הרעשנים – מתקפת חייזרי המרשמלו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרעשנים – מתקפת חייזרי המרשמלו
מכר
מאות
עותקים
הרעשנים – מתקפת חייזרי המרשמלו
מכר
מאות
עותקים

הרעשנים – מתקפת חייזרי המרשמלו

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

ספר קריאה של הרעשנים! (לא קומיקס)
לינקולן וקְלַייד חיכּו נֶצַח בִּשביל היום הזה. מִשׂחק הווידֵיאוֹ "חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים" הִגיעַ סוף-סוף לָעיר, ודבר לא יעצור אותם מלִהיות הילדים הרִאשונים בַּתור לכיסוחַ חַייזָרים נפוחים מֵהמַאְדים!
כּלומר, דבר מִלבד בַּיִת מלֵא בּאחיות שצְריכות משהו מֵאחיהן האֶחד והיחיד. אז לינקולן זומֵם את התוכנית המושלמת, והכּול רץ חָלק – עד שאחת מֵאחיותָיו הצְעירות זְקוקה לעֶזרה שֶרק הוא יכול להושיט לה.

פרק ראשון

"לינקולן, אתה מוכן בּבקשה להחזיק את הוֹפְּס בִּזמן שאני מנקָה לו הכּלוב?"

"לינקולן, אני רוצה שתלמֵד אותי איך לַעשׂוֹת הוּלה־הוּפּ."

"לינקולן, יש מצב שתעזור לי להבריק את ארונות הקְבורה שלי?"

אחיות. כּולן רוצות ממךָ משהו.

דַמיינו את זה: אני, לינקולן רעש, מתעסק לי בּעניינים שלי בּתוךְ ארון־המצעים־שהפך־לחדר־השינה־שלי, רוקד לי בּסבָּבה בּתחתונים כּי היום שבת.

אבל זה לא סתם־עוד־יום־שבת־רגיל־ומשעמם. היום היה יום השבת הכי מדהים ומרתק בּהיסטוריה של סופי השבועַ! היה לי חופש (ההורים שלי נסעו לכל היום לאיזה סמינר בּנושא "לשיר לעציצים שלכם כּדֵי לעזור להם לצמוחַ"). היו לי המון מטבְּעות (קֶפְּטֶן קוֹיְנְבּוֹטוֹם, קוּפּת החיסכון שלי, היה אפילו כּבד מִדַי בִּשביל להרים). והיתה לי משׂימה: לְהַגיעַ לאולם מִשׂחקֵי הווידֵיאוֹ ולִהיות הרִאשון בּתור (עם קְלַייד, כּמוּבן) לשׂחֵק בּמִשׂחק האַרְקֵייד החדש "חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים".

ומה זה "חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים", אתם שואלים? ובכן, אוּלַי זה רק המִשׂחק הכי אגדי, מטורף ומבוקש בּעולם, כּזה שאף ילד עדיין לא שיחק בּו?!

זה היה אחד מהמִשׂחקים הראשונים שהופיעו בּאולמות מִשׂחקֵי הווידֵיאוֹ כּשההורים שלנו עדיין למדו בַּיסודי. שום ילד בּגילנו לא ראה אותו בּמציאות. כּמו בּיגְפוּט.

רק שאנחנו הצלחנו לִמצוא אותו!

והוא מגיעַ ל"עוֹלַם המִשׂחקים והנִשנוּשים של גָאס".

"לינקולן!" לוּנה הלמה על הדלת שלי והפריעה לריקוד התחתונים. "פּגישת יום פּרוֹיֶקְטים בּעוד חמש דקות."

לא.

לא.

לאאאאא.

לא פּרוֹיֶקְט. לא פּגישה. לא היום!

צנחתי על המיטה ונֶאנחתי לתוך הכָּרית שלי. זה הורס הכּול. למה לוֹרי היתה צְריכה להמציא את המנהג המטופש הזה בִּכלל?

יום פּרוֹיֶקְטים זה בּדִיוּק כּמו מה שזה נשמע: יום מלא פּרוֹיֶקְטים. בּבית עם אַחד־עשׂר ילדים, שנֵי הורים, ארבּע חיות מחמד וּוַאנְזִילָה אחת, בּכל רגע נתון יש לפחות בּנאדם אחד שמנסֶה לגרום למשהו לִקרות. לָרוב מדובר בּכמה אנשים, וכולם צְריכים עֶזרה.

אני מודֶה, יום הפּרוֹיֶקְטים יכול לִהיות דֵי יעיל, נגיד כּשאתה רוצה לִבנות בּחצר רַמְפָּה לאופניים, אבל לא יכול לַעשׂוֹת את זה לבדך. בּמִשפּחה גדולה כּמו שלנו, תמיד תמצא מישהו עם הכּישורים שאתה זקוק להם בִּשביל להשלים את הפּרוֹיֶקְט שלך. כּולם עוזרים לכולם, בּידיעה שביום הפּרוֹיֶקְטים הבא הם יקבּלו עֶזרה בּתמורה — וגם ללא תְמורה.

כּמו שאמרתי, זאת לא עִסקה כּל כּך גרועה — בִּתנאי שאין לך תוכניות אחרות לאותו יום. תוכניות גדולות. תוכניות שיכולות להכריעַ גלקסיות שלמות! לָמה היוֹוֹוֹוֹוֹם? לָמהההההה?

"לינקולן... אֶמְמְ... מַקְלוֹת אֵשׁ! אתה שם? עבוֹר, מַקְלוֹת אֵשׁ!" קולו של קְלַייד בּקע מִתוך הווֹקִי־טוֹקִי. "אתה מוכן למִבְצַע 'לִהיות הראשונים בּתור לשׂחֵק בּ"חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים" ולהשׂיג את הניקוד הכי גבוהַ?' רוּת עבוֹר."

מתחתי את הרגל קדימה ותפסתי את הווֹקִי־טוֹקִי בּעזרת הבהונות — יְכוֹלֶת שפיתחתי בּמהלך סוף שבועַ משעמם בִּמיוּחד בּקיץ שעבר כּשכל האחיות שלי היו חולות — ולחצתי על הכפתור כּדֵי לדבר עם קְלַייד.

"אני כּאן, אבל יש לי חדשות רעות, חבֵר."

לקחתי נשימה עמוקה. "לוֹרי החליטה..."

"שהיא נפרדת מהבחור הגבוה בּסְקִינִי ג'ינס ופנויה למישהו חדש?" יש מצב ששמעתי את קְלַייד מחליק את השֵׂיער שלו.

"קְלַייד! תתרכֵּז! המצב לא טוב." הֶחלקתי לָרִצפּה. "היא מתעקשת לקיים יום פּרוֹיֶקְטים. היום."

"לא."

"כּן."

"לא."

"כּן."

"לינקולן, זה הורס הכּול!"

"אני יודעַ! מה אני יכול לַעשׂוֹת?"

עוד מהלומות על הדלת שלי, והפעם זאת לוֹלה. "אני מקוָוה שכּבר התחלת להתלבֵּש, לינקולן. אף אחד לא רוצֶה לִראות אותךָ בּתחתונים!"

"קְלַייד, הן בּאות לקחת אותי! איך אני יוצא מזה?" קפצתי על הרגליים והתחלתי לדחוס לתיק הגב שלי בּגדים, קוֹמִיקְס וחטיפי פֵּירות מיובשים מהמאגר הסודי. המצב נראה עגום. אוּלַי אצטרך לברוחַ מהבית.

"לינקולן, זה רע מאוד. עבוֹר."

"אני יודעַ."

"כּאילו, ממש גרועַ. עבוֹר. ימֵי פּרוֹיֶקְטים יכולים להימשֵך נֶצח! עבוֹר."

"אני יודעַ! קְלַייד, אתה לא עוזר. עבוֹר."

"מִצטעֵר. בּסֵדר, בּוא נירגע וניקח נשימה עמוקה..." שמעתי את קְלַייד שואף ונושף כּל כּך חזק עד שאני קיבּלתי סחרחורת. "אני יודעַ! אנחנו צְריכים מִבצָע."

"נכון. מִבְצָע חדש," אמרתי.

"מִבְצַע 'הֵיחָלְצוּת מיום פּרוֹיֶקְטים'."

"מִבְצַע 'הֵיחָלְצוּת מיום פּרוֹיֶקְטים בּלי להכעיס אף אחד'."

"מִבְצַע 'הסטה והסחה'?" שאל קְלַייד.

חשבתי על זה קצת. המִבצָע הזה הצליחַ לי לא פַּעם בּעבר, אבל... "לא, אני חושב יותר בּכיוון של מִבצָע בּסגנון 'לעבוד על האחיות שלי ולהסתלק בּסבבה'."

"אה, מִבצָע של 'לעזור בּיום הפּרוֹיֶקְטים בּלי ממש לעזור'. קלאסי."

"מִבצָע של 'להיראות נלהב אבל לִהיות חסר תועלת עד כּדֵי כּך שאף אחד לא ירצה את העזרה שלי ואז אוכל להתחמק בּלי שישימו לב ויבינו מה אני בּעצם זומם'."

"לינקולן, זה גאוני!"

זה בֶּאמת היה גאוני. "ועוד לא הגעתי לחלק הכי טוב. בּכל יום פּרוֹיֶקְטים יש 'מְרחֵף' — מישהו שעוזר לכולם לפי הצורך ולא רק למישהו אחד, ואם אצליחַ לשכנעַ את כּולם לבחור בּי, אז לא אהיה קשור לאף פּרוֹיֶקְט ספציפי. ארחף בּסביבה ואף אחד לא יֵדע אֵיפֹה אני בּדִיוּק צריך לִהיות. כּשאיעלם, אף אחד אפילו לא ישׂים לב שאני אינני. פּוּף!"

"וואו... אתה נותן לי השראה. אני גאה לקרוא לך החבר הכי טוב שלי."

"תודה, קְלַייד. גם אני." חלק מִמני ידע שכּל זה אפילו לא נשמע הגיוני, אבל כּל כּך התרשמתי מֵעצמי שהתעלמתי מזה ועשׂיתי סַלְטָה מהמיטה. אמנם נִמרחתי על הרִצפּה בּצורה מוזרה, אבל זה לא קילקל לי את מצב הרוחַ. "זה בֶּאמת הולך לעבוד. 'חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים', הִנֵה אנחנו בּאים!"

 

עוד על הספר

הרעשנים – מתקפת חייזרי המרשמלו ניקלודיאון

"לינקולן, אתה מוכן בּבקשה להחזיק את הוֹפְּס בִּזמן שאני מנקָה לו הכּלוב?"

"לינקולן, אני רוצה שתלמֵד אותי איך לַעשׂוֹת הוּלה־הוּפּ."

"לינקולן, יש מצב שתעזור לי להבריק את ארונות הקְבורה שלי?"

אחיות. כּולן רוצות ממךָ משהו.

דַמיינו את זה: אני, לינקולן רעש, מתעסק לי בּעניינים שלי בּתוךְ ארון־המצעים־שהפך־לחדר־השינה־שלי, רוקד לי בּסבָּבה בּתחתונים כּי היום שבת.

אבל זה לא סתם־עוד־יום־שבת־רגיל־ומשעמם. היום היה יום השבת הכי מדהים ומרתק בּהיסטוריה של סופי השבועַ! היה לי חופש (ההורים שלי נסעו לכל היום לאיזה סמינר בּנושא "לשיר לעציצים שלכם כּדֵי לעזור להם לצמוחַ"). היו לי המון מטבְּעות (קֶפְּטֶן קוֹיְנְבּוֹטוֹם, קוּפּת החיסכון שלי, היה אפילו כּבד מִדַי בִּשביל להרים). והיתה לי משׂימה: לְהַגיעַ לאולם מִשׂחקֵי הווידֵיאוֹ ולִהיות הרִאשון בּתור (עם קְלַייד, כּמוּבן) לשׂחֵק בּמִשׂחק האַרְקֵייד החדש "חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים".

ומה זה "חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים", אתם שואלים? ובכן, אוּלַי זה רק המִשׂחק הכי אגדי, מטורף ומבוקש בּעולם, כּזה שאף ילד עדיין לא שיחק בּו?!

זה היה אחד מהמִשׂחקים הראשונים שהופיעו בּאולמות מִשׂחקֵי הווידֵיאוֹ כּשההורים שלנו עדיין למדו בַּיסודי. שום ילד בּגילנו לא ראה אותו בּמציאות. כּמו בּיגְפוּט.

רק שאנחנו הצלחנו לִמצוא אותו!

והוא מגיעַ ל"עוֹלַם המִשׂחקים והנִשנוּשים של גָאס".

"לינקולן!" לוּנה הלמה על הדלת שלי והפריעה לריקוד התחתונים. "פּגישת יום פּרוֹיֶקְטים בּעוד חמש דקות."

לא.

לא.

לאאאאא.

לא פּרוֹיֶקְט. לא פּגישה. לא היום!

צנחתי על המיטה ונֶאנחתי לתוך הכָּרית שלי. זה הורס הכּול. למה לוֹרי היתה צְריכה להמציא את המנהג המטופש הזה בִּכלל?

יום פּרוֹיֶקְטים זה בּדִיוּק כּמו מה שזה נשמע: יום מלא פּרוֹיֶקְטים. בּבית עם אַחד־עשׂר ילדים, שנֵי הורים, ארבּע חיות מחמד וּוַאנְזִילָה אחת, בּכל רגע נתון יש לפחות בּנאדם אחד שמנסֶה לגרום למשהו לִקרות. לָרוב מדובר בּכמה אנשים, וכולם צְריכים עֶזרה.

אני מודֶה, יום הפּרוֹיֶקְטים יכול לִהיות דֵי יעיל, נגיד כּשאתה רוצה לִבנות בּחצר רַמְפָּה לאופניים, אבל לא יכול לַעשׂוֹת את זה לבדך. בּמִשפּחה גדולה כּמו שלנו, תמיד תמצא מישהו עם הכּישורים שאתה זקוק להם בִּשביל להשלים את הפּרוֹיֶקְט שלך. כּולם עוזרים לכולם, בּידיעה שביום הפּרוֹיֶקְטים הבא הם יקבּלו עֶזרה בּתמורה — וגם ללא תְמורה.

כּמו שאמרתי, זאת לא עִסקה כּל כּך גרועה — בִּתנאי שאין לך תוכניות אחרות לאותו יום. תוכניות גדולות. תוכניות שיכולות להכריעַ גלקסיות שלמות! לָמה היוֹוֹוֹוֹוֹם? לָמהההההה?

"לינקולן... אֶמְמְ... מַקְלוֹת אֵשׁ! אתה שם? עבוֹר, מַקְלוֹת אֵשׁ!" קולו של קְלַייד בּקע מִתוך הווֹקִי־טוֹקִי. "אתה מוכן למִבְצַע 'לִהיות הראשונים בּתור לשׂחֵק בּ"חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים" ולהשׂיג את הניקוד הכי גבוהַ?' רוּת עבוֹר."

מתחתי את הרגל קדימה ותפסתי את הווֹקִי־טוֹקִי בּעזרת הבהונות — יְכוֹלֶת שפיתחתי בּמהלך סוף שבועַ משעמם בִּמיוּחד בּקיץ שעבר כּשכל האחיות שלי היו חולות — ולחצתי על הכפתור כּדֵי לדבר עם קְלַייד.

"אני כּאן, אבל יש לי חדשות רעות, חבֵר."

לקחתי נשימה עמוקה. "לוֹרי החליטה..."

"שהיא נפרדת מהבחור הגבוה בּסְקִינִי ג'ינס ופנויה למישהו חדש?" יש מצב ששמעתי את קְלַייד מחליק את השֵׂיער שלו.

"קְלַייד! תתרכֵּז! המצב לא טוב." הֶחלקתי לָרִצפּה. "היא מתעקשת לקיים יום פּרוֹיֶקְטים. היום."

"לא."

"כּן."

"לא."

"כּן."

"לינקולן, זה הורס הכּול!"

"אני יודעַ! מה אני יכול לַעשׂוֹת?"

עוד מהלומות על הדלת שלי, והפעם זאת לוֹלה. "אני מקוָוה שכּבר התחלת להתלבֵּש, לינקולן. אף אחד לא רוצֶה לִראות אותךָ בּתחתונים!"

"קְלַייד, הן בּאות לקחת אותי! איך אני יוצא מזה?" קפצתי על הרגליים והתחלתי לדחוס לתיק הגב שלי בּגדים, קוֹמִיקְס וחטיפי פֵּירות מיובשים מהמאגר הסודי. המצב נראה עגום. אוּלַי אצטרך לברוחַ מהבית.

"לינקולן, זה רע מאוד. עבוֹר."

"אני יודעַ."

"כּאילו, ממש גרועַ. עבוֹר. ימֵי פּרוֹיֶקְטים יכולים להימשֵך נֶצח! עבוֹר."

"אני יודעַ! קְלַייד, אתה לא עוזר. עבוֹר."

"מִצטעֵר. בּסֵדר, בּוא נירגע וניקח נשימה עמוקה..." שמעתי את קְלַייד שואף ונושף כּל כּך חזק עד שאני קיבּלתי סחרחורת. "אני יודעַ! אנחנו צְריכים מִבצָע."

"נכון. מִבְצָע חדש," אמרתי.

"מִבְצַע 'הֵיחָלְצוּת מיום פּרוֹיֶקְטים'."

"מִבְצַע 'הֵיחָלְצוּת מיום פּרוֹיֶקְטים בּלי להכעיס אף אחד'."

"מִבְצַע 'הסטה והסחה'?" שאל קְלַייד.

חשבתי על זה קצת. המִבצָע הזה הצליחַ לי לא פַּעם בּעבר, אבל... "לא, אני חושב יותר בּכיוון של מִבצָע בּסגנון 'לעבוד על האחיות שלי ולהסתלק בּסבבה'."

"אה, מִבצָע של 'לעזור בּיום הפּרוֹיֶקְטים בּלי ממש לעזור'. קלאסי."

"מִבצָע של 'להיראות נלהב אבל לִהיות חסר תועלת עד כּדֵי כּך שאף אחד לא ירצה את העזרה שלי ואז אוכל להתחמק בּלי שישימו לב ויבינו מה אני בּעצם זומם'."

"לינקולן, זה גאוני!"

זה בֶּאמת היה גאוני. "ועוד לא הגעתי לחלק הכי טוב. בּכל יום פּרוֹיֶקְטים יש 'מְרחֵף' — מישהו שעוזר לכולם לפי הצורך ולא רק למישהו אחד, ואם אצליחַ לשכנעַ את כּולם לבחור בּי, אז לא אהיה קשור לאף פּרוֹיֶקְט ספציפי. ארחף בּסביבה ואף אחד לא יֵדע אֵיפֹה אני בּדִיוּק צריך לִהיות. כּשאיעלם, אף אחד אפילו לא ישׂים לב שאני אינני. פּוּף!"

"וואו... אתה נותן לי השראה. אני גאה לקרוא לך החבר הכי טוב שלי."

"תודה, קְלַייד. גם אני." חלק מִמני ידע שכּל זה אפילו לא נשמע הגיוני, אבל כּל כּך התרשמתי מֵעצמי שהתעלמתי מזה ועשׂיתי סַלְטָה מהמיטה. אמנם נִמרחתי על הרִצפּה בּצורה מוזרה, אבל זה לא קילקל לי את מצב הרוחַ. "זה בֶּאמת הולך לעבוד. 'חַייזָרֵי מַרְשְׁמֵלוֹ מֵהַמַאְדִים', הִנֵה אנחנו בּאים!"