היפי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היפי
מכר
מאות
עותקים
היפי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.1 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פאולו קואלו

חייו של פאולו קואלו הם מקור ההשראה העיקרי לספריו. הוא היה קרוב למוות, נחלץ משיגעון, השתעשע בסמים, עמד בעינויים, ערך ניסויים במאגיה ובאלכימיה, למד פילוסופיה ודת, קרא ברעבתנות, איבד את אמונתו הדתית ומצא אותה מחדש, וחווה את הייסורים ואת העונג שבאהבה. בחיפושיו אחר מקומו בעולם הוא גילה תשובות לאתגרים שעמם מתמודד כל אדם. הוא מאמין שיש לנו בתוך עצמנו הכוחות הדרושים למציאת ייעודנו האישי.
ספריו של פאולו קואלו תורגמו ל-81 שפות ונמכרו מהם יותר מ-225 מיליון עותקים ביותר מ-170 ארצות. ספרו "האלכימאי" (1988) מכר יותר מ-65 מיליון עותקים. מלאלה יוספזאי ופארל ויליאמס נמנים עם הדמויות הרבות והמגוונות שהעידו ש"האלכימאי" היה עבורן מקור השראה.
קואלו הוא חבר האקדמיה הברזילאית לספרות וזכה בעיטור הכבוד Chevalier de l'Ordre National de la Légion d'Honneur. בשנת 2007 התמנה ל"שליח של שלום" מטעם ארגון האומות המאוחדות.

תקציר

פאולו קואלו, מחבר רבי־המכר הבינלאומיים האלכימאי, ורוניקה מחליטה למות, אלף ועשרות ספרים מצליחים נוספים, לוקח אותנו בהיפי, שעלילתו מבוססת על סיפור חייו, למסע בזמן, אל שנות השישים של המאה העשרים, שבמהלכן קראו ילדי הפרחים תיגר על מוסכמות העולם הישן.

גיבור הספר הוא פאולו, ברזילאי צעיר שיוצא למסע בחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר לחייו. הוא נוסע ב"רכבת המוות" לבוליביה, משם הוא נודד לפרו ואחר כך חוצה בטרמפים את צ'ילה וארגנטינה.

כשהוא מגיע לאמסטרדם ומתיידד עם חבורת צעירים שמחפשים אחר האמת הפנימית שלהם ומדברים על שלום, אהבה חופשית והרחבת גבולות התודעה, פוגש פאולו הולנדית צעירה בשם קרלה, והשניים מצטרפים לקבוצת מטיילים שחוצה את אירופה ב"אוטובוס הקסם" בדרכה למרכז אסיה ולקטמנדו. המסע הזה ישנה את חיי כל המשתתפים; ובשביל פאולו וקרלה זוהי תחילתו של סיפור אהבה בלתי־נשכח שישפיע על שארית חייהם.

פרק ראשון

בספטמבר 1970 התחרו שני אתרים על הזכות להיחשב למרכז העולם: כיכר פיקדילי בלונדון וכיכר דאם באמסטרדם. אבל לא כולם ידעו זאת. רוב בני האדם, אם היו שואלים אותם, היו עונים, "הבית הלבן בארצות הברית והקרמלין בברית המועצות". האנשים האלה בדרך כלל קיבלו את המידע שלהם מהעיתונים, מהטלוויזיה ומהרדיו - אמצעי תקשורת שכבר אז אבד עליהם הכלח ושלעולם לא חזרו להיות רלוונטיים כפי שהיו כשהמציאו אותם.
בספטמבר 1970 כרטיסי טיסה היו יקרים להחריד, ולכן רק עשירים יכלו לנסוע בעולם. למעשה, זה לא היה לגמרי נכון לגבי המוני צעירים שאמצעי התקשורת המיושנים האלה ראו אלא את חזותם החיצונית: היה להם שיער ארוך, הם לבשו בגדים צבעוניים, הם לא התרחצו (זה היה שקר, אבל הצעירים האלה לא קראו עיתונים, ובני הדורות הוותיקים יותר האמינו לכל ידיעה שהציגה באור שלילי את מי שהיו בעיניהם "סכנה לחברה ולמהוגנוּת"). הם היו סכנה לדור שלם של נערים ונערות חרוצים שניסו להצליח בחיים, משום שהיו דוגמה נוראה להפקרות ול"אהבה חופשית", כפי שאהבו אויביהם לומר בבוז. האמת היא שלקבוצת הנערים והנערות הזאת, שרק הלכה וגדלה, היתה שיטה משלה להפיץ חדשות, שיטה שאף אחד - ממש אף אחד - לא הצליח לגלות.
ב"עיתון הבלתי־נראה" שלהם לא טרחו לעסוק בדגמים החדשים של פולקסווגן או באבקות הסבון החדשות שהגיעו לשוקי העולם. החדשות בו היו מוגבלות למסלולי הטיול החדשים שחיכו שבני הנוער האלה, החצופים, המלוכלכים, עם "האהבה החופשית" שלהם והבגדים שאף אחד עם קצת טעם לא היה חושב ללבוש, יבואו לגלות. הבנות בשיער קלוע מעוטר בפרחים, בחצאיות ארוכות, בחולצות צבעוניות, בלי חזיות, ועם מחרוזות בכל מיני צורות וגדלים. הבנים בשיער ארוך ובזקנים שלא נקצצו במשך חודשים. הם לבשו מכנסי ג'ינס דהויים וקרועים משימוש יתר, מפני שמכנסי ג'ינס היו יקרים בכל מקום בעולם פרט לארצות הברית, שם תפרו אותם במתפרות שהיו סדנאות יזע, ולבשו אותם בהופעות ענק שנערכו תחת כיפת השמים בסן פרנסיסקו ובסביבתה.
"העיתון הבלתי־נראה" התקיים משום שאנשים תמיד הלכו להופעות האלה, החליפו רעיונות על מקומות למפגשים הבאים ועל דרכים לגלות את העולם בלי לנסוע באוטובוס תיירים מהסוג שבו מדריך מתאר את האתרים והמראות בשעה שהצעירים משתעממים והמבוגרים נרדמים. כך, מפה לאוזן, כולם ידעו היכן תיערך ההופעה הבאה או מהו מסלול הטיולים הנפלא הבא. לא היו להם מגבלות כלכליות מפני שבקהילה הזאת, הסופר האהוב על כולם לא היה אפלטון או אריסטו או מחבר ספרי קומיקס שהפך לסלבריטאי. שמו של הספר הגדול שמעטים נסעו בלעדיו ל"יבשת הישנה" היה "אירופה ב-5 דולר ליום" מאת ארתור פְרוֹמֶר. בעזרת הספר הזה כל אחד היה יכול לדעת היכן להתאכסן, מה לראות, היכן לאכול, היכן להיפגש, והיכן לשמוע מוזיקה חיה כמעט בחינם.
השגיאה היחידה של פרומר בתקופה ההיא היתה שהמדריך שלו היה מוגבל לאירופה. היו מן הסתם מקומות מעניינים אחרים לראות. האם לא היו מטיילים שהעדיפו לנסוע דווקא להודו ולא לפריז? פרומר תיקן את הבעיה הזאת כמה שנים לאחר מכן, אבל עד אז, "העיתון הבלתי־נראה" נטל על עצמו את המשימה לקדם מסלול טיולים בדרום אמריקה שסופו בעיר ה"אבודה" לשעבר מאצ'ו פיצ'ו - בלוויית האזהרה שלא לספר דבר למי שאינם חלק מתרבות ההיפים, פן יפלשו למקום חיות פרא עם מצלמות והסברים ארכניים (שנשכחים עד מהרה) כיצד בנה שבט אינדיאנים עיר נסתרת עד כדי כך שהיה ניתן לגלותה רק מהאוויר - דבר שהיה בלתי־אפשרי בעיניהם, מפני שבני אדם לא יכלו לעוף.
אבל האמת צריכה להיאמר: היה עוד רב־מכר עצום, אמנם לא פופולרי כמו המדריך של פרומר, שמצא חן יותר בעיני מי שכבר הספיקו לפלרטט עם סוציאליזם, מרקסיזם ואנרכיזם. אותו שלב בחיים שתמיד נגמר בהתפכחות עמוקה מתורותיהם של מי שהכריזו בכל פה ש"בלתי־נמנע שפועלי העולם יתפסו את השלטון", או ש"הדת היא אופיום להמונים", קביעות שהוכיחו שמי שהכריז הכרזות טיפשיות כאלה ידע מעט מאוד על ההמונים, ועוד פחות מזה על אופיום. בין הדברים שהנערים והנערות המרושלים האלה האמינו בהם היו אלוהים, אלים, אלות, מלאכים וכיוצא באלה. הבעיה היחידה היתה שהספר "שחר המכשפים" מאת הצרפתי לואי פאואלס והסובייטי ז'אק ברז'ייה, מתמטיקאי, מרגל לשעבר, וחוקר בלתי־נלאה של העולם המיסטי, קבע בדיוק את ההפך מהמדריכים הפוליטיים: שהעולם עשוי מדברים מעניינים ביותר. שיש בו אלכימאים, קוסמים, קתרים, טמפלרים, והרבה מילים אחרות שבגללן הספר אף פעם לא נחל הצלחה רבה בחנויות הספרים. מכיוון שמחירו הרקיע שחקים, כל עותק של הספר שימש לפחות עשרה אנשים. בכל מקרה, מאצ'ו פיצ'ו נכללה בספר הזה, וכולם רצו להגיע אליה, ושם בפֶּרוּ היה אפשר למצוא אנשים צעירים מכל רחבי העולם (טוב, קצת מוגזם לומר "מכל העולם" מפני שלתושבי הגוש המזרחי לא היה כל כך קל לצאת ממדינותיהם).
 
בכל מקרה, נחזור לסיפור שלנו. בחורים ובחורות מכל קצות תבל שעלה בידם להשיג לפחות מצרך אחד שערכו לא יסולא בפז - מצרך ששמו "דרכון" - נפגשו במקומות שנחשבו למסלולי טיולים של הִיפים. אף אחד לא ידע בדיוק מה פירוש המילה "היפי", וזה לא היה חשוב במיוחד. פירושה היה אולי "שבט גדול בלי מנהיג" או "בני נוער פורקי עול שלא גונבים", או כל התיאורים האחרים שכבר הוזכרו מתחילת הפרק.
הדרכונים, אותם ספרונים שהנפיקו ממשלות ושנתחבו יחד עם כסף מזומן (הרבה או מעט, זה לא היה חשוב במיוחד) אל תוך חגורות מיוחדות שנחגרו מתחת לבגדים, מילאו שני תפקידים. הראשון, והמוכר לכולנו, היה לאפשר חציית גבולות. זאת, כל עוד השומרים בגבולות לא הושפעו יותר מדי מהחדשות והחליטו לשלוח מישהו בחזרה הביתה משום שלא היו רגילים לבגדים, לשיער, לפרחים, למחרוזות, לחרוזים ולחיוכים של הצעירים האלה שנראה שחיו באקסטזה תמידית, מצב שבדרך כלל יוחס, על פי רוב שלא בצדק, לסמים שטניים שלפי העיתונות האנשים הצעירים האלה צרכו אותם בכמויות הולכות וגדלות.
התפקיד השני שמילאו הדרכונים היה לחלץ את נושאיהם ממצבים קיצוניים: כאשר נגמר להם הכסף ולא היה להם למי לפנות. במקרים כאלה, "העיתון הבלתי־נראה" תמיד סיפק מידע חיוני על מקומות שבהם אפשר לקנות דרכונים. המחיר השתנה בהתאם למדינה: דרכון משוודיה, שבה כולם בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים, לא היה שווה הרבה, מכיוון שבשוק הדרכונים המשומשים היה אפשר למכור אותו רק לבלונדינים גבוהים וכחולי עיניים, ולכן דרכונים כאלה אף פעם לא היו מבוקשים במיוחד. אבל ערכו של דרכון ברזילאי הרקיע שחקים בשוק השחור, כי בברזיל חיו לא רק בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים; חיו בה גבוהים ונמוכים, שחורי עור כהי עיניים, אסיאתים צרי עיניים, מולאטים, אינדיאנים, ערבים, יהודים. במילים אחרות, ברזיל היתה כור היתוך תרבותי עצום שבעטיו היה הדרכון הברזילאי אחד המבוקשים בעולם.
לאחר שמכר את דרכונו, ניגש בעליו המקורי אל הקונסוליה של ארצו, סיפר על זוועות ומצוקות שלא היו ולא נבראו, הסביר ששדדו אותו ולקחו לו הכול, ושהוא נשאר בלי טיפת כסף ובלי דרכון. קונסוליות של מדינות עשירות יותר היו מנפיקות דרכון חדש ומציעות לנוסע כרטיס טיסה בחינם לארצו, והוא מיד דחה את ההצעה ואמר ש"מישהו חייב לי הרבה כסף, אני צריך להשיג את מה שמגיע לי לפני שאני חוזר הביתה". המדינות העניות יותר, שלעתים קרובות היו בשליטת גנרלים שהנהיגו בהן משטר קשוח, היו עורכות חקירה של ממש כדי לקבוע אם המבקש אינו ברשימה של "טרוריסטים" המבוקשים בגין מעשים חתרניים. משהתברר להם שלבחור או לבחורה אין עבר בעייתי, לא היתה לקונסוליות של המדינות האלה ברירה, והן נאלצו להנפיק דרכון חדש, אך הן אף פעם לא הציעו טיסה הביתה, מפני שלא היה להן שום רצון שצעירים מוזנחים כאלה ישפיעו על דורות שחונכו על כבוד לאלוהים, למשפחה ולרכוש.
 
בחזרה למסלולי הטיולים: אחרי מאצ'ו פיצ'ו, היעד החם הבא היה טִיאָהוּאָנקוֹ בבוליביה. אחר כך להאסה בטיבט, שאליה היה קשה להיכנס מפני שלפי "העיתון הבלתי־נראה" התחוללה שם מלחמה בין נזירים לבין חיילים סינים. היה קשה לדמיין מלחמה כזאת, כמובן, אבל כולם התייחסו למידע ברצינות ולא התכוונו לסכן את הטיול הבלתי־נגמר ולמצוא את עצמם אסירים בידי הנזירים או החיילים. אחרוני הפילוסופים הגדולים של התקופה, שדרכיהם נפרדו רק באפריל אותה השנה, הכריזו זמן קצר קודם לכן שהחוכמה הגדולה בעולם נמצאת בהודו, וזה הספיק כדי לשלוח להודו את כל צעירי העולם בחיפוש אחר חוכמה, דעת, גורואים, נדרי עוני, הארה, והתאחדות עם My Sweet Lord, "האל המתוק שלי".
ואולם "העיתון הבלתי־נראה" הזהיר שמהרישי מהש יוגי, הגורו המפורסם של הביטלס, ניסה לקיים יחסי מין עם מיה פארו, שחקנית שאף פעם לא רוותה נחת מחיי האהבה שלה. היא נסעה להודו בעקבות הזמנת הביטלס, אולי בתקווה למצוא מרפא לטראומות אחרות שנגעו למיניותה, שנראה שרדפו אותה כמו קארמה רעה.
אבל מכל מה שקרה ניכר שהקארמה הרעה של פארו ליוותה אותה גם שם, במהלך הטיול עם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. לפי פארו, בזמן שעשתה מדיטציה במערה של הגורו הגדול, הוא תפס אותה וניסה לאלץ אותה לקיים איתו יחסי מין. בשלב זה של המסע רינגו כבר חזר לאנגליה משום שאשתו שנאה את האוכל ההודי, ופול החליט גם הוא לנטוש את האשראם מפני שהשתכנע שהוא כלל אינו מועיל לו.
רק ג'ורג' וג'ון נותרו במקדש של המהרישי כאשר מיה מצאה אותם וסיפרה להם בדמעות מה קרה. השניים ארזו מיד את חפציהם, וכשהגורו המואר בא לשאול מה קורה, לנון השיב לו תשובה כואבת:
"אתה המואר המזדיין, לא? אז אתה בטח מסוגל להבין בעצמך".
 
בספטמבר 1970, הנשים הן ששלטו בעולם, או ליתר דיוק, היפיות צעירות שלטו בעולם. הגברים הגיעו לכל מקום בידיעה שאי־אפשר לפתות את הנשים האלה באמצעות טרנדים, מה שחדש ולוהט, משום שהנשים ידעו על מה שחדש ולוהט הרבה יותר מהגברים. לכן הגברים החליטו לקבל אחת ולתמיד את העובדה שהם תלויים בנשים. תמיד היתה על פניהם ארשת של ייאוש ושל תחינה מרומזת, "בבקשה, אני זקוק להגנה, אני בודד, אני לא מוצא אף אחד, אני חושב שהעולם שכח אותי ושהאהבה נטשה אותי לעד". הנשים בחרו את הגברים כרצונן והמחשבה על חתונה לא עלתה. הן רצו רק לבלות בנעימים ונהנו מסקס יצירתי ופרוע. בנוגע לדברים החשובים ביותר, וגם בנוגע לדברים הכי שטחיים ובלתי־רלוונטיים, המילה האחרונה היתה תמיד שלהן. ואולם כאשר "העיתון הבלתי־נראה" הביא את החדשות על התקיפה המינית של מיה פארו ועל תגובתו של לנון, הנשים החליטו מיד לשנות את תוכניות הנסיעה שלהן.
מסלול טיולים חדש התגבש, מאמסטרדם (הולנד) ועד קטמנדו (נפאל), באוטובוס שמחיר הנסיעה בו היה בערך מאה דולר ושנסע דרך ארצות שלבטח היו מעניינות: טורקיה, לבנון, עיראק, איראן, אפגניסטן, פקיסטן וחלקים מהודו (הרחק מהמקדש של המהרישי, חשוב לציין). זה היה מסע בן שלושה שבועות ומספר מטורף של קילומטרים.

פאולו קואלו

חייו של פאולו קואלו הם מקור ההשראה העיקרי לספריו. הוא היה קרוב למוות, נחלץ משיגעון, השתעשע בסמים, עמד בעינויים, ערך ניסויים במאגיה ובאלכימיה, למד פילוסופיה ודת, קרא ברעבתנות, איבד את אמונתו הדתית ומצא אותה מחדש, וחווה את הייסורים ואת העונג שבאהבה. בחיפושיו אחר מקומו בעולם הוא גילה תשובות לאתגרים שעמם מתמודד כל אדם. הוא מאמין שיש לנו בתוך עצמנו הכוחות הדרושים למציאת ייעודנו האישי.
ספריו של פאולו קואלו תורגמו ל-81 שפות ונמכרו מהם יותר מ-225 מיליון עותקים ביותר מ-170 ארצות. ספרו "האלכימאי" (1988) מכר יותר מ-65 מיליון עותקים. מלאלה יוספזאי ופארל ויליאמס נמנים עם הדמויות הרבות והמגוונות שהעידו ש"האלכימאי" היה עבורן מקור השראה.
קואלו הוא חבר האקדמיה הברזילאית לספרות וזכה בעיטור הכבוד Chevalier de l'Ordre National de la Légion d'Honneur. בשנת 2007 התמנה ל"שליח של שלום" מטעם ארגון האומות המאוחדות.

סקירות וביקורות

ילדי הפרחים הנבולים הכתיבה מרושלת, התובנות מגוחכות ואפילו סצנות הסמים והסקס מייבשות. 'היפי', ספרו החדש של פאולו קואלו, יאכזב אפילו את חובבי 'האלכימאי' לקראת סוף הרומן החדש שלו, 'היפי', מאזכר פאולו קואלו את הציניקנים האתונאים, שבזו לחומר, לנימוסים ולהשכלה המסודרת וחתרו לידיעה האמיתית, הבלתי אמצעית, של העולם. הוא משווה דווקא את ההיפים לציניקנים, השוואה שאינה חסרת יסוד. אלא שציניקנים בהגדרתם החדשה הם אנשים שחושדים בכל בילשוט, ולכן איש מהם לא ישרוד את הספר עד לעמוד זה כדי להתרשם מההשוואה.

השנה היא ‭ .1970‬קרלה היא "היפית הולנדית יפהפייה" שההיפיות המוסדרת כבר לוחצת לה, והיא רוצה להרחיק לכת לקטמנדו, שם תוכל להיות באמת לבד ולהשלים עם עצמה על פסגתו של איזה הר. כדי להגיע לאותו לבד מיוחל דרוש לה פרטנר, והיא ממתינה לו שיופיע, קוסמית, באמסטרדם, ויצטרף אליה למסע ב"אוטובוס הקסם", שנוסע מאירופה עד נפאל הרחוקה במאה דולר בלבד. קוסמית, ממש יומיים לפני צאתו של האוטובוס, הוא אכן מגיע.

לפני שנציג את הפרטנר המיוחל נציין שהטקטיקה הסיפורית הזאת אופיינית לרומן כמעט לכל אורכו: קואלו אומר "כנראה יקרה כך וכך", ואז באמת קורה כך וכך (לאוטובוס הקסם מצטרפות, למשל, שתי נערות שהוא מציין פעמיים שהן כנראה קטינות שזייפו דרכון. ומה מתברר? מה מתברר?!) ייתכן שזוהי הגשמה של עיקרון ה"מכתוב", שהיה לב-ליבו של רומן הפריצה של קואלו, 'האלכימאי'. אכן, הכל כתוב, ‭ 20‬ עמודים קודם.

ובחזרה לסיפור. המיועד של קרלה הוא פאולו, היפי ברזילאי רזה בעל זקן תיש, בן דמותו הצעיר של קואלו עצמו. עוד יותר מ'אלף' ומ'ורוניקה מחליטה למות', שהשיקו לאירועים אמיתיים בחייו של הסופר הברזילאי הנודע, 'היפי' הוא כמעט אוטוביוגרפי, והוא מגולל את מסעו האישי בראשית חייו הבוגרים. כרגיל, הפרוזה של קואלו משמשת גם כמדריך רוחני, כמעט על סיפו של מדף ספרי העזרה העצמית, והיא מנומרת משפטים מסוג "השנים חולפות מהר יותר מכפי שאת חושבת... קחי סיכונים עכשיו, כשאת עדין בריאה ועדיין יש לך אומץ". לא נפקד גם מקומן של אמרות כמו "איננו יכולים לקחת איתנו את המנורות המאירות את הדרך" או, "כל חלום גדול מתחיל באדם שחולם". יכול להיות שתובנות מסוג כזה העיפו למישהו את הראש בסיקסטיז, אבל היום, כפי שאמור לדעת סופר שכותב לבני זמנו, מקומן בתוכניות ריאליטי.

'היפי' כתוב ברישול. אם להיות סלחנים, אולי מדובר ברישול שבתנופה ואולי זה אפילו רישול היפי במתכוון, בבחינת אחדות בין צורה לתוכן. כך או כך, יש בספר אינספור חזרות מתישות. גם אם מדובר במתודה שמושאלת מכתבי דת או קואוצ'ינג, החלה שלה על רומן שמתחזה לעלילתי יוצרת אווירה חלטוריסטית. הדיאלוגים מעושים, והם גרועים במיוחד דווקא כשקואלו מנסה להעמיק ולהרחיב את היריעה ההיסטורית ומספר לנו על הולנד הקלוויניסטית שמחוץ לאמסטרדם, או על האסונות שהמיטה אנגליה על אירלנד. את העובדות, המעניינות כשלעצמן, הוא שותל מלאכותית בפיהם של גיבוריו, וכדי לתרץ זאת מציין למשל שהדוברת - ארוכת הרגליים - היא גם בעלת תואר בהיסטוריה.

בראשית הרומן כותב קואלו שמי ששלטו בעולם אז היו נשים, או ליתר דיוק היפיות צעירות. בהמשך מתחוור שעליהן להיות לא רק היפיות צעירות, אלא גם יפות. בכלל, משיחה עבה של חרמנות אולד-סקול מזגגת את 'היפי' לכל אורכו, ולעיתים נדמה שהעניין אינו בשליטת המחבר, שמעניק לקרלה היסטוריה מעניינת, אופי עשיר ושנינות, אך מרבה להתייחס למחמדיה ואף מדביק לה את התואר המפוקפק - "האישה השנייה ביופייה באוטובוס".

משום מה, קואלו מקפיד לסנגר על מוסד ההיגיינה ההיפית. הוא מדגיש תדיר סיבונים וניחוחות שמפו ואף מציין מפורשות: "אולי אנחנו אפילו נקיים יותר מרוב הבורגנים שמטיחים בנו את ההאשמות האלה". עניין מוזר, שכן אף קורא לא היה נדרש לסוגיית ההיגיינה כאלמנט מרכזי בסיפור, אלמלא היה קואלו חוזר ומעלה את הנושא בעצמו שוב ושוב.

ממכתב אהבה לתרבות ההיפית, שנכתב על ידי איש תעשיית המוזיקה לשעבר, ניתן היה לצפות לפחות לניצוצות בתחום הסקס, סמים ורוקנרול. אלא שסצנת האל-אס-די שמתוארת לקראת סוף הספר היא פרנואידית, זהירה ויוצאת ידי חובה, וסצנת הסקס מענגת כברושור רפואי: "בסופו של דבר באה הזקפה ואחריה חדירה". קואלו עצמו אמנם מודה שזה היה אקט מביש, אבל גם התיקון שלו למחרת פטור כ"מעשה האהבה המופלא". והפסקול? מסתובב באזורי‭ .Stand By Me ‬

נהוג לטעון שהבעיה בביקורות על ספרות מחורבנת - סליחה, פופולרית - היא שאין מבקרים שמתמחים בה. זה כנראה נכון, ובכל זאת ניתן לקבוע שגם מי שמצפה לאלכימאי 2 או ‭ 22‬ינחל כאן אכזבה.

עוד 3 ספרים על היפים:
הקרקס הנסתר > ג‘ניפר איגן
הבנות > אמה קליין
פחד ותיעוב בלאס וגאס > האנטר ס. תומפסון

בתמונה: קואלו, שנות ה־‭70‬
שרון קנטור 7 לילות 12/07/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

ילדי הפרחים הנבולים הכתיבה מרושלת, התובנות מגוחכות ואפילו סצנות הסמים והסקס מייבשות. 'היפי', ספרו החדש של פאולו קואלו, יאכזב אפילו את חובבי 'האלכימאי' לקראת סוף הרומן החדש שלו, 'היפי', מאזכר פאולו קואלו את הציניקנים האתונאים, שבזו לחומר, לנימוסים ולהשכלה המסודרת וחתרו לידיעה האמיתית, הבלתי אמצעית, של העולם. הוא משווה דווקא את ההיפים לציניקנים, השוואה שאינה חסרת יסוד. אלא שציניקנים בהגדרתם החדשה הם אנשים שחושדים בכל בילשוט, ולכן איש מהם לא ישרוד את הספר עד לעמוד זה כדי להתרשם מההשוואה.

השנה היא ‭ .1970‬קרלה היא "היפית הולנדית יפהפייה" שההיפיות המוסדרת כבר לוחצת לה, והיא רוצה להרחיק לכת לקטמנדו, שם תוכל להיות באמת לבד ולהשלים עם עצמה על פסגתו של איזה הר. כדי להגיע לאותו לבד מיוחל דרוש לה פרטנר, והיא ממתינה לו שיופיע, קוסמית, באמסטרדם, ויצטרף אליה למסע ב"אוטובוס הקסם", שנוסע מאירופה עד נפאל הרחוקה במאה דולר בלבד. קוסמית, ממש יומיים לפני צאתו של האוטובוס, הוא אכן מגיע.

לפני שנציג את הפרטנר המיוחל נציין שהטקטיקה הסיפורית הזאת אופיינית לרומן כמעט לכל אורכו: קואלו אומר "כנראה יקרה כך וכך", ואז באמת קורה כך וכך (לאוטובוס הקסם מצטרפות, למשל, שתי נערות שהוא מציין פעמיים שהן כנראה קטינות שזייפו דרכון. ומה מתברר? מה מתברר?!) ייתכן שזוהי הגשמה של עיקרון ה"מכתוב", שהיה לב-ליבו של רומן הפריצה של קואלו, 'האלכימאי'. אכן, הכל כתוב, ‭ 20‬ עמודים קודם.

ובחזרה לסיפור. המיועד של קרלה הוא פאולו, היפי ברזילאי רזה בעל זקן תיש, בן דמותו הצעיר של קואלו עצמו. עוד יותר מ'אלף' ומ'ורוניקה מחליטה למות', שהשיקו לאירועים אמיתיים בחייו של הסופר הברזילאי הנודע, 'היפי' הוא כמעט אוטוביוגרפי, והוא מגולל את מסעו האישי בראשית חייו הבוגרים. כרגיל, הפרוזה של קואלו משמשת גם כמדריך רוחני, כמעט על סיפו של מדף ספרי העזרה העצמית, והיא מנומרת משפטים מסוג "השנים חולפות מהר יותר מכפי שאת חושבת... קחי סיכונים עכשיו, כשאת עדין בריאה ועדיין יש לך אומץ". לא נפקד גם מקומן של אמרות כמו "איננו יכולים לקחת איתנו את המנורות המאירות את הדרך" או, "כל חלום גדול מתחיל באדם שחולם". יכול להיות שתובנות מסוג כזה העיפו למישהו את הראש בסיקסטיז, אבל היום, כפי שאמור לדעת סופר שכותב לבני זמנו, מקומן בתוכניות ריאליטי.

'היפי' כתוב ברישול. אם להיות סלחנים, אולי מדובר ברישול שבתנופה ואולי זה אפילו רישול היפי במתכוון, בבחינת אחדות בין צורה לתוכן. כך או כך, יש בספר אינספור חזרות מתישות. גם אם מדובר במתודה שמושאלת מכתבי דת או קואוצ'ינג, החלה שלה על רומן שמתחזה לעלילתי יוצרת אווירה חלטוריסטית. הדיאלוגים מעושים, והם גרועים במיוחד דווקא כשקואלו מנסה להעמיק ולהרחיב את היריעה ההיסטורית ומספר לנו על הולנד הקלוויניסטית שמחוץ לאמסטרדם, או על האסונות שהמיטה אנגליה על אירלנד. את העובדות, המעניינות כשלעצמן, הוא שותל מלאכותית בפיהם של גיבוריו, וכדי לתרץ זאת מציין למשל שהדוברת - ארוכת הרגליים - היא גם בעלת תואר בהיסטוריה.

בראשית הרומן כותב קואלו שמי ששלטו בעולם אז היו נשים, או ליתר דיוק היפיות צעירות. בהמשך מתחוור שעליהן להיות לא רק היפיות צעירות, אלא גם יפות. בכלל, משיחה עבה של חרמנות אולד-סקול מזגגת את 'היפי' לכל אורכו, ולעיתים נדמה שהעניין אינו בשליטת המחבר, שמעניק לקרלה היסטוריה מעניינת, אופי עשיר ושנינות, אך מרבה להתייחס למחמדיה ואף מדביק לה את התואר המפוקפק - "האישה השנייה ביופייה באוטובוס".

משום מה, קואלו מקפיד לסנגר על מוסד ההיגיינה ההיפית. הוא מדגיש תדיר סיבונים וניחוחות שמפו ואף מציין מפורשות: "אולי אנחנו אפילו נקיים יותר מרוב הבורגנים שמטיחים בנו את ההאשמות האלה". עניין מוזר, שכן אף קורא לא היה נדרש לסוגיית ההיגיינה כאלמנט מרכזי בסיפור, אלמלא היה קואלו חוזר ומעלה את הנושא בעצמו שוב ושוב.

ממכתב אהבה לתרבות ההיפית, שנכתב על ידי איש תעשיית המוזיקה לשעבר, ניתן היה לצפות לפחות לניצוצות בתחום הסקס, סמים ורוקנרול. אלא שסצנת האל-אס-די שמתוארת לקראת סוף הספר היא פרנואידית, זהירה ויוצאת ידי חובה, וסצנת הסקס מענגת כברושור רפואי: "בסופו של דבר באה הזקפה ואחריה חדירה". קואלו עצמו אמנם מודה שזה היה אקט מביש, אבל גם התיקון שלו למחרת פטור כ"מעשה האהבה המופלא". והפסקול? מסתובב באזורי‭ .Stand By Me ‬

נהוג לטעון שהבעיה בביקורות על ספרות מחורבנת - סליחה, פופולרית - היא שאין מבקרים שמתמחים בה. זה כנראה נכון, ובכל זאת ניתן לקבוע שגם מי שמצפה לאלכימאי 2 או ‭ 22‬ינחל כאן אכזבה.

עוד 3 ספרים על היפים:
הקרקס הנסתר > ג‘ניפר איגן
הבנות > אמה קליין
פחד ותיעוב בלאס וגאס > האנטר ס. תומפסון

בתמונה: קואלו, שנות ה־‭70‬
שרון קנטור 7 לילות 12/07/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
היפי פאולו קואלו
בספטמבר 1970 התחרו שני אתרים על הזכות להיחשב למרכז העולם: כיכר פיקדילי בלונדון וכיכר דאם באמסטרדם. אבל לא כולם ידעו זאת. רוב בני האדם, אם היו שואלים אותם, היו עונים, "הבית הלבן בארצות הברית והקרמלין בברית המועצות". האנשים האלה בדרך כלל קיבלו את המידע שלהם מהעיתונים, מהטלוויזיה ומהרדיו - אמצעי תקשורת שכבר אז אבד עליהם הכלח ושלעולם לא חזרו להיות רלוונטיים כפי שהיו כשהמציאו אותם.
בספטמבר 1970 כרטיסי טיסה היו יקרים להחריד, ולכן רק עשירים יכלו לנסוע בעולם. למעשה, זה לא היה לגמרי נכון לגבי המוני צעירים שאמצעי התקשורת המיושנים האלה ראו אלא את חזותם החיצונית: היה להם שיער ארוך, הם לבשו בגדים צבעוניים, הם לא התרחצו (זה היה שקר, אבל הצעירים האלה לא קראו עיתונים, ובני הדורות הוותיקים יותר האמינו לכל ידיעה שהציגה באור שלילי את מי שהיו בעיניהם "סכנה לחברה ולמהוגנוּת"). הם היו סכנה לדור שלם של נערים ונערות חרוצים שניסו להצליח בחיים, משום שהיו דוגמה נוראה להפקרות ול"אהבה חופשית", כפי שאהבו אויביהם לומר בבוז. האמת היא שלקבוצת הנערים והנערות הזאת, שרק הלכה וגדלה, היתה שיטה משלה להפיץ חדשות, שיטה שאף אחד - ממש אף אחד - לא הצליח לגלות.
ב"עיתון הבלתי־נראה" שלהם לא טרחו לעסוק בדגמים החדשים של פולקסווגן או באבקות הסבון החדשות שהגיעו לשוקי העולם. החדשות בו היו מוגבלות למסלולי הטיול החדשים שחיכו שבני הנוער האלה, החצופים, המלוכלכים, עם "האהבה החופשית" שלהם והבגדים שאף אחד עם קצת טעם לא היה חושב ללבוש, יבואו לגלות. הבנות בשיער קלוע מעוטר בפרחים, בחצאיות ארוכות, בחולצות צבעוניות, בלי חזיות, ועם מחרוזות בכל מיני צורות וגדלים. הבנים בשיער ארוך ובזקנים שלא נקצצו במשך חודשים. הם לבשו מכנסי ג'ינס דהויים וקרועים משימוש יתר, מפני שמכנסי ג'ינס היו יקרים בכל מקום בעולם פרט לארצות הברית, שם תפרו אותם במתפרות שהיו סדנאות יזע, ולבשו אותם בהופעות ענק שנערכו תחת כיפת השמים בסן פרנסיסקו ובסביבתה.
"העיתון הבלתי־נראה" התקיים משום שאנשים תמיד הלכו להופעות האלה, החליפו רעיונות על מקומות למפגשים הבאים ועל דרכים לגלות את העולם בלי לנסוע באוטובוס תיירים מהסוג שבו מדריך מתאר את האתרים והמראות בשעה שהצעירים משתעממים והמבוגרים נרדמים. כך, מפה לאוזן, כולם ידעו היכן תיערך ההופעה הבאה או מהו מסלול הטיולים הנפלא הבא. לא היו להם מגבלות כלכליות מפני שבקהילה הזאת, הסופר האהוב על כולם לא היה אפלטון או אריסטו או מחבר ספרי קומיקס שהפך לסלבריטאי. שמו של הספר הגדול שמעטים נסעו בלעדיו ל"יבשת הישנה" היה "אירופה ב-5 דולר ליום" מאת ארתור פְרוֹמֶר. בעזרת הספר הזה כל אחד היה יכול לדעת היכן להתאכסן, מה לראות, היכן לאכול, היכן להיפגש, והיכן לשמוע מוזיקה חיה כמעט בחינם.
השגיאה היחידה של פרומר בתקופה ההיא היתה שהמדריך שלו היה מוגבל לאירופה. היו מן הסתם מקומות מעניינים אחרים לראות. האם לא היו מטיילים שהעדיפו לנסוע דווקא להודו ולא לפריז? פרומר תיקן את הבעיה הזאת כמה שנים לאחר מכן, אבל עד אז, "העיתון הבלתי־נראה" נטל על עצמו את המשימה לקדם מסלול טיולים בדרום אמריקה שסופו בעיר ה"אבודה" לשעבר מאצ'ו פיצ'ו - בלוויית האזהרה שלא לספר דבר למי שאינם חלק מתרבות ההיפים, פן יפלשו למקום חיות פרא עם מצלמות והסברים ארכניים (שנשכחים עד מהרה) כיצד בנה שבט אינדיאנים עיר נסתרת עד כדי כך שהיה ניתן לגלותה רק מהאוויר - דבר שהיה בלתי־אפשרי בעיניהם, מפני שבני אדם לא יכלו לעוף.
אבל האמת צריכה להיאמר: היה עוד רב־מכר עצום, אמנם לא פופולרי כמו המדריך של פרומר, שמצא חן יותר בעיני מי שכבר הספיקו לפלרטט עם סוציאליזם, מרקסיזם ואנרכיזם. אותו שלב בחיים שתמיד נגמר בהתפכחות עמוקה מתורותיהם של מי שהכריזו בכל פה ש"בלתי־נמנע שפועלי העולם יתפסו את השלטון", או ש"הדת היא אופיום להמונים", קביעות שהוכיחו שמי שהכריז הכרזות טיפשיות כאלה ידע מעט מאוד על ההמונים, ועוד פחות מזה על אופיום. בין הדברים שהנערים והנערות המרושלים האלה האמינו בהם היו אלוהים, אלים, אלות, מלאכים וכיוצא באלה. הבעיה היחידה היתה שהספר "שחר המכשפים" מאת הצרפתי לואי פאואלס והסובייטי ז'אק ברז'ייה, מתמטיקאי, מרגל לשעבר, וחוקר בלתי־נלאה של העולם המיסטי, קבע בדיוק את ההפך מהמדריכים הפוליטיים: שהעולם עשוי מדברים מעניינים ביותר. שיש בו אלכימאים, קוסמים, קתרים, טמפלרים, והרבה מילים אחרות שבגללן הספר אף פעם לא נחל הצלחה רבה בחנויות הספרים. מכיוון שמחירו הרקיע שחקים, כל עותק של הספר שימש לפחות עשרה אנשים. בכל מקרה, מאצ'ו פיצ'ו נכללה בספר הזה, וכולם רצו להגיע אליה, ושם בפֶּרוּ היה אפשר למצוא אנשים צעירים מכל רחבי העולם (טוב, קצת מוגזם לומר "מכל העולם" מפני שלתושבי הגוש המזרחי לא היה כל כך קל לצאת ממדינותיהם).
 
בכל מקרה, נחזור לסיפור שלנו. בחורים ובחורות מכל קצות תבל שעלה בידם להשיג לפחות מצרך אחד שערכו לא יסולא בפז - מצרך ששמו "דרכון" - נפגשו במקומות שנחשבו למסלולי טיולים של הִיפים. אף אחד לא ידע בדיוק מה פירוש המילה "היפי", וזה לא היה חשוב במיוחד. פירושה היה אולי "שבט גדול בלי מנהיג" או "בני נוער פורקי עול שלא גונבים", או כל התיאורים האחרים שכבר הוזכרו מתחילת הפרק.
הדרכונים, אותם ספרונים שהנפיקו ממשלות ושנתחבו יחד עם כסף מזומן (הרבה או מעט, זה לא היה חשוב במיוחד) אל תוך חגורות מיוחדות שנחגרו מתחת לבגדים, מילאו שני תפקידים. הראשון, והמוכר לכולנו, היה לאפשר חציית גבולות. זאת, כל עוד השומרים בגבולות לא הושפעו יותר מדי מהחדשות והחליטו לשלוח מישהו בחזרה הביתה משום שלא היו רגילים לבגדים, לשיער, לפרחים, למחרוזות, לחרוזים ולחיוכים של הצעירים האלה שנראה שחיו באקסטזה תמידית, מצב שבדרך כלל יוחס, על פי רוב שלא בצדק, לסמים שטניים שלפי העיתונות האנשים הצעירים האלה צרכו אותם בכמויות הולכות וגדלות.
התפקיד השני שמילאו הדרכונים היה לחלץ את נושאיהם ממצבים קיצוניים: כאשר נגמר להם הכסף ולא היה להם למי לפנות. במקרים כאלה, "העיתון הבלתי־נראה" תמיד סיפק מידע חיוני על מקומות שבהם אפשר לקנות דרכונים. המחיר השתנה בהתאם למדינה: דרכון משוודיה, שבה כולם בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים, לא היה שווה הרבה, מכיוון שבשוק הדרכונים המשומשים היה אפשר למכור אותו רק לבלונדינים גבוהים וכחולי עיניים, ולכן דרכונים כאלה אף פעם לא היו מבוקשים במיוחד. אבל ערכו של דרכון ברזילאי הרקיע שחקים בשוק השחור, כי בברזיל חיו לא רק בלונדינים, גבוהים וכחולי עיניים; חיו בה גבוהים ונמוכים, שחורי עור כהי עיניים, אסיאתים צרי עיניים, מולאטים, אינדיאנים, ערבים, יהודים. במילים אחרות, ברזיל היתה כור היתוך תרבותי עצום שבעטיו היה הדרכון הברזילאי אחד המבוקשים בעולם.
לאחר שמכר את דרכונו, ניגש בעליו המקורי אל הקונסוליה של ארצו, סיפר על זוועות ומצוקות שלא היו ולא נבראו, הסביר ששדדו אותו ולקחו לו הכול, ושהוא נשאר בלי טיפת כסף ובלי דרכון. קונסוליות של מדינות עשירות יותר היו מנפיקות דרכון חדש ומציעות לנוסע כרטיס טיסה בחינם לארצו, והוא מיד דחה את ההצעה ואמר ש"מישהו חייב לי הרבה כסף, אני צריך להשיג את מה שמגיע לי לפני שאני חוזר הביתה". המדינות העניות יותר, שלעתים קרובות היו בשליטת גנרלים שהנהיגו בהן משטר קשוח, היו עורכות חקירה של ממש כדי לקבוע אם המבקש אינו ברשימה של "טרוריסטים" המבוקשים בגין מעשים חתרניים. משהתברר להם שלבחור או לבחורה אין עבר בעייתי, לא היתה לקונסוליות של המדינות האלה ברירה, והן נאלצו להנפיק דרכון חדש, אך הן אף פעם לא הציעו טיסה הביתה, מפני שלא היה להן שום רצון שצעירים מוזנחים כאלה ישפיעו על דורות שחונכו על כבוד לאלוהים, למשפחה ולרכוש.
 
בחזרה למסלולי הטיולים: אחרי מאצ'ו פיצ'ו, היעד החם הבא היה טִיאָהוּאָנקוֹ בבוליביה. אחר כך להאסה בטיבט, שאליה היה קשה להיכנס מפני שלפי "העיתון הבלתי־נראה" התחוללה שם מלחמה בין נזירים לבין חיילים סינים. היה קשה לדמיין מלחמה כזאת, כמובן, אבל כולם התייחסו למידע ברצינות ולא התכוונו לסכן את הטיול הבלתי־נגמר ולמצוא את עצמם אסירים בידי הנזירים או החיילים. אחרוני הפילוסופים הגדולים של התקופה, שדרכיהם נפרדו רק באפריל אותה השנה, הכריזו זמן קצר קודם לכן שהחוכמה הגדולה בעולם נמצאת בהודו, וזה הספיק כדי לשלוח להודו את כל צעירי העולם בחיפוש אחר חוכמה, דעת, גורואים, נדרי עוני, הארה, והתאחדות עם My Sweet Lord, "האל המתוק שלי".
ואולם "העיתון הבלתי־נראה" הזהיר שמהרישי מהש יוגי, הגורו המפורסם של הביטלס, ניסה לקיים יחסי מין עם מיה פארו, שחקנית שאף פעם לא רוותה נחת מחיי האהבה שלה. היא נסעה להודו בעקבות הזמנת הביטלס, אולי בתקווה למצוא מרפא לטראומות אחרות שנגעו למיניותה, שנראה שרדפו אותה כמו קארמה רעה.
אבל מכל מה שקרה ניכר שהקארמה הרעה של פארו ליוותה אותה גם שם, במהלך הטיול עם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. לפי פארו, בזמן שעשתה מדיטציה במערה של הגורו הגדול, הוא תפס אותה וניסה לאלץ אותה לקיים איתו יחסי מין. בשלב זה של המסע רינגו כבר חזר לאנגליה משום שאשתו שנאה את האוכל ההודי, ופול החליט גם הוא לנטוש את האשראם מפני שהשתכנע שהוא כלל אינו מועיל לו.
רק ג'ורג' וג'ון נותרו במקדש של המהרישי כאשר מיה מצאה אותם וסיפרה להם בדמעות מה קרה. השניים ארזו מיד את חפציהם, וכשהגורו המואר בא לשאול מה קורה, לנון השיב לו תשובה כואבת:
"אתה המואר המזדיין, לא? אז אתה בטח מסוגל להבין בעצמך".
 
בספטמבר 1970, הנשים הן ששלטו בעולם, או ליתר דיוק, היפיות צעירות שלטו בעולם. הגברים הגיעו לכל מקום בידיעה שאי־אפשר לפתות את הנשים האלה באמצעות טרנדים, מה שחדש ולוהט, משום שהנשים ידעו על מה שחדש ולוהט הרבה יותר מהגברים. לכן הגברים החליטו לקבל אחת ולתמיד את העובדה שהם תלויים בנשים. תמיד היתה על פניהם ארשת של ייאוש ושל תחינה מרומזת, "בבקשה, אני זקוק להגנה, אני בודד, אני לא מוצא אף אחד, אני חושב שהעולם שכח אותי ושהאהבה נטשה אותי לעד". הנשים בחרו את הגברים כרצונן והמחשבה על חתונה לא עלתה. הן רצו רק לבלות בנעימים ונהנו מסקס יצירתי ופרוע. בנוגע לדברים החשובים ביותר, וגם בנוגע לדברים הכי שטחיים ובלתי־רלוונטיים, המילה האחרונה היתה תמיד שלהן. ואולם כאשר "העיתון הבלתי־נראה" הביא את החדשות על התקיפה המינית של מיה פארו ועל תגובתו של לנון, הנשים החליטו מיד לשנות את תוכניות הנסיעה שלהן.
מסלול טיולים חדש התגבש, מאמסטרדם (הולנד) ועד קטמנדו (נפאל), באוטובוס שמחיר הנסיעה בו היה בערך מאה דולר ושנסע דרך ארצות שלבטח היו מעניינות: טורקיה, לבנון, עיראק, איראן, אפגניסטן, פקיסטן וחלקים מהודו (הרחק מהמקדש של המהרישי, חשוב לציין). זה היה מסע בן שלושה שבועות ומספר מטורף של קילומטרים.