המדבר בכל האזור. אלה מצדם גורמים לירידה משמעותית בייצור הדגנים ההכרחיים לקיום האוכלוסייה, ומגבירים את עוצמת הסכסוכים הפוליטיים־צבאיים. מובן שכל ההתפתחויות האלה הן הדרגתיות, והמערכים המדיניים והכלכליים מן העבר אינם נעלמים במהירות. אבל המסקנה מתבהרת יותר ויותר: ארצות הברית מפַנה מקום — אמנם חלקית, בעיקר במזרח התיכון, באפריקה ובאזורי עולם נוספים — לסין, לרוסיה ולגורמים אחרים. לגבי המזרח התיכון, מסתמנת בעידן טראמפ אפשרות של הסכמה, בשתיקה כמובן ולמרות צחצוחי חרבות תקשורתיים, בין ארצות הברית, רוסיה, איראן, אסד וחזבאללה, כאשר ייתכן שממשל טראמפ יתמוך בישראל הימנית כמשקל נגד מול איראן ורוסיה, משקל שאין לוותר עליו בריקוד הדיפלומטי־תקשורתי הזה בין המעצמות. התמיכה הזאת לא תהיה מלאה, כמובן, וייעשה ניסיון להכריח את שני הצדדים בסכסוך "שלנו", המקומי, למתן את איבתם זה לזה, כי הוא בסך הכול מהווה מטרד לא רצוי למדיניות כל המעצמות. מקומה של הדיקטטורה הטורקית במערך כזה אינו ברור, אבל טורקיה היא בלא ספק גורם שלילי ביותר בכל המובנים, ובעל משקל רציני.

יהודה באואר

יהודה באואר (נולד ב-6 באפריל 1926) הוא פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר השואה. חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2000, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ח 1998 ויקיר ירושלים לשנת תשס"ח 2008.‏

באואר הוא חבר בוועדת המערכת של The Posen Anthology of Jewish Culture – אנתולוגיה לתרבות יהודית עליה אחראים 32 מומחים, מארצות הברית וישראל. האנתולוגיה עוסקת במכלול התרבותי היהודי - ספרות, שירה, כלכלה, דת, פילוסופיה, סרטים, ארכיטקטורה ועוד.

עוד על הספר

העם המחוצף בכפר הגלובלי יהודה באואר
הקדמה
 
ב־2013 פורסם ספרי "העם המחוצף" בהוצאת "נהר ספרים" (עורך — ראובן מירן). לא כתבתי אז ספר מחקרי, אלא מעין מסה כוללת ובה הערות שוליים מעטות בלבד; טיפלתי בהוויה היהודית והישראלית על רקע בעיות שואה ורצח עם. הספר המוגש כאן הוא בעצם המשך של ניסיון זה. גם עתה אינני מתיימר להגיש לקורא ספר מחקרי עם הפניות לתיעוד ולספרות אקדמית, ולא משום שאינני מעריך זאת — הרי כל שאר ספרַי היו ספרי מחקר טיפוסיים, לטוב ולרע — אלא משום שכאן כמו בספרי הקודם, רציתי לנקוט עמדה, ברורה ככל שאפשר, בסוגיות מכריעות. פה ושם הזכרתי חלק קטן מהספרות המחקרית שעליה אני מסתמך, וזאת רק במקומות שבהם נראה לי הדבר הכרחי להבנת עמדותי. יוצאים מכלל זה שני נושאים. האחד הוא הפרק המטפל בגורל הצוענים בעת מלחמת העולם השנייה והקשר בין זה לבין רצח היהודים. בגלל הדעות המנוגדות אחת לרעותה בעניין זה ראיתי לנכון לכתוב את הפרק הזה לפי כללי המחקר ההיסטורי המקובל, ולכן הסתמכתי על מקורות רבים בשפות שונות. הנושא השני הוא הפרק שבא אחרי הפרק על הצוענים ועוסק במקומה של האנטישמיות בין הגורמים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
מה התחדש מאז "העם המחוצף"? שינויים פוליטיים, כלכליים, אידאולוגיים וכיוצא באלה — בוודאי. מבחינת תפיסות היסוד, לא הרבה. מבחינתי האישית שונה הדבר: לא הזכרתי ולא דיברתי עד עתה על כמה מהסוגיות שבהן אני עוסק בספרי זה, והתעורר בי הצורך להתייחס אליהן. במידה מועטה — אני מאמין — נאלצתי לחזור על הטיעונים בספרי הקודם, אבל אני מקווה שהספר הנוכחי עומד בזכות עצמו, ללא צורך בעיון בדברים שכבר כתבתי. מה בכל זאת מרכז העיון כאן? כפי שהכותרת אומרת — ראייה גלובלית של סוגיות הנוגעות לתולדות היהודים, תולדות האזור, ההידרדרות לרציחות המוניות ולרציחות עם, תובנות ביחס לשואה, רקעה והשפעותיה שבלעדיהן לא ניתן, לדעתי, להבין את ההווה; מקרים היסטוריים ועכשוויים של רצח עם והטיפול בהם; ובסופו של דבר ניתוח פוליטי של כל אלה המכוון לניסיון הבנה יותר טובה של התהליכים המדיניים העוברים עלינו באלה הימים. זהו החוט המקשר — זווית ראייה גלובלית שבסך הכול אין בה חדש, ומה שחדש בה הוא סובייקטיבי לגמרי. האם זו יהירות של מי שעבר את גיל התשעים? אולי.
 
יהודה באואר
ירושלים, נובמבר 2018
 
 

פרק ראשון: הסכסוך "שלנו" בראייה גלובלית

נתחיל מן הסוף: הדיון האינסופי בסכסוך הישראלי/יהודי־פלסטיני מתמקד בעיקרו של דבר בבעיות שנוצרו בשטח הארצישראלי בין שתי ישויות אתניות־לאומיות־דתיות וברקע ההיסטורי שלהן. הפתרונות המוצעים חוזרים על עצמם עד לעייפה. אולם דומה שלא ניתן להתייחס לסכסוך מנקודת מבט מקומית או אפילו אזורית. בעידן הגלובליזציה אין מנוס מלנסות לראות אותו בהקשר המציאות הגלובלית.
אחד היסודות של ראייה כזאת הוא ההכרה הפשוטה בעובדת ירידת כוחה, היחסי כמובן, של ארצות הברית מחד גיסא, וירידת עניינה במזרח התיכון, לפחות באופן חלקי והדרגתי, מאידך גיסא. ארצות הברית היא עדיין המעצמה הצבאית והכלכלית החזקה בעולם, אלא שאין לה יכולת פוליטית להשתמש בכוחה המדיני והצבאי המלא — להבדיל משימוש בכוח צבאי במקרים ספציפיים וממוקדים. לא רק שמשלוח צבא אמריקני למזרח התיכון, לאסיה, לאמריקה הלטינית או לאפריקה קשה בשל התנגדות קיצונית שצפויה מצד תושבים מוסלמים בחלק מן האזורים האלה, והתנגדות לא פחות חריפה בשל ההסתייגות מיורשי הקולוניאליזם הלבן וקורבנותיו ביתר המקומות, בעיקר באפריקה השחורה; אלא שצפויה התנגדות עזה של אזרחי ארצות הברית, שתתבטא ודאי בקרב שתי המפלגות הגדולות, לשליחת בניהם ובנותיהם להרפתקאות נוספות מעבר לים. גם בתקופת טראמפ. ארצות הברית יכולה להפעיל את כוחה חלקית על ידי שימוש בכוחה האווירי, הימי, והטכנולוגי — מלחמת סייבר — וכן על ידי הפעלת יחידות מובחרות קטנות, אך לא הרבה מעבר לכך. ארצות הברית נחלה שלוש תבוסות פוליטיות־צבאיות בעשורים האחרונים: בווייטנאם, בעיראק ובאפגניסטן. בווייטנאם השתלטו אויביה הקומוניסטים (לשעבר?) על האזור. ההשפעה האמריקנית האזורית ירדה מאוד, ווייטנאם נמצאת גם כיום תחת שלטון של מפלגה אחת, אף שבינה לבין רעיונות קומוניסטיים קלאסיים המרחק גדל והולך. באפגניסטן הולך ומשתלט מחדש הטליבאן לצד כוחות דומים לו, כולל דאעש. בסופו של דבר סביר להניח ששרידי הכוחות האמריקניים יגורשו או יעזבו מתוך הבנה שתפקידם שם נגמר. המטרות האמריקניות באפגניסטן לא הושגו, תוצאות ההתערבות האמריקנית שנתמכה על ידי האירופים היו אלפי קורבנות אמריקניים ומספר גדול בהרבה של קורבנות אפגניים. ההרפתקה מסתיימת בכישלון אמריקני מהדהד. עיראק תמשיך להיות מדינה לא מתפקדת אלא מתפרקת; לבד מאלפי קורבנות אמריקניים שמתו שם, נספו כ־150,000 עיראקים (המספרים שנויים במחלוקת) בעקבות השתלטות צבא ארצות הברית על עיראק, וכתוצאה ישירה או עקיפה של המדיניות האמריקנית. ברק אובמה הלך לקצה הקיצוני האפשרי — אני מציין זאת בניגוד לרוב הפרשנים הישראלים והאחרים — כאשר שלח מטוסים ויחידות קטנות ומובחרות (כ"יועצים" בדרך כלל) להילחם במזרח התיכון ובעוד כמה מקומות, בעיקר באפריקה. גם טראמפ אינו נוהג אחרת. לארצות הברית אין אינטרסים כלכליים או אחרים בסוריה, לבד מן הרצון לצמצם ככל שרק אפשר את השליטה הרוסית־איראנית. ארצות הברית למעשה נטשה את סוריה ולא תוכל לחזור אליה מול הברית של רוסיה־איראן־אסד־חזבאללה. מסתמן אפוא כישלון אמריקני רביעי, טראמפ או לא טראמפ.
ובכל זאת: במצב של השתלטות רוסית על חלקי סוריה (או על כולה), מדינה שנהרסה לחלוטין, וניסיונות השתלטות ה"קשת השיעית" (איראן־סוריה של אסד־חזבאללה), יש עדיין חשיבות לישראל בעיני ההנהגה האמריקנית. ישראל נתפסת בעיניה ככוח צבאי "בִּמקום" (proxy) במזרח התיכון. אלא ששימוש אפשרי בכוחה הצבאי של ישראל נתקל בבעיות פוליטיות קשות ביותר, בשל האיבה של האוכלוסיות המוסלמיות לישראל, גם אם ממשלות מוסלמיות אחדות יחפשו דרך פשרה עם המדינה היהודית. הממשלות המקומיות אינן יכולות לתמוך בגלוי בצעדים ישראליים כוחניים. שימוש בצה"ל בסוריה או בעיראק, או בכל מקום אחר, לפי אינטרסים אמריקניים, לא יעלה על הדעת — אלא אם כן מדובר ביוזמה ישראלית במצב של חוסר ברירה, מול השתלטות איראנית או רוסית, או התגרות של חזבאללה ומשטר אסד. ואילו מצד אחר, האינטרס האמריקני בכל האזור, אינטרס שהיה בעבר בנוי בעיקר על הצורך לשמור על אספקת הנפט לארצות הברית ובעלות בריתה, נחלש באופן משמעותי, אם כי לא נעלם לגמרי. ארצות הברית אינה תלויה עוד בנפט הסעודי או האיראני, שכן היא יכולה לנצל משאבים ביתיים בשיטת ה־fracking, כלומר ניצול שכבות אדמה נושאות נפט שעד לפני זמן לא רב אי אפשר היה לנצל אותן מסיבות כלכליות. יבוא הנפט לארצות הברית ירד מאוד, ומחירי הנפט צנחו מ־100 דולר ויותר לחבית למחצית או מעט למעלה מזה. התוצאה היא שסעודיה למשל נערכת לשינוי יסודי במערך הכלכלי שלה: זניחה הדרגתית של התלות בבארות הנפט ופיתוח בסיסי תעשייה והיי־טק. ירידת מחירי הנפט, גם אם תיעצר, כפי שנראה בעת כתיבת שורות אלה, משפיעה גם על אירופה, והנכונות להשקיע בארצות המזרח התיכון אינה קשורה עוד בנפט בלבד אלא בפיתוחי תעשייה ותקשורת. המעבר מנפט לגז גם הוא משפיע השפעה רבה, שכן מקורות של גז הולכים ומתגלים, וייתכן שצפויה הצפה של שוקי האנרגיה כך שקשה להניח כי תתאפשר עלייה משמעותית של מחירי הגז והנפט. נוסף לכל אלה גוברת ההשפעה של משבר המים, המושפע על ידי ההתחממות הגלובלית שמשטר טראמפ בסך הכול שולל את קיומה. התמעטות הגשמים תוך עלייה במספרי האוכלוסין וצריכת מים עולה על ידי תעשייה מתפתחת, תביא בלא ספק למשברים חמורים גם בשדה הפוליטי־כלכלי־חברתי־צבאי. המשבר החמור בסוריה גורם לא רק לזוועות של רצח המוני והרס תשתיות, אלא גם לצמצום עיבוד הקרקע, הגורם להתייבשות והתקדמות המדבר בכל האזור. אלה מצדם גורמים לירידה משמעותית בייצור הדגנים ההכרחיים לקיום האוכלוסייה, ומגבירים את עוצמת הסכסוכים הפוליטיים־צבאיים. מובן שכל ההתפתחויות האלה הן הדרגתיות, והמערכים המדיניים והכלכליים מן העבר אינם נעלמים במהירות. אבל המסקנה מתבהרת יותר ויותר: ארצות הברית מפַנה מקום — אמנם חלקית, בעיקר במזרח התיכון, באפריקה ובאזורי עולם נוספים — לסין, לרוסיה ולגורמים אחרים. לגבי המזרח התיכון, מסתמנת בעידן טראמפ אפשרות של הסכמה, בשתיקה כמובן ולמרות צחצוחי חרבות תקשורתיים, בין ארצות הברית, רוסיה, איראן, אסד וחזבאללה, כאשר ייתכן שממשל טראמפ יתמוך בישראל הימנית כמשקל נגד מול איראן ורוסיה, משקל שאין לוותר עליו בריקוד הדיפלומטי־תקשורתי הזה בין המעצמות. התמיכה הזאת לא תהיה מלאה, כמובן, וייעשה ניסיון להכריח את שני הצדדים בסכסוך "שלנו", המקומי, למתן את איבתם זה לזה, כי הוא בסך הכול מהווה מטרד לא רצוי למדיניות כל המעצמות. מקומה של הדיקטטורה הטורקית במערך כזה אינו ברור, אבל טורקיה היא בלא ספק גורם שלילי ביותר בכל המובנים, ובעל משקל רציני.