מסע בעקבות שמי, הספר האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע בעקבות שמי, הספר האחרון
הוספה למועדפים

מסע בעקבות שמי, הספר האחרון

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רונית לוינשטיין מלץ (1960- 2015) הייתה מורה וסופרת ישראלית.

מלץ נולדה בתל אביב, ליעקב מלץ, שהיה שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה. למדה בתיכון צייטלין, ובאותה עת החלה ללמוד שיעורי יהדות מפיהם של הרב חיים דרוקמן והרב צוקרמן בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון". אחרי התיכון עשתה שנתיים שירות לאומי, שנה כקומונרית באילת ושנה במדרשה ליהדות בעפרה. למדה לתואר ראשון ושני בתנ"ך וסוציולוגיה. במשך כ-20 שנה לימדה בבתי ספר תיכוניים ובמכללות למורים.

נישאה לרב יגאל לוינשטיין, מראשי המכינה קדם-צבאית בני דוד, והתגוררה ביישוב עלי, ולהם חמש בנות.

בגיל 43, בזמן שלימדה באולפנת עפרה, התגלתה אצלה מחלת סרטן השד. עקב המחלה חדלה לעסוק בהוראה, וכתבה את ספרה הראשון, "תריסים ירוקים פתוחים". לאחר שהחלימה פרסמה ספרים רבים נוספים. נפטרה בגיל 55 ממחלת הסרטן ונטמנה בהר המנוחות.

תקציר

אלירז מקבל משימה לחופש: לקרוא ספר מהסדרה "מסע בעקבות שמי" של הסופרת רונית לוינשטיין־מלץ ולכתוב בעקבותיו עבודה על שמו שלו.

אבל המילים היחידות שהוא מצליח לכתוב הן: "רז זה סוד, וסוד לא מגלים, וזה סוף העבודה". ואז לפתע הוא מקבל פתק מסתורי בשפה הערבית. איך הוא אמור להבין מה כתוב בו? הפתק לוקח את אלירז למסע אמיתי של גילוי עצמי ומשפחתי.

זהו הספר האחרון בסדרת הנוער האהובה "מסע בעקבות שמי", שכתבה רונית לוינשטיין־מלץ ז"ל. לאחר מותה של רונית קיבלה הסופרת בת־שבע סדן את עבודת התחקיר שהספיקה רונית לעשות לקראת כתיבת ספרה הבא, תחקיר שנקטע עם מחלתה ופטירתה. בעזרת החומרים שהשאירה רונית ובעידוד המשפחה, כתבה בת־שבע סדן סיפור אנושי, מרגש וקולח על הילד אלירז, שתוך כדי המסע בעקבות שמו נפרד מהסופרת האהובה עליו, רונית לוינשטיין־מלץ, ובכך מאפשר גם לנו להיפרד ממנה ומהסדרה שהביאה לחיינו.

עוד על תהליך היצירה של הספר המיוחד הזה תוכלו למצוא באחרית הדבר המרגשת של בת־שבע סדן.

פרק ראשון

אני לא סופר

 
 
אף פעם לא כתבתי ספר. אני גם לא מהילדים האלה שכותבים להנאתם סיפורים או שירים וחושבים שיום אחד, כשהם יהיו סופרים מפורסמים, הם יוכלו לשלוף איזו מחברת מקומטת מכיתה ד', עם כתב גדול וילדותי, ולהראות שכבר אז הם ידעו שמצפה להם עתיד מזהיר. זה ממש לא אני, אני אפילו לא אוהב לקרוא ספרים, ובכלל, אני מעדיף לשחק בחוץ עם חברים. או לשחק במחשב. נראה לי שזה מפרה את הדמיון לא פחות מספרים. ולמרות שאמא שלי לא ממש אוהבת את זה ואומרת שכשהיא היתה בגילי היא היתה קוראת המון, יש לי הרגשה שזאת קצת הגזמה. שנים לא ראיתי אותה מחזיקה ספר חוץ מספר מתכונים, וגם את זה לא ראיתי בשנים האחרונות כי היא מורידה מתכונים מהאינטרנט.
בסוף השנה שעברה, לפני שיצאנו לחופש הגדול, המורה שלנו יעל החליטה שכנראה נהיה משועממים בחופש והטילה עלינו עבודות ומשימות. אפילו נדמה לי שהיא אמרה שזאת החלטה חדשה של משרד החינוך, שהחינוך לא נגמר כשיוצאים לחופש. בשלב הזה אני כבר איבדתי אותה לגמרי, והתחלתי לדמיין מה אני הולך לעשות בחופש. בחופש מרשים לי לשחק המון שעות במחשב, מה שאומר שאני אוכל להיות אלוף במשחק שאני הכי אוהב. אבא מרשה לי לצפות במשחקי כדורגל עד מאוחר, וגם יש את החופשה המשפחתית השנתית, שבה אנחנו נוסעים עם הדודים לצפון וישֵנים באוהלים ליד הכנרת.
"אלירז, על מה אתה חושב?" קטעה המורה את רצף החשיבה שלי. "העתקת את המשימות למחברת?"
ממש לא, רק ציירתי כמה גלים וסירות מפרש. הצצתי במחברת של יצחק שיושב לידי. הושיבו אותנו יחד כי הוא תלמיד מצטיין ותמיד מעתיק בצורה מסודרת וכך, כשאני מפספס משהו, תמיד אפשר להשלים.
מסע בעקבות שמי. זו היתה הכותרת. עבודה בעקבות ספריהָ של רונית לוינשטיין. לא הבנתי במה מדובר בדיוק. המורה הסבירה שמדובר בסדרת ספרים על כיתה שבה הילדים מוזמנים לערוך מסע בעקבות שמותיהם. כל ספר מבוסס על עבודה של ילד או ילדה מהכיתה. במהלך המסע התלמידים מגלים דברים מעניינים מאוד על שמם, על משפחתם ועל הסיבות שבגללן הם נקראו בשמם, והמורה שלנו, יעל, החליטה שגם הכיתה שלנו תעשה עבודות כאלו. היא אפילו דיברה עם הסופרת ותיאמה איתה שבסוף השנה הבאה, כשהעבודות שלנו יהיו מוכנות, היא תבוא ותבקר אותנו בבית הספר.
התרגשנו מהעניין מאוד וחשבתי שזה רעיון מגניב, להביא כל שנה מישהו מפורסם. למשל, שחקן כדורגל, אחרי ששנה שלמה נתאמן ממש טוב, או נגיד את אלוף הארץ במשחקי מחשב, אחרי שנה שלמה שנשחק, וכשהוא יגיע ננסה לנצח אותו. בכל מקרה, גם סופרת זה מגניב, חשבתי.
המשימה לחופש היתה לקרוא ספר מהסדרה "מסע בעקבות שמי".
"בית הספר רכש כמות גדולה של ספרים," אמרה יעל ומבטה פנה לקרטון חום שהיה מונח על הרצפה ליד שולחנה. "כל אחד יקבל היום בהשאלה את אחד הספרים. אתם מוזמנים לקרוא. הזריזים יוכלו להחליף ביניהם את הספרים במהלך החופש."
ראיתי את אוראל ומאור מחליפים מבטים, הם ידועים כתולעי הספרים של הכיתה. פעם שמעתי אותם משוויצים שהם קוראים ספר ביום.
יעל פתחה את הארגז והניחה על שולחנה ערימות של ספרים. ספרים חדשים שהגיעו זה עתה מההוצאה. היא קראה לכל ילד בשמו, כל אחד בחר ספר וסימן ברשימת הספרים איזה ספר הוא לקח. היו שם ספרים עם שמות מוזרים כמו "בין ים לים", שזה ממש לא מובן, או "מעבר לפינה" שנשמע מסתורי, אבל הצבעים של העטיפה שלו היו צבעים של בנות. "נס של אהבה" גם נשמע לי ספר של בנות. אני, כבר אמרתי, לא אוהב לקרוא ספרים אבל אם כבר, אז ספרי בלשים או הרפתקאות. בחרתי את הספר "13 אדום", גם השם נשמע לי מגניב וגם העטיפה היתה אדומה ומסקרנת ובינינו, הוא היה בין הספרים הדקים יותר, שזה שיקול משמעותי.
שמתי אותו בתיק, ותאמינו לי שבאמת תיכננתי להוציא אותו משם ולקרוא מדי פעם, אבל כשחזרתי הביתה שכחתי מזה. זרקתי את התיק עם הספרים והמחברות לאיזו פינה והעדפתי לשכוח בכלל שיש דבר כזה שקוראים לו בית ספר. במיוחד אחרי הטקס הקבוע של התעודה, שאמא אמרה שהיא שמחה שהשתפרתי ואיזה יופי שהמורה שמה לב כמה אני חברותי ואכפתי, ואבא אמר ששנה הבאה זה כבר חטיבת ביניים ואני צריך לקחת את עצמי בידיים (ביטוי ממש מצחיק בעיני, אבל אני לא צוחק כשהוא אומר אותו).

רונית לוינשטיין מלץ (1960- 2015) הייתה מורה וסופרת ישראלית.

מלץ נולדה בתל אביב, ליעקב מלץ, שהיה שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה. למדה בתיכון צייטלין, ובאותה עת החלה ללמוד שיעורי יהדות מפיהם של הרב חיים דרוקמן והרב צוקרמן בבית הכנסת "איחוד שיבת ציון". אחרי התיכון עשתה שנתיים שירות לאומי, שנה כקומונרית באילת ושנה במדרשה ליהדות בעפרה. למדה לתואר ראשון ושני בתנ"ך וסוציולוגיה. במשך כ-20 שנה לימדה בבתי ספר תיכוניים ובמכללות למורים.

נישאה לרב יגאל לוינשטיין, מראשי המכינה קדם-צבאית בני דוד, והתגוררה ביישוב עלי, ולהם חמש בנות.

בגיל 43, בזמן שלימדה באולפנת עפרה, התגלתה אצלה מחלת סרטן השד. עקב המחלה חדלה לעסוק בהוראה, וכתבה את ספרה הראשון, "תריסים ירוקים פתוחים". לאחר שהחלימה פרסמה ספרים רבים נוספים. נפטרה בגיל 55 ממחלת הסרטן ונטמנה בהר המנוחות.

עוד על הספר

מסע בעקבות שמי, הספר האחרון רונית לוינשטיין-מלץ, בת שבע סדן

אני לא סופר

 
 
אף פעם לא כתבתי ספר. אני גם לא מהילדים האלה שכותבים להנאתם סיפורים או שירים וחושבים שיום אחד, כשהם יהיו סופרים מפורסמים, הם יוכלו לשלוף איזו מחברת מקומטת מכיתה ד', עם כתב גדול וילדותי, ולהראות שכבר אז הם ידעו שמצפה להם עתיד מזהיר. זה ממש לא אני, אני אפילו לא אוהב לקרוא ספרים, ובכלל, אני מעדיף לשחק בחוץ עם חברים. או לשחק במחשב. נראה לי שזה מפרה את הדמיון לא פחות מספרים. ולמרות שאמא שלי לא ממש אוהבת את זה ואומרת שכשהיא היתה בגילי היא היתה קוראת המון, יש לי הרגשה שזאת קצת הגזמה. שנים לא ראיתי אותה מחזיקה ספר חוץ מספר מתכונים, וגם את זה לא ראיתי בשנים האחרונות כי היא מורידה מתכונים מהאינטרנט.
בסוף השנה שעברה, לפני שיצאנו לחופש הגדול, המורה שלנו יעל החליטה שכנראה נהיה משועממים בחופש והטילה עלינו עבודות ומשימות. אפילו נדמה לי שהיא אמרה שזאת החלטה חדשה של משרד החינוך, שהחינוך לא נגמר כשיוצאים לחופש. בשלב הזה אני כבר איבדתי אותה לגמרי, והתחלתי לדמיין מה אני הולך לעשות בחופש. בחופש מרשים לי לשחק המון שעות במחשב, מה שאומר שאני אוכל להיות אלוף במשחק שאני הכי אוהב. אבא מרשה לי לצפות במשחקי כדורגל עד מאוחר, וגם יש את החופשה המשפחתית השנתית, שבה אנחנו נוסעים עם הדודים לצפון וישֵנים באוהלים ליד הכנרת.
"אלירז, על מה אתה חושב?" קטעה המורה את רצף החשיבה שלי. "העתקת את המשימות למחברת?"
ממש לא, רק ציירתי כמה גלים וסירות מפרש. הצצתי במחברת של יצחק שיושב לידי. הושיבו אותנו יחד כי הוא תלמיד מצטיין ותמיד מעתיק בצורה מסודרת וכך, כשאני מפספס משהו, תמיד אפשר להשלים.
מסע בעקבות שמי. זו היתה הכותרת. עבודה בעקבות ספריהָ של רונית לוינשטיין. לא הבנתי במה מדובר בדיוק. המורה הסבירה שמדובר בסדרת ספרים על כיתה שבה הילדים מוזמנים לערוך מסע בעקבות שמותיהם. כל ספר מבוסס על עבודה של ילד או ילדה מהכיתה. במהלך המסע התלמידים מגלים דברים מעניינים מאוד על שמם, על משפחתם ועל הסיבות שבגללן הם נקראו בשמם, והמורה שלנו, יעל, החליטה שגם הכיתה שלנו תעשה עבודות כאלו. היא אפילו דיברה עם הסופרת ותיאמה איתה שבסוף השנה הבאה, כשהעבודות שלנו יהיו מוכנות, היא תבוא ותבקר אותנו בבית הספר.
התרגשנו מהעניין מאוד וחשבתי שזה רעיון מגניב, להביא כל שנה מישהו מפורסם. למשל, שחקן כדורגל, אחרי ששנה שלמה נתאמן ממש טוב, או נגיד את אלוף הארץ במשחקי מחשב, אחרי שנה שלמה שנשחק, וכשהוא יגיע ננסה לנצח אותו. בכל מקרה, גם סופרת זה מגניב, חשבתי.
המשימה לחופש היתה לקרוא ספר מהסדרה "מסע בעקבות שמי".
"בית הספר רכש כמות גדולה של ספרים," אמרה יעל ומבטה פנה לקרטון חום שהיה מונח על הרצפה ליד שולחנה. "כל אחד יקבל היום בהשאלה את אחד הספרים. אתם מוזמנים לקרוא. הזריזים יוכלו להחליף ביניהם את הספרים במהלך החופש."
ראיתי את אוראל ומאור מחליפים מבטים, הם ידועים כתולעי הספרים של הכיתה. פעם שמעתי אותם משוויצים שהם קוראים ספר ביום.
יעל פתחה את הארגז והניחה על שולחנה ערימות של ספרים. ספרים חדשים שהגיעו זה עתה מההוצאה. היא קראה לכל ילד בשמו, כל אחד בחר ספר וסימן ברשימת הספרים איזה ספר הוא לקח. היו שם ספרים עם שמות מוזרים כמו "בין ים לים", שזה ממש לא מובן, או "מעבר לפינה" שנשמע מסתורי, אבל הצבעים של העטיפה שלו היו צבעים של בנות. "נס של אהבה" גם נשמע לי ספר של בנות. אני, כבר אמרתי, לא אוהב לקרוא ספרים אבל אם כבר, אז ספרי בלשים או הרפתקאות. בחרתי את הספר "13 אדום", גם השם נשמע לי מגניב וגם העטיפה היתה אדומה ומסקרנת ובינינו, הוא היה בין הספרים הדקים יותר, שזה שיקול משמעותי.
שמתי אותו בתיק, ותאמינו לי שבאמת תיכננתי להוציא אותו משם ולקרוא מדי פעם, אבל כשחזרתי הביתה שכחתי מזה. זרקתי את התיק עם הספרים והמחברות לאיזו פינה והעדפתי לשכוח בכלל שיש דבר כזה שקוראים לו בית ספר. במיוחד אחרי הטקס הקבוע של התעודה, שאמא אמרה שהיא שמחה שהשתפרתי ואיזה יופי שהמורה שמה לב כמה אני חברותי ואכפתי, ואבא אמר ששנה הבאה זה כבר חטיבת ביניים ואני צריך לקחת את עצמי בידיים (ביטוי ממש מצחיק בעיני, אבל אני לא צוחק כשהוא אומר אותו).