כמו שהיינו פעם

פרק 1

נטלי

לפני שבע וחצי שנים

"מה כבר ביקשתי ממך למען השם?" אימא לא מפסיקה להציק לי כהרגלה.

"אימא, תצאי מזה, אני לא יוצאת איתו לדייט!" אני נחושה בדעתי.

"את לא רוצה להתחתן כבר?" היא שואלת שוב ושוב, "את יודעת שהרחם שלך לא יחכה לך לנצח, נכון?" היא שוב עושה את זה, שוב עוברת לטון המפויס, שנייה וחצי אחרי שתקפה אותי.

"אימא, בפעם המי יודע כמה, תצאי לי מהרחם!" אני צועקת, "אני בסך הכול בת עשרים וחמש. מה עשית ממני?" בכל פעם מחדש, אותה שיחה מתנהלת ולא, לא נמאס לה לעולם.

"אם את חושבת שתשבי פה ותראי את הטלנובלות שלך ואז ייצא לך משם איזה גבר חתיך, אביר על סוס לבן, תרשי לי להגיד לך שאת טועה, ותעזבי כבר את הטלנובלות בגרוש שאת רואה!" אני נעמדת, מכבה את הטלוויזיה ומתכוונת לברוח לחדרי. "אל תברחי, אל תתנהגי כמו אבא שלך בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעינייך!" היא קוראת אחריי ואני נעצרת לרגע קטן במקומי. "אחר כך הוא אומר שאף אחד לא דומה לו. אַת הגרסה הנשית של אבא שלך, מותק, אל תנסי אפילו להכחיש," היא מצחקקת לעצמה.

"תפסיקי להגיד את זה, אימא. בפעם הבאה אני באמת אפסיק לדבר איתך," אני מאיימת, שוב, איום מיותר.

"נטלי, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך, א-"

אני עוצרת אותה בהינף יד וצוחקת צחוק מר, "כמה פעמים את צריכה להגיד לי שזה שהוא היה חרא בעל וזה שהוא בגד בך, לא אומר שהוא הפסיק להיות אבא שלי," אני אומרת את המשפט הקבוע מהוויכוח הקבוע.

ככה זה תמיד עם אימא שלי, בכל פעם שהיא מחליטה שהרחם שלי לא מחכה לי, אנחנו נגררות לשיחה על אבא שלי.

"נטלי," היא פוסעת לכיווני, מושיטה את ידה ללטף את פניי, "לא משנה מה תעשי, לא משנה אם תחליפי את שם המשפחה בתעודת הזהות שלך ולא משנה אם את כועסת עליו או לא, מוטי הוא אבא שלך," חיוך קטן עולה על פניה במטרה ברורה לגרום לי לחייך יחד איתה, אבל זה לא קורה.

"מוטי הוא בעלך לשעבר, ואבא שלי לטענת משרד הפנים בלבד," אני חוזרת על המשפט חסר ההיגיון שלי.

כל מי שיש לו עיניים יכול לראות את הדמיון הפיזי הרב למוטי. העיניים הכחולות שלי והשיער החום הכהה והחלק, הגובה ותווי פניי. לצערי, את הכול ירשתי ממוטי ולא סתם אומרים שאני הגרסה הנשית שלו. וגם באופי - אני עקשנית, אגו בשמיים, חריפה ומעצבנת, בדיוק כמו מוטי. אין ספק שהוא באמת אבא שלי, גם אם אני חולמת לגלות שהוא לא. רואים שממנו יצאתי.

"יש לי הצעה בשבילך," אימא תופסת את פניי בשתי ידיה, מכריחה אותי להתבונן ישירות בעיניה. "למה שלא תלכי לשיחות? אולי אפילו לפסיכולוגית או למישהו שמבין בנושא, ותנסי לפרוק את כל מה שיושב לך על הלב בגלל אבא?" היא מניחה יד מעל הלב שלי, "למה שלא תנסי לשבור את המחסום ואת הפחד שלך מגברים, הפחד שאבא שלך גרם?"

"אז עכשיו אני גם משוגעת, גם יש לי מחסומים וגם מפחדת מהמין הגברי?" אני מגלגלת עיניים וצוחקת בלגלוג. "באמת, אימא, הצחקת אותי, הפעם יותר מהרגיל."

אני מורידה את ידיה ממני ומתחילה ללכת לכיוון החדר שלי, קולה עוד נשמע מאחוריי, "נטלי, את תישארי בסוף לבד, אני לא אחיה לנצח." אני מרגישה צביטה קטנה בלב. "אבל עזבי אותי, נטלי, סבתא לא תחיה לנצח. החלום שלך שהיא תצעד איתך לחופה עלול לא להתגשם."

אין ספק, אימא יודעת מה עקב אכילס שלי יותר טוב מכולם והיא משתמשת בו בהצלחה. למרות הפחדים שלי עדיין לא ויתרתי על החלום להתחתן. מייד אני מתחילה לדמוע. "ניצחת, אימא, תמצאי פסיכיאטרית שתשכיח ממני שאני בת של מנוול." אני נכנסת לחדר, טורקת את הדלת מאחוריי.

"נטלי," היא דופקת על הדלת ואני מתעלמת בכוונה. "ילדה שלי, לא התכוונתי, ואת יודעת את זה." אני מושכת באפי כמה פעמים לנסות להרגיע את הבכי שמשתלט עליי, ללא הצלחה. "יש לי רעיון. לפני שאנחנו קופצות לזאת שתשכיח ממך מי אבא שלך, אולי תנסי לצאת איתו?" אני שומעת את ההתלהבות בקולה מאחורי הדלת ואם לא הייתי עסוקה לבכות על 'מר גורלי', הייתי בטח פורצת בצחוק. "תנסי, אולי הבעיה הייתה בכל הגברים שניסית לצאת איתם עד היום, ולא בך." עכשיו אני כבר מבינה שהיא צוחקת, והפעם אני נגררת לצחוק יחד איתה.

"אימא, את מבינה שאני מכירה אותו מגיל אפס בערך, נכון?" אני מנגבת את הדמעות.

"אני מבינה, אבל את מבינה שאדם ששירת בצבא ואחר כך נסע לטיול של יותר משנה וחצי, הוא לא האדם שהכרת מגיל אפס?" היא עומדת על שלה.

"אימא, לא נפגשנו מגיל עשר בערך, זה מגוחך, אני לא יוצאת איתו לשום מקום." אני פוסעת לכיוון הדלת.

"תסמכי על אימא שלך פעם אחת, הוא הרבה יותר חתיך מהפעם האחרונה שראית אותו." יופי אימא, תגידי חתיך על בחור בן עשרים ושמונה כשאת בת חמישים וחמש. רעיון מעולה, זה בדיוק מה שאני צריכה בשביל לרצות לצאת איתו.

"אימא, זה מגעיל."

"מה מגעיל?" היא שואלת כשאני פותחת את הדלת צוחקת.

"שאישה בגילך אומרת על תמיר - חתיך." חיוכי מתרחב למראה הפרצוף המשועשע שלה.

"תמיר ילד טוב, את מכירה אותו ויודעת שהוא לא כמו אבא שלך. יותר מזה. כילדה, אהבת אותו."

"לא אמרתי שלא, אבל עברו מאז יותר מארבע עשרה שנים." אני בחיים לא אודה בזה, אבל היא צודקת.

"נטלי, מספיק," היא גוערת בי. "את יוצאת איתו, וזהו!" היא קובעת, "חוץ מזה שאימא פה בשביל לקרוע אותו אם הוא יעשה לך משהו!" היא מחבקת אותי חזק ומוחצת אותי אל החזה שלה.

"וגם אני פה. אני רוצה לראות מי יפגע בילדה הקטנה שלי." יוסי, בעלה של אימא והאבא שכל בחורה הייתה רוצה, מצטרף לאשתו למבצע 'בואו נחתן את נטלי'.

"אז אני יכולה להגיד לרחל שהוא יכול להתקשר אלייך בשעה טובה?"

אני נשבעת שהיא כמו ילדה קטנה שמתלהבת מהמתנה שלה. "כן, אימא, את יכולה," אני משיבה בחיוך, "בתנאי שאם זה לא מצליח, את לא מציקה לי יותר לעולם!" אני מניפה את האצבע שלי לצורך המחשת האיום.

"היא צודקת, אישה, תשחררי אותה, היא כבר בת עשרים וחמש, היא תחליט לבד." יוסי כרגיל בא לעזרתי.

"בסדר, אני מסכימה. אבל שום 'לעולם' לא יהיה פה, ההסכם הוא לחודש!" היא קובעת.

"חצי שנה." אני לא נותנת לה לנצח.

"חודש וחצי."

"חצי שנה," אני ממשיכה בשלי.

"חודש וחצי, או שאני עושה לך בושות מול החברות שלך ואת יודעת שאני מסוגלת." היא מושיטה את ידה.

"מוסכם." אני לוחצת את ידה והיא הולכת לסלון.

אני מכינה את עצמי לחודש של שקט, כי הרי ברור שה'דייט' הזה מועד לכישלון גמור.

"רחל, תני לתמיר את הטלפון של נטלי ושיהיה לנו בהצלחה!" אני שומעת אותה צוחקת בסלון.

"היא אפילו לא חיכתה שהגופה תתקרר," אני דופקת לעצמי על המצח.

"אין כל סיכוי שהיא תחכה. אימא שלך מכה בברזל בעודו חם, וכרגע הוא לוהט." יוסי מחבק אותי אליו כמו שאבא אמור היה לעשות, מנשק את קודקודי והולך מחויך לכיוון חדרם.

כן, ללא ספק, הדייט הזה יקרה.

תמיר

"תמיר," אני שומע את קולה של אימא במסדרון.

"אחי, אני חוזר אליך עוד כמה דקות, אימא שלי קוראת לי," אני אומר לדודי, חברי הטוב מגיל אפס, או יותר נכון מגיל שלוש.

"תמיר," היא דופקת על הדלת ופותחת אותה.

"את יודעת, אימא, כל הקטע בדפיקה על דלת, זה שאת אמורה לחכות שאענה לך." לכו תסבירו לאישה הזאת שאני כבר לא בן שנה והיא לא יכולה להיכנס אליי לחדר בלי התראה.

"ומה יקרה אם אכנס בלי לדפוק?" חיוך נמתח על פניה המבוגרות, "אני אפריע לך באמצע עם החברה הדמיונית שלך? או אולי אפריע לך באמצע שיחת ריכולים עם דודי," צחוקה נשמע בחדר ואני לא יכול להישאר רציני, וצוחק איתה.

"תגיד לאימא רחל שאני שומע אותה," דודי אומר לי בטלפון שעוד היה מונח בין האוזן לכתף שלי.

"לא אמרתי לך שאני חוזר אליך?" אני שואל בצחוק.

"אמרת, אבל אני יודע שכשאימא רחל בשטח הצחוקים לא מאחרים להגיע."

"דודי, מתי אתה בא אלינו? התחלת להזניח אותי." אימא חוטפת לי את הטלפון ושמה את השיחה על רמקול, כי 'הטלפון מעביר קרינה'.

"אימא רחל, הילד החצוף הזה שגידלת לא מזמין אותי יותר לשבתות. זה נראה לך הגיוני?" בן זונה, הוא יודע איך להדליק את אימא בטון הנעלב שלו, והיא מאמינה לו. "אני אומר לו, אחי, אני מתגעגע לאימא רחל והוא לא מזמין אותי."

אימא מסתכלת עליי במבט כועס, "אתה בא אלינו בשבת הזאת ובכל שבת שתרצה, כפרה עליך. מה להכין לך?" היא שואלת ברוך.

"חריימה, קוסקוס, כבדים ועוגות," דודי משיב, ואני נשבע שאני יכול לראות בראשי את החיוך המרוח על הפרצוף המכוער שלו.

"תקבל, כפרה, מה שרק תרצה, עכשיו אני צריכה לנתק לך כי יש לי ולבן הלא מחונך שלי שיחה רצינית."

אני מסתכל עליה, מנסה להבין אם היא עומדת לנזוף בי שלא הזמנתי את דודי או שיש משהו גרוע מזה. כן, כזאת היא האישה שגידלה אותי, נוזפת בי כמו מורה בכל רגע נתון.

"טוב, אימא רחל, נתראה בשבת ותרביצי לו בכפכף, ביי אחי, בהצלחה," דודי מנתק ומשאיר אותי לבד במערכה. גם כן 'החבר הכי טוב' שמצאתי לי.

"אימא, הוא סתם רוצה להדליק אותך," אני מתיישב על המיטה, לוקח את שתי ידיה ומנשק כל אחת מהן באהבה גדולה.

"תמיר, לא באתי בגלל דודי, ואני יודעת לזהות מתי הוא סתם מתפנק לי כי בא לו לשבת לרכל איתי במרפסת, ולאכול דברים שהוא אוהב כל השבת." היא לוחצת את ידי בחום.

"אז על מה אנחנו צריכים לדבר? קרה משהו?" אני מקרב את כיסא המחשב כדי שתתיישב מולי.

"תמיר, אתה כבר בן עשרים ושמונה, אתה כבר לא ילד," היא מתחילה להגיד ואני כבר מגלגל עיניים, יודע לאן השיחה הזאת הולכת, שוב.

"אימא, אני גבר, אין לי רחם ושעון מתקתק כמו פצצת זמן. תירגעי קצת," אני מחייך אליה.

"תמיר, אני רוצה שתצא לדייט עם נטלי, הרגע מיכל התקשרה ואמרה שנטלי הסכימה."

זהו, היא זורקת פצצה ואני אתמודד איתה, כן בטח.

"אימא, לקחת את הכדורים שלך היום?"

המכה על היד לא מאחרת לבוא. "תדבר יפה לאימא שלך, ילד, לא ככה גידלתי אותך!" היא רוטנת.

"אני מכיר את נטלי מגיל אפס, אימא. לא יוצאים ל'דייט' עם אנשים שגדלת איתם, זה אבסורד," אני צוחק מהרעיון הטיפשי.

"לא נפגשתם מאז שהיית בן ארבע עשרה בערך. לא מעט מים זרמו בנהר, תמיר, ואנשים משתנים בארבע עשרה שנים, אתה יודע," היא משיבה כאילו כבר יודעת מה יהיו התירוצים שלי.

"אימא, זה לא יקרה!" אני נעמד ומתחיל ללכת בעצבנות מצד לצד. "את השתגעת, אימא, את סוגרת לי 'דייטים' מאחורי הגב שלי. ומה נראה לה בכלל שהיא זרמה עם השטות שלך?" אני כועס גם על נטלי שמתערבת בחיי מבלי לשאול אותי.

"בוא נגיד שהצגתי למיכל מצב שבו אתה זה שרוצה לצאת..." היא לוחשת, ולרגע אני חושב שאני מדמיין.

"את עשית מה, אימא?" אני מרים את הקול.

"הצגתי לה את זה כאילו אתה רוצה לצאת לדייט עם נטלי," אימא משפילה את מבטה בידיעה מוחלטת שאסור להסתכל לי בעיניים כשאני עצבני, לא משנה מי האדם שמולי.

"באיזו זכות, אימא, באיזו זכות את מתערבת לי בחיים, שוב?!" אני מושך בשערי בעצבים, מנסה להתאפק ולא להתפרץ עליה. אחרי הכול, היא עדיין אימא שלי.

"בזכות זה שאני אימא שלך. בזכות זה שאני חושבת שהיא יכולה להתאים לך. בזכות זה שאני מכירה אותה מגיל אפס ואני יודעת שהיא בחורה טובה, חכמה, ילדה מבית טוב שיכולה להתאים לך כמו כפפה ליד!" אימא עוברת ממצב מפוחד וכנוע לאימא מרוקאית טיפוסית שהעצבים עלו לה לראש. היא מביטה בי בכעס ומניפה אצבע באוויר, כמו בכל פעם שהיא מתעצבנת עלינו.

"אימא..." אני מתחיל להגיד אבל היא משתיקה אותי מייד במבט הכועס שלה שאומר 'כדאי לך לסתום עכשיו'. וזה בדיוק מה שאני עושה.

"שב!" היא מצווה עליי ואני מתיישב בשקט וממתין. בגיל עשרים ושמונה אני עדיין פוחד מאימא שלי ברגעים שאני ממש מעצבן אותה. כמו למשל ברגעים שהיא מנסה לחתן אותי. "אני לא אמרתי לך ללכת לקנות טבעת ולא אמרתי לך שסגרתי לך אולם ושאתה יכול ללכת לקנות את החליפה שאתה רוצה, ילד חצוף שכמותך." אני מתאפק לא לצחוק, כי אם נודה באמת, הסיטואציה הזאת, ועוד בגילי, מצחיקה. "בסך הכול אני מבקשת ממך להתנהג כמו בן אדם בוגר, כמו הגבר שחינכתי אותך להיות, ולצאת לדייט אחד קטן." היא מתיישבת שוב מולי. "ביקשתי מתמיר שלי לצאת עם מישהי שאני חושבת שראויה להיות עם האוצר הגדול שלי, לשבת איתה שעה על כוס קפה ולראות אם זה מתאים." היא מושיטה ידה ומלטפת את פניי ברוך. "אני לא מבקשת ממך להתחתן מחר, תמיר, אני מבקשת ממך שתכבד את אימא שלך ותצא לפגישה של שעה אחת. מי יודע, אולי נטלי בת העשרים וחמש תמצא חן בעיניך?!"

אני מנשק את כף ידה ואומר לה, "בסדר."

"בסדר מה?" אני רואה את הניצוץ בעיניים שלה ומחייך בתגובה, חיוך אמיתי מהלב.

"בסדר, אני אצא איתה לדייט, אימא, רק בשביל לשמח אותך. מרוצה?"

היא מנשקת את מצחי ונעמדת, "זה הילד שגידלתי."

"אימא," אני קורא לה כשהיא עומדת לצאת מחדרי.

"כן, תמיר."

"לא שכחת לתת לי משהו?"

"תסתכל על הכיסא של המחשב שלך, אני חושבת שיש שם משהו," היא משיבה ויוצאת מהחדר.

על הכיסא מונח פתק בכתב ידה של אימא, ועליו כתוב שמה של נטלי ומספר הטלפון שלה. אני לוקח את הטלפון מהמיטה ומחייג את המספר, אין טעם לחכות, הרי ה'דייט' הזה בכל מקרה יצא לפועל.