הצעה מעניינת

 

 

האחוזה המבחילה נראתה בדיוק כפי שזכר אותה בסיוטיו, החזית הכתומה הצעקנית מתנגשת עם התריסים הכחולים המסיביים. הדבר היחיד שלא ממש השתלב עם התמונה שלפניו היה זוהר השמש שהשתקף מפסלי השיש המפוארים עד כדי גרוטסקיות ששמרו על שערי הכניסה.

הזיכרון האחרון של רומיאו ברונטי מהמקום הזה היה בגשם קר, בגדיו בלויי הסחבות נדבקים אל עורו כשהשתופף בשיחים מחוץ לשערים. מצד אחד הוא התפלל שלא יתגלה, מצד שני טיפח תקווה שגילויו יביא סוף לכל הסבל, הרעב וכאב הדחייה המטריד שכרסמו בגופו בן השלוש-עשרה מבוקר ועד ערב. באותה העת הוא היה מקדם בברכה את המכות שהמושיע המסויג שלו ספג על שהעז להחזיר את רומיאו למקום הזה. כי זכר המכות היה אובד בתהום הנשייה, והמרירות שזרמה בעורקיו כחומצה היתה פוסקת.

לרוע המזל, הגורל הכתיב אחרת. הוא הסתתר בשיחים קפוא מקור במצב כמעט קטטוני עד שהרעב התמידי אילץ אותו לזוז.

רומיאו לטש עיניים בחניתות הלפותות בידיהם של הפסלים ונזכר בהתרברבותו הקולנית של אביו שהם עשויים מזהב טהור.

האיש שקרא לו בפרצוף ממזר ובזבוז. ממש לפני שאמר לעובד שלו להעיף אותו החוצה ולוודא שהוא לעולם לא יחזור. שלא היה אכפת לו אם הצאצא של הזונה שעליה התחרמן בסמטה בפלרמו יחיה או ימות כל עוד הוא, אגוסטינו פאטורה, ראש משפחת הפשע השולטת, לא יצטרך לראות שוב את פני הילד.

לא... הוא לא אבא שלו. 

האיש לא היה ראוי לתואר הזה.

ידיו של רומיאו התהדקו על הגה הפרארי שלו והוא תהה בפעם האלף מדוע טרח להגיע למקום הזה. מדוע הניח למכתב, שהוא קרע לגזרים בהתקף זעם קר שניות אחרי שקרא אותו, לדחוף אותו לחזור בו מהשבועה שנשבע לעצמו לפני למעלה מעשרים שנה. הוא הביט ימינה, שם החומה החיצונית המתנשאת של אחוזתו של אגוסטינו פאטורה המנוח נישאה אל השמים, ואכן השיח היה בדיוק כפי שזכר אותו, ענפיו העלווניים מפושטים ומציעים אותו מחסה שקרי.

לרגע פראי נאבק רומיאו בדחף העז להסתער מתוך הרכב ולעקור את השיח מהאדמה בידיו החשופות, לקרוע לגזרים כל עלה וענף. הוא חשק את לסתו ולבסוף פתח את החלון כדי להקיש את הקוד שלמרבה הציניות נחרת בזיכרונו.

כשהשערים נפתחו בחריקה, הוא תהה שוב מדוע הוא עושה את זה. אז מה אם המכתב רמז על משהו אחר? מה כבר יכול אדם שדחייתו היתה קרה, אכזרית ומוחלטת להציע לו במותו שהוא נכשל כליל להציע בחייו?

כי הוא נזקק לתשובות.

הוא היה צריך לדעת שלדם שזורם בעורקיו אין עליו אחיזת חנק עלומה שתהפוך את חייו על פיהם ברגע הכי פחות צפוי.

ששתי הפעמים בחייו שהוא איבד שליטה עד לבלי היכר יהיו הפעמים היחידות שהוא ירגיש תלוש לגמרי.

איש מלבד רומיאו לא ידע כמה הוא הצטער שבזבז ארבע שנים מחייו, אחרי הלילה המר שבו עזב את המקום בחיפוש אחר קבלה בכל מקום ובכל דרך אפשריים. יותר מששנא את האיש שדמו זרם בעורקיו, רומיאו שנא את השנים שבהן ניסה למצוא תחליף לאגוסטינו פאטורה.

כשהרשה לעצמו לאטום את ליבו בגיל שבע-עשרה, זו היתה ההחלטה הכי טובה שהחליט מימיו.

אז למה אתה כאן? אתה בכלל לא דומה לו.

הוא הרגיש צורך להיות בטוח. אגוסטינו אולי כבר לא היה בין החיים, אך רומיאו הרגיש צורך להביט לתוך ליבה של מורשת פאטורה ולהשתכנע שהילד הקטן האבוד שחשב שעולמו יגיע לקצו בגלל דחייתו על ידי אדם אחר נמחק ללא זכר.

רומיאו, שאיבד סבלנות בגלל השתהותו, לחץ את רגלו על דוושת הגז ונהם בסיפוק כשהצמיגים צווחו על כביש האספלט המוביל אל החצר. הוא השתחרר ממושב המכונית, פסע בנוקשות אל הדלתות הכפולות המשובצות ברזל ופתח אותן בדחיפה גסה.

הוא נכנס לחדר הכניסה המרוצף משבצות שחור לבן והזעיף פנים אל הנברשת העתיקה הענקית שמעל ראשו. אילו היה לו אכפת אם הבית הזה יעמוד על תילו או יקרוס, המפלצת הזאת היתה הדבר הראשון שהיה מגיע למשרפה. אך הוא לא היה כאן כדי להרהר בטעמו הרע של אדם מת. הוא היה כאן כדי להרוג סוף-סוף רוחות רפאים.

רוחות רפאים שנותרו בשולי תודעתו מאז ילדותו אך שקמו לתחייה לילה אחד לפני חמש שנים, בזרועותיה של אישה שגרמה לו לאבד שליטה.

הוא הסתובב כשכפות רגליים איטיות השתרכו לעברו, מלוות בצעדים תקיפים יותר שהעלו חיוך קודר על פניו של רומיאו. מסתבר שהסדר הישן לא השתנה. או אולי רומיאו הקרין איכשהו את כעסו אל סגנו לשעבר של פאטורה, מה שהוביל את הזקן המתקרב לבקש את הגנתם של שומרי הראש שלו.

לורנצו כרמיין פשט את ידיו בברכה, אך רומיאו הבחין בזהירות בעיניו של הזקן. "ברוך הבא, מיו פיליו. בוא, ארוחת הצהריים מחכה לנו."

רומיאו נדרך. "אני לא הבן שלך והפגישה הזאת לא תימשך יותר מחמש דקות, לכן אני מציע שתספר לי בזה הרגע את מה שנמנעת לציין במכתב שלך ותפסיק לבזבז את זמני." הוא לא טרח להסתיר את הבוז שבקולו.

עיניו האפורות החיוורות של לורנצו התלקחו בזעם שרומיאו היה עד לו בפעם האחרונה שהיה כאן. אך אל הזעם התלוותה ההבנה שרומיאו כבר אינו ילד קטן מפוחד שלא מסוגל להגן על עצמו. ארשת פניו השתנתה באיטיות לחיוך רגוע.

"תצטרך לסלוח לי. הגוף שלי מחייב אותי להקפיד על ארוחות סדירות אחרת אני סובל."

"אז בבקשה, לך תדאג לגוף שלך. תיהנה מהימים שנותרו לך ואל תטרח ליצור איתי שוב קשר." הוא פסע לעבר הדלת כשהקלה נמסכת בו מהמחשבה על עזיבת המקום הזה.

"אביך השאיר לך משהו. משהו שאתה תרצה לראות."

רומיאו עצר. "הוא לא היה אבי, ואין שום דבר שמצוי ברשותו בעולם הזה או הבא שיכול לעניין אותי."

לורנצו נאנח. "ולמרות זאת עשית לבקשתי את כל הדרך הזאת. או שרצית רק לעשות אצבע משולשת לאדם זקן?"

לסתו של רומיאו נדרכה. הרגיז אותו שהשאלה שלורנצו הציג בפניו יצאה משפתיו של אדם שבילה את כל חייו כבריון מרושע ותו לא. "תשפוך את זה ודי, כרמיין," אמר בחירוק שיניים. 

לורנצו העיף מבט בשומר הראש הקרוב אליו והנהן. המאבטח החסון פסע לאורך המסדרון הארוך ונעלם.

"למען החבר שלי, אביך, שינוח על משכבו בשלום, אני אפעל בניגוד להמלצות הרופא שלי." השומר הנותר ליווה מאחור את לורנצו, שהצביע על חדר לשמאלם.

רומיאו ידע מהזיכרון שמדובר בחדר המתנה למבקרים, מבואה מעוטרת בצעקנות שהובילה אל הסלון, שם אהב אביו ליהנות מתשומת הלב.

הזקן שירך רגליים אל כורסה דמוית כס ושקע בתוכה בכבדות. רומיאו בחר להישאר על הרגליים וריסן את הצורך להתהלך כמו חיה בכלוב.

אף שהשאיר מאחוריו את האומללות של עברו הקשה, התזכורות האלימות מכל עבר לא מצאו חן בעיניו. בפינת החדר הזה הוא השתופף כשהנזיפה הקולנית שהפנה אביו אל אחד מכפיפיו הובילה ליריות ולצרחות מחרידות בפעם הראשונה שהובא לכאן. על הספה שמסגרתה מוזהבת אילץ אותו אביו לשבת ולצפות בסגניו מכסחים את פאולו ג'ורדאנו במכות.

הוא לא שמח במיוחד על התזכורת שאולי משום שדמו של פאטורה זרם בעורקיו הוא כמעט בחר באותו נתיב אלים. כשנמאס לו לחיות ברחובות, הוא כמעט הצטרף לכנופיה מטילת אימה שאכזריותה עוררה פחד בלב כול.

סי, הוא היה צריך להישאר רחוק מכאן, בחמימותו של אתר הנופש הקריבי החדש והמפנק ביותר שלו שאפשר להתארח בו רק אם זוכים להזמנה. 

עיניו הצטמצמו כששומר הראש השני חזר עם תיבה עתיקה גדולה עטורת קישוטים והושיט אותה ללורנצו. "טוב שאבא שלך בחר לפקוח עליך עין, נכון?" אמר לורנצו.

"סקוזי?" אמר רומיאו בצרידות ובהשתאות.

לורנצו נופף בידו. "אמא שלך חסרת המזל, שתנוח על משכבה בשלום, ניסתה לעשות את המיטב שלה, אבל כולנו ידענו שהיא לא ניחנה במה שדרוש, אה?"

רומיאו התקשה למנוע את התעקלות שפתיו. הוא נעל את הנושא של אמו מאחורי סורג ובריח וטמן אותו בכספת בלילה שבו קבר אותה לפני חמש שנים.

אותו לילה שבו זנח את הזהירות שלו עם אישה שפניה לא חדלו לרדוף אותו ברגעים הכי פחות צפויים. אישה שלראשונה זה זמן רב מאוד עוררה בו רצון להרגיש את החמימות של רגש אנושי.

הזיכרון העביר בו רעד, השפעתו העמוקה והמטרידה עוצמתית לא פחות, אם לא יותר, משהיתה בלילה שבו התחוור לו שרגשותיו אינם קליניים וקפואים כפי שתיאר לעצמו.

הוא קטע את קו המחשבה הזה.

למייזי או'קונל לא היה מקום בחייו אז, מלבד כאמצעי להשגת שעות אחדות של שכחה, ובהחלט לא היה לה מקום בהם עכשיו, במקום המקולל הזה. כמו השיח שמחוץ לאחוזה המעוותת הזאת היא ייצגה תקופה בחייו שהוא רצה למחות לעד.

כי זה מעורר בך אי-נוחות... אפילו פגיעות?

בסטה!

"נראה שאתה סבור בטעות שאני מתכוון להעלות איתך בנחת זיכרונות נשכחים. היה סמוך ובטוח שאני לא. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אתה עזרת להעיף אותי מחוץ לשערים כשהייתי ילד. המילים המדויקות שלך, שיש להניח שהועברו אליך מאבי, היו – אם אראה אותך שוב, אתה תצא מכאן בשק גופות."

לורנצו משך בכתפיו. "אלה היו ימים חמומי מוח. תראה אותך עכשיו. הצלחת יפה למרות ההתחלה הכושלת שלך." קורטוב של רשעות התלקח בעיניו. "אף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו שילד שנוצר בביבים יגיע לעמדה מכובדת כל-כך."

רומיאו תחב את ידיו לכיסיו כדי שלא יעשה את הבל יעלה על הדעת ויחנוק את הזקן במושבו. "אז כנראה טוב שהייתי אינטליגנט מספיק כדי להבין בשלב מוקדם שבין אם אתה נולד בביבים או עם תריסר כפיות זהב לפותות ביד, החיים שלך הם מה שאתה יוצר מהם. אחרת מי יודע איפה הייתי היום? אולי במוסד לחולי נפש? מקונן על מר גורלי כשאני מתנדנד קדימה ואחורה בחליפת משוגעים?"

הזקן צחק, או ניסה לצחוק. כשהקול קיבל תפנית להתקף שיעול מטלטל עצמות, שומרי ראשו החליפו מבטים זהירים לפני שאחד מהם ניגש אליו עם כוס מים.

דחיית העזרה האלימה של לורנצו החזירה את השומר בקפיצה לעמדתו המיועדת. כשהתקף השיעול חלף, לורנצו פתח את התיבה והוציא ממנה מספר ניירות.

"לרגע לא התכוונת להיכנע בלי מאבק. ראיתי את זה בך אפילו כשהיית ילד. אבל כדאי שתזכור מאין האינטליגנציה הזאת הגיעה."

"אתה באמת טוען שאת מה שבניתי לעצמי אני חייב לך ולחבורת הבריונים העלובה שאתה מכנה משפחה?" שאל באי-אמון.

לורנצו פטר אותו בנפנוף. "בעוד רגע נדון בחוב שלך. אבא שלך התכוון לעשות את זה לפני שהוא נלקח מאיתנו באופן טרגי," הפטיר.

רומיאו כבש את הצורך לבטא את דעתו שמותו של אביו לא היה טרגי כלל; שהתפוצצות הסירה שקיפחה את חייו ואת חייהן של רעייתו ושתי האחיות-למחצה שרומיאו מעולם לא הורשה לפגוש לא היתה מקרית, אלא התנקשות מתוכננת בקפידה.

תחת זאת, הוא התבונן בלורנצו ששלף מסמך אחרי מסמך והניח אותם על המכתבה.

"הנושא הראשון על סדר היום הוא הבית הזה. הוא שלך, פטור מכל מחויבויות כספיות. עורכי-הדין זקוקים רק לחתימה שלך. הוא מגיע עם אוסף של מכוניות, הסוסים ואלף מאתיים דונם של אדמה, כמובן."

רומיאו נאלם דום מרוב השתאות.

"אחר-כך ישנם העסקים. הם לא מצליחים כמו שקיווינו, ובהחלט לא כמו שהעסקים שלך מצליחים. כרמלו פמיליה סבורים בטעות שזה תירוץ בשבילם להתחיל לעשות מהלכים נגד העסק של פאטורה, אבל אני חושד שכל זה ישתנה אחרי שהעסק שלנו ייכנס תחת המטרייה של החברה שלך, ברונטי אינטרנשיונל –"

רומיאו צחק. "כנראה יצאת מדעתך אם אתה חושב שאני רוצה חלק מהמורשת המגואלת בדם הזאת. אני מעדיף לחזור לביבים מאשר להחזיק בלבנה אחת מהבית הזה או לשייך את עצמי בכל דרך עם השם פאטורה ועם כל מה שהוא מייצג."

"אתה אולי מתעב את השם פאטורה, אבל אתה חושב שהשם ברונטי, בן של זונה זולה מצלצל טוב יותר?" לעג לורנצו.

זה לא, אבל במקום האיום והעגום שבו היתה ילדותו, זה היה הרע במיעוטו. במיוחד מכיוון שהרע הגדול יותר הזהיר אותו לעולם לא להשתמש בשם פאטורה.

"זו המורשת שלך, ולא משנה כמה תנסה להכחיש זאת," התעקש לורנצו.

"אתה יכול לשבת שם ולשכתב את ההיסטוריה עד שהקירות יקרסו סביבך," אמר רומיאו בעוצמה בוערת שהוא חשד שתתפרץ ככל שיבלה זמן רב יותר בבית הזה. "אבל חמש הדקות שלך תמו, איש זקן. והפגישה הזאת הסתיימה. כל הבעיות שיש לך עם הסחיטה והמלחמות הטריטוריאליות שלך עם משפחת כרמלו הן נחלתך הבלעדית."

הוא ניגש אל הדלת לפני שלורנצו פצה פה.

"אבא שלך חשד שבבוא היום אתה תתגלה כעקשן. לכן הוא ביקש ממני לתת לך את זה."

רומיאו קפא בשנית. האינסטינקטים שלו צרחו לו להמשיך ללכת, אך מוחו הזהיר אותו שלא יהיה חכם מצדו לעשות זאת.

לורנצו הושיט לו מעטפת מנילה גדולה והחליק אותה על פני השולחן במבט זחוח.

"אמרתי לך שאני לא מעוניין בשום דבר שנושא את השם פאטורה. לא משנה מה נמצא במעטפה הזאת –"

"יש לו אופי יותר... אישי וזה יעניין אותך, מיו פיליו. אני בטוח בזה."

רומיאו זנח את הצורך להזכיר לזקן לא לקרוא לו בן. לורנצו נהנה לעקוץ אותו קצת יותר מדי, ורומיאו הלך והתקרב במהירות לנקודת רתיחה.

הוא חצה מהר את החדר, הרים את המעטפה ופתח אותה. התמונה הראשונה הלמה בו בבטן, סוחטת נשימה צורמנית. בתמונה הוא נראה עומד על קברה של אמו, המשתתף היחידי בהלוויה מלבד הכומר, כשאריאנה ברונטי נטמנה באדמה.

הוא הטיל את התצלום על השולחן, פיו מתעקם כשהתמונה הבאה הציגה אותו בלבוש אבלים שחור, יושב בבר המלון שלו ובוהה בכוס קוניאק.

"אז פאטורה הציב עלי מעקב לאחר-צהריים אחד לפני חמש שנים. אולי מצבו היה טוב יותר אילו ניצל את הזמן הזה כדי לדאוג לעסק שלו."

לורנצו הצמיד את אצבעותיו ויצר משולש. "תמשיך. עוד לא הגעת לחלק המעניין."

תחושה קודרת מבשרת רעות הזדחלה במעלה גבו של רומיאו כשעבר אל התצלום הבא. בתצלום הוא נראה יוצא מהמלון שלו והולך לאורך הרחוב שהוביל אל בתי-הקפה האופנתיים סמוך לאזור החוף.

הוא קפא למראה התמונה הבאה ולטש עיניים בדמות שלו. ושלה.

מייזי או'קונל – האישה בעלת פני המלאך והגוף המפתה והמושחת. על אף שהשילוב היה כובש, לא הוא שגרם לה להעסיק את מחשבותיו זמן רב אחרי שעבר לנשים אחרות ולחוויות אחרות.

משהו קרה איתה בחדר המלון ההוא, מעבר לסקס מוחק מחשבות. הוא הרגיש שבור כשעזב אותה, נאבק בערגה מבעיתה אחר-כך תקופה ארוכה, עד שהצליח לבסוף להשתלט עליה בכוח.

לא היתה לו שום כוונה להפיח חיים בשעות הקצרות והמטלטלות הללו. הוא שלט בחייו. ברגעי הרגש החטופים שהרשה לעצמו לחוות בימים אלה.

הוא השליך את התמונות, ולא היה לו אכפת שהן התפזרו בקשת מרושלת על המכתבה. בעיניים מכווצות שפנו אל לורנצו הוא התיז, "זה כמעט מצחיק שאתה חושב שתיעוד חיי המין שלי יגרום לי משהו מלבד רוגז רב. רוגז שאולי ידחוף אותי להרוס את הבית הזה עד היסוד ולהפוך את כל השטח לחניון מכוניות."

הזקן שלח יד, פשפש בין התמונות וחזר להישען אחורה.

רומיאו השפיל מבט בנשיפה וראה תמונות נוספות של האישה שאיתה חלק את הלילה הבלתי נשכח ביותר בחייו. אך אלו היו שונות. הן צולמו בארץ אחרת, אם לשפוט לפי שלטי הרחובות. דבלין קרוב לוודאי, משם מייזי אמרה שהגיעה במהלך אחד מפרקי השיחה הקצרצרים שלהם באותו לילה מחשמל שבילו יחד.

הוא דחף את התמונה בקוצר רוח בציפורנו, עדיין שקוע ברגשות סוערים.

מייזי או'קונל פוסעת ברחוב הומה בחליפה עסקית ובעקבים גבוהים, שערה הסמיך והמרהיב אסוף בקשר מסובך. תמונה שונה מאוד מהשמלה הקיצית הקצרה הסקסית והכפכפים שלבשה בפעם הראשונה שרומיאו ראה אותה מחוץ לבית-קפה על החוף בפלרמו. שערה היה פזור אז והשתפל עד מותניה בגל של אש כהה.

רומיאו חשף את התצלום הבא.

מייזי, עוצרת מונית מחוץ למרפאה, תווי פניה חיוורים ומתוחים במקצת, עיניה הכחולות הבורקות מטבען כהות מדאגה.

מייזי, יושבת על ספסל בפארק, פניה מורמות אל השמש, ידה נחה על בטנה.

בטנה הגדולה.

רומיאו בלע את רוקו במאמץ והרים את התמונה האחרונה, גופו שרוי בהלם כשקירב אותה אל פניו.

מייזי, דוחפת עגלה לאורך רחוב שקט בדבלין, פיה נטוי בהתגלמות של אושר אימהי כששלחה ידיים אל העגלה.

"מדרה די דיו, מה זה אומר?" לחש, קולו קר מספיק כדי להקפיא את כל האחוזה דמוית המוזוליאום.

"אני לא אענה על זה כדי לא להעליב את יכולת הסקת המסקנות שלך," ענה לורנצו.

רומיאו הטיל את התצלום על השולחן, אך הוא לא היה מסוגל להסב מבטו ממנו. הוא פישק את אצבעותיו בין התמונות המבריקות ומצא הוכחה נוספת למעקב. מסתבר שאביו החליט להפסיק לעקוב אחרי רומיאו ולהתמקד תחת זאת באישה שעמה שכב ביום ההלוויה של אמו. אישה שטוב ליבה איים לחלחל לתוכו, איים על היסודות של רגשותיו החסומים בקפידה.

"אם הצילומים האלה אמורים לצייר איזו תמונה, אז בזבזת את זמנך. מקובל שאנשים פעילים מינית מקיימים מפגשים קצרים וממשיכים הלאה כדי לנהל מערכות יחסים ולהקים משפחות. או כך שמעתי."

הוא מעולם לא ניהל מערכת יחסים. למעשה, הוא ריפה במודע את ידיהן של המאהבות שלו, שלא יכניסו לעצמן לראש אפילו גרעין של רעיון. רומיאו כבש חיוך קודר. הוא ידע שהגישה שלו למערכות יחסים זיכתה אותו בתווית הארסית המשעשעת של מאהב לסופי שבוע. לא שהיה לו אכפת. אדרבה, אם הכינוי הבהיר את כוונותיו עוד לפני שאפילו הציע לאישה לצאת איתו, מה טוב.

חיבה אף פעם לא עמדה אצלו על הפרק, והרעיון המופרך של אהבה נאסר בנוקשות ובמודע. האינטראקציות שלו עסקו בסקס. לא יותר.

"אז לא מעניין אותך לדעת מה טווח הזמן שבו צולמו התמונות האלה?"

"אני בטוח שלפאטורה בוודאי היתה סיבה מעוותת משלו."

לורנצו הוסיף ללטוש בו עיניים. "אז אתה לא רוצה לדעת שהאישה העניקה לילד שלה שם איטלקי?"

רומיאו נחר באי-אמון. הוא לא אמר למייזי מה שם משפחתו. הוא היה זהיר מאוד בעניין זה, משום שלא רצה שהקשר שלו לאמו או לאביו יתגלה, קלוש ככל שהקשר יכול היה להיות, מכיוון שכף רגלו לא דרכה בסיציליה יותר מחמש-עשרה שנה.

"שניכם כנראה הייתם נואשים מספיק כדי להיאחז בקש. ההצעה שלי אליך היא להניח לאישה לגדל את הילד שלה בשקט. היא היתה עבורי רק חפוז קצר. כל יתרון שתנסה להשיג באמצעותה יהיה חסר ערך."

לורנצו נענע בראשו האפור המקריח. "אחרי שתירגע ותלמד קצת על השיטות שלנו, אתה תבין שאנחנו לא נוטים להשאיר אף אבן לא הפוכה. או אף עובדה לא מאוששת. אביך בהחלט לא היה תולה את עתיד הארגון שלו, הפמיליה שלו, בגחמה. לא, מיו פיליו, בדקנו את העובדות שלנו ואימתנו אותן. שלוש בדיקות דנ"א אצל שלושה רופאים שונים אישרו זאת."

"איך השגתם דגימות בשביל הבדיקות האלה?"

"בניגוד למה שאתה חושב עלינו, אנחנו לא אידיוטים. שערה תועה או ספל מיץ זנוח הם כל מה שאנחנו צריכים, וקל למדי להשיג אותם."

בטנו התהפכה מהחדירה הגסה לפרטיות שמעשה כזה מחייב, וכעס פרימיטיבי גאה בו. "אתה שיסית את הבריונים שלך בילד קטן?"

"הוא לא סתם ילד קטן. האישה שלך ילדה בדיוק תשעה חודשים אחרי המפגש ביניכם. והבן שלך הוא פאטורה בכל רמ"ח איבריו."