היא היתה רק באמצע הקילומטר השני וכבר הרגישה שהיא עומדת להיחנק למוות. היא התנשמה בגמיעות מקוטעות של אוויר, אבל לא משנה כמה עמוק שאפה, מרים לא הצליחה להאט את קצב פעימות לבה. היא בדקה בשעון הפִיטבּיט שלה בפעם האלף בשש־עשרה הדקות האחרונות - איך ייתכן שעברו רק שש־עשרה דקות?! - ולרגע חששה שמא הנתון שהופיע, דופק של 165, עלול להרוג אותה. מה שיהפוך אותה רשמית לאישה היחידה בכל גריניץ', ואולי בכל כדור הארץ, שהתפגרה אחרי ריצה (ואם להיות כנים לגמרי, אחרי הליכה) של קילומטר וחצי עלובים בפרק זמן של שש־עשרה דקות.
אבל היא יצאה לריצה! האם לא לזה מטיפים תמיד כל הבלוגרים שוחרי הטוב והסופרים מעוררי ההשראה? בלי ביקורת עצמית, פשוט צאו לאימון! צאו לאימון, וזה כשלעצמו יהיה הניצחון שלכם! אל תצפו לשלמות - מספיק לצאת לאימון! "אידיוטים," מלמלה והזרימה כמויות מסיביות של אדים אל אוויר ינואר הקפוא. למצוא את המוטיבציה לצאת לריצה בשבע בבוקר ב-1 בינואר זה לא סתם "לצאת לאימון". זה ניצחון.
"בוקר טוב!" קראה אישה שרצה במהירות שיא לשמאלה, והמעט שנשאר מהאיבר שפעם בחזה של מרים נכנס כמעט מיד למצב של דום לב.
"הַיי!" צעקה מרים אל גבה של האישה, שרצה כמו איילה לבושה שחורים: טייטס של לוּלוּלֵמוֹן מבד משולב רשת דקה, שנראה מגניב ועם זאת מקפיא מקור; מעיל פוך שחור צמוד שהגיע עד לעצמות האגן האפסיות שלה; נייקי שחורות לרגליה; ומין כובע טכנולוגי למראה ובראשו פונפון חמוד להפליא. רגליה נמשכו ונמשכו בלי סוף, והתחת שלה נראה מוצק כל כך שלא היה שום סיכוי שהוא החזיק תחתיו אפילו סיכת שיער שחורה רגילה, שלא לדבר על מברשת שיער בגודל מלא, כמו המברשת שמרים תחבה פעם בהצלחה מייסרת מתחת לצד שמאל של ישבנה.
מרים האטה לקצב הליכה, אבל לפני שהספיקה אפילו להתחיל להתאושש עברו מולה בריצה שתי נשים בבגדי ריצה מקסימים לא פחות. גולדן רטריבר משך בשמחה את הרצועה שהחזיקה בעלת מעיל הפוך הוורוד הזועק, ואילו לברדור מתנשף בצבע שוקולד גרר את האישה בירוק־צבאי. השיירה כולה נראתה כמו כרטיס ברכה מהלך והתקדמה בקצב נמרץ.
"שנה טובה," אמרה בעלת הגולדן כשהשתיים חלפו ליד מרים.
"גם לך," היא מלמלה, והוקל לה כשהבינה שהיא לא מכירה אותן. לא שפגשה הרבה אמהות בחמשת החודשים שחלפו מאז עברו לגור כאן, בדיוק כשהתאומים התחילו ללכת לגן ובנג'מין התחיל כיתה ב' בבית הספר הציבורי החדש. חוץ משלום־שלום לכמה אמהות בזמן שהביאה את הילדים למוסדותיהם בבוקר ולקחה אותם אחרי הצהריים, לא היו לה הרבה הזדמנויות לפגוש עוד נשים. פול טען שזה תמיד ככה בכל הפרוורים האמידים, שאנשים נשארים ספונים בבתיהם הגדולים, שבהם כל מה שהם צריכים נמצא בקומת המרתף או בקומות העליונות: חדרי הכושר, חדרי הטלוויזיה, מרתפי היין ושולחנות הטעימה. מטפלות משחקות עם הילדים, כך שאין צורך לקבוע להם פגישות עם ילדים אחרים. עוזרות בית עושות את הקניות. צוות עובדים שלם, עובדים ועוד עובדים ועוד עובדים, עושה הכול, מכיסוח הדשא עבוֹר בהוספת כלור לבריכה ועד להחלפת נורות.
ריח משכר של בולי עץ נשרפים קידם את פניה של מרים ברגע שנכנסה אל מבואת הכניסה, והצצה זריזה אל חדר המשפחה אישרה שבעלה קרא את מחשבותיה והבין שהיא רוצה לשבת עכשיו מול אח מבוערת. זה היה לפי שעה אחד הדברים שהיא אהבה יותר מכול בחיי הפרוורים: האח המבוערת בבוקר. בקרים שאלמלא כן היו קודרים ועגמומיים נעשו מיד חמימים וביתיים. הלחיים של ילדיה היו מתוקות מתמיד.
"אמא חזרה!" צעק מת'יו בן החמש, שהיה משוגע על כלי נשק, ממקומו על מסעד הספה, שם עמד בפיג'מה ונופף בחרב שנראתה אמיתית לגמרי.
"אמא! מת'יו לא נותן לי לשחק בחרב אפילו שהיא של שנינו!" ייללה אחותו התאומה מייסי מתחת לשולחן המטבח, שהיה המקום החביב עליה כשהיתה מצוברחת.
"אמא, אני יכול לקבל את הסיסמה שלך כדי לקנות את 'הֶליוֹן'?" שאל בנג'מין בלי להרים את מבטו מהאייפד של מרים שהוא החרים לעצמו.
"לא," היא אמרה. "מי בכלל הרשה לך לשבת עכשיו מול מסך? שום אייפד. אנחנו מבלים עכשיו זמן איכות משפחתי."
"אז את טביעת האצבע שלך? בבקשה? ג'יימסון אומר שזה המשחק הכי מגניב בעולם! למה לו מותר ולי לא?"
"כי אמא שלו יותר נחמדה ממני," אמרה והצליחה לנשק את בנה על קודקודו לפני שהתפתל והתחמק ממנה.
פול עמד ליד הכיריים במכנסי פיג'מה וסווטשרט פְליס והפך בקפידה פנקייקים במחבת. "אני כל כך מתרשם," הוא אמר. "אין לי מושג איך גייסת מספיק מוטיבציה לצאת לרוץ הבוקר." מרים לא יכלה שלא לחשוב איזה גבר נאה הוא, למרות השיער המאפיר טרם זמנו. הוא היה מבוגר ממנה בסך הכול בשלוש שנים, אבל נראה מבוגר ממנה בעשור.
מרים אחזה במותניה וחפנה שני קפלי בשר עבים. "הנה, ככה."
פול הניח את הפנקייק האחרון על הערימה שבצלחת, שהיתה בגובה חמישה־עשר פנקייקים לפחות, וכיבה את הכיריים. הוא ניגש אליה וחיבק אותה. "את מושלמת בדיוק כמו שאת," אמר אוטומטית. "הנה, תאכלי אחד."
"אין מצב. לא עברתי עכשיו עשרים דקות של גיהינום בשביל לקלקל הכול עם פנקייק."
במהירות הבזק התיישבו שלושת הילדים סביב השולחן במטבח וכמעט קיבלו התקף היפר־ונטילציה מרוב התרגשות. מרים ניסתה להתעלם מהבלגן הנורא ולהתמקד באושר של ילדיה ובטוב הלב של בעלה, אבל היה קשה לעשות זאת כשקמח כיסה כל סנטימטר של שיש, בְּלילה ניתזה על האריחים שמעל השיש ופצפוצי שוקולד ואוכמניות תועות ניקדו את הרצפה.
"מישהו רוצה סלט פירות או יוגורט?" היא שאלה בשעה שהוציאה את שניהם מהמקרר.
"לא אני!" צעקו כולם במקהלה מבעד לפיות מלאים פנקייק.
כן, גם אני לא, חשבה לעצמה מרים בזמן שהרימה אל פיה כפית מלאה יוגורט. היא הכניסה את הכפית לפה וכמעט ירקה את תכולתה לכיור. היוגורט ללא ספק החמיץ, ואפילו התותים המתוקים לא הצליחו לטשטש את הטעם המעופש. היא גירדה את כל תכולת הגביע לתוך טוחן האשפה ושקלה להכין כמה ביצים קשות. היא אפילו כרסמה איזו פריכית מקמח מלא בטעם קרטון, אבל אחרי שני ביסים החליטה שהיא לא מסוגלת.
"תיהני קצת מהחיים," מלמלה לעצמה, ואז לקחה מראש הערימה פנקייק עם פצפוצי שוקולד ותחבה אותו לפיה.
"נכון שהם טעימים, אמא? רוצה לטעום את זה עם קצפת?" שאל בנג'מין ונופף במְכל כמו בגביע.
"כן, בבקשה," היא אמרה והושיטה לעברו את המעט שנותר מהפנקייק כדי שיסחט עליו קצפת. לעזאזל. היא בסך הכול מדגימה לבתה שאין צורך לראות באוכל אויב, נכון? הכול במידה. בבית הזה לא יהיו שום הפרעות אכילה. בדיוק אחרי שהכניסה קפסולה למכונת הקפה היא שמעה את פול ממלמל, "שִיט, זה לא ייאמן."
"אבא! דבר יפה!" אמרה מייסי ונשמעה בדיוק כמו מרים.
"סליחה, סליחה," הוא מלמל וטמן את פניו בעיתון שמרים הניחה על השולחן. "מרים, בואי תראי."
"אני כבר באה. גם אתה רוצה קפה?"
"עכשיו. בואי עכשיו."
"הנה, קחי עוד פנקייק," אמר פול למייסי בזמן שהעביר את העיתון למרים.
מתחת לקפל, אבל עדיין ממש בעמוד הראשון, התנוססה כותרת: אמהות בעד נהיגה בשכרות: רעיית סנאטור נתפסה נוהגת שיכורה... עם ילדים במכונית!
"שיט, שיט, שיט!" זימר מת'יו.
"מי רוצה לראות סרט?" שאל פול. "בנג'מין, למה שלא תרד למרתף ותשים לכולם את 'בייבי בוס'?" שוב השתרר בלגן בזמן שכולם הלכו בשיא המהירות לעבר המדרגות, ואז, כעבור כמה שניות, שתיקה ברוכה.
"לא יכול להיות," אמרה מרים ובחנה את תמונת המעצר של חברתה מהתיכון. הן למדו יחד בכיתה י"ב בבית הספר האמריקאי בפריז. קרולינה עבדה שם כדוגמנית ובמקביל למדה אנגלית, ומרים נאלצה לנסוע לשם עם הוריה שיצאו לשליחות. "קרולינה לא היתה עושה דבר כזה בחיים."
"טוב, זה כתוב כאן שחור על גבי לבן. נכשלה בבדיקת שכרות לצד הכביש. בקבוקי משקאות ריקים על המושב האחורי. סירבה לעבור בדיקת נשיפה. וחמישה ילדים במכונית, כולל הילד שלה."
"פשוט לא יכול להיות שזה נכון," אמרה מרים וסרקה בעיניה את הכתבה. "לא קרולינה שאני מכירה."
"כמה זמן עבר מאז שדיברתן? אולי היא השתנתה. אני מתאר לעצמי שלא קל לחיות באור הזרקורים, כמוה וכמו בעלה."
"היא היתה הפנים של לוריאל במשך עשר שנים! מגה־דוגמנית שהביסה את כל דוגמניות־העל. אני ממש לא חושבת שיש לה בעיה עם אור הזרקורים."
"טוב, להיות אשתו של סנאטור זה משהו אחר לגמרי. בייחוד סנאטור שמתכנן לרוץ לנשיאות. זאת רמה אחרת לגמרי של ביקורת ציבורית."
"אולי. אני לא יודעת. אני אתקשר אליה עכשיו. פשוט לא יכול להיות שזה נכון."
"לא דיברתן כבר חודשים." פול לגם מהקפה.
"מה זה משנה?!" מרים שמה לב שהיא כמעט צועקת והנמיכה את קולה. "אנחנו מכירות מהתיכון."
פול הרים את שתי כפות ידיו לאות כניעה. "תמסרי לה דרישת שלום חמה, טוב? אני אלך לבדוק מה קורה עם המפלצות."
צליל החיוג נשמע חמש פעמים ואז עברה השיחה לתא הקולי. "היי! הגעתם לקרולינה. אני עסוקה כרגע אבל תשאירו הודעה ואחזור אליכם ברגע שאוכל. ביי בינתיים."
"לינה? זאת אני, מרים. ראיתי את הכותרת הנוראה הזאת ואני רוצה לדבר איתך. אני לא מאמינה אפילו לשנייה אחת למה שכתבו שם, וגם אף אחד אחר שמכיר אותך לא יאמין לזה. תתקשרי ברגע שתקבלי את ההודעה, טוב? אוהבת אותך, יקירתי. ביי."
מרים לחצה על "סיים שיחה" ונעצה מבט בצג הטלפון, בתקווה ששמה של קרולינה יופיע. אבל אז שמעה צרחה מלמטה, צרחת כאב אמיתית, לא צרחה של אני־שונא־את־האחים־שלי או צרחה של עכשיו־תורי, והיא נשמה עמוק וקמה כדי לרדת לפשר העניין.
השנה בקושי התחילה וכבר עכשיו הסתמנה כשנה מבאסת. בדרכה למרתף היא לקחה מהצלחת פנקייק שהספיק להתקרר: 2018 יכולה לקחת את ההחלטות שלה ולדחוף אותן לתחת.
3
כמו פושעת מהשורה
קרולינה
"היי, סירי! תשמיעי לי את 'Yeah' של אָשֶר!" קרא הארי מהמושב האחורי של הג'יפ. מקהלה של תשואות עלתה מכיוון הבנים כשסירי צייצה, "בסדר, משמיעה את 'Yeah' של אשר," והבסים רעמו מבעד לרמקולים.
קרולינה חייכה. בחלומותיה הפרועים ביותר לא דמיינה שנהיגה במכונית מלאה בנים בני שתים־עשרה יכולה להתגלות כחוויה כיפית. הם היו רועשים ופרועים ולפעמים ממש הסריחו, נכון. אבל החברים של הארי היו גם מתוקים וצחקנים וניסו להיות מנומסים, לפחות כשהיא היתה בסביבה. הם היו ילדים טובים ממשפחות טובות, ושוב היא הכירה טובה על השינוי בחייהם שהעביר אותם מניו יורק - עיר המוקשים החברתיים - לבֵּתֶ'סדה שליד וושינגטון, שם כולם נראו קצת יותר רגועים.
ילד מתוק, חשבה קרולינה בפעם האלף בזמן שהגניבה מבט אל הארי דרך המראה הפנימית. עם כל יום הוא החל להיראות יותר ויותר כמו נער: כתפיים שהלכו והתרחבו, פלומה כהה מעל שפתיו, מעט פצעונים על לחייו. אבל לעתים קרובות לא פחות הוא נראה כמו ילד קטן, שיכול באותה המידה לשחק בלגו או לשבת עם הטלפון ולשלוח הודעות לחבריו. הארי היה ילד חברותי ובטוח בעצמו, כמו אביו, אבל היה בו גם צד רך ורגיש יותר. בערך בתקופה שבה עברו לבת'סדה התחיל הארי לשאול את גרהם לעתים קרובות יותר על אמו המנוחה: איפה היא וגרהם נפגשו, מה היא אהבה לקרוא, מה היא הרגישה כשנודע לה שהיא בהיריון איתו. ותמיד גרהם השתיק אותו והבטיח לספר לו על אמו אחר כך. אחר כך, כשהוא יגמור לקרוא את הדוח שהוא צריך לקרוא. אחר כך, בסוף השבוע, כשיהיה להם יותר זמן פנוי. אחר כך, בחופשת הסקי, כי אמא שלו אהבה לעשות סקי. אחר כך, אחר כך, אחר כך. קרולינה לא ידעה אם גרהם דוחה את בנו בגלל עצלנות או הימנעות או כאב אמיתי, אבל ידעה שהארי זקוק לתשובות. נדרשו לה כמעט שלושה ימים, בזמן שגרהם היה בעבודה והארי בבית הספר, לאסוף את כל התמונות והמכתבים וגזירי העיתון שהצליחה למצוא, וכשנתנה להארי את קופסת הזיכרון של אמו, ההקלה והשמחה שלו פיצו על כל דקה ודקה. היא אישרה להארי שאמו תמיד תהיה אמו ושאין שום בעיה לדבר עליה ולזכור אותה, והכמעט נער הגדול והחזק של קרולינה קרס אל בין זרועותיה כמו פעוט שחוזר הביתה אחרי היום הראשון בגן.
"נחשו מה?" קרא מהשורה השלישית ניקולס, שחקן לקרוֹס ארוך גפיים בעל שיער בלונדיני מדובלל. "אבא שלי השיג לנו כרטיסים למשחק של הרדסקינס והאיגלס בשבוע הבא. המשחק הראשון בפלייאוף. מי בא?"
הילדים פרצו בקריאות שמחה.
"היי, אמא, את חושבת שאבא ייקח אותי?" שאל הארי.
"אבא שלי אמר שהכרטיסים לא כל כך יקרים," אמר ניקולס.
קרולינה הכריחה את עצמה לחייך, אף שהבנים לא ראו אותה במקומה שמאחורי ההגה. "אני בטוחה שהוא ישמח," שיקרה והציצה בחשאי אל הארי כדי לראות אם הוא שומע את השקר שבקולה. אף שהארי התלהב מפוטבול מקצועי באופן כללי ומהרדסקינס באופן ספציפי, ושגרהם, בתור סנאטור מכהן, היה יכול להשיג להם מקומות בכל מקום באצטדיון, האב והבן מעולם לא הלכו יחד למשחק. מדי שנה נשבע גרהם לקרולינה ולהארי שהם יֵשבו בתא של הבעלים, יטוסו למשחק חשוב מחוץ לעיר או יזמינו כמה מהחברים של הארי ויקנו מושבים מול קו ה-50 יארד, ומדי שנה חלפה עוד עונה בלי שהזכרים של משפחת הארטוֶול צפו באיזשהו משחק. הארי צפה בכל חייו במשחק אחד בדיוק, שנתיים קודם לכן, כשקרולינה ריחמה עליו וקנתה כרטיסים באתר סְטאבְּהאבּ. הוא שמח עד השמים והריע כמו משוגע בתלבושת מלאה מכף רגל ועד ראש, אבל היא ידעה שהיה מעדיף ללכת עם גרהם: קרולינה קנתה בטעות כרטיסים בצד של הקבוצה האורחת, והיא לא ממש הצליחה לעקוב ולראות מי מחזיק בכדור, כך שלמרות מיטב כוונותיה, היא לא הפסיקה להריע ברגעים הלא־נכונים.
"אמא! הֵיי, אמא!" קטע הארי את מחשבותיה. "יש מאחורינו מכוניות משטרה עם אורות מהבהבים."
"הממ?" מלמלה קרולינה, לעצמה יותר מאשר לו. היא הציצה במראה הפנימית וראתה שתי ניידות משטרה עם פנסים מהבהבים, קרובות כל כך אל הג'יפ, עד שהן כמעט נגעו בפגוש האחורי שלו. "אלוהים, זה בטח משהו חשוב. טוב, טוב, תנו לי שנייה," היא אמרה בקול רם. "אני עוצרת בצד."
היא שמחה שהארי יושב לצדה, בריא ושלם, כי היא תמיד נלחצה כשראתה רכב של שירותי חירום מסתובב בשכונה שלה. אולי הבית שלהם נשרף, אבל כל עוד היא רואה את הארי לנגד עיניה, היא יכולה להתמודד עם הכול. היא אותתה וסטתה עם הרכב המסורבל אל צד הכביש בתנועה החלקה ביותר שהיתה מסוגלת לה, ובלבה שלחה התנצלות חרישית אל משפחת קרֵיין, שגרה במרחק חמישה בתים משם והיתה הבעלים של המדשאה היפהפייה שגלגלי הג'יפ שלה כנראה רמסו עכשיו. אבל הניידות לא חלפו במהירות לשמאלה, כפי שציפתה; גם הן עצרו בצד הכביש, בדיוק מאחורי הג'יפ שלה.
"אוי, גברת הארטוֶול, נראה שאכלת אותה!" צעק סטפָן, עוד אחד מחבריו של הארי, ושאר הבנים צחקו. גם קרולינה צחקה.
"כן, אתם מכירים אותי," אמרה קרולינה. "נוסעת שלושים קמ"ש בשכונת מגורים. משוגעת!" היא הסתכלה במראה הפנימית על השוטרים שנעמדו לצד לוחית הרישוי שלה והקלידו את מספרה לתוך מכשיר דמוי אייפד. טוב מאוד, חשבה. הם יראו את לוחיות הרישוי הממשלתיות, שהיו בכל שלוש המכוניות של המשפחה, וכל העניין הטיפשי הזה ייגמר.
אבל השוטר והשוטרת שהתקרבו אל החלון שלצדה לא צחקו. "גברתי? זה הרכב שלך?" שאלה השוטרת, ואילו השוטר נעמד מאחוריה וחיכה.
"כן, בטח," אמרה קרולינה ותהתה למה הם שואלים אותה שאלה מטופשת כל כך. היא נוהגת בו, לא? "גברתי השוטרת, אני באמת לא חושבת שמיהרתי. ממש לפני רגע יצאנו מהבית. את רואה? אנחנו גרים ממש שם. אני רק לוקחת את החברים של הבן שלי ל -"
השוטרת נעצה בקרולינה מבט קשוח ואמרה, "רישיון נהיגה ורישיון רכב, בבקשה."
קרולינה בחנה את פניה של האישה. היא לא התבדחה. קרולינה הוציאה בזהירות את רישיון הנהיגה מארנקה, והוקל לה כשמצאה את רישיון הרכב מקופל יפה בתא הכפפות. "אני, אה, אולי תזהי את השם שלי כשתראי אותו כתוב כאן ברישיון... האמת היא שאני אשתו של הסנאטור הארטוֶול," אמרה קרולינה וחייכה את חיוכה היפה ביותר. בדרך כלל היא לא היתה מהטיפוסים שמנפנפים בפרסומם, אבל מצד שני, בדרך כלל גם לא ניגשו אליה שוטרים כועסים שעצרו אותה בצד הכביש.
השוטר קימט את גבותיו. "גברתי, שתית אלכוהול?"
קרולינה היתה מודעת פחות או יותר לכך שהבנים השתתקו לשמע השאלה הזאת, ובמוחה הבזיק זיכרון מלפני שעה, כשפתחה בכוונה תחילה את אחד מבקבוקי הקברנה היקרים להחריד שגרהם קנה בכמויות בזמן האחרון. הארי וחבריו חיסלו פיצות, וכמובן, היא ידעה שבעוד זמן קצר היא תסיע אותם הביתה, אז היא שתתה רק חצי כוס. או אפילו פחות. היא אפילו לא ממש רצתה לשתות, באמת, אבל היה משהו מספק בידיעה שאם תפתח את הבקבוק עכשיו הוא בטח יתקלקל לפני שגרהם יחזור מניו יורק. הוא ביקש מקרולינה להצטרף אליו לארוחה לכבוד השנה החדשה בדירה של חבר במנהטן, אבל קרולינה לא רצתה להשאיר את הארי לבד בערב השנה החדשה. היא כעסה שנסע בלעדיה, אף שלא לגמרי הופתעה מכך.
עכשיו היא גייסה את חיוכה הזוהר ביותר ואת קשר העין הישיר ביותר שהיתה מסוגלת לו ואמרה, "תקשיבו, יש לי ילדים במכונית. אני מבטיחה לכם שלא שתיתי. אני גם לא חושבת שנסעתי מהר, אבל מי יודע, אולי כן. אם כן, אני באמת מאוד מצטערת."
ברגע שהזכירה את הילדים, השוטר שלף פנס והחל לצעוד סביב המכונית. נראה שלא הפריע לו שהפנס הופנה היישר אל עיניהם של הילדים. קרולינה ראתה את כולם ממצמצים.
"אמא, מה קורה?" שאל הארי ונשמע מתוח.
"שום דבר, חמוד. אני בטוחה שזאת סתם אי־הבנה. פשוט תן להם לעשות את מה שהם צריכים לעשות."
ואז קרא השוטר לשוטרת והצביע על משהו בפנס. הם החליפו מבטים. קרולינה הרגישה שלבה מפרפר קלות, אף שלא היתה לה שום סיבה בעולם לחשוש.
"גברת הארטוֶול, צאי בבקשה מהמכונית. לאט," אמרה השוטרת.
"סליחה?" אמרה קרולינה. "למה שאני אצא מהמכונית? למה? אני אפילו לא לובשת מעיל -"
"עכשיו!" נבח השוטר, והתברר מיד שזאת לא בדיקה שגרתית של שוטרי תנועה.
קרולינה ניתרה ממושב הנהג במהירות כזאת שהיא לא טרחה לדרוך על מדרגת הביניים, וכתוצאה מכך היא עיקמה את הקרסול ונאלצה לאחוז בדלת כדי לא ליפול.
השוטרים החליפו עוד מבט.
"גברת הארטוול, שמנו לב לנהיגה רשלנית ולבקבוקי אלכוהול ריקים במושב האחורי ברכב שלך. בבקשה תשאירי את הזרועות צמודות לגוף ותלכי באמצע הכביש לאורך חמישה־שישה מטרים. יש עוד שוטרים בהמשך הרחוב, אז שום מכונית לא תגיע."
"רגע - מה מצאתם? במכונית שלי? זאת בטח טעות," אמרה קרולינה וניסתה לא לרעוד. "בעלי ירתח מכעס כשהוא ישמע על זה!"
השוטרת החוותה בידה לעבר הכביש, באותו רחוב ממש שקרולינה גרה בו, שהיה עכשיו רטוב מגשם, וסימנה לה להתחיל ללכת. מיד ובלי לחשוב כרכה קרולינה את זרועותיה סביב חזה, כדי להתחמם קצת בחולצת המשי הדקה מדי שלגופה, והחלה לצעוד בביטחון לכיוון ביתה. אם יש דבר אחד שקרולינה עשתה טוב יותר כמעט מכל אחד אחר בכדור הארץ, זה לצעוד על מסלול. אבל דבר אחד היא לא צפתה: שהדלתות והווילונות של השכנים ייפתחו, פניהם המוכרות יופנו לעברה ותעלה עליהן הבעה של הבנה ברגע שיקלטו מי מבצעת כאן ברחוב היפה והשקט שלהם בדיקת שכרות כמו איזו פושעת מהשורה.
זאת גברת לאוול? תהתה קרולינה כשראתה קשישה מאחורי וילון פשתן נוקשה. לא ידעתי שהיא באה לביקור. אני לא מאמינה שהיא רואה אותי ככה. קרולינה הרגישה שלחייה מתחילות להסמיק למרות הקור ואיכשהו כנראה החמיצה את הבור הקטן בכביש, כי לפני שהספיקה להבין מה קורה היא מעדה וכמעט נפלה.
"ראיתם?" שאלה קרולינה את השוטרים, שעקבו אחריה בעיניהם. "אנחנו מתלוננים כבר חודשים לעירייה שצריך לשפץ את הכביש הזה דחוף."
הם החליפו ביניהם שוב את אותו מבט. בלי לומר מילה לעמיתתו התקרב השוטר אל קרולינה ואמר, "גברתי, אני עוצר אותך בחשד לנהיגה בשכרות. יש לך זכות לשמור על -"
"רגע - מה?" צווחה קרולינה, לפני שהבחינה שהארי שרבב את ראשו אל מחוץ לחלון הג'יפ ועוקב בדריכות אחרי כל הסצנה. "אתה עוצר אותי?"
"- שקט. כל דבר שתאמרי עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות ל -"
המילים היו מוכרות, כמובן. היא צפתה בכל כך הרבה סרטי משטרה עם גרהם, ובימיה כרווקה עברו עליה לילות שלמים של מרתון צפייה ב"חוק וסדר", אבל מי שיער שבאמת אומרים את המשפט הזה בחיים האמיתיים? זה באמת קורה לה? הכול נראה הזוי כל כך: רגע אחד היא סתם עוד אמא שמסיעה הביתה את החברים של בנה, וכעבור רגע היא צועדת בלוויית שני שוטרים אל המושב האחורי של ניידת.
"רגע, סליחה! אדוני! תקשיב, בבקשה. אני לא יכולה להשאיר את הילדים סתם ככה בג'יפ!" קראה קרולינה בזמן שדלת המכונית נסגרה בטריקה. היא היתה לבדה במושב האחורי, מנותקת לגמרי מהעולם, מאחורי זגוגית עבה שהיתה מן הסתם משוריינת.
קולו של השוטר בקע מבעד למין רמקול. "השוטר ויליאמס יטפל בבן שלך ובחברים שלו ויוודא שכולם יגיעו הביתה. עכשיו אני לוקח אותך לתחנה."
המכונית התניעה, ובו בזמן החלה לפעול הסירנה. היא לא שמעה את הארי, אבל ראתה שהוא צועק "אמא" ומשתדל ככל יכולתו לא לבכות. היא הצמידה כף יד אל החלון ואמרה לו, בתנועות שפתיים, "אל תדאג, הכול בסדר," אבל קרולינה ידעה שהוא לא יכול לראות זאת. באורות מהבהבים ובסירנה מחרישת אוזניים בערב השקט יצאה הניידת לדרכה והרחיקה את קרולינה מבנה.
"איך אתה מעז!" היא צרחה על השוטר והבחינה במצלמה עם נורה מהבהבת שהיתה מותקנת בפינה מעל החלון שלידה. השוטר אפילו לא הרים את מבטו. בכל חייה היא מעולם לא הרגישה חסרת אונים כל כך. בודדה כל כך.
קרולינה הורשתה להתקשר למישהו רק כעבור כמעט שעתיים מרגע שנעצרה. זה בכלל חוקי? תהתה וניסתה להישאר רגועה. לפחות השוטרת באה לחדר המעצר ואמרה לקרולינה שהארי וחבריו כבר נמצאים בבתיהם. ההורים של הבנים באו כולם לתחנה לקחת את ילדיהם, וכשגרהם לא ענה לטלפון, הארי הציע שיתקשרו לסבתא שלו, איליין, והיא באה מיד לקחת אותו לביתה. קרולינה שמחה לשמוע שהארי בסדר, אבל התמלאה אימה מהמחשבה שתצטרך לקחת אותו מאוחר יותר מחמותה.
"בעלי לא עונה לטלפון," אמרה קרולינה לשוטר שפיקח עליה כשהתקשרה.
הוא ישב רכון מעל שולחן כתיבה ומילא טפסים. הוא משך בכתפיו בלי להרים את עיניו. "תנסי להתקשר למישהו אחר."
"זה ערב השנה החדשה וכבר כמעט חצות," אמרה קרולינה. "למי אני אמורה להתקשר ולבקש שיבוא לקחת אותי באמצע הלילה מתחנת המשטרה?"
ואז השוטר הישיר מבטו אליה. "לקחת אותך? לא, גברת הארטוֶול, אני מצטער. את תישארי כאן הלילה."
"אתה לא רציני!" אמרה קרולינה והיתה כמעט בטוחה שהוא מתבדח.
"אלה ההוראות. כל מי שנוהג בשכרות צריך לחכות לפחות חמש שעות עד שיתפכח. ואנחנו משחררים עצורים רק בין שבע בבוקר לחצות, אז לצערי אין לך מזל."
"אני נראית לך שיכורה?" שאלה אותו קרולינה.
השוטר הביט בה שוב. הוא נראה בגיל שבקושי מותר לו לקנות בירה, והסומק שפשט על צווארו לא תרם לכך. "מצטער, גברתי. אלה החוקים."
היא חייגה את המספר היחיד הנוסף שידעה בעל פה. טריפּ, שהיה עורך הדין שלהם והחבר הכי טוב של גרהם, ענה כבר בצלצול הראשון.
"לינה? מאיפה אמרת שאת מתקשרת?" הוא שאל בקול מנומנם. כמה אופייני לטריפ, להירדם לפני חצות.
"שמעת אותי טוב מאוד, טריפ. מאגף השיכורים בבית המעצר של מחוז בת'סדה. סליחה שאני מעירה אותך, אבל תיארתי לעצמי שתבין ותסלח לי. ניסיתי לתפוס את גרהם, אבל לאף אחד אין מושג איפה הוא. כמה מפתיע, באמת."
טריפ וגרהם היו שותפים לחדר כשלמדו בפקולטה למשפטים של הרווארד והיו השושבינים זה בחתונה של זה והסנדקים זה של ילדיו של זה. היא תמיד ראתה בטריפ מין שלוחה של גרהם, סט נוסף של עיניים ואוזניים, תחליף סביר, דמות אח. היחסים ביניהם היו ככלל יחסים של חום וחיבה הדדית. אבל הערב היא אפילו לא ניסתה להסוות את מורת רוחה מכך שהיא מדברת עם טריפ ולא עם גרהם.
"אתה יכול בבקשה להוציא אותי מהמקום הנורא הזה?" לחשה לתוך השפופרת. "אמרו לי שישחררו אותי רק בבוקר, אבל זה פשוט לא הגיוני."
"חכי ואל תדאגי. אני אתקשר לכמה אנשים ואסדר את זה," אמר טריפ בביטחון מרגיע.
"בבקשה תמהר."
אבל הוא לא מיהר, או שאולי לא הצליח לעשות דבר, כי הפעם הבאה שקרולינה דיברה עם טריפ היתה רק כשהוא בא לשחרר אותה בערבות למחרת בשבע בבוקר. בלי גרהם.
טריפ קרא מיד את הבעת פניה. "גרהם רצה לבוא, כמובן. אני זה שיעצתי לו לא לעשות את זה."
קרולינה התיישבה באחד מכיסאות הפלסטיק לצד טריפ. כל גופה כאב מהשכיבה על הספסל בחדר המעצר - לא ממש תא מעצר, אלא יותר מין חדר המתנה מיושן של שער עלייה למטוס בנמל תעופה שעבר זמנו.
"אני לא מטומטמת, טריפ. אני מבינה לגמרי שתמונה של סנאטור מכהן שנכנס לבית מעצר כדי לשחרר את אשתו היא לא תמונה מלבבת. אבל אתה לא יכול להאשים אותי שקיוויתי שהוא יעשה את זה בכל זאת," אמרה קרולינה וניסתה לכבוש את דמעותיה. "ועכשיו, אתה יכול להסביר לי מה בדיוק קורה כאן?"
הטלפון הנייד של טריפ צפצף, והוא השתיק אותו בלי להסתכל על הצג. "אני אדבר איתך בכנות, לינה. המצב ממש־ממש מחורבן."
"אתה חושב שאני לא יודעת את זה? אני זאת שישנתי הלילה בבית מעצר. בית מעצר. ואיפה בעלי?"
טריפ קימט את מצחו. הוא כחכח בגרון. "לינה, זה לא -"
קרולינה הרימה כף יד. "די. קודם כול אני רוצה לדעת איפה הארי. מי מביא אותו לבית הספר?"
עוד כחכוח בגרון. קרולינה כמעט הרגישה לא נעים שהיא מפנה כלפי טריפ את כעסה על גרהם. כמעט. הוא נראה כל כך מסכן. "הארי ישן בבית של איליין."
"הוא עדיין שם?"
"את יודעת שהארי התקשר אליה כשעצרו אותך אתמול בערב. אז ברור שעיתונאים שמקשיבים לקשר המשטרתי שמעו את הסיפור, וכמה מצלמות חיכו מחוץ לבית שלך כשאיליין הגיעה להחזיר את הארי הביתה. אז היא המשיכה לנסוע ולקחה אותו אליה שוב. התקשורת שורצת סביב הבית שלך, ולא רצינו שהוא יעבור את הסיוט הזה. לפחות עכשיו אף אחד לא יודע איפה הוא."
קרולינה הנהנה. היא בהחלט לא חיבבה את חמותה ואף לא את המחשבה שבנה יצטרך להתחבא בבית של איליין, אבל לא יכלה להתווכח עם העובדה שזה נשמע הפתרון הכי טוב כרגע. "בסדר. אז טוב, איך יוצאים מכל הסיוט הזה? זאת מלכודת! מעצר שווא! אנחנו צריכים לתבוע אותם!"
טריפ השתעל, הביט בקרולינה והשתעל שוב.
"טריפ? מה קורה?"
"פשוט תביני... טוב, זה מסובך."
"מסובך? מה פתאום מסובך. הייתי אומרת מבלבל, אולי. אני בהחלט מבולבלת מזה שעצרו אותי על נהיגה בשכרות בזמן שלא נהגתי בשכרות. וגם אם הייתי נוהגת בשכרות, מה שבהחלט לא קרה, בעלי הוא סנאטור ויש לו קשרים יותר משיש לכל תיכוניסט באינסטגרם, ואני יודעת טוב מאוד שאם הוא היה רוצה שהסיפור הזה ייעלם, הוא כבר היה נעלם," סיננה קרולינה בכעס.
ברמקול נשמעה הודעה בקול מעוות, ושוטרת מיהרה לידם אל דלת הכניסה.
"למה שלא תפרטי, לינה? תסבירי לי בדיוק מה קרה."
רק עכשיו, שעות רבות לאחר תחילת הפרשה הנוראה הזאת, קרולינה הרגישה שאולי לא תצליח לשלוט בדמעותיה. היא נשארה שלווה בזמן המעצר וגילתה אומץ רב אפילו יותר ממה ששיערה שתוכל כשהבינה שאף אחד לא יבוא לקחת אותה. אבל אל מול טוב הלב המוכר של טריפ ודאגתו המובנת - אפילו שבעלה היה אמור להיות כאן, לא הוא - היא פשוט לא הצליחה לא לבכות.
"סליחה," אמרה והחניקה יפחה. "אני פשוט... מוצפת."
טריפ כחכח בגרונו. "את והארי יצאתם מהבית אתמול?"
"אם יצאנו? ברור שלא. אלא אם כן אתה מחשיב קפיצה למכולת בחמש, לקנות קצת סלסה וצ'יפס לחברים שלו. הוא הזמין ארבעה חברים אליו הביתה. הזמנתי להם פיצה, והם שיחקו באקס־בוקס ועשו את כל שאר הדברים שילדים בני שתים־עשרה עושים. דיברו בפֵייס־טַיים עם בנות? עם עצמם? אין לי מושג. אני לא גאה בזה, אבל רק כדי להרגיז את גרהם פתחתי בקבוק קברנה שלו, מאלה שעולים אלף דולר, ומזגתי לעצמי חצי כוסית. ידעתי שלא אשתה יותר מזה, אבל נהניתי מאוד להחזיר את הבקבוק הכמעט מלא למקרר - ידעתי שהוא יחטוף התקף לב כשהוא יראה אותו, ולמען האמת, די חיכיתי לראות את זה. אבל זה כל מה ששתיתי. חצי כוס."
"טוב, ומה קרה אחר כך?"
"שום דבר! הבנים חיסלו עוגת גלידה של קראוֶול במשהו כמו שלושים שניות, וכולם נכנסו לג'יפ בערך בתשע וחצי. לפני שהגעתי לבית של בילי פּוֹסט, אחרי קצת יותר מקילומטר, הופיעו פתאום שני שוטרים. עם כל האורות והסירנות, כמו באיזה מקרה חירום. עצרתי בצד כדי לתת להם לעבור, אבל אז הם התקרבו אלי לחלון."
טריפ הנהן כאילו קרולינה מאשרת תסריט שהוא כבר מכיר. "מה הם אמרו?"
"הם שאלו אותי אם שתיתי. כשאמרתי שברור שלא, הם אמרו שנהגתי מאוד פרוע. וזה מגוחך, כי האמת היא שנהגתי מאוד לאט בשכונת המגורים שלנו."
"הם אמרו שראו בקבוקי שמפניה ריקים מתגלגלים בחלק האחורי של הג'יפ." טריפ אמר זאת לאט מאוד והשפיל את מבטו אל כפות ידיו.
"אה, באמת? אז טוב, זה פשוט לא ייתכן. כי אני אפילו לא אוהבת שמפניה. וגם גרהם לא. זה עושה לשנינו כאב ראש..." היא השתתקה. אלא אם כן הילדים שתו? קרולינה כיווצה את אפה בהרהור. האם זה אפשרי? שתים־עשרה זה גיל שבהחלט הגיוני לנסות לטעום בו אלכוהול בפעם הראשונה. האם היא רק השלתה את עצמה כשחשבה שהארי לעולם לא ינסה לשתות? לא, היא הכירה את הבן שלה. היא ידעה שהוא יהיה בדיוק כמו כל נער אחר בגילו ויתנסה בכל מיני דברים, אבל גם היתה בטוחה שהשלב הזה עוד לא הגיע. וגם אם פספסה לגמרי והבנים באמת נכנסו למרתף היין האהוב של גרהם, לא היה שום סיכוי שחמישה בנים בני שתים־עשרה יצליחו אפילו לפתוח בקבוק שמפניה בלי שהיא תשים לב, ובטח שלא יצליחו לחסל שני בקבוקים. היא ניסתה להיזכר בערב הקודם. הארי והחברים שלו נראו לגמרי כרגיל: השתוללו קצת, כן, אבל בהחלט היו פיכחים. "לא. זה לא העניין. אין לי מושג איך הבקבוקים הגיעו לשם."
טריפ הניח את כף ידו על זו שלה, וידו היתה חמימה, מנחמת. "אני כל כך מצטער, לינה. בטח לא קל לך."
הבעת הסימפתיה הקטנה הזאת הספיקה, והדמעות זלגו שוב. קרולינה היתה בטוחה שפסים מבעיתים של מסקרה נמרחים על לחייה, אבל בהתחשב בעובדה שבילתה עכשיו לילה בבית המעצר, הסיקה שיש לה עכשיו בעיות קצת יותר רציניות של נראוּת.
"אבל יש משהו שאני פשוט לא מצליחה להבין. הם הביאו אותי לכאן. ואז, בלי שום בדיקת נשיפה או שום דבר כזה, הם זרקו אותי ישר לתא המעצר לכל הלילה. על בסיס מה? בקבוקים ריקים במכונית שלי? איך זה בכלל מותר?"
הטלפון של טריפ צלצל שוב, והעוצמה שבה הוא לחץ על "דחה שיחה" הבהילה אותה. הוא כחכח בגרונו. "השוטרים אמרו שסירבת לעבור בדיקת נשיפה ומיד אחר כך סירבת לעבור בדיקת דם. במרילנד יש חוק שמדבר על הסכמה משתמעת, וזה אומר שבעצם העובדה שיש לך רישיון נהיגה את מסכימה להיבדק. סירוב לכל בדיקה כימית מתפרש מיד כנהיגה בשכרות."
"אתה בטח צוחק עלי."
"אני מתעסק בעיקר בחוזים, לינה, את יודעת את זה. אני כמעט לא מופיע בבית המשפט ובהחלט לא מתעסק בעניינים פליליים. אבל התייעצתי עם קולגה לפני שבאתי לכאן, והוא עדכן אותי בחוקים הרלוונטיים."
"לא, אני מתכוונת שאתה בטח צוחק כשאתה אומר שסירבתי לעבור בדיקת נשיפה. האמת היא שזה היה בדיוק להפך - ביקשתי לעבור בדיקה כזאת. התחננתי. ידעתי שזה ישים סוף לַאי־הבנה הזאת, אם רק אוכל ל..."
"לינה? את יודעת שגרהם ואני נמצא את האנשים הכי טובים שיטפלו בעניין הזה. כל עוד נישאר רגועים, אני יודע שנצליח ל -"
שאר המילים שאמר התערבלו בזמן שההשלכות של כל הפרשה החלו להיפרשׂ בעיני רוחה לאט ובבהירות מרבית. היא ממש יכלה לדמיין את הכותרות: אשת סנאטור ודוגמנית־על לשעבר משתכרת עם ילדים באוטו, ולנבא את ההתעניינות של התקשורת ואת ההשפלה שתרגיש מכך שאנשים באמת יאמינו שהיא מסוגלת לזה. והארי. בעיקר הארי. ילדים בני שתים־עשרה אמורים להיות נבוכים מהאמהות החורגות שלהם בגלל הג'ינס שהן לובשות, לא מפני שעצרו אותן בטענה שהן נהגו שיכורות במכונית מלאה ילדים.
ואז עוד תחושה, שהפתיעה אותה בעוצמתה האכזרית: כמיהה לבעלה שהיתה כל כך פיזית עד שהיא כמעט לא אִפשרה לה לנשום. איך הם הגיעו למצב הזה? למצב שבו היא עוברת לילה שלם בבית המעצר ובעלה, שותפה לחיים, משאיר אותה שם ושולח חבר שלו לקחת אותה בבוקר? לא, זה לא ייתכן, היא חשבה. קורה משהו, משהו שאינו בשליטתם. כן, הם היו קצת מרוחקים בזמן האחרון. היא הרגישה מנותקת מגרהם יותר מהרגיל. היתה ביניהם פחות אינטימיות. היא אפילו חשדה שאולי הוא בוגד בה שוב. אבל זה היה גרהם. האיש שארגן ודאג שכל משפחתה המורחבת תיהנה מביטחון כלכלי. האיש שאמר לה לפחות עשר פעמים ביום כמה היא נהדרת. היא זכרה את החתונה שלהם כאילו היתה אתמול. הכרמים הירוקים הפורחים היו רקע מקסים לגשם המפתיע, שלבני זוג אחרים אולי היה הורס את הטקס, אבל לא להם. הם בקושי שמו לב אליו מרוב שהיו שקועים בריקודים ובצחוקים וזה בזה. היא ישבה אז ליד השולחן לצדו והסתכלה על בעלה הנאה והחזק בזמן שהודה לכל האורחים שבאו לחגוג איתם. כשהוא הסתובב אליה והושיט לה את ידו, היא ראתה דמעות בעיניו, והברכה שהוא נשא היתה ללא ספק כנה ומלאת רגש. ועכשיו זה.
טריפ עדיין דיבר. משהו על תקדים משפטי. העייפות החלה להכות בה, ויחד איתה גם העצב וההשפלה והבדידות.
"אני מותשת," היא אמרה ושוב ניגבה את עיניה. "אתה יכול לקחת אותי להביא את הארי?"
"בטח. בואי נוציא אותך מכאן."
הם נסעו בדממה עד לבית חמותה בארלינגטון. טריפ יצא לדרכו ברגע שקרולינה הגיעה אל המרפסת הקדמית.
"קרולינה," אמרה איליין כשפתחה את הדלת, כאילו זה עתה טעמה משהו מר.
"איליין. תודה שבאת לקחת את הארי," הכריחה את עצמה קרולינה לומר בזמן שנכנסה אחרי חמותה למטבח בלי שהוזמנה לעשות זאת.
"מישהו היה מוכרח לקחת אותו. ולהתקשר להורים של שאר הבנים."
"כן, נכון, אז שוב תודה. איפה הארי?"
"הוא עדיין ישן," אמרה חמותה. "עבר עליו ערב טראומטי."
קרולינה התעלמה במפגיע מהאישה, וכשהבינה ששום הצעה לא תבוא, קמה להכין לעצמה כוס קפה. "רוצה קפה?" שאלה את איליין, וזו רק נופפה לשלילה.
"יש לך כאן... בעיה רצינית, קרולינה. זה לא ענייני, אבל אם יש לך קשיים, היית צריכה לבקש עזרה. אבל לנהוג בשכרות? אשתו של סנאטור? של הנשיא הבא של ארצות הברית? מילא שאת לא חושבת על עצמך, אבל איך יכולת לא לחשוב על הקריירה של גרהם?"
"את מתכוונת שלא חשבתי על שלומו של הארי? בטח לא שמעתי טוב."
איליין נופפה שוב בביטול וצקצקה בלשונה. "את יודעת שאני לא אוהבת להתערב בעניינים בינך לבין גרהם, אבל הפעם הנסיבות -"
"אמא, בבקשה."
קולו של גרהם הקפיץ את קרולינה כך שהקפה נשפך על חולצתה. "גרהם?" שאלה, אף שהוא עמד ממש מולה ונראה נאה כתמיד. קרולינה חיכתה שהוא ירוץ לחבק אותה והושיטה את זרועותיה כדי לקבל את החיבוק. הוא לא זז. הוא עמד בפתח המטבח והעביר את מבטו בין אשתו לאמו, נראה כאילו הוא נמצא במקום האחרון בעולם שמתחשק לו להיות בו. הכול בו היה ללא רבב, מהחולצה והמכנסיים המגוהצים שנתפרו במיוחד למידותיו ועד לשיער הכהה העבה שסוּפּר בימי שישי אחת לשלושה שבועות. גרבי קשמיר. מגולח למשעי במכונה מקצועית. תיק נסיעות של הרמס. וקמטים קלים שבקלים סביב עיניו הירוקות, בדיוק במינון ששיווה לו מראה נכבד ורציני. הוא היה מטר שמונים ושמונה של שלמות גברית מטופחת היטב וביוקר.
"לא ידעתי שאתה כאן," שמעה את עצמה קרולינה מצייצת והחזירה במבוכה את זרועותיה למקומן. "טריפ אמר שעלית לרכבת."
"בדיוק התכוונתי לצאת," הוא אמר ועקף אותה בדרכו פנימה למטבח. קולו היה קר ומנוכר כמו דלתות האל־חלד של המקרר.
"לאן אתה הולך?" שאלה קרולינה, המומה מהריחוק ששידר. הוא כועס עליה? הרי לא יכול להיות שהוא חושב שהיא הסיעה את הילדים שיכורה. מכל האנשים שבעולם, הוא יודע שבזמן האחרון היא מתנזרת מאלכוהול כמעט לגמרי. האם זאת לא היא שאמורה להיות עכשיו בתפקיד הכועסת, אחרי שהוא השאיר אותה בבית המעצר לילה שלם בגלל פשע שלא ביצעה?
"בוא, יקירי, תן לי להכין לך כוס קפה," אמרה איליין לגרהם וזינקה מכיסאה במרץ מחודש.
"איליין, את יכולה לתת לנו דקה?" שאלה קרולינה.
האישה, שנראתה פגועה עד עמקי נשמתה, הסתכלה לעבר גרהם והוא הנהן באישור. "תודה, אמא."
איליין אספה ברוב דרמה את כוס הקפה שלה ואת הבננה שאכלה. ברגע שיצאה מהמטבח, קרולינה ממש רצה אל גרהם. "הֵיי, מה קורה איתך?" שאלה. ואז, במאמץ אדיר לשמור על נימה קלילה, "אני לא יודעת אם שמעת, אבל ביליתי את ערב השנה החדשה מאחורי הסורגים."
הוא הסתובב אליה בתנועה חדה וסילק את כפות ידיה מעל זרועו. "זאת בדיחה בעינייך? זה מה שאת חושבת - שזה מצחיק?"
קרולינה הרגישה את פיה נפער מרוב הלם. "מצחיק?" היא סיננה. "ברור שלא. זה היה נורא, פשוט נורא ואיום. ואיפה היית? שלחת את טריפ? אתה יודע שאני -"
"אני יודע רק את מה ששמעתי ממשטרת בת'סדה, קרולינה. ולדברי המפקח קנינגהם, עצרו אותך במהלך בדיקת שכרות שגרתית שנכשלת בה."
העובדה שהוא נקב בשמה המלא, קרולינה, ולא קרא לה "לינה", בהחלט לא חמקה ממנה.
"גרהם, אני יודעת מה הם אמרו, אבל אני גם יודעת ש -"
הוא הטיח את כף ידו על השיש. "איך יכולת לעשות את זה? איך יכולת להיות כל כך טיפשה?" פניו וצווארו התמלאו כתמים אדומים. "ועוד עם הבן שלי במכונית, לא פחות!"
"הבן שלך?" שאלה קרולינה. "התכוונת להגיד, הבן שלנו. אולי הוא הבן החורג שלי, אבל אתה יודע שמבחינתי הוא תמיד היה הבן שלי מכל בחינה שהיא."
גרהם זרק לכיור את ספל הקפה המלא והרים אצבע במרחק סנטימטרים מפניה. עיניו הצטמצמו כמעט לגמרי. "את צריכה להעיר את הארי עכשיו ולהחזיר אותו הביתה. את מסוגלת לעשות את זה? וברור שתצטרכי להזמין אוּבֶּר, כי את לא נוהגת לשום מקום. העלוקות האלה -" הוא הצביע לעבר הרחוב הבת'סדאי המטופח שמחוץ לבית - "ימצאו אותך. אני מקווה שאין צורך לציין שאסור לך לדבר עם אף אחד מהם. אפילו לא מילה. אפילו אל תיצרי קשר עין. את מבינה אותי?"
קרולינה התקרבה אליו וקיוותה לראות אותו מתרכך. "למה אתה מתנהג ככה? אתה יודע שלא נהגתי שיכורה. אתה יודע שבחיים לא הייתי עושה שום דבר שיסכן את הארי או כל ילד אחר. בחיים לא." קרולינה נשמעה נואשת, מפצירה, אבל היא לא הצליחה לעצור בעצמה. מילא שבעלה לא בא לשחרר אותה מבית המעצר, אבל לראות אותו רותח מכעס בגלל פשע שאין ספק שהיא לא ביצעה, זה כבר היה משהו אחר.
בעיניו היתה קשיחות שהיא לא הכירה. "אני אחזור הביתה הערב. אל תשכחי - אל תדברי עם אף אחד." ובזאת הוא קם ויצא מהמטבח.
