נתחיל מן הסוף: הדיון האינסופי בסכסוך הישראלי/יהודי־פלסטיני מתמקד בעיקרו של דבר בבעיות שנוצרו בשטח הארצישראלי בין שתי ישויות אתניות־לאומיות־דתיות וברקע ההיסטורי שלהן. הפתרונות המוצעים חוזרים על עצמם עד לעייפה. אולם דומה שלא ניתן להתייחס לסכסוך מנקודת מבט מקומית או אפילו אזורית. בעידן הגלובליזציה אין מנוס מלנסות לראות אותו בהקשר המציאות הגלובלית.

אחד היסודות של ראייה כזאת הוא ההכרה הפשוטה בעובדת ירידת כוחה, היחסי כמובן, של ארצות הברית מחד גיסא, וירידת עניינה במזרח התיכון, לפחות באופן חלקי והדרגתי, מאידך גיסא. ארצות הברית היא עדיין המעצמה הצבאית והכלכלית החזקה בעולם, אלא שאין לה יכולת פוליטית להשתמש בכוחה המדיני והצבאי המלא — להבדיל משימוש בכוח צבאי במקרים ספציפיים וממוקדים. לא רק שמשלוח צבא אמריקני למזרח התיכון, לאסיה, לאמריקה הלטינית או לאפריקה קשה בשל התנגדות קיצונית שצפויה מצד תושבים מוסלמים בחלק מן האזורים האלה, והתנגדות לא פחות חריפה בשל ההסתייגות מיורשי הקולוניאליזם הלבן וקורבנותיו ביתר המקומות, בעיקר באפריקה השחורה; אלא שצפויה התנגדות עזה של אזרחי ארצות הברית, שתתבטא ודאי בקרב שתי המפלגות הגדולות, לשליחת בניהם ובנותיהם להרפתקאות נוספות מעבר לים. גם בתקופת טראמפ. ארצות הברית יכולה להפעיל את כוחה חלקית על ידי שימוש בכוחה האווירי, הימי, והטכנולוגי — מלחמת סייבר — וכן על ידי הפעלת יחידות מובחרות קטנות, אך לא הרבה מעבר לכך. ארצות הברית נחלה שלוש תבוסות פוליטיות־צבאיות בעשורים האחרונים: בווייטנאם, בעיראק ובאפגניסטן. בווייטנאם השתלטו אויביה הקומוניסטים (לשעבר?) על האזור. ההשפעה האמריקנית האזורית ירדה מאוד, ווייטנאם נמצאת גם כיום תחת שלטון של מפלגה אחת, אף שבינה לבין רעיונות קומוניסטיים קלאסיים המרחק גדל והולך. באפגניסטן הולך ומשתלט מחדש הטליבאן לצד כוחות דומים לו, כולל דאעש. בסופו של דבר סביר להניח ששרידי הכוחות האמריקניים יגורשו או יעזבו מתוך הבנה שתפקידם שם נגמר. המטרות האמריקניות באפגניסטן לא הושגו, תוצאות ההתערבות האמריקנית שנתמכה על ידי האירופים היו אלפי קורבנות אמריקניים ומספר גדול בהרבה של קורבנות אפגניים. ההרפתקה מסתיימת בכישלון אמריקני מהדהד. עיראק תמשיך להיות מדינה לא מתפקדת אלא מתפרקת; לבד מאלפי קורבנות אמריקניים שמתו שם, נספו כ־150,000 עיראקים (המספרים שנויים במחלוקת) בעקבות השתלטות צבא ארצות הברית על עיראק, וכתוצאה ישירה או עקיפה של המדיניות האמריקנית. ברק אובמה הלך לקצה הקיצוני האפשרי — אני מציין זאת בניגוד לרוב הפרשנים הישראלים והאחרים — כאשר שלח מטוסים ויחידות קטנות ומובחרות (כ"יועצים" בדרך כלל) להילחם במזרח התיכון ובעוד כמה מקומות, בעיקר באפריקה. גם טראמפ אינו נוהג אחרת. לארצות הברית אין אינטרסים כלכליים או אחרים בסוריה, לבד מן הרצון לצמצם ככל שרק אפשר את השליטה הרוסית־איראנית. ארצות הברית למעשה נטשה את סוריה ולא תוכל לחזור אליה מול הברית של רוסיה־איראן־אסד־חזבאללה. מסתמן אפוא כישלון אמריקני רביעי, טראמפ או לא טראמפ.

ובכל זאת: במצב של השתלטות רוסית על חלקי סוריה (או על כולה), מדינה שנהרסה לחלוטין, וניסיונות השתלטות ה"קשת השיעית" (איראן־סוריה של אסד־חזבאללה), יש עדיין חשיבות לישראל בעיני ההנהגה האמריקנית. ישראל נתפסת בעיניה ככוח צבאי "בִּמקום" (proxy) במזרח התיכון. אלא ששימוש אפשרי בכוחה הצבאי של ישראל נתקל בבעיות פוליטיות קשות ביותר, בשל האיבה של האוכלוסיות המוסלמיות לישראל, גם אם ממשלות מוסלמיות אחדות יחפשו דרך פשרה עם המדינה היהודית. הממשלות המקומיות אינן יכולות לתמוך בגלוי בצעדים ישראליים כוחניים. שימוש בצה"ל בסוריה או בעיראק, או בכל מקום אחר, לפי אינטרסים אמריקניים, לא יעלה על הדעת — אלא אם כן מדובר ביוזמה ישראלית במצב של חוסר ברירה, מול השתלטות איראנית או רוסית, או התגרות של חזבאללה ומשטר אסד. ואילו מצד אחר, האינטרס האמריקני בכל האזור, אינטרס שהיה בעבר בנוי בעיקר על הצורך לשמור על אספקת הנפט לארצות הברית ובעלות בריתה, נחלש באופן משמעותי, אם כי לא נעלם לגמרי. ארצות הברית אינה תלויה עוד בנפט הסעודי או האיראני, שכן היא יכולה לנצל משאבים ביתיים בשיטת ה־fracking, כלומר ניצול שכבות אדמה נושאות נפט שעד לפני זמן לא רב אי אפשר היה לנצל אותן מסיבות כלכליות. יבוא הנפט לארצות הברית ירד מאוד, ומחירי הנפט צנחו מ־100 דולר ויותר לחבית למחצית או מעט למעלה מזה. התוצאה היא שסעודיה למשל נערכת לשינוי יסודי במערך הכלכלי שלה: זניחה הדרגתית של התלות בבארות הנפט ופיתוח בסיסי תעשייה והיי־טק. ירידת מחירי הנפט, גם אם תיעצר, כפי שנראה בעת כתיבת שורות אלה, משפיעה גם על אירופה, והנכונות להשקיע בארצות המזרח התיכון אינה קשורה עוד בנפט בלבד אלא בפיתוחי תעשייה ותקשורת. המעבר מנפט לגז גם הוא משפיע השפעה רבה, שכן מקורות של גז הולכים ומתגלים, וייתכן שצפויה הצפה של שוקי האנרגיה כך שקשה להניח כי תתאפשר עלייה משמעותית של מחירי הגז והנפט. נוסף לכל אלה גוברת ההשפעה של משבר המים, המושפע על ידי ההתחממות הגלובלית שמשטר טראמפ בסך הכול שולל את קיומה. התמעטות הגשמים תוך עלייה במספרי האוכלוסין וצריכת מים עולה על ידי תעשייה מתפתחת, תביא בלא ספק למשברים חמורים גם בשדה הפוליטי־כלכלי־חברתי־צבאי. המשבר החמור בסוריה גורם לא רק לזוועות של רצח המוני והרס תשתיות, אלא גם לצמצום עיבוד הקרקע, הגורם להתייבשות והתקדמות המדבר בכל האזור. אלה מצדם גורמים לירידה משמעותית בייצור הדגנים ההכרחיים לקיום האוכלוסייה, ומגבירים את עוצמת הסכסוכים הפוליטיים־צבאיים. מובן שכל ההתפתחויות האלה הן הדרגתיות, והמערכים המדיניים והכלכליים מן העבר אינם נעלמים במהירות. אבל המסקנה מתבהרת יותר ויותר: ארצות הברית מפַנה מקום — אמנם חלקית, בעיקר במזרח התיכון, באפריקה ובאזורי עולם נוספים — לסין, לרוסיה ולגורמים אחרים. לגבי המזרח התיכון, מסתמנת בעידן טראמפ אפשרות של הסכמה, בשתיקה כמובן ולמרות צחצוחי חרבות תקשורתיים, בין ארצות הברית, רוסיה, איראן, אסד וחזבאללה, כאשר ייתכן שממשל טראמפ יתמוך בישראל הימנית כמשקל נגד מול איראן ורוסיה, משקל שאין לוותר עליו בריקוד הדיפלומטי־תקשורתי הזה בין המעצמות. התמיכה הזאת לא תהיה מלאה, כמובן, וייעשה ניסיון להכריח את שני הצדדים בסכסוך "שלנו", המקומי, למתן את איבתם זה לזה, כי הוא בסך הכול מהווה מטרד לא רצוי למדיניות כל המעצמות. מקומה של הדיקטטורה הטורקית במערך כזה אינו ברור, אבל טורקיה היא בלא ספק גורם שלילי ביותר בכל המובנים, ובעל משקל רציני.