האגו מאויב לידיד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האגו מאויב לידיד
מכר
מאות
עותקים
האגו מאויב לידיד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האגו מאויב לידיד

4.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

צביה גרנות

צביה גרנות היא מטפלת זוגית, סופרת, ועיתונאית ישראלית.

גרנות הייתה עיתונאית וחברת מערכת העיתון "מעריב", ובהמשך עורכת במדורים שונים: חדשות, המגזינים "סגנון" ו"סופשבוע", והמדור הספרותי. במהלך עבודתה זכתה בפרס לעיתונות על שם שלמה מרץ. באותה תקופה כתבה ספרים לבני נוער בנושאים מגוונים: היסטוריה, דמויות היסטוריות, ודילמות חברתיות מעולמם של הצעירים. היא עסקה גם בעריכה ובתרגום ספרים.
גרנות עזבה את העיתון משום שנמשכה לתחום החברתי, והחלה לעסוק בתחום הטיפול הזוגי ולהדריך זוגות ויחידים לשיפור איכות חייהם ומערכות היחסים שלהם. גרנות מתמקדת בטיפול בגישה הקוגניטיבית, לשיפור השליטה של המטופל בחייו על ידי שינוי בתפיסת המציאות שלו ותבניות החשיבה להן הוא רגיל.
גרנות מרצה ומעבירה סדנאות וקורסים בארגונים ובמכללות, וכותבת בנושאי טיפול זוגי וזוגיות. היא מפרסמת ספרים וטורים קבועים בעיתונים, ומנהלת פורומים באינטרנט.

תקציר

מה יש בנו שהופך אותנו מאנשים טובים ונדיבים ליצורים אנוכיים ותועלתניים? מה יש בנו שהופך כל נתינה שלנו לקלף מיקוח מתחשבן? מה יש בנו שדוחף אותנו לפגוע באנשים היקרים לנו מכל? מה יש בנו שגורם לנו להפוך את היחסים שלנו למאבקי כוח? האגו, האגו, האגו, האגו. עד היום הרשינו לשדון הערמומי הזה להפוך את חיינו למסע כואב ומתסכל. אבל עד כאן. הדפים הבאים חושפים את האגו לאור היום כדי שלא יוכל להסתתר יותר במחילות האפלות שבתוכנו. וכך נוכל להתחיל לנהל אותו, במקום שהוא ימשיך לנהל אותנו. ואז, במקום להשתמש בו כדי לנצח מישהו אחר, ננצל אותו כדי לנצח את האנוכיות שלנו. במקום להשתמש בו כדי לגבור על מישהו אחר, ננצל אותו כדי לגבור על הכעסים שלנו. במקום להשתמש בו כדי לשלוט במישהו אחר, ננצל אותו כדי לשלוט בעצמנו. כל עמוד בספר הזה מציע דרך לרתום את האגו לשירותנו, כדי שבמקום לחבל בחיינו הוא יעזור לנו ליצור חיים מספקים ומשמעותיים. כך נהפוך את האויב הגדול ביותר שלנו לידיד הטוב ביותר.

פרק ראשון

פרק א'
מתחתית האגו לאינטליגנציה בוגרת


זבוב ישב על אופן המרכבה והריע: מה גדול הוא ענן האבק שאני מעלה!

פרנסיס בייקון

הפרק הזה מעמת אותנו עם האמת על האגו שמפעיל אותנו, ועל מנגנון ההונאה העצמית שמנצח את תבונתנו ואחראי לכל האומללות שלנו.

התוודעות אל האגו היא חוויה מעוררת התנגדות, אבל היא שלב חיוני בהתפתחות שלנו

האגו מנותק מהשפע שלנו: מהשמחה, מהאהבה, מההערכה העצמית. לכן החומר העיקרי שממנו הוא ניזון הוא הרגשת מחסור. הוא מחפש כל הזמן מקורות להשלים מה שנדמה לו שחסר לנו, ומקורות אלה הוא מוצא אצל אנשים אחרים, שמהם הוא מנסה לשאוב אהבה, שמחה, הערכה עצמית.
יום אחד קיבלתי בשדה התעופה את פניו של אריק, בן זוגי, שחזר מנסיעה בת שבוע לקונגרס בחוץ-לארץ. כשהגענו הביתה ציפיתי שהוא יתנפל עלי בחיבוקים. אבל הוא הניח את המזוודה על הספה והחל לסדר את חפציו. נפגעת, התיישבתי על כורסה ועקבתי בשקט אחר מעשיו. הוא החזיר את כלי הרחצה אל מקומם בחדר האמבטיה, את הספרים סידר בספריה, ואת המחשב הנייד הניח על שולחנו בחדר העבודה. השתיקה שבה התעטפתי התעבתה מרגע לרגע עד שהפכה לחומה בלתי חדירה. כאשר סיים הייתי כבר כל כך זעופה שלא היה כל סיכוי לקרבה. שמחת הפגישה התחלפה באווירה עוינת של מבטים ארסיים, קולות קרים וטריקות דלת קנטרניות.
אחרי שלושה ימים של ריחוק מנוכר החלטתי שזכותי לומר לו מה אני מרגישה ומה אני חושבת. הזמנתי אותו לשיחה ואמרתי כל מה שבלבי: שהוא אטום, שהוא לא מחובר לרגשותיו, שהוא לא פתר את בעיות הילדות שלו, שאילו אהב אותי באמת הייתי חשובה לו יותר מהמזוודה. "חיכיתי כמו ילדה טובה שתחזור ממסעותיך, ואתה חיכית כנראה רק לרגע שתוכל לתלות את העניבה בארון", אמרתי במרירות. הייתי בטוחה שהאמירה הכנה שלי תגרום לו להבין את חוסר הרגישות שלו, ושהוא יביע חרטה ויבטיח להשתנות. אבל גבות עיניו התכווצו לקו של חוסר הבנה. "אני ציפיתי שתעזרי לי לסדר את החפצים כדי שנסיים מהר ונהיה יחד", אמר, "אבל את ישבת כמו ספינקס. חשבתי שלא בער לך שום דבר ונפגעתי מאוד".
הבטנו רגע ארוך זה בזה. הכעס נמוג לאט לאט. פתאום תפסתי כמה מרוכזים היינו כל אחד בציפיות של עצמו, וכמה עיוורים לציפיות של השני. הרגשתי מטומטמת. אילו חשבתי לרגע על הרגשתו של אדם שחוזר מחוץ-לארץ עייף לאחר טיסת לילה ארוכה ללא שינה, הייתי בוודאי שולחת אותו למקלחת חמה בעוד אני מסדרת את חפציו, ובצאתו הייתי ממתינה לו עם ספל קפה והיינו יושבים יחד ונהנים מהפגישה. אבל אני הייתי שבויה לגמרי בציפייה שלי לראות אותו זורק הכל כדי לקחת אותי בזרועותיו, וזכיתי באומללות במקום בשמחה.
אירוע קטן זה, ורבים כמוהו קטנים וגדולים, סייעו לי לזהות את האגו שלי כמפעיל העיקרי שלי, ולראות בביטולו מטרה ראשונה בתהליך הצמיחה שלי. הבנתי שאם האגו מביא לי כל כך הרבה כאב וסבל לא יכולה להיות בו חוכמה, והתחלתי לחפש בתוכי את החלק שרואה את טובתי האמיתית, ושמביא לי אהבה ועדנה ושקט פנימי.
שלב מכריע בחתירתנו לפתח חשיבה אינטליגנטית יהיה התוודעות לאגו, למניעיו, לדרכי הפעולה שלו ולכלים שבהם הוא משתמש, משום שהוא החלק המרכזי ביותר בהווייתנו, ומשום שהוא המכשול העיקרי בפני התפתחות הפוטנציאל האינטליגנטי שלנו. עלינו להכיר היטב אויב זה, שכל כך מפריע לנו לחשוב בשׂכל אינטליגנטי, כדי שנדע מיהו היריב שלנו, ומול מי אנחנו עומדים במאבק להיות בני אדם מוגשמים.
אמנם ההתוודעות אל האגו היא תמיד חוויה מעוררת התנגדות, משום שהיא מאלצת אותנו להכיר בחלק המאוס שלנו שעד כה הצלחנו להימנע מלהבחין בו. אבל היא שלב חיוני בהפעלת הפוטנציאל השׂכלי שלנו, והיא תנאי ליכולתנו לקיים חיים אינטליגנטיים. והפרס המצפה לנו בסופו של התהליך הוא גישה חופשית אל תודעה המעניקה את כל איכויות התבונה.

האמת היא חסרת פשרות, ולא יכולה להיווצר התפתחות פנימית מלאה במקום שיש בו הכחשה

מהו האגו? האגו הוא תשומת לב המופנית אל עצמנו. הוא דואג לצרכים שלנו, לרצונות שלנו, לנוחיות שלנו, למעמד שלנו, לזכויות שלנו. למעשה האגו הוא תחושת ה"אני" שלנו. תחושת "אני" חזקה איננה כשלעצמה דבר שלילי. נהפוך הוא. תחושת "אני" בריאה אמורה למקם אותנו בין שאר בני האדם כשווים בין שווים, ולאפשר לנו לחוות כל אחד את ה"אני" שלו כחלק מהיצירה המשותפת של "אנחנו". חוויית "אני" בריאה כזאת, שהיא חיונית לתנועת חיינו ולצמיחתנו, מקורה בתודעה ההוליסטית, החותרת לשלב את התנסות עצמיותנו עם התנסות החיים שמחוצה לנו.
אנחנו משיגים חוויית "אני" כזאת אך ורק כשאנחנו שולטים באגו. ואילו בפועל האגו שולט בנו. הוא יוצר תשומת לב חד צדדית אל עצמנו, ורק אל עצמנו. ותשומת לב רק אל עצמנו אינה מאפשרת לנו לדאוג באמת לצרכים ולרצונות ולזכויות שלנו. רק שילוב של רצונותינו עם רצונות הסביבה יכול לעשות זאת, ותפיסה כזאת מנוגדת לעצם מהותו של האגו.
אבל תפקידו העיקרי של האגו הוא לעצב את הדימוי העצמי שלנו על פי התכונות שאנחנו רוצים לייחס לעצמנו. איך הוא עושה זאת? הוא מסתיר מעינינו מי אנחנו באמת, ומאפשר לנו להאמין שאנחנו נפלאים גם אם זה רחוק מהאמת. ובכך לא רק שהוא מעוות את תפיסתנו העצמית, הוא גם משבש את הגשמת רצוננו להיות מי שאנחנו יכולים להיות.
יש בך תכונות רבות שאתה גאה בהן: אתה אחראי ואמין, אתה מעניק ונדיב, אתה יצירתי ורגיש, אתה שקול והגיוני, אתה אמיץ ואידיאליסטי, אתה הוגן וסובלני. אבל מה עם התכונות שאינך גאה בהן? לפעמים אתה קפדן וקטנוני ועומד על פרינציפים, לפעמים אתה מתחשבן ומצפה לתמורה על הנתינה שלך, לפעמים אתה ערמומי ומעמיד פנים, לפעמים אתה מתרברב ומתיימר, לפעמים אתה מלנכולי ובלתי נגיש, לפעמים אתה מריר ודוחה, לפעמים אתה שולל ומבקר, לפעמים אתה מחפש הנאות שטחיות, לפעמים אתה שתלטני ואגרסיבי, לפעמים אתה כופה את עצמך על אחרים, לפעמים אתה כועס ונעלב, לפעמים אתה שונא ונוקם, לפעמים אתה אדיש ועצל ונמנע מלעשות את הדברים החיוניים לקידומך. גם אלה הם חלקים של עצמיותך, וגם הם שותפים מלאים ופעילים בהווייתך. אבל חלקים אלה דואג האגו להעלים מעיניך.
כולנו רוצים להיות טובים מאוד ועושים לפעמים גם דברים רעים מאוד, וכולנו עושים דברים רעים מאוד ומשוכנעים שאלה מעשים מוצדקים מאוד. אנחנו צועקים על ילדינו, פוגעים בבני זוגנו, מתעלמים מצורכי חברינו, חושדים בבעל החנות או בנהג המונית שהם מנסים לרמות אותנו, מדברים רעה מאחורי גבם של אנשים אחרים, מותחים ביקורת, מנצלים את מי שניתן לנצל, מבזים את מנהיגינו, מזלזלים באוכלוסיות שונות מאתנו, מקנאים ומרכלים ומשמיצים – וכל אותה עת אנחנו משוכנעים שאנחנו הוגנים והגונים.
איך אנחנו מצליחים להאמין שרק ההתנהגויות החיוביות מייצגות את מי שהננו? איך משכנע אותנו האגו באמיתותה של התדמית שבנינו לעצמנו? השיטה פשוטה: הוא קולט מהסביבה רק מסרים המאשרים מה שאנחנו חושבים כאמת, וחסום למסרים שעלולים להפריך זאת. הוא כמו מראָה שמחציתה מפויחת, והיא מאפשרת לך לראות רק את מחצית בבואתך. תכסיס אופטי זה יוצר שיתוף פעולה הרסני בין שני חלקי המראָה: הצד השקוף מראה לך כל מה שאתה רוצה לראות, והצד המפויח מסתיר ממך מה שאינך רוצה לראות.
מראת קסמים זו מאפשרת לנו לראות את עצמנו כפי שאנחנו מתיימרים להיות, וכל דבר שיכול להפריך את האשליות שלנו נבלע במחצית השחורה שלה. התוצאה היא שאנחנו עיוורים למחצה לגבי עצמנו. כשאנחנו מסתכלים בעצמנו דרך המחצית השקופה של המראה, אנחנו משוכנעים שהרע נמצא תמיד בזולת והטוב נמצא תמיד בנו, אף על פי שאין הבדל ממשי בין התנהגותנו ובין התנהגותם של שאר האנשים. לכן אנחנו שופטים את רוב האנשים ומרגישים שאנחנו הרבה יותר טובים מהם, למרות שאנחנו עושים אותם דברים עצמם.
למעשה מראת הקסם היא מראת האשליות שלך, כפי שמתאר זאת "קורס בנִסים" באופן כה קולע: "האשליות עשויות ממראות שאינם נראים ומצלילים שאינם נשמעים. הן יוצרות עולם פרטי שאיש אחר אינו יכול לקחת חלק בהן, לכן הן בעלות משמעות רק בשביל זה שיצר אותן. ובעולם שכזה נע בעל האשליות לבדו כי רק הוא תופס את אשליותיו". לכן כשאנחנו מסתכלים דרך עיני האגו, מה שאנחנו רואים יתאים תמיד למה שאנחנו רוצים לראות.
למעשה האגו הוא כמו משקפת הפוכה. כשאתה מסתכל בעדה על עצמך אתה רואה את מעלותיך בצורה מופרזת ואת חולשותיך בצורה ממוזערת, וכשאתה מסתכל בעדה על הזולת אתה רואה את חסרונותיו בגדול ואת מעלותיו כמיניאטורות. לכן כשאנחנו מסתכלים דרך עיני האגו אנחנו רואים אצל הזולת בהגדלה כל מגרעת וכל חיסרון, ואצלנו אנחנו רואים בהגדלה כל מעלה וכל יתרון, גם אם הם מדומים. וכך נסגר המעגל המאפשר לנו לחשוב שאנחנו הרבה יותר טובים מהאחרים.
האגו הוא אפוא מנגנון מתוחכם של הונאה עצמית המאפשר לך לדעת רק מה שתומך בדימוי העצמי שלך, ולא לדעת מה שעלול לערער אותו. הוא שולח לך עוגן הצלה כאשר אתה ילד רע, והופך את התנהגויותיך השליליות לחיוביות על ידי הצדקתן, או על ידי האשמת אנשים אחרים ביצירתן: "הייתי חייב לומר לו מה אני חושב", "אם אני אשתוק הוא יחשוב שאני אידיוט", "הוא מוציא ממני את כל הרע", "אני מאוד מתחשב עד שפוגעים בי", "אני אף פעם לא פוגע באדם אחר ללא סיבה", "זה מה שראיתי בבית", "לא היה עולה בדעתי לבגוד בו אם הוא היה מספק את הצרכים שלי".
בזכות מנגנון זה אנחנו יכולים לייחס לעצמנו תכונות חיוביות שאין בנו, ולהתעלם מתכונות שליליות שקיימות בנו, וכך להחליף מה שישנו במה שאיננו, ומה שאיננו במה שישנו. ברמה אחת אתה משוכנע שאתה אדם הגון והוגן, שאתה מתחשב, שאתה בעל ערכים של צדק ומוסר, שאתה ישר ואמין, שאפשר לסמוך עליך, שאתה חבר ושותף, שאתה נאמן, ועוד סגולות שאתה זוקף לזכותך. ואילו ברמה אחרת אתה עושה מעשים הסותרים לגמרי סגולות אלה. כפילות זאת מאפיינת כל מי שחושב באמצעות תודעת האגו שלו.
האגו הוא אפוא אמצעי הביטחון שלך כנגד האפשרות שתראה את עצמך במערומי האמת. הוא מספק לך דימוי עצמי המבוסס על הערכה מוטעית של עצמך ועל אשליות שאתה המצאת, ותפיסה עצמית כה מעוותת היא אִמן של כל ההתנהגויות המוטעות והמעשים המכשילים שלך. אבל האמת היא חסרת פשרות, ולא יכולה להיווצר הגשמה פנימית מלאה במקום שיש בו הכחשה. בכל פעם שאתה מצדיק את מעשיך האוויליים או מאשים מישהו אחר בהם אתה הופך את אשליותיך לממשיות בעיניך, ואתה פוגע בצמיחתך הפנימית לאדם שאתה רוצה להיות.
כל מעשה שלילי שאינך מזוהה כשלילי הוא מפגש עם הונאה עצמית, וכל תכונה שלילית שאינך מזהה כבלתי רצויה ממשיכה להיות מיוצגת במעשיך ובהתנהגותך. לפיכך, כל עוד נימנע מלשייך לעצמנו התנהגויות הפוגמות בדימוי העצמי שלנו, לא נוכל לדעת את עצמנו כפי שאנחנו באמת. זאת הדרך שבה מנסה התודעה האגוצנטרית ללמד אותך כל הזמן שאתה מיוחד, יוצא דופן ומוצלח יותר מההמונים העמומים סביבך. כדי להאמין בכך אתה צריך להימנע מלדעת את האמת על עצמך.
לעומת זאת, התודעה ההוליסטית תלמד אותך את האמת. היא תחייב אותך לנקות את המראה המפויחת ולראות את עצמך באופן אמיתי. רק באופן זה תלמד שאינך אלא גרגיר בלתי נראה, ויחד עם זה שמקומך הייחודי בעולם שמור רק לך ואיש אינו יכול להיות שם במקומך. וזאת הדרך שבה מלמדת אותך תודעתך ההוליסטית גדוּלה שבאה מענווה.

אם תתבונן בעצמך בכנות, תגלה הרבה מעשים הסותרים מה שאתה חושב על עצמך, והרבה תכונות שאתה מייחס לעצמך בטעות

אין ספק שאתה רוצה להיות אדם טוב והוגן וסובלני. אבל מכיוון שאינך לוקח אחריות על כל תכונותיך אתה נוהג לעתים קרובות בחוסר התחשבות ובצרות אופקים, ואינך רואה שהרבה מהתנהגויותיך מפריכות את אשליותיך ומעידות על היפוכן.
למשל, אישה אחת באה להיוועץ בי משום שבעלה איים לעזוב אותה. שאלתי אותה מדוע לדעתה עדיף לו בלעדיה. "משום שאני ותרנית מדי ונוחה מדי וטובה מדי", ענתה מיד, ואז פירטה רשימה ארוכה של מעשיה הטובים. הקשיתי עליה ושאלתי אם היא עושה גם מעשים שמפריעים לבעלה. "מפריע לו שאני עקשנית", אמרה כלאחר יד, כאילו לא היה מדובר אלא בתכונה שולית פעוטת ערך. שאלתי אותה למה כוונתה. "כשאני בטוחה שאני צודקת אני עומדת על דעתי ולא מוותרת", הסבירה.
הצורך העז של אישה זו להאמין שהיא טובה מדי אִפשר לה להאמין בדבר אחד בעוד היא עושה את ההיפך, בלי להרגיש בסתירה בין השניים. אילו ראתה את עצמה במבט כן, התיאור העצמי שלה היה נשמע אחרת לגמרי: "אני נוחה כאשר הוא מסכים אתי ואני קשה כאשר הוא מתנגד לי. אני טובה כאשר הצרכים שלי מסופקים ואני לא מתפשרת כאשר צריך להתחשב גם בצרכים שלו. אני משוכנעת תמיד שאני צודקת כי אני לא מסוגלת לתפוס צדק מנקודת ראות שונה. לכן בסך הכל אני אדם לא נוח, לא טוב ולא ותרן, ואין פלא שלבעלי קשה לחיות אתי".
מנהל בית ספר בא אלי עם דכאון עמוק, וסיפר לי על הסיבה לכך: שנה קודם לכן נקלע למצוקה כספית עקב בניית בית חדש, והוא לווה סכום נאה מקופת בית הספר במטרה להחזירו לאחר כמה חודשים. ואכן הוא החזיר אותו. אבל מזכירתו, שפוטרה על ידו בגלל עבודה רשלנית, הלשינה על מעשהו לפיקוח. כתוצאה מזה התעוררה שערוריה שהגיעה לאמצעי התקשורת. הוא הועמד למשפט ונגזרו עליו ששה חודשים של עבודות שירות בבית חולים. נוסף לכך הוא פוטר ממערכת החינוך. מאז הוא לא יכול היה לצאת מהבית. האם הוא ראה בעצמו עבריין? "אני אדם ישר כמו סרגל, אבל הפילו אותי בפח", הצדיק את מעשיו.
צעיר תמים הכיר צעירה לא כל כך תמימה, ולאחר שהם יצאו כמה חודשים היא ביקשה ממנו הלוואה של סכום כסף ניכר בתואנה שפוטרה מעבודתה ונקלעה למצוקה קשה. בלי היסוס הוא הוציא את כל חסכונותיו, ואף לווה סכום נוסף, ונתן לה את ההלוואה המבוקשת. לאחר שקיבלה את הכסף נעלמה הצעירה מחייו. האם הוא חשב שנהג בטיפשות? "הייתי טוב מדי", הציג הסבר סלחני למעשיו.
במסגרת עבודתי כיועצת פסיכולוגית בגני ילדים הוזמנתי באחד הימים לאסיפת הורים במעון יוקרתי כדי לעזור למנהלת להרגיע את הרוחות הנסערות. התברר שבגלל תפקוד לקוי של אחת הגננות נאלצה מנהלת המעון להחליפה. מעשה זה עורר סערה בקרב ההורים, שחששו שהחלפת הגננת תפגע בילדיהם, ואני התבקשתי להסביר להם ששום נזק לא ייגרם לנפשותיהם הרכות אם ייאלצו להסתגל לגננת חדשה. הגעתי למקום מוקדם יותר כדי להתבונן בנעשה, וראיתי צוות של שלוש גננות מטפלות ביעילות וברגישות בחמישה-עשר ילדים. לא ראיתי שום מצוקה מיוחדת, להוציא ילדה אחת שזאטוט אחר פירק את צמתה, וילד אחד שרצה לשבת דווקא במקום תפוס.
אסיפת ההורים נפתחה במקהלת האשמות קולנית על מנהלת המעון: "את פוגעת בילדינו, את לא ראויה לתפקיד כה אחראי, את גורמת תסביכים לילדים שלנו, את חושבת רק על הרווחים הכספיים שלך". למשמע הקולות הגיעו ילדים רבים מהחדרים הסמוכים והקשיבו משתאים.
ראיתי מסביב ידיים מתנפנפות ועיניים מזרות אימה. כשנפער אשנב קטן של הפוגה, אמרתי בשקט: "לסגנון כזה יכולה להיות השפעה הרבה יותר מזיקה על הילדים מאשר לפרידה מגננת". בבת אחת עברו ההורים להגנה על תדמיתם. "אני מאוד מקפידה לדבר בשקט בנוכחות הילדים ואני מרימה את קולי רק כשאין לי ברירה", אמרה אחת האמהות. "אני מאמינה בהידברות אבל לטנגו דרושים שניים", אמרה אם אחרת. "אני משקיעה הרבה מאוד בחינוך הילד שלי אבל הוא צריך ללמוד לעמוד על שלו", אמרה אם שלישית, ואב אחד אמר: "אני מתנגד עקרונית להתערבות של הורים בעבודת המחנכים, אבל בתנאי שהם נוהגים באחריות". כל האנשים שישבו שם, כולם משכילים ומצליחים במעשיהם, היו משוכנעים שהם לוחמים את מלחמת הצדק, שאין פגם בהתנהגותם ושאין דופי בדוגמה החינוכית שהם מראים.
דוגמאות לעיוורון שלנו כלפי עצמנו אני מקבלת מדי יום. כמו אותה אישה שאמרה לי: "אני נותנת המון ולא דורשת דבר לעצמי, אבל מי שלא מעניק לי באותה מידה אני מעיפה אותו". או כמו אישה אחרת שקיימה מערכת יחסים בת שנים רבות עם גבר נשוי, ובמשך כל אותו זמן היא הפעילה עליו לחץ לדרוש ממנו לספר לאשתו על הרומן הצדדי שלו. יום אחד הוא נכנע וסיפר לאשתו, ולמחרת ביצעה האישה הנבגדת ניסיון התאבדות. שאלתי את המטופלת שלי מדוע דרשה ממנו לספר לאשתו דבר כה מכאיב. "כי אני אדם הגון מאוד, והאמת חשובה לי יותר מכל דבר אחר", הסבירה. או כמו אותו רואה שחורות ששאלתי אותו אם הוא כל הזמן פסימי, והוא החזיר לי במחאה: "אני לא פסימי, אני פשוט יודע שיהיה רע".
יתכן שנדמה לך שהדברים אינם חלים עליך. אתה בוודאי מגדיר את עצמך כאדם רגיש ומצפוני. "אני לא אגואיסט ולא אגוצנטרי", אתה אומר לעצמך, "אני חושב תמיד על אנשים אחרים". אבל האם מעשיך מעידים על כך? האם בחנת בכלל אי פעם את מעשיך? אם תעשה זאת תגלה כל כך הרבה מעשים הסותרים מה שאתה חושב על עצמך, שלא תהיה מסוגל להסביר על מה אתה מסתמך כשאתה מייחס לעצמך תכונות נעלות אלה.
תשעים ותשעה אחוזים מן האנושות חיים תשעים ותשעה אחוזים מן הזמן בהימנעות מאמיתות כואבות. קרוב לוודאי אפוא שהדברים רלוונטיים מאוד גם לגבי ולגביך. לכן השכנוע שלך ש"אתה לא כזה" צריך להוות עבורך סימן המזעיק אותך לבחון את התיאום בין מה שאתה חושב על עצמך ובין מעשיך והתנהגותך. דבר זה הוא קריטי לצמיחתך, משום שככל שאתה מתכחש יותר לאגוצנטריות שלך, אתה מתקשה יותר להתחבר עם החלקים הגבוהים שלך.

איוולת האגו מונעת מאתנו לממש את הגישות האינטליגנטיות שהתודעה ההוליסטית מציעה

התפקיד הראשון של האגו הוא אפוא להיות כל מה שאנחנו מדמים על עצמנו. האגו הוא למעשה התדמית שלנו. אמנם אנשים רבים גאים בכך שהם "מחוברים לעצמם", אבל האמת היא שהחיבור שלנו איננו עם עצמיותנו האמיתית אלא רק עם האשליות שמהן מורכבת תדמיתנו, וכל הערכתנו העצמית תלויה בכך שנמשיך להאמין שתדמית זו היא אנחנו עצמנו.
אנחנו כמו אותו אדם שהתלונן שאינו יכול לישון. הציעו לו לעלות להרים, ושם, בשקט ובשלווה, בוודאי יירדם. הוא עשה כן, ובבוקר קם סחוט לגמרי. שאלו אותו: "לא ישנת?" השיב: "ישנתי נהדר, אבל חלמתי כל הלילה שאני לא ישן". או כמו אותו עיתונאי צעיר ושאפתן שחלם להשיג סקופ. יום אחד נפל לידיו נושא עסיסי. הוא חקר אותו מכל הצדדים ולבסוף מסר אותו למערכת ברגע האחרון לפני סגירת העיתון. בלילה הוא לא יכול היה לעצום את עיניו בגלל חשש שהסיפור אינו נכון. בבוקר רץ לפתוח את העיתון, קרא את הידיעה שלו ונרגע: אם זה כתוב בעיתון, סימן שזה נכון.
קודם אנחנו ממציאים את עצמנו, אחר כך אנחנו משוכנעים שזאת האמת. ולאחר ששכנענו את עצמנו במעלותינו, לא נותר לנו אלא לשכנע גם אנשים אחרים בקיומן. במשך השנים התמלא מיכל האגו שלך באמונות כה רבות על עצמך, שהן הפכו לפיגום הדימוי העצמי שלך: אני חשוב, אני מיוחד, אני שונה מהאחרים, אני יותר מוצלח מהאחרים, קורים לי דברים מיוחדים שאינם קורים לאחרים, יש לי מחשבות מעניינות, אני מייצר רעיונות מקוריים. אנשים רבים אמרו לי שסיפור חייהם ראוי לספר, אבל אחרי ששמעתי מה עבר עליהם מצאתי שהוא יכול למלא בקושי חוברת דקיקה ולא תמיד מעניינת. אולי אנחנו לא חושבים בצורה מפורשת שאנחנו מרכז העולם, אבל כל אחד מאתנו מתהלך עם הרגשה שלקיומו יש משמעות מיוחדת. תודעתנו הסלקטיבית סופגת רק מה שמחזק אמונות אלה, ודוחה ממנה והלאה כל מה שמטיל בהן ספק.
וכך עוסק האגו כל הזמן בתמרונים המיועדים להשיג לנו הוכחות שאנחנו צודקים ומוצלחים. אם מישהו יערער על צדקתנו, יתעלם מאתנו, יזלזל בנו או לא יתן לנו מה שלדעתנו מגיע לנו, יפעיל האגו את האמצעים שלו: דרישות, תביעות, כעס, עלבון, בגידה, פרידה. הסימן הטוב ביותר לכך שאתה בתודעת האגו הוא בהיותך בטוח שאתה צודק בכל מה שאתה חושב, ובהיותך משוכנע שהרעיונות שלך באים ממעמקי החוכמה. רוב המאבקים שלך ברוב תחומי חייך, רוב השאיפות, רוב התסכולים, רוב ההתמודדויות והסכסוכים, הם חיילים בצבא הסדיר שאתה מפעיל כדי להגן על אשליית החשיבות שלך, החוכמה שלך וצדקת הדעות שאתה מאחסן בראשך.
האגו הוא מאגר התאוות והתשוקות, הגאוות והיומרות, הכעסים והעלבונות. הוא מכיל כל מה שמפריע לנו להיות הוליסטיים: אנוכיות, נצלנות, חוסר התחשבות, חמדנות, תאוותנות. שבעה חטאים שדינם מיתה מנה תומס אקווינס הקדוש: תאוות בצע, רעבתנות, עצלות, זעם, גאווה, תשוקה, קנאה. אלה הם שבעת צעיפי האיוולת של האגו החוסמים את הכניסה לתודעתנו ההוליסטית, ומונעים מאתנו לממש את הגישות האינטליגנטיות שהיא מציעה.
האגו הוא מולדת המחשבות האגוצנטריות. המניע הנצחי שלו הוא חיפוש תועלת אישית והגנה על כבודנו ומעמדנו וצדקתנו. החשיבה שלו מתמקדת תמיד בטובת עצמנו, והפתרונות שהוא הוגה תכליתם לספק מאוויי לב אישיים. לכאורה, זה בדיוק הדבר הדרוש לנו כדי לקדם את עצמנו. אבל המטרות של האגו הן תמיד קצרות טווח בזמן, במרחב ובתבונה. אלה מטרות הסובבות סביב סיפוקים מיידיים, ואין בהן שום חשבון לגבי צרכינו הגבוהים והמתמידים. לכן האגו, שאמור היה לדאוג לאושרנו, מהווה למעשה נקודת התחלה של כל הקונפליקטים שבהם אנחנו מעורבים.

כשקערת האגו שלנו מתרוקנת, אנחנו מנסים לשאוב אשליה של כוח על ידי החלשת הזולת וכיווצו, וכך אנחנו שומרים על יתרון מדומה לטובתנו

אלה בינינו החושפים את האגו שלהם לעין הם רברבנים, מתנפחים, יהירים, כועסים, מבטלים דעות אחרות ומלאי בוז לאנשים אחרים. האחרים, שאצלם הוא סמוי, הם ביישנים, נפגעים ונעלבים. אבל גם אלה וגם אלה יומרניים ותובעניים. ההבדל הוא בסגנון, בשיטה ובמידה, לא במהות ולא במשמעות. השתלטן משיג את מבוקשו באמצעות כוח, הערמומי באמצעות מניפולציות רגשיות והחלש באמצעות ניצול.
הקדמונים האמינו שהארץ היא מרכז היקום, ושהאדם הוא עילת העילות לבריאת העולם. הראשון שהעז למתוח ביקורת על אקסיומות אלה היה ניקולאוס קופרניקוס, שפירסם בשנת 1543 את התיאוריה המהפכנית לפיה השמש, ולא כדור הארץ, היא מרכז מערכת השמש שלנו. היתה זו מכה ניצחת לאמונה שכדור הארץ הוא מרכז היקום וכל גרמי השמים נעים סביבו. האדם ירד מגדולתו הקוסמית והפך לסתם תושב על אחד מכוכבי הלכת המקיפים את השמש, בפריפריה נידחת של היקום.
מכה אנושה עוד יותר לאגו האנושי היתה הגילוי שדבר אינו מסתובב סביבנו, מלבד הירח היחיד שלנו. ואת המכה האחרונה לאגדת "האדם אדון היקום" נתן אדווין האבל, שבנה לפני שמונים שנה טלסקופ המראה עד כמה מקומנו ביקום מרוחק מהמרכז הדמיוני של היקום, ומציג את כדור הארץ בממדיו הזעירים כפרבר רחוק של אחת ממיליארדי הגלקסיות. בפרספקטיבה קוסמית איננו אפוא אלא תולעים. מה עוד נותר לאדם לעשות כדי לשמר את האשליה שהוא בבת עינה של הבריאה מלבד ניפוח האגו האישי הקטן שלו, וטיפוח האשליה שכל האנשים האחרים הם לוויינים המסתובבים סביבו?
המדען וסופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב, באחד מסיפוריו המקסימים, מתאר מחשב-על בשם אי סי שבנה האדם העתידי, עם יכולת להתפתח מעצמו לכל דבר שירצה. מחשב זה ידע לענות על כל שאלה, מלבד על שאלה אחת: האם יבוא קץ לעולם? וכשנותר לבדו לאחר שהיקום קרס, הוא אמר: "ויהי אור!" ואחר כך נח שבעה ימים. אפילו מחשב מאמין שהוא אלוהי.
כולנו מוצרי אגו רעב לעדיפות ולחשיבות עצמית, מי בדרך זו ומי בדרך אחרת, וההבדלים בינינו אינם מציינים אלא שיטות פעולה שונות, סגנון שונה וטעם אישי. יש המתאמצים להיות יפים יותר, אחרים חותרים להיות חכמים יותר, צודקים יותר, מהירים יותר, מצליחים יותר, עשירים יותר, רזים יותר. ויש אפילו תחרות מי חלש יותר, סובל יותר, מסכן יותר, מקופח יותר.
אבל מה לעשות במציאות שבה כל אחד רוצה לשמור את העדיפות והחשיבות לעצמו, ואיש אינו מאפשר לזולתו להגיע למעמד נכסף זה? כדי להתגבר על מכשול זה המצאנו שיטות שונות לכווץ זה את זה. כשאנחנו מרגישים שקערת האגו שלנו התרוקנה, אנחנו מנסים להחליש את הזולת כדי לשאוב מכיווצו אשליה של כוח, וכך אנחנו מבטיחים שיישמר פער לטובתנו.
דרכי הכיווץ רבות ומגוונות, והן מוכרות לכולנו: מתיחת ביקורת, הערה, הטלת אשמה, השמצה, לגלוג. כל אלה הן מקצת מהשיטות שבאמצעותן אנחנו נותנים הרגשה רעה זה לזה בשיטת חבר מכווץ חבר. כמעט כל מפגש חברתי נותן הזדמנות למתוח ביקורת על מישהו או ללעוג לו, בפניו או מאחורי גבו. כולנו עושים זאת, זוהי הנורמה שכולנו פועלים על פיה, וכולנו מנסים להרוויח בדרך זו את חשיבותנו העצמית.
פעם, במהלך שיחה ערה עם מישהו על נושא הזוגיות, סיפרתי לו שכתבתי ספר בנושא זה. הנחתי שהוא יגלה עניין, אבל תגובתו המיידית היתה: "ואני כתבתי שני ספרי שירה". חברתי שירה, שמכירה היטב את דעתי על ביקורת ושיפוט, למדה להסוות את הצורך לכווץ אחרים בדרכים מתוחכמות שמעוררות בי כל פעם התפעלות חדשה. למשל, כשהיא רוצה לפסול רעיון שהשמעתי, היא מסתכלת עלי בתדהמה ואומרת: "את לא מתכוונת ברצינות!" או: "מזל שאני מכירה אותך ואני יודעת שאת לא מסוגלת לחשוב כך".
במהלך נסיעה בין עירונית במונית באמצע אוגוסט ביקשתי מהנהג להפעיל את המזגן. הוא פנה לאחור וחזר בזעזוע על דברי: "מזגן?!" ואני ביקשתי להיבלע בכורסה. נהג אחר, שגם ממנו ביקשתי להפעיל מזגן ביום לוהט, שלח אלי מבט מלא בוז בראי ושאל: "גם את שייכת לאלה שאוהבים להיחנק באוויר מסריח במקום לנשום אוויר צח?"
אחת המטופלות שלי התחילה לעבוד במקום עבודה חדש, ונדהמה ממטר העקיצות שבו קיבלו את פניה עמיתיה החדשים. המזכירה שאלה אותה: "את תמיד שואלת כל כך הרבה שאלות?" עובדת בשולחן סמוך שאלה אותה: "לא קיבלת הדרכה לפני שהתחלת לעבוד?" ואחד מסוכני המכירות שאל אותה: "למה פיטרו אותך במקום הקודם?" כשהגיעה אלי היא היתה מוכנה כבר להרים ידיים ולעזוב. "אני רוצה לעבוד בסביבה נעימה ולא בין אנשים שפוגעים אחד בשני", אמרה לי.
הסברתי לה שהקנטה היא נורמה מקובלת בעולמנו האגוצנטרי, ולכן גבוהה הסבירות להתקל באווירה מקניטה כזאת או אחרת כמעט בכל מקום. כשתפסה שרווחתה הפנימית לא יכולה להיות תלויה במציאת סביבה מעודדת אלא ביכולתה להימנע מלקלוט מסרים מכווצים, היא ויתרה על חיפוש נסיבות חיצוניות נעימות, והחלה להתרכז בפיתוח תנאים פנימיים אינטליגנטיים.
הגישה החדשה שרכשה עמדה במבחן כבר למחרת היום, כאשר העיר לה חבר לעבודה: "למה את עובדת עד שעה כל כך מאוחרת? כנראה הקצב שלך איטי". בנחת ובלי כעס היא החזירה את המסר הפגום לבעליו על מנת שיתקן אותו. "אתה שואל כדי לעזור לי או אתה מנסה להוריד לי את המורל?" שאלה בקול נעים, בלי התרסה ובלי קנטור. הוא תיקן מיד את דבריו: "כמובן שאני רוצה לעזור לך כדי שלא תעבדי כל כך קשה". את השיחה הזאת היא סיימה בהערה חביבה: "אני אשמח אם תציע לי דרך לייעל את העבודה שלי כדי שאצא מכאן מוקדם יותר". ובמילים אלה פנתה ממנו כשהיא משאירה אותו מהורהר. אדם זה שוב לא ישגר אליה חצי חיבה מורעלים, משום שהובהר לו שהחצים שלו מוחזרים אליו כדי שיהפוך אותם לפרחים.
ביום חורפי סוער אחד ישבתי כהרגלי מדי בוקר בבית הקפה הקבוע שלי, לא רחוק מדלת הכניסה. הדלת נפתחה, ונכנס עובד עם עגלת מצרכים גדולה, ומאחוריו אישה בחודשים הראשונים להיריונה, אולי אשתו ואולי העוזרת שלו. הוא השאיר את הדלת פתוחה ופנה אל ענייניו. ביקשתי ממנו לסגור את הדלת. הוא פנה אלי נפוח מכעס וסינן: "את לא רואה שהאישה הזאת בהיריון?" הייתי מופתעת מאוד מחוסר ההיגיון של התשובה, אבל מיד התאוששתי ואמרתי לו: "שיהיה לה בהצלחה, אבל אתה מוכן לסגור את הדלת?" ואז הוא שתק נבוך וסגר את הדלת. כנראה הוא נוכח בעצמו שתשובתו לא היתה רלוונטית.
מה קרה? המנגנון האוטומטי שלו לא יכול היה לשאת אפשרות שמישהו מעיר לו, ובסריקה פנימית מהירה מאוד הוא סיפוק לו הוכחה שהוא איש טוב ואני חסרת התחשבות.

הרעב להכרה יכול להיות מסופק רק על ידי אישור של מישהו אחר, וכך הוא גורם לך להיות תלוי כל הזמן בהערכה של אנשים אחרים

רק לאדם יש אגו. העשב אינו מתחרה עם עשב אחר כדי לגדול, והציפור איננה מנסה להשיג ציפור אחרת במעופה. אגוצנטריות אינה מסוגלת להשלים עם האפשרות שאנחנו בינוניים וממוצעים, והיא מטפחת בנו אשליות גדוּלה כדי לפרנס את אהבתנו העצמית. אבל אשליות אינן אמת, והן זקוקות כל הזמן לאישור ולחיזוק. לפיכך אגוצנטריות הולכת יד ביד עם צורך להגן כל הזמן על כבודנו ודעותינו, והיא המקור לתלות שלנו בהערכה ובאישור של אנשים אחרים. היא משעבדת אותנו לנכונותם של אנשים אחרים לתת תוקף לסגולותינו האמיתיות והמדומות, וכך היא הופכת אותנו לכדור משחק שכל אדם יכול לבעוט בו, ולנו אין שום שליטה על תנועותיו. הבודהיסטים משווים אדם אגוצנטרי לשלהבת של נר על מפתן דלת פתוחה, חשוף לפגיעת כל משב רוח, ולהשפעת כל מצב רוח של אדם אחר.
האגדה שאנחנו סובלים מרגשי נחיתות מתנפצת ברעש גדול כאשר אנחנו מגלים את הסגולות שכל אחד מאתנו מייחס לעצמו. החנף לאדם עם תכונות חיוביות ככל שיעלה בדמיונך, והוא תמיד יאמר: "יש לך טביעת עין, קלטת אותי בדיוק". הצבּע על תכונה שלילית והוא יאמר: "אתה לא מכיר אותי".
יש אנשים שמודיעים בקול על סגולותיהם. כשנשאל ג'ון ד' רוקפלר איך השיג את עושרו האגדי, הוריש להיסטוריה את התשובה הידועה: "אלוהים נתן לי אותו". לואי השישה-עשר, כאשר הגיליוטינה המתינה לו, שאל במר לבו: "האם אלוהים שכח כל מה שעשיתי למענו?" זה אותו מלך אשר נהג לומר, כאשר הכרכרה היתה מגיעה בדיוק בזמן: "כמעט הייתי צריך לחכות". ואלוף העולם באגרוף מוחמד עלי הודיע בפשטות: "אני הגדול מכולם".
אבל אידיאליזציה עצמית אינה בלעדית רק לאנשים רברבניים. הרבה יותר נפוצות דווקא השיטות הסמויות, כמו רגישות ופגיעוּת והיעלבות. שיטות אלה אנחנו נוהגים לקטלג כדימוי עצמי נמוך, אבל אין הן למעשה אלא טכניקה ערמומית ורבת עוצמה לחזק את עליונותנו. "הרגיש" ו"הפגיע" מצפינים את הרגשת עליונותם בכתב סתרים ומתחזים לסובלים ולמתייסרים, אבל כפי שנראה בהמשך, רגישות ועלבון וחולשה אינם גם הם אלא כינוי מחתרתי לחיפוש עליונות. מה שמאפיין אפוא את רובנו אינם רגשי נחיתות אלא דווקא רגשי עליונות, גלויים וסמויים, והבלטת תכונות שהיינו רוצים שתהיינה בנו.
הצורך לתת לדעתנו עדיפות מסכל כל אפשרות ליחסים הוגנים ושוויוניים. אתה כל כך פוחד שדעתו של הזולת תועדף, שאתה מוכן לעשות כל דבר כדי להוכיח שדעותיך צודקות יותר. אבל כל אדם שאתה פוגש מנסה לבטל את עדיפותך כדי להשיג עדיפות לדעות שלו, והתוצאה המתמטית של תיאטרון אבסורד זה היא שכולם מנסים לצרוך הערכה ואישור מכולם, ואיש אינו מצליח להרגיש ביטחון בערכו.
"יותר" ו"פחות" הם מושגים של התודעה האגוצנטרית, הדוחפת את כולנו להשתתף במרוץ ההמוני להיות יותר יפים, יותר צודקים, יותר חכמים, יותר מוסריים, יותר מושכים, יותר מהירים. כאילו יד נעלמה מתחה קפיץ נעלם בגבנו אי שם בעבר והתניעה אותנו, ומאז אנחנו לא יכולים לעצור, כי אם נאט את הקצב ישיגו אותנו.
רעיון העדיפות מניע את החברה שלנו. הוא הגורם למלחמות, והוא המקור לכל כאבי הלב, הסבל והאכזריות. אנחנו הורגים זה את זה או פוגעים זה בזה כדי להבטיח שאנחנו טובים יותר. כל אחד מאמין שנחיתות של אדם אחר מרוממת את הדימוי העצמי שלו, וממקום מעוות זה אנחנו שואבים את ההערכה העצמית שלנו. מי מאתנו אינו מרגיש שמחה לאיד כאשר מישהו נכשל? אבל כמה איינשטיינים ודוסטוייבסקים ומוצרטים אתה מכיר? רובנו נועדנו לחיות באפרוריות בינונית, והאומללות שלנו נובעת מהפסד במאבק הנצחי להטביע חותם של ייחודיות סביבנו.
ככל שהצורך שלך בעדיפות חזק יותר, אתה מוכן יותר לשפוט, להאשים ולבקר. זה עוזר לך לפסול אנשים אחרים ולהטיל בהם דופי, וכך לתחזק את אמונתך שאתה בעל תכונות נעלות יותר. עלותו של האגו גבוהה אפוא מאוד. הרעב להכרה יכול להיות מסופק רק על ידי אישור של מישהו אחר, וכך אתה תלוי כל הזמן בהערכה של אנשים אחרים, העושים גם הם ניסיונות סמויים לטעת בך הרגשת נחיתות כדי להעצים את עצמם.
תודעת האגו היא כמו עלוקה המוצצת את מזונה מאנשים אחרים, שגם להם מנטליות של עלוקה, וגם הם מנסים למצוץ את דמם של אחרים. ששה מיליארד בני אדם מסתובבים על פני כדור הארץ בנקודה זו של הזמן ומנסים לכרסם הערכה זה מזה. הם מתרברבים, הם מנסים לשלוט איש ברעהו, הם פוגעים זה בזה, הם צוברים נכסים, הם רודפים אחר ראוותנות ויוקרה, הם מחפשים מוניטין ותהילה, הם שופטים אחד את השני, הם פוסלים זה את דעתו של זה, הם מותחים ביקורת איש על רעהו – וכל זה הם עושים כדי להרגיש שערכם משמעותי יותר.
הידעת שאין דבר על פסגת האוורסט? היא אינה אלא שטח צר, שאפילו נופים כמעט לא רואים ממנה בגלל העננות הסמיכה האופפת אותה. ובכל זאת הדרך אליה זרועה בשלדי מטפסים שלא חיפשו שם דבר מלבד אתגר להיות יותר מכולם, ושקפאו למוות במאמציהם להוכיח את עדיפותם. כאשר נשאל אדמונד הילרי, האדם הראשון שהגיע אל פסגת האוורסט, מדוע הוא מטפס על הר כה גבוה, הוא הטביע את סיסמת האבסורד: "מפני שההר נמצא כאן". למעלה ממאה מטפסים קיפחו את נפשם במהלך המאה העשרים בניסיון להגיע לפסגתו הקפואה של הר מקינלי הידוע לפאר ולשמצה באלסקה. בית הקברות בעיירה שאמון למרגלות פסגת המונטבלאן שבהרי האלפים זרוע בקברים רבים של מטפסים, שנתנו את חייהם בעבור פיסת תהילה שמשמעותה כה אפסית לעולם.
לכמה אנשים לדעתך אתה חשוב ומשמעותי? כמה אנשים בעולם מכירים אותך? כמה אנשים בארץ מכירים אותך? כמה אנשים בעיר שלך מכירים אותך? שחקן הקולנוע הנודע המפרי בוגרט אומר על כך בשנינות: "אתה לא כוכב עד שיודעים לאיית נכון את שמך בקאראצ'י". אולי מדי פעם מישהו אומר לנו מילה טובה, אבל האמת היא שתשעים ותשעה אחוזים של האנשים אדישים אלינו במשך תשעים ותשעה אחוזים של הזמן.
מדי שניה מת אדם בעולם ונולד אדם חדש. חוץ מאשר לקומץ קרוביו ומכריו לאיש לא אכפת, לא על לכתו של זה ולא על בואו של האחר. זה בדיוק גם גורלך וגורלי. בבוא יומנו יבכו עלינו עשרים איש לכל היותר, שימשיכו למחרת בחייהם הרגילים. העולם ימשיך להסתובב, עונות השנה יתחלפו כסדרן, הורים ימשיכו לדרוש מילדיהם לצחצח שיניים, פועלי הייצור ימשיכו להיות עניים, נהגים ימשיכו לקלל זה את זה. דבר לא ישתנה, כאילו כל ביקורך החטוף עלי אדמות לא הותיר כל עקבות.
בעת ביקור שערכתי במחלקה סיעודית בבית אבות ראיתי אנשים קהי שׂכל שלא ידעו כבר מה קורה סביבם, אבל כל אחד מהם היה פעם "מישהו". היה שם מנהל בנק לשעבר, רופא לשעבר, שופט לשעבר, שחקן לשעבר, פוליטיקאי לשעבר. כל תפקיד שהם פינו אוייש מכבר על ידי אדם אחר, שמרגיש נכבד מאוד משום שאינו חושב על כך שבעוד כמה שנים ימצא גם הוא את עצמו במחלקה כזו.
כל קיומנו זמני וחולף. העולם התקיים לפני שנולדנו וימשיך להתקיים לאחר מותנו. כל אחד מאתנו תלוי בשאר היצורים האנושיים החיים סביבו, ואין לאיש קיום בלעדי האחרים. כולנו מחוברים לאותם מקורות קיום: לחמצן הנפלט מהעצים, למזון שהאדמה מצמיחה, לאנרגיה שהשמש מקרינה, ולאיש מאתנו אין קיום בלעדיהם. כולנו חיים על פי חוקי הטבע, ואיש אינו יכול לקבוע חוקי חיים משלו. השמש זורחת ושוקעת, החיטה בשדה מזהיבה, הגשם נקווה בעננים ומרווה את האדמה, וכל זה נעשה בלי שום התערבות והשפעה מצדנו. האין די בכך כדי לתת לנו פרופורציה של ענווה לגבי ממדינו האמיתיים?

רובנו מגיעים למסקנה שלא מספיק להיות שווים עם כולם, שעלינו להיות שווים יותר מכולם

האגו חיוני לילד קטן בצעדי התפתחותו הראשונים, משום שההתרכזות בצרכים של עצמו מבטיחה את שרידותו. אבל תפקידו של האגו אמור להגיע לקצו לאחר שהילד עובר מהתהליך הראשוני של סיפוק הצרכים שלו, לתהליך המשני של זיהוי הצרכים שלו בהקשר הסביבתי. המעבר מהוויית האינפנטיליות המבוססת על אינסטינקטים, להוויית ההבשלה המבוססת על מודעות, הוא הקריטי ביותר בתהליך ההתפתחות שלנו. התפתחות בריאה מציינת פרידה מהעידן האגוצנטרי האינפנטילי, ומעבר לשלב הבוגר שבו הילד בשל להשיג את הסיפוקים שלו תוך ציות לחוקים חברתיים, ותוך שילוב הצרכים שלו בצורכיהם של האחרים. הוא כמו נחש שצריך להשיל מעליו את העור שאינו משמש אותו עוד, ולאפשר את צמיחתו של העור הבוגר.
מדוע רובנו נתקעים בשלב זה, ומאפשרים לאגו להיות הכוח המניע שלנו גם בבגרותנו? מדוע אנחנו מוכנים להמשיך במורשת המגוחכת העוברת מדור לדור של שליטת האגו בחיינו? גם פריץ פרלס, אבי תורת הגשטאלט, בספרו "גשטאלט מילה במילה" תוהה על כך: "לא תמצאו שום בעל חיים, ואף לא צמח, שיסכלו בעצמם את גדילתם שלהם. מתעוררת אפוא השאלה: מדוע אנחנו מוֹנעים את עצמנו מגדול? מה מונע בעדנו מלהבשיל?"
לא נולדנו להיות יריבים זה לזה. נולדנו מחומרים של אור ובהירות שיאפשרו לנו לפתח עצמיות שמחה וחומלת, לחוות אהבה כלפי עולמנו על כל אשר בו ולהשתתף בחיזוקו. אבל מרגע לידתנו אנשים בעלי כוונות טובות והבנה מועטה שפטו אותנו, גינו אותנו, האשימו אותנו, ביטלו אותנו, וכך כפו עלינו לפתח מנגנונים שיגנו על תחושת הערך העצמי המותקפת שלנו. הם לימדו אותנו שאנחנו טיפשים, לא יודעים, טועים, עושים צרות, מציקים, רעים, אשמים. הם האשימו אותנו שאנחנו לא חכמים ומוצלחים כמו "האחרים", שאנחנו לא יודעים מה ש"הם" יודעים, שאנחנו לא מסוגלים לעשות מה ש"הם" עושים. מסרים אלה הולידו בנו צורך עיקש לשקם את ההרגשה שאנחנו ראויים ושווים, וגרמו לנו להשקיע את מירב משאבי הנפש שלנו בניסיון להחזיר לעצמנו את האמון בחוכמתנו ובטוב לבנו.
אמנם הורינו חשבו שאנחנו השמש בחייהם ורצו שיהיה לנו רק טוב, אבל הם הִתנו את אהבתם אלינו בכך שנציית להם ונגשים את הצרכים האגוצנטריים שלהם. וכך למדנו כולנו שאנחנו אהובים לא בזכות עצמנו אלא בזכות היענותנו לאגו של הורינו. זאת היתה אהבה על תנאי, והמסר האמיתי שקיבלנו היה שאנחנו לא ראויים לאהבה כפי שהננו.
הורינו חשבו במקומנו, רצו במקומנו, הרגישו במקומנו, פתרו בעיות במקומנו. ועל כך אומר עדן בספר מאיר עיניים "מאה ואחד רעיונות מטורפים למהפכה שקטה": "כל אידיוט יכול להביא ילד לעולם, אבל צריך להיות גאון כדי לא להרוס אותו". מה הפלא שכל חיינו אנחנו עבדים נרצעים לצורך להוכיח שמה שאנחנו חושבים הוא הכי נכון, שמה שאנחנו רוצים הוא הכי מוצדק, שמה שאנחנו עושים הוא הכי הגיוני? מנת חיים אחת אינה מספיקה לתיקון הנזקים שגרמו הורינו ומחנכינו האכפתיים והאוהבים, ולשיקום הרגשתנו שאנחנו ראויים ושווים כפי שאנחנו.
כשהיית ילד לא היה לדעתך ערך. בכל מקרה שהוריך חשבו אחרת דעתם היתה הקובעת, ואליך הם התייחסו כאילו היית יצור נחות: "כשתגדל תבין", "אני עושה את זה לטובתך", "כשתהיה גדול תעריך מה שאני עושה בשבילך", "תעשה מה שאני אומר לך", "אני יודע מה שאני אומר לך", "אם לא תשמע בקולי אני לא אקח אותך אתי", "אל תתווכח אתי", "אל תתחצף". מה הפלא שכל חייך אתה מנסה להוכיח שדעתך חשובה ושיש לך מה לומר?
עשית משהו דברים רבים שילדים עושים: לכלכת את השטיח, שפכת על המפה, צבעת את הקירות, חנקת את אחותך התינוקת. אבל תמיד היית אשם, ונענשת משום שהוריך לא הבינו שלא היתה לך כוונה לגרום נזק, ולא תפסו שאילו היית מבין מה יהיו התוצאות לא היית עושה את זה. מה הפלא שכל חייך אתה נאבק להוכיח שאתה צודק ושהזולת אשם?
כשרצונותיך התנגשו ברצונותיהם הם אמרו לך שאתה ילד רע ושלחו אותך לחדרך "כדי שתהרהר במעשיך. "תפסיק להתנהג כמו תינוק!" "די!" "לא!" "מספיק!" "אסור!", כך הם הטיפו לך. מה הפלא שכל חייך אתה מרגיש אנוס לכפות את רצונך, ואינך מסוגל לסלוח למי שמתנגד לך?
יחס זה, שהוא אופייני לרוב ההורים, הוליד את הרגשת הנחיתות, שליווה את תהליך התפתחותו של כל ילד כמעט. ועם הרגשת הנחיתות התחיל לנבוט גם הצורך בפיצוי עבורה. כל ילד אמור להיווכח במוגבלות שלו מול העולם, ולנסות לחזק בעצמו תכונות מסוימות שיאזנו את חולשתו. זה מקורה של המוטיבציה האנושית, וזוהי תגובה בריאה של ילד המחפש דרך להיות שווה עם שאר הילדים. אבל מול הסירוס הסידרתי על ידי רוב ההורים, מגיעים רוב הילדים למסקנה שלא מספיק להיות שווים עם כולם, שעליהם להיות שווים יותר מכולם.
בנקודה זו נוצר ההבדל בין הצורך לחפש פיצוי, ובין הצורך לחפש פיצוי-יתר. באנו אפוא ממקום של חוסר ביטחון בערכנו, ושיעורים מוטעים לימדו אותנו לפצות את עצמנו באמצעות חיפוש עדיפות על האחרים. מה שהתחיל כצורך להיות "כמוהם", הפך לצורך להיות יותר מהם. השאיפה הבריאה לפיצוי כדי לגבור על רגש הנחיתות, הפכה לשאיפה לא בריאה לפיצוי-יתר, כדי לגבור על האחרים. וכך מצטרפים המוני ילדים בגיל צעיר מאוד למסע של חיפוש פיצוי-יתר על ידי תחושת עליונות. הסגנון האישי שכל ילד יבחר כדי להגיע למטרה זו יהיה שונה, אבל המטרה תישאר זהה.
מנגנון הפיצוי חיוני כמקור האנרגיה המזינה את המוטיבציה להתפתח כלפי מעלה. כשהוא פועל בצורה תקינה, מאפשר מנגנון הפיצוי לילד להרגיש שייך למציאות בדרך תורמת ומועילה לעצמו ולסביבתו, מוליד הרגשת השתייכות בריאה, ומניע את הילד לפתח את ייחודיותו לטובתו ולטובת הכלל. חיפוש פיצוי בריא מוביל אפוא תמיד לנתיב שבו חיינו ומעשינו הם בעלי טעם ותכלית גם לעצמנו וגם לסביבתנו.
לעומת זאת המנגנון של פיצוי-יתר מעודד מוטיבציה לנצח את הסביבה ולא להשתלב בה. הצורך בפיצוי-יתר מוביל רק בכיוון אחד: להשגת סיפוקים קצרים וחולפים במחיר של תסכולים ארוכים ומתמשכים. אדם שמנסה לאזן הרגשת נחיתות עמוקה על ידי הרגשת עליונות חזקה דומה לנהג שמכוניתו מחליקה על הכביש, וככל שהוא מסובב את ההגה לצד השני המכונית מחליקה עוד יותר. לפיצוי-יתר יש אפוא מחיר כבד, כי הוא בא תמיד על חשבון ההשתלבות הבריאה בסביבה. ואגו הוא פיצוי-היתר שלנו.
פיצוי-יתר יחפש ילד שתופס את המושג "כמו כולם" כפחות מכולם, ומבין שכדי להיות בעל ערך הוא צריך להיות יותר מכולם. ומכיוון שכמעט כולנו קורבנות של גישות חינוכיות מוטעות, דין זה חל כמעט על כולנו. וכך, במקום לפתח תחושת השתייכות באמצעות תרומה, רובנו מחפשים תחושת השתייכות באמצעות תחרות.

קיומה של אשליה תלוי בכך שלא נדע שהיא אשליה, ושנחשוב שהיא אמת

האגו צורך וחומד ותובע ואינו נותן דבר בתמורה. מכיוון שאתה מייחס לעצמך תכונות חיוביות שאינן בך ומכחיש תכונות שליליות שקיימות בך, הדימוי העצמי שלך נשען על אוסף של תכונות שרבות מהן בדית מלבך. ועל כזבים אנחנו חייבים להגן כל הזמן, משום שקיומה של אשליה תלוי בכך שלא נדע שהיא אשליה ושנחשוב שהיא אמת.
לכן האגו הוא הגיהנום שלך. הוא כמו תרמיל מלא ציפיות שלא התמלאו: מישהו קיפח אותך, מישהו מנע ממך משהו שהגיע לך, מישהו לא אהב אותך, מישהו לא התחשב בך, מישהו לא נתן לך את היחס שהיית ראוי לו, ואתה מחפש כל הזמן כיסוי לגרעונותיך. אבל ציפיות האגו אינן ניתנות לסיפוק. זה טבען. הן הולכות אתך לכל מקום, וגם אם תיסע לקצווי תבל הן תהיינה אתך ותהפוכנה את חייך למסע תלאות.
האגו הוא אהבה לעצמנו כפי שנדמה לנו שהננו. בשלב ראשון אנחנו ממציאים תדמית אטרקטיבית, אחר כך אנחנו משכנעים את עצמנו שתדמית זאת היא אנחנו, ואז אנחנו מתאהבים בה. נדירים מאוד האנשים המבחינים בין האמת והבדייה, ומעטים עוד יותר אלה הפועלים להפוך את הבדייה לאמת. אבל בדייה זקוקה לאישור חוזר ונשנה, ומכאן נולדה התלות שלנו בדעתם של אנשים אחרים.
כשאנחנו לא מחוברים לעצמיותנו המוגשמת, אין לנו שום נקודת התייחסות להערכת עצמנו, מלבד ההד שאנחנו מעוררים אצל אנשים אחרים. מכאן נובע כל הסבל שאנחנו חווים, שנעוץ כולו בתלות שלנו זה בדעתו של זה, ובפחד שאנשים אחרים לא יזַכו אותנו בהערכה ובאישור. רוב הקשיים שלנו הם ביטויים שונים של הצורך להרגיש רצויים, מוערכים ואהובים, וצורך זה הפך את כולנו לתלויים זה בחסדיו של זה.
מישהו אומר לך שאתה טועה ואתה קורס, מישהו אומר לך שאתה צודק והשמים מחייכים אליך. אוהבים אותך ואתה מתמוגג, מתעלמים ממך ואתה מתמוטט. כל אדם יכול לרומם את רוחנו לשחקים או להפילה לתהומות. וכך הפחד מדחייה הוא בן הלוויה הקבוע שלך כל עוד אתה תלוי כל כך בהערכתו של הזולת, שיכול להעניק לך אותה ויכול גם להסיר אותה ממך.
אנשים רבים משוכנעים שיש להם בעיה עם עצמם. אם גם אתה חושב שיש לך בעיות עם עצמך, חשוֹב שנית. אין לנו שום בעיות עם עצמנו. כל הבעיות שלנו נובעות מיחסי הגומלין שלנו עם אנשים אחרים, המתנהלים מתוך תלות הדדית זה בדעתו של זה. פריץ פרלס, אבי גישת הגשטאלט, אמר שחרדות הנתפסות כבעיה של האדם עם עצמו אינן אלא תולדה של הצורך לשאת חן: האם יקראו לי ילד טוב? האם יקבלו דברי אישור? האם אזכה למחיאות כפיים או לקריאות בוז?
אנשים רבים משוכנעים שהבעיה שלהם היא חוסר ביטחון עצמי. גם זו טעות. אנחנו לא חסרי ביטחון בעצמנו אלא אנחנו חסרי ביטחון באנשים אחרים וביחס שלהם כלפינו. אינך יכול לבטוח בשום אדם אחר שבו אתה תלוי להערכתך העצמית, כי לעולם אינך יכול לדעת אם הוא יעניק לך הכרה והתייחסות או זלזול והתעלמות.
וכך אתה לכוד בפחד מפני דעתם של האחרים כמו איל שנלכד בענפי השיחים, ואנשים אחרים לכודים באותו פחד מפני הדעה שלך עליהם. כל אחד אפוא גם משועבד לרעהו וגם נוגשׂהעבדים שלו. שים לב לכל הדעות והביקורת והעצות וההערות והשנינויות והשאלות המתסכלות שאנשים ממטירים זה על זה, ותגלה מדוע אתה לחוץ ומודאג ומתוסכל.
במיוחד בולט הדבר במערכות יחסים אינטימיות. "אני זקוקה מאוד לחום ולמילה טובה", אומרות המון נשים, משוכנעות שהן מבטאות בכך אינטליגנציה רגשית גבוהה, ואינן תופסות את עומק הנזקקות לאישור שהן מביעות.
בחצר טריניטי קולג' בקמברידג' מתנוסס עץ התפוח שבצלו, לפי האגדה, חיפש אייזק ניוטון מנוחה וגילה את כוח הכבידה. אין זאת אלא שאותו כוח שהפיל את התפוח על מצחו של ניוטון, מפיל ישר על קודקודנו כל דעה של מישהו עלינו. שפינוזה אמר שלו יכלה אבן לחשוב, בוודאי היתה רוצה להיות מנותקת מכוח הכבידה. גם אנחנו, אילו תפסנו את הגיהנום שאליו זורק אותנו הפחד מדעתם של אנשים אחרים, לא היינו רוצים דבר אלא חופש ממנו. אבל, כפי שנראה בהמשך, אנחנו לא יכולים לצאת לחופשי כל עוד אנחנו מייחסים ערך כה ממשי לדעות, שלנו ושל האחרים, וכל עוד אנחנו מקיימים בינינו את ההסכם השׂטני הבלתי כתוב: אתה תתייחס אל דעתי כאילו היא קובעת מי אתה, ואני אתייחס אל דעתך כאילו היא קובעת מי אני.
הנה קטע שנון מהספר "דון קישוט" של שלדון ב' קופ, המתאר את הדעה הכללית של בני העיר סלמנקה על בן עירם שבחר להגשים את עצמו במקום להשתעבד לדעתם עליו: "בני משפחתו של דון-קישוט ואנשי קהילתו חשו צער עמוק כאשר הסתבר להם שהוא בחר להאמין בעצמו. הם התייחסו בבוז מוחלט למשאלתו להגשים את חלומו. אחייניתו הצדקנית, בעלת הבית היודעת מה טוב לכולם, הסַפָר המשעמם, כומר הכפר השחצן – אף אחד מהם לא ראה שום קשר בין שגעון האבירים שלו ובין אווירת הקנאות הדתית שלהם, וכולם קבעו כאיש אחד שהספרים המסוכנים שקרא הם שבלבלו את דעתו".
המציאות שבה אנחנו חיים הנה כמו רשת מורכבת מהמון קורים שאנחנו טווינו, ואנחנו כמו המון עכבישים הלכודים בה ולא יכולים להינתק ממנה או זה מזה. כדי שתהיה להם איכות חיים אמיתית חייבים העכבישים להבטיח שימולאו הצרכים של כולם, ואז ימולאו גם הצרכים של כל אחד בנפרד. אבל במקום זה בוחר כל עכביש להתרכז בצרכים של עצמו, ואף אחד אינו מגשים את משאלותיו כי המקורות נסתמים.

התפקיד המגוחך ביותר של האגו הוא למצוא חסרונות בזולת, כדי שתאמין שחסרונות אלה אינם מצויים בך

האגו הוא הרגשה שמגיע לנו, שחייבים לנו, שלרצונותינו יש תוקף לגיטימי שהופך אותם לזכותנו. הרגשה כזאת היא המקור שבו נולדים כל העלבונות והתסכולים, מפני שאנשים אחרים אינם מרגישים שהם חייבים לנו משהו, או שלרצון שלנו יש יותר תוקף מאשר לרצון שלהם. האגו אחראי אפוא לכל עלבונותינו וכעסינו ורחמינו העצמיים, ואין בחירה גרועה ממנו כמורה דרך.
יום אחד יצאתי עם חברתי שירה לקניות בקניון. הגענו לחנות לבגדי נשים ושירה רצתה לקנות חולצה לעצמה. היא החלה בחיפוש יסודי ושיטתי בחנות, עברה ממדף למדף, פרשה לרווחה חולצה אחר חולצה, בחנה כל אחת, ואחר כך זרקה אותה למקומה בלי לקפל אותה בחזרה. וכל אותה עת צפתה בנו מהצד הזבנית שהיתה צריכה לסלק לאחר מכן את העקבות שהשארנו, והעלבון היה רשום בבירור בפניה.
קנינו מה שרצינו ונכנסנו למסעדה רעבות מאוד. מלצרית הגיעה ורשמה את הזמנתנו. אבל משום מה ההזמנה התמהמהה. שירה קראה למלצרית ושאלה אותה בטון החמור שלה: "צריך למות מרעב לפני שמקבלים כאן משהו לאכול?" הנזיפות של שירה מנוסחות תמיד בצורת שאלה, משום שזה נותן לה הרגשה שהיא "בסך הכל רוצה לדעת". המלצרית הנבוכה התנצלה ופנתה לזרז את התהליך. כשחזרה עם מגש עמוס היא היתה כבר חרדה וחסרת ביטחון, והיא שפכה מעט מים על השולחן בעת שמילאה את כוסותינו. שירה כיוונה אליה מבט קפדני ושאלה אותה: "את חדשה כאן?" המלצרית המסכנה התכווצה בתוך עורה והבטיחה להיזהר. בתום הארוחה השאירה שירה טיפ של עשרה אחוזים בדיוק. "יש לי עיקרון לתת טיפ גם כאשר השירות גרוע", אמרה, והרגישה נדיבת לב ומרוצה מעצמה.
האגו מגביל את אהבת האדם הטבעית שלנו ואת המוטיבציה שלנו להתחשב בזולת, וכתוצאה מזה הוא מגביל גם את האהבה וההתחשבות שאנחנו מצפים לקבל. לא קשה להבחין בכאב ששירה זורעת סביבה, אבל הכאב הוא רק צד אחד של מפגשים מסוג זה. קיים בהם גם צד אווילי ומגוחך, משום שכל האיבה והעוינות של שירה לא מביאות לה שום תועלת. איש אינו מעריך אותה יותר, איש אינו מכבד אותה יותר, איש אינו אוהב אותה יותר, איש אינו חושב שהיא צודקת יותר, ואיש גם אינו לומד לקח מהערותיה או מתקן את התנהגותו. היש התייחסות מגוחכת מזו? אשר לשירה, היא לא מעלה כמובן בדעתה שהתנהגותה אגוצנטרית. "אני מתייחסת לכל אדם בדיוק כפי שמגיע לו", היא נוהגת לומר, בטוחה שכך נאה וכך יאה למי שאינו עומד בקריטריונים הקפדניים שלה.
הרבה מנסיבות החיים סביבנו טרגיות מאוד למי שמעורב בהן, אבל מגוחכות מאוד במבט מהצד. אישה אחת התלוננה באוזני שבמשך שנים היא רבה עם בעלה משום שהוא לא מסוגל לבטא רגשות. כאשר איימה לעזוב אותו נעתר האיש ואמר לה יום אחד: "אני אוהב אותך". האם היא היתה מרוצה? רחוק מזה. היא הביטה בו בכעס ושאלה: "נו, זה היה כל כך קשה?"
מקרה דומה שמעתי מאישה אחרת שבמשך שנים חזרה והתלוננה: "למה אחיך מביא לאשתו פרחים כל יום ששי ואני לא קיבלתי ממך במשך עשרים שנה אפילו פרח אחד?" יום אחד חזר הבעל הנזוף הביתה עם צרור ורדים ריחניים בידיו. היא הביטה בו מופתעת, ואז אמרה בביטול: "זה לא שווה. זה רק מפני שלחצתי עליך". אין דבר מגוחך יותר מאשר לתבוע מאדם מחווה שיש לה ערך רק אם היא ניתנת מרצון ולא כתוצאה מדרישה.
לפני כמה שנים השתתפתי בקורס לגישור, המכוון להכשיר אנשים ליישב סכסוכים ולנהל משא ומתן חיובי. את הקושי של המשתתפים לעבור מחשיבה שיפוטית לחשיבה משתפת תימצת עורך דין אחד, מפורסם ומצליח, בצורה קולעת: "עד כה מדדתי את הצלחתי בעיקר על פי כשלונם של האחרים". ככל שתעלה למקום גבוה יותר בסולם ההגשמה העצמית, תהיה מגוחכת יותר בעיניך הציפייה של אנשים כה רבים להיבנות על הריסתו של הזולת.
מגוחך לא פחות הוא התפקיד של האגו למצוא פגמים וחסרונות בזולת, כדי לשכנע אותך שפגמים וחסרונות אלה אינם מצויים בך. ועל כך אמר בודהה שאדם המנפח את מגרעות הזולת ומחפה על מגרעותיו, דומה לנוכל המחפה על הפסדיו.
אילו היה חייזר מגיע לכדור הארץ במסגרת מסע בין הכוכבים, בוודאי היה מציין לעצמו כמה מצחיקים תושבי כדור הארץ עם כל התכסיסים והתחבולות שהם מפעילים אחד כנגד השני כדי להשיג עדיפות זה על זה. ביומן המסע שלו היה בוודאי מתאר את המאבק שאנחנו מנהלים בינינו כך: "כל אחד מהם מנסה להיות יותר מהאחרים, אבל כל אחד חשוף לשיפוט של הזולת, שרואה דווקא את הצדדים שבהם הוא פחות מהאחרים".

אנחנו מוקירים את חברינו לא בגלל יכולתם להחכים אותנו, אלא בגלל שנדמה לנו שאנחנו מחכימים אותם

סיגל הגיעה אלי בגיל עשרים ושמונה עם הפרעת אישיות. במשך שנים טופלה בתרופות, וההיסטוריה שלה היתה מרוצפת ברשימה ארוכה של מטפלים: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות ויועצות חינוכיות. פעם בכמה חודשים היתה נכנסת להתקף פסיכוטי, והוריה המותשים היו לוקחים אותה לטיפול יומי במרפאה פסיכיאטרית. המקרה של סיגל היה בפירוש גדול עלי בכמה מידות ולא הייתי אמורה כלל לטפל בה, אבל בקשה חוזרת של המשפחה מוטטה את התנגדותי.
במפגשים הראשונים התרכזתי בשחזור הביוגרפיה המשפחתית שלה, כפי שכתוב בכל ספרי הפסיכולוגיה. ניתחנו חלומות, העלינו זכרונות קדומים, ובררנו מה מקור הרגשתה שהיא הכבשה השחורה במשפחה. ההזיות שלה התערבבו בזכרונות מציאותיים, והשתלבו יחד במין רקע סוריאליסטי שלא קידם אותנו לשום מקום.
אמנם איש לא ציפה לשיפור משמעותי במצבה משום שכולם היו משוכנעים שאין לה ריפוי, אבל אני לא ראיתי טעם לסייע למי שאינו מסוגל או אינו רוצה לרפא את עצמו. נקלעתי לדילמה: האם להמשיך לדבר על אמה השתלטנית ועל אביה המנוכר ועל אחיה המוצלחים אף על פי שאין בכך תועלת?
יום אחד, בעודה מספרת לי על תסכוליה, דמיינתי שאני מרגלת בארץ זרה ורואה את העולם בעיניים שלה. הפכתי את עצמי לגיבורת עלילה שבה אני בת זקונים המוקפת באחות ושני אחים מוצלחים מאוד, ואני יודעת שאין לי סיכוי להגיע להישגיהם. ואז שאלתי את עצמי שאלה שלא עלתה על דעתי קודם: אילו הייתי אותה ילדה, מה הייתי עושה כדי שאוכל גם אני להטביע איזשהו חותם אישי במשפחה?
כשאנחנו שואלים את השאלה הנכונה, התשובה כבר מגולמת בתוכה. פתאום תפסתי את ההיגיון הפרטי של סיגל: כדי שהיא תוכל להאמין שאינה נופלת מאחיה בכישוריה וביכולותיה, לא היתה לה ברירה אלא להיות משוגעת. השיגעון מילא לגביה שני תפקידים: הוא שימש לה אליבי ושחרר אותה מהצורך להוכיח את עצמה, והוא מיקם אותה בלב לבה של המשפחה, והבטיח לה מעמד מיוחד של זכויות ללא חובות.
ברגע שתפסתי שהמשברים הפסיכוטיים היוו עבורה לא עונש אלא גאולה, פנתה החשיבה שלי לכיוון חדש, ואני התחלתי לשאול את עצמי איך לסייע לה להחליף גאולה בעלת איכות של סבל בגאולה בעלת איכות של שירה. החלטתי לקחת סיכון, ובצעד מפתיע הודעתי לה שלא כדאי להמשיך בטיפול. היא הביטה בי ללא הבנה. "הטיפול עלול להצליח", הסברתי לה, "ואני לא בטוחה שכדאי לך להבריא, משום שתצטרכי לוותר על היתרונות שמביא לך השיגעון". עתה היא היתה נבוכה לגמרי, ואני המשכתי: "אם תתנהגי בצורה נורמלית וההתקפים ייפסקו, את עלולה לאבד את תשומת הלב שאת מקבלת מכולם בלי שתצטרכי לתת דבר בתמורה. תצטרכי לצאת מהבית, ללמוד מקצוע, לחפש עבודה, לדאוג לעצמך, למצוא בן זוג, ללדת ילדים ולהקים משפחה, ואז עלולים לגלות שאין לך בכלל יכולת לעשות כל מה שעושים שאר בני גילך".
היא הרהרה בדברים. "אז מה אני צריכה לעשות כדי שימשיכו לפנק אותי?" שאלה. הלכתי צעד נוסף קדימה. "את צריכה להגביר את השיגעון, כדי שגם בעתיד לא תצטרכי לקבל שום אחריות לעצמך ולהתפתחותך", אמרתי. היא שאלה איך היא יכולה להגביר את השיגעון, ואני זרקתי לה אתגר: "רוצה להתנסות?" ניצוץ של משובה עלה בעיניה. היא הסכימה, ואני הוריתי לה לשחזר את התנהגותה בזמן התקף פסיכוטי, תוך החרפת הסימפטומים: לדבר לא לעניין, לעבור במהירות ממצב של עליצות למצב של שתיקה, להיכנס לדיכאון. "זה יבטיח שתהיי תמיד מרכז המשפחה", סיכמתי את הרעיון המוזר.
התחלנו לעשות חזרות במצבי טירוף מוגזמים כששתינו צוחקות עד דמעות. מעולם לא הייתי מעורבת במפגש טיפולי עליז ושמח כמו זה. סיגל היתה אולי קצת משוגעת, אבל טיפשה היא לא היתה, ולאט לאט היא תפסה את מלוא הגיחוך במצבה. ושם היתה נקודת המפנה. מהרגע שחשפנו את הצד הנלעג שבמצב, סיגל לא יכלה עוד להשלים עם הרעיון שזאת אינה קריקטורה, שזאת היא עצמה.
לאחר שנרגענו התחלנו בעבודה האמיתית שתוביל לדרך חיים שפויה. בעודנו משוחחות בערנות על העתיד הרגשתי שהיא עברה כל מה שעברה, ושאני עברתי כל מה שעברתי, כדי שניגע שתינו בחוכמה שמתגלה רק לעיניים הרואות את הפשטות הבהירה שנשארת לאחר התרת הסבכים.
כשנה לאחר מכן עזבה סיגל את בית הוריה, עברה לדירה שכורה משלה ומצאה עבודה כמטפלת בקשישים. ההערכה שקיבלה מכל עבר לימדה אותה שאפשר להשיג תשומת לב ואהבה גם בדרכים מועילות. היא החלה לבקר במועדון חברתי, ובפעם הראשונה פיתחה יחסי רעות עם בני גילה. ההתקפים הפסיכוטיים פחתו ונחלשו עד שנעלמו לגמרי, ואתם נעלמו גם הקולות שהטרידו אותה.
"אתה גדל ביום שבו אתה צוחק את הצחוק האמיתי הראשון שלך על עצמך", כך אמרה כוכבת העבר אתל ברימור. מה שהופך את כולנו למגוחכים הוא הרצינות הרבה שבה אנחנו מתאמצים להוכיח את חוכמתנו, מול התועלת העלובה שאנחנו מפיקים ממאמצים אלה. התנהגות מגוחכת זו היוותה ציר שעליו נסבו יצירותיהם של מחזאי הקומדיות אריסטופנס ומולייר ואחרים. וולטר אמר: "מעולם לא התפללתי אלא רק תפילה אחת קצרה: הו, אלוהים, הפוך את אויבי למגוחכים. ואלוהים שמע לקולי".
גם ניטשה, ביצירותיו "אנושי, אנושי מדי" ו"מעבר לטוב ולרע", לועג לגיחוך האנושי. באחד הקטעים האירוניים שלו, "מעמד קומי המתרחש בחיים", הוא מתאר מפגש אופייני: אדם אחד מגבש לעצמו השקפה מחוכמת, ומשתוקק להביע אותה בפני חבריו במהלך מפגש חברתי. לאחר ציפייה ממושכת הוא מקבל את רשות הדיבור, ומתחיל לפתח את הרעיון המקורי שלו. לאט לאט הוא מתקרב אל הנקודה העיקרית שהגה. הנה הנה, עכשיו ישמיע את התיאוריה החדשנית שלו. אבל בדיוק ברגע הזה מישהו מתפרץ לתוך דבריו, אומר ממש אותו רעיון עצמו, וחוטף לו את התהילה מתחת לאף. מה הוא יעשה עכשיו? יסכים עם רעיון שהפך להיות של מישהו אחר, או יתנגד לרעיון שהוא עצמו הגה?
אם תשים לב לזרמים התת-קרקעיים בשיחות שבהן אתה לוקח חלק, לא תתקשה לזהות את המאבק הסמוי של כל אחד מהמשתתפים להביע את הדעה הקובעת, לומר את המילה האחרונה, להידחק למרכז ההתעניינות. לעתים קרובות מתקבל רושם שאנחנו מוקירים את חברינו לא בגלל יכולתם להחכים אותנו, אלא בגלל שנדמה לנו שאנחנו מחכימים אותם.
מגוחך לראות באולם קולנוע אנשים בוכים מתוך הזדהות עם טרגדיה של מישהו, וברגע שהסרט מסתיים לא נשאר זכר לחמלה ולהשתתפות עם הזולת וכל אחד חוזר אל מאבקיו האישיים. זוכרים את האבל ההמוני על מותה של הנסיכה דיאנה? ההערצה לאצילות הנפש שלה ולמסירותה לחלשים ולנזקקים חצתה גבולות ויבשות ולבשה ממדים כמעט היסטריים. לכאורה, היתה זו שעתה היפה של החברה האנושית, שהתאחדה באבל על אובדן החסד. אבל לכמה מתוך כל המיליונים האלה, שביכּו את הנסיכה ההומאנית ואוהבת האדם, היה אכפת באמת מה קורה לאותם אלמונים מסכנים שלהם היא הקדישה את מסירותה?
מאחורי שוליו של האבל ההמוני הציצה האשליה המתחסדת שאם אנחנו מזדהים עם מישהו העושה טוב, הטוב דבק גם בנו. בנג'מין פרנקלין ניסח צביעות מגוחכת זאת באופן קולע: "אם אי פעם הייתי הופך לצנוע, הייתי גאה בזה מאוד". ככל שנתאמץ לחפות על האגו באידיאלים גבוהים, הוא תמיד יבצבץ מתחת לציפוי המתקלף ויתגלה במערומיו הכעורים.
לאנשים רבים קשה לקבל את הוויתור על האגו. הם שואלים: "אז מה, הרצונות שלי לא חשובים?" ההוליסט יודע שיש די מקום לכולם, והוא אינו חושב שהצלחתו של אדם אחר פוגמת בהצלחה שלו. הוא יודע שכדי שתועלת תהיה אמיתית היא חייבת להיות הדדית. דוגמה מפורסמת לכך היא המקרה של שני מנחים מפורסמים בשתי תוכניות אירוח פופולריות בשתי רשתות טלוויזיה באמריקה, שתוכניותיהם שודרו באותו יום ובאותה שעה. במשך שנים נאבקו שניים אלה על אחוזי הצפייה. פעם האחד זכה בכמה אחוזי רייטינג גבוהים יותר, ופעם השני. יום אחד הם נפגשו והחליטו שיופיעו כל אחד בשעה אחרת. וראה זה פלא, הרייטינג של שניהם המריא.

מסך האשליות, שאמור לתת לנו הרגשה שאנחנו מיוחדים ומוצלחים, חוסם בפנינו את האפשרות להיות מיוחדים ומוצלחים באמת

כמעט כל אדם שאני פוגשת מביא לי הוכחה חדשה עד כמה משבשת חשיבת המנהרה האגוצנטרית את הראייה העצמית שלנו, כפי שניסח זאת הומורוס ב"אודיסיאה": "רק טיפש יחפש היגיון בחדרי לבו של אדם". להלן כמה דוגמאות מתוך אין-ספור מקרים שבהם ביקשו אנשים את עזרתי לפתור בעיה מסוימת, וגילו את חשיבתם הפגומה.
"עשיתי את זה משום שאני כל כך אוהבת אותו", כך הסבירה אישה אחת מדוע מכרה את המכונית המשפחתית בעשירית משווייה כדי להעניש את בעלה הנוטש. אישה אחרת לא אהבה את הבחור שבִתה בחרה משום שלא היה משׂכיל, וכשהבת החליטה בכל זאת להינשא לו החרימה אותה ואותו, ולימים גם את שני נכדיה. "אני אוהבת את בתי ואני כל כך רוצה שהיא תהיה מאושרת, לכן אני לא יכולה לסבול שהיא נשארת עם בחור כזה", הסבירה את מניעיה לאמלל את כולם ואת עצמה. שתי נשים אלה היו משוכנעות שהן חמות ומעניקות ואכפתיות, אף על פי שמעשיהן היו ביטוי של שנאה ונקמנות, שלא לדבר על איוולת וחוסר היגיון.
צעירה אחת הגיעה אלי כדי להיוועץ בי מה לעשות כדי ליצור קשר אינטימי. "כל הגברים שאתם אני נפגשת מסתלקים אחרי תקופה קצרה של היכרות", סיפרה. שאלתי אותה אם יש לה השערה מה מרתיע אותם. "אני חכמה מדי וזה מאיים עליהם", השיבה ללא היסוס. סידרה של שיחות קשות אפשרה לה להתחיל לראות את עצמה באור אמיתי יותר, עד שהיתה מסוגלת להכיר ביהירותה ובשתלטנותה הדוחה. "כנראה שלא הייתי כל כך חכמה כפי שחשבתי", אמרה בכנות כואבת בסופו של התהליך, כאשר התחילה להשתמש בפעם הראשונה באוצרות חוכמתה.
עוד רווקה שלחץ השעון העיק עליה באה לברר אתי מדוע אינה מוצאת בן זוג. "אני יוצאת לפחות פעמיים בשבוע לפגישה עיוורת ולא יוצא מזה דבר", סיפרה. שאלתי אותה אם היא נותנת לעצמה הזדמנות אמיתית לעמוד על טיבו של המועמד, או אם היא פוסלת אותו על הסף. "אני אף פעם לא פוסלת, חוץ ממקרים שיש בעיה קשה", אמרה, והדגימה מהי בעיניה "בעיה קשה": היא פגשה בחור שמצא חן בעיניה מאוד, והם קבעו להיפגש שנית במוצאי שבת. כשעה לפני מועד הפגישה הוא טילפן והתנצל ואמר שבתו מנישואיו הקודמים חולה, והוא נאלץ לדחות את הפגישה. "בחור כזה מיצה את כל הסיכויים אצלי, משום שברור לי שכל שבוע יהיה איזשהו סיפור אחר עם בתו", הודיעה כלה ונחרצה. חומות רבות של חוסר מודעות עצמית היה עלינו להרוס כדי שהיא תהיה מסוגלת להבחין בנוקשותה ובחוסר הסובלנות שלה.
אישה אחרת אמרה לי שהיא מתחשבת וטאקטית מאוד, אבל בעלה מלא ביקורת ושולל כל דבר שהיא עושה. והיא הביאה דוגמה: "הוא לא אוהב שאני אומרת לו מה אני חושבת עליו". שאלתי אותה מה למשל הוא לא אוהב לשמוע. "הוא לא אוהב שאני אומרת לו שהוא לא שווה במיטה", התחילה לפרט, "ושהוא לא מרוויח מספיק, ושהוא מדבר שטויות". אמרתי לה שנראה לי שהיא הביקורתית והשוללת בין שניהם. "אבל אני אומרת רק ביקורת בונה", דחתה את דברי במחאה, בלי להרגיש כמה מגוחכת הסתירה בין הדימוי של אישה מתחשבת וטאקטית שהיא הדביקה לעצמה, ובין האגרסיביות באופן שבו אמרה "מה שהיא חושבת".
"בעיני חברוּת היא ערך עליון", הצהירה על עצמה אישה צעירה בסדנה שהשתתפתי בה. בתום המפגש הציעה משתתפת אחרת לארגן תורנות לשטיפת ספלי הקפה. כולם נענו ברצון, מלבד אותה אישה שחברוּת היתה לגביה ערך עליון. "מה פתאום לשטוף כלים? אני משלמת עבור הסדנה הזאת ממיטב כספי", אמרה.
צעיר וצעירה באו אלי כדי להציל את מערכת היחסים שלהם. "אני אדם משפחתי ואני מאוד רוצה שהקשר בינינו יצליח, אבל היא הורסת את היחסים", אמר הבחור, איש מחשבים מקסים ואוהב חיים. ביקשתי שיבהיר איך היא הורסת את היחסים. "היא מנסה להגביל אותי ומתערבת בחיי החברה שלי, ואני זקוק לחופש", סיפר. פניתי אל הבחורה, מעצבת גרפית רצינית ושקולה, והתברר שיש לו ידידה שאתה הוא נפגש לעתים קרובות. "וכשאני נפגעת או מקנאה הוא כועס וטוען שאני לא בסדר", אמרה והדמעות נקוו בזוויות עיניה. היינו צריכים לעבוד קשה כדי שהבחור יהיה מסוגל לראות את הסתירה בין הצהרתו שזוגיות חשובה לו יותר מכל דבר אחר, ובין פגיעה עקבית בבת זוגו וערעור כל מה שהם ניסו לבנות ביניהם.
איך ייתכן שאנחנו לא רואים את הסתירה בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו ובין התנהגויותינו השליליות? דילמה זאת מיישב האגו באמצעות הצגת כל דבר שאנחנו עושים באור חיובי: "אני מאוד נאמן, לא התכוונתי לבגוד", "אני תמיד משתדל להיות בסדר, לא תכננתי שזה יקרה ככה", "אני מאוד שקול אבל לא יכולתי להבליג", "אני מאוד הגיוני אבל משהו דחף אותי להתפרץ", "אני מאוד מודעת למעשי אבל הוא כל כך פגע בי שלא הייתי מסוגלת לחשוב בהיגיון", "אני שונא אלימות אבל אני לא מוכן לשתוק כשדורכים עלי", "מאוד חשוב לי לנהוג בהגינות אבל אני לא מוכן לעבור לסדר היום כאשר פוגעים בי", "אני לא פוגעת אף פעם אבל כשיש לי מה לומר אני אומרת".
כך מארגן האגו את הדברים בשורה ישרה, בעוד אנחנו ממשיכים לעשות דברים שאילו הכרנו בהם לא היינו גאים בהם. האמצעי שבו משתמש האגו כדי לרמות את עצמנו הוא מנגנון להצדקה עצמית, שמאפשר לנו לפגוע, לקלקל, לשבש, להרוס, לעשות שטויות, ובו בזמן להיות משוכנעים שאנחנו טובים וחכמים. אבל כל ההצדקות אינן יכולות לבטל את הפער האדיר בין תדמיתנו ובין מעשינו, וסתירה זו מחייבת אותנו להגן בלהט על כל מעשה בלתי הוגן, להסביר כל טעות, להתגונן כל הזמן מאשמה, ולהציג כל מעשה מטופש שלנו כחכם ונבון.
זה מאמץ כה גדול שהוא צורך את רוב משאבי החשיבה שלנו, אינו מאפשר לנו להיפתח לביקורת עצמית אמיתית וכנה, מונע בעדנו לתקן את טעויותינו, ובמקום להשתמש באינטליגנציה שלנו לקבלת החלטות אינטליגנטיות, הוא מגייס אותה לצרכים נחותים של העמדת פנים, התחזות, וחיפוש תירוצים והסברים והצטדקויות. אמירות שכולנו משתמשים בהן בנוסח "הוא גרם לי לעשות דברים שלא ידעתי שאני מסוגל לעשות", או "הוא מוציא ממני את כל הרע שבי", או "בגללו עשיתי מה שלא רציתי לעשות", ממחישות שהפוטנציאל להונאה עצמית מצוי בכל אחד מאתנו.
האירוניה היא שמסך האשליות, שאמור לתת לנו הרגשה שאנחנו מיוחדים ומוצלחים, חוסם בפנינו את האפשרות להיות מיוחדים ומוצלחים באמת. רק אם נוותר על כל ההצדקות והתירוצים למעשינו השליליים, יתברר לנו עד כמה חסרי היגיון אנחנו יכולים להיות בהחלטותינו הגורליות ביותר, ועד כמה חסרי הגינות אנחנו יכולים להיות כלפי האנשים היקרים לנו ביותר.
הכרה כנה כזאת בעצמנו היא כמו מראָה צלולה המשקפת כל בדייה שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, וחושפת כל הונאה שמפריעה לנו לראות מה אנחנו באמת. לכן היא קשה מנשוא. אבל היא הכרחית על מנת שנפסיק להתיימר בתכונות נעלות, וכדי שנפתח תכונות אלה עד שהן אכן תהיינה לנו באמת. וכשתחשוב באמצעות תודעה שרואה רק אמת, תדע שאיש אינו גורם לך לעשות מה שאינך רוצה לעשות, ואיש אינו מוציא ממך תכונות בלי שאלה תהיינה מצויות בך.

האגו מתחזק ממאבק, מתחרות, ממחלוקת ומפילוג, וכל עוד הוא שולט בך, אין שלום בך ולא סביבך

עד כה האמנת שאושרך תלוי בכך שתדאג רק לטובתך. אמונה זו טופחה בך כמעט על ידי כל מי שהיתה לו השפעה עליך. כולם לעסו אותם רעיונות ברוח "אל תותר", "תלמד לעמוד על שלך", "תלמד לאהוב את עצמך". ספרים וסרטים וחכמולוגים שונים לימדו אותך להסתגל לנורמות האגוצנטריות, בהנחה שהתרכזותך בעצמך היא זו שתביא לך את טובתך. אבל נורמות אלה לא סייעו לך להשיג רווחה פנימית, וכפו עליך להיות אדם שאינך רוצה להיות, ושצריך מנגנון מתוחכם של הונאה עצמית ומראית עין כדי להאמין שהוא מה שאינו.
האגו יוצר אצלך את הצורך בעדיפות, וצורך זה גורם לך להיות שביר ופגיע, להיות מושפע מכל מצב רוח של הזולת, ולהיעלב כשמישהו אינו רואה אותך כפי שאתה משתדל לראות את עצמך. הוא גורם לך להיות ערוך להגיב על פגיעה או זלזול בדרך שבה אתה רגיל להגיב: בכעס, בעלבון או בבריחה. כל פעם שאתה פונה לאדם אחר מהאגו שלך אתה מעורר אצלו תגובה מהאגו שלו, וכך שניכם נלכדים בין שני תודעות אגוצנטריות. ממקום כזה לא יכול להיות ביניכם חיבור אמיתי, ולא יכולות להיות הבנה אמיתית, הסכמה אמיתית ואהבה אמיתית, משום ששתי תודעות אגוצנטריות מנוגדות זו לזו במטרות שלהן ובתוצאות שהן מחוללות.
לכן באגו אין שלום. הוא מתחזק ממאבק, מתחרות, ממחלוקת ומפילוג, וכל עוד הוא שולט בך, אין שלום בך וסביבך. אבל זאת לא גזירה ולא חובה שזה יהיה אופי יחסי הגומלין שלך עם עצמך עם הסובבים אותך. הצלחתו של האגו תלויה בהסכמתך להטיל עליו את השליטה בחייך, ואתה יכול לבחור בכל רגע להפסיק שיתוף פעולה הרסני זה ביניכם. זה יקרה כאשר נפסיק לשפוט אנשים אחרים ואז לא ישפטו אותנו, כשנפסיק להיעלב ואז לא יעליבו אותנו, כשנפסיק להגיב בכעס ואז לא יכעסו עלינו.
כדי שהמציאות שלנו תהיה הוויה משותפת של שלום ואחווה אנחנו לא חייבים לשנות את כל העולם, אלא רק את עצמנו. אתה גדל ברגע שאתה מבין שהדרך אל הכוח האמיתי שבך עוברת דרך ויתור על הכוח המדומה שהאגו מציע. וכשתשתחרר מהאגו לא תצטרך להעמיד פנים, ולא תהיה זקוק להונאה עצמית ולמראית עין.
האגוצנטרי וההוליסט חיים באותה ארץ, באותה עיר, באותו רחוב, באותו בית, אבל לא באותו עולם. החוקים שעל פיהם חי האגוצנטרי מכוּונים אל עצמו: "מגיע לי בדיוק מה שמגיע לו", "הוא לא יותר טוב ממני", "מה שמותר לו מותר גם לי". ואילו ההוליסט יודע שלא יהיה לו שלום חיצוני ופנימי בעולם שבו לא נעים לאדם אחר, והוא חי על פי חוק הקובע: "אני רוצה שהעולם יהיה מקום שבו יהיה נעים לחיות גם לי וגם לכל אדם".
האגוצנטרי מסייע ביצירת מציאות כוחנית שכולם הקורבנות שלה וכולם מפסידים בה, וההוליסט חותר להעצים את עצמו דרך העצמת האחרים כדי שכולם ירוויחו. המטרה של האגוצנטרי היא לשפר את רמת חייו, ההוליסט רוצה להעלות את איכות חייו. האגוצנטרי רגיש רק לעצמו ול"אנשים שלו", ההוליסט מרגיש אחריות לעולם כולו בזמן הזה ובימים שיבואו. האגוצנטרי מומרץ ומדורבן על ידי מניע נצחי להשיג עדיפות וחשיבות עצמית, ההוליסט מכיר ויודע היטב מה ערכו משום שהוא הגשים את עצמיותו והביא אותה לדרגה שבה הוא מעריך אותה. האגוצנטרי מרמה את עצמו שהוא הרבה יותר טוב וחכם מכפי שהנו, ההוליסט יודע שהוא בא לעולם עם פוטנציאל להיות כל מה שנכון בעיניו להיות, והוא לומד באמצעות התנסויותיו להיות אדם זה.
אהבה עצמית אגוצנטרית מנפחת את האגו, אהבה עצמית אמיתית מעלימה אותו. אגו דרוש רק למי שאינו מסוגל לראות את עצמו במלוא מגבלותיו. עד כה ראית את גילוייו המרגיזים והמגוחכים של האגו רק באנשים אחרים, ולא ראית אותם גילויים גם בך עצמך. תוכל להמשיך להתכחש לגילויי האנוכיות בהתנהגותך גם מכאן והלאה, אבל לא תוכל למנוע אותם, והם ימשיכו לכפות עליך להתחזות למה שאינך כדי שלא תדע עד כמה אנוכי אתה.
רק התפכחות מהחלום תאפשר לך לראות את עצמך באורה הבהיר והצלול של האמת בלי לפחד מהדברים השליליים שתגלה על עצמך, ורק היא תאפשר לך להיות האדם שעד היום השלית את עצמך שהוא אתה. המלחמה שלנו באגו צריכה להתחיל אפוא בחשיפתו לאור היום. משפט בלתי נשכח אמר פוגו: "ראיתי את האויב, והוא אנחנו". ובטקסטים הבודהיסטיים נאמר: "סלק את הגורם האחד האשם בכל". אויב פנימי זה נמצא בכולנו ואף אחד איננו פטור ממנו. הוא יוכרע כאשר נכיר בקיומו, כאשר לא נאפשר עוד את נוכחותו, וכאשר נבין שאנחנו יכולים להיות הרבה יותר חכמים ממנו.
שמעתי ברדיו סיפור מופלא שצוטט מתוך עיתון אמריקאי. בבית ספר יסודי בעיר קטנה באמריקה ביקשה המורה מהתלמידים לרשום על גיליון את שמות כל התלמידים בזה אחר זה, להשאיר רווח ליד כל שם, ולציין ברווח שנשאר משהו נחמד על אותו תלמיד. כשסיימו התלמידים אספה המורה את הרשימות. ואז לקחה גיליונות חדשים, בראש כל אחד מהם ציינה שם של אחד התלמידים, ורשמה בו את כל הדברים הנחמדים שכתבו עליו חבריו. למחרת חילקה את הרשימות החדשות לתלמידיה. התגובות היו בעיקר של מבוכה: "לא ידעתי שחושבים עלי דברים כל כך טובים". בימים שלאחר מכן ועד תום הלימודים שררו יחסים מופלאים בין כולם לבין כולם.
עברו שנים. יום אחד הוזמנה המורה להשתתף בטקס לוויה של אחד התלמידים שנהרג במלחמת וייטנאם. בתום הטקס ניגשו אליה הוריו של אותו תלמיד, והראו לה את הגיליון המקופל שהוא החזיק אתו כל השנים. בעוד המורה נפעמת, ניגשו אליהם בזה אחר זה כל חבריו של אותו תלמיד. כל הכיתה היתה שם. אחד מהם סיפר שהרשימה שלו נמצאת במגירה העליונה של שולחנו והוא מרבה לקרוא אותה, השני סיפר שאשתו הכניסה את הרשימה שלו לאלבום החתונה שלהם, ותלמידה אחת הוציאה את הרשימה מארנקה: "זה תמיד אתי", אמרה. כשאנחנו אומרים רק טוב אחד לשני מתקפל האגו אל מאורתו ונאלם דום, משום שאיש מאתנו אינו זקוק לו עוד.

צביה גרנות

צביה גרנות היא מטפלת זוגית, סופרת, ועיתונאית ישראלית.

גרנות הייתה עיתונאית וחברת מערכת העיתון "מעריב", ובהמשך עורכת במדורים שונים: חדשות, המגזינים "סגנון" ו"סופשבוע", והמדור הספרותי. במהלך עבודתה זכתה בפרס לעיתונות על שם שלמה מרץ. באותה תקופה כתבה ספרים לבני נוער בנושאים מגוונים: היסטוריה, דמויות היסטוריות, ודילמות חברתיות מעולמם של הצעירים. היא עסקה גם בעריכה ובתרגום ספרים.
גרנות עזבה את העיתון משום שנמשכה לתחום החברתי, והחלה לעסוק בתחום הטיפול הזוגי ולהדריך זוגות ויחידים לשיפור איכות חייהם ומערכות היחסים שלהם. גרנות מתמקדת בטיפול בגישה הקוגניטיבית, לשיפור השליטה של המטופל בחייו על ידי שינוי בתפיסת המציאות שלו ותבניות החשיבה להן הוא רגיל.
גרנות מרצה ומעבירה סדנאות וקורסים בארגונים ובמכללות, וכותבת בנושאי טיפול זוגי וזוגיות. היא מפרסמת ספרים וטורים קבועים בעיתונים, ומנהלת פורומים באינטרנט.

עוד על הספר

האגו מאויב לידיד צביה גרנות

פרק א'
מתחתית האגו לאינטליגנציה בוגרת


זבוב ישב על אופן המרכבה והריע: מה גדול הוא ענן האבק שאני מעלה!

פרנסיס בייקון

הפרק הזה מעמת אותנו עם האמת על האגו שמפעיל אותנו, ועל מנגנון ההונאה העצמית שמנצח את תבונתנו ואחראי לכל האומללות שלנו.

התוודעות אל האגו היא חוויה מעוררת התנגדות, אבל היא שלב חיוני בהתפתחות שלנו

האגו מנותק מהשפע שלנו: מהשמחה, מהאהבה, מההערכה העצמית. לכן החומר העיקרי שממנו הוא ניזון הוא הרגשת מחסור. הוא מחפש כל הזמן מקורות להשלים מה שנדמה לו שחסר לנו, ומקורות אלה הוא מוצא אצל אנשים אחרים, שמהם הוא מנסה לשאוב אהבה, שמחה, הערכה עצמית.
יום אחד קיבלתי בשדה התעופה את פניו של אריק, בן זוגי, שחזר מנסיעה בת שבוע לקונגרס בחוץ-לארץ. כשהגענו הביתה ציפיתי שהוא יתנפל עלי בחיבוקים. אבל הוא הניח את המזוודה על הספה והחל לסדר את חפציו. נפגעת, התיישבתי על כורסה ועקבתי בשקט אחר מעשיו. הוא החזיר את כלי הרחצה אל מקומם בחדר האמבטיה, את הספרים סידר בספריה, ואת המחשב הנייד הניח על שולחנו בחדר העבודה. השתיקה שבה התעטפתי התעבתה מרגע לרגע עד שהפכה לחומה בלתי חדירה. כאשר סיים הייתי כבר כל כך זעופה שלא היה כל סיכוי לקרבה. שמחת הפגישה התחלפה באווירה עוינת של מבטים ארסיים, קולות קרים וטריקות דלת קנטרניות.
אחרי שלושה ימים של ריחוק מנוכר החלטתי שזכותי לומר לו מה אני מרגישה ומה אני חושבת. הזמנתי אותו לשיחה ואמרתי כל מה שבלבי: שהוא אטום, שהוא לא מחובר לרגשותיו, שהוא לא פתר את בעיות הילדות שלו, שאילו אהב אותי באמת הייתי חשובה לו יותר מהמזוודה. "חיכיתי כמו ילדה טובה שתחזור ממסעותיך, ואתה חיכית כנראה רק לרגע שתוכל לתלות את העניבה בארון", אמרתי במרירות. הייתי בטוחה שהאמירה הכנה שלי תגרום לו להבין את חוסר הרגישות שלו, ושהוא יביע חרטה ויבטיח להשתנות. אבל גבות עיניו התכווצו לקו של חוסר הבנה. "אני ציפיתי שתעזרי לי לסדר את החפצים כדי שנסיים מהר ונהיה יחד", אמר, "אבל את ישבת כמו ספינקס. חשבתי שלא בער לך שום דבר ונפגעתי מאוד".
הבטנו רגע ארוך זה בזה. הכעס נמוג לאט לאט. פתאום תפסתי כמה מרוכזים היינו כל אחד בציפיות של עצמו, וכמה עיוורים לציפיות של השני. הרגשתי מטומטמת. אילו חשבתי לרגע על הרגשתו של אדם שחוזר מחוץ-לארץ עייף לאחר טיסת לילה ארוכה ללא שינה, הייתי בוודאי שולחת אותו למקלחת חמה בעוד אני מסדרת את חפציו, ובצאתו הייתי ממתינה לו עם ספל קפה והיינו יושבים יחד ונהנים מהפגישה. אבל אני הייתי שבויה לגמרי בציפייה שלי לראות אותו זורק הכל כדי לקחת אותי בזרועותיו, וזכיתי באומללות במקום בשמחה.
אירוע קטן זה, ורבים כמוהו קטנים וגדולים, סייעו לי לזהות את האגו שלי כמפעיל העיקרי שלי, ולראות בביטולו מטרה ראשונה בתהליך הצמיחה שלי. הבנתי שאם האגו מביא לי כל כך הרבה כאב וסבל לא יכולה להיות בו חוכמה, והתחלתי לחפש בתוכי את החלק שרואה את טובתי האמיתית, ושמביא לי אהבה ועדנה ושקט פנימי.
שלב מכריע בחתירתנו לפתח חשיבה אינטליגנטית יהיה התוודעות לאגו, למניעיו, לדרכי הפעולה שלו ולכלים שבהם הוא משתמש, משום שהוא החלק המרכזי ביותר בהווייתנו, ומשום שהוא המכשול העיקרי בפני התפתחות הפוטנציאל האינטליגנטי שלנו. עלינו להכיר היטב אויב זה, שכל כך מפריע לנו לחשוב בשׂכל אינטליגנטי, כדי שנדע מיהו היריב שלנו, ומול מי אנחנו עומדים במאבק להיות בני אדם מוגשמים.
אמנם ההתוודעות אל האגו היא תמיד חוויה מעוררת התנגדות, משום שהיא מאלצת אותנו להכיר בחלק המאוס שלנו שעד כה הצלחנו להימנע מלהבחין בו. אבל היא שלב חיוני בהפעלת הפוטנציאל השׂכלי שלנו, והיא תנאי ליכולתנו לקיים חיים אינטליגנטיים. והפרס המצפה לנו בסופו של התהליך הוא גישה חופשית אל תודעה המעניקה את כל איכויות התבונה.

האמת היא חסרת פשרות, ולא יכולה להיווצר התפתחות פנימית מלאה במקום שיש בו הכחשה

מהו האגו? האגו הוא תשומת לב המופנית אל עצמנו. הוא דואג לצרכים שלנו, לרצונות שלנו, לנוחיות שלנו, למעמד שלנו, לזכויות שלנו. למעשה האגו הוא תחושת ה"אני" שלנו. תחושת "אני" חזקה איננה כשלעצמה דבר שלילי. נהפוך הוא. תחושת "אני" בריאה אמורה למקם אותנו בין שאר בני האדם כשווים בין שווים, ולאפשר לנו לחוות כל אחד את ה"אני" שלו כחלק מהיצירה המשותפת של "אנחנו". חוויית "אני" בריאה כזאת, שהיא חיונית לתנועת חיינו ולצמיחתנו, מקורה בתודעה ההוליסטית, החותרת לשלב את התנסות עצמיותנו עם התנסות החיים שמחוצה לנו.
אנחנו משיגים חוויית "אני" כזאת אך ורק כשאנחנו שולטים באגו. ואילו בפועל האגו שולט בנו. הוא יוצר תשומת לב חד צדדית אל עצמנו, ורק אל עצמנו. ותשומת לב רק אל עצמנו אינה מאפשרת לנו לדאוג באמת לצרכים ולרצונות ולזכויות שלנו. רק שילוב של רצונותינו עם רצונות הסביבה יכול לעשות זאת, ותפיסה כזאת מנוגדת לעצם מהותו של האגו.
אבל תפקידו העיקרי של האגו הוא לעצב את הדימוי העצמי שלנו על פי התכונות שאנחנו רוצים לייחס לעצמנו. איך הוא עושה זאת? הוא מסתיר מעינינו מי אנחנו באמת, ומאפשר לנו להאמין שאנחנו נפלאים גם אם זה רחוק מהאמת. ובכך לא רק שהוא מעוות את תפיסתנו העצמית, הוא גם משבש את הגשמת רצוננו להיות מי שאנחנו יכולים להיות.
יש בך תכונות רבות שאתה גאה בהן: אתה אחראי ואמין, אתה מעניק ונדיב, אתה יצירתי ורגיש, אתה שקול והגיוני, אתה אמיץ ואידיאליסטי, אתה הוגן וסובלני. אבל מה עם התכונות שאינך גאה בהן? לפעמים אתה קפדן וקטנוני ועומד על פרינציפים, לפעמים אתה מתחשבן ומצפה לתמורה על הנתינה שלך, לפעמים אתה ערמומי ומעמיד פנים, לפעמים אתה מתרברב ומתיימר, לפעמים אתה מלנכולי ובלתי נגיש, לפעמים אתה מריר ודוחה, לפעמים אתה שולל ומבקר, לפעמים אתה מחפש הנאות שטחיות, לפעמים אתה שתלטני ואגרסיבי, לפעמים אתה כופה את עצמך על אחרים, לפעמים אתה כועס ונעלב, לפעמים אתה שונא ונוקם, לפעמים אתה אדיש ועצל ונמנע מלעשות את הדברים החיוניים לקידומך. גם אלה הם חלקים של עצמיותך, וגם הם שותפים מלאים ופעילים בהווייתך. אבל חלקים אלה דואג האגו להעלים מעיניך.
כולנו רוצים להיות טובים מאוד ועושים לפעמים גם דברים רעים מאוד, וכולנו עושים דברים רעים מאוד ומשוכנעים שאלה מעשים מוצדקים מאוד. אנחנו צועקים על ילדינו, פוגעים בבני זוגנו, מתעלמים מצורכי חברינו, חושדים בבעל החנות או בנהג המונית שהם מנסים לרמות אותנו, מדברים רעה מאחורי גבם של אנשים אחרים, מותחים ביקורת, מנצלים את מי שניתן לנצל, מבזים את מנהיגינו, מזלזלים באוכלוסיות שונות מאתנו, מקנאים ומרכלים ומשמיצים – וכל אותה עת אנחנו משוכנעים שאנחנו הוגנים והגונים.
איך אנחנו מצליחים להאמין שרק ההתנהגויות החיוביות מייצגות את מי שהננו? איך משכנע אותנו האגו באמיתותה של התדמית שבנינו לעצמנו? השיטה פשוטה: הוא קולט מהסביבה רק מסרים המאשרים מה שאנחנו חושבים כאמת, וחסום למסרים שעלולים להפריך זאת. הוא כמו מראָה שמחציתה מפויחת, והיא מאפשרת לך לראות רק את מחצית בבואתך. תכסיס אופטי זה יוצר שיתוף פעולה הרסני בין שני חלקי המראָה: הצד השקוף מראה לך כל מה שאתה רוצה לראות, והצד המפויח מסתיר ממך מה שאינך רוצה לראות.
מראת קסמים זו מאפשרת לנו לראות את עצמנו כפי שאנחנו מתיימרים להיות, וכל דבר שיכול להפריך את האשליות שלנו נבלע במחצית השחורה שלה. התוצאה היא שאנחנו עיוורים למחצה לגבי עצמנו. כשאנחנו מסתכלים בעצמנו דרך המחצית השקופה של המראה, אנחנו משוכנעים שהרע נמצא תמיד בזולת והטוב נמצא תמיד בנו, אף על פי שאין הבדל ממשי בין התנהגותנו ובין התנהגותם של שאר האנשים. לכן אנחנו שופטים את רוב האנשים ומרגישים שאנחנו הרבה יותר טובים מהם, למרות שאנחנו עושים אותם דברים עצמם.
למעשה מראת הקסם היא מראת האשליות שלך, כפי שמתאר זאת "קורס בנִסים" באופן כה קולע: "האשליות עשויות ממראות שאינם נראים ומצלילים שאינם נשמעים. הן יוצרות עולם פרטי שאיש אחר אינו יכול לקחת חלק בהן, לכן הן בעלות משמעות רק בשביל זה שיצר אותן. ובעולם שכזה נע בעל האשליות לבדו כי רק הוא תופס את אשליותיו". לכן כשאנחנו מסתכלים דרך עיני האגו, מה שאנחנו רואים יתאים תמיד למה שאנחנו רוצים לראות.
למעשה האגו הוא כמו משקפת הפוכה. כשאתה מסתכל בעדה על עצמך אתה רואה את מעלותיך בצורה מופרזת ואת חולשותיך בצורה ממוזערת, וכשאתה מסתכל בעדה על הזולת אתה רואה את חסרונותיו בגדול ואת מעלותיו כמיניאטורות. לכן כשאנחנו מסתכלים דרך עיני האגו אנחנו רואים אצל הזולת בהגדלה כל מגרעת וכל חיסרון, ואצלנו אנחנו רואים בהגדלה כל מעלה וכל יתרון, גם אם הם מדומים. וכך נסגר המעגל המאפשר לנו לחשוב שאנחנו הרבה יותר טובים מהאחרים.
האגו הוא אפוא מנגנון מתוחכם של הונאה עצמית המאפשר לך לדעת רק מה שתומך בדימוי העצמי שלך, ולא לדעת מה שעלול לערער אותו. הוא שולח לך עוגן הצלה כאשר אתה ילד רע, והופך את התנהגויותיך השליליות לחיוביות על ידי הצדקתן, או על ידי האשמת אנשים אחרים ביצירתן: "הייתי חייב לומר לו מה אני חושב", "אם אני אשתוק הוא יחשוב שאני אידיוט", "הוא מוציא ממני את כל הרע", "אני מאוד מתחשב עד שפוגעים בי", "אני אף פעם לא פוגע באדם אחר ללא סיבה", "זה מה שראיתי בבית", "לא היה עולה בדעתי לבגוד בו אם הוא היה מספק את הצרכים שלי".
בזכות מנגנון זה אנחנו יכולים לייחס לעצמנו תכונות חיוביות שאין בנו, ולהתעלם מתכונות שליליות שקיימות בנו, וכך להחליף מה שישנו במה שאיננו, ומה שאיננו במה שישנו. ברמה אחת אתה משוכנע שאתה אדם הגון והוגן, שאתה מתחשב, שאתה בעל ערכים של צדק ומוסר, שאתה ישר ואמין, שאפשר לסמוך עליך, שאתה חבר ושותף, שאתה נאמן, ועוד סגולות שאתה זוקף לזכותך. ואילו ברמה אחרת אתה עושה מעשים הסותרים לגמרי סגולות אלה. כפילות זאת מאפיינת כל מי שחושב באמצעות תודעת האגו שלו.
האגו הוא אפוא אמצעי הביטחון שלך כנגד האפשרות שתראה את עצמך במערומי האמת. הוא מספק לך דימוי עצמי המבוסס על הערכה מוטעית של עצמך ועל אשליות שאתה המצאת, ותפיסה עצמית כה מעוותת היא אִמן של כל ההתנהגויות המוטעות והמעשים המכשילים שלך. אבל האמת היא חסרת פשרות, ולא יכולה להיווצר הגשמה פנימית מלאה במקום שיש בו הכחשה. בכל פעם שאתה מצדיק את מעשיך האוויליים או מאשים מישהו אחר בהם אתה הופך את אשליותיך לממשיות בעיניך, ואתה פוגע בצמיחתך הפנימית לאדם שאתה רוצה להיות.
כל מעשה שלילי שאינך מזוהה כשלילי הוא מפגש עם הונאה עצמית, וכל תכונה שלילית שאינך מזהה כבלתי רצויה ממשיכה להיות מיוצגת במעשיך ובהתנהגותך. לפיכך, כל עוד נימנע מלשייך לעצמנו התנהגויות הפוגמות בדימוי העצמי שלנו, לא נוכל לדעת את עצמנו כפי שאנחנו באמת. זאת הדרך שבה מנסה התודעה האגוצנטרית ללמד אותך כל הזמן שאתה מיוחד, יוצא דופן ומוצלח יותר מההמונים העמומים סביבך. כדי להאמין בכך אתה צריך להימנע מלדעת את האמת על עצמך.
לעומת זאת, התודעה ההוליסטית תלמד אותך את האמת. היא תחייב אותך לנקות את המראה המפויחת ולראות את עצמך באופן אמיתי. רק באופן זה תלמד שאינך אלא גרגיר בלתי נראה, ויחד עם זה שמקומך הייחודי בעולם שמור רק לך ואיש אינו יכול להיות שם במקומך. וזאת הדרך שבה מלמדת אותך תודעתך ההוליסטית גדוּלה שבאה מענווה.

אם תתבונן בעצמך בכנות, תגלה הרבה מעשים הסותרים מה שאתה חושב על עצמך, והרבה תכונות שאתה מייחס לעצמך בטעות

אין ספק שאתה רוצה להיות אדם טוב והוגן וסובלני. אבל מכיוון שאינך לוקח אחריות על כל תכונותיך אתה נוהג לעתים קרובות בחוסר התחשבות ובצרות אופקים, ואינך רואה שהרבה מהתנהגויותיך מפריכות את אשליותיך ומעידות על היפוכן.
למשל, אישה אחת באה להיוועץ בי משום שבעלה איים לעזוב אותה. שאלתי אותה מדוע לדעתה עדיף לו בלעדיה. "משום שאני ותרנית מדי ונוחה מדי וטובה מדי", ענתה מיד, ואז פירטה רשימה ארוכה של מעשיה הטובים. הקשיתי עליה ושאלתי אם היא עושה גם מעשים שמפריעים לבעלה. "מפריע לו שאני עקשנית", אמרה כלאחר יד, כאילו לא היה מדובר אלא בתכונה שולית פעוטת ערך. שאלתי אותה למה כוונתה. "כשאני בטוחה שאני צודקת אני עומדת על דעתי ולא מוותרת", הסבירה.
הצורך העז של אישה זו להאמין שהיא טובה מדי אִפשר לה להאמין בדבר אחד בעוד היא עושה את ההיפך, בלי להרגיש בסתירה בין השניים. אילו ראתה את עצמה במבט כן, התיאור העצמי שלה היה נשמע אחרת לגמרי: "אני נוחה כאשר הוא מסכים אתי ואני קשה כאשר הוא מתנגד לי. אני טובה כאשר הצרכים שלי מסופקים ואני לא מתפשרת כאשר צריך להתחשב גם בצרכים שלו. אני משוכנעת תמיד שאני צודקת כי אני לא מסוגלת לתפוס צדק מנקודת ראות שונה. לכן בסך הכל אני אדם לא נוח, לא טוב ולא ותרן, ואין פלא שלבעלי קשה לחיות אתי".
מנהל בית ספר בא אלי עם דכאון עמוק, וסיפר לי על הסיבה לכך: שנה קודם לכן נקלע למצוקה כספית עקב בניית בית חדש, והוא לווה סכום נאה מקופת בית הספר במטרה להחזירו לאחר כמה חודשים. ואכן הוא החזיר אותו. אבל מזכירתו, שפוטרה על ידו בגלל עבודה רשלנית, הלשינה על מעשהו לפיקוח. כתוצאה מזה התעוררה שערוריה שהגיעה לאמצעי התקשורת. הוא הועמד למשפט ונגזרו עליו ששה חודשים של עבודות שירות בבית חולים. נוסף לכך הוא פוטר ממערכת החינוך. מאז הוא לא יכול היה לצאת מהבית. האם הוא ראה בעצמו עבריין? "אני אדם ישר כמו סרגל, אבל הפילו אותי בפח", הצדיק את מעשיו.
צעיר תמים הכיר צעירה לא כל כך תמימה, ולאחר שהם יצאו כמה חודשים היא ביקשה ממנו הלוואה של סכום כסף ניכר בתואנה שפוטרה מעבודתה ונקלעה למצוקה קשה. בלי היסוס הוא הוציא את כל חסכונותיו, ואף לווה סכום נוסף, ונתן לה את ההלוואה המבוקשת. לאחר שקיבלה את הכסף נעלמה הצעירה מחייו. האם הוא חשב שנהג בטיפשות? "הייתי טוב מדי", הציג הסבר סלחני למעשיו.
במסגרת עבודתי כיועצת פסיכולוגית בגני ילדים הוזמנתי באחד הימים לאסיפת הורים במעון יוקרתי כדי לעזור למנהלת להרגיע את הרוחות הנסערות. התברר שבגלל תפקוד לקוי של אחת הגננות נאלצה מנהלת המעון להחליפה. מעשה זה עורר סערה בקרב ההורים, שחששו שהחלפת הגננת תפגע בילדיהם, ואני התבקשתי להסביר להם ששום נזק לא ייגרם לנפשותיהם הרכות אם ייאלצו להסתגל לגננת חדשה. הגעתי למקום מוקדם יותר כדי להתבונן בנעשה, וראיתי צוות של שלוש גננות מטפלות ביעילות וברגישות בחמישה-עשר ילדים. לא ראיתי שום מצוקה מיוחדת, להוציא ילדה אחת שזאטוט אחר פירק את צמתה, וילד אחד שרצה לשבת דווקא במקום תפוס.
אסיפת ההורים נפתחה במקהלת האשמות קולנית על מנהלת המעון: "את פוגעת בילדינו, את לא ראויה לתפקיד כה אחראי, את גורמת תסביכים לילדים שלנו, את חושבת רק על הרווחים הכספיים שלך". למשמע הקולות הגיעו ילדים רבים מהחדרים הסמוכים והקשיבו משתאים.
ראיתי מסביב ידיים מתנפנפות ועיניים מזרות אימה. כשנפער אשנב קטן של הפוגה, אמרתי בשקט: "לסגנון כזה יכולה להיות השפעה הרבה יותר מזיקה על הילדים מאשר לפרידה מגננת". בבת אחת עברו ההורים להגנה על תדמיתם. "אני מאוד מקפידה לדבר בשקט בנוכחות הילדים ואני מרימה את קולי רק כשאין לי ברירה", אמרה אחת האמהות. "אני מאמינה בהידברות אבל לטנגו דרושים שניים", אמרה אם אחרת. "אני משקיעה הרבה מאוד בחינוך הילד שלי אבל הוא צריך ללמוד לעמוד על שלו", אמרה אם שלישית, ואב אחד אמר: "אני מתנגד עקרונית להתערבות של הורים בעבודת המחנכים, אבל בתנאי שהם נוהגים באחריות". כל האנשים שישבו שם, כולם משכילים ומצליחים במעשיהם, היו משוכנעים שהם לוחמים את מלחמת הצדק, שאין פגם בהתנהגותם ושאין דופי בדוגמה החינוכית שהם מראים.
דוגמאות לעיוורון שלנו כלפי עצמנו אני מקבלת מדי יום. כמו אותה אישה שאמרה לי: "אני נותנת המון ולא דורשת דבר לעצמי, אבל מי שלא מעניק לי באותה מידה אני מעיפה אותו". או כמו אישה אחרת שקיימה מערכת יחסים בת שנים רבות עם גבר נשוי, ובמשך כל אותו זמן היא הפעילה עליו לחץ לדרוש ממנו לספר לאשתו על הרומן הצדדי שלו. יום אחד הוא נכנע וסיפר לאשתו, ולמחרת ביצעה האישה הנבגדת ניסיון התאבדות. שאלתי את המטופלת שלי מדוע דרשה ממנו לספר לאשתו דבר כה מכאיב. "כי אני אדם הגון מאוד, והאמת חשובה לי יותר מכל דבר אחר", הסבירה. או כמו אותו רואה שחורות ששאלתי אותו אם הוא כל הזמן פסימי, והוא החזיר לי במחאה: "אני לא פסימי, אני פשוט יודע שיהיה רע".
יתכן שנדמה לך שהדברים אינם חלים עליך. אתה בוודאי מגדיר את עצמך כאדם רגיש ומצפוני. "אני לא אגואיסט ולא אגוצנטרי", אתה אומר לעצמך, "אני חושב תמיד על אנשים אחרים". אבל האם מעשיך מעידים על כך? האם בחנת בכלל אי פעם את מעשיך? אם תעשה זאת תגלה כל כך הרבה מעשים הסותרים מה שאתה חושב על עצמך, שלא תהיה מסוגל להסביר על מה אתה מסתמך כשאתה מייחס לעצמך תכונות נעלות אלה.
תשעים ותשעה אחוזים מן האנושות חיים תשעים ותשעה אחוזים מן הזמן בהימנעות מאמיתות כואבות. קרוב לוודאי אפוא שהדברים רלוונטיים מאוד גם לגבי ולגביך. לכן השכנוע שלך ש"אתה לא כזה" צריך להוות עבורך סימן המזעיק אותך לבחון את התיאום בין מה שאתה חושב על עצמך ובין מעשיך והתנהגותך. דבר זה הוא קריטי לצמיחתך, משום שככל שאתה מתכחש יותר לאגוצנטריות שלך, אתה מתקשה יותר להתחבר עם החלקים הגבוהים שלך.

איוולת האגו מונעת מאתנו לממש את הגישות האינטליגנטיות שהתודעה ההוליסטית מציעה

התפקיד הראשון של האגו הוא אפוא להיות כל מה שאנחנו מדמים על עצמנו. האגו הוא למעשה התדמית שלנו. אמנם אנשים רבים גאים בכך שהם "מחוברים לעצמם", אבל האמת היא שהחיבור שלנו איננו עם עצמיותנו האמיתית אלא רק עם האשליות שמהן מורכבת תדמיתנו, וכל הערכתנו העצמית תלויה בכך שנמשיך להאמין שתדמית זו היא אנחנו עצמנו.
אנחנו כמו אותו אדם שהתלונן שאינו יכול לישון. הציעו לו לעלות להרים, ושם, בשקט ובשלווה, בוודאי יירדם. הוא עשה כן, ובבוקר קם סחוט לגמרי. שאלו אותו: "לא ישנת?" השיב: "ישנתי נהדר, אבל חלמתי כל הלילה שאני לא ישן". או כמו אותו עיתונאי צעיר ושאפתן שחלם להשיג סקופ. יום אחד נפל לידיו נושא עסיסי. הוא חקר אותו מכל הצדדים ולבסוף מסר אותו למערכת ברגע האחרון לפני סגירת העיתון. בלילה הוא לא יכול היה לעצום את עיניו בגלל חשש שהסיפור אינו נכון. בבוקר רץ לפתוח את העיתון, קרא את הידיעה שלו ונרגע: אם זה כתוב בעיתון, סימן שזה נכון.
קודם אנחנו ממציאים את עצמנו, אחר כך אנחנו משוכנעים שזאת האמת. ולאחר ששכנענו את עצמנו במעלותינו, לא נותר לנו אלא לשכנע גם אנשים אחרים בקיומן. במשך השנים התמלא מיכל האגו שלך באמונות כה רבות על עצמך, שהן הפכו לפיגום הדימוי העצמי שלך: אני חשוב, אני מיוחד, אני שונה מהאחרים, אני יותר מוצלח מהאחרים, קורים לי דברים מיוחדים שאינם קורים לאחרים, יש לי מחשבות מעניינות, אני מייצר רעיונות מקוריים. אנשים רבים אמרו לי שסיפור חייהם ראוי לספר, אבל אחרי ששמעתי מה עבר עליהם מצאתי שהוא יכול למלא בקושי חוברת דקיקה ולא תמיד מעניינת. אולי אנחנו לא חושבים בצורה מפורשת שאנחנו מרכז העולם, אבל כל אחד מאתנו מתהלך עם הרגשה שלקיומו יש משמעות מיוחדת. תודעתנו הסלקטיבית סופגת רק מה שמחזק אמונות אלה, ודוחה ממנה והלאה כל מה שמטיל בהן ספק.
וכך עוסק האגו כל הזמן בתמרונים המיועדים להשיג לנו הוכחות שאנחנו צודקים ומוצלחים. אם מישהו יערער על צדקתנו, יתעלם מאתנו, יזלזל בנו או לא יתן לנו מה שלדעתנו מגיע לנו, יפעיל האגו את האמצעים שלו: דרישות, תביעות, כעס, עלבון, בגידה, פרידה. הסימן הטוב ביותר לכך שאתה בתודעת האגו הוא בהיותך בטוח שאתה צודק בכל מה שאתה חושב, ובהיותך משוכנע שהרעיונות שלך באים ממעמקי החוכמה. רוב המאבקים שלך ברוב תחומי חייך, רוב השאיפות, רוב התסכולים, רוב ההתמודדויות והסכסוכים, הם חיילים בצבא הסדיר שאתה מפעיל כדי להגן על אשליית החשיבות שלך, החוכמה שלך וצדקת הדעות שאתה מאחסן בראשך.
האגו הוא מאגר התאוות והתשוקות, הגאוות והיומרות, הכעסים והעלבונות. הוא מכיל כל מה שמפריע לנו להיות הוליסטיים: אנוכיות, נצלנות, חוסר התחשבות, חמדנות, תאוותנות. שבעה חטאים שדינם מיתה מנה תומס אקווינס הקדוש: תאוות בצע, רעבתנות, עצלות, זעם, גאווה, תשוקה, קנאה. אלה הם שבעת צעיפי האיוולת של האגו החוסמים את הכניסה לתודעתנו ההוליסטית, ומונעים מאתנו לממש את הגישות האינטליגנטיות שהיא מציעה.
האגו הוא מולדת המחשבות האגוצנטריות. המניע הנצחי שלו הוא חיפוש תועלת אישית והגנה על כבודנו ומעמדנו וצדקתנו. החשיבה שלו מתמקדת תמיד בטובת עצמנו, והפתרונות שהוא הוגה תכליתם לספק מאוויי לב אישיים. לכאורה, זה בדיוק הדבר הדרוש לנו כדי לקדם את עצמנו. אבל המטרות של האגו הן תמיד קצרות טווח בזמן, במרחב ובתבונה. אלה מטרות הסובבות סביב סיפוקים מיידיים, ואין בהן שום חשבון לגבי צרכינו הגבוהים והמתמידים. לכן האגו, שאמור היה לדאוג לאושרנו, מהווה למעשה נקודת התחלה של כל הקונפליקטים שבהם אנחנו מעורבים.

כשקערת האגו שלנו מתרוקנת, אנחנו מנסים לשאוב אשליה של כוח על ידי החלשת הזולת וכיווצו, וכך אנחנו שומרים על יתרון מדומה לטובתנו

אלה בינינו החושפים את האגו שלהם לעין הם רברבנים, מתנפחים, יהירים, כועסים, מבטלים דעות אחרות ומלאי בוז לאנשים אחרים. האחרים, שאצלם הוא סמוי, הם ביישנים, נפגעים ונעלבים. אבל גם אלה וגם אלה יומרניים ותובעניים. ההבדל הוא בסגנון, בשיטה ובמידה, לא במהות ולא במשמעות. השתלטן משיג את מבוקשו באמצעות כוח, הערמומי באמצעות מניפולציות רגשיות והחלש באמצעות ניצול.
הקדמונים האמינו שהארץ היא מרכז היקום, ושהאדם הוא עילת העילות לבריאת העולם. הראשון שהעז למתוח ביקורת על אקסיומות אלה היה ניקולאוס קופרניקוס, שפירסם בשנת 1543 את התיאוריה המהפכנית לפיה השמש, ולא כדור הארץ, היא מרכז מערכת השמש שלנו. היתה זו מכה ניצחת לאמונה שכדור הארץ הוא מרכז היקום וכל גרמי השמים נעים סביבו. האדם ירד מגדולתו הקוסמית והפך לסתם תושב על אחד מכוכבי הלכת המקיפים את השמש, בפריפריה נידחת של היקום.
מכה אנושה עוד יותר לאגו האנושי היתה הגילוי שדבר אינו מסתובב סביבנו, מלבד הירח היחיד שלנו. ואת המכה האחרונה לאגדת "האדם אדון היקום" נתן אדווין האבל, שבנה לפני שמונים שנה טלסקופ המראה עד כמה מקומנו ביקום מרוחק מהמרכז הדמיוני של היקום, ומציג את כדור הארץ בממדיו הזעירים כפרבר רחוק של אחת ממיליארדי הגלקסיות. בפרספקטיבה קוסמית איננו אפוא אלא תולעים. מה עוד נותר לאדם לעשות כדי לשמר את האשליה שהוא בבת עינה של הבריאה מלבד ניפוח האגו האישי הקטן שלו, וטיפוח האשליה שכל האנשים האחרים הם לוויינים המסתובבים סביבו?
המדען וסופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב, באחד מסיפוריו המקסימים, מתאר מחשב-על בשם אי סי שבנה האדם העתידי, עם יכולת להתפתח מעצמו לכל דבר שירצה. מחשב זה ידע לענות על כל שאלה, מלבד על שאלה אחת: האם יבוא קץ לעולם? וכשנותר לבדו לאחר שהיקום קרס, הוא אמר: "ויהי אור!" ואחר כך נח שבעה ימים. אפילו מחשב מאמין שהוא אלוהי.
כולנו מוצרי אגו רעב לעדיפות ולחשיבות עצמית, מי בדרך זו ומי בדרך אחרת, וההבדלים בינינו אינם מציינים אלא שיטות פעולה שונות, סגנון שונה וטעם אישי. יש המתאמצים להיות יפים יותר, אחרים חותרים להיות חכמים יותר, צודקים יותר, מהירים יותר, מצליחים יותר, עשירים יותר, רזים יותר. ויש אפילו תחרות מי חלש יותר, סובל יותר, מסכן יותר, מקופח יותר.
אבל מה לעשות במציאות שבה כל אחד רוצה לשמור את העדיפות והחשיבות לעצמו, ואיש אינו מאפשר לזולתו להגיע למעמד נכסף זה? כדי להתגבר על מכשול זה המצאנו שיטות שונות לכווץ זה את זה. כשאנחנו מרגישים שקערת האגו שלנו התרוקנה, אנחנו מנסים להחליש את הזולת כדי לשאוב מכיווצו אשליה של כוח, וכך אנחנו מבטיחים שיישמר פער לטובתנו.
דרכי הכיווץ רבות ומגוונות, והן מוכרות לכולנו: מתיחת ביקורת, הערה, הטלת אשמה, השמצה, לגלוג. כל אלה הן מקצת מהשיטות שבאמצעותן אנחנו נותנים הרגשה רעה זה לזה בשיטת חבר מכווץ חבר. כמעט כל מפגש חברתי נותן הזדמנות למתוח ביקורת על מישהו או ללעוג לו, בפניו או מאחורי גבו. כולנו עושים זאת, זוהי הנורמה שכולנו פועלים על פיה, וכולנו מנסים להרוויח בדרך זו את חשיבותנו העצמית.
פעם, במהלך שיחה ערה עם מישהו על נושא הזוגיות, סיפרתי לו שכתבתי ספר בנושא זה. הנחתי שהוא יגלה עניין, אבל תגובתו המיידית היתה: "ואני כתבתי שני ספרי שירה". חברתי שירה, שמכירה היטב את דעתי על ביקורת ושיפוט, למדה להסוות את הצורך לכווץ אחרים בדרכים מתוחכמות שמעוררות בי כל פעם התפעלות חדשה. למשל, כשהיא רוצה לפסול רעיון שהשמעתי, היא מסתכלת עלי בתדהמה ואומרת: "את לא מתכוונת ברצינות!" או: "מזל שאני מכירה אותך ואני יודעת שאת לא מסוגלת לחשוב כך".
במהלך נסיעה בין עירונית במונית באמצע אוגוסט ביקשתי מהנהג להפעיל את המזגן. הוא פנה לאחור וחזר בזעזוע על דברי: "מזגן?!" ואני ביקשתי להיבלע בכורסה. נהג אחר, שגם ממנו ביקשתי להפעיל מזגן ביום לוהט, שלח אלי מבט מלא בוז בראי ושאל: "גם את שייכת לאלה שאוהבים להיחנק באוויר מסריח במקום לנשום אוויר צח?"
אחת המטופלות שלי התחילה לעבוד במקום עבודה חדש, ונדהמה ממטר העקיצות שבו קיבלו את פניה עמיתיה החדשים. המזכירה שאלה אותה: "את תמיד שואלת כל כך הרבה שאלות?" עובדת בשולחן סמוך שאלה אותה: "לא קיבלת הדרכה לפני שהתחלת לעבוד?" ואחד מסוכני המכירות שאל אותה: "למה פיטרו אותך במקום הקודם?" כשהגיעה אלי היא היתה מוכנה כבר להרים ידיים ולעזוב. "אני רוצה לעבוד בסביבה נעימה ולא בין אנשים שפוגעים אחד בשני", אמרה לי.
הסברתי לה שהקנטה היא נורמה מקובלת בעולמנו האגוצנטרי, ולכן גבוהה הסבירות להתקל באווירה מקניטה כזאת או אחרת כמעט בכל מקום. כשתפסה שרווחתה הפנימית לא יכולה להיות תלויה במציאת סביבה מעודדת אלא ביכולתה להימנע מלקלוט מסרים מכווצים, היא ויתרה על חיפוש נסיבות חיצוניות נעימות, והחלה להתרכז בפיתוח תנאים פנימיים אינטליגנטיים.
הגישה החדשה שרכשה עמדה במבחן כבר למחרת היום, כאשר העיר לה חבר לעבודה: "למה את עובדת עד שעה כל כך מאוחרת? כנראה הקצב שלך איטי". בנחת ובלי כעס היא החזירה את המסר הפגום לבעליו על מנת שיתקן אותו. "אתה שואל כדי לעזור לי או אתה מנסה להוריד לי את המורל?" שאלה בקול נעים, בלי התרסה ובלי קנטור. הוא תיקן מיד את דבריו: "כמובן שאני רוצה לעזור לך כדי שלא תעבדי כל כך קשה". את השיחה הזאת היא סיימה בהערה חביבה: "אני אשמח אם תציע לי דרך לייעל את העבודה שלי כדי שאצא מכאן מוקדם יותר". ובמילים אלה פנתה ממנו כשהיא משאירה אותו מהורהר. אדם זה שוב לא ישגר אליה חצי חיבה מורעלים, משום שהובהר לו שהחצים שלו מוחזרים אליו כדי שיהפוך אותם לפרחים.
ביום חורפי סוער אחד ישבתי כהרגלי מדי בוקר בבית הקפה הקבוע שלי, לא רחוק מדלת הכניסה. הדלת נפתחה, ונכנס עובד עם עגלת מצרכים גדולה, ומאחוריו אישה בחודשים הראשונים להיריונה, אולי אשתו ואולי העוזרת שלו. הוא השאיר את הדלת פתוחה ופנה אל ענייניו. ביקשתי ממנו לסגור את הדלת. הוא פנה אלי נפוח מכעס וסינן: "את לא רואה שהאישה הזאת בהיריון?" הייתי מופתעת מאוד מחוסר ההיגיון של התשובה, אבל מיד התאוששתי ואמרתי לו: "שיהיה לה בהצלחה, אבל אתה מוכן לסגור את הדלת?" ואז הוא שתק נבוך וסגר את הדלת. כנראה הוא נוכח בעצמו שתשובתו לא היתה רלוונטית.
מה קרה? המנגנון האוטומטי שלו לא יכול היה לשאת אפשרות שמישהו מעיר לו, ובסריקה פנימית מהירה מאוד הוא סיפוק לו הוכחה שהוא איש טוב ואני חסרת התחשבות.

הרעב להכרה יכול להיות מסופק רק על ידי אישור של מישהו אחר, וכך הוא גורם לך להיות תלוי כל הזמן בהערכה של אנשים אחרים

רק לאדם יש אגו. העשב אינו מתחרה עם עשב אחר כדי לגדול, והציפור איננה מנסה להשיג ציפור אחרת במעופה. אגוצנטריות אינה מסוגלת להשלים עם האפשרות שאנחנו בינוניים וממוצעים, והיא מטפחת בנו אשליות גדוּלה כדי לפרנס את אהבתנו העצמית. אבל אשליות אינן אמת, והן זקוקות כל הזמן לאישור ולחיזוק. לפיכך אגוצנטריות הולכת יד ביד עם צורך להגן כל הזמן על כבודנו ודעותינו, והיא המקור לתלות שלנו בהערכה ובאישור של אנשים אחרים. היא משעבדת אותנו לנכונותם של אנשים אחרים לתת תוקף לסגולותינו האמיתיות והמדומות, וכך היא הופכת אותנו לכדור משחק שכל אדם יכול לבעוט בו, ולנו אין שום שליטה על תנועותיו. הבודהיסטים משווים אדם אגוצנטרי לשלהבת של נר על מפתן דלת פתוחה, חשוף לפגיעת כל משב רוח, ולהשפעת כל מצב רוח של אדם אחר.
האגדה שאנחנו סובלים מרגשי נחיתות מתנפצת ברעש גדול כאשר אנחנו מגלים את הסגולות שכל אחד מאתנו מייחס לעצמו. החנף לאדם עם תכונות חיוביות ככל שיעלה בדמיונך, והוא תמיד יאמר: "יש לך טביעת עין, קלטת אותי בדיוק". הצבּע על תכונה שלילית והוא יאמר: "אתה לא מכיר אותי".
יש אנשים שמודיעים בקול על סגולותיהם. כשנשאל ג'ון ד' רוקפלר איך השיג את עושרו האגדי, הוריש להיסטוריה את התשובה הידועה: "אלוהים נתן לי אותו". לואי השישה-עשר, כאשר הגיליוטינה המתינה לו, שאל במר לבו: "האם אלוהים שכח כל מה שעשיתי למענו?" זה אותו מלך אשר נהג לומר, כאשר הכרכרה היתה מגיעה בדיוק בזמן: "כמעט הייתי צריך לחכות". ואלוף העולם באגרוף מוחמד עלי הודיע בפשטות: "אני הגדול מכולם".
אבל אידיאליזציה עצמית אינה בלעדית רק לאנשים רברבניים. הרבה יותר נפוצות דווקא השיטות הסמויות, כמו רגישות ופגיעוּת והיעלבות. שיטות אלה אנחנו נוהגים לקטלג כדימוי עצמי נמוך, אבל אין הן למעשה אלא טכניקה ערמומית ורבת עוצמה לחזק את עליונותנו. "הרגיש" ו"הפגיע" מצפינים את הרגשת עליונותם בכתב סתרים ומתחזים לסובלים ולמתייסרים, אבל כפי שנראה בהמשך, רגישות ועלבון וחולשה אינם גם הם אלא כינוי מחתרתי לחיפוש עליונות. מה שמאפיין אפוא את רובנו אינם רגשי נחיתות אלא דווקא רגשי עליונות, גלויים וסמויים, והבלטת תכונות שהיינו רוצים שתהיינה בנו.
הצורך לתת לדעתנו עדיפות מסכל כל אפשרות ליחסים הוגנים ושוויוניים. אתה כל כך פוחד שדעתו של הזולת תועדף, שאתה מוכן לעשות כל דבר כדי להוכיח שדעותיך צודקות יותר. אבל כל אדם שאתה פוגש מנסה לבטל את עדיפותך כדי להשיג עדיפות לדעות שלו, והתוצאה המתמטית של תיאטרון אבסורד זה היא שכולם מנסים לצרוך הערכה ואישור מכולם, ואיש אינו מצליח להרגיש ביטחון בערכו.
"יותר" ו"פחות" הם מושגים של התודעה האגוצנטרית, הדוחפת את כולנו להשתתף במרוץ ההמוני להיות יותר יפים, יותר צודקים, יותר חכמים, יותר מוסריים, יותר מושכים, יותר מהירים. כאילו יד נעלמה מתחה קפיץ נעלם בגבנו אי שם בעבר והתניעה אותנו, ומאז אנחנו לא יכולים לעצור, כי אם נאט את הקצב ישיגו אותנו.
רעיון העדיפות מניע את החברה שלנו. הוא הגורם למלחמות, והוא המקור לכל כאבי הלב, הסבל והאכזריות. אנחנו הורגים זה את זה או פוגעים זה בזה כדי להבטיח שאנחנו טובים יותר. כל אחד מאמין שנחיתות של אדם אחר מרוממת את הדימוי העצמי שלו, וממקום מעוות זה אנחנו שואבים את ההערכה העצמית שלנו. מי מאתנו אינו מרגיש שמחה לאיד כאשר מישהו נכשל? אבל כמה איינשטיינים ודוסטוייבסקים ומוצרטים אתה מכיר? רובנו נועדנו לחיות באפרוריות בינונית, והאומללות שלנו נובעת מהפסד במאבק הנצחי להטביע חותם של ייחודיות סביבנו.
ככל שהצורך שלך בעדיפות חזק יותר, אתה מוכן יותר לשפוט, להאשים ולבקר. זה עוזר לך לפסול אנשים אחרים ולהטיל בהם דופי, וכך לתחזק את אמונתך שאתה בעל תכונות נעלות יותר. עלותו של האגו גבוהה אפוא מאוד. הרעב להכרה יכול להיות מסופק רק על ידי אישור של מישהו אחר, וכך אתה תלוי כל הזמן בהערכה של אנשים אחרים, העושים גם הם ניסיונות סמויים לטעת בך הרגשת נחיתות כדי להעצים את עצמם.
תודעת האגו היא כמו עלוקה המוצצת את מזונה מאנשים אחרים, שגם להם מנטליות של עלוקה, וגם הם מנסים למצוץ את דמם של אחרים. ששה מיליארד בני אדם מסתובבים על פני כדור הארץ בנקודה זו של הזמן ומנסים לכרסם הערכה זה מזה. הם מתרברבים, הם מנסים לשלוט איש ברעהו, הם פוגעים זה בזה, הם צוברים נכסים, הם רודפים אחר ראוותנות ויוקרה, הם מחפשים מוניטין ותהילה, הם שופטים אחד את השני, הם פוסלים זה את דעתו של זה, הם מותחים ביקורת איש על רעהו – וכל זה הם עושים כדי להרגיש שערכם משמעותי יותר.
הידעת שאין דבר על פסגת האוורסט? היא אינה אלא שטח צר, שאפילו נופים כמעט לא רואים ממנה בגלל העננות הסמיכה האופפת אותה. ובכל זאת הדרך אליה זרועה בשלדי מטפסים שלא חיפשו שם דבר מלבד אתגר להיות יותר מכולם, ושקפאו למוות במאמציהם להוכיח את עדיפותם. כאשר נשאל אדמונד הילרי, האדם הראשון שהגיע אל פסגת האוורסט, מדוע הוא מטפס על הר כה גבוה, הוא הטביע את סיסמת האבסורד: "מפני שההר נמצא כאן". למעלה ממאה מטפסים קיפחו את נפשם במהלך המאה העשרים בניסיון להגיע לפסגתו הקפואה של הר מקינלי הידוע לפאר ולשמצה באלסקה. בית הקברות בעיירה שאמון למרגלות פסגת המונטבלאן שבהרי האלפים זרוע בקברים רבים של מטפסים, שנתנו את חייהם בעבור פיסת תהילה שמשמעותה כה אפסית לעולם.
לכמה אנשים לדעתך אתה חשוב ומשמעותי? כמה אנשים בעולם מכירים אותך? כמה אנשים בארץ מכירים אותך? כמה אנשים בעיר שלך מכירים אותך? שחקן הקולנוע הנודע המפרי בוגרט אומר על כך בשנינות: "אתה לא כוכב עד שיודעים לאיית נכון את שמך בקאראצ'י". אולי מדי פעם מישהו אומר לנו מילה טובה, אבל האמת היא שתשעים ותשעה אחוזים של האנשים אדישים אלינו במשך תשעים ותשעה אחוזים של הזמן.
מדי שניה מת אדם בעולם ונולד אדם חדש. חוץ מאשר לקומץ קרוביו ומכריו לאיש לא אכפת, לא על לכתו של זה ולא על בואו של האחר. זה בדיוק גם גורלך וגורלי. בבוא יומנו יבכו עלינו עשרים איש לכל היותר, שימשיכו למחרת בחייהם הרגילים. העולם ימשיך להסתובב, עונות השנה יתחלפו כסדרן, הורים ימשיכו לדרוש מילדיהם לצחצח שיניים, פועלי הייצור ימשיכו להיות עניים, נהגים ימשיכו לקלל זה את זה. דבר לא ישתנה, כאילו כל ביקורך החטוף עלי אדמות לא הותיר כל עקבות.
בעת ביקור שערכתי במחלקה סיעודית בבית אבות ראיתי אנשים קהי שׂכל שלא ידעו כבר מה קורה סביבם, אבל כל אחד מהם היה פעם "מישהו". היה שם מנהל בנק לשעבר, רופא לשעבר, שופט לשעבר, שחקן לשעבר, פוליטיקאי לשעבר. כל תפקיד שהם פינו אוייש מכבר על ידי אדם אחר, שמרגיש נכבד מאוד משום שאינו חושב על כך שבעוד כמה שנים ימצא גם הוא את עצמו במחלקה כזו.
כל קיומנו זמני וחולף. העולם התקיים לפני שנולדנו וימשיך להתקיים לאחר מותנו. כל אחד מאתנו תלוי בשאר היצורים האנושיים החיים סביבו, ואין לאיש קיום בלעדי האחרים. כולנו מחוברים לאותם מקורות קיום: לחמצן הנפלט מהעצים, למזון שהאדמה מצמיחה, לאנרגיה שהשמש מקרינה, ולאיש מאתנו אין קיום בלעדיהם. כולנו חיים על פי חוקי הטבע, ואיש אינו יכול לקבוע חוקי חיים משלו. השמש זורחת ושוקעת, החיטה בשדה מזהיבה, הגשם נקווה בעננים ומרווה את האדמה, וכל זה נעשה בלי שום התערבות והשפעה מצדנו. האין די בכך כדי לתת לנו פרופורציה של ענווה לגבי ממדינו האמיתיים?

רובנו מגיעים למסקנה שלא מספיק להיות שווים עם כולם, שעלינו להיות שווים יותר מכולם

האגו חיוני לילד קטן בצעדי התפתחותו הראשונים, משום שההתרכזות בצרכים של עצמו מבטיחה את שרידותו. אבל תפקידו של האגו אמור להגיע לקצו לאחר שהילד עובר מהתהליך הראשוני של סיפוק הצרכים שלו, לתהליך המשני של זיהוי הצרכים שלו בהקשר הסביבתי. המעבר מהוויית האינפנטיליות המבוססת על אינסטינקטים, להוויית ההבשלה המבוססת על מודעות, הוא הקריטי ביותר בתהליך ההתפתחות שלנו. התפתחות בריאה מציינת פרידה מהעידן האגוצנטרי האינפנטילי, ומעבר לשלב הבוגר שבו הילד בשל להשיג את הסיפוקים שלו תוך ציות לחוקים חברתיים, ותוך שילוב הצרכים שלו בצורכיהם של האחרים. הוא כמו נחש שצריך להשיל מעליו את העור שאינו משמש אותו עוד, ולאפשר את צמיחתו של העור הבוגר.
מדוע רובנו נתקעים בשלב זה, ומאפשרים לאגו להיות הכוח המניע שלנו גם בבגרותנו? מדוע אנחנו מוכנים להמשיך במורשת המגוחכת העוברת מדור לדור של שליטת האגו בחיינו? גם פריץ פרלס, אבי תורת הגשטאלט, בספרו "גשטאלט מילה במילה" תוהה על כך: "לא תמצאו שום בעל חיים, ואף לא צמח, שיסכלו בעצמם את גדילתם שלהם. מתעוררת אפוא השאלה: מדוע אנחנו מוֹנעים את עצמנו מגדול? מה מונע בעדנו מלהבשיל?"
לא נולדנו להיות יריבים זה לזה. נולדנו מחומרים של אור ובהירות שיאפשרו לנו לפתח עצמיות שמחה וחומלת, לחוות אהבה כלפי עולמנו על כל אשר בו ולהשתתף בחיזוקו. אבל מרגע לידתנו אנשים בעלי כוונות טובות והבנה מועטה שפטו אותנו, גינו אותנו, האשימו אותנו, ביטלו אותנו, וכך כפו עלינו לפתח מנגנונים שיגנו על תחושת הערך העצמי המותקפת שלנו. הם לימדו אותנו שאנחנו טיפשים, לא יודעים, טועים, עושים צרות, מציקים, רעים, אשמים. הם האשימו אותנו שאנחנו לא חכמים ומוצלחים כמו "האחרים", שאנחנו לא יודעים מה ש"הם" יודעים, שאנחנו לא מסוגלים לעשות מה ש"הם" עושים. מסרים אלה הולידו בנו צורך עיקש לשקם את ההרגשה שאנחנו ראויים ושווים, וגרמו לנו להשקיע את מירב משאבי הנפש שלנו בניסיון להחזיר לעצמנו את האמון בחוכמתנו ובטוב לבנו.
אמנם הורינו חשבו שאנחנו השמש בחייהם ורצו שיהיה לנו רק טוב, אבל הם הִתנו את אהבתם אלינו בכך שנציית להם ונגשים את הצרכים האגוצנטריים שלהם. וכך למדנו כולנו שאנחנו אהובים לא בזכות עצמנו אלא בזכות היענותנו לאגו של הורינו. זאת היתה אהבה על תנאי, והמסר האמיתי שקיבלנו היה שאנחנו לא ראויים לאהבה כפי שהננו.
הורינו חשבו במקומנו, רצו במקומנו, הרגישו במקומנו, פתרו בעיות במקומנו. ועל כך אומר עדן בספר מאיר עיניים "מאה ואחד רעיונות מטורפים למהפכה שקטה": "כל אידיוט יכול להביא ילד לעולם, אבל צריך להיות גאון כדי לא להרוס אותו". מה הפלא שכל חיינו אנחנו עבדים נרצעים לצורך להוכיח שמה שאנחנו חושבים הוא הכי נכון, שמה שאנחנו רוצים הוא הכי מוצדק, שמה שאנחנו עושים הוא הכי הגיוני? מנת חיים אחת אינה מספיקה לתיקון הנזקים שגרמו הורינו ומחנכינו האכפתיים והאוהבים, ולשיקום הרגשתנו שאנחנו ראויים ושווים כפי שאנחנו.
כשהיית ילד לא היה לדעתך ערך. בכל מקרה שהוריך חשבו אחרת דעתם היתה הקובעת, ואליך הם התייחסו כאילו היית יצור נחות: "כשתגדל תבין", "אני עושה את זה לטובתך", "כשתהיה גדול תעריך מה שאני עושה בשבילך", "תעשה מה שאני אומר לך", "אני יודע מה שאני אומר לך", "אם לא תשמע בקולי אני לא אקח אותך אתי", "אל תתווכח אתי", "אל תתחצף". מה הפלא שכל חייך אתה מנסה להוכיח שדעתך חשובה ושיש לך מה לומר?
עשית משהו דברים רבים שילדים עושים: לכלכת את השטיח, שפכת על המפה, צבעת את הקירות, חנקת את אחותך התינוקת. אבל תמיד היית אשם, ונענשת משום שהוריך לא הבינו שלא היתה לך כוונה לגרום נזק, ולא תפסו שאילו היית מבין מה יהיו התוצאות לא היית עושה את זה. מה הפלא שכל חייך אתה נאבק להוכיח שאתה צודק ושהזולת אשם?
כשרצונותיך התנגשו ברצונותיהם הם אמרו לך שאתה ילד רע ושלחו אותך לחדרך "כדי שתהרהר במעשיך. "תפסיק להתנהג כמו תינוק!" "די!" "לא!" "מספיק!" "אסור!", כך הם הטיפו לך. מה הפלא שכל חייך אתה מרגיש אנוס לכפות את רצונך, ואינך מסוגל לסלוח למי שמתנגד לך?
יחס זה, שהוא אופייני לרוב ההורים, הוליד את הרגשת הנחיתות, שליווה את תהליך התפתחותו של כל ילד כמעט. ועם הרגשת הנחיתות התחיל לנבוט גם הצורך בפיצוי עבורה. כל ילד אמור להיווכח במוגבלות שלו מול העולם, ולנסות לחזק בעצמו תכונות מסוימות שיאזנו את חולשתו. זה מקורה של המוטיבציה האנושית, וזוהי תגובה בריאה של ילד המחפש דרך להיות שווה עם שאר הילדים. אבל מול הסירוס הסידרתי על ידי רוב ההורים, מגיעים רוב הילדים למסקנה שלא מספיק להיות שווים עם כולם, שעליהם להיות שווים יותר מכולם.
בנקודה זו נוצר ההבדל בין הצורך לחפש פיצוי, ובין הצורך לחפש פיצוי-יתר. באנו אפוא ממקום של חוסר ביטחון בערכנו, ושיעורים מוטעים לימדו אותנו לפצות את עצמנו באמצעות חיפוש עדיפות על האחרים. מה שהתחיל כצורך להיות "כמוהם", הפך לצורך להיות יותר מהם. השאיפה הבריאה לפיצוי כדי לגבור על רגש הנחיתות, הפכה לשאיפה לא בריאה לפיצוי-יתר, כדי לגבור על האחרים. וכך מצטרפים המוני ילדים בגיל צעיר מאוד למסע של חיפוש פיצוי-יתר על ידי תחושת עליונות. הסגנון האישי שכל ילד יבחר כדי להגיע למטרה זו יהיה שונה, אבל המטרה תישאר זהה.
מנגנון הפיצוי חיוני כמקור האנרגיה המזינה את המוטיבציה להתפתח כלפי מעלה. כשהוא פועל בצורה תקינה, מאפשר מנגנון הפיצוי לילד להרגיש שייך למציאות בדרך תורמת ומועילה לעצמו ולסביבתו, מוליד הרגשת השתייכות בריאה, ומניע את הילד לפתח את ייחודיותו לטובתו ולטובת הכלל. חיפוש פיצוי בריא מוביל אפוא תמיד לנתיב שבו חיינו ומעשינו הם בעלי טעם ותכלית גם לעצמנו וגם לסביבתנו.
לעומת זאת המנגנון של פיצוי-יתר מעודד מוטיבציה לנצח את הסביבה ולא להשתלב בה. הצורך בפיצוי-יתר מוביל רק בכיוון אחד: להשגת סיפוקים קצרים וחולפים במחיר של תסכולים ארוכים ומתמשכים. אדם שמנסה לאזן הרגשת נחיתות עמוקה על ידי הרגשת עליונות חזקה דומה לנהג שמכוניתו מחליקה על הכביש, וככל שהוא מסובב את ההגה לצד השני המכונית מחליקה עוד יותר. לפיצוי-יתר יש אפוא מחיר כבד, כי הוא בא תמיד על חשבון ההשתלבות הבריאה בסביבה. ואגו הוא פיצוי-היתר שלנו.
פיצוי-יתר יחפש ילד שתופס את המושג "כמו כולם" כפחות מכולם, ומבין שכדי להיות בעל ערך הוא צריך להיות יותר מכולם. ומכיוון שכמעט כולנו קורבנות של גישות חינוכיות מוטעות, דין זה חל כמעט על כולנו. וכך, במקום לפתח תחושת השתייכות באמצעות תרומה, רובנו מחפשים תחושת השתייכות באמצעות תחרות.

קיומה של אשליה תלוי בכך שלא נדע שהיא אשליה, ושנחשוב שהיא אמת

האגו צורך וחומד ותובע ואינו נותן דבר בתמורה. מכיוון שאתה מייחס לעצמך תכונות חיוביות שאינן בך ומכחיש תכונות שליליות שקיימות בך, הדימוי העצמי שלך נשען על אוסף של תכונות שרבות מהן בדית מלבך. ועל כזבים אנחנו חייבים להגן כל הזמן, משום שקיומה של אשליה תלוי בכך שלא נדע שהיא אשליה ושנחשוב שהיא אמת.
לכן האגו הוא הגיהנום שלך. הוא כמו תרמיל מלא ציפיות שלא התמלאו: מישהו קיפח אותך, מישהו מנע ממך משהו שהגיע לך, מישהו לא אהב אותך, מישהו לא התחשב בך, מישהו לא נתן לך את היחס שהיית ראוי לו, ואתה מחפש כל הזמן כיסוי לגרעונותיך. אבל ציפיות האגו אינן ניתנות לסיפוק. זה טבען. הן הולכות אתך לכל מקום, וגם אם תיסע לקצווי תבל הן תהיינה אתך ותהפוכנה את חייך למסע תלאות.
האגו הוא אהבה לעצמנו כפי שנדמה לנו שהננו. בשלב ראשון אנחנו ממציאים תדמית אטרקטיבית, אחר כך אנחנו משכנעים את עצמנו שתדמית זאת היא אנחנו, ואז אנחנו מתאהבים בה. נדירים מאוד האנשים המבחינים בין האמת והבדייה, ומעטים עוד יותר אלה הפועלים להפוך את הבדייה לאמת. אבל בדייה זקוקה לאישור חוזר ונשנה, ומכאן נולדה התלות שלנו בדעתם של אנשים אחרים.
כשאנחנו לא מחוברים לעצמיותנו המוגשמת, אין לנו שום נקודת התייחסות להערכת עצמנו, מלבד ההד שאנחנו מעוררים אצל אנשים אחרים. מכאן נובע כל הסבל שאנחנו חווים, שנעוץ כולו בתלות שלנו זה בדעתו של זה, ובפחד שאנשים אחרים לא יזַכו אותנו בהערכה ובאישור. רוב הקשיים שלנו הם ביטויים שונים של הצורך להרגיש רצויים, מוערכים ואהובים, וצורך זה הפך את כולנו לתלויים זה בחסדיו של זה.
מישהו אומר לך שאתה טועה ואתה קורס, מישהו אומר לך שאתה צודק והשמים מחייכים אליך. אוהבים אותך ואתה מתמוגג, מתעלמים ממך ואתה מתמוטט. כל אדם יכול לרומם את רוחנו לשחקים או להפילה לתהומות. וכך הפחד מדחייה הוא בן הלוויה הקבוע שלך כל עוד אתה תלוי כל כך בהערכתו של הזולת, שיכול להעניק לך אותה ויכול גם להסיר אותה ממך.
אנשים רבים משוכנעים שיש להם בעיה עם עצמם. אם גם אתה חושב שיש לך בעיות עם עצמך, חשוֹב שנית. אין לנו שום בעיות עם עצמנו. כל הבעיות שלנו נובעות מיחסי הגומלין שלנו עם אנשים אחרים, המתנהלים מתוך תלות הדדית זה בדעתו של זה. פריץ פרלס, אבי גישת הגשטאלט, אמר שחרדות הנתפסות כבעיה של האדם עם עצמו אינן אלא תולדה של הצורך לשאת חן: האם יקראו לי ילד טוב? האם יקבלו דברי אישור? האם אזכה למחיאות כפיים או לקריאות בוז?
אנשים רבים משוכנעים שהבעיה שלהם היא חוסר ביטחון עצמי. גם זו טעות. אנחנו לא חסרי ביטחון בעצמנו אלא אנחנו חסרי ביטחון באנשים אחרים וביחס שלהם כלפינו. אינך יכול לבטוח בשום אדם אחר שבו אתה תלוי להערכתך העצמית, כי לעולם אינך יכול לדעת אם הוא יעניק לך הכרה והתייחסות או זלזול והתעלמות.
וכך אתה לכוד בפחד מפני דעתם של האחרים כמו איל שנלכד בענפי השיחים, ואנשים אחרים לכודים באותו פחד מפני הדעה שלך עליהם. כל אחד אפוא גם משועבד לרעהו וגם נוגשׂהעבדים שלו. שים לב לכל הדעות והביקורת והעצות וההערות והשנינויות והשאלות המתסכלות שאנשים ממטירים זה על זה, ותגלה מדוע אתה לחוץ ומודאג ומתוסכל.
במיוחד בולט הדבר במערכות יחסים אינטימיות. "אני זקוקה מאוד לחום ולמילה טובה", אומרות המון נשים, משוכנעות שהן מבטאות בכך אינטליגנציה רגשית גבוהה, ואינן תופסות את עומק הנזקקות לאישור שהן מביעות.
בחצר טריניטי קולג' בקמברידג' מתנוסס עץ התפוח שבצלו, לפי האגדה, חיפש אייזק ניוטון מנוחה וגילה את כוח הכבידה. אין זאת אלא שאותו כוח שהפיל את התפוח על מצחו של ניוטון, מפיל ישר על קודקודנו כל דעה של מישהו עלינו. שפינוזה אמר שלו יכלה אבן לחשוב, בוודאי היתה רוצה להיות מנותקת מכוח הכבידה. גם אנחנו, אילו תפסנו את הגיהנום שאליו זורק אותנו הפחד מדעתם של אנשים אחרים, לא היינו רוצים דבר אלא חופש ממנו. אבל, כפי שנראה בהמשך, אנחנו לא יכולים לצאת לחופשי כל עוד אנחנו מייחסים ערך כה ממשי לדעות, שלנו ושל האחרים, וכל עוד אנחנו מקיימים בינינו את ההסכם השׂטני הבלתי כתוב: אתה תתייחס אל דעתי כאילו היא קובעת מי אתה, ואני אתייחס אל דעתך כאילו היא קובעת מי אני.
הנה קטע שנון מהספר "דון קישוט" של שלדון ב' קופ, המתאר את הדעה הכללית של בני העיר סלמנקה על בן עירם שבחר להגשים את עצמו במקום להשתעבד לדעתם עליו: "בני משפחתו של דון-קישוט ואנשי קהילתו חשו צער עמוק כאשר הסתבר להם שהוא בחר להאמין בעצמו. הם התייחסו בבוז מוחלט למשאלתו להגשים את חלומו. אחייניתו הצדקנית, בעלת הבית היודעת מה טוב לכולם, הסַפָר המשעמם, כומר הכפר השחצן – אף אחד מהם לא ראה שום קשר בין שגעון האבירים שלו ובין אווירת הקנאות הדתית שלהם, וכולם קבעו כאיש אחד שהספרים המסוכנים שקרא הם שבלבלו את דעתו".
המציאות שבה אנחנו חיים הנה כמו רשת מורכבת מהמון קורים שאנחנו טווינו, ואנחנו כמו המון עכבישים הלכודים בה ולא יכולים להינתק ממנה או זה מזה. כדי שתהיה להם איכות חיים אמיתית חייבים העכבישים להבטיח שימולאו הצרכים של כולם, ואז ימולאו גם הצרכים של כל אחד בנפרד. אבל במקום זה בוחר כל עכביש להתרכז בצרכים של עצמו, ואף אחד אינו מגשים את משאלותיו כי המקורות נסתמים.

התפקיד המגוחך ביותר של האגו הוא למצוא חסרונות בזולת, כדי שתאמין שחסרונות אלה אינם מצויים בך

האגו הוא הרגשה שמגיע לנו, שחייבים לנו, שלרצונותינו יש תוקף לגיטימי שהופך אותם לזכותנו. הרגשה כזאת היא המקור שבו נולדים כל העלבונות והתסכולים, מפני שאנשים אחרים אינם מרגישים שהם חייבים לנו משהו, או שלרצון שלנו יש יותר תוקף מאשר לרצון שלהם. האגו אחראי אפוא לכל עלבונותינו וכעסינו ורחמינו העצמיים, ואין בחירה גרועה ממנו כמורה דרך.
יום אחד יצאתי עם חברתי שירה לקניות בקניון. הגענו לחנות לבגדי נשים ושירה רצתה לקנות חולצה לעצמה. היא החלה בחיפוש יסודי ושיטתי בחנות, עברה ממדף למדף, פרשה לרווחה חולצה אחר חולצה, בחנה כל אחת, ואחר כך זרקה אותה למקומה בלי לקפל אותה בחזרה. וכל אותה עת צפתה בנו מהצד הזבנית שהיתה צריכה לסלק לאחר מכן את העקבות שהשארנו, והעלבון היה רשום בבירור בפניה.
קנינו מה שרצינו ונכנסנו למסעדה רעבות מאוד. מלצרית הגיעה ורשמה את הזמנתנו. אבל משום מה ההזמנה התמהמהה. שירה קראה למלצרית ושאלה אותה בטון החמור שלה: "צריך למות מרעב לפני שמקבלים כאן משהו לאכול?" הנזיפות של שירה מנוסחות תמיד בצורת שאלה, משום שזה נותן לה הרגשה שהיא "בסך הכל רוצה לדעת". המלצרית הנבוכה התנצלה ופנתה לזרז את התהליך. כשחזרה עם מגש עמוס היא היתה כבר חרדה וחסרת ביטחון, והיא שפכה מעט מים על השולחן בעת שמילאה את כוסותינו. שירה כיוונה אליה מבט קפדני ושאלה אותה: "את חדשה כאן?" המלצרית המסכנה התכווצה בתוך עורה והבטיחה להיזהר. בתום הארוחה השאירה שירה טיפ של עשרה אחוזים בדיוק. "יש לי עיקרון לתת טיפ גם כאשר השירות גרוע", אמרה, והרגישה נדיבת לב ומרוצה מעצמה.
האגו מגביל את אהבת האדם הטבעית שלנו ואת המוטיבציה שלנו להתחשב בזולת, וכתוצאה מזה הוא מגביל גם את האהבה וההתחשבות שאנחנו מצפים לקבל. לא קשה להבחין בכאב ששירה זורעת סביבה, אבל הכאב הוא רק צד אחד של מפגשים מסוג זה. קיים בהם גם צד אווילי ומגוחך, משום שכל האיבה והעוינות של שירה לא מביאות לה שום תועלת. איש אינו מעריך אותה יותר, איש אינו מכבד אותה יותר, איש אינו אוהב אותה יותר, איש אינו חושב שהיא צודקת יותר, ואיש גם אינו לומד לקח מהערותיה או מתקן את התנהגותו. היש התייחסות מגוחכת מזו? אשר לשירה, היא לא מעלה כמובן בדעתה שהתנהגותה אגוצנטרית. "אני מתייחסת לכל אדם בדיוק כפי שמגיע לו", היא נוהגת לומר, בטוחה שכך נאה וכך יאה למי שאינו עומד בקריטריונים הקפדניים שלה.
הרבה מנסיבות החיים סביבנו טרגיות מאוד למי שמעורב בהן, אבל מגוחכות מאוד במבט מהצד. אישה אחת התלוננה באוזני שבמשך שנים היא רבה עם בעלה משום שהוא לא מסוגל לבטא רגשות. כאשר איימה לעזוב אותו נעתר האיש ואמר לה יום אחד: "אני אוהב אותך". האם היא היתה מרוצה? רחוק מזה. היא הביטה בו בכעס ושאלה: "נו, זה היה כל כך קשה?"
מקרה דומה שמעתי מאישה אחרת שבמשך שנים חזרה והתלוננה: "למה אחיך מביא לאשתו פרחים כל יום ששי ואני לא קיבלתי ממך במשך עשרים שנה אפילו פרח אחד?" יום אחד חזר הבעל הנזוף הביתה עם צרור ורדים ריחניים בידיו. היא הביטה בו מופתעת, ואז אמרה בביטול: "זה לא שווה. זה רק מפני שלחצתי עליך". אין דבר מגוחך יותר מאשר לתבוע מאדם מחווה שיש לה ערך רק אם היא ניתנת מרצון ולא כתוצאה מדרישה.
לפני כמה שנים השתתפתי בקורס לגישור, המכוון להכשיר אנשים ליישב סכסוכים ולנהל משא ומתן חיובי. את הקושי של המשתתפים לעבור מחשיבה שיפוטית לחשיבה משתפת תימצת עורך דין אחד, מפורסם ומצליח, בצורה קולעת: "עד כה מדדתי את הצלחתי בעיקר על פי כשלונם של האחרים". ככל שתעלה למקום גבוה יותר בסולם ההגשמה העצמית, תהיה מגוחכת יותר בעיניך הציפייה של אנשים כה רבים להיבנות על הריסתו של הזולת.
מגוחך לא פחות הוא התפקיד של האגו למצוא פגמים וחסרונות בזולת, כדי לשכנע אותך שפגמים וחסרונות אלה אינם מצויים בך. ועל כך אמר בודהה שאדם המנפח את מגרעות הזולת ומחפה על מגרעותיו, דומה לנוכל המחפה על הפסדיו.
אילו היה חייזר מגיע לכדור הארץ במסגרת מסע בין הכוכבים, בוודאי היה מציין לעצמו כמה מצחיקים תושבי כדור הארץ עם כל התכסיסים והתחבולות שהם מפעילים אחד כנגד השני כדי להשיג עדיפות זה על זה. ביומן המסע שלו היה בוודאי מתאר את המאבק שאנחנו מנהלים בינינו כך: "כל אחד מהם מנסה להיות יותר מהאחרים, אבל כל אחד חשוף לשיפוט של הזולת, שרואה דווקא את הצדדים שבהם הוא פחות מהאחרים".

אנחנו מוקירים את חברינו לא בגלל יכולתם להחכים אותנו, אלא בגלל שנדמה לנו שאנחנו מחכימים אותם

סיגל הגיעה אלי בגיל עשרים ושמונה עם הפרעת אישיות. במשך שנים טופלה בתרופות, וההיסטוריה שלה היתה מרוצפת ברשימה ארוכה של מטפלים: פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות ויועצות חינוכיות. פעם בכמה חודשים היתה נכנסת להתקף פסיכוטי, והוריה המותשים היו לוקחים אותה לטיפול יומי במרפאה פסיכיאטרית. המקרה של סיגל היה בפירוש גדול עלי בכמה מידות ולא הייתי אמורה כלל לטפל בה, אבל בקשה חוזרת של המשפחה מוטטה את התנגדותי.
במפגשים הראשונים התרכזתי בשחזור הביוגרפיה המשפחתית שלה, כפי שכתוב בכל ספרי הפסיכולוגיה. ניתחנו חלומות, העלינו זכרונות קדומים, ובררנו מה מקור הרגשתה שהיא הכבשה השחורה במשפחה. ההזיות שלה התערבבו בזכרונות מציאותיים, והשתלבו יחד במין רקע סוריאליסטי שלא קידם אותנו לשום מקום.
אמנם איש לא ציפה לשיפור משמעותי במצבה משום שכולם היו משוכנעים שאין לה ריפוי, אבל אני לא ראיתי טעם לסייע למי שאינו מסוגל או אינו רוצה לרפא את עצמו. נקלעתי לדילמה: האם להמשיך לדבר על אמה השתלטנית ועל אביה המנוכר ועל אחיה המוצלחים אף על פי שאין בכך תועלת?
יום אחד, בעודה מספרת לי על תסכוליה, דמיינתי שאני מרגלת בארץ זרה ורואה את העולם בעיניים שלה. הפכתי את עצמי לגיבורת עלילה שבה אני בת זקונים המוקפת באחות ושני אחים מוצלחים מאוד, ואני יודעת שאין לי סיכוי להגיע להישגיהם. ואז שאלתי את עצמי שאלה שלא עלתה על דעתי קודם: אילו הייתי אותה ילדה, מה הייתי עושה כדי שאוכל גם אני להטביע איזשהו חותם אישי במשפחה?
כשאנחנו שואלים את השאלה הנכונה, התשובה כבר מגולמת בתוכה. פתאום תפסתי את ההיגיון הפרטי של סיגל: כדי שהיא תוכל להאמין שאינה נופלת מאחיה בכישוריה וביכולותיה, לא היתה לה ברירה אלא להיות משוגעת. השיגעון מילא לגביה שני תפקידים: הוא שימש לה אליבי ושחרר אותה מהצורך להוכיח את עצמה, והוא מיקם אותה בלב לבה של המשפחה, והבטיח לה מעמד מיוחד של זכויות ללא חובות.
ברגע שתפסתי שהמשברים הפסיכוטיים היוו עבורה לא עונש אלא גאולה, פנתה החשיבה שלי לכיוון חדש, ואני התחלתי לשאול את עצמי איך לסייע לה להחליף גאולה בעלת איכות של סבל בגאולה בעלת איכות של שירה. החלטתי לקחת סיכון, ובצעד מפתיע הודעתי לה שלא כדאי להמשיך בטיפול. היא הביטה בי ללא הבנה. "הטיפול עלול להצליח", הסברתי לה, "ואני לא בטוחה שכדאי לך להבריא, משום שתצטרכי לוותר על היתרונות שמביא לך השיגעון". עתה היא היתה נבוכה לגמרי, ואני המשכתי: "אם תתנהגי בצורה נורמלית וההתקפים ייפסקו, את עלולה לאבד את תשומת הלב שאת מקבלת מכולם בלי שתצטרכי לתת דבר בתמורה. תצטרכי לצאת מהבית, ללמוד מקצוע, לחפש עבודה, לדאוג לעצמך, למצוא בן זוג, ללדת ילדים ולהקים משפחה, ואז עלולים לגלות שאין לך בכלל יכולת לעשות כל מה שעושים שאר בני גילך".
היא הרהרה בדברים. "אז מה אני צריכה לעשות כדי שימשיכו לפנק אותי?" שאלה. הלכתי צעד נוסף קדימה. "את צריכה להגביר את השיגעון, כדי שגם בעתיד לא תצטרכי לקבל שום אחריות לעצמך ולהתפתחותך", אמרתי. היא שאלה איך היא יכולה להגביר את השיגעון, ואני זרקתי לה אתגר: "רוצה להתנסות?" ניצוץ של משובה עלה בעיניה. היא הסכימה, ואני הוריתי לה לשחזר את התנהגותה בזמן התקף פסיכוטי, תוך החרפת הסימפטומים: לדבר לא לעניין, לעבור במהירות ממצב של עליצות למצב של שתיקה, להיכנס לדיכאון. "זה יבטיח שתהיי תמיד מרכז המשפחה", סיכמתי את הרעיון המוזר.
התחלנו לעשות חזרות במצבי טירוף מוגזמים כששתינו צוחקות עד דמעות. מעולם לא הייתי מעורבת במפגש טיפולי עליז ושמח כמו זה. סיגל היתה אולי קצת משוגעת, אבל טיפשה היא לא היתה, ולאט לאט היא תפסה את מלוא הגיחוך במצבה. ושם היתה נקודת המפנה. מהרגע שחשפנו את הצד הנלעג שבמצב, סיגל לא יכלה עוד להשלים עם הרעיון שזאת אינה קריקטורה, שזאת היא עצמה.
לאחר שנרגענו התחלנו בעבודה האמיתית שתוביל לדרך חיים שפויה. בעודנו משוחחות בערנות על העתיד הרגשתי שהיא עברה כל מה שעברה, ושאני עברתי כל מה שעברתי, כדי שניגע שתינו בחוכמה שמתגלה רק לעיניים הרואות את הפשטות הבהירה שנשארת לאחר התרת הסבכים.
כשנה לאחר מכן עזבה סיגל את בית הוריה, עברה לדירה שכורה משלה ומצאה עבודה כמטפלת בקשישים. ההערכה שקיבלה מכל עבר לימדה אותה שאפשר להשיג תשומת לב ואהבה גם בדרכים מועילות. היא החלה לבקר במועדון חברתי, ובפעם הראשונה פיתחה יחסי רעות עם בני גילה. ההתקפים הפסיכוטיים פחתו ונחלשו עד שנעלמו לגמרי, ואתם נעלמו גם הקולות שהטרידו אותה.
"אתה גדל ביום שבו אתה צוחק את הצחוק האמיתי הראשון שלך על עצמך", כך אמרה כוכבת העבר אתל ברימור. מה שהופך את כולנו למגוחכים הוא הרצינות הרבה שבה אנחנו מתאמצים להוכיח את חוכמתנו, מול התועלת העלובה שאנחנו מפיקים ממאמצים אלה. התנהגות מגוחכת זו היוותה ציר שעליו נסבו יצירותיהם של מחזאי הקומדיות אריסטופנס ומולייר ואחרים. וולטר אמר: "מעולם לא התפללתי אלא רק תפילה אחת קצרה: הו, אלוהים, הפוך את אויבי למגוחכים. ואלוהים שמע לקולי".
גם ניטשה, ביצירותיו "אנושי, אנושי מדי" ו"מעבר לטוב ולרע", לועג לגיחוך האנושי. באחד הקטעים האירוניים שלו, "מעמד קומי המתרחש בחיים", הוא מתאר מפגש אופייני: אדם אחד מגבש לעצמו השקפה מחוכמת, ומשתוקק להביע אותה בפני חבריו במהלך מפגש חברתי. לאחר ציפייה ממושכת הוא מקבל את רשות הדיבור, ומתחיל לפתח את הרעיון המקורי שלו. לאט לאט הוא מתקרב אל הנקודה העיקרית שהגה. הנה הנה, עכשיו ישמיע את התיאוריה החדשנית שלו. אבל בדיוק ברגע הזה מישהו מתפרץ לתוך דבריו, אומר ממש אותו רעיון עצמו, וחוטף לו את התהילה מתחת לאף. מה הוא יעשה עכשיו? יסכים עם רעיון שהפך להיות של מישהו אחר, או יתנגד לרעיון שהוא עצמו הגה?
אם תשים לב לזרמים התת-קרקעיים בשיחות שבהן אתה לוקח חלק, לא תתקשה לזהות את המאבק הסמוי של כל אחד מהמשתתפים להביע את הדעה הקובעת, לומר את המילה האחרונה, להידחק למרכז ההתעניינות. לעתים קרובות מתקבל רושם שאנחנו מוקירים את חברינו לא בגלל יכולתם להחכים אותנו, אלא בגלל שנדמה לנו שאנחנו מחכימים אותם.
מגוחך לראות באולם קולנוע אנשים בוכים מתוך הזדהות עם טרגדיה של מישהו, וברגע שהסרט מסתיים לא נשאר זכר לחמלה ולהשתתפות עם הזולת וכל אחד חוזר אל מאבקיו האישיים. זוכרים את האבל ההמוני על מותה של הנסיכה דיאנה? ההערצה לאצילות הנפש שלה ולמסירותה לחלשים ולנזקקים חצתה גבולות ויבשות ולבשה ממדים כמעט היסטריים. לכאורה, היתה זו שעתה היפה של החברה האנושית, שהתאחדה באבל על אובדן החסד. אבל לכמה מתוך כל המיליונים האלה, שביכּו את הנסיכה ההומאנית ואוהבת האדם, היה אכפת באמת מה קורה לאותם אלמונים מסכנים שלהם היא הקדישה את מסירותה?
מאחורי שוליו של האבל ההמוני הציצה האשליה המתחסדת שאם אנחנו מזדהים עם מישהו העושה טוב, הטוב דבק גם בנו. בנג'מין פרנקלין ניסח צביעות מגוחכת זאת באופן קולע: "אם אי פעם הייתי הופך לצנוע, הייתי גאה בזה מאוד". ככל שנתאמץ לחפות על האגו באידיאלים גבוהים, הוא תמיד יבצבץ מתחת לציפוי המתקלף ויתגלה במערומיו הכעורים.
לאנשים רבים קשה לקבל את הוויתור על האגו. הם שואלים: "אז מה, הרצונות שלי לא חשובים?" ההוליסט יודע שיש די מקום לכולם, והוא אינו חושב שהצלחתו של אדם אחר פוגמת בהצלחה שלו. הוא יודע שכדי שתועלת תהיה אמיתית היא חייבת להיות הדדית. דוגמה מפורסמת לכך היא המקרה של שני מנחים מפורסמים בשתי תוכניות אירוח פופולריות בשתי רשתות טלוויזיה באמריקה, שתוכניותיהם שודרו באותו יום ובאותה שעה. במשך שנים נאבקו שניים אלה על אחוזי הצפייה. פעם האחד זכה בכמה אחוזי רייטינג גבוהים יותר, ופעם השני. יום אחד הם נפגשו והחליטו שיופיעו כל אחד בשעה אחרת. וראה זה פלא, הרייטינג של שניהם המריא.

מסך האשליות, שאמור לתת לנו הרגשה שאנחנו מיוחדים ומוצלחים, חוסם בפנינו את האפשרות להיות מיוחדים ומוצלחים באמת

כמעט כל אדם שאני פוגשת מביא לי הוכחה חדשה עד כמה משבשת חשיבת המנהרה האגוצנטרית את הראייה העצמית שלנו, כפי שניסח זאת הומורוס ב"אודיסיאה": "רק טיפש יחפש היגיון בחדרי לבו של אדם". להלן כמה דוגמאות מתוך אין-ספור מקרים שבהם ביקשו אנשים את עזרתי לפתור בעיה מסוימת, וגילו את חשיבתם הפגומה.
"עשיתי את זה משום שאני כל כך אוהבת אותו", כך הסבירה אישה אחת מדוע מכרה את המכונית המשפחתית בעשירית משווייה כדי להעניש את בעלה הנוטש. אישה אחרת לא אהבה את הבחור שבִתה בחרה משום שלא היה משׂכיל, וכשהבת החליטה בכל זאת להינשא לו החרימה אותה ואותו, ולימים גם את שני נכדיה. "אני אוהבת את בתי ואני כל כך רוצה שהיא תהיה מאושרת, לכן אני לא יכולה לסבול שהיא נשארת עם בחור כזה", הסבירה את מניעיה לאמלל את כולם ואת עצמה. שתי נשים אלה היו משוכנעות שהן חמות ומעניקות ואכפתיות, אף על פי שמעשיהן היו ביטוי של שנאה ונקמנות, שלא לדבר על איוולת וחוסר היגיון.
צעירה אחת הגיעה אלי כדי להיוועץ בי מה לעשות כדי ליצור קשר אינטימי. "כל הגברים שאתם אני נפגשת מסתלקים אחרי תקופה קצרה של היכרות", סיפרה. שאלתי אותה אם יש לה השערה מה מרתיע אותם. "אני חכמה מדי וזה מאיים עליהם", השיבה ללא היסוס. סידרה של שיחות קשות אפשרה לה להתחיל לראות את עצמה באור אמיתי יותר, עד שהיתה מסוגלת להכיר ביהירותה ובשתלטנותה הדוחה. "כנראה שלא הייתי כל כך חכמה כפי שחשבתי", אמרה בכנות כואבת בסופו של התהליך, כאשר התחילה להשתמש בפעם הראשונה באוצרות חוכמתה.
עוד רווקה שלחץ השעון העיק עליה באה לברר אתי מדוע אינה מוצאת בן זוג. "אני יוצאת לפחות פעמיים בשבוע לפגישה עיוורת ולא יוצא מזה דבר", סיפרה. שאלתי אותה אם היא נותנת לעצמה הזדמנות אמיתית לעמוד על טיבו של המועמד, או אם היא פוסלת אותו על הסף. "אני אף פעם לא פוסלת, חוץ ממקרים שיש בעיה קשה", אמרה, והדגימה מהי בעיניה "בעיה קשה": היא פגשה בחור שמצא חן בעיניה מאוד, והם קבעו להיפגש שנית במוצאי שבת. כשעה לפני מועד הפגישה הוא טילפן והתנצל ואמר שבתו מנישואיו הקודמים חולה, והוא נאלץ לדחות את הפגישה. "בחור כזה מיצה את כל הסיכויים אצלי, משום שברור לי שכל שבוע יהיה איזשהו סיפור אחר עם בתו", הודיעה כלה ונחרצה. חומות רבות של חוסר מודעות עצמית היה עלינו להרוס כדי שהיא תהיה מסוגלת להבחין בנוקשותה ובחוסר הסובלנות שלה.
אישה אחרת אמרה לי שהיא מתחשבת וטאקטית מאוד, אבל בעלה מלא ביקורת ושולל כל דבר שהיא עושה. והיא הביאה דוגמה: "הוא לא אוהב שאני אומרת לו מה אני חושבת עליו". שאלתי אותה מה למשל הוא לא אוהב לשמוע. "הוא לא אוהב שאני אומרת לו שהוא לא שווה במיטה", התחילה לפרט, "ושהוא לא מרוויח מספיק, ושהוא מדבר שטויות". אמרתי לה שנראה לי שהיא הביקורתית והשוללת בין שניהם. "אבל אני אומרת רק ביקורת בונה", דחתה את דברי במחאה, בלי להרגיש כמה מגוחכת הסתירה בין הדימוי של אישה מתחשבת וטאקטית שהיא הדביקה לעצמה, ובין האגרסיביות באופן שבו אמרה "מה שהיא חושבת".
"בעיני חברוּת היא ערך עליון", הצהירה על עצמה אישה צעירה בסדנה שהשתתפתי בה. בתום המפגש הציעה משתתפת אחרת לארגן תורנות לשטיפת ספלי הקפה. כולם נענו ברצון, מלבד אותה אישה שחברוּת היתה לגביה ערך עליון. "מה פתאום לשטוף כלים? אני משלמת עבור הסדנה הזאת ממיטב כספי", אמרה.
צעיר וצעירה באו אלי כדי להציל את מערכת היחסים שלהם. "אני אדם משפחתי ואני מאוד רוצה שהקשר בינינו יצליח, אבל היא הורסת את היחסים", אמר הבחור, איש מחשבים מקסים ואוהב חיים. ביקשתי שיבהיר איך היא הורסת את היחסים. "היא מנסה להגביל אותי ומתערבת בחיי החברה שלי, ואני זקוק לחופש", סיפר. פניתי אל הבחורה, מעצבת גרפית רצינית ושקולה, והתברר שיש לו ידידה שאתה הוא נפגש לעתים קרובות. "וכשאני נפגעת או מקנאה הוא כועס וטוען שאני לא בסדר", אמרה והדמעות נקוו בזוויות עיניה. היינו צריכים לעבוד קשה כדי שהבחור יהיה מסוגל לראות את הסתירה בין הצהרתו שזוגיות חשובה לו יותר מכל דבר אחר, ובין פגיעה עקבית בבת זוגו וערעור כל מה שהם ניסו לבנות ביניהם.
איך ייתכן שאנחנו לא רואים את הסתירה בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו ובין התנהגויותינו השליליות? דילמה זאת מיישב האגו באמצעות הצגת כל דבר שאנחנו עושים באור חיובי: "אני מאוד נאמן, לא התכוונתי לבגוד", "אני תמיד משתדל להיות בסדר, לא תכננתי שזה יקרה ככה", "אני מאוד שקול אבל לא יכולתי להבליג", "אני מאוד הגיוני אבל משהו דחף אותי להתפרץ", "אני מאוד מודעת למעשי אבל הוא כל כך פגע בי שלא הייתי מסוגלת לחשוב בהיגיון", "אני שונא אלימות אבל אני לא מוכן לשתוק כשדורכים עלי", "מאוד חשוב לי לנהוג בהגינות אבל אני לא מוכן לעבור לסדר היום כאשר פוגעים בי", "אני לא פוגעת אף פעם אבל כשיש לי מה לומר אני אומרת".
כך מארגן האגו את הדברים בשורה ישרה, בעוד אנחנו ממשיכים לעשות דברים שאילו הכרנו בהם לא היינו גאים בהם. האמצעי שבו משתמש האגו כדי לרמות את עצמנו הוא מנגנון להצדקה עצמית, שמאפשר לנו לפגוע, לקלקל, לשבש, להרוס, לעשות שטויות, ובו בזמן להיות משוכנעים שאנחנו טובים וחכמים. אבל כל ההצדקות אינן יכולות לבטל את הפער האדיר בין תדמיתנו ובין מעשינו, וסתירה זו מחייבת אותנו להגן בלהט על כל מעשה בלתי הוגן, להסביר כל טעות, להתגונן כל הזמן מאשמה, ולהציג כל מעשה מטופש שלנו כחכם ונבון.
זה מאמץ כה גדול שהוא צורך את רוב משאבי החשיבה שלנו, אינו מאפשר לנו להיפתח לביקורת עצמית אמיתית וכנה, מונע בעדנו לתקן את טעויותינו, ובמקום להשתמש באינטליגנציה שלנו לקבלת החלטות אינטליגנטיות, הוא מגייס אותה לצרכים נחותים של העמדת פנים, התחזות, וחיפוש תירוצים והסברים והצטדקויות. אמירות שכולנו משתמשים בהן בנוסח "הוא גרם לי לעשות דברים שלא ידעתי שאני מסוגל לעשות", או "הוא מוציא ממני את כל הרע שבי", או "בגללו עשיתי מה שלא רציתי לעשות", ממחישות שהפוטנציאל להונאה עצמית מצוי בכל אחד מאתנו.
האירוניה היא שמסך האשליות, שאמור לתת לנו הרגשה שאנחנו מיוחדים ומוצלחים, חוסם בפנינו את האפשרות להיות מיוחדים ומוצלחים באמת. רק אם נוותר על כל ההצדקות והתירוצים למעשינו השליליים, יתברר לנו עד כמה חסרי היגיון אנחנו יכולים להיות בהחלטותינו הגורליות ביותר, ועד כמה חסרי הגינות אנחנו יכולים להיות כלפי האנשים היקרים לנו ביותר.
הכרה כנה כזאת בעצמנו היא כמו מראָה צלולה המשקפת כל בדייה שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, וחושפת כל הונאה שמפריעה לנו לראות מה אנחנו באמת. לכן היא קשה מנשוא. אבל היא הכרחית על מנת שנפסיק להתיימר בתכונות נעלות, וכדי שנפתח תכונות אלה עד שהן אכן תהיינה לנו באמת. וכשתחשוב באמצעות תודעה שרואה רק אמת, תדע שאיש אינו גורם לך לעשות מה שאינך רוצה לעשות, ואיש אינו מוציא ממך תכונות בלי שאלה תהיינה מצויות בך.

האגו מתחזק ממאבק, מתחרות, ממחלוקת ומפילוג, וכל עוד הוא שולט בך, אין שלום בך ולא סביבך

עד כה האמנת שאושרך תלוי בכך שתדאג רק לטובתך. אמונה זו טופחה בך כמעט על ידי כל מי שהיתה לו השפעה עליך. כולם לעסו אותם רעיונות ברוח "אל תותר", "תלמד לעמוד על שלך", "תלמד לאהוב את עצמך". ספרים וסרטים וחכמולוגים שונים לימדו אותך להסתגל לנורמות האגוצנטריות, בהנחה שהתרכזותך בעצמך היא זו שתביא לך את טובתך. אבל נורמות אלה לא סייעו לך להשיג רווחה פנימית, וכפו עליך להיות אדם שאינך רוצה להיות, ושצריך מנגנון מתוחכם של הונאה עצמית ומראית עין כדי להאמין שהוא מה שאינו.
האגו יוצר אצלך את הצורך בעדיפות, וצורך זה גורם לך להיות שביר ופגיע, להיות מושפע מכל מצב רוח של הזולת, ולהיעלב כשמישהו אינו רואה אותך כפי שאתה משתדל לראות את עצמך. הוא גורם לך להיות ערוך להגיב על פגיעה או זלזול בדרך שבה אתה רגיל להגיב: בכעס, בעלבון או בבריחה. כל פעם שאתה פונה לאדם אחר מהאגו שלך אתה מעורר אצלו תגובה מהאגו שלו, וכך שניכם נלכדים בין שני תודעות אגוצנטריות. ממקום כזה לא יכול להיות ביניכם חיבור אמיתי, ולא יכולות להיות הבנה אמיתית, הסכמה אמיתית ואהבה אמיתית, משום ששתי תודעות אגוצנטריות מנוגדות זו לזו במטרות שלהן ובתוצאות שהן מחוללות.
לכן באגו אין שלום. הוא מתחזק ממאבק, מתחרות, ממחלוקת ומפילוג, וכל עוד הוא שולט בך, אין שלום בך וסביבך. אבל זאת לא גזירה ולא חובה שזה יהיה אופי יחסי הגומלין שלך עם עצמך עם הסובבים אותך. הצלחתו של האגו תלויה בהסכמתך להטיל עליו את השליטה בחייך, ואתה יכול לבחור בכל רגע להפסיק שיתוף פעולה הרסני זה ביניכם. זה יקרה כאשר נפסיק לשפוט אנשים אחרים ואז לא ישפטו אותנו, כשנפסיק להיעלב ואז לא יעליבו אותנו, כשנפסיק להגיב בכעס ואז לא יכעסו עלינו.
כדי שהמציאות שלנו תהיה הוויה משותפת של שלום ואחווה אנחנו לא חייבים לשנות את כל העולם, אלא רק את עצמנו. אתה גדל ברגע שאתה מבין שהדרך אל הכוח האמיתי שבך עוברת דרך ויתור על הכוח המדומה שהאגו מציע. וכשתשתחרר מהאגו לא תצטרך להעמיד פנים, ולא תהיה זקוק להונאה עצמית ולמראית עין.
האגוצנטרי וההוליסט חיים באותה ארץ, באותה עיר, באותו רחוב, באותו בית, אבל לא באותו עולם. החוקים שעל פיהם חי האגוצנטרי מכוּונים אל עצמו: "מגיע לי בדיוק מה שמגיע לו", "הוא לא יותר טוב ממני", "מה שמותר לו מותר גם לי". ואילו ההוליסט יודע שלא יהיה לו שלום חיצוני ופנימי בעולם שבו לא נעים לאדם אחר, והוא חי על פי חוק הקובע: "אני רוצה שהעולם יהיה מקום שבו יהיה נעים לחיות גם לי וגם לכל אדם".
האגוצנטרי מסייע ביצירת מציאות כוחנית שכולם הקורבנות שלה וכולם מפסידים בה, וההוליסט חותר להעצים את עצמו דרך העצמת האחרים כדי שכולם ירוויחו. המטרה של האגוצנטרי היא לשפר את רמת חייו, ההוליסט רוצה להעלות את איכות חייו. האגוצנטרי רגיש רק לעצמו ול"אנשים שלו", ההוליסט מרגיש אחריות לעולם כולו בזמן הזה ובימים שיבואו. האגוצנטרי מומרץ ומדורבן על ידי מניע נצחי להשיג עדיפות וחשיבות עצמית, ההוליסט מכיר ויודע היטב מה ערכו משום שהוא הגשים את עצמיותו והביא אותה לדרגה שבה הוא מעריך אותה. האגוצנטרי מרמה את עצמו שהוא הרבה יותר טוב וחכם מכפי שהנו, ההוליסט יודע שהוא בא לעולם עם פוטנציאל להיות כל מה שנכון בעיניו להיות, והוא לומד באמצעות התנסויותיו להיות אדם זה.
אהבה עצמית אגוצנטרית מנפחת את האגו, אהבה עצמית אמיתית מעלימה אותו. אגו דרוש רק למי שאינו מסוגל לראות את עצמו במלוא מגבלותיו. עד כה ראית את גילוייו המרגיזים והמגוחכים של האגו רק באנשים אחרים, ולא ראית אותם גילויים גם בך עצמך. תוכל להמשיך להתכחש לגילויי האנוכיות בהתנהגותך גם מכאן והלאה, אבל לא תוכל למנוע אותם, והם ימשיכו לכפות עליך להתחזות למה שאינך כדי שלא תדע עד כמה אנוכי אתה.
רק התפכחות מהחלום תאפשר לך לראות את עצמך באורה הבהיר והצלול של האמת בלי לפחד מהדברים השליליים שתגלה על עצמך, ורק היא תאפשר לך להיות האדם שעד היום השלית את עצמך שהוא אתה. המלחמה שלנו באגו צריכה להתחיל אפוא בחשיפתו לאור היום. משפט בלתי נשכח אמר פוגו: "ראיתי את האויב, והוא אנחנו". ובטקסטים הבודהיסטיים נאמר: "סלק את הגורם האחד האשם בכל". אויב פנימי זה נמצא בכולנו ואף אחד איננו פטור ממנו. הוא יוכרע כאשר נכיר בקיומו, כאשר לא נאפשר עוד את נוכחותו, וכאשר נבין שאנחנו יכולים להיות הרבה יותר חכמים ממנו.
שמעתי ברדיו סיפור מופלא שצוטט מתוך עיתון אמריקאי. בבית ספר יסודי בעיר קטנה באמריקה ביקשה המורה מהתלמידים לרשום על גיליון את שמות כל התלמידים בזה אחר זה, להשאיר רווח ליד כל שם, ולציין ברווח שנשאר משהו נחמד על אותו תלמיד. כשסיימו התלמידים אספה המורה את הרשימות. ואז לקחה גיליונות חדשים, בראש כל אחד מהם ציינה שם של אחד התלמידים, ורשמה בו את כל הדברים הנחמדים שכתבו עליו חבריו. למחרת חילקה את הרשימות החדשות לתלמידיה. התגובות היו בעיקר של מבוכה: "לא ידעתי שחושבים עלי דברים כל כך טובים". בימים שלאחר מכן ועד תום הלימודים שררו יחסים מופלאים בין כולם לבין כולם.
עברו שנים. יום אחד הוזמנה המורה להשתתף בטקס לוויה של אחד התלמידים שנהרג במלחמת וייטנאם. בתום הטקס ניגשו אליה הוריו של אותו תלמיד, והראו לה את הגיליון המקופל שהוא החזיק אתו כל השנים. בעוד המורה נפעמת, ניגשו אליהם בזה אחר זה כל חבריו של אותו תלמיד. כל הכיתה היתה שם. אחד מהם סיפר שהרשימה שלו נמצאת במגירה העליונה של שולחנו והוא מרבה לקרוא אותה, השני סיפר שאשתו הכניסה את הרשימה שלו לאלבום החתונה שלהם, ותלמידה אחת הוציאה את הרשימה מארנקה: "זה תמיד אתי", אמרה. כשאנחנו אומרים רק טוב אחד לשני מתקפל האגו אל מאורתו ונאלם דום, משום שאיש מאתנו אינו זקוק לו עוד.