הרעשנים - לכל השדים והרוחות

הִבּטתי בִּשְעון הקיר וניסיתי לִגרום לַמחוֹגים שלו להַגיעַ כּבר לַשעה שָלוש. עוד שְלושים שְניות... עשְׂרים ותֵשע... זה רק אני, או ששְעונֵי קיר בּכיתות נוטים לְהאֵט בּסוף יום הלימודים? ליכְסנתי מַבּט לְעֵבר קְלַייד, החבֵר הכי טוב שלי. גם העֵיניים שלו היו נְעוצות בַּשעון, בִּזְמן שהעֵט שֶאחז בּידו הִתגלגֵל מהמחבֶּרת שלו אל השולחן. בּדִיוּק רציתי להעיר לו על זה, אבל אז המָחוג הִגיע סוף־סוף לַשעה שלוש ונִשמע הצִלצול.
"כּן!" קראתי בּהִתלהבות וזינקתי מֵהכּיסא.
"תודה שהתנדבתָ לנקות את הכּלוּב של הגֶרְבִּיל, לינקולן. אני אוהבת את רוחַ הצוות שלךָ והנְכוֹנוּת לעזור," שמעתי את גְברת ג'ונְסון אומרת. רֶגע, מה?! הִסתכּלתי הצִדה וראיתי את המורָה שלי עומֶדת ליד חיית המַחמד הכִּיתתית, צ'וֹמפִּי. "נִראֶה שהוא שתה היום שנֵי בּקבּוקֵי מים שלֵמים," היא הוסיפה.
אוּפְּס. כַּנִראֶה לא בּדִיוּק שׂמתי לב — אבל מי יכול להאשים אותי? המחשבות שלי נִמצאות בּמקום אחֵר — בּתוכנית הטֵלֵוויזיה האהובה עלַי — "אָקָדֶמְיַית רוֹדְפֵי רוּחוֹת הָרְפָאִים!" או אֵיך שֶצוערֵי רדיפת שֵדים כּמונו אוהבים לִקרוא לה — "אַרְרְרְ!" פֶּרק חדש היה אמור לְהַתחיל בּעוד שְלושים דקות, והצוֹערים לינקולן וקְלַייד ממש לא הִתכּוונו לְהפסיד אפילו שְנייה אחת מִמֶנוּ!
קְלַייד הֵרים את ידו. "אני אֶעזור לו!" הוא אמר, לִפנֵי שפנה אלַי ולחש, "אבל לָמה אתה רוצה לְנקות את הכּלוּב של צ'וֹמפִּי? לא עדיף שנַגיעַ כּמה שיותר מהֵר לַבּית שלי כּדי לִצפּות בּ'אַרְרְרְ!'?"
כִּיסיתי את הפַּרצוף עם היד. "מִצטעֵר, קְלַייד, הִתרגשתי קְצת יותר מִדַי."
מהֵר מאוד הִתבּרר לנו שניקוי הכּלוּב בֶּאמת היה עבודה לִשנֵי אנשים. הֶחלפתי את הנְסורֶת של צ'וֹמפִּי בִּזְמן שקְלַייד הֵסיחַ את דעתו עם אוכֶל, על מְנת שהוא לא יִנעַץ את שינֵי הגֶרְבִּיל הקְטנות שלו בָּאצבָּעות שלי.
"אוּלַי להאכיל אותו בּגֶזר גמדי לא היה הרעיון הכי טוב," אמר קְלַייד אחרֵי רֶבע שעה, בִּזְמן שהִבּיט בּי עוטֵף לעצמי את האֶצבּע בִּפלסטר. "אני מניחַ שצ'וֹמפִּי הִתבּלבֵּל בּין האֶצבּע שלךָ לַגֶזר."
 
הִבּטתי בַּגֶרבִּיל, שגיחֵך אֵלַי בִּזְדוֹנִיוּת מִתוך הכּלוּב הנקי שלו.
"בֶּטח שהוא הִתבּלבֵּל. אבל עזוב אותךָ מִשטויות — אנחנו חייבים להספּיק לַתוכנית. קדימה!" אמרתי והֵרמתי את היַלקוט שלי ואת הקַסדה. יצאנו מֵהכּיתה בִּסְערה, זינַקנו על האופַנַיים שלנו וטַסנו לְכיוּוּן הַבּית של קְלַייד. אנחנו תמיד צופים בּ"אַרְרְרְ!" אצל קְלַייד, לא רק מִפּנֵי שהאבות שלו מכינים את הנִשְנוּשים הכי שווים, אלא גם מִפּנֵי שהוא לא צריך לַחלוֹק את הטֵלֵוויזיה שלו עם עֶשֶׂר אחיות. בּניגוד אלַי.
קוראים לי לינקולן רעש, וכן, זה נכון. יש לי עֶשֶׂר אחיות — חמֵש מְבוגרות יותר וחמֵש צְעירות יותר. זה אומר שזה כּמעט בּלתי־אפשרי לקבֵּל את הטֵלֵוויזיה לעצמי בַּבּית. ולא רק את הטֵלֵוויזיה, בּעֶצם, אלא כִּמעט כּל דבר: את מְשולש הפּיצה האחרון, את המָקום הטוב על הספּה, את הטיפּות האחרונות של המים החַמים בַּמִקלחת — הֵבנתם את הרעיון.
אֵלה הם החיים בּמִשפּחה גדולה, אבל שלא תבינו אותי לא נכון — לא הייתי מחליף את זה בּשוּם דבר בָּעולם. עד כּמה שהנעשׂה בּבֵית מִשפּחת רעש יכול לִהיות מְבולגן ואפילוּ מְטורף לִפעמים, האחיות שלי הן עֶשֶׂר בָּנות מדהימות וּמיוחדות, ואני מרגיש בַּר־מזל שאני יכול לִקרוא להן מִשפּחה. לפחות בּרוב הימים.