מבוא
הספר שאתם קוראים עכשיו לא שרד את התהליך. שום ספר לא שרד אותו. לא המגילות הגנוזות או הפירמידות במצרים, לא מקדשי אילי האצטקים והאינקה או כתבי החרסים העתיקים של אוגרית בסוריה או אל-עמרנה במצרים. יצירי כפיו של האדם שהוכיחו יכולת שרידות עד אותו היום לא שרדו את האירוע. אף אחד לא שרד את האסון. שום בניין, שום בעל חיים או מאובן ששרד מיליוני שנים, לא נותר אחרי האסון. כדור הארץ וכוכבי הלכת הסובבים את השמש לא שרדו את היום בו השמש התנפחה, התפוצצה, קרסה לתוך עצמה וכילתה את כוכבי הלכת ששמרו לה אמונים וסובבו אותה בעקביות מליארדי שנים. בכולם היא בגדה בהתקף אחרון של זעם, ייאוש ולהבה. כאומרת, 'תמות נפשי עמכם ואם כלו חיי גם חייכם ייתמו. הרי מלכתחילה לא היה לכם קיום בלעדיי. כוח המשיכה שלי הוא ששמר עליכם משיטוט במרחבי החלל, החזיק אתכם במרחק הראוי. חומי הוא שהגיע עדיכם במידה הנכונה כדי לקיים בחלק מכם חיים, בכוכב ארץ, ובמאדים אי פעם בעבר הרחוק'.
רק הנשמות שרדו ורק נשמתי שלי יכולה לספר לדורות הבאים את סיפורן של מאות השנים האחרונות של כדור הארץ ושל החורבן.
דבר לא נותר ממערכת השמש. מאות שנים קודם לכן תמו החיים על פני כדור הארץ, הכוכב היחיד בו היו חיים. חומה המאכל של השמש שהתנפחותה צמצמה את המרחק מכדור הארץ כילה הכול. קודם את החיים והצמחים, מאזובי הקיר ועד יערות הגשם. מחיידקים בלתי נראים ועד ליצורי אנוש עתירי חוכמה ויונקי ים ויבשה אדירי כוח. מימי האוקיינוסים התחממו ועלו על גדותיהם. קרחוני העד התמוססו והמים כיסו את פני האדמה. גוויותיהם של לווייתנים וכרישים עם אריות ונמרים וגופות בני אדם צפו יחד במים הרותחים והמבעבעים. ואין פוצה פה ומצפצף, ואין טורף זה את זה. בדממה מאיימת, בשקט המופר רק בקולות בעבוע מי הים הרותחים התפוררו, נרקבו והתמזגו זה בזה כולם. הבניינים, הערים והסלעים, האנדרטאות שנועדו להנציח והמערות ששמרו על סודות עתיקים, כולם התפוררו ונשרפו בחום המאכל כשהגיעה שעתה של השמש להתפוצץ. ההיסטוריה, הפרה-היסטוריה והארכיאולוגיה כולם נמחקו בהרף עין.
זיכרון. עוד ביטוי שהפך לחסר משמעות לגבי מערכת השמש. נותרה רק התודעה שנטמעה באלפי שנות קיום אנושי ונספגה בנשמות עם כל גלגול נוסף שלהן. רק היא מכילה את שאירע בעבר ותיקח חלק בעיצובה של הנשמה לקראת המשך קיומה בכוכב הלכת הבא, במערכת שמש כלשהי אי שם במרחבי היקום.
רק נשמתי, נשמתו של ג'ונה סמית, האיש שניסיונותיו המדעיים שינו אותה לנצח, ושימרו את זיכרונות העבר שלה, יכולה לספר את הסיפור הזה.
פרק 1
השנה היא שנת 2140. הסערה המגנטית הנוכחית על פני השמש נמשכת כבר שבוע. סערות השמש הרגילות מופיעות במחזור של 11 שנים אבל זו הופיעה חמש שנים אחרי קודמתה. מדענים מצאו שהתרחבותה של השמש היא תהליך בלתי הפיך. הסערות המגנטיות, התגברות העוצמה ותדירות המופע יביאו לחורבן קבוצת כוכבי הלכת של השמש בפרק זמן שהוגדר בין מאתיים לאלף שנים בעתיד. ממחזור אחד לשני גדלה עוצמת הסערות. בתוך כל מחזור מתרחשות תנודות קלות, אלא שהסערה שהחלה רק חמש שנים אחרי קודמתה, כבר איננה תנודה, אלא סערה בפני עצמה.
הסערה אפפה את כל החלל שבין השמש לבין כוכבי הלכת סביבה. בכדור הארץ הורגשו שיבושים בתקשורת וגלי חום שהעלו את הטמפרטורות בחמש מעלות מעל הממוצע.
במהלך אחד משיאי הסערה הרגשתי שראשי מתפוצץ. נראה שהשפעת גלי הקרינה המגנטית מהשמש על מוחי שמוקרן כבר עשרות שנים כתוצאה ממחקרי הביאו לקריסתו הסופית. ימים ספורים התייסרתי ייסורי תופת. רות, רעייתי המסורה, שאף היא ספגה במהלך השנים מנות קרינה, אם כי פחותות, ניסתה להקל עליי בכל דרך אפשרית, תוך שהיא מנסה להסתיר ממני את סבלה שלה.
המוות שהגיע כעבור כמה ימים גאל אותי מייסוריי.
השעות הראשונות לאחר שניתקה נשמתי מגופי, ואולי היו אלו רק רגעים אחדים שנדמו לי כשעות, היו הקשות ביותר. חוש הזמן אבד לי. מצאתי עצמי מבוסס בבוץ עד צווארי, סביבי מבצבצות נשמות נוספות שמנסות להתרומם מתוכו. האם זהו הפתח לגיהינום?
לפתע האירה אלומת אור ממש מעלי. נשאתי את עיני ובוהק קרן האור מילא את כל ישותי. האור היה ממוקד בי ולא הקרין דבר לסביבתי. נראה לי ששאר הנשמות המבוססות בבוץ אינן מבחינות בה כלל. הייתה זו הקרן האישית שלי. היא ננעלה רק עלי. הרגשתי שאני נשאב לאור ומטפס על הקרן ואולי דרכה. למרות המהירות לא הרגשתי חום, קור או רוח שאמורה הייתה להיווצר כתוצאה מהמהירות הגבוהה בה נישאתי. שקט מופלא ורוגע שמעולם לא חוויתי בחיי על כדור הארץ אפף אותי ואני התמכרתי לו.
הספקתי לעבור כמעט את כל שכבות האטמוספירה ומחשבה חלפה בי. למרות מותי, נשמתי משמרת את השכלתי המדעית באסטרופיזיקה, וכך אני מצליח להבין היכן אני ומה קורה אתי. בהגיעי ליונוספרה, בגובה 60 ק"מ מעל כדור הארץ התחלתי להרגיש רעידות שהלכו וגברו ככל שהתקרבתי לגובה 70 ק"מ, קצה היונוספירה ותחילת הגיאוקורונה. באזור זה הגנת אטמוספירת כדור הארץ מתפוגגת וקרינת השמש נוגעת בי ללא סינון. בני תמותה אינם יכולים להתקיים בגובה זה ללא הגנה של חליפות אסטרונאוט או קירות סופגי קרינה של חללית. הבנתי שרק נשמות יכולות לחצות את הגיאוקורונה ללא הגנות מלאכותיות.
הסערה המגנטית על גבי השמש השפיעה על הקרן המוליכה אותי. היטלטלתי נואשות בחלל אנה ואנה מנסה להבין לאן נושאת אותי קרן האור שזגזגה בינות לפרצי הקרינה. כמו דג סלמון החותר חזרה למקום הולדתו במעלה הזרם, כמו צב ים השב להטיל את ביצי צאצאיו במקום בו הוא עצמו בקע, נישאתי על גבי הקרן כשלא ברור לי מהו יעדי הסופי או מתי אגיע אליו. לא יכולתי למדוד את הזמן החולף אבל נדמה לי ששהיתי מספר ימים בדרך.
מרגע שפרחה נשמתי מגופי הלך ונמחק זיכרונה הקצר וזכר משכנה האחרון החל מתפוגג. במקביל, זיכרונה הרב-דורי של נשמתי החל לחזור אליה, אולם עקב ההפרעות המגנטיות הזיכרונות הופיעו במקוטע וללא רצף. מתי שהוא התעקלה קרן האור, וכמו כדור שנפלט מלוע אקדח נשאבתי לתוך מנהרה אפלה ומאיימת. פחד אחז בי לרגע שדמה לנצח, אך לפתע קלטתי שהסביבה מוכרת לי. כבר הייתי כאן פעם. היה זה החור השחור שבליבתו מצויה "צרא", המעגן הבין-דורי בו שוהות הנשמות בין גלגול לגלגול. לפתע נפסקו הטלטולים, הקרן הנושאת אותי כבתה ומצאתי עצמי מרחף בחלל עצום שאת קירותיו לא הצלחתי לראות. ערפל כחלחל אפף אותי מכל עבר וכשהסתגלתי לאפלוליות המרחב זיהיתי שאינני לבד. המרחב כולו הכיל נקודות קטנות ששייטו בחלל העצום, נוגעות מדי פעם זו בזו בעדינות אך לא מתנגשות. חלפו כמה שעות בטרם הבנתי שגם אני, או ליתר דיוק נשמתי, היא נקודה כזו וכך אני נראה ונתפס בידי הנקודות הסובבות אותי.
מימד הזמן אינו קיים ב"צרא". כל רצף גלגוליה של נשמה ב"צרא" מלווה אותה כחלק מישותה האמתית כמקשה שאין בה עבר והווה. רק גלגולה האחרון נמחק מזיכרונה. אולם נשמתי תפקדה אחרת. מראות הגלגולים הקודמים ליוו אותי במסעי לחור השחור אך כשנחתתי ב"צרא", שב אלי גם זכרוני הקרוב מגלגולי הנוכחי. חלף זמן לפני שהבנתי שלמרות צורתי הדומה לנשמות האחרות אינני כמותן. לא איבדתי את תודעתי האנושית האחרונה. יחלוף זמן עד שאבין מדוע ולמה נותרתי איתה ומדוע נגזר עליי לשאת לנצח ייסוריי בדידות, פחד ותחושת ניכור. אני חושב שעקב כמויות הקרינה שספגתי במהלך ניסיונותיי כאיש מדע, מקיימת נשמתי מודעות עצמית שונה מהנשמות האחרות שב"צרא".
