דבר מצחיק הזיכרון. זהו תעלול שאנחנו מעוללים לעצמנו כדי להישאר מחוברים למי שהיינו פעם, למה שחשבנו, לאיך שחיינו. הזיכרון שבור, כמו חלום השב בחלקים ובחתיכות. הוא התשובה לשכחה.

אני זוכרת את החלקים והחתיכות ואת היריעה כולה. אבי נהג לומר לי שיש לי מוח הדומה למלכודת. "קְשִישָׁה תדע," הוא נהג לומר. "קשישה זוכרת." הוא קרא לי "קְשִׁישָׁה". כל השאר קראו לי "קְרִישָה", וההבדל היה הכול.

כן, אני זוכרת. אם ראיתי משהו, שמעתי משהו, חוויתי משהו, שמרתי אותו לזמן מאוחר יותר, במקום כלשהו שבו יכולתי לגשת אליו ולהעלות אותו בזיכרוני. הכול היה מתויק, סיפורי חיי ארוזים למשמורת. אפילו כעת, כשרוב האנשים שאני זוכרת כבר אינם אתנו, הם נמצאים כאן בשבילי כאילו מעולם לא עזבו. כאילו מה שקרה לפני שנים כה רבות קרה רק אתמול.

הזיכרונות שלי באים אלי בפולנית. אני חושבת בפולנית, חולמת בפולנית, זוכרת בפולנית. לאחר מכן הזיכרונות עוברים דרך העברית ולפעמים יוצאים באנגלית. איני יודעת כיצד הם פועלים, אבל כך זה קורה. לפעמים הם צריכים לעבור דרך גרמנית ויידיש לפני שאני יכולה לספר או להבין אותם. כל המחשבות האלה. כל הרגעים האלה. כל המראות והצלילים והריחות הללו – חתיכות זעירות ושבורות הנלחמות על תשומת לבי, קוראים לי לראות את התמונה המלאה. הזיכרונות שלי ממאבקה של משפחתי במהלך מלחמת העולם השנייה הם זיכרונות של ילדה, שהתחזקו במהלך השנים. הם הזיכרונות שלי קודם כול, ולהם הוספתי את הזיכרון של אבי, של אמי ואפילו של אחי הקטן. לאלה הוספתי את המחשבות של אנשים אחרים שחלקו אתנו את החוויה הקשה ואת סיפורי ההיסטוריה שקראתי. אומנם הייתי רק ילדה, אך חשבתי פעמים רבות על מה שראיתי, שמעתי וחוויתי, ומצבור הזיכרונות הוא ששורד כעת.

כן, אני זוכרת איך היה זה להיות ילדה קטנה בלבוב, עיר תוססת שמנתה 600,000 תושבים. אנשים קראו לה "וינה הקטנה". עיר של רחובות מפותלים מרוצפי אבן, אשר השתרעו עד לכנסיות מלכותיות וחצרות פתוחות המתפקעות מפרחים צבעוניים ומזרקות נהדרות. בעיר חיו בעיקר פולנים, אך גם יהודים רבים וגם אוקראינים – 150,000 יהודים בסך הכול לפני המלחמה. היה זה המקום שבו גדלתי, שבה הייתה לי ילדות של מותרות ותקווה שנקטעה על-ידי בורות ואי-סובלנות. היה זה המקום שבו חיינו השתנו, קודם כול על-ידי הכיבוש הסובייטי שאיים על חירותנו, ולאחר מכן על-ידי הכיבוש הגרמני שאיים על חיינו. היה זה המקום שבו הכול השתנה ממתיקות ואור לייאוש ולחשכה.

אני זוכרת את כלב הפינצ'ר המעורב שלנו, פּוּשֶק, את פרוותו שצבעה ומגעה כשלג רך. קראנו לו פושק, כי הוא היה רך, כמו פלומה של אווז. אבי הביא אותו הביתה ביום שבו אחי הצעיר פָּבֶל נולד, והוא היה מתנה מיוחדת. הוא היה איתנו שנתיים, במשך כל הכיבוש הסובייטי, אך כאשר הגרמנים באו נאלצנו למסור אותו. לא יכולנו להרשות לנביחות שלו להסגיר אותנו. אמי נתנה אותו לאישה שגרה מחוץ לעיר. היא לא סיפרה לי, מפני שידעה שאני אבכה. היה זה האובדן האמיתי הראשון שחוויתי במלחמה ובכיתי, כמובן. יומיים מאוחר יותר שמענו גירוד בדלת שלנו. היה זה פושק! הוא חזר! כל הדרך מקצה העיר, אולי שמונה קילומטרים, אך משמעות הדבר הייתה שהיינו צריכים להחזיר אותו לאישה ושאני שוב אבכה.

אני זוכרת את הפסנתר שלנו, מתוצרת "אוגוסט פוֹרסטֶר", ואת הקצין הגרמני שתבע אותו לעצמו. שמו היה וֶפְּקֶה, והוא בא לדירה שלנו כדי לקחת כרצונו מהמעט שנשאר מחפצינו הנאים. כך היה זה בכל רחבי לבוב, בכל רחבי אירופה: החפצים הנאים של היהודים היו כמו שוק פשפשים עבור הפקידים הגרמנים, אנשי האס-אס והגסטאפו. הם לקחו את השאריות שלנו לפני שהספקנו בכלל להשאיר אותן מאחור. הקצין הזה, וֶפְּקֶה, התיישב וניגן בפסנתר שלנו. הוא רכן על המקלדת, שפשף ידיו על מסגרת העץ החשוף והכריז כי זה אחד מכלי הנגינה הנאים ביותר שראה אי-פעם. אני מאמינה שכך באמת היה. הוא ניגן יפה, כמו מאסטרו.

אני זוכרת שהתחבאתי בחלל זחילה שמתחת לאדן החלון שלנו. לפעמים הגרמנים באו לחפש אותנו ולפעמים האוקראינים, שמבחינות רבות היו גרועים יותר. אבי היה מיומן בעבודה בכלים, והוא הכין לנו מקומות מסתור מורכבים – מאחורי קירות מדומים, מאחורי ארונות. אחי ואני נהגנו להתחבא שם כאשר אבי היה בעבודה ואמי תפרה מדים לצבא הגרמני במחנה העבודה יָנוֹבסְקָה שעל הגבעה הצופה על העיר. אבי בנה חזית מדומה מתחת לחלון שלנו וסגר את אחי ואותי בפנים. ישבנו על סירי לילה כדי שנוכל לעשות את צרכינו במידת הצורך. לא היה מקום לזוז וכמעט לא היה אוויר לנשימה. במשך כל היום דאגתי מה יקרה אם אבי לא ישוב הביתה, אם ייקחו אותו מהרחובות כפי שלקחו יהודים רבים כל-כך, אם יירו באמי בצעדה הארוכה במורד דרך יָנוֹבסְקָה. מי ישחרר אותנו ממקום המסתור המיוחד שלנו? מי בכלל יידע שאנחנו שם?

אני זוכרת שהצטופפתי עם משפחתי וכמה גברים שלא הכרנו עדיין במרתף של אחד מבנייני הגטו. עובד ביוב פולני עגול פנים, ששמו לֵאוֹפּוֹלד סוֹחָה, הסכים להשגיח עלינו בתעלות ובצינורות התת-קרקעיים שמתחת ללבוב, לעזור לנו למצוא מקום להתחבא בו ולהביא לנו אוכל ומצרכים. פּוֹלז'וּ, כפי שאבי נהג לקרוא לו, היה גנב שתיקן את דרכיו וקתולי אדוק שהאמין כי יזכה לגאולה, אם יגן עלינו מפני הנאצים. הוא היה טוב לב ונדיב, בעל חיוך זוהר ורחב שנדמה כי האיר את המגורים המדכאים שלנו. הוא ראה בישועתנו את ישועתו שלו, אך הייתה זו גם הזדמנות.

אני זוכרת את הסוודר הירוק הפשוט שסבתי, אמו של אבי, סרגה עבורי כאשר עדיין גרנו בדירה הגדולה שלנו ברחוב קוֹפֶּרְנִיקָה 12. ההורים של אבי היו גרושים, ואביו נישא מחדש, אבל הייתה זו סבתי הביולוגית. היא תמיד אהבה לסרוג עבורי, אך לא תמיד הייתי ילדה טובה כל-כך. אהבתי להפריע לה לסרוג. הייתי לוקחת גליל צמר ומחביאה אותו, או שהייתי פורמת את השורות האחרונות, שם סימנה את המקום שבו עצרה בעזרת המסרגות. איכשהו, למרות מעשי הקונדס שלי, היא תמיד הצליחה לסרוג לי דברים נאים. היא סרגה סריגים נאים עבור כל המשפחה. הסריגה העניקה לה הנאה רבה. הסוודר הזה היה המועדף עלי. היה לו קו צוואר עדין מתַחרָה. לאחר שסבתי נלקחה באחת מהאקציות, הוא הפך ליקר ערך אף יותר. לבשתי אותו לעתים קרובות. כאשר לבשתי אותו, הרגשתי כאילו אחד מחיבוקיה החמים עוטף אותי. העובדה שהצלחתי לשמור על הסוודר במהלך כל המלחמה הייתה רק אחד מהניסים הקטנים שקרו לי ולמשפחתי, והצגתו בתצוגה קבועה במוזיאון השואה בוושינגטון היא הוקרה למאבקיהם של כל הילדים היהודים במהלך המלחמה ולילדה שהייתי.

אני זוכרת את הלילה של החיסול הסופי, האקציה האחרונה. היה זה ב-30 במאי 1943. עוד לפני אותו לילה הועברו יותר מ-100,000 מיהודי לבוב למחנות ריכוז או נהרגו. אני זוכרת את קולות ההמולה והתוהו ובוהו, את הצעקות והבלבול. אני זוכרת את האימה האפילה והצרופה. לקראת חצות התחילו הגרמנים לגרור אנשים מדירותיהם בגטו ולכנס אותם במשאיות, שייקחו אותם למחנה ברחוב יָנוֹבסְקָה או לפִּיאַסקִי, בורות החול מצפון וממערב לעיר, שבהם היהודים הועמדו בשורה ונורו למוות. היינו קבוצה של 12 אנשים. ניסינו נואשות להימלט ונאבקנו להיכנס דרך החור שאבי והגברים האחרים חפרו בעמל רב. עשרות אחרים היו כה נואשים לברוח, שהם נכנסו לביבים דרך הפירים ברחובות. יחד זרמנו אל הביוב וקיווינו למצוא מקלט בקרב החולדות והטינופת.

אני זוכרת את הפיר הקטן והחשוך, שבו ישבנו בשלושת הימים הראשונים שלנו מתחת לפני הקרקע. הימים ההם היו איומים. היו בו קורי עכביש עבים כל-כך, שהאטו את החולדות ששרצו במקום, כך נדמה, בעדריהן. מאות ומאות מהן. אלפים, קרוב לוודאי. אנחנו נתרגל לחולדות והן יתרגלו אלינו, אבל עדיין לא התרגלנו כל-כך זה לזה. הקירות היו חלקלקים מהרפש והטחב של הביוב. תולעים צהובות זעירות כיסו כל משטח. הריח היה מסריח וטחוב ונורא. בוץ ושלוליות קטנות של מי שפכים נקוו לרגלינו. הקרקע הרטובה או שתי אבנים גדולות ומעוקמות היו מקומות הישיבה היחידים.

אני זוכרת את הדיזנטריה, שממנה סבלנו כולנו באותם שבועות ראשונים מתחת לקרקע. אחי ואני סבלנו יותר מכולם. השלשול הקבוע, הבחילה, חוסר ההתמצאות. אמי חשבה שאם נעשה את צרכינו בצד, נוכל בדרך כלשהי לשמור שמקום המסתור שלנו יהיה סניטרי יותר. היה זה כאילו היינו צריכים להשלות את עצמנו שאנחנו עדיין אנושיים.

אני זוכרת איך כל יום זחל אחד מהגברים כמעט שני קילומטרים דרך מבוך של צינורות קטנים, חלקם בקוטר ארבעים ס"מ, כשידית הקומקום לפותה בין שיניו, כדי לאסוף מי שתייה ממזרקה שטפטפה מהרחוב למעלה. כשהקומקום התמלא, הוא זחל אחורה, כי לא היה מספיק מקום בצינור כדי להסתובב. בדרך זו קיבל כל אחד מאיתנו שלושת רבעי כוס מים לשתייה כל יום. ההורים שלי לא שתו את המנה שלהם, ובמקום זאת נתנו אותה לנו, הילדים, כי היינו כה חולים, אבל גם הם היו חולים.

אני זוכרת שאחרי כמה שבועות התעצבן אדם נרגן בקבוצה שלנו כל-כך מבכיו של אחי, שהוא איים לירות בו. שמו היה וַייס והוא חשב שהוא האחראי. הוא חשב שברחוב למעלה יכלו לשמוע את בכיו של אחי.

אני זוכרת את קול דשדוש מגפיו של סוֹחָה, כשהלך בכבדות במים אל מקום המסתור שלנו כל בוקר. ההד שנשמע מהצינורות גילה לנו כי הוא מגיע עם עמיתו לעבודה סְטֶפֶק וְרוּבְּלֶבְסְקִי. משמעות הדשדוש הייתה שבקרוב נקבל פיסת לחם או חדשות על הלחימה.

אני זוכרת את היללות העמומות של התינוק, שנולד לאישה צעירה כמה חודשים אחרי שהאודיסיאה שלנו מתחת לקרקע התחילה. בעלה נטש אותה לאחר שבועות ספורים בלבד בביוב, והיא הסתירה את הריונה מהאחרים. היא כבר מסרה את בתה התינוקת לאישה אוקראינית במהלך הימים הראשונים של הכיבוש הגרמני, וקיוותה שזו תגן על הילדה.

אני זוכרת את הדברים האלה וכל-כך הרבה דברים נוספים: האש שכמעט חנקה אותנו; השיטפון לאחר הפשרת האביב שאיים להטביע אותנו; הפעמים שבהן כמעט התגלינו; האסיר שהצטרף לקבוצה שלנו בימים האחרונים של תקופת הבידוד שלנו. היו גם זיכרונות טובים: הסאטירות שאבי כתב עבורנו כדי שנבצע אותן, וכך נסיח את מחשבותינו מהמצב שלנו; ההתבדחויות והצחוק; הקשר הבלתי מעורער שהתפתח בין המעטים מאתנו, שהצליחו להגיע למקום המסתור הסופי שלנו – מקום שאמי כינתה "הארמון", משום שהיה מרוּוח מספיק כדי שאחי ואני נוכל לעמוד בו, שהיה בו מקום לבשל ומקום להתרחץ פעם בשבוע. הוא לא היה מרוּוח מאוד, כמובן, אבל היה בו מספיק מקום. בעיקר הייתה החיבה שכולנו פיתחנו כלפי לֵאוֹפּוֹלד סוֹחָה, שהמשיך לדאוג לנו הרבה אחרי שהכסף שלנו נגמר ולא יכולנו עוד לשלם לו.

אני זוכרת ששמעתי את ההפצצות של המטוסים הרוסיים, כאשר החזית הגיעה ללבוב, והחדשות שקיבלנו עתה דיווחו על סופה הקרב של המלחמה. עם זאת עדיין חששנו שההפצצות האלה, שקיווינו שיביאו לשחרורנו, יגרמו בטעות למותנו, כי היינו לכודים במאורה התת-קרקעית שלנו, מתחת לאותם רחובות שהיו יעד להפצצות. אכן, אותם ימים אחרונים הייתה תערובת של עליצות ואימה. כה חרדים היינו ממה שיקרה הלאה!

אני זוכרת את יום השחרור שלנו, כאשר סוֹחָה הוביל אותנו לפתח הפיר ושידל אותנו לעלות במעלה סולם ברזל לחצר, שם התאסף המון כדי לברך אותנו. אחרי זמן רב כל-כך מתחת לקרקע, ללא קרן של אור יום, בקושי הצלחתי לראות משהו. לבשתי את הסוודר הירוק האהוב עלי, שנראה ודאי כמו סמרטוט. איזה מחזה ודאי היינו! הבגדים שלנו היו מרופטים, גופינו מלוכלכים, קמולים ושבורים. היום בער בכתום כמו תשליל של תמונה, ועברו כמה ימים עד שעיניי הסתגלו לאור. היה זה כמו משהו ממדע בדיוני.

אני זוכרת כיצד נאבקנו לאחר השחרור, כשאבי חיפש עבודה, כשניסינו למצוא בית ולבנות חיים יש מאין. כל הזמן הזה חשבנו שאם רק נשרוד את הגרמנים, נהיה בסדר, אך זה לא היה קל כל-כך. לא היה לנו דבר. אני זוכרת שהלכתי לבית הספר בנעליים עשויות מעיתון, כי לא יכולנו להרשות לעצמנו מגפיים הולמים. אני זוכרת שמנהלי בית הספר אמרו לי שאולי עדיף שאעמיד פנים שאני לא יהודייה. אני זוכרת שאמי אפתה לביבות, ואני ואחי מכרנו אותן ברחוב לאחר המלחמה כדי להרוויח עוד כסף. אני זוכרת שעברנו מלבוב לקרָאקוֹב ובסופו של דבר לישראל, שם נראה לפעמים כי לכל אדם שני ברחוב יש מספר צרוב על עורו כמו שלנו, שם כמעט איש לא אמר מילה על השואה.

כן, אני זוכרת ...

 

כמו נסיכה. כך גדלתי, כמו דמות מסיפורי אגדות. לפחות כך גדלתי במשך זמן-מה. נולדתי ב-28 באוקטובר 1935, כאשר לבוב הייתה אחת מהערים התוססות ביותר בפולין. היא הייתה מקום קסום, עיר רנסנס, אך לא המקום הטוב ביותר להיות בו יהודי. באמצע שנות השלושים של המאה ה-20 חיו בלבוב מעל ל-600,000 איש, מתוכם 150,000 יהודים בקירוב.

אנחנו היינו יהודים, כמובן, אך לא דתיים מאוד. שמרנו את השבת. אמי, פָּאוּלִינָה חִיגֶר, תמיד הדליקה את הנרות. חגגנו את פסח, אך לא הלכנו לבית הכנסת. בימים הנוראים הלכנו לבית הכנסת, אך בשאר הימים קיימנו מצוות בבית או כלל לא. היינו מדליקים נרות נשמה לזיכרון הנפטרים ביום השנה לפטירתם, אך לא תמיד אמרנו את התפילות. היינו יותר יהודים במנהגים שלנו מאשר באמונתנו, ועם זאת שררה בבית תחושה חזקה של זהות יהודית. תחושה זו עברה מהצד של אמי במשפחה. משפחתו של אבי לא האמינה באלוהים. הם החשיבו עצמם יהודים, ולכן גם להם הייתה אותה זהות חזקה, אך היא נבעה יותר ממורשת מאשר מדת. הם היו סוציאליסטים וקומוניסטים ודאגו יותר לצדק חברתי. הם לא היו מוכנים שיתייחסו אליהם כאל אזרחים מסוג ב'. לדעתם, אני חושבת, הרעיון שכל בני האדם נולדו שווים שימש כדרך לרומם את היהודים למעמד שווה. אתם מבינים, אפילו לפני המלחמה היהודים בלבוב סבלו לפעמים, בדרך כלל מהאוקראינים. האנשים היום לא מדברים על כך, או שהם לא זוכרים, אבל היה זה כך. אבי סיפר לי שנהג ללכת באזורים מסוימים של העיר, ונערים אוקראינים התנפלו עליו בסכיני גילוח שהודבקו למקלות ארוכים וקרעו את בגדיו. הוא אמר שעבור אותם נערים היה זה כמו משחק – ללגלג ולאיים על גברים יהודים שנקרו בדרכם. זו לא הייתה האפליה היחידה שחווה אבי, אך זו הדוגמה שנשארה אִתי.

כילדה קטנה לא הכרתי דברים כאלה. כל שידעתי היה שגרנו בדירה גדולה ושלא חסר לי דבר. היו לי בגדים יפים, צעצועים נפלאים. סבתי מצד אמי נהגה להביא לי מזכרות מווינה, לשם נסעה לערוך קניות עבור עסק הטקסטיל שלה. היא הביאה לי חלוק משי נהדר, ואני זוכרת שלבשתי אותו לעתים קרובות. נהגתי לקפוץ מעלה ומטה על מיטתם של הוריי לבושה בחלוק הזה. חברי הדמיוני, מֶלֶק, קפץ איתי. מלק היה זה בן לווייתי הקבוע. דיברתי איתו והוא ענה לי. מאוחר יותר, כאשר היינו בביוב, הוא אָרח עימי לחברה. אני לא יודעת איך המצאתי את מלק הזה, וכיצד הוא קיבל את שמו. היה זה שם שטותי, מלק. אין לו משמעות בפולנית. היה זה רק שם, מלק. יחד צחקנו וצחקנו וקפצנו על המיטה של הוריי.

סבתא שלי הביאה לי גם בובות יפהפיות ובית בובות מדהים, ובו מטבח וריהוט. היה לי סט שלם עם כל החדרים השונים וכל החלקים המתאימים. היום בית בובות כזה עולה אלפי דולרים. היה זה החפץ היקר ביותר עבורי. איבדתי את עצמי בעולם הדמיוני של בית הבובות והמצאתי חיים פנטסטיים קטנים עבור האנשים שגרו שם. האנשים שגרו בבית הבובות שלי לא היו יהודים או נוצרים, פולנים או אוקראינים, רוסים או הונגרים. הם היו רק אנשים, והם היו מאושרים עם חפציהם היפים, הריהוט הנאה שלהם והמשפחות הנחמדות שלהם.

בדמיון שלי היה בית הבובות ברחוב מקסים בלבוב, קרוב לדירה שלנו ברחוב קוֹפֶּרְנִיקָה 12, האזור הנחמד ביותר של העיר. הייתה זו המציאות שלי שהתכתבה עם הפנטזיה שלי. הבניין שלנו ברחוב קוֹפֶּרְנִיקָה עדיין קיים שם והרחוב נשאר אותו דבר, אבל עכשיו הוא קודר יותר, עצוב יותר. הוא שונה מהתמונה שנשאתי במוחי במשך שנים כה רבות. כל הצבעים השתנו. העצים שניצבו בשורה ברחוב שלנו כבר לא מלבלבים, או אולי הם מלבלבים, אבל אני כבר לא רואה זאת. אולי זה מפני שאיני יכולה לראות את העיר באותה דרך שבה הסתכלתי עליה בילדותי, כאשר הייתה מלאה בדברים נאים ושמחים. אולי זה בגלל כל מה שקרה שם ובגלל האלימות והפתאומיות, שבה הכול נלקח ממשפחתי, החל בדירה שלנו. היו לנו ארבעה חדרים, מבואה נאה, חדר אוכל גדול, מטבח, שני חדרי אמבטיה מאובזרים ושתי כניסות – אחת לעובדים והאחרת למשפחה ולאורחים. לבניין היו שערים מברזל יצוק, שנפתחו אל הרחוב, מרפסות שצפו אל הרחוב בחזית ואל החצר מאחור, ותקרה מקומרת מעל לגרם המדרגות הפנימי, שהטילה אור על הכניסה לכל דירה ודירה.

ללא ספק הייתה הדירה כמו בית הבובות המיוחד שלי, כמו פנטזיה. בשבילי היא הייתה כמו ארמון, כי באמת הרגשתי בה כמו נסיכה. למשך זמן-מה הייתי ילדה יחידה וזכיתי לתשומת לבם המלאה של הוריי. כל דבר נעשה במיוחד בשבילי. הייתה לי אומנת, שלבשה מדים לבנים מעומלנים. הייתה לנו מנהלת משק בית, שלבשה מדים מסורתיים של משרתות. בשידת כלי החרסינה שלנו הייתה מערכת כלים תוצרת רוֹזֶנְטַל ל-32 אנשים, אם כי איני זוכרת שערכנו אי-פעם את שולחן חדר האוכל שלנו ל-32 אורחים. אני מאמינה שהניגוד בין דרך חיינו לפני המלחמה לבין דרך החיים שלנו אחריה הוא חשוב. אין בכוונתי להתרברב, אלא להשוות. ללא ספק חיינו טוב. אמי נהגה לקחת אותי לחנות, ששמה "מיקי מאוס", כדי לקנות לי בגדים. היה זה רק השם של החנות. לא היה לה קשר לוולט דיסני, אבל הייתה זו חנות בגדים יפה. נהגתי לעמוד על שרפרף גבוה מאוד, בעוד אישה צבטה פה וצבטה שם ולקחה את המידות שלי כדי להכין את בגדיי.

כמו נסיכה, כך היה זה עבורי. כאלה היו חיי.

קשה לדמיין מה קרה ללבוב במהלך הכיבוש הרוסי וכיצד היא נקרעה לגזרים במהלך השלטון הגרמני, אבל העיר שאני זוכרת הייתה יפהפייה. היו דברים מרגשים רבים כל-כך לעשות ולראות, דברים כה נהדרים לאכול, הזדמנויות רבות כל-כך מכל עבר! מצער מאוד היה לראות אותה מידרדרת – קודם כול על-ידי הרוסים ולאחר מכן על-ידי הגרמנים – כי היא הייתה מקום של אהבה, תקווה ושמחה. אפילו ילד יכול היה להבחין בשינוי. במורד הרחוב מהבניין שלנו היה פארק, ונהגתי ללכת לשם כמעט כל יום כאשר מזג האוויר היה נעים. האומנת שלי הלכה איתי לשם וישבה על ספסל, ואני שיחקתי עם חבריי. בקיץ נשמעו תמיד צחוק ושירה דרך החלונות הפתוחים. נהגנו לשחק בחצר הקטנה מאחורי הבניין שלנו, עד שהגיע הזמן לחזור לדירה לארוחת הערב. בחורף, לאחר שירד שלג, היו הרחובות שקטים, שלווים ויפים, כמו גלויה.

כן, היו לי חיים טובים מאוד, אלא שלא חיבבתי במיוחד את האומנת שלי. הייתה זו הבעיה היחידה שלי. היא הייתה קפדנית מאוד, ומעולם לא צחקה. במשפחה שלי כל הזמן צחקנו, תמיד התבדחנו, ואילו הזמן שביליתי עם האומנת הקודרת שלי היה רציני מאוד. זה לא היה כיף גדול. אני זוכרת שהיא ניסתה להאכיל אותי כל הזמן ושלא רציתי לאכול, לא איתה. השארתי את האוכל בפי וירקתי אותו כשחשבתי שהיא לא מסתכלת. אולי פשוט הייתי מרדנית, כי מעולם לא עשיתי צרות לאמי, כשנגע הדבר לאוכל, או למנהלת משק הבית שלנו. שמה היה מָרישָׁה, והיא נהגה לומר: "גברת חיגר, אני לא יודעת מה יש לה. עם האומנת היא לא רוצה לאכול כלל – ואיתך היא מסיימת תוך חמש דקות."

להוריי הייתה חנות טקסטיל שנקראה "טקסטיל גוֹלְד" ברחוב בּוֹימוֹב, אחד מהרחובות היהודיים הראשונים בלבוב. רוב הסוחרים ברחוב היו יהודים. מעל לחנויות היו דירות, ורוב האנשים שגרו שם גם היו יהודים; אבל כולם באו לחנויות שלנו – נוצרים, אוקראינים, רוסים... ללא הבדל. להורים שלי היו לקוחות טובים בעלי רקע מגוון. הייתה זו חנות מצליחה מאוד. אמי עבדה שם במשרה מלאה – דבר שהיה יוצא דופן באותם ימים, אך לא חריג במיוחד מבחינתי. זה כל מה שידעתי, וזהו זה. גם סבתי, אמה של אמי, עבדה במשרה מלאה, ולכן לא חשבתי שזה מוזר. גם סבי וסבתי עבדו כסוחרי טקסטיל, והחנות של הוריי הייתה מעין סניף של החנות שלהם.

אהבתי ללכת עם האומנת שלי לחנות של הוריי ולחכות שם עד שאמי תסיים את עבודתה. הו, כמה אהבתי ללכת לחנות עם כל הבדים והמוצרים והריחות הנפלאים! מקום תוסס כל-כך! בחנות היו גלילים ענקיים של בדים, הלקוחות באו, ואמי הורידה את הבדים והראתה להם את העיצובים. היא נהגה לפרוס את הבד על שולחן גדול ולהעביר את ידיה עליו כדי ליישרו. התנועות שלה היו כה החלטיות, כה מקצועיות! הרגשתי טוב בהיותי בקרב כל המבוגרים האלה, כל הבדים הנאים האלה. התגאיתי באמי, כשצפיתי בה עובדת בעבודה חשובה כל-כך, מתהלכת בחשיבות רבה כל-כך, מסייעת לאנשים לבחור את הבדים שלהם ולתכנן את השינויים שהם רוצים. כולם היו תמיד נרגשים כל-כך כשהגיעו לחנות של הוריי, כיוון שהביקור הזה הניב דברים נאים, כמו וילונות לבית שלהם או שמלה חדשה לאירוע מיוחד. היה זה מקום שבו אנשים התכוננו להיות שמחים.

בערבים מסוימים נהגתי לחכות לאמי על המדרגות שבקדמת החנות. אני עדיין זוכרת את אחת הלקוחות הקבועות של הוריי, שחלפה על פניי בדרכה פנימה ושאלה אותי איזה צבע אני הכי אוהבת. היא קראה לי בשמי – קְרִישָה. כולם קראו לי כך, פרט לאבי שקרא לי קְשִישָה. הראשון היה קיצור פופולרי, המבטא קרבה, של השם שלי, קריסטינה; השם השני ביטא קרבה יתרה. בפולנית אפשר לשמוע את ההבדל. עניתי שצהוב הוא הצבע האהוב עלי. כאשר סיימה האישה את קניותיה וחלפה שוב על פניי במדרגות, היא נתנה לי פיסת אריג צהוב – משהו קטן שיכולתי אולי להשתמש בו עבור בית הבובות שלי, משהו קטן כדי להעלות חיוך על שפתיי.

בקיץ נפשנו באזורי הכפר הפולניים. היה זה דבר נפוץ בקרב המשפחות היהודיות של לבוב. שכרנו בית עם דודתי ומשפחתה, ונשארנו שם במשך חודשיים בכל קיץ. אבי חזר ללבוב במהלך השבוע, אבל אמי לא עבדה כל הקיץ. היה זה מקום מפלט נהדר. בכל מקום פרחו חמניות צהובות, דונמים רבים של חמניות צהובות זוהרות. כמה אהבתי את הפרחים האלה! ביליתי את רוב זמני בריצה הלוך ושוב בשדות האלה, אבודה בעולם הפנטזיה שלי. אני זוכרת שיום אחד התבקשתי לבצע מטלה מסוימת בבית ולא רציתי לעשות אותה. האישה שהשכירה לנו את הבית גערה בי ואמרה: "אם לא תקשיבי, בָּבָּה יָאגָה תבוא לקחת אותך." בבה יאגה הייתה מכשפה מסיפור עם פופולרי. היא הפחידה אותי, אבל בכל זאת לא הקשבתי. זנחתי את מטלותיי ויצאתי החוצה לשחק. פחדתי, אך גם הייתי נועזת.

שמו של אבי היה אִיגנָצִי חִיגֶר, ואני חושבת שהוא לא נהנה לעבוד בחנות. היא סיפקה מקור פרנסה טוב, ועל כך היה אסיר תודה, אך לו היה הדבר תלוי בו, הוא היה עושה משהו אחר. הוא היה אדם אינטליגנטי מאוד והוגה דעות יצירתי. היה לו דוקטורט בפילוסופיה והיסטוריה. הוא יכול היה להיות כל דבר שרצה, אבל הוא למד בתקופה שבה נאסר על היהודים לעסוק במקצועות מסוימים. הייתה זו התוצאה של תוכנית ממשלתית ששמה "נוּמֶרוּס קְלָאוּזוּס", וזוהי ההוכחה לכך שאפילו לפני מלחמת העולם השנייה, אפילו לפני הגרמנים, היו החיים קשים מאוד ליהודים הפולנים. אבי יכול היה להיות רופא, אך נאסר עליו ללמוד רפואה. הוא יכול היה ללכת ללמוד במדינה אחרת, אך גם היה זה קשה. היה לו קשה אף יותר לסיים את לימודיו בפילוסופיה ובהיסטוריה. אף אחד לא היה מוכן לשבת לידו באולמות ההרצאה. ייתכן אף שלעולם לא היה מקבל את התואר שלו אלמלא חבר טוב מאוד, שהיה במקרה אוקראיני ושימש כמעין שומר ראש לאבי: הוא הגן עליו מהבריונים האוקראינים שעינו גברים יהודים צעירים. עם סיום לימודיו נראה היה כי האפשרות הטובה ביותר עבורו הייתה להתחיל עסק משלו, סניף של העסק של סבי וסבתי, והוא הצליח בכך מאוד. החנות סיפקה למשפחתי חיים נוחים, אפילו אם משמעות הדבר הייתה שאבי לא יכול לעסוק בחיי הרוח. הוא יהיה חנווני, סוחר, במקום מרצה באוניברסיטה, במקום רופא או סופר ידוע, והוא ימשיך לקרוא וללמוד ולחשוב על רעיונות חדשים בדרך שלו. היה זה בסדר מבחינתו, כי הייתה לו משפחה לפרנס. היה זה הדבר החשוב ביותר.

הכול היה כשורה בפינת העולם הקטנה שלנו, בפינה הקטנה שלנו בפולין, עד שנת 1939. בראשית 1939 התרחש דבר נפלא, אך לאחר מכן קרה דבר איום ונורא, ושני האירועים האלה הפכו עלי את עולמי. הדבר הנפלא היה לידת אחי הקטן, פָּבֶל. קראנו לו פִּינְיוֹ. הוא נולד ב-18 במאי 1939. היה זה חג דתי נוצרי, והוריי שלחו אותי מהבית עם מנהלת משק הבית שלנו, מרישה, כהסחת דעת. אמי ילדה בבית, והם לא רצו שאהיה בדירה במהלך כל ההתרגשות. לכן לקחה אותי מרישה לפארק, ומשם לכנסייה. היא לא הייתה יהודייה, כמובן, ורצתה לראות את הטקס, אבל אני משכתי בזרועה ללא הרף. רציתי ללכת הביתה, כי בתת-המודע שלי ידעתי שהיא הרחיקה אותי ממשהו. לא ידעתי דבר על תינוקות והיריון, אבל הכרתי את מצבי הרוח של הוריי. ידעתי שמתרחש משהו שהם לא סיפרו לי עליו. כאשר חזרנו סוף-סוף הביתה, הכריז אבי שיש לו מתנה בשבילי; וכשנכנסתי, ראיתי את אמי מחזיקה בפיניו. כך הוא בא אלינו. חשבתי: 'אמא שלי הניחה כמה קוביות סוכר על השטיח ליד החלון, והחסידה באה, לקחה את הסוכר והשאירה את אחי.' במשך שנים בזה האמנתי.

מתנה נוספת חיכתה לי באותו אחר הצהריים: כלב פינצ'ר מעורב ויפה שנקרא פּוּשֶק. השם מאבד משהו ממשמעותו בתרגום, אך יש לכך קשר לפלומה של אווז המזכירה שלג טרי. פושק שלנו – הוא היה קטן כל-כך, לבן כל-כך, כמו כדור שלג. הוא הצטרף לשתי הציפורים הקנריות הצהובות שהחזקנו בכלוב בחדר המגורים שלנו, וכך היה לנו אוסף של חיות. כעת, עם התינוק והחיות, הפכה הדירה שלנו למערבולת של צלילים ופעילות. כל-כך הרבה רעש עליז! אבי הביא את הכלב הביתה כדי להסיח את דעתי, כי ידע שאמי תהיה עסוקה בתינוק החדש. הוא חשש שאהיה נסערת מכך ורצה לשמח אותי בכל דרך שיוכל. הוא לא היה צריך לטרוח, כי פיניו כשלעצמו היה תענוג, וכעת היו לי שני צעצועים שהעסיקו אותי.

ואז, בבוקר 1 בספטמבר 1939, קרה הדבר הנורא. אבי לקח אותי לחלון של הדירה שלנו, הצביע על מטוסי המֶסֶרשְׁמיט הגרמניים שטסו בשמים ואמר: "עכשיו זה הסוף." הוא הסביר לי מה מתרחש: הגרמנים פתחו במלחמה, הם כבר תקפו את מערב פולין, וכעת הגיעו לפרוורי לבוב.

"קשישה שלי," הוא אמר בעצב, "זהו הסוף."

הייתי מבולבלת. לא מבוהלת מאוד, אבל מבולבלת. משיחות שהוריי ניהלו בארוחת הערב או במהלך קריאת העיתון קלטתי שהם מודאגים מהמלחמה המתקרבת. שמתי לב לדברים כאלה, משום שאהבתי לדעת מה מתרחש, אך כמובן הייתי רק ילדה. לא הייתי מוכנה לרעמיהן של הפצצות. הן נשמעו כאילו נחתו ממש מחוץ לחלון שלנו, אך למעשה רוב הנזק נגרם בצִדה השני של העיר. שנים מאוחר יותר קראתי על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב המפורסם, והבנתי שהמטוסים שטסו מעל מרכז העיר היו בעיקר למען הרושם, מפני ששר החוץ הרוסי ויצ'סלב מולוטוב ושר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ סיכמו, כי הצבא הגרמני לא ייכנס ישירות ללבוב. מובן שאז לא ידענו זאת. ידענו רק שהיינו תחת מתקפה, ולכן מיהרנו לרדת למרתף הבניין שלנו, שבו השתמשנו כמקלט והמתנו לתום ההפצצה. העברתי את הזמן עם בתו של השוער, שהייתה בערך בגילי. שמה היה דָנוּשְׁקָה והיה לה שיער בלונדיני יפהפה. היא גרה בקומה הראשונה בבניין, וכאשר ההפצצה פסקה, חזרתי עם משפחתה לדירה שלה כדי לאכול משהו. אמי נשארה במרתף עם אבי ועם פָּבֶל, ואילו אמה של דנושקה הכינה לי ביצי עין. מימיי לא אכלתי ביצים שהוכנו בצורה כזו ואהבתי אותן מאוד. עבורי, כבת ארבע, הגילוי של הביצים האלה היה גדול כמו ההפצצה. כאשר חזרתי למרתף, סיפרתי לאמי על ביצי העין. מאז אותו יום היא הכינה לי את הביצים באופן זה, וכל פעם שנגסתי בהן חשבתי על הפלישה הגרמנית. המוח האנושי הוא מוזר – הדרך שבה הוא קושר שני זיכרונות רגשיים יחד לנצח.

ההפצצות נמשכו כמה שבועות, אך לאחר הימים הראשונים עברנו לבניין של סבי וסבתי, שבו היה המרתף גדול יותר. לא הייתי רגילה לראות את הרחובות ריקים כל-כך: רק המשפחה שלי ואולי עוד כמה משפחות שמיהרו למקום בטוח. עזרתי לדחוף את העגלה של אחי – אחת מאותן עגלות תינוקות אנגליות בעלות גלגלים גדולים. אמא שלי סחבה כמה דברים, אבי סחב כמה דברים, והיינו צריכים לשים עוד כמה דברים בעגלה עם פָּבֶל. לאחר שלושה או ארבעה ימים חזרנו לדירה שלנו ברחוב קוֹפֶּרְנִיקָה, ובדרך חזרה שמעתי את הוריי תוהים כיצד יהיו חיינו שונים כעת תחת משטר שונה. לא ידעתי מה המשמעות של משטר שונה, אך זה לא נשמע טוב. הדאגה שלהם הפכה לדאגה שלי, גם אם לא הבנתי אותה לחלוטין.

למרות כל ההפצצות לא ראינו הרס רב בדרכנו לבניין הדירות של סבי וסבתי וממנו. רוב הנזק נגרם לחלק אחר של העיר, אם כי אני משערת שייתכן שאמי ניווטה אותנו הרחק מהרחובות שבהם הבניינים המופצצים כדי שלא אפחד. כזה רעש מכל ההפצצות האלה – ימים על גבי ימים, ולא ראיתי עדויות לכך בשום מקום. ייתכן כי כילדה לא קישרתי בין ההפצצות לבין ההרס, והכול נראה כפי שתמיד היה. פשוט שמחתי שההפצצה הסתיימה סוף-סוף. הקשבתי להוריי משוחחים וניסיתי לדמיין את השינויים שלדבריהם מגיעים, מפני שמסביב כל הרחובות נראו כתמיד.

השקט נמשך רק עוד כמה ימים, כי הגרמנים והרוסים החליטו לחלק את פולין: היטלר והגרמנים יכבשו את החלק המערבי של פולין, וסטלין והסובייטים יכבשו את חלקה המזרחי, שכלל את לבוב. הדבר יצר, כמובן, מתח ובלבול רב כמעט כפי שיצרו ההפצצות. מסביב דיברו אנשים על מה עדיף: להיות תחת שלטון הגרמנים או תחת שלטון הרוסים. כמה אנשים אמרו שעדיף שהגרמנים ישלטו, מפני שהם היו מתורבתים, משכילים, מעודנים – אולם הם היו גם אכזרים וחסרי רחמים. אבי פחד מהגרמנים. כבר אז ידעו אנשים מה עולל היטלר ליהודים, וכתוצאה מכך נמלטו אלפי יהודים פולנים למזרח פולין. הם לא יכלו לחיות תחת השלטון הגרמני. הם גם לא רצו לחיות תחת שלטונם של הרוסים, אבל הם העדיפו לנסות את מזלם במזרח פולין. האוכלוסייה היהודית של לבוב גדלה במהירות, וכעת מנתה למעלה מ-200,000 בגלל כל הפליטים היהודים, שהגיעו מערים מערביות כמו קרָאקוֹב ולודז'.

כפי שנוכחנו לדעת, גם הרוסים לא היו בחירה טובה. האידיאל הקומוניסטי נשמע נהדר בתיאוריה, אך הלכה למעשה גם הוא היה אכזרי, חסר רחמים וקשה. לא, הם לא הקימו מחנות ריכוז כדי להשמיד את היהודים, אך הם שלחו אנשים רבים לסיביר, וגם שם מתו הרבה – יהודים, נוצרים... זה לא שינה להם. אם היה לכם כסף, אם היה בבעלותכם עסק, אם לא עבדתם, לא הבאתם תועלת לרוסים; ואם לא הבאתם תועלת לרוסים, הם גירשו אתכם. הייתה זו דרכם. הם החרימו נכסים חומריים, גירשו אנשים מביתם, מנעו מאנשים ליהנות מהחירויות שמהן נהנו עד לא מכבר. לא הייתה זו בחירה טובה, אמרו האנשים, ועם זאת בקרב יהודי לבוב הייתה תחושה שעם הרוסים נחסך מאיתנו גורל נורא אף יותר.

אבי חשב על מצבנו בהומור. כך הוא ואמי ניסו להתמודד עם החוויה המרה שלנו. הוא קרא לרוסים "אורחינו הבלתי קרואים", מפני שהם באו להרוס את המסיבה שלנו. הוא כתב: "הם קוראים לעצמם 'המשחררים שלנו', כי הם משחררים אותנו מהכול."

* * *

השינוי הראשון תחת השלטון הסובייטי, שבו הבחנתי, היה העדרן של האומנת או מנהלת משק הבית. כעת היינו חלק מרוסיה הקומוניסטית, וכקומוניסטים זכו כולם ליחס שווה. כולנו היינו במעמד הפועלים. כולנו נסבול וניאבק ונרעב. נשים אלה לא עבדו עוד עבור משפחתי. בהתחלה חשבתי שהן הפסיקו לעבוד אצלנו, כי לא אהבו את המשפחה שלי, או שהן הרגישו שזכו ליחס לא הוגן. בכל מקרה המשמעות הייתה שאמי לא יכלה להוסיף לעבוד, מפני שכעת היה עליה להישאר בבית ולטפל בי ובאחי. לאמיתו של דבר היה זה מבחינתי שינוי לטובה, כי אהבתי שאמי נמצאת בבית כל היום. היא נהגה לספר לי סיפורים כשישבנו ליד השולחן במטבח. היא נהגה להמציא אותם תוך כדי סיפור, אך ביום למחרת שכחה מה סיפרה יום קודם לכן. "מה קרה לזאב?" שאלתי, או "מה קרה לילדה הקטנה?" רציתי לדעת, אבל היא כבר שכחה.

השינוי הגדול השני היה שהתחלתי ללכת לבית הספר באותו ספטמבר, מיד לאחר שהסתיימה ההפצצה, במהלך המעבר לשלטון הרוסי. בית הספר שכן במרחק שניים או שלושה רחובות מהדירה שלנו, וביום הראשון לא רציתי ללכת אליו. בכיתי כשהגענו לשם, אך אמי שכנעה אותי להישאר. נאחזתי בה במשך אותן שעות ראשונות והיה לי קשה לראותה הולכת, אבל בסופו של דבר היא הלכה, כמו כל האמהות האחרות. אני עדיין יכולה לדמיין את הפנים של כל הילדים האחרים ואת הכיתה, שבה תליתי את המעיל שלי, ואת הגננת שהראתה לנו את הצעצועים. ביום למחרת היה לי קל יותר. פיתחנו שגרה. אמי נהגה ללוות אותי לבית הספר, ואבי נהג לאסוף אותי ממנו אחר הצהריים, פרט לאחר צהריים אחד, שבו לא יכול היה לעשות זאת, ואמא שלי אספה אותי במקומו. כאשר שב אבי הביתה מאוחר יותר באותו ערב, הוא היה נסער מאוד. הוא נכנס לדירה, ויכולתי לראות שהוא בכה. "זהו זה," הוא אמר ומסר את המפתח של החנות, "איבדנו הכול. זה כל מה שנשאר."

חוש ההומור שלו נעלם. חיפשתי וחיפשתי, אך לא מצאתי את החיוך שלו. אבי ידע שהיום הזה יגיע, אבל כאשר אכן הגיע, הוא לא היה מוכן לכך. ברמה מסוימת – כן. ברמה אחרת – לא. הקשבתי לו כשסיפר לאמי מה קרה: כמה פקידים רוסים באו ואמרו לו למסור לידיהם הכול. אבי כבר ראה שבעלי עסקים פרטיים אחרים נשלחו לסיביר על היותם בורגנים, ואילו חשב בבהירות, היה מחשיב עצמו כבר-מזל, שכן פשוט נשלח הביתה; אבל הוא לא חשב בבהירות.

כמה ימים קודם לכן לקחו הרוסים את העסק של סבי וסבתי. הם העסיקו 14 אנשים בקירוב. סבי, סבתי ואבי התעצבו במיוחד מהדרך, שבה הגיבו עובדים אלה להחלפת הבעלים. התגובה שלהם הראתה באיזו מהירות יכולים הרוסים לבצע שטיפת מוח לאנשים, כיצד התעמולה הרוסית יכולה להרעיל לא רק את דרך החיים שלנו, אלא גם את מערכות היחסים שבנינו. במקרה נכח שם אבי כאשר הפקידים הרוסים דרשו ליטול את השליטה על העסק של סבי וסבתי, והוא לא האמין איך אותם עובדים הפנו להם עורף. כולם זכו ליחס טוב ולשכר הוגן; כולם הוזמנו לארוחת ערב בביתם של סבי וסבתי; הם היו כמו משפחה – ולמרות זאת, כאשר העסק נלקח מסבי וסבתי, נראה כי העובדים שמחו על כך. כאשר באו המפקחים הרוסים, הם הורו לכולם להרים את ידיהם וערכו חיפוש על כל העובדים. אחת העובדות, אישה משכילה, הצביעה על אבי ואמרה: "מדוע שלא תחפשו עליו?" מסיבה כלשהי הם פסחו על אבי במהלך הבדיקה הראשונה. הוא קפא מפחד, מפני שנשא אקדח. משום-מה המפקחים הרוסים התעלמו מהערתה של אותה אישה ושוב לא חיפשו על אבי. היה לו מזל מפני שאילו מצאו את האקדח, הם היו מאשימים אותו בריגול ושולחים אותו לבית הסוהר.

לא ידעתי שאבי נשא אקדח, אך הוא אמר שהתחיל לשאת אותו כדי להגן על עצמו מפני האוקראינים. לאוקראינים הייתה שנאה מושרשת ועמוקה כלפי היהודים. הרוסים פשוט שנאו את המעמד העליון. שנאה אחת הייתה גרועה מספיק ללא האחרת.

הוריי העסיקו רק עובדים מעטים בחנות, ואיש מהם לא פנה נגד אמי או אבי כפי שעשו עובדיהם של סבי וסבתי. כמעט כל העובדים נשארו בחנות של הוריי לאחר שזו הוחרמה על-ידי הממשלה, אך אבי נאלץ לחפש עבודה אחרת, מפני שברוסיה הקומוניסטית מי שלא עובד נחשב לנטל על החברה. הוא מצא עבודה במאפייה, ששכנה במקרה בקומת הקרקע של בניין הדירות שלנו. עבודה זו עזרה לנו מאוד, כאשר הרוסים החלו להקציב את המזון שלנו. תורים ארוכים השתרכו רק כדי להשיג כיכר לחם או סוכר, ואבי השתמש בעבודה שלו כדי שלא ניאלץ לחכות. לפעמים הוא החליף כיכר לחם נוספת במשהו אחר שהיינו זקוקים לו. בגלל טוב לבו הוא פילח לעתים קרובות למדי כיכר לחם לחבר או לקרוב משפחה. פעם אחת נערך משלוח נוסף של סוכר, ביצים ומוצרים אחרים, ואבי הצליח להסתיר את הכמות העודפת בדירה של השוער, גָלֶבְסְקִי – אביה של דָנוּשְׁקָה. כך היה לשני הגברים דבר נוסף למכור או לסחור בו. אבי הרוויח רק כ-400 רובלים לחודש במאפייה – שכר שלא הספיק לנו למחיה, ולכן לקח עבודה נוספת. בעבודה השנייה הוא הרוויח כ-300 רובלים לחודש, ויחד כמעט הספיק כדי להסתדר; אבל כמעט לא ראינו את אבי, כי הוא עבד 14 שעות ביום.

תוך שבועות אחדים ארגנו הרוסים מחדש את כל מזרח פולין. בלבוב הולאמו כל העסקים הפרטיים. אבי נדהם מהמהירות שבה פעלה הביורוקרטיה הרוסית, מהדרך שבה הצליחו הרוסים להפוך את פולין הקפיטליסטית לרוסיה הקומוניסטית בשבועות ספורים בלבד. היה זה כמו תכסיס של קסם שחור. הכול נוהל על-ידי הנקוו"ד, שקדם לקג"ב. הפולנים פחדו מהסוכנים האלה, וכך גם הרוסים. הם ידעו עלינו הכול, עקבו אחר כל תנועותינו, החליטו מי יישאר בעיר ומי יגורש. רגע אחד ניהלו הסוחרים את החנויות והעסקים שלהם – ובמשנהו הם הושלכו לרחוב או נשלחו לכלא. מי שלא עבד הסתכן בגירוש לסיביר. על כל אחד היה לחכות בתורים ארוכים כדי להיפגש עם הפקידים הרוסים ולדון בסוג עבודה שהוא כשיר לבצע. אבי פחד תמיד שאמי תגורש, מפני שלא עבדה. היה עליה להישאר בבית ולטפל בשני ילדים קטנים – סיבה הגיונית לכך שלא עבדה, אך הרוסים לא תמיד הסכימו עם נימוקים הגיוניים.

עם זאת, כילדה קטנה לא הייתי מוטרדת אף לא מאחת הדאגות הללו, והשינויים כלל לא הפריעו לי. אפילו לא הבחנתי ברובם. מובן כי לא אהבתי את המתח ששרר אצל משפחתי, את חוסר הוודאות שחלחל לחיינו ואת האומללות שקראתי לפעמים בפניה של אמי, אך שמחתי שאמי נמצאת איתי רוב הזמן. גם חברי הדמיוני מֶלֶק, אחי התינוק והפינצ'ר המעורב היפה שלי היו שם לארוח עימי לחברה.

לפעמים, כשלוח הזמנים אפשר לו, פגש אותי אבי בבית הספר וליווה אותי הביתה. פעם אחת כשבא לאסוף אותי, הצעתי שנלך במסלול אחר בחזרה לדירתנו. "זה יהיה קצר יותר," אמרתי. אבי חייך. מצא חן בעיניו שגיליתי קיצור דרך. הוא אמר שהייתה זו הבעיה תחת שלטון הרוסים. כולם עשו מה שאמרו להם לעשות. אף אחד לא חשב בעצמו. אף אחד לא שקל דרך טובה יותר.

מעבר לשעות הלימודים ביליתי את רוב זמני עם אמי ואחי. אמי נהגה לקחת אותנו לטיולים ארוכים. במעלה הגבעה מחוץ לעיר השתרע פארק יפה ונהגנו לטייל שם. וַיְיסוֹקִי זַאמֶק, כך נקרא המקום. טירה גבוהה. כל העיר נשקפה מהגבעות האלה. דודתי נהגה להצטרף אלינו עם ילדיה. אילו הייתם רואים אותנו, בני הדודים משתובבים ומשחקים בשבילי הגבעות הללו, לא הייתם יודעים שחיינו בעיר השרויה במהומה, ביבשת הנמצאת במלחמה. הייתי מאושרת. התרוצצתי עם בני דודיי, חייכתי וצחקתי.

בתקופה זו, בזמן הכיבוש הרוסי, לקחה אותי אמי לראות את הסרט הראשון שלי, שלגייה ושבעת הגמדים. סמוך לדירה שלנו שכן אולם קולנוע, והייתה זו יציאה מיוחדת בשבילנו, רק שתינו. אני עדיין זוכרת שהסתכלתי על המסך, על כל צבעיו הבוהקים, שמעתי את כל אותם שירים עליזים, והתפעלתי מהסוג החדש הזה של סיפור סיפורים. מעולם לא שמעתי על תמונות נעות, אך הן היו שם מולי, וכשצפיתי בהן לא חשבתי אפילו פעם אחת על המתח או חוסר הוודאות שחשתי בבית ובכל מקום. מנקודת המבט הצרה של ילדה הייתה זו עבורי תקופה שמחה.

לפעמים הלכנו עם אמי לבקר את אבי בזמן ארוחת הערב. לא ראינו אותו הרבה בגלל שתי העבודות שלו (לפעמים אף שלוש). הוא עבד אחר הצהריים ובערב במועדון בריאות בצידה השני של העיר. תמיד היה אתלט טוב – הוא שיחק כדורעף וכדורגל – והצליח איכשהו להשיג לעצמו מקום במועדון. מבחינת הרוסים, ששמו דגש מיוחד בכושר ופעילות גופנית, הייתה זו עבודה חשובה. מועדון הבריאות היה מתקן גדול, כמו ימק"א, ופעלו בו אולם התעמלות ובריכת שחייה – אם כי אולי הוא נראה לי גדול כל-כך כי הייתי קטנה. היה לנו קשה לבקר את אבי עם אחי התינוק. בדרך כלל היה הביקור אצלו קצר. אכלנו ארוחה חמה שאמי בישלה בבית, ולאחר מכן אספנו את הכלים המלוכלכים וחזרנו לדירה שלנו.

קרוב לוודאי שהפעם הראשונה, שבה הבחנתי בכיבוש הרוסי, הייתה כאשר נאלצנו לחלוק את הדירה שלנו. בעל הדירה גורש, אך אנחנו הורשינו להישאר שם, ברחוב קוֹפֶּרְנִיקָה 12. במשך כמה שבועות נשארנו בדירה, והשגרה שלנו כמעט לא השתנתה – פרט ללוח הזמנים העמוס של אבי וההכנסה שהצטמצמה – אולם אז הוכרז כי ההקצבה של הרוסים תתרחב גם אל המגורים. הם הטילו הגבלה, ולפיה רשאי אדם לגור במרחב שאינו עולה על שבעה מטרים רבועים. כלומר המשפחה שלנו, שמנתה ארבעה, לא יכלה לגור במרחב העולה על 28 מטרים רבועים. היה זה החוק כעת, ופירושו היה שעלינו לוותר על חדר אחד או שניים בדירה הגדולה שלנו. במקום לחכות לרוסים שיקצו את הדירה לקבוצה של זרים, פנה אבי אל הקהילה היהודית והזמין אנשים בודדים או משפחות במצוקה לגור איתנו. הם היו זרים לנו, אבל לפחות הבחירה הייתה שלנו. עד מהרה הצטרפו אלינו אב ושני בניו, שנמלטו ללבוב מקראקוב, וזוג נשוי בשם בּוֹדנֶר. זה דרש הסתגלות רבה. חלקנו את המטבח, אך כל משפחה בישלה את ארוחותיה בנפרד. מדי פעם ישבה איתנו גברת בודנר אל שולחן המטבח לשתות תה ולאכול ביסקוויטים, ולפעמים היא שמרה עלי ועל אחי כשאמי חצתה את הרחוב וביקרה את אחותה. גברת בודנר נהגה לשהות בחדרה, אך אם קראנו לה היא באה וישבה איתנו עד שאמי שבה הביתה.

היה לי מנהג להתעורר באמצע הלילה. קראתי לאמי והיא באה ולחשה: "cicho, cicho, cicho, ששש, ששש, ששש" שוב ושוב ושוב. איכשהו צליל קולה, חום מגעה, הקצב העדין של הלחישות שלה הרגיעו אותי, ובמהרה נרדמתי שוב. לילה אחד התעוררתי וקראתי לאמי, אבל גברת בודנר באה לחדרי במקומה. הייתי חצי ישנה. היא לקחה אותי בזרועותיה ולחשה: cicho" cicho, cicho, ששש, ששש, ששש" שוב ושוב ושוב. אמי אמרה לה מה לעשות כדי להרגיע אותי, אך זיהיתי שאין זה קולה של אמי. התעוררתי לגמרי והתחלתי לבכות. פחדתי שאם אבכה, איענש, לכן החלטתי שאם גם אחי יבכה, אולי הם ישכחו מהבכי שלי. עמדתי אפוא ליד העריסה של פָּבֶל ובכיתי. בכיתי חזק יותר ויותר, ולבסוף התעורר פָּבֶל ופרץ אף הוא בבכי, וגברת בודנר המסכנה לא ידעה מה לעשות.

כעת היו החיים שלנו שונים מחיינו לפני הגעת הרוסים, אך ההבדל לא היה גדול מאוד. ילדים קטנים מתרגלים לכל דבר, וכעת התרגלתי במהירות רבה כל-כך למשפחות האחרות, שנדמה כי הן תמיד היו חלק מהבית שלנו. התרגלתי לכל המאכלים השונים, לכך שאין לנו הרבה כסף, ולכך שלא נפשנו עוד בקיץ בכפר. התרגלתי אפילו לשפה והתחלתי לדבר קצת רוסית. נכון, העסק של המשפחה שלנו נעלם; נכון, הנקוו"ד עקב ללא הרף אחר התנועות שלנו; נכון, ההורים שלי חיו בפחד מתמיד שמא יגרשו אותם לסיביר – ובכל זאת, בגיל ארבע ואפילו חמש העולם שלי השתנה אך במעט. כבר לא הייתי נסיכה, אך עדיין היה לי כל מה שרציתי. לא היו לי הרבה חפצים נאים כבעבר, אך היו די והותר. לא יכולתי להיות חמדנית, כי ברוסיה הקומוניסטית אמור הכול להיות מחולק שווה בשווה. אמי הייתה איתי לעתים תכופות, ואבי חייך בגאווה כה רבה, כשעשיתי דבר פעוט כמו למצוא קיצור דרך הביתה. הוא היה עסוק, כמובן, ועבר מעבודה לעבודה – במשך זמן-מה הוא אפילו עבד אצל רופא כסייע רפואי – אבל תמיד פינה זמן עבורי. היו לי אחי הקטן, הגור שלי, הקנריות שלי ובני דודיי. היו לי חברים. לא חסר לי דבר.

נכון, לא הכול היה טוב בפינה הקטנה שלנו בעולם, שכעת הייתה הפינה הקטנה שלנו ברוסיה, אך הרוב היה בסדר. לא כמו שהיה לפני כן, אבל לרוב בסדר. עם זאת גם זה עמד להשתנות עד כדי כך, שאפילו ילד יבחין בכך.

* * *

ביוני 1941, כמעט שנתיים לאחר שהגרמנים קטעו את התקדמותם ללבוב, שמענו שוב את מטוסי המסטרשמיט מעל. הוריי לא דיברו על כך, אך הם ודאי ידעו שזה יקרה. שוב שמענו את ההפצצות, ושוב נמלטנו אל המרתף של סבי וסבתי. גם הפעם עזרתי לדחוף את העגלה של פָּבֶל, שעליה העמסנו חלק מרכושנו עלי אדמות. הפעם ציפינו לגרוע ביותר, וב-29 ביוני 1941, כאשר צעד הוורמאכט לתוך העיר, היו הוריי מבוהלים. חרדה רבה שררה. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בוטל, הרוסים נסו, היהודים פחדו לצאת מדירותיהם, והאוקראינים רקדו ברחובות. שיתוף הפעולה של האוקראינים היה אחד מההיבטים המטרידים ביותר של הכיבוש הגרמני. אתם מבינים? הגרמנים הבטיחו לאוקראינים אוקראינה חופשית, ולכן הם שמחו כל-כך ששוחררו משלטון הרוסים. הם קיבלו את פניהם של הגרמנים בפרחים. החיילים הגרמנים רכבו על אופנועיהם בתהלוכה ברחובות העיר, בקסדותיהם ומגפיהם ומעילי העור השחורים שלהם. הנשים האוקראיניות הלכו לצד תהלוכת כלי הרכב ובירכו את הגברים הגרמנים בחיבוקים ובנשיקות. צפינו מהמרפסת שלנו. אבי היה מודאג מאוד, ושוב אמר: "זה הסוף שלנו."

אבי לא הרשה לנו לעזוב את הדירה, והוא עצמו הלך רק כשהיה עליו לעבוד או להביא אוכל ומצרכים. האוקראינים שלטו ברחובות. הם עשו את עבודתם השחורה של הגרמנים, אפילו לפני שהגרמנים התכוונו לעשות זאת. הייתה זו תחילתם של הפוגרומים שהתרחשו באותו קיץ בלבוב, שבהם רצחו האוקראינים למעלה מ-6,000 יהודים. היו אלו התקפות מתואמות, אך היו גם הטרדות ואירועים קטנים, שדמו לאירוע שבו חתכו את בגדיו של אבי בסכיני גילוח כשהיה צעיר. אלפי התעללויות קטנות, שהצטברו להתפרעות של אלימות ועינויים. נערים צעירים הִכו גברים יהודים במקלות, משכו בזקניהם כה חזק עד שדיממו, עקבו אחריהם עד לדירותיהם והסגירו אותם לגרמנים. הם הילכו אימים על נשים יהודיות ללא חשש מעונש, מפני שידעו שהגרמנים תמכו בהתנהגותם הבלתי הולמת.

ביולי 1941 הרגו האוקראינים יותר מ-5,000 יהודים כתגובה על ההתנקשות במנהיג האוקראיני לשעבר סִימוֹן פֶּטְלְיוּרָה. מאוחר יותר למדתי על פטליורה בשיעורי היסטוריה. הוא היה סוציאליסט מפורסם, ושירת כנשיא אוקראינה במהלך מלחמת האזרחים הרוסית. בהנהגתו של פטליורה ביצעה הממשלה האוקראינית סדרה של פוגרומים שהביאה להריגתם של מעל ל-100,000 יהודים אוקראינים. הוא אפשר את הפוגרומים, כך נאמר, מפני שהם הפגינו את הסולידריות של עמו. שנים מאוחר יותר ניגש גבר יהודי לפטליורה באחד מרחובות פריז וירה בו שלוש פעמים מטווח קרוב. עם כל ירייה קרא הגבר: "זה – בשביל הפוגרומים; זה – בשביל הטבח; זה – בשביל הקורבנות." תמיד האמין אבי שהפוגרומים של 1941 היו סוג של נקמה על אותה פעולת התנגדות, עונש אינסופי.

האוקראינים כינסו את יהודי העיר רמי-המעלה – בני המעמד הגבוה, שכבת המשכילים, מנהיגי הקהילה – ומסרו אותם לידי הגרמנים. הם הכינו רשימות של יהודים ומחקו את השמות שלהם כשאלה נתפסו. כילדה קטנה ראיתי מבעד לחלוני את המחזה נורא. לא הייתי אמורה להסתכל, אך לא הצלחתי להסיט את מבטי. ראיתי כיצד בעזרתם של האוקראינים גררו החיילים הגרמנים את היהודים אל הרחוב, ירו בהם במקום או לקחו אותם בטרנספורט לפִּיאַסקִי, בורות החול מצפון-מערב לעיר, שם הוציאו אותם להורג. מחנה העבודה ברחוב יָנוֹבסְקָה עדיין לא הוקם, אך כבר אז נשלחו יהודים רבים, שנחשבו לבלתי כשירים לעבודה, בטרנספורט למחנה הריכוז בבֶּלזֶ'ץ.

בתוך שבועות ספורים בלבד ארגנו הגרמנים מחדש את החיים בעיר. הם ציוו על כל היהודים שנותרו לענוד על זרועם סרט לבן, ועליו מגן דוד, כשהיו ברחוב. מהשעה שש בערב עד שש בבוקר הופעל עוצר. הוקמו חנויות נפרדות, שבהן קנו יהודים את המזון והמצרכים החיוניים שלהם, אך רק בין שתיים לארבע אחר הצהריים ובמחירים שנקבעו על-ידי האוקראינים שמונו למנהליהן.

אני לא יכולה לספר ממקור ראשון על החיים בעיר בימים ובשבועות הראשונים של השלטון הגרמני, מפני שלא יצאתי החוצה. נשארתי בדירה שלנו ברחוב קוֹפֶּרְנִיקָה עם אמי ואחי, וראיתי הכול מבעד לחלון הגדול שלנו. לילה אחד באו חיילים גרמנים לחפש בבניין שלנו. קודם כול הם הקישו על הדלת של רופא מבוגר שגר לבדו בדירה הראשונה. הייתה לו דירה גדולה ויפה בת עשרה חדרים, כאורך הבניין כולו, והם הוציאו אותו לרחוב. לאחר מכן הם עלו והפילו בבעיטה את דלת הדירה שהייתה מעל לדירתו של הרופא. הייתה זו דירתם של השכנים שלנו ממול, והגרמנים נכנסו פנימה ולקחו גם את האנשים ההם. הם פסחו עלינו; הקומה השנייה הייתה מחולקת לשתי דירות, אבל הם חשבו שמערך הדירות בקומה השנייה זהה לזה שבקומה הראשונה, ולכן חיפשו רק בדירה אחת. היה זה, נהג אבי לומר, נס קטן – אחד מני רבים שהצילו את חיינו.

לעתים קרובות באו הגרמנים לבדוק את הבניין שלנו, וגָלֶבסקִי, השוער, עיכב אותם עד שאבי עזב דרך הכניסה האחורית. אביה של דנושקה היה אדם טוב וסייע לנו פעמים רבות. הגסטאפו והאס-אס באו לבדוק ושאלו: "גרים פה יהודים?" גלבסקי נענע בראשו לשלילה: .Nein! הוא פתח בשיחה עם הגרמנים, יודע שאבי יראה אותם מתקרבים מהחלון שלנו למעלה. גלבסקי המשיך לדבר איתם כדי להעניק לאבי זמן להתחבא או לברוח.

הבניין שלנו היה קרוב לבניין נאה אחר, שהגרמנים הפקיעו והפכו למפקדה שלהם. אי לכך הסתובבו פקידים גרמנים בכירים רבים באופן קבוע ברחוב שלנו. רבים מהם באו בסופו של דבר לדירה שלנו ולקחו את יצירות האמנות, את הריהוט ואת כלי הכסף שלנו. ברחבי העיר לקחו הגרמנים את שרצו, השאירו את השאר והציתו את הבניינים לאחר שבזזו אותם; אולם הבניין שלנו ניצב ממש מול ארמון ישן, שאוכלס כעת על-ידי הלופטוואפה – חיל האוויר הגרמני. מפקד חיל האוויר גר שם, וקצינים אחרים רצו להפוך את הבניין שלנו למגורים שלהם. לכן לא שרפו אותו עד היסוד.

בזה אחר זה נכנסו הקצינים לדירה שלנו ועזבו עם חפצינו הנאים. ליבם של הוריי ודאי נשבר כשראו את כל נכסיהם נלקחים מהם, אך עם זאת היו אסירי תודה שלא הושלכנו לרחוב עם החפצים שלנו. תוך זמן קצר נעלמו כל הרהיטים שלנו, כולל הפסנתר המשובח, מתוצרת "אוגוסט פורסטר" – מהפסנתרים הטובים ביותר שנבנו אי-פעם. אמי נהגה לנגן עבורנו – היא ניגנה יפה מאוד – אך הפסנתר היה דומם מאז הכיבוש הגרמני. למרות זאת כאב לה שכלי נהדר זה נלקח מדירתנו ושהיא לא תנגן בו עוד. קצין גרמני בשם וֶפְּקֶה, שכיהן כמושל זמני של לבוב, לקח את הפסנתר. הנחמה היחידה הייתה שנראה כי וֶפְּקֶה העריך את הפסנתר המובחר שעמד לקבל ואף ניגן בו היטב. הייתה זו הדרך הפואטית לחשוב על אי-צדק, להבין שלפחות ייהנו מהפסנתר וינגנו בו מוזיקה יפה.

שמרתי במוחי תמונה של אחי ושלי, יושבים על הרצפה של דירתנו. הריהוט שלנו נעלם כמעט כולו, והקירות משובצים ריבועים בהירים במקומות שבהם היו תלויות התמונות. בזמן אחר ובמקום אחר הייתה זו תמונה של שני ילדים, שביתם ארוז כדי לעבור מחוץ לעיר. ישבתי על הרצפה וצפיתי והקשבתי. ראיתי את הברק של דוושות הפסנתר משתקף ממגפיו המבריקים של הקצין. מהצפייה בו מנגן ומההאזנה לו לא היה אפשר להעלות על הדעת שהוא מסוגל להיות אכזרי. היופי שזרם מאצבעותיו! השמחה! כאשר סיים, עמד והחמיא לאבי על הפסנתר, ולאחר מכן העביר את הפסנתר לדירתו ברחוב ממול. לפני שנלקח עטף אבי את הפסנתר בזהירות בשמיכה שנלקחה מארון המצעים שלנו. כאב לו לאבד את הפסנתר, אך כאב לו אף יותר לראות אותו ניזוק. הוא הטביע בו את שמו – איגנצי חיגר – בתקווה קלושה שיום אחד, לאחר המלחמה, הוא יקבל אותו בחזרה. כמו תמיד הוא חשב על סיום המלחמה. הוא היה אופטימי כהרגלו, ולכן חתם את שמו על הכול.

לפני שהפסנתר נלקח בא אל דירתנו קצין נוסף, וגם הוא התפעל ממנו; אך אבי אמר לו בגאווה שאינה במקומה, שכבר דרשו את הפסנתר. הוא אמר: "אני מצטער, אדוני, אך הקצין וֶפְּקֶה

כבר תבע לעצמו את הפסנתר. "שמעתי בקולו עד כמה היה מרוצה

שהפסנתר שלנו זכה לתשומת לב רבה כל-כך.

הקצין השני כעס מאוד כששמע שוֶפְּקֶה, הבכיר ממנו, השיג ראשון את הפסנתר. לאחר מכן הודה אבי שנהג בטיפשות כשהכריז בכזו הנאה שהפסנתר לא פנוי, מפני שהקצין הזה יכול היה בקלות לירות בו במקום. הוא שמע סיפורים רבים על אנשים, ששילמו בחייהם על פזיזותם, והתחרט ברגע שהמילים יצאו מפיו. למרבה המזל – עוד נס! – לא הוציא הקצין ההוא את האכזבה שלו על אבי, אלא הסתפק בחפצים שנשארו.

למחרת, לאחר שהפסנתר נשלח לביתו, שלח וֶפְּקֶה קצין אל דירתנו, ובידו חבילה לאבי. בחבילה היו השמיכה שבה נעטף הפסנתר, בקבוק יין ופתק תודה עבור הפסנתר. הייתי בת שש, עדיין ילדה, אבל אפילו אני יכולתי לזהות את התערובת האבסורדית של אנושיות וחוסר אנושיות. הייתה זו מחוות נימוס משונה, חשבנו כולנו, ואבי כתב על כך לאחר המלחמה. הוא כתב שמוזר היה למצוא אנשים הגונים בקרב חיות כאלה; שלא ניתן היה להעלות על הדעת, שעַם מתורבת כל-כך מסוגל לעשות דברים נוראים כל-כך.

כעת, כשהפסנתר שלנו נמצא בחזקתו של קצין כה בכיר, הניחו לנו לנפשנו במשך שבועות אחדים. הוריי ניצלו את ההזדמנות כדי לחלק כמה מחפציהם לחברים הפולנים המעטים שלהם: כלי כסף, חרסינה, תכשיטים, רהיטים... הוריי נתנו לאנשים לא יהודים את כל מה שהגרמנים לא תבעו לעצמם, כי קיוו שיום אחד אולי נחזיר לעצמנו את הרכוש – או שלפחות ייהנו ממנו אנשים שבחרנו אנחנו. כל הזמן הזה צפיתי בקצינים שלקחו את כל הצעצועים שלי והתעצבתי מאוד. רציתי לבכות, אבל כבר ידעתי שאסור לי. נתנו את בית הבובות שלי לחברתי דנושקה. שמחתי לראות אותה משחקת בבית הבובות. היא תמיד התפעלה ממנו, וידעתי שאיננו יכולים לקחתו אתנו. עדיין לא היה ברור לאן או מתי נלך, אך לא

היה ספק שלא נישאר בדירה שלנו עוד זמן רב.

יום אחד, כשיצא אבי לקנות מצרכים, באו כמה קצינים לבדוק את החפצים שנשארו לנו. אבי אהב לצלם. הייתה לו מצלמה גרמנית מעולה מתוצרת "לייקה", והיא נותרה עדיין בדירה, תחובה באחד מארונות הספרים של אבי. אחד הקצינים ראה אותה והתכוון לקחתה. לאחר מכן הוא בחן כמה מהספרים היפים שעדיין ניצבו על מדפי הספרייה. אמי הבחינה שהוא מתפעל בייחוד מספר אחד – אוסף נאה של תמונות. הוא הסתובב ושאל את אמי אם יוכל לקחת אותו. הוא לא היה צריך לבקש – אך בכל זאת ביקש.

"לא," אמרה אמי, "הוא שייך לבעלי. עלי לשאול אותו."

הקצין חייך חיוך מרושע ואמר: "אני יכול לקחת אותו ללא רשות." הוא אמר זאת בעליצות מסוימת, ולאחר מכן עצר לרגע, וחיוכו העמיק. "אבל אני אמתין להחלטתך," אמר.

כאשר חזר אבי מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, סיפרה לו אמי מה קרה. הוא כעס עליה מאוד ואמר לה שהראש שלה בעננים. "הוא מבקש," אמר על הקצין הגרמני, "ואת נותנת לו." בשביל אבי הייתה זו משוואה פשוטה, עסקה ברורה. לא מצא חן בעיניו שאמי סיכנה את המשפחה שלנו.

הקצין חזר למחרת, עדיין במצב רוח טוב. "ובכן," אמר לאמי, "מה החלטת?"

אמי התנצלה ונתנה לו את הספר. "זה שלך, כמובן," אמרה, והקצין לקח אותו בשמחה. הוא היה מנומס מאוד ואמר לאמי, שחיל האוויר הגרמני תכנן להפקיע את הדירה שלנו ביום המחרת. הוא לא היה חייב לספק לנו את המידע הזה, אך הוא עשה זאת מטוב לב. הוא אמר: "מחר הם יבואו, ואתם תצטרכו לעזוב. את חייבת לארוז את כל מה שנשאר לך."

לא נותר הרבה לארוז – מזוודה אחת מלאה בבגדים, כמה סירים ומחבתות – כי החיילים והקצינים רוקנו את הדירה. לא נשארו צעצועים לקחת, לא בובות ולא משחקים שישעשעו אותי או יסיחו את דעתי; ואפילו לו היו, אני חושבת שלא היינו טורחים לארוז אותם. ההורים שלי לא הסבירו מדוע ארזנו או לאן נלך.

לפני שעזבנו הכין אבי רשימת מלאי של כל מה שהגרמנים לקחו. הוא כתב מי לקח מה והיכן הוא חתם את שמו. הוא גם תיעד את שמותיהם של החברים הפולנים שלנו, שבאו לקחת את מה שנשאר. ואז התכוננו לעזוב. לפני שיצאנו עמדנו לרגע במטבח. הייתה לנו מזוודה אחת. אחי הקטן שכב בעגלה שלו, ולו בקבוק חלב שנועד לארוחת הערב מאוחר יותר בלילה. דחפתי את העגלה כשעזבנו. אהבתי לדחוף את העגלה, כי הרגשתי גדולה. הוריי צעדו כמה צעדים מאחוריי. הייתה זו הפעם הראשונה שיצאתי החוצה מאז הכיבוש הגרמני, וחלק ממני שמח להיות באור השמש. בכל פינה דמיינתי את בָּבָּה יָאגָה, המכשפה המפחידה מהסיפורים ששמעתי כילדה קטנה. בדמיוני רצתי שוב בשדות הפתוחים ורחבי-הידיים, וחברי מֶלק לצידי. פחדתי, אך ניסיתי לא לפחד.

במוזיאונים אפשר לראות תמונות של המשפחות היהודיות העקורות של מזרח אירופה, שהוצאו לרחובות עם כל רכושם עלי אדמות. כזו היתה ודאי התמונה של ארבעתנו, כשכיתתנו את רגלינו ברחוב קוֹפֶּרְנִיקָה ללא יעד ברור. אבי ודאי ידע לאן אנחנו הולכים, אך הוא לא אמר. רק הלכנו, ופָּבֶל פרץ בבכי. לא מצא חן בעיניי שהוא בוכה. הוריי היו מתוחים ופגיעים כי היינו ברחוב, ואני נדבקתי בעצבנות שלהם. כל הזמן לחשתי לפָּבֶל להיות בשקט. חשבתי על בבה יאגה, על בית הבובות שלי, על הכלב שלנו פּוּשֶׁק שנאלצנו למסור. היה זה הרבה חומר למחשבה לילדה קטנה.

אחי התינוק המשיך לבכות, והלחישות שלי התחזקו. עד מהרה צעקתי עליו ללכת לישון. כעסתי כל-כך! כעסתי כל-כך, עד שהתחלתי לנער את העגלה שלו, ולבסוף אמרתי: "תעצום כבר את עיניך לתמיד!"

התחרטתי על כך ברגע שאמרתי זאת. הרגשתי רע כל-כך! הייתי בת שש, אחי היה בן שנתיים, וידעתי שאחות לא מאחלת דבר כזה לאחיה התינוק. קרוב לוודאי שבנסיבות רגילות עשויה אחות לומר דבר כזה לאחיה ואין לכך משמעות, אך הנסיבות לא היו רגילות. ידעתי שלא אומרים דבר כזה, בעוד הגרמנים והאוקראינים לוקחים ילדים יהודים מהרחובות, כאשר הם מחסלים את העיר. המילים שלי נותרו תלויות באוויר באור השמש הבוהק של אחר הצהריים. הן הכאיבו לי וגרמו לי לרגשי אשמה.

למזלי הוריי לא שמעו – הם היו כמה צעדים מאחוריי – ולא סיפרתי להם. פָּבֶל שמע ללא ספק, כי הוא הפסיק מיד לבכות, או אולי השתתק בגלל טון קולי. הוא מעולם לא אמר דבר. הוא היה צעיר כל-כך, אך הוא כבר ידע לדבר היטב, ולכן היה יכול לומר משהו, אולם הוא נותר שקט. נשענתי לפתע על העגלה שלו והתחלתי לנשק ולחבק אותו. הוריי, שצפו בי, ודאי תהו מה עבר עלי, אך לא אמרתי דבר. כבר אז היו לי החיים הפנימיים שלי, המחשבות, החלומות, התקוות והפחדים, שלא שיתפתי בהם איש.