דילן

 

 

 

אם זה היה תלוי בי, זה המקום האחרון שבו הייתי בוחר להיות כרגע – בלובי המפואר שעוצב על ידי המעצב הכי טוב במדינה ומוביל למשרדו היוקרתי של איש קר ומנוכר שאיתו, לצערי, אני חולק את אותם הגנים.

 

מאז שאני זוכר את עצמי לא היה לילה שבו לא התפללתי לרגע שאימא תעזוב אותו. תפילתי לא נענתה. האישה הכי טובה בעולם גזרה על עצמה חיים של עצב עם האיש שאני מסרב לקרוא לו אבא. תקופה ארוכה כעסתי עליה על שקיבלה אותו כפי שהוא. העובדה שהיא גדלה במשפחה קתולית שלא מאמינה בגירושים ושהיא עדיין אוהבת אותו על אף התנהגותו המחפירה, לא מצדיקה את הסבל שגרמו לה הבגידות וההשפלות שלו. איך אפשר להמשיך לאהוב אדם שפוגע בך? שמקטין אותך? שגורם לך להרגיש חלש וחסר תועלת?

 

"דילן, אבא שלך מבקש שתיכנס עכשיו," אומרת המזכירה בחיוך מלאכותי כשהיא יוצאת ממשרדו, סוגרת את הדלת וממהרת לסדר את פקעת שערה המבולגנת. אני לא יודע למה היא בכלל טורחת, הרי כולם, כולל אימא, יודעים שהיא המאהבת שלו. לפחות לחודשיים־שלושה הקרובים, עד שיימאס לו ממנה והוא יחליף אותה בדגם צעיר. אני נעמד ומעביר את אצבעותיי בשערי. הן מדגדגות מהצורך לפגוש את פרצופו המחורבן ולהבהיר לו עד כמה אני מתעב אותו.

 

אני דופק על הדלת הסגורה וממתין שיאשר לי להיכנס. כשהייתי בערך בן שתים עשרה עשיתי טעות ונכנסתי בלי להמתין לאישורו. עד היום יש לי צלקת למזכרת. המכות שהחטיף לי היו נוראיות עד כדי כך שנאלצו לפנות אותי לבית החולים.

 

בבית החולים הוא סיפר לרופא שטיפל בי שרבתי עם כמה בריונים. אף אחד לא העז להתעמת עם ג'ון סמית הגדול והנושא הושתק במהירות. לעולם לא אשכח את מבטו הריק כשהביט בי בזמן שהתפתלתי בכאב. כל מה שהדאיג אותו היה שאספר את האמת לרופא. באותן דקות התקווה שטיפחתי, שקיים בליבו המצומק איזשהו רגש כלפיי או אולי אפילו מעט חמלה, התפוצצה לי בפנים והכאיבה לי יותר מהמכות שספגתי. איזה מין אבא מכה את ילדיו ברוע שכזה? איזה סוג של בן־אדם מעלה בדעתו להרים על ילדיו ידיים ולחנך אותם באלימות?

 

'רק אדם חלש מדבר באגרופים'. קולו של לארי, המורה שלי לקראטה, מהדהד בראשי. זיכרון נוסף מאותו אשפוז, לפני שש שנים. היום הוא כבר לא יכול לפגוע בי. לא פיזית, לפחות. בשנתיים האחרונות אני מתאמן בקראטה ומשחק פוטבול ויחסי הכוחות בינינו השתנו לטובתי. הוא נאלץ לפתח דרכים אחרות כדי לשלוט בי ולצערי גם בהן הוא מצטיין.

 

"תיכנס, בן," הוא צועק מעבר לדלת, גורם לי לחזור אל ההווה. אני מגלגל את עיניי כשאני שומע את הכינוי שבו הוא מכנה אותי רק בנוכחות אנשים אחרים ושואף אוויר עמוק לתוך הריאות לפני שאני נכנס אל מאורת הנחשים שלו.

 

"תיכנס וסגור את הדלת," הוא כמעט לוחש ועיניו, שצבען השחור הוא תמונת מראה לליבו האפל, מביטות בי בזעם. בעבר, המבט הזה היה מרעיד אותי. היום הוא בעיקר מעייף אותי.

 

"מה היה דחוף כל־כך שהמנהל בכבודו ובעצמו ביקש שאצא מהשיעור ואגיע למשרד שלך?" אני שואל בבוז.

 

"דבר אליי בכבוד, ילד, או שתתחרט על זה." לסתותיו מתהדקות ואצבעותיו מתאגרפות על השולחן. אני מבליע חיוך ומביט בשעון שעל מפרק ידי. "תגיע לעניין, יש לי אימון בעוד שעה." אני נושם עמוק ומאלץ את עצמי להירגע לפני שאני חוזר להביט בו.

 

"שמעתי שיש לך חברה חדשה." הוא נעמד וסוגר שני כפתורים במקטורן השחור שלו. עיניו נוצצות בזעם וגרוגרתו נעה מעלה ומטה. "בפעם הבאה שתסתיר ממני דבר כזה, המכונית היקרה וכרטיס האשראי שלך יוחרמו.״

 

״היא לא החברה שלי, אנחנו רק מבלים יחד,״ אני ממהר להכחיש, למרות שאני יודע שאם הוא טרח לזמן אותי לכאן, יש סיכוי רציני שהוא יודע שאני משקר.

 

"אל תבלבל לי את המוח. ציפור קטנה לחשה לי שזה רציני ביניכם. אני רוצה לפגוש אותה עוד הערב."

 

כשהוא אומר שציפור קטנה לחשה לו, הוא מתכוון לבלש הפרטי שהוא שכר כדי שיעקוב אחרינו. הייתי בטוח שהצלחתי להתנער ממנו, אבל מסתבר שהמלשן הקטן בעל תושייה רבה. ג'ון סמית האב הוא לא רק בעל בוגדני ואבא גרוע, הוא גם מטורף הסובל מתסביך רדיפה.

 

"זה לא עומד לקרות," אני אומר בטון הרגוע ביותר שאני מצליח לגייס והגלגלים במוחי מסתובבים במהירות בזמן שאני מנסה למצוא פתרון.

 

"ידעתי שתגיד את זה." הוא מטה את ראשו לאחור וצוחק ברשעות, נראה כמו הנבל הכי מתועב בסרטים ההוליוודיים. "לכן הרשיתי לעצמי להתקשר אליה בעצמי לפני שנכנסת והזמנתי אותה לארוחת ערב. מישל נשמעת נחמדה, בהתחשב בעובדה שאביה האלכוהוליסט נטש אותה ואת אימא שלה כשהייתה רק בת חמש, ושאימא שלה עובדת כמלצרית במזנון מעופש ומחליפה בני זוג כמו גרביים."

 

הוא מתקרב אליי ואני רואה את המלחמה הפנימית שהוא מנהל עם עצמו. הוא יודע שאם ירים עליי יד יתחרט על כך, אבל נראה שהפיתוי גדול עבורו. כשאני לא עונה, הכעס שאני רואה בעיניו מתחזק.

 

"אני דורש שתיפטר ממנה." הוא דוקר את החזה שלי באצבעו.

 

"זה לא עומד לקרות." אני מרחיק את אצבעו מהחזה שלי ומצר את עיניי באיום.

 

"תמיד חשבתי שיש לך יותר שכל מזה ושלא תסתבך עם זבל." הוא יורק את מילותיו בזלזול, מנסה לגרור אותי למטה איתו אל השאול הפרטי שלו, אבל אני מסרב ליפול למלכודת.

 

"רצית משהו נוסף?" אני לא מעז למצמץ עד שהוא נכנע ראשון ומסיר את מבטו.

 

"ארוחת ערב בשעה שמונה בדיוק. אל תאחר."

 

"אם תעז לגרום לה להרגיש לא בנוח, או שתפגע בה, אדאג שתתחרט על זה," אני מזהיר אותו.

 

"סוף כל סוף גידלת ביצים. זה מוצא חן בעיניי." הוא נשען על שולחנו השחור, משלב את זרועותיו העבות ונראה משועשע. "אבל שנינו יודעים שאתה לא נמצא במצב שמאפשר לך לאיים עליי."

 

"תנסה אותי. אני בטוח שהתקשורת תשמח לגלות שג'ון סמית האב הוא בעצם לא אב השנה שכולם חושבים שהוא."

 

אני מוציא את הנייד מהכיס ומוסר לו אותו. תמונות שלו עם זונת צמרת מתנוססות על המסך והאיש, שחושב שהוא טוב יותר מכולם, משתתק. אני אמור להרגיש תחושת ניצחון, אבל כשהמילים 'אתה לא היחיד שמשלם לבלש פרטי' יוצאות מפי, כל מה שאני רוצה לעשות הוא לשתות חומצה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להתנהג כמוהו, אבל לא נותרה לי ברירה.

 

כשהתחלתי לצאת עם מישל ידעתי שזה לא ימצא חן בעיניו כי היא לא באה מהמעמד הנכון. ההורים שלה גרושים ואימא שלה עובדת בשתי עבודות כדי לפרנס אותן. בעיניי זה ראוי להערכה, אבל אותו זה לא מעניין. הדבר היחיד שאי פעם עניין אותו הוא התדמית שלו. כשהקשר שלנו נעשה רציני והבנתי שאני מאוהב בה ידעתי שעליי לדאוג לתעודת ביטוח שתמנע ממנו להרוס אותנו. אין חלקה טובה שהאיש הזה לא הורס ולא הייתי מוכן לקחת את הסיכון שזה יקרה.

 

לוקאס ומייקי, חבריי הטובים, יודעים חלק מהאמת שמאחורי המסכה שהוא מתעקש לעטות. הם אלו שהתנדבו לעקוב אחריו ולצלם את התמונות המרשיעות. עכשיו, כשאני רואה את פניו מחווירות, אני מודה להם בליבי.    

 

"עוף לי מהעיניים, ילד," הוא אומר בארסיות ומתיישב במקומו ולרגע אחד קצר נראה חסר אונים.

 

אני לא טורח לענות ויוצא, יודע בסתר ליבי שהוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה.

 

 

 

 

 

 

שתים עשרה שנים לאחר מכן

 

דילן בן שלושים

 

 

 

"דילן, אתה צריך לבוא הביתה, אבא שלך רוצה לדבר איתך," אימא מייבבת מעברו השני של הקו ומאלצת אותי לעזוב את ערמות המיילים והעבודה האין־סופית שמחכים לי.

 

הרופאים שמטפלים בו אמרו שנותרו לו רק כמה ימים לחיות, ומאז אני מסתובב עם תחושת מחנק לא ברורה. במקום להרגיש הקלה על כך שהסיוט הכי גדול שלי עומד להסתיים, אני מרגיש כאילו מישהו בעט לי בצלעות. אולי נכון מה שאומרים, שהאינסטינקט האנושי הוא לאהוב את ההורים ולא משנה מה. הייתי תמים לפני שנים, כשחשבתי שהצלחתי להפחיד אותו בעזרת התמונות שלו עם זונת הצמרת. זה רק גרם לו להיות יצירתי יותר בדרכים שהמציא כדי לשלוט בי, ולצערי הרב הוא יודע להיות יצירתי מאוד כשמדובר בלגרום לאנשים סבל.

 

כדי להציל את אימא ואת שתי אחיותיי וכדי לא לאבד את האישה שאני אוהב נכנעתי לסחיטות שלו. במקום לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים, אני עובד בחברה של האדם המתועב ביותר שהכרתי, כיד ימינו.

 

אני נכנס אל בית נעוריי ועולה אל חדר השינה שלו, נושם נשימה עמוקה ואז מכריח את רגליי, שמסרבות להתקדם, לנוע קדימה ונכנס.

 

"תודה שבאת כל־כך מהר," אימא לוחשת ומנגבת את דמעותיה.

 

אני נושק למצחה ומחבק אותה. "תמיד אעשה את מה שאת מבקשת ממני," אני מזכיר לה את הברור מאליו.

 

"אני יודעת, ילד יקר שלי." היא משלבת את אצבעותיה הרזות באצבעותיי ואנחנו צועדים יחד לעבר מיטתו.

 

עיניו השחורות מביטות בי ומשהו לא ברור נשקף מהן. "רצית לדבר איתי?" אני נעמד לצידו וממתין בדריכות לדבריו. הוא מכחכח בגרונו ומנסה להזדקף, אבל לא מצליח בכוחות עצמו. האח שמטפל בו מסייע לו להתיישב ולאחר מכן הוא מסמן לו לצאת מהחדר.

 

"תודה שבאת, בן," הוא אומר בצרידות. אני מכריח את עצמי לחייך, מזכיר לעצמי שאלו ימיו האחרונים וזה לא הזמן לסגור חשבונות. "עשיתי לא מעט טעויות בחיי." אני מביט בו בתדהמה והוא בתמורה משפיל את מבטו. "ואני מצטער על כך שהייתי אבא נוראי." כשהוא מרים את ראשו, עיניו השחורות מבריקות. אני המום ממילותיו ולא מצליח להוציא מילה מפי. "ניסיתי לשנות את הצוואה שכתבתי, אבל לצערי הכנסתי לפני חמש שנים סעיף שאומר שאם אבקש לעשות בה שינויים בזמן מחלה, הדבר לא יהיה אפשרי." הוא מושיט לי באצבעות רועדות את הצוואה ולוחש בבושה: "הלוואי שיכולתי להשיב את הזמן לאחור."     

 

אימא מניחה את כף ידה על כתפו הצנומה ועוצמת את עיניה בכאב. גם לאחר כל השנים שבהן התנהג אליה בזלזול היא עדיין אוהבת אותו.

 

"יש משהו נוסף שאני רוצה לספר לך. אלוהים עדי שאני לא רוצה לפגוע בך יותר ממה שכבר פגעתי, אבל מגיע לך לדעת את האמת בנוגע למישל." הוא נושם בכבדות וריסיו מרפרפים.

 

"מה לגבי מישל, ג'ון?" אימא מעודדת אותו להמשיך ומבטה החמור מסגיר את העובדה שהיא כבר יודעת מה הוא מתכנן לספר לי.

 

"דילן, שב לידי," הוא מבקש.

 

אני מתיישב על מיטתו ורוכן לעברו, מרגיש שאוזניי הולמות בחוזקה כשהוא לוחש באוזני את מילותיו המרושעות.

 

"אתה משקר! מישל לא הייתה עושה דבר כזה," אני מתפרץ כשהוא מסיים לערום עליי את השקרים שלו. מיליון מחשבות מתרוצצות בראשי. אני קופא כשהוא אומר: "אני לא משקר, תדבר עם סטן."

 

"אני לא בוטח בעורך הדין המזוין שלך," אני מתיז בכעס.

 

"אתה ילד טוב, דילן, תמיד היית. הייתי חרא של אבא ולמרות מה שאתה חושב, מגיעה לך אישה טובה ממנה." הוא נועץ בי את מבטו ואני מעביר את אצבעותיי בשערי שוב ושוב בניסיון להירגע.

 

"אתה צודק בדבר אחד, אתה באמת חרא של אבא," אני יורה לעברו.

 

דמעות גולשות על לחייו, אבל אני לא מצליח להביא את עצמי לרחם עליו ויוצא משם בסערה.

 

 

 

 

 

 

 

 

אלנה

 

 

 

אני יושבת על הכורסה השחורה והמגושמת שרכשה גלוריה, אימו של נייט, ונזכרת ביום שבו היא נכנסה לדירה בלי לדפוק על הדלת והנחתה את המעבירים להחליף את הכורסה הלבנה שרכשתי, בלי להתייעץ איתי. רציתי למלוק את צווארה המתוח בכפות ידיי החשופות, אבל נייט כמובן היה שם כדי למנוע ממני פעם נוספת להביע את דעתי.

 

"מה קורה?" אני שואלת את נייט שנראה מעט חיוור ומתחמק ממבטי. הוא מעביר את אצבעותיו בזקנקן המטופש שהחל לגדל לאחרונה. הזקן שלו מזכיר לי תיש שראינו בערוץ 'דיסקברי', הערוץ האהוב עליו.

 

"אלי, אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר בדרמטיות ומפוקק את אצבעותיו. אני מביטה בכפות ידיו בסלידה ונאנחת. ההרגל המגונה הזה מוציא אותי מדעתי.

 

"זה לא נשמע טוב." אני מרימה גבה בשעשוע. בפעם הקודמת שהתנהג כך הוא הציע לי נישואים. אני מטה את ראשי לעבר אצבעי ומביטה בטבעת האירוסין המפוארת מבית 'הארי וינסטון'. חלף זמן רב עד שהצלחתי לפתח כלפיה רגשות חיוביים. בכנות, הייתי מאוכזבת כשענד אותה על אצבעי כי זו טבעת כל־כך יוקרתית ואולי הטבעת האחרונה שהייתי בוחרת לעצמי לו הייתה ניתנת לי זכות הבחירה. נייט הרי יודע שמעולם לא חמדתי יהלומים נדירים או בגדי מעצבים יקרים יתר על המידה, אבל עדיין איכשהו הצליח לגרום לי לפתח חיבה כלפי שני הדברים. הוא תמיד טען שזה מה שאנשים מצפים מבת זוגו של נייט האנט, בנו החורג של אהרון האנט, המיליונר שנעשה לאחרונה למיליארדר.

 

"אני יודע שברגע שההלם הראשוני יחלוף, תביטי בתמונה הגדולה ותביני שזה בעצם לטובת שנינו."

 

אני מגלגלת את עיניי ונעמדת, תוהה מה גלוריה הכניסה לו לראש הפעם. נמאס לי שהיא מנהלת לי את החיים. בגללה, החתונה האינטימית שעליה אני חולמת כל חיי עלולה להפוך לקרקס שבו נייט ואני נוצג בפני האורחים כמו שני פילים מאולפים.

 

"למה נכנעת הפעם? ברבורים מקרח? אריות מקפצים? דובים מרקדים?" סרקזם נוטף ממילותיי.

 

"אני לא מדבר על עיצוב החתונה." הוא בוחן אותי בזהירות וחוזר לשחק בזקנו.

 

״אז על מה אתה מדבר?״ אני נאנחת בכבדות ומעסה את עורפי. החודשים האחרונים היו מטורפים, במובן הכי שלילי של המילה. מרגע שהתחלנו לתכנן את החתונה גלוריה נעשתה בלתי נסבלת לחלוטין ונייט המשיך להצדיק אותה בכל פעם שהעזתי לעמוד על שלי.

 

״אלי, שבי בבקשה." הוא טופח על הכורסה לצידו ומביט בי במבט משונה, מבט שאומר שהוא עשה משהו לא בסדר. אני מתיישבת לצידו בהיסוס וממתינה למוצא פיו. משהו מתערבל בבטן שלי כשהוא נושם נשימה עמוקה מאין כמותה. ״חשוב לי שתדעי שזה לא בגללך, את מושלמת בדיוק כפי שאת. אני פשוט... אני אפילו לא יודע איך להסביר.״ הוא שומט את כתפיו ונראה מובס. האינסטינקט הראשון שלי הוא לחבק אותו ולהגיד לו שהכול יהיה בסדר, אבל קול פנימי דורש ממני לעצור. "את יודעת כמה אני אוהב אותך, נכון?״ אני מהנהנת ומאלצת את עצמי לחייך, תוהה למה הוא שואל אותי את זה. הוא לא נוהג לומר לי 'אני אוהב אותך' ללא סיבה.

 

״אני רוצה שנדחה את החתונה וניקח הפסקה של שנה." הוא זורק פצצה לאוויר והיא מתפוצצת לי על הראש.

 

״הפסקה?״ אני שואלת כשהעשן מתפזר ובולעת את גוש המחנק שאוטם את קנה נשימתי.

 

"רק של שנה." קולו נמוך מלחישה.

 

״של שנה?״ אני חוזרת על דבריו ואוזניי מתחילות לצפצף.

 

״כן.״ בן רגע הוא נראה כאילו המשקל הכבד שנשא על כתפיו התפוגג.

 

״כדי לעשות מה?״ אני שואלת בזעזוע. מיליון מחשבות מתרוצצות בראשי, כמו ילדים בג'ימבורי ענקי.

 

״כדי להתנסות בדברים אחרים,״ הוא משיב בפשטות, כאילו ביקש ממני לקנות לחם בסופר.

 

״אתה מתכוון לכך שאתה רוצה לצאת עם נשים אחרות?״ נחשול של כעס בלתי נשלט פושט באיבריי. לרגע אני חושבת שהוא עומד לפרוץ בצחוק ולהגיד לי שהוא לא התכוון לכך ברצינות, למרות שהוא לא נוהג להתבדח.

 

״אני מתכוון גם לזה,״ הוא משיב באדישות, כאילו הוא מנהל דו־שיח עם עובד שגנב ממנו ולא עם האישה שהוא עומד להתחתן איתה.

 

״יש לך מישהי אחרת?״ אני מביטה בו בקפידה. הוא מניד בראשו ואילו אני פולטת נשימה עצורה. הוא הרגע ביקש ממני שנה הפסקה, אין שום סיבה לנשום לרווחה, קול מרושע זועק באוזניי ודמעות עולות בעיניי. לא בכיתי שנים, לא מאז שאבא נפטר, אבל כל מה שבא לי לעשות הוא לרדת לרצפה ולבכות.

 

״אני לא רוצה להביט לאחור ולהתחרט,״ הוא מנסה להסביר. למשך כמה דקות שנראות כמו נצח אני לא מצליחה להוציא מילה מפי. ״אנחנו בזוגיות כבר שבע שנים. אני מפחד שאולי אנחנו יחד מתוך הרגל.״

 

'מעולם לא חיבבתי את החרא הקטן'. דמותה של אימא, מעשנת סיגריה ארוכה בטעם מנטה, עולה לנגד עיניי וגוערת בי. אני רוצה להגיד לו כל־כך הרבה דברים כרגע, לאוורר את כל הכעס שאגרתי בתוכי במשך שנים, אבל משתהה ומנסה לאחד כמה מילים לכדי משפט הגיוני שלא יהיה מורכב רק מקללות.

 

״תגידי משהו,״ הוא מבקש, גורם למוח שלי לחזור לפעולה. שפתיי מתעוותות בעלבון ואני משלבת את זרועותיי במגננה. ״שנה אחת קצרה ואני נשבע לך שכשהיא תסתיים, נתחתן ונביא יחד מיליון ילדים.״

 

ברגע אחד כל פגמיו, שמהם התעלמתי או למדתי לחיות איתם, מהבהבים מול עיניי כמו זרקור ענקי ואני חווה חמישה רגשות שונים בו זמנית; כעס, שנאה, עלבון, אכזבה והשפלה. כל אחד מרגשות אלה צורח באוזניי ומדרבן אותי לקום מהכורסה ולצעוד לעבר חדר השינה.

 

״מה את עושה?״ הוא שואל כשאני נכנסת אל חדר הארונות ונעצרת. אני מביטה בצד שלו בארון ולאחר מכן בצד שלי ומנענעת את ראשי כשאני משחזרת את מילותיו, מרגישה כאילו הוא נתן לי אגרוף בלב.

 

״אורזת.״ אני נשמעת מרירה ובצדק.

 

״את לא צריכה לעזוב ברגע זה.״ הוא פוסע מצד לצד בחדר הארונות ומביט בי בעצב.

 

״אני רוצה.״ אני בולעת את העלבון שתקוע בגרוני ומאגרפת את אצבעותיי לפני שימצאו את פניו.

 

״אלי...״ הוא נעצר לצידי ומניח את כף ידו על כתפי. הצורך לחנוק אותו גורם לי להידרך.

 

הכעס שאצרתי בתוכי במשך השנים מתפשט באיבריי כמו הסם הכי חזק בעולם ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. לא פעם דחקתי את רצונותיי לקרן זווית והשלמתי עם העובדה שנייט וגלוריה לקחו לעצמם את השליטה על כל החלטותיי, כאילו בשלב מסוים נטשתי את כיסא הנהג, התיישבתי מאחור והרשיתי להם לנתב עבורי את הדרך. אבל כמו שקורה אצל כל אדם כשדוחקים אותו שוב ושוב לפינה, גם אצלי הגיע הרגע שבו הכול מתפוצץ. אם נייט חושב שאסכים לבקשה המפגרת שלו ואחכה לו במשך שנה בזמן שהוא יגשים את הפנטזיות שלו, הוא טועה. הכי טועה שיש.

 

אני מושכת את בגדיי ודוחסת אותם אל המזוודה הראשונה שאני מניחה עליה את היד, מרגישה שאם לא אצא משם בהקדם הקירות יסגרו עליי.

 

״למה את מגיבה ככה?״ הוא עוצר אותי כשאני גוררת את המזוודה אל הסלון, מותירה מאחור את רוב חפציי.

 

״איך ציפית שאגיב?״ אני נעצרת ומסתובבת לעברו, נועצת בו מבט רצחני.

 

"ציפיתי שתביני אותי," הוא אומר בפשטות. אני אפילו לא מצליחה להאשים אותו. הוא התרגל לקבל תשובה חיובית לכל מה שהוא מבקש.

 

'לא נצא השנה לחופשה, אני עמוס בעבודה'.

 

'בסדר'.

 

'אני לא אוהב שאת לובשת שמלות צמודות'.

 

'בסדר'.

 

'אני אוהב אותך עם משקפיים'.

 

'בסדר'.

 

'אני לא רוצה שתתעמתי עם אימא שלי'.

 

'בסדר'.

 

מיליון דוגמאות להסכמתי העיוורת עולות במחשבותיי ואני נושכת את לשוני עד שטעם מתכתי ממלא את פי. ״אתה צודק, לא בסדר מצידי שאני לא צוהלת ורוקדת בזמן שהארוס שלי מבקש שנה הפסקה כדי שיוכל לגוון!״ אני צועקת עליו לראשונה.

 

״תנמיכי את הקול, אנחנו מנהלים דיון מתורבת,״ הוא נוזף בי בקול מקפיא, אבל הנזיפות שלו לא מעניינות אותי. ליבי, שנרמס על רצפת השיש האפורה תחת כפות רגליו, הוא כל מה שחשוב לי.

 

אני מרימה את ראשי אל התקרה וזועקת בקולי קולות: "אתה חתיכת אידיוט.״

 

"לאן את הולכת? לא סיימנו לדבר." הוא הולך אחריי בבלבול.

 

"מבחינתי סיימנו." אני לא טורחת להסתכל עליו כשאני יוצאת מהדירה שהייתה ביתי בשנתיים האחרונות, אבל תמיד הרגשתי בה כזרה. אני מושכת את המפתחות מהשולחן המכוער שהתעקש לקנות בעצתה של המכשפה, מסירה את טבעת האירוסין ומניחה אותה עליו.

 

״אל תעשי את זה.״ הוא ניגש אליי, אבל אני מרימה את כף ידי ועוצרת בעדו.

 

״אתה עשית את זה, לא אני.״ דמעות דוקרות את עיניי וזולגות על הרצפה. אני חורתת את הבעתו בזיכרוני וניגשת אל הדלת. עצב קורע לב עוטף את כולי כשאני מגיעה אל הרכב ומבינה שזה נגמר.

 

 

 

 

 

 

 

אלנה

 

ארבעה חודשים לאחר מכן

 

 

 

 

 

על טעויות משלמים. אולי לא באותו הרגע, באותו החודש או אפילו באותה השנה, אבל בסוף זה קורה. מלאך בלתי נראה, לבוש בשמלה לבנה וקרניים אדומות מעטרות את ראשו, עומד ליד כל אחד מאיתנו, מחזיק באצבעותיו פנקס גדול ושחור ומכריח אותנו לשלם על כל אחת מהטעויות שעשינו, בלי לאפשר לנו להתחרט, בלי לתת לנו הזדמנות להגן על עצמנו. לאחר שהוא מסיים לסכם את טעויותינו הוא חובט בנו בעזרת הפנקס הענקי שבידיו.

 

החיים פשוט מתרחשים ולפעמים את רק משתרכת מאחור, מכתתת את רגלייך בעת שכולם מתקדמים אל השלב הבא. את לא שמה לב לשינויים הקטנים שמתרחשים סביבך או פשוט מקבלת אותם כפי שהם בלי לבדוק מה גרם להם לקרות.

 

סבתא נהגה לומר שנשים משתנות כל הזמן ואילו גברים לא משתנים לעולם. אבא נהג לומר שאין אנשים רעים בעולם, יש אנשים שרע להם. אימא נוהגת לומר שאהבה גורמת לך להיות טובה משהיית.

 

הם טעו. נייט השתנה, נייט פגע בי אין־ספור פעמים. בכל פעם שנכנע לשיגיונות של אימו וגרם לי לנשוך את לשוני, בכל פעם שאפשר לה להגיד שאני לא טובה מספיק ולא הגן על כבודי. בכל פעם שדרש שאשתנה למענו ואתפשר על רצונותיי. כבר לא נותרה פיסה ממי שהייתי פעם, לפני שהכרנו.

 

האהבה שלנו לא עשתה אותי טובה יותר, אלא הפכה אותי לבובה על חוטים. אם לפני שנים היו אומרים לי שאגדל להיות האישה שאני עכשיו, הייתי צוחקת ואומרת, 'תפסיקו לבלבל את המוח, הייתי מעדיפה למות לפני שזה יקרה'.

 

על המיטה בחדר נעוריי, אני נזכרת בימים אחרים, בימים שבהם בובת פוני סגולה ומדובללת שכבה לצידי, שולחן האיפור הוורוד שלי תפס כמעט חצי מהחדר והקירות היו עמוסים בפוסטרים של ג'סטין ביבר ו'ואן דיירקשן', הימים שבהם פנטזתי שג'סטין ביבר יגיע לביקור בעיר ויתאהב בי ברגע שעיניו ינוחו עליי. בובת הפוני ושולחן האיפור מזמן נמסרו לצדקה והפוסטרים האהובים עליי הוסרו מהקירות כשעזבתי. היום מקשטים את הקירות תמונות של כלבים וחתולים שמשחקים פוקר.

 

לאחר שעזבתי את הבית, אימא הפכה את חדרי לחדר משחקים שבו היא וחברותיה הקולניות שיחקו פוקר מדי שבוע.

 

לאחר הפרידה מנייט, שהיתי בבית מלון יוקרתי, שרפתי את החסכונות שלי ובכיתי עד שלחיי שרפו מרוב דמעות. כמה ימים לאחר מכן, כשאימא התקשרה לשאול מתי מדידת שמלת הכלה הבאה שלי, נשברתי ופרצתי בבכי קולני ומכוער. סיפרתי לה על הפרידה. אימא קיללה את נייט דקות ארוכות ואז הכריחה אותי לחזור הביתה. ניסיתי להתנצל בפניה הרבה פעמים על כך שהתרחקתי ממנה, אבל אימא סירבה לשמוע התנצלויות ורק אמרה שהיא אוהבת אותי. זה גרם לי להרגיש רע אפילו יותר. עשיתי זאת כי היו פעמים שבהן התביישתי בדיבורה הקולני ובבגדיה הססגוניים. זה לא הגיע לה, אפילו לרגע אחד.

 

"הגיע הזמן להתעורר, קרן אור מדוכדכת שלי," אימא מכריזה בקול רם ומעט משועשע כשהיא נכנסת אל החדר.

 

מחוסרת עבודה, מצב רוח או רצון לחיות, אני מכסה את פניי בשמיכה ומסתתרת מאור השמש שמבשר לי שיום נוסף וחסר תכלית הפציע. ״תעזבי אותי,״ אני רוטנת.

 

״אין סיכוי, אני מכילה ומבינה כבר ארבעה חודשים, אבל הסבלנות שלי אזלה. אלוהים עדי, מעולם לא סבלתי את החרא הקטן והלחוץ שחושב שאם לאבא החורג שלו יש יותר מדי כסף הוא טוב יותר מאיתנו.״

 

״די, אימא. אני לא רוצה לדבר עליו.״ מאז שנייט נפטר ממני כאילו הייתי עטיפת מסטיק, סכר ההערות העוקצניות של אימא נפרץ והיא לא מפסיקה ללכלך עליו בכל הזדמנות. אשקר לחלוטין אם אומר שיש מצבים שבהם זה לא מעלה חיוך על פניי, אבל ברגע זה אני לא נמצאת במצב הרוח הנכון כדי לזרום עם העלבונות שלה.

 

״שתינו יודעות שזה נכון. קומי לפני שאחטיף לך במחבט הישן של אבא.״

 

"מה השעה בכלל?" אני נעמדת בידיעה שאם לא אעשה זאת, אחטוף כמה מכות הגונות בישבן.

 

"תשע."

 

"תשע?" אני זועקת, "למה דחוף כל־כך שאקום?״

 

זה לא שמחכים לי באיזשהו מקום. התפטרתי מהעבודה יום לאחר הפרידה מנייט. לא הייתי מסוגלת לעבוד בחברה של אביו החורג ולהמשיך לראות אותו בכל יום.

 

"קראתי על אודות משהו שאת חייבת לעשות," היא מכריזה בהתלהבות ומסדרת את המיטה במהירות מפתיעה.

 

"את לא רצינית." אני מדדה לחדר האמבטיה. היא צועדת אחריי. לאישה הזאת מעולם לא היה מושג איך לשמור על הגבול, אבל אין יום שבו אני לא מתחרטת על האופן שבו התנהגתי אליה ומודה לאלוהים על שזכיתי בה בחזרה.

 

"רצינית כמו גלוריה אחרי הזרקת בוטוקס."

 

"את יודעת שבשנה שעברה היא טענה שיש לי קמט במצח וניסתה לשכנע אותי להזריק בוטוקס?" אני מספרת במבוכה, נזכרת שכמעט שקלתי לעשות את זה רק כדי שהיא תרד לי מהגב לכמה דקות.

 

"אל תקשיבי לאישה הקנאית והמטורפת הזאת. אין לך אפילו קמט אחד, יש לך עור מושלם. היא מקנאה בך כי שלא כמוה, את לא גורמת לילדים קטנים לבכות ולמבוגרים לתהות מה קרה לך כשאת מחייכת. תסיימי להתארגן ותרדי למטבח. אני רוצה להראות לך משהו."

 

היא מצחקקת וסוגרת את הדלת, משאירה אותי להתמודד לבדי עם דמותי העצובה, שמביטה בי באכזבה כשהיא משתקפת אליי מבעד למראה.

 

"תניחי לי," אני לוחשת לעצמי, שוטפת את פניי ומצחצחת את שיניי במרץ.

 

כמה דקות לאחר מכן, אני מוצאת במטבח את אימא, עומדת ליד השיש ובוהה בקרטון המונח עליו.

 

"למה הבאת לפה את הקרטון?" אני מוזגת לעצמי קפה ולוגמת אותו בעייפות.

 

"תציצי לרגע בחיים הישנים שלך."

 

אני מניחה את הספל ומביטה לתוך הארגז. זה לא שלא ראיתי אותו קודם. בפנים יש תמונות, מתנות ומזכרות, כולן נראות חסרות משמעות. גלוריה, שלא טרחה להתקשר אליי אפילו פעם אחת מאז הפרידה מנייט, שלחה לי אותו כמה ימים לאחר שנפרדנו. דמעות מעטרות את עיניי למרות שאני מוכנה להישבע שכבר בכיתי מספיק לחיים שלמים. אימא מלטפת את שערי בחיבה בזמן שאני מתאמצת לא להתפרק. "למה הבאת את הקרטון לכאן?" קולי רועד.

 

"בשביל טיהור."

 

"טיהור?" אני מקמטת את מצחי ומתפללת שהיא לא הצטרפה לאיזו כת משונה כשלא שמתי לב. הייתי מנותקת כל־כך מהסביבה שהיא יכלה להתחתן עם שני גברים ויתוש והייתי ממשיכה בשלי.

 

״קראתי במגזין שכדי להמשיך הלאה עלינו להיפרד מהזיכרונות שמכאיבים ומעכבים אותנו. לכן, בתי היקרה, יש לנו חרא לשרוף." היא מנופפת במצית גדול ומחייכת.

 

״את מתכוונת לכך שעליי לשרוף את כל הזיכרונות שיצרתי עם נייט?״ אני שואלת בחלחלה.

 

״ילדה חכמה. לכך בדיוק התכוונתי.״ היא משלבת את אצבעותיה באצבעותיי, מרימה את הקרטון בזרועה הפנויה ומושכת אותי אל הגינה.

 

"אימא, אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה."

 

היא מוציאה את הדברים מהקרטון ומושיטה לי אותם. "למה לא?"

 

אני מנסה למצוא תשובה הגיונית מדוע לא לשרוף עד אפר את הזיכרונות מהגבר שנהג בי כמו בכוס פלסטיק משומשת, אבל לא מצליחה למצוא אפילו אחת.

 

'במה יועילו לך הזיכרונות?' מוחי דורש לדעת בלעג ומזכיר לי עד כמה נייט פגע בי והשפיל אותי במשך שנים. הלב שלי נצבט פעם נוספת מהידיעה שאפשרתי לו לעשות זאת פעם אחר פעם.

 

"אלנה, את מתכוונת לחזור אליו כשהשנה תסתיים?" אימא שואלת, לא מצליחה להסתיר את אכזבתה.

 

"לא," אני אומרת בהחלטיות, יודעת שלא משנה מה יקרה – לא אחזור אל נייט לעולם. הפרק הזה בחיי הסתיים ביום שבו עזבתי את דירתו ופרק חדש בחיי החל, פרק שבו הלקיתי את עצמי על כך שאיבדתי את מי שהייתי.

 

"את יודעת מה, אימא?" אני אומרת לאחר רגע ארוך של שתיקה.

 

"מה?" היא שואלת בחיוך קטנטן.

 

"את צודקת. בואי נעשה את זה," אני מכריזה בחיוך עקום ומנגבת דמעה סוררת שהורסת לי את כל הקטע המרדני. "את בטוחה שזה לא מסוכן?" אני שואלת כשהיא מסמנת לי לזרוק את החפצים לתוך פח מתכת.

 

"בטוחה מאוד. תעלי את העבר שלך בלהבות ותיצרי לעצמך עתיד חדש.״

 

הלב שלי מתמלא עד גדותיו מהידיעה שהיא תעשה הכול כדי לעודד אותי. "אני אוהבת אותך, אימא. ובאמת מצטע...״

 

היא מניחה את אצבעה על פי ומטלטלת את ראשה. ״גם אני אוהבת אותך, מתוקונת.״ היא מלטפת את פניי ברכות ומדביקה נשיקה עדינה ללחיי. "תזרקי הכול פנימה בלי להביט לאחור. את זקוקה לזה כדי להמשיך הלאה," היא מעודדת אותי.

 

לו היה אוהב אותך באמת, לא היה מבקש שנה הפסקה, קול ההיגיון מהדהד בראשי.

 

"תחילה הייתי מפוחדת, הייתי מבוהלת, כל הזמן חשבתי שלעולם לא אוכל לחיות בלעדיך לצידי. בזבזתי כל־כך הרבה לילות וריחמתי על עצמי, נהגתי לבכות, אבל עכשיו אני מרימה את ראשי גבוה." אימא מזמזמת את השיר של גלוריה גיינור שהיא נוהגת להשמיע מדי בוקר מאז שחזרתי הביתה. אני מתעבת את השיר הזה. בכל פעם שאני שומעת אותו, הוא מזכיר לי כמה טיפשה הייתי.

 

״שלום ולא להתראות, נייט." אני מביטה בלהבות שמרצדות מול עיניי ופורצת בבכי תמרורים שמזכיר את המבול.

 

"את תמצאי את אהבת חייך כפי שאני מצאתי את שלי," אימא לוחשת.

 

"הייתי בטוחה שהוא אהבת חיי."

 

אימא מסיטה את מבטה לעברי ומנגבת את דמעותיי באצבעותיה העדינות, המעוטרות בלק נוצץ וצבעוני.

 

"אל תהיי מצחיקה, הוא רק תחליף עלוב לדבר האמיתי. את תמצאי את הגבר שיסב לך אושר ושיהפוך אותך למלכה, כמו שאבא שלך גרם לי להרגיש בכל יום במחיצתו."

 

"אני מתגעגעת לאבא." הבכי שלי מתחזק כשזיכרונות מתוקים מילדותי חולפים במחשבותיי. היו לנו הרבה רגעים מאושרים יחד כמשפחה וכשאבא נפטר התפרקנו ובמקום לנסות לאחות את השברים, ברחתי.

 

"גם אני מתגעגעת אליו." אימא מחבקת אותי, "את יודעת שאם הוא היה כאן עכשיו, הוא היה בועט לנייט בתחת?"

 

אני משתלטת על דמעותיי, מגחכת כשאני מדמיינת את אבא רודף אחרי נייט ובידו האלה האהובה עליו. אבא היה אוהד שרוף של פוטבול, כדורסל ובייסבול. נייט העדיף גולף.

 

"תודה שהתעקשת. מסתבר שהייתי צריכה את זה." הלהבות שוככות וחלק מהכאב שאגרתי בתוכי מתפוגג כמו העשן שממלא את האוויר.

 

"אין בעד מה. לכי להתקלח, את מריחה כמו שומר יערות."

 

כשאני מציעה לנקות את הבלגן שנותר, היא מגרשת אותי ומודיעה לי שטקס הטיהור שערכנו הסתיים.