בת מלוכה

1

 

"הדוכס והדוכסית של אג'יירו."

חייל במדי טקס מרשימים הכריז על כניסת הזוג המהודר שעמד לפני אלכסנדרה דימיטריו בתור שהשתרך בחלל המבוא לאולם הנשפים של הארמון המלכותי של אקת'יניה. קולו הרועם, בהגיה מושלמת, גרם לליבה לצנוח עד רצפת השיש המרהיבה. היא קיוותה מאוד שאם רק תאחר מספיק להגיע למסיבת יום ההולדת העשרים וחמישה של הנסיכה סטלה, הצגת האורחים כבר תסתיים הרבה לפני הגעתה.

אבל מצד שני, מה היא כבר ידעה? היא מעולם לא השתתפה במסיבות של החברה הגבוהה, וכמובן לא באירועים רשמיים. שמלת המשי הכחולה שהיא לבשה היתה מושכרת מאחת החברות הללו להשכרת בגדים רשמיים, ששולחות לך את יצירת הפאר האופנתית בתמורה לסכומי כסף אדירים. הנעליים שלרגליה היו שייכות לקירה, חברתה האופנתית מאוד, והתכשיטים שהיא ענדה נמצאו בבוטיק של חיקויים במרכז עיר. למען האמת, אפילו ההזמנה לאירוע לא היתה על שמה. היא  גנבה אותה מתוך כוונה להסתנן באין רואה אל האירוע.

ההמולה בתוך ראשה, שהלכה וצברה תנופה עם כל שנייה חולפת, הבהירה לה שהיא עומדת להיתפס במזימתה לעיניהם של מאות המוזמנים לנשף יום הולדתה של הנסיכה. שלא לדבר על עשרות צלמי הפפראצי שניצבו כמו להקת נשרים אוכלי נבלות מעבר לתחומיו המגודרים של השטיח האדום בהמתנה לתמונה שתעשה כותרות.

כפות ידיה נעשו מיוזעות. תצלום שלה, באזיקים, תחת הכותרת 'מסתננת מלכותית נלכדה דווקא בתקופה של מתיחות בטחונית במדינה', תביא סיפוק גדול לכל הצלמים הללו. היא ממש יכלה לדמיין לעצמה את תושבי הכפר הישנוני הקטן שלה על שפת הים מתעוררים בבוקר ורואים את פניה מרוחים על פני העמודים הראשונים של כל העיתונים. לדמיין לעצמה איך הם קופאים ונאלצים להסתכל בשנית. והפליאה שלהם הופכת במהירות לבעתה... 

ליבה התדפק על צלעותיה בעוצמה רבה. היא לא ראתה, בשום פנים, איך היא תצליח לחמוק אל המסיבה הזאת. מוטב היה לה לחוג על עקביה כבר עתה, לחזור לסטיגוס ולשכוח שבכלל היה לה אי פעם צורך מטופש, אידיוטי כזה, ללמוד משהו על עצמה. לתקן עוולה שכבר מזמן אינה ניתנת לתיקון.

אבל היה כבר מאוחר מדי לסגת. איש הארמון כבר שלח את ידו אל ההזמנה המעוטרת בכחול וזהב, כשעל פניו חיוך של ציפייה. היא הושיטה לו את הכרטיס באצבעות קפואות. הוא בדק את הדפים שלו. קימט את מצחו. שב והעביר את אצבעו על פני הרשימה, ואז הרים את מבטו אליה. "ליפמאי דספויניס, אבל נראה לי שהשם שלך אינו מופיע ברשימה."

אלכס בלעה במאמץ. היא הצליחה למצוא קצת אומץ, שבכלל לא היתה מודעת לקיומו, באיזה מקום עמוק בתוכה. "בהתחלה נאלצתי לדחות את ההזמנה," היא אמרה ברהיטות, "אבל כשהתברר לי שכן אהיה במדינה, שלחתי הודעה נוספת, להודיע שאגיע."

הוא עבר על רשימה אחרת, בחן אותה, התייעץ עם מישהו באמצעות מכשיר הקשר, ואז הנהן. "קאלה, זה בסדר. את מופיעה ברשימה המקורית." הוא העביר את ההזמנה שלה לחייל עם הקול הרועם וסימן לה בראשו להתקדם. "תיהני מהמשך הערב."

היא הצמידה חיוך אל שפתיה, הרימה את שולי שמלתה והתקדמה לעבר פתח האולם עצמו.

"קארה ניקולסון," הכריז החייל, ונדמה היה לה שקול הבריטון העמוק שלו מוסיף להדהד באוויר בלי סוף. רגליה של אלכס כמעט כשלו, ומעטה זיעה דקיק הפציע על מצחה בהמתינה שמישהו יציין את העובדה שהיא בכלל לא קארה ניקולסון. שהיא רק איזו מתחזה.

רחש הקהל נותר ללא שינוי. החייל הביט בה בסקרנות. היא פלטה את האוויר שהיה כלוא בריאותיה והחלה להתקדם על רגליים שרעדו עד כדי כך שבקושי הצליחה להציבן האחת לפני השנייה. חדר הנוחיות היה בעדיפות עליונה מבחינתה. שם היא שיקמה את הופעתה השלווה בעזרת ערכת האיפור הקומפקטית שהביאה עמה. אבל את שלוותה הפנימית היה הרבה יותר קשה לשקם.

זה שהיא וקארה, היורשת האמריקאית ששהתה במלון של משפחתה לפני כמה שבועות, היו ברונטיות דקיקות ותכולות עיניים, סייע לה להימנע מאסון מוחלט. היתה זאת ההזמנה המיותמת של קארה, שאותה היא שלפה מפח האשפה, שבה היא השתמשה כדי להיכנס לנשף. את זהותה של קארה היא שאלה. אבל לנסות להידמות לנערת החברה היפהפייה ולהעז להתרועע כאן עם החברה האקסקלוסיבית הזאת, שבחברתה קארה נהגה לבלות – אלה היו כבר שני דברים שונים לחלוטין.

בסך הכול את צריכה להעמיד פנים עד שתשלימי את מלאכתך. בלסת מהודקת ובכתפיים מתוחות לאחור היא שבה ויצאה להתערב בקהל האלגנטי שמילא את אולם הנשף המרהיב. גביעי שמפניה היו בידי כל הנוכחים. השכבה הגבוהה ביותר של החברה באקת'יניה נאספה כדי לחגוג את יום הולדתה של הנסיכה – בצירוף אוסף קטן של אנשים מפורסמים ובני משפחות מלוכה מכל רחבי אירופה. מסוג האנשים שהיא נהגה לארח במלון לשבוע של מנוחה שלווה שבו הם יוכלו להסתתר מבלי שיפריעו להם, כשהנוף היפה ביותר בכל הממלכה נשקף מחלונות המלון הפונים אל קו החוף. לא מסוג האנשים שעמם היא נהגה להתרועע.

היא חטפה גביע שמפניה מעל מגשו של מלצר שעבר לידה ונכנסה עמוק יותר אל תוך קהל האורחים, מחפשת עמדה טובה שממנה תוכל לאתר את היעד שלה. היא לקחה לגימה קטנה מהשמפניה הטעימה מאוד, והיקרה ללא ספק במידה שערורייתית לחלוטין, בלעה אותה, וחשה איך המשקה התוסס מדגדג לאורך כל הדרך מטה אל בטנה, שם הוא גרם לחמימות נעימה שהתפשטה בכל גופה. בדיוק מה שהיה נחוץ לה.

היא השתלטה על פינה שקטה שממנה היא יכלה להשקיף על רחבי האולם, השעינה את גבה על עמוד שיש ובלעה בעיניה את כל המתרחש סביבה. האולם שהואר באותם צבעי כחול וזהב של ההזמנות לאירוע נראה כמו משהו מספרי האגדות. סמל השלטון של אקת'יניה הוקרן על רצפת השיש השחור, כך שנראה כאילו נימים של זהב אמיתי היו שזורים בתוכו. נברשות בדולח עתיקות ענקיות היו תלויות מהתקרה ונצצו באור יקרות, בניגוד שרק הדגיש את התבליטים הכהים של האולם. ועל הקירות היו תלויים ציורים גדולים שהתנשאו לגובה של קרוב לעשרה מטרים.

ראשה הסתחרר מהעושר שהקיף אותה. שום דבר מכל זה לא נראה לה ממשי. אם כי שום דבר בעצם לא נראה לה ממשי מאז שאמא שלה, מי שהיתה אחת המשרתות האישיות של המלכה הקשישה אמארה, הפרה שתיקה של עשרים וחמש שנה עם בשורה שהפכה לחלוטין את עולמה.

אביה לא היה איש עסקים אקת'יני שהלך לעולמו לפני שהיא נולדה. אביה היה המלך גרגוריוס, שליטה הקודם של הממלכה, שעמו אמהּ ניהלה רומן ממושך עד שנודע למלכה על בגידתה, והיא גורשה מהארמון. 

ידה רעדה בעת שלקחה עוד לגימה גדולה. זה ממש בלתי נתפס. לא יאומן. העובדה שאמהּ, שתמיד היתה בעיניה אישה מוסרית ביותר, שהאומץ והעוצמה שלה סימלו בעיניה את כל מה שהגון וטוב בעולמנו, הרשתה לעצמה להתענג על רומן חשאי ומסוכן עם המלך, שהיה אדם נשוי; ועוד המציאה אחר כך סדרה שלמה של סיפורים מורכבים כדי להציג גרסה מלבבת של ילדותה, מכל מיני סיבות לגמרי לא אנוכיות שבהן היא ביקשה לתרץ את מעשיה.

עם זאת, זאת היתה האמת לאמיתה. יש לה אבא – שמעולם היא לא פגשה. יש לה את האחים שהיא כל כך רצתה תמיד בילדותה. כל זה היה נגזל ממנה לעולם אילו אמהּ לא היתה נשברת ומספרת לה את האמת.

פרץ צחוק עליז משך את מבטה. הנסיכה סטלה. אחותה למחצה, לבושה בשמלת נשף כסופה, ממש עוצרת נשימה, ניצבה במרכזו של האולם בלב קבוצת אורחים, גברים יפי-תואר שנראו כמתחרים על תשומת ליבה. היא נראתה ממש כמו אלה יוונית, בגזרתה הדקיקה ושערה הבלונדיני הבוהק שנקלע במין תסרוקת מסובכת. נסיכה במלוא מובנה של המילה.

כמה שונים יכלו חייה להיות אילו אמהּ סיפרה לה כבר מההתחלה את האמת? האם גם היא היתה הופכת לנסיכה נוצצת לצדה של אחותה הגדולה והמתוחכמת? האם היתה נמנעת ממנה הילדות האידילית והשלווה בסטיגוס?

אגרוף התהדק ומחץ את ליבה. איך כל אחיה למחצה יקבלו אותה אל חיק המשפחה זה משהו שיהיה עליה להמתין ולראות. אבל השיקול העיקרי שלה היה בריאותו הרופפת של אביה, מה שהפך את ההתגנבות הזאת הערב לכה הכרחית. התקף לב שלח את המלך גרגוריוס אל בית החולים, והיעדרו הערב הורגש היטב באווירה הכללית. היא היתה חייבת להיפגש עמו לפני מותו. זה הדבר היחידי  שכן היה ברור לה בתוך כל הבלבול של החודשים האחרונים. 

היא סרקה במבטה את האולם, איתרה את המלך הצעיר, היפהפה, ניקאנדרוס, שעמד ושוחח עם קבוצת אורחים, כשרעיתו סופיה לצדו. אחיה.

ניקאנדרוס עלה על כס המלכות בעקבות התקף הלב הראשון של אביו המלך, בעיצומה של תקופה קשה באקת'יניה שלוותה במתיחות בינה לבין קארנליה, ממלכת האי הסמוך. קארנליה שאפה להפקיע את אקת'יניה ולצרפה בחזרה אל תוך קבוצת האיים הקאתריים שאליה היא השתייכה בעבר. רבים חששו שמלך קארנליה בן השבעים וחמש איבד כליל את שפיותו, והכרזתו על גיוס הכללי של צבא קארנליה העידה שייתכן מאוד שהמלחמה כבר בלתי נמנעת.

זה מה שעמד מאחורי החלטתה לבחור את הערב הזה כדרך שתוביל אותה לשיחה עם המלך. השגת ריאיון מלכותי בכל דרך אחרת הפכה למשימה בלתי אפשרית בהתחשב באמצעי הבטיחות המקיפים אותו ובעומס הרב שבו הוא נתון.

כך שהלילה זה הלילה. היא הניחה את גביע השמפניה על מגשו של מלצר בקול נקישה נחושה של הבדולח העדין. היא נטלה גביע נוסף של המשקה היקר, שהעצים את ביטחונה העצמי עם כל לגימה נוספת במלאו אותה בתחושת חמימות מזויפת. אחרי הכוס הזאת היא תמצא בתוכה את האומץ לעשות את מה שהיא חייבת לעשות. לזעזע את המשפחה המלכותית עם שערוריה כזאת דווקא בזמן שבו סקנדל הוא מה שהכי פחות נחוץ להם.

 

אריסטוס ניקולאדס נשען על עמוד שיש באולם הנשפים ההומה והתבונן בברונטית המהממת בשמלת הנשף התכולה, שרוקנה את כוס השמפניה השנייה שלה במהירות שרמזה שהיא מחפשת בתוכה את האומץ לעשות איזה דבר.

מה בדיוק? הוא תהה תוך שהוא בוהה בעצלתיים במשחק האורות המרצדים אשר טיילו, הדגישו והציגו כל שקע וקימור של גופה הקטנטן והחטוב. בהתחשב בכך שהיא שיקרה בנוגע לזהותה כדי להיכנס לנשף, הוא החליט שהכי טוב יהיה לשים עליה עין.

הוא היה מאחוריה בתור, בכניסה לנשף, מאחר שטיסתו בחזרה מאמריקה התעכבה קמעה, מה שגרם לו להגיע באיחור של קרוב לשעה. כל רצונו היה לוותר כליל על האירוע הזה, ללכת הביתה, לעשות מקלחת ארוכה ולישון כמו שצריך אחרי שבוע מפרך בחוץ לארץ. אך מאחר שהמלך אישר לו סוף-סוף לבנות את מה שיהיה היהלום שבכתר נכסיו – קזינו חדש על שפת הים התיכון, באי אקת'יניה, על כל העשירים והמפורסמים אשר פוקדים אותו ¬– ויתור על האירוע לא היה כלל אופציה.

הוא הופתע כליל כשהמלאך בשמלה התכולה הגיעה אל פתח האולם והציגה את עצמה כקארה ניקולסון, וכבר חשב שהוא הוזה לגמרי אחרי קרוב לשלושים ושש שעות ללא שינה. קארה ניקולסון שהוא הפשיט מכל בגדיה, לפני שנשא אותה אל המיטה להתעלסות ממושכת ולוהטת, לפני כחצי שנה, קארה ניקולסון שהרבתה להסתובב בחוג החברתי של הנסיכה סטלה, בהחלט  לא היתה הברונטית שלפניו.

במראה המלאכי שלה, עם העיניים הענקיות והכחולות, ושערה הכהה, הארוך והבוהק כמשי – היא בטח לא נראתה כמו מי שתהיה מרגלת של קארנליה, או חס וחלילה משהו נורא יותר. אלא שאי אפשר להתעלם כרגע משום דבר במצב העניינים המתוח השורר כעת – מרגלים אכן אותרו; גורמים בדלניים צצו על פני השטח, ובהתחשב בכך שאחת מחברות הבת שלו מופקדת על אבטחת האירוע הנוכחי, הוא לא התכוון לקחת שום סיכונים.

הוא בחן את הברונטית היפהפייה המתוחה שהתקשתה בעליל להפגין שלוות נפש. היא הגיעה לבדה, לא ניסתה לפתוח בשיחה עם אף אחד מהאורחים. האדם היחידי שבו היא הראתה עניין, מעבר למבטים המעטים שהיא שלחה לכיוונו של אריסטוס באופן שהצית מיד איזו משיכה הדדית ביניהם, היה המלך. היא התעניינה בכל תנועותיו, במידה רבה מאוד, מאז הגעתה.

אולי היא פשוט היתה מהנשים הללו שלא מסוגלות להשלים עם העובדה שהמלך ניקאנדרוס נשוי באושר. נשים כאלה לא חסרו באקת'יניה. אולי איזו מאהבת זנוחה מהעבר? זה היה מסביר את ההבעה האבודה שעמדה כרגע על פניה... את הילת הפגיעות שאפפה אותה.

היא חשה בעיניו הבוחנות אותה, סובבה את סנטרה ופגשה את מבטו. הבלבול והחרדה בעיניה התכולות והיפהפיות הגבירו עוד יותר את הסקרנות שלו. הבלבול הפך מהר מאוד לעניין ברור, כמוהו הוא כבר הרבה לראות בעבר. הוא לא הרפה ממבטה. העצים את החיבור. ניצוץ חשמלי חלף ביניהם, וסומק ורדרד צבע את לחייה.

היא הרכינה את סנטרה כדי לנתק את קשר העין, בצעד הביישני הראשון שלא עמד בקנה אחד עם כלל הופעתה הסקסית. העניינים לא התחברו בראשו.

סקרנותו גברה עליו. הוא רוקן את טיפת הסקוטש האחרונה בכוסו, הניח את הכוס על שולחן סמוך ושם פעמיו לכיוונה. כבר יצא לו לשחק במשחקים הרבה פחות מהנים מזה שבו הוא משחק כרגע. המשחק הזה היה עשוי להתגלות כמהנה מאוד.

 

ת'י מוּ. הוא בדרך הנה.

אלכס בלעה את רוקה בקושי ותהתה מה בדיוק היא עושה לעזאזל. היא באה הנה כדי לדבר עם אביה כדי להספיק להכיר אותו לפני מותו, לא כדי לפלרטט עם הגבר המרשים ביותר שהיא ראתה אי-פעם בטוקסידו או בכל לבוש אחר. אבל הוא התבונן בה ממושכות ולא טרח כלל להסתיר את העניין שלו בה. קשה היה להתעלם מכך, בעיקר לאור זאת שבכל פעם שהיא הצליחה לאגור אומץ כדי לגשת לדבר עם המלך ניקאנדרוס, הוא כבר עבר לקבוצת אורחים אחרת.

בינתיים הלכו הספקות והתגברו בתוכה, האם זה לא היה בעצם רעיון גרוע במיוחד לבוא למסיבה הזאת כדי לנסות להגיע על ידי כך אל יעדה? מאחר שהמלך נראה כאילו איזה שדה-מגן מהבהב מקיף אותו. האם אביה ירצה בכלל לפגוש אותה? האם בכלל יהיה אכפת לו מקיומה? האם הוא יעיף אותה החוצה בלי להכיר בה כלל?

הרהוריה נקטעו על ידי ניחוחו של אפטרשייב יקר מאוד, ולאחר מכן על ידי האיש שהשתמש בו. הוא היה גבה קומה, למעלה ממטר ושמונים, וגופו הדקיק היה עטור שרירים קשים ומחוטבים שכיסו כל סנטימטר בגופו. עם עיניו השחורות כמו חטא אפל, וחתימת הזיפים המעוצבת על לסתו, הוא גרם לכל שאר הגברים הנוכחים במסיבה להיראות קצת נשיים בהשוואה.

מטיל מורא, ללא ספק. ומושך עד כדי טירוף.

"עמדתי לי שם ושאלתי את עצמי איך זה שבחורה כל כך יפה מוצאת את עצמה לבד בנשף כזה כשהיא לוגמת לבדה גביעי שמפניה כאילו היו כוסות מים." הצליל העשיר והקטיפתי של קולו ליטף את כל קצות עצביה. "אז במקום להניח לדמיון שלי להעלות כל מיני הסברים יצירתיים, החלטתי פשוט לגשת ולשאול אותך."

עיניה החליקו מטה, אל הכוס הריקה שלה. "זאת היתה רק השנייה שלי."

"ברצף מהיר מאוד." הוא העביר את מבטו הכהה על פניה, בסריקה שממש צרבה את עורה. "כדי למצוא בתוכך קצת אומץ, אולי?"

היא הטילה את שערה מעבר לכתפה בהינף ראש חד. "למה שאזדקק בכלל לאומץ?"

עיניו נצצו בשעשוע מופגן. "תאמרי לי את. את נמצאת פה לבדך. אולי העובדה הזאת גורמת לך לחוש לא בנוח?"

מאוד. היא הרימה כתף, במה שקיוותה שהיתה תנועה נונשלנטית. "יש לי משהו לעשות פה. מבחינתי הערב הזה אינו אירוע חברתי בדיוק."

"משהו לעשות במסיבת יום הולדת? זה ממש חסר-טעם."

"זה עניין אישי."

הוא הטה את ראשו. "אולי תוכלי לשלב בין העניין האישי שלך לבין קצת... הנאה. אני ממש אובד עצות."

היא חשדה שהאיש הזה לא היה אובד עצות אף פעם במהלך ימי חייו, אבל לדיבורו האיטי והסקסי היתה ההשפעה המתבקשת שגרמה להתכווצות קרביה.

"עושה רושם שמאוד נוח לך גם כשאתה אובד עצות."

"אני מעדיף למצוא איזה... שעשוע. ואת," הוא אמר בלי להרפות ממבטה, "האישה היפה ביותר בכל המסיבה הזאת."

בטנה כבר התהפכה ממש. וגל מסגיר של חום עלה מהחזה שלה לעבר לחייה. "ממש לא נכון. הרי בכל זאת, הנסיכה מארחת את המסיבה הזאת."

"יש מעטה של קרח שעוטף אותה. לך אין את זה."

אלכס בלעה בגלל היובש שהופיע לפתע בגרונה, וגילתה שאין בכוחה לנתק את מבטה ממבטו הסקסי המעושן. "אני חוששת שאני לא יכולה לשעשע אותך."

"כיוון שאת כאן כדי לפגוש מישהו אחר?"

"כיוון שאני באמת חייבת לפגוש את מי שאני צריכה לפגוש, ולאחר מכן להסתלק מפה."

"ריקוד אחד," הוא הושיט לעברה את ידו השחומה וארוכת האצבעות, "ולאחר מכן תוכלי להמשיך בעניינייך."

הוא גרם לזה להיראות כמו חוסר נימוס, כמו גסות רוח, לסרב לו. מעבר לכתפו היא יכלה לראות את המלך והמלכה שקועים בשיחה. אולי עדיף להיענות בחיוב להצעה לרקוד במקום לעמוד אובדת עצות ולהיראות לגמרי לא שייכת לאירוע, כמו שבאמת היתה.

"בסדר," היא אמרה בהניחה את ידה בכף ידו הגדולה בהרבה. "אני אשמח מאוד."

הוא עטף את אצבעותיה בשלו. "אריסטוס," הוא אמר בקולו המלטף. "ואת... ?"

מוחה קפא, ושתי כוסות השמפניה הטעימה שהיא שתתה לא סייעו בכלל לצלילות המחשבה שלה. "קארה," היא אמרה אחרי השתהות מסוימת. מוטב להמשיך בהעמדת הפנים.

לא שקל במיוחד היה להמשיך לשמור על מחשבה צלולה בתוך ראשה עם כל האנרגיה שפעמה בין שניהם, שטיפסה מקצות אצבעותיה והתפשטה בכל גופה, עד שהיא רטטה כליל מעוצמתה.

הוא פילס להם דרך בקהל, בעזרת גופו הגבוה והמרשים, כשהוביל אותה בקלילות לעבר רחבת הריקודים, שם להקה של נגנים השמיעה מנגינת ג'אז איטית וסקסית ביותר.

אריסטוס שילב את אצבעותיו בשלה, כרך את זרועו סביב מותניה, ומשך אותה כל כך קרוב אליו עד שהדופק שלה החל לדהור. צעדיו החלקים והמיומנים, בהוליכו אותה מסביב לאזור הצפוף יותר, היו מפתיעים בעיניה בהתחשב בממדי הגוף המוצק שלו.

"טוב," הוא אמר בהישירו מבט אל עיניה. "מאין את מכירה את הנסיכה?"

עווית פילחה את בטנה. שאלה טבעית לגמרי, היא אמרה לעצמה. תירגעי כבר.

"אנחנו חברות," היא אמרה, בחזרה על מה שקארה סיפרה לה. "אנחנו יושבות ביחד במועצות המנהלים של כמה ארגוני צדקה."

הוא הטה את ראשו בקשב רב. "ומה את עושה כשאת לא עסוקה ב... מפעלי הצדקה האלה?"

היא מצמצה. השתדלה לחשוב במהירות. אלא שמעט השיחות החטופות שהיא ניהלה עם קארה לא העניקו לה שפע רב של מידע. "זה מה שגוזל את רוב הזמן שלי," היא מלמלה במבוכה. "אבא שלי מנהל פעילות פילנטרופית ענפה מאוד. והוא זקוק לקצת עזרה."

"ואיפה את מתגוררת בדרך כלל?"

"טקסס," היא אמרה בשקט, כאילו זה היה יכול לחפות על היעדר המבטא שלה.

"מעניין, את לא נשמעת לי בכלל דרומית."

פיה התייבש עוד יותר אפילו. דיאבולֶה, זה היה רעיון ממש גרוע. "נראה לי שאיבדתי את המבטא הטקסני שלי," היא בילפה. "אני מרבה כל כך בנסיעות, שכבר הפכתי להיות... בינלאומית."

שפתיו נמתחו בעווית. "אני מבין את זה לגמרי. ככה זה גם אצלי." ידו התהדקה על ידה, והוא סחרר אותה במעגל מושלם. "טקסס היא מדינה גדולה. מאיזה חלק את?"

לא היה לה שום מושג. "מדאלאס," היא אמרה מתוך ניחוש.

"ביתו של ג'יי אר יואינג."

היא חייכה חיוך קפוץ. "נכון מאוד. ואתה?" היא שאלה בניסיון ליטול בחזרה את המושכות של השיחה הזאת. "מאין אתה מכיר את סטלה?"

"יש לי עסקים משותפים עם המלך."

הו, לא. זה לא טוב. היא כבשה את הפאניקה שלה, והרימה את מבטה לפגוש את שלו. "איזה מין עסקים?"

"מלונות ובתי קזינו. קצת מזה וקצת מזה."

היא חשבה לעצמה שזה משתלב יפה מאוד עם ההילה האפלה והמסוכנת שהאיש הקרין סביבו. "זה בטח... עולם מעניין מאוד."

פיו זע בחיוך חטוף. "את לא נשמעת משוכנעת במיוחד."

היא משכה כתף. "אני לא נוהגת להמר. לדעתי אתם מנצלים חולשות של אנשים. מוציאים את הכסף מידיהם של אנשים תמימים."

"כל מי שנכנס אל הקזינו עושה את זה מרצונו החופשי."

"נכון," היא הסכימה. "אבל האם הם מודעים תמיד למגבלות?"

"הם אמורים לדעת. אני חושב שיש לאחרונה מין מגפה של אנשים חסרי כל שמץ של אחריות אישית. כל אחד מאיתנו אחראי לתוצאות של מעשיו."

אמת, היא הסכימה בליבה, וההיסטריה הקשתה עליה לשמור על שלוותה. זה היה הדבר החשוב ביותר ברגע זה.

"יכול להיות שאתה צודק," היא הודתה. "אם כי אני לא משוכנעת שזאת השוואה הוגנת. אני בעצמי אידאליסטית. אני חושבת שכולנו אמורים לחשוב על טובת הכלל."

"זן הולך ונכחד," הוא אמר חרש, ומבטו האפל נח על פניה. "אידיאליסטים... "

הוא הותיר את המילה תלויה באוויר. היא סתמה את פיה לפני שתגיד עוד משהו מיותר. היא היתה צריכה להביע איזו מחאה כשהוא משך אותה והצמידה אל הגוף הגבוה והשרירי הזה, והתחכך בה כשסנטרו מעל ראשה. אלא שכשהיא נמנעה מלדבר, לא היתה שום סכנה שהיא תגיד משהו שיחשוף אותה.

היא לא הצליחה להתאפק מלהניח לעצמה להימרח על העוצמה המרשימה הזאת, רק לרגע כמובן, עד לסופו של הריקוד הזה. ההרגשה היתה כל כך טובה ומענגת, פשוט היה מרגש מאוד להיות בזרועותיו. ומתי אי-פעם תהיה לה הזדמנות נוספת לפגוש עוד גבר מסוגו? גברים מהממים כאלה היו מצרך נדיר מאוד בסטיגוס. היא הכירה שם את כל הגברים מאז שהיתה ילדה קטנה.

הצלילים המתייפחים, המרגשים, של הסקסופון היו יפהפיים. השפעתה של השמפניה הגיעה לשיאה, הותירה בתוכה תחושה רוטטת ומסוחררת שמילאה אותה בביטחון עצמי שלא היה לה קודם. זה הגביר עוד יותר את המשיכה המסוכנת שהיא חשה כלפי הגבר הזה, שכבר חיבק אותה חזק יותר. גרם לה להיות מודעת יותר לעוצמה של עמודי ירכיו שנלחצו אליה והבהירו לה עד כמה הוא חזק. האופן שבו ניחוח מי הקולון שלו התערבב בריח המושק הגברי שלו חולל דברים מטורפים לגמרי בתוכה... 

החמימות של ידו הפשוטה על מותניה צרבה את עורה כמו ברזל מלובן דרך מעטה המשי הדקיק של שמלתה. זה גרם לה לתהות איזו הרגשה תהיה לה אם הוא ממש ייגע בה. ממש-ממש ייגע בה.

מוחה המעורפל משמפניה צף בים של פרומונים כשהשיר הגיע אל סופו. היא ניסתה לחלץ את אצבעותיה מאחיזתו, אבל הוא רק הידק אותה יותר. "עוד אחד."

היא היתה צריכה לקטוע את זה מיד, ברגע זה. אך היה מפתה מדי להגיד לו כן. הצצה אל מעבר לכתפו גילתה לה שהמלך שקוע עדיין בשיחה ערה. כמה נזק כבר יכול להיגרם מעוד ריקוד אחד?

הוא משך אותה קרוב יותר אליו, גופיהם התיישרו בצורה מושלמת זה מול זה בעת שהם התנועעו לקול צליליה הלוהטים של המוזיקה. זה היה חיבוק לחלוטין לא מהוגן, היה ברור לה, והלהט של גופו אפף אותה כמו הליטוף העז ביותר, בעוד ידו נעה מטה ונעצרת על שיפולי גבה. אך כנראה החלק ההגיוני שלה חדל לחלוטין לפעול. הוא היה כל כך אפל, כה מסתורי, כאילו שהגיבור של הרומנים האהובים עליה קם לחיים, רק בליווי איזה טוויסט מסוכן שיש בו  אולי, שהיא לא יכלה לעמוד בפניו בשום פנים.

נדמה היה לה ששיר שלישי התחיל וסיים להתנגן לפני שהיא הצליחה להוציא לבסוף את הראש שלה מתוך המקום שבו הוא היה תקוע, תחת סנטרו, ושמה לב שהם הפכו בהדרגה לזוג שרוקד לו בבדידות יחסית בקצה אולם הנשפים, קרוב לצללים של המרפסת הקטנה שהסתעפה ממנו.

היא הרימה את מבטה אל החום המהפנט שבקע מעיניו האפלות, ופתאום היתה מאוד מודעת לכיוון שכל זה החל להתפתח אליו. "אמרתי לך שאין לי שום עניין להפוך לשעשוע," היא הזכירה לו בקול שהיה קצת יותר מדי מתנשם.

"לא." הוא אמר בשמץ של לגלוג, תוך הרכנת ראשו אליה. "כל הסימנים שאת שולחת מעידים בדיוק להפך." אצבעותיו החליקו סביב הלסת שלה, והוא לכד את שפתיה בנשיקה שהיתה שונה לחלוטין מכל נשיקה שהיא חוותה אי-פעם. מזמינה ותובעת את ההיענות שלה בעת ובעונה אחת. הנשיקה היתה חושנית, קלילה ומיומנת מאוד, והיא פשוט היתה חייבת להגיב למומחיות המפתה שלו.

שפתיה נצמדו אל שפתיו, בלי שום יכולת התנגדות לנשיקותיו האיטיות והמסממות. גופה התנדנד קרוב יותר אליו, ידיה נחו על מותניו. הוא משך אותה אל תוך החמימות שלו, והקרבה של גופיהם גרמה לרעד שעבר בכל גופה.

הוא הרים את שפתיו מעל שפתיה, נשימתם התערבבה יחדיו. "פתחי את הפה, מלאך שלי."

היא לא היתה מודעת לכך שהיא מנעה ממנו משהו. בהענותה לפקודתו היא הרשתה לפיו היפהפה והמוצק לפתוח את שפתיה בגישוש איטי ולוהט שאותו היא חשה עד לקצה בהונותיה.

אנחתה פילחה את האוויר. הוא הניע את ידיו במורד ירכיה ומעך את פלחי ישבנה, משך אותה עוד יותר קרוב אליו, עד שגופיהם היו צמודים בלי מילימטר של מרווח ביניהם. היא יכלה לחוש את החום הקשה העולה ממנו ובוער מול המפגש של ירכיה, מרשים בדיוק כמו כל שאר המאפיינים של הגבר הזה. היא הרגישה איך ברכיה נחלשות תחתיה.

"אריסטוס," היא התנשמה בנתקה את פיה מעל פיו. "עצור."

מבטו היה מלא סיפוק כשהיא נשאה את עיניה אליו. והשליטה העצמית המוחלטת שהיא ראתה שם חילצה אותה לחלוטין מתוך הערפל שבו היא היתה שרויה. היא הניחה כף יד על חזהו כדי להציב ביניהם מעט מרחק, אבל היד שנחה על שיפולי גבה הותירה אותה במקום שבו היא עמדה. הוא החליק את היד מטה, מעל לישבנה, כדי לחבוק את הירך שלה.

"מה אתה עושה?" היא תבעה בכעס, תוך שהיא הודפת ביתר שאת את חומת חזהו המוצק – ללא הועיל.

"מחפש אם יש לך נשק."

"נשק?" מוחה התאמץ להבין. "למה שיהיה עלי נשק?"

הוא העביר את ידו על הפלח השני של ישבנה, ובמורד ירכה השנייה. "אולי מוטב שאת תגידי לי למה, קארה."

הנימה הקשה של קולו גרמה לשיער לסמור על עורפה. הוא יודע. הוא ידע כבר מההתחלה.

היא דחפה בכוח את חזהו, והפעם הוא הניח לה להשתחרר, והציב אותה במרחק מה מגופו. היא נשכה את שפתה. חזק. "אתה יודע שאני לא קארה."

מבטו בחן את פניה בעיון. "אמת, מלאך שלי. אז אולי תרצי להגיד לי מה את עושה פה. ולמה התחזית לקארה ניקולסון כדי להיכנס למסיבה."

זמזום חזק מילא את אוזניה. "איך עלית על זה?"

"טוב, בואי נראה... אז קודם כול, המבטא שלך. שנית, קארה מתגוררת ביוסטון, לא בדאלאס. ודבר שלישי, במקרה אני מכיר את קארה. באופן  אינטימי, ואת ממש לא היא."

ת'י מוּ. היא עצמה את עיניה. לחייה התלהטו. הוא וקארה ניקולסון היו נאהבים. איך זה בכלל עלה בדעתה שהיא תצליח עם העמדת הפנים הזאת?

היא פקחה את עיניה. "אתה היית אחרי בתור של קבלת הפנים. איך זה שלא חשפת אותי כבר אז?"

"רציתי לברר מה בדיוק הכוונות שלך."

"מה חשבת שאני עושה פה?"

"אנחנו במצב שבו מדינה שכנה מנסה לגרור אותנו אל תוך מלחמה, אם במקרה את לא יודעת."

התדהמה שקעה בתוכה. "באמת חשבת אותי למרגלת? לרוצחת?"

"חשבתי שכל מי שנכנס לאירוע מלכותי בזהות שאולה מחייב בדיקה מעמיקה."

"אז החלטת למנות את עצמך לחוקר? ולתקוף אותי מינית בתוך כדי כך? להפוך את כל זה למשחק?"

"לא הייתי מכנה את זה תקיפה מינית. את היית נלהבת בדיוק כמוני. ובאשר לעניין שהיה לי בך, צוות האבטחה שמכסה את האירוע הזה הערב, בארמון, שייך לחברה שבבעלותי. זה עסק צדדי שיש לי, מלאך שלי, נוסף לכל בתי הקזינו הגדולים והמרושעים. ולא היתה לי שום כוונה להניח לך להסתובב בלי השגחה כשהמלך נמצא כאן באולם."

היא אגרפה את ידיה לצדי גופה, ומבטה היה נעוץ במבטו. "אתה עוד תתחרט על מה שעשית."

ניצוץ משועשע הופיע בעיניו. "באמת? ספרי לי למה. הניחוש שלי, על פי האופן שבו נעצת מבטים במלך, הוא שאת מאהבת לשעבר. מאהבת זנוחה אולי... את לא נראית לי כמו – איך להגיד את זה בדיוק? –  מטורפת על כל הראש, כך שאני מניח שאת באת הנה מתוך איזו מחשבה מוטעית שהוא ייקח אותך כמאהבת. צר לי לאכזב אותך, אבל הוא מאוהב בטירוף באשתו. זה לא עומד לקרות, חד וחלק."

מאהבת זנוחה? היא הסתכלה עליו בפה פעור. "אתה יצאת מדעתך לגמרי?"

הוא משך בכתפו. "כבר ראיתי נשים משליכות את עצמן לרגליו של המלך. הן מסתננות לנשפים כדי לפגוש אותו. הן עושות מאמצים מגוחכים לחלוטין למשוך את תשומת הלב שלו. אז למרות שאת," הוא אמר בהפשיטו אותה במבט שממש חרך את עורה, "טיפוס שיהיה לטעמו של כל גבר, בלי ספק, המאמץ הזה שלך היה לשוא."

זעם גאה בתוכה. "אני באתי הנה הערב כיוון שאני צריכה לדבר עם המלך על עניין אישי. בדיוק כמו שאמרתי כבר."

"אז למה היית צריכה להסתנן בזהות גנובה?"

"זה מסובך."

"מסובך  איך?"

"זה עניין פרטי שלי."

"אני חושש שזה גם ענייני, אלא אם כן את רוצה שאורה לכבול אותך באזיקים ולהוציא אותך מפה ברגע זה."

"אתה לא תעז."

"נסי אותי."

ליבה תפח בכאב בתוך חזהּ. תוך הצמדת ידיה אל פניה היא פסעה אל צדה השני של המרפסת. "אני לא יכולה לספר לך למה עשיתי את זה. אני מודה שהשיטה שבה נקטתי כדי להיכנס לפה לא היתה לגמרי קונבנציונלית, אבל זה היה הכרחי בהתחשב באבטחה שמקיפה את המלך. בחיים לא הייתי מצליחה להשיג ריאיון איתו בדרך אחרת."

"האבטחה מקיפה אותו מסיבות טובות מאוד."

"נכון," היא אמרה בהסתובבה אליו. היא לקחה נשימה עמוקה, תלתה בו זוג עיניים מתחננות ואמרה, "אני מבטיחה לך, זה חיוני מאוד שאדבר עם המלך. למען האמת, אם רק תיקח אותי אליו עכשיו, אני אעריך את זה מאוד."

"אין סיכוי. לא לפני שתגידי לי מי את ואיזה עניין מביא אותך לפה."

"אני לא יכולה."

"קאלה." הוא הסתובב והחל לצעוד לכיוון הדלת.

"עצור, אריסטוס."

הוא הסתובב בחזרה. "אף אחד לא יודע על זה," היא אמרה. "אתה לא יכול לגלות את זה לאף אחד."

"תוציאי את זה כבר," הוא נהם.

היא הרימה את סנטרה. "שמי הוא אלכסנדרה דימיטריו. המלך הוא אחי למחצה."