המוסד, השועל ואחמד האומלל

ממנטו מורי ( Memento Mori )

"ממנטו מורי" ( Memento Mori ), "ממנטו מורי".
שוב ושוב מזמזמת בראשי האמרה הזאת. אני בוהה שמאלה וימינה, ובעיניים טרוטות אני רואה רק אבק. האבק מחניק, ונלווה אליו ריח חריף של משקאות אלכוהוליים... ודם.
אט אט עולה באפי ומתגבר גם ריח אבק שריפה– ואני מתעורר באחת.

שוכב על הגב, אני בוהה בתקרה הלבנה של בית הקפה. מסגרת נחושת, הנושאת את שברי הזכוכית הצבעוניים של שאריות האהיל הענק, עושה את תנועות המטוטלת האחרונות שלה. מבעד לאבק אני מבחין, כי על רגלי הימנית מונח קצה כוננית המשקאות של הבאר, ועל רגלי השמאלית מונחת כף יד אדם מגואלת בדם.

המציאות אינה מתיישבת עם החלום, ובבת אחת אני מבין. אני שוכב על הרצפה של בית קפה פריזאי. זמן מה לפני כן אירע כאן פיצוץ, ונתערפלו חושי. משהתחלתי לשוב אל עשתונותיי, ראיתי בדמיוני שוב את המראות. אכן, החלום הוא בן שלוש וחצי שנים לערך, ושייך למלחמת ההתשה בחצי האי סיני.

מאז נסתיימה לה מלחמת ששת הימים, בעקבות הפגזות המצרים על כוחותינו, התחפר לו צה"ל והתבצר לאורך תעלת סואץ בשורה של מוצבים חפורים היטב.
מוצב "טמפו" שאל מול פורט סעיד, שלט על שטח המוצא הצפוני של התעלה,
ומוצב "חלבון" שבראס סודר שלט על הכניסה הדרומית לתעלה, וזה האחרון נבחר בשל מיקומו האסטרטגי.

ראס סודר שוכנת כארבעים וחמישה קילומטרים מדרום לעיר סואץ, על שן יבשתית הבולטת מחופו המערבי של חצי האי סיני אל תוך מפרץ סואץ. ביום בהיר ניתן לצפות ממנו על כל מרחב המים שלצפונו עד לעיר סואץ, ואת פתחה הדרומי של התעלה. התצפית מ ראס סודר אף שולטת על מרחבי מפרץ סואץ - עד מאה קילומטר(!) דרומית ל ראס סודר.

בין "טמפו" ל"חלבון" נבנו עוד כשלושים מוצבים על קו המים. מוצבים אלו נבנו היטב, ובשיטה שהפכה אותם לעמידים בפני פגזי הארטילריה של המצרים. בעת הפגזה, היו יורדים החיילים אל מתחת ל"שכבת הפיצוץ" שנבנתה בעיקרה ממסילות ברזל עתירות מנגן ( ושוהים שם מוגנים עד שוך זעם.

כעשרה קילומטרים מאחורי קו המוצבים, נמתח עוד קו הגנה שכלל מוצבים עיליים וסוללות ארטילריה, שלרוב היו פזורות בשטח החשוף. בשל היתרון המספרי של הארטילריה המצרית על זו שלנו, היו נעות הסוללות שלנו בין עמדות החליפין שבמרחבן, יורות על התותחנים המצרים, ומנסות לסייע ליושביהם המופגזים של קו המוצבים שלנו שלאורך התעלה.

עד מהרה היו מפנים התותחנים המצרים חלק נכבד מאישם לעברנו, וכשפגזיהם החלו נופלים בינינו או בסמוך – היינו מדלגים שוב לעמדת חליפין כדי להמשיך ולסייע מבלי להיפגע בעצמנו. לא תמיד היה המזל בחלקינו, ומעת לעת נפגענו גם נפגענו – ושילמנו מחיר דמים. אז גם התוודעתי לתחושה חדשה שלא ידעתי מימי. חלל פי היה מתייבש כל אימת שהיו פגזי המצרים נופלים בקרבתנו. מאוחר יותר, יכולתי לקשר בין שריקת הפגזים שלהם לנפילתם הקרובה, ופי התייבש עוד קודם לכן. אחר כך התחדדו חושי עוד יותר והצלחתי להבחין גם בקול יציאת הפגזים שלהם מהקנה עוד טרם השריקה. יותר מכך, גם למדתי להבדיל בין היציאות שלהם ל"יציאות" שלנו, ובין אם הכלי היורה הוא תותח רוסי בקוטר 130 מילימטר או 122 מילימטר או 152 מילימטר. כל אחד ו"חתימת" היציאה שלו...והפה שלי מתייבש !
המצרים יורים עלינו, ואנחנו יורים עליהם. כך, יום יוצא ויום בא - ועוד יום ועוד אחד.

הייתי תותחן צעיר, מהיר, ויהיר - ומהיום הראשון של הטירונות, אני מתחבר עם דודי.
דודי, בנם של זוג הורים ישראליים שורשיים, יועד ונתקבל לעתודה אקדמאית טרם גיוסו. כבר ביום השני להכרותינו, אני מבחין כי אנו חשים משיכה הדדית, וכי אני יכול לבטוח בו בכל. "בסופו של דבר, החלטתי להתגייס כמו כולם, ושהלימודים יחכו" – כך הוא שח לי עת שהוא מגלגל באוזני את החלק האחרון של קורות חייו. מהיום הראשון של הטירונות אנו סמוכים זה לזה, ובכל עת שאני משתובב או מתקוטט, הוא שב ואומר לי: "הצנע לכת שועל, הצנע לכת"...

הריהו עלם דק ותמיר, המתנשא לגובה של מטר שמונים וחמש – ובקצהו ראש מוארך, שיערו בהיר. עיניו תכולות ושוחקות רוב הזמן, והן מצטמצמות כדי סדק דק כל אימת שאני שח לו: "יש לי רעיון..."

מהר מאוד אנו מגלים כי דודי מבוגר ממני בדיוק בעשרה ימים. כן, שנינו "עקרבים".
ה"עקרב" שייך ליסוד המים, וזה מסביר את חיבתו של דודי לסירות ולדיג – ואת חיבתי לשחייה, שיט וצלילה. ה"עקרב" מתאפיין גם בנאמנות ובדרישתו לנאמנות בתמורה. נקודה זו מתבררת בתוך זמן קצר להכרותינו, והופכת לדבק של החיבור בינינו - אף שאני משער כי יש עוד איזה עניין או שניים באישיות שלנו שגורם לכך...

דודי מתנהל לאיטו, צעדיו ארוכים ומדודים. לרוב תמצא בין אצבעותיו סיגרית "טיים" דלוקה, ומבין שפתיו הדקות עולה שקשוק ומצמוץ סוכריות מנטה. איך שלא תסתכל על זה, הניחוח האופייני של עשן סיגריות ה"טיים" והמנטה תמיד מסגיר את התקרבו – ובלבד שאינו מגיח במעלה הרוח. דיבורו מתון ורך, אין הוא מתלהם. הוא רוכן מעלי כממתיק סוד כל אימת שהוא חפץ בתשומת ליבי, ותמיד זוכה בה.

שקי השינה שלנו פרושים בניצב לזחל התותח, וסמוכים זה לזה. בדרך כלל דודי מסב על מרפקו הימני פניו אלי. אני שרוע על גבי, מביט בו מזווית עיני השמאלית ומאזין לו קשב רב. הוא מלא כרימון, והגם שאינו דתי, כבר קרא את כל ספר ה"זוהר". אני אגב יודע, שהמבינים ממליצים שלא כדאי לקרוא ספר זה לפני גיל ארבעים – שמע תיטרף עליו דעתו של הקורא.

דודי מספר לי שתהלוכת הניצחון ברומא, ה"טריומף" המפורסם, היה מוענק על ידי הסנט רק למצביאים שהובילו אישית את הקרבות. אותו מצביא, היה חייב להיות בשליחות הסנט הרומי למלחמה צודקת, להרוג לפחות חמשת אלפים מאויביו, לשלול שלל רב לאוצר המדינה ולהרחיב את גבולות האימפריה. הטריומף היה אירוע מרהיב, ורב כבוד והדר. "אבל הכי חשוב" סח לי דודי: "על המרכבה הנוצצת, מאחורי הטריומפירטור, עמד
עבד, ולחש באוזניו שוב ושוב: "Memento Mori, Memento Mori"(בלטינית: זכור כי אתה צריך למות). כלומר: אל אף הצלחתך, מזלך וגדולתך, אינך בן אלמוות.

דודי הוא ידיד ורע אמיתי, ותמיד אנחנו יחד. שמירה – הוא איתי, מטבח – אני איתו, אלונקה – כתף אל כתף, יוצאים הביתה – יחד, נשארים שבת – לא נהיה לבד. החבר'ה והמפקדים נדים לנו בראשם וקוראים לנו "שו-דו" (שועל+דודי). "שו-דו" הם אומרים, "תביאו ג'ריקן", "שו-דו" - שמירה אחרונה, "שו-דו" - טיפול בקנה...

לכל מקום ולכל משימה – אנחנו יחד: הוא הססן ושקול, ואני נועז ונחוש. הוא ישר ותמים דרך, אני מתמרן ומאלתר. הוא מרגיע ומפשר, ואני מתסיס ומתגרה. הוא נחבא אל הכלים, ואני מחציף פנים. הוא כרוך אחרי, ואני כרוך אחריו. אני יושב איתו בשקט, והוא בא איתי לכל מעשה קונדס. לעיתים עובר בינינו הרבה - עת אנו שותקים יחד שעות, ולעיתים אנו צווחים עד כלות הנשימה - ממהתלה או מתיחה ערמומית ומוצלחת.

עוד תקרית אש ועוד תקרית. אני ודודי תמיד יוצאים ללא פגע. אך לא כך כולם. אני שח לדודי שוב ושוב: "הישאר קרוב אלי, ונעבור את המלחמה בשלום".
"Memento Mori" שועל, "Memento Mori" אומר הוא לי, ושוב עיניו מצטמצמות כדי סדק דק.

באחת ההפוגות אני מספר לדודי על התופעה של התייבשות חלל הפה שלי כל פעם שאני שומע "יציאה" של תותח מצרי. הוא תולה בי מבט מלא חמלה, ועיניו הכחולות נוצצות במשובה. בנחת הוא שולף את חפיסת סיגריות ה"טיים" שלו, מצית לו אחת, נושף את העשן אל על ומתחיל להסביר לי: "זהו רפלקס מותנה על שם פבלוב, פסיכולוג רוסי שגילה אותו. המוח שלך מקשר את הסכנה שבפגזים המתפוצצים סביבנו, עם קול יציאתם מהקנה. אז מתייבש חלל הפה – תגובה פיזיולוגית נורמאלית של הגוף לפחד."

"אז זהו?" אני שואל אותו, "כל פעם שאני אפחד יתייבש לי הפה?" דודי מחייך במשובה ושח לי: "רק עד שתתגבר, אם תתגבר, על הפחד הנובע מאותו מקור..."
ואכן זה לא לוקח יותר מידי הפגזות עד שאני מתרגל לכל העניין הזה של פגזים מתפוצצים סביבי. לרעש ההתרסקות המחריש אוזניים, לריח אבק השריפה, לאבק ולחול המתעופף לכל עבר - ומחליט שאין לפחד יותר מהפגזים, ממילא יהיה אשר יהיה...

שבת. שוכבים באין מעש. השמש המדברית של תחילת יולי 69 בהירה להפליא, ומלהיטה את החול היבש של סיני כדי הבל. קולות הירי של הסוללה השכנה נשמעים מרוחקים ובלתי שייכים, כמו גם קולות הנפץ של הפגזות המצרים. ניחוחות רחצת השדה של החבר'ה בקדמת התותח, מתערבבים עם ריח הטבק של דודי. הוא מעשן, ואני חולם בהקיץ על הבית: ההורים, האוכל, וחמוקיה של חברתי. אה כן, והמכתב
שהגיע מאנטוני.

אנטוני הוא אחיה הצעיר של אימי, דוד אמיתי, לא סתם "דוד". הוא ואימי הם פליטי השואה היחידים ממשפחה בת שמונה נפשות. בדרך לא דרך, חמק דנן מציידי הגסטפו והאס.אס. באירופה, ונחת לו אחר כבוד בשבדיה. אחת לשנתיים הוא מגיע לארץ לביקור, ואני לומד להכיר, לחבב ולהעריך אותו עד מאוד.

הריהו גבר ממוצע קומה ומוצק גוף. הילוכו אינו סימטרי וקופצני משהו, זכר לפגיעת כדור שירו רודפיו הנאצים - וננעץ בירכו. חמישים שנותיו אינם ניכרים בו, שכן גזרתו נאה והוא כולו חיוניות. מעל מצחו הגבוה, משוכה לה לאחור בלורית שיער בצבע פשתן, ומתחת – זוג עיניים אפורות כפלדה משובחת. ברצותו, יעטו עיניו בת שחוק מלבבת, וברצותו –ישגרו אל ליבך צלצלים קפואים.שפתיו המלאות משורבבות לפנים, נוטות מעט שמאלה - כאשר הוא מסב את עיניו בטרם ישיב אומר. דיבורו לקוני וממוקד, הגם שהוא ממשיל את מוצא פיו.

לטעמי לא תמצא אדם נבון ממנו, ככל שבפענוח אופיים של בני אדם עסקינן. אנטוני זה מעולם לא טורח לשאת אישה ולהקים משפחה. באלגנטיות רבה היה הודף את טרוניותיה של אימי בעניין זה – עד שזו האחרונה אמרה לבסוף נואש, והניחה לו לנפשו. חביב הוא על הסובבים אותו. מעת לעת הוא שולח תמונה, ובה עלמת חן כל שהיא כרוכה על צווארו, מותחת את גווה הגמיש על קצות בהונותיה - ואופפת אותו במבט מצועף.

הברנש אינו טורח לבזבז את כל חייו בעבודה קשה. אנטוני דנן הוא בעליו של הבר לגלידה הממוקם מעט דרומית למרכז שטוקהולם והמתקרא "ונציה". את הבר הוא מפעיל בחדשי האביב והקיץ בלבד. רב לו בכך, שכן טעמה ואיכותה של הגלידה מעשה ידיו להתפאר – מוניטין רב לה מגטבורג בדרום עד קירונה בצפון.
את החורף, יבלה ביוהנסהוף, בדירתו הקטנה הנוחה והחמימה, וגם יטייל לו במדינות שונות ומשונות ברחבי העולם.

שבדיה, אני מהרהר. זה המקום. מאה חמישים וחמש שנה לא ירו שם ירייה, המדינה עם תקופת השלום הארוכה בעולם. הצבעים השולטים שם: כחול וירוק...אה כן, גם בלונד.
אני נזכר במכתב אותו השארתי בבית בתום החופשה האחרונה: "בוא, תלמד – תראה עולם", הוא כותב. "הסטודנטים מפגינים פה נגד הרעב בבנגלה-דש, ונגד הדברת מזיקים", הוא ממשיך. אני נזכר בסיפורי המסעות: לאסקימוסים יש עשרים ושתיים מילים נרדפות ל"לבן", אך אף לא מילה אחת ל"מלחמה". איזה עולם...
"וואללה" אני חושב לעצמי, "יש להם זמן להפגין, ואיזה "בעיות" יש להם..."

"תבוא" כותב אנטוני, "הנערות תמירות וחטובות גזרה, שיערן חלק ועיניהן בהירות". "תבוא" מוסיף הוא, "ארבעים ושניים מוזיאונים ב שטוקהולם. שלושים ושניים גשרים מחברים ארבעה עשר איים בונציה של הצפון".
"ביום אחד, עברנו מנהיגה בצד שמאל של הכביש לצד ימין. באותו יום לא הייתה אף תאונה" . "תבוא" הוא מוסיף "יהיה נהדר, אני מתגעגע אליך".

מכוון מערב, שולחת השמש אצבעות דקות וכתומות אל הרקיע ואני צף על גלי הדמיון. תחושה נעימה של קרירות וקלילות אופפת אותי. אט ובלאט נעצמות עיני, ואני מניח לשלווה לחטוף אותי אל חיקה של תנומה מבורכת.
איני יודע כמה זמן עבר, וברק מסנוור בועט במצחי, ויודה אותי אל מחוץ לחלום.
גל הדף ענק מטיח אותי כשק חפצים מרופט אל דופן התותח. שאון קצר ומחריש קורע את אוזניי, עצמות גולגולתי נאנקות - ואפילה גדולה שוב יורדת עלי. שניות ואולי דקות, אני פוקח את עיני. שקט מוזר מסביב, ואני רואה המולה רבה. שפתי האנשים נעות אך כל קול לא עולה מהם. הבנתי. נפגענו ממטח של המצרים.

"דודי !!! אני צורח, איפה דודי !?" "כאן שועל, כאן" אני שומע לחישה רפה.
מתחת לדופן השמוטה של התותח, מתוך שלולית ענקית של דם, ננעצו במרכז מצחי עיני התכלת שלו. מחנק לפת את גרוני ועיני הוצפו בדמעות לוהטות, עת שראיתי את שפתיו לוחשות בפעם האחרונה: "Memento Mori שועל, Memento Mori ....להתראות בעולם הבא".