טרינידד

1

הוא לא אמר לעצמו שום דבר בומבסטי. לא הכריז הכרזות. הכול נעשה בפשטות. אפשר להגיד, בצורה אוטומטית. הוא הוציא את הכסף מהקופה, נעל את הדלת ויצא. אבל לא הלך בכיוון שהוא הולך אליו כל יום, אלא בכיוון ההפוך. ככל שהתרחק היה התענוג גדול יותר, וככל שהתגבר התענוג, התרחב החיוך. שָנים חשב לצאת לדרך. עכשיו יצא סוף סוף, וזאת למרות שאלונה עדיין בין החיים, וייתכן שאפילו ממש ברגע זה מחממת לחיָיהּ את הכרית במיטתם המשותפת.

בבוקר, כשהתעורר, ולא ליד אלונה, חש בקלילות מוזרה. הוא בדק היטב: קודם כול את החלומות. אחר כך הקשיב בריכוז לכל אחד מאיברי גופו. המסקנה היתה חד משמעית. אלונה לא היתה שם. היא לא רדפה אחריו בחלום בדמותה של מלכת השחמט השחורה, וגם הלב שלו דפק בחופשיות, משוחרר מנוכחותה הבלתי פוסקת.

בטנו רחשה אליו, והזכירה שלא שלח אליה שום דבר מוצק מאז אתמול בצהריים. רעב נפלא ובריא פקד אותו, והוא החיש את צעדיו למקום היחיד שהיה יכול באמת להביא אותו על סיפוקו. המכולת שלו. לשונו השתכשכה בנוזלים, מצפה לטעמה של הלקרדה המשובחת שתגלוש אל תוך פיו, מכורבלת בחתיכת חלה טרייה. בו במקום החליט שלאחר שירגיע את רעבונו ירים כוסית לכבוד היעדרותה המבורכת והבלתי צפויה של אלונה מאיבריו. כן, הוא ירשה לעצמו ללגום גם כוסית קטנה מהוודקה "תוצרת־בית" שלו.

הוא הופתע לגלות שלמרות המהפך הגדול שהתרחש בו, ארגזי החלב המתינו לו כהרגלם מחוץ למכולת. בכוחות אדירים שמילאו פתאום את זרועותיו, הוא הניף אותם היישר אל תוך המקרר האחורי, אחר כך שטף את ידיו היטב בברז בעל הזרוע האחת שבקיר המזרחי, ופנה להכין לעצמו את הלקרדה. בין לבין דחף לפיו כף דשנה מסלט החצילים המהולל שהגברת פלורסהיים היתה מכינה במיוחד עבורו. הוא התיישב על הכיסא הגבוה שמאחורי הדלפק, חיסל את הלקרדה בחלה שהכין, לגם מהוודקה וקינח בקובייה שמנה של חלבה.

ואז, כמו ברוב הבקרים, הציץ אליו הראש המתולתל, החייכני, של טטיאנה שלו, שהביטה לעברו במבט הממזרי־צחקני שלה. הפעם עמד לידה בחור, לא יפה, שדיבר במבטא אמריקאי.

"אבא, מה אתה עושה הערב?" היא שאלה.

"הערב?" תהה, וכששמע את עצמו הבין שזאת הפעם הראשונה שדיבר זה שעות ארוכות. הקול שלו נשמע לו משונה.

"כן, אחרי התיאטרון, מה התוכניות שלך?" אמרה טטיאנה.

התיאטרון? שאל את עצמו, האם ייתכן שטטיאנה יודעת משהו ממה שהתרחש אתמול? הוא בחן אותה היטב ובזהירות, אך לא הצליח לזהות בעיניה אפילו שביב של חקירה חשדנית. לכן בחר להתעלם מהשאלה על אודות התיאטרון ואמר "אה," והשתהה, ומילמל, "מה התוכניות שלי? אני?"

"כן, אתה, אתה, אבא, מה אתה כל כך מופתע? לא מגיע גם לך לעשות משהו הערב?"

היא חייכה, והעיניים הירוקות שלה נצצו כמו שהיו כשהיתה תינוקת, גדושות התלהבות והרפתקנות, והיא חיבקה אותו, והיה לה ריח של ים, וכל "אני אוהבת אותך" שהפריחה לעברו, הבת שלו, היה כל כך מתוק, והוא הרגיש ש א ל י ו היא מדברת. לא לבעל המכולת עם הסמרטוט והכרס, אלא אליו, אליו האמיתי.

ופתאום הכול היה ברור ואפשרי. כן, הוא יעשה משהו הערב, ובערב שלאחריו, ובכל הערבים. בבת אחת נחתה עליו ההכרה שהחיים לא נגמרו וגם הוא יכול להשתתף. היה לו טעם מתוק בגרון, והוא רצה לרקוד באמצע הרחוב, וטטיאנה עמדה מולו, מהנהנת כמו קוראת את מחשבותיו. באותו רגע ידע בלב שלו שזהו.

פתאום הבין איך מתיישבת לה ידיעה בתוך הלב. שנים אתה מחכה, מתלבט, מתענה, מתמהמה, מחשב חישובים, אבל פתאום מגיע הרגע שבו היא מתמקמת, הידיעה, בפשטות, בנינוחות, כאילו כל הזמן היתה שמורה שם כורסה במיוחד בשבילה. מתיישבת לה הידיעה בנחת, משלבת רגל על רגל, כאילו היתה שם כל החיים. יושבת לה רגועה, לא מאיצה, רק משרה סביבה תחושת צלילות ובהירות. ההרגשה הזו היתה מוחשית כל כך עבור דְרֶזֶ'ן, עד שלא היה נחוץ לו אפילו לנסח לעצמו את הדבר במילים. כל עצמותיו, תאיו, כדוריות הדם שלו; כל הדרז'ן, מעיניו האפורות ועד כרסו המשתפלת, ידע שהיום הוא יוצא לדרך.

אתמול בשעה חמש אחר הצהריים הוא כבר היה בבית. לאחר שהתקלח נעמד במכנסיו הקצרים המהוהים ליד השיש. רוח עדינה שהגיעה מהגג בידרה את השערות האפורות בחזהו החשוף כששטף את אחרונת הצלחות שנותרה מארוחת הבוקר. רק אז הרשה לעצמו להציץ בחדווה לתוך כל אחת מהשקיות שהביא מהמכולת. לאט לאט שלה מהן מטעמים וסידר אותם על השולחן שבמטבח, עד שכיסו את כולו, ובקושי אפשר היה להבחין במפת התחרה הלבנה שירש מסבתו. בכל זאת חשב שאלונה עשויה להבחין במפה מבעד למטעמים ולהיזכר בקיץ ההוא בדרום צרפת. אז זיגזגה בדרכים העקלקלות שבין הכפרים במהירות מטורפת, אוחזת בקושי ביד אחת בהגה של מכונית הדה־שבו הקטנה הירוקה שלה. שערה השחור התעופף בפראות מהגגון הפתוח של ה"צפרדע", והיא צהלה, צחקה, נישקה אותו, שרה לו בקולי קולות ובצרפתית מחרידה שירים של ז'ורז' ברסאנס. בלי בושה היתה עוצרת את הצפרדע בפתחי יקבים ופוסעת פנימה בצעד בטוח, מרחרחת את היינות, מצחקקת עם בעלי היקב, מגלגלת בעליזות על לשונה טעמים ומחירים, כשסביב גופה השחום כרוכה מפת התחרה של סבתא שנראתה אז בעיניה כשמלת מלכות מפוארת.

הוא תהה בינו לבינו אם היתה מסוגלת גם היום להתהלך כך, חייך לעצמו, והוציא מהארון זוג צלחות כחולות. אחר כך יצא אל הגג ומספריים גדולים בידיו. הוא הריח את הנרקיסים, בחן את השושנים ולבסוף ניגש לבוגנוויליה וקטף ענף עמוס פריחה לבנה. הוא הניח אותו בעדינות בכד המוזהב שהציב בקצה השולחן תחת הציור שציירה בתם ננוצ'קה, התרחק כמה צעדים והביט בסיפוק במעשה ידיו. הוא הכניס את ידו לכיס ומישש שוב את הקופסה הקטנה שנחה בו. חודשים חיפש מתנה הולמת ליום הולדתה של אלונה. הוא ביקר אצל סוחרי העתיקות פעמים רבות כל כך, עד שאלו כבר הכירו אותו ופתחו בפניו את המבוכים הנסתרים שלהם: שם חמד, מישש, וכמעט קנה שכיות חמדה משובצות בענברים. אך לבסוף החליט להזמין העתק מדויק של העגילים שאותם ענדה ז'וזפין ביום שבו הכתיר אותה נפוליאון לקיסרית צרפת, וזאת מהטעם הפשוט, שכשביקרו בזמנו בלובר מיששה אלונה את תנוך אוזנה כשהביטה מרותקת בציורו המפורסם של דויד המתאר את ההכתרה.

דרז'ן התלבט, ולבסוף הניח את הקופסה במלוא הדרה האדום במרכזה של אחת הצלחות, ואז הזדרז לחדר השינה. מירכתי הארון שָלה את הקימונו הצבעוני שתיכנן ללבוש בערב. זה היה קימונו עצום ממדים שהוא נהג ללבוש באותם ימים רחוקים, לפני שנולדה המכולת, בימים שבהם היה משחק ערב ערב על במת התיאטרון. כשהיה יורד מהבמה היה עוטה על עצמו את הקימונו ומתהלך בצעד גנדרני בחדר ההלבשה. עכשיו עמד לגאול את הקימונו מיתמותו בארון, וציפה בהתרגשות למגעו הרך והקריר שבזמנו היה מטעין את איבריו בשלווה מלכותית. אך כשהורד הקימונו ממרומי הארון הצהוב והתייצב מולו תלוי, מידלדל על הקולב, הוא נראה לו קטן. בכל זאת ניסה לדחוק לתוכו את כתפיו, אבל הלה סירב בכל תוקף להיכרך סביבו. כרסו גלשה ממנו החוצה והוא הביט בקימונו שצנח כגווייה על הרצפה. מספיק! עכשיו אני זורק אותו! חשב, אבל כשאסף אותו לחיקו המיס אותו מגעו המוכר. הוא ליטף, יישר את קפליו ותלה אותו שוב בעומק הארון. במהירות לבש מכנסיים נקיים, שלף אחת מהחולצות החדשות, הגדולות, שנחו מקופלות כחיילים צבעוניים בארון, ומיהר לחדר האמבטיה, שם חיפש במהירות בארון את אותו אפטר־שייב שריחו היה חביב על אלונה, והתיישב חגיגי, נרגש וריחני ליד השולחן שבמטבח. ליבו הלם בחוזקה כשחשב שעוד מעט יראה אותה יוצאת יחפה מהמקלחת. טיפות גדולות יגלשו משערה וישאירו שבילים רטובים על כתפיה, על גבה וגם על חזה שיוסתר במגבת לבנה. לרגע דמיין אותה מסירה אט אט את נייר העטיפה, אך ברגע האחרון גירש את החיזיון, כי החליט שיתענג הרבה יותר אם ימתין בסבלנות לאירוע האמיתי. הוא המתין כשעה. השמש החלה לשקוע. אחרי שעתיים מצא את עצמו עומד על הגג ליד המעקה ומביט למטה. מקשיב, מחפש, מנסה לדלות מבין טרטורן של המכוניות את ניגונו המיוחד של מנוע המכונית שלה. אחרי שלוש שעות ניגש לחדר האמבטיה ושטף את פניו בסבון, מנסה להיפטר מריח האפטר־שייב שהבאיש לפתע בנחיריו.

באחת־עשרה בלילה, לאחר שניסה להתקשר אליה ללא הפסקה, ירד במהירות את שמונים ושמונה המדרגות, וכשעמד מתחת לעץ הפיקוס הגדול שצמרתו מגיעה עד למרפסת הגג שלהם, ראה מתוך החושך את המכונית שלה גולשת אל החניה. ברגע הראשון רצה לרוץ אליה, אל הרכות האפרסקית של עקביה, אבל אז שאל את עצמו מה הוא עושה מתחת לפיקוס באמצע הלילה, וראה לנגד עיניו את שפתיה כשהן שואלות את השאלה הזאת בדיוק, כאילו בתמימות, כאילו אינה יודעת. ואותה תמימות מעושה תלוּוה באותו ריח זר, שזיהה אצלה מדי פעם כשהיתה חוזרת הביתה וממהרת לחדר האמבטיה.

הוא הרגיש שדמו הולך ונקרש בתוכו והתקשה בנשימה.

'סתם נדמה לך', היא תגיד לו.

נדמה? אין כאן שום נדמה.

לא, הוא לא מסוגל. הוא לא יוכל לשאת את השיחה הזאת. לא היום. לא ביום ההולדת שלה. עדיף למות כאן בחושך מתחת לפיקוס. הוא גרר את עצמו בכוח. בחסות החשכה הסתלק, לפני שימצא את עצמו נכנע לכישוף עקביה. הוא פסע ברחובות ובלי לחשוב הוליך את עצמו לתיאטרון. הוא נכנס דרך כניסת השחקנים ולא היה צריך אפילו להנהן למרכזנית, שלמזלו היתה עסוקה באותם רגעים בנשיקה לוהטת עם בעל טורסו לתפארת שהסתיר לה את הכניסה. הוא ניווט את דרכו במסדרונות הצדדיים, חלף על פני חדר ההלבשה, עד שהגיע לחדר המלבישים שהיה תמיד נטוש בשעות האלו. המפתח היה במקומו הקבוע, בפיה של הגולגולת מ'המלט', שהיתה זרוקה, כאילו במקרה, לצידם של כמה בקבוקי בירה ריקים ליד דלת הכניסה.

במהירות פתח את הדלת ומייד נעל אותה מאחוריו. ואז זחל תחת קילומטרים של מלמלה שנערמו בפינת החדר ויילל כפי שלא יילל מימיו. ההכרה שעליו לעזוב אותה, להתרחק ממנה, להתנתק ממנה, צרבה בו עד שהרגיש שהאש שתתפרץ ממנו תבעיר לא רק אותו אלא את העולם כולו. במהלך השעות שבהן קבר את עצמו נזכר שעילעל פעם בספר רפואה, וקרא שם על מחלה משונה שבה גופו של האדם מתכסה בקוצים קשים ומחודדים, והיה משוכנע שכאשר יבהילו אותו ממחילת התחרוֹת שלו, יתכסה גופו באותם קוצים שייאחזו במלמלות, יינעצו בהן, יקרעו אותן, והוא ייאלץ להשתרך ככלה עדוית תכריכים עד לבור, עד לקבר, עד למרכז הבמה, שם יזדקף במלוא דמותו המבעיתה, הגרוטסקית, ויצעק. אבל לא היה לו קול לצעוק. המילים לא יצאו לו מהפה. הוא הרגיש שהוא מתפרק כמו כספית לאלפי כדוריות. כסוף, נוצץ, יפה ורעיל. רעיל בשבילה. חשב שנגזר עליו לחפש לעד את הרסיסים הקטנים, הכסופים, הרוטטים שלו. חשב שאיבד את עצמו לגמרי. שנתו היתה טרופה ועמוסה בחלומות שדבקו בו ככינים. כל הלילה ניסה לשווא לגרש מעליו את מראה שערה הרטוב, שטיפות שמנות זלגו ממנו במורד כתפיה השחומות.

אך כשהתעורר התעוררו איתו כל איבריו, כאילו קמו לפתע מתרדמת של שנים. כל מראות הלילה הנורא טבעו בקפה שבישל לעצמו בחדר פועלי הבמה שבירכתי הבמה המרכזית, ועם כל לגימה התחדד בראשו חיוכה העקום של סבתו המתה שהיתה אומרת "אין כמו קפה שחור בשביל לנקות את הוורידים והנשמה". הוא גילגל בין שפתיו את גרגירי הקפה המרים, החוליים, נהנה שוב לחוש את הקלילות האוורירית ששרתה באיבריו והתגלגל החוצה, היישר אל המכולת שלו.

אלמלא עברה שם טטיאנה עם האמריקאי שלה, ייתכן שהיה נתקע במכולת, ואותה אווריריות היתה מתפוגגת, נבלעת לה בדממה באחת מצנצנות החמוצים תוצרת־בית שאהב להכין. ייתכן שלא היה עומד בו הכוח, והוא שוב היה נגרר במסדרונות איבריו, נושא בכבדות מתקתקה את אלונה.

הוא סקר את טטיאנה, בתו, את צווארה המוצק ויחד עם זאת עדין ומוארך, אבל לא יותר מדי, לא כמו הצווארים בציורים האיומים של מודליאני שאלונה משום מה מחבבת, ותלתה המונים מהם במסדרון, המוני צווארים שהיה צריך, מחוסר ברירה, לדדות דרכם באמצע הלילה בדרכו לשירותים.

מחוסר ברירה אני עוזב אותך, טטיאנוצ'קה, הוא אמר בליבו. לא בקול רם, לא לה. לעצמו אמר. אמנם לרגע רצה לספר לה, לעקוב אחר המבט הצחקני המנחם שלה כשישטח בפניה את הכול, אך הוא פורר את מילות הסיפור עוד לפני שהספיקו להתגבש בתוכו, כי ראה כבר איך טטיאנה משחררת לעברו גדוד של טיעונים ושכנועים שיתפסו אותו בידיו וברגליו ויטביעו אותו בשלולית דמעותיה, ובלבד שלא יעזוב לעולם.

הוא לא מיהר. טטיאנה קרצה לו בשובבות, מלכסנת מבט לאמריקאי, והוא החזיר לה מבט מלוכסן ואמד את האמריקאי מלמעלה למטה ולא שתק כמו תמיד, אלא חיבק אותה חזק ואמר לה, "טטיאנה, את זהב טהור, תיקחי מה שמגיע לך, באמת," והיא התפלאה ואמרה, "אבא מה קרה לך?"

הוא לא ענה, רק העביר לאט את ידו בתלתליה הבהירים, הסיט אותם מעצמות לחייה הגבוהות, אחז בכתפיה בשתי ידיו, הרחיק אותה ממנו ושוב קירב. מבטו גלש מפניה לשקע שבין עצמות הבריח שלה שהיה כל כך דומה לשקע של אלונה, עד שלרגע כמעט שהתבלבל. מרוב בהלה נאחז בגבישי נוּגוּת מוכרים ושוב הצטער שלא קנה לה, לטטיאנוצ'קה שלו, איזשהו תכשיט כשהפכה לאם.

ליושינקה!

דווקא חיוכו התינוקי של ליושינקה עולה לנגד עיניו. איך היה מתגלגל מצד לצד, מזדקף, נשען על זרועותיו החזקות ומחייך את החיוך הממזרי של סבתא שלו, של אלונה ששרה בבוקר במיטה, ממציאה שירים קטנים ומצחיקים, לא רק כדי לשמח אותו, את דרז'ן שלה, אלא גם כדי לשמח את עצמה. איזו אישה, איזה יופי של בן־אדם, הוא אומר לעצמו, כמה אנשים יש בכלל בעולם שפותחים את העיניים בשמחה ושרים לכבוד היום החדש?

אבל אלונה כבר מזמן לא שרה במיטה שלהם בבוקר. וליושינקה כבר גדול. אתמול נכנס למכולת בריצה, מראה לו שוב ושוב את "האין שן", משרבב מהחלון שבין שיניו את לשונו הוורדרדה.

"הנה," אומר דרז'ן לטטיאנה, "תראי מה ליושינקה השאיר לי כאן אתמול."

הוא פותח קופסת סוכריות ישנה מפח שבה מתקשקשת מצד לצד השן הקדמית של ליושינקה, שאותה הצליח להשיג בעמל רב אחרי ששיכנע את ליושינקה שפיית השיניים בחרה לעצור דווקא במכולת.

טטיאנה מתרגשת ומבקשת, דורשת, את הקופסה לעצמה.

דרז'ן כמובן מושיט לה את הקופסה, אך לרגע כמעט מתפתה להניח בתוכה, בלי שטטיאנה תרגיש כמובן, כמה מהיהלומים לשעת חירום שהוא נושא עליו תמיד. שיהיה בשביל ליושינקה, הוא אומר לעצמו, לטיפולי שיניים, למה שצריך. אך מייד הוא עוצר בעצמו, כי נזכר בפיזור דעתה של טטיאנה, וחושב שלמרות שכרגע היא מתרגשת מאוד מהשן של הבן שלה, היא מסוגלת לשכוח את הקופסה בכיסה לעד, להשליך אותה יחד עם המכנסיים למכונת הכביסה, להשאיר אותה באחד מבתי־הקפה שתבקר בהם במהלך היום, או סתם לזנוח אותה בחדר החזרות.

ובכל זאת, הרי לא יסתלק בלי להשאיר אחריו מתנה מנחמת, ולכן מתחתית הקופה הוא מוציא את המעטפה השמנה שבה מונח הפדיון של יום אתמול. הוא מניח את ידו על כתפה של טטיאנה, מרחיק אותה מהאמריקאי ולוחש לה, "אל תיתני לו לשלם בשבילך, שלא יקנה אותך בכסף, האמריקאי, וגם תקני לך משהו, משהו שישמח אותך."

"אני לא צריכה אבא," היא הודפת מעליה את המעטפה, "אתה יודע שאני מרוויחה מלא כסף עכשיו."

"יודע," אומר דרז'ן. "אבל מה את רוצה שאני אעשה עם הכסף הזה? בשביל מי אני מרוויח אותו? תיקחי, תקני לך משהו."

"טוב," היא מחייכת. דרז'ן מביט בשיניה הצחורות שמהן בוהקות אליו כל הקרחות המצוחצחות של מנהלי הבנקים, משעבדיו, נוגשיו, בשנים הארוכות שבהן שילם עבור שן ועוד שן, חותכות וטוחנות, הן כולן ציחקקו לפניו בלובן עד.

"מה את אומרת טטיאנוצ'קה?"

"אני אקנה גם לך, מה לקנות לך אבא?" הוא חשב רגע ואמר, "תקני לאמא פרחים, כן, בשבילי, תקני לאמא חמניות, כמו שהיא אוהבת."

הוא קיווה שהוא לא מסמיק מתענוג כשבינו לבינו הרעיף על עצמו עוד ועוד מחמאות, מוקסם ממחוות הפרידה האבירית שלו מאלונה.

הוא הושיט את המעטפה לבתו ושוב חיבק אותה וגם הגניב לכיסה מלבן חלבה בלי שתרגיש. לא הצליח להתאפק. אחר כך עמד בפתח החנות ועקב אחריה כשעלתה במעלה הרחוב. "מותק," סיכם לעצמו בקול, "מותק של ילדה."

בדיוק אז נכנסה הגברת אנדכט בפנים חמוצות כמו תמיד ובעיניים חטטניות.

"מי מותק?" היא התנפלה.

"את," אמר לה. הגברת אנדכט החווירה ונאחזה בדלפק כדי שלא תיפול, והוא חייך לעצמו, "מה תרצי הגברת אנדכט?"

"כ... כמו תמיד," גימגמה. הוא אימץ את מוחו להיזכר מה היא קונה ולא הצליח. עוד לא עזב את המכולת וכבר פרחו כל העניינים שלה מהראש שלו. הוציא חלב וגבינה. הגברת אנדכט הביטה בו במבט משתאה, הניפה את אפה ועזבה את החנות. הוא ניקה את הדלפק, פתח קופסת טונה במים לחתולים שבחצר, ואז הוא עשה את זה. לא אמר לעצמו שום דבר בומבסטי, לא הכריז הכרזות. בפשטות עשה את המעשה. אפשר אפילו להגיד בצורה אוטומטית. הוציא את הכסף מהקופה. נעל את הדלת ויצא. אבל הפעם לא הלך בכיוון שהוא הולך אליו כל יום אלא לכיוון ההפוך. לטרינידד.

כשדחף את המפתחות לכיסו הרגיש שאצבעותיו דביקות, כנראה מהטונה שפתח לחתולים שבחצר לפני שיצא לדרך. לרגע חשב לחזור ולשטוף ידיים בברז בעל הזרוע האחת, אך מייד ביטל את הרעיון. הרי לא יחזור על עקבותיו לאחר שלושה צעדים. לא נורא, אמר לעצמו, אעצור בקיוסק של משה ואשטוף שם את הידיים. הכניס את ידיו הדביקות לכיסים, ירד במורד הרחוב, ושרק. העובדה ששרק הפתיעה אותו. אני שורק משמע אני מבסוט, אמר לעצמו, ואם אני מבסוט, סביר להניח שעשיתי את הדבר הנכון.

"מה קרה שאתה שמח כל כך? זכית בפיס?" חייך אליו משה בעל הקיוסק, והשעין את מרפקיו בתוך ערימת ופלים שהיו ארוזים בנייר אדום מבריק והר סוכריות מפתות בצלופן ירוק נוצץ.

"מתאים לך ככה, בין האדום לירוק," אמר דרז'ן, ומיהר לשטוף את ידיו בכיור הקטן שבפינה. אחר כך נדחק במעבר הצר שבין הכיור לדוכן וניצב אל מול ערימות הממתקים. איכשהו, מתוקים של אחרים תמיד פיתו אותו יותר. וכדי לגרש את רגשות האשם שדבקו באופן קבוע לכל זלילה, אמר לעצמו: מגיע לי פרס מתוק, סוף סוף אני בדרך, והמכולת — מאחורי. וחוץ מזה, הרי אי אפשר לעבור אצל משה בלי לקנות כלום.

משה הניח את ראשו בין כפות ידיו, חייך וחיכה. אולי ישמע סיפור מעניין.

דרז'ן התלבט. מצד אחד, משה לא חבר קרוב ולכן לא הרגיש שהוא מסוגל לגלות לו את הסיבה האמיתית לשמחתו. מצד שני, הוא הרי מכיר את בדידותם של חנוונים. כל העולם עובר לפניך ואתה תקוע במקום אחד ולא זז. מתחשק לך לדעת לאן כולם רצים ואיזה עניינים חשובים יש להם שבגללם הם מתרוצצים ברחובות בזמן שאתה עומד במקום אחד. משה עדיין הביט בו וחיכה. ביום אחר היה דרז'ן נבהל לו היה מבחין פתאום שהוא במרכזו של חיכיון, והיה מצמצם את עצמו או מתנדף.

אבל היום הדבר הזה דווקא מצא חן בעיניו, ואיבריו הפנימיים והחיצוניים השתתפו בחיוך הענקי שזרם מפניו לעבר משה וכל תכולת חנותו הצבעונית, העליזה. הנה, הוא חשב, לא רק משה הנחמד משתתף בשמחתי, אפילו עצמים דוממים מזהים. ולא אמר לעצמו מה הם מזהים, רק אמר 'מזהים'. ומאחר שהרגיש חגיגי ומאושר נשרו ממנו מיני מינים של חישובים והתלבטויות, והוא שמע את עצמו אומר, "עזוב אותך מהפיס של הממשלה, אני בפיס של החיים זכיתי." אבל מיד חש נבוך על שהוציא מפיו משפט כזה, וגם חשש שמשה ישאל אותו מה זה בדיוק הפיס של החיים, וכבר ראה עצמו מסתבך בשיחה משונה, ולכן הסיט מייד את עיניו. התרוצצו העיניים בין האריזות הצבעוניות ונחו על חפיסת סיגריות; על ציור הגמל שעל העטיפה, שהזכיר לו איך אלונה היתה מוציאה את כל הסיגריות מהחפיסה הרכה ומניחה אותן בקופסת העץ שקנו יחד בשוק במרסיי. הקופסה, שהיתה מעוטרת באם הפנינה, עמדה פעם ליד המיטה שלהם. אלונה היתה מתנתקת ממנו ומתגלגלת על צידה כדי לשלוף סיגריה מהקופסה. לרגע היתה להבת המצת מאירה את החדר, ואחר כך רק קצה הסיגריה האדמדם גירש את החושך.

אבל גם בחושך היא תמיד מצאה את שפתיו, והיתה מניחה ביניהן את הסיגריה. יחד היו מעשנים אותה. עד עכשיו עוד עומד בפיו טעמה החריף, מעורב בריח זיעתה של אלונה. הוא שלח את ידו לחפיסת הסיגריות שבדוכן, וכדי שחלילה משהו מאותם זיכרונות לא יחמוק מתוכו החוצה, הסווה את קניית הסיגריות כשהוסיף בדרך אגב כמה סוכריות לחשבון. אך כשניסה לדחוף את הכול לכיס גילה שהמפתחות תופסים לו כמעט את כל המקום. מה אתה צריך אותם, נהם לעצמו, שלה את המפתחות מהכיס וכאילו באקראי הניח את כל הצרור לצידה של גבעת ממתקים בעטיפה ורדרדה. הוא המתין עד שמשה סובב לרגע את ראשו ואז, עם הבוהן, דחף את כל הצרור עמוק אל תוך הערימה, עד שגם קצהו המשונן, התניני, של מפתח הבית נבלע בתוכה. מצוין, לשם אני לא עולה יותר, חשב וטמן את הסיגריות והסוכריות בכיסו.

אצבעותיו מיששו וליטפו שוב ושוב את חפיסת הסיגריות בפליאה. כבר שנים שהוא לא מעשן. מאז אותו מקרה עם אלונה. יומיים לאחר מכן ישב על הגג, הוציא סיגריה מהחפיסה, וכשניסה לשאוף הרגיש כאילו יורד העשן אל תוך בור שחור שנפער בתוך בטנו. מאותו רגע לא עישן עוד, לא היה מסוגל. בקושי אכל ואיבד מדי יום ממשקלו. באותם ימים כשהיה מתהפך מצד לצד וחושב שהוא הולך למות, עדיין נהנה מהעובדה שהוא מרזה. מאז הספיק להעלות בחזרה את כל אותם קילוגרמים, ואפילו הוסיף עליהם כמה וכמה, אבל על הסיגריות ויתר. לפעמים היה עולה בו בדל של חשק, אבל הוא הצליח לרמוס אותו. והנה, עכשיו, מי יודע, הכול יכול לקרות. אולי אפילו יעשן סיגריות.

דרז'ן נפרד ממשה בחיוך רחב ומשה עקף את הדוכן, יצא אליו, טפח על כתפו ואמר, "תבוא כל יום, רק הפרצוף שלך עושה לי חם בלב," ואחר כך נשאר לעמוד שם עוד זמן רב, מנפנף לשלום לדרז'ן שהתרחק והסתובב מדי פעם להחזיר לו חיוך.

עד היום היה בעל מכולת. היום יצא מהמכולת שלא על מנת לחזור, והוא מתכוון ללכת למקום רחוק. והנה, לא צמח לו זנב ולא רודפים אחריו עם קלשונים. הולך לו דרז'ן ברחוב ברגילוּת, כאילו לא עשה דבר כשסגר מאחוריו את הדלת. הולך וחושב לו: כל העולם מלא במעשים פשוטים ובמעשים מסובכים, ורק אלי מזדנבים כל מעשי הביניים. במשך שנים אני מזדנב אחרי אשתי, אפילו אחרי עצמי. סוף סוף אני מסתלק לי מכל ההזדנבות הזאת. רק חשב, והנה דחפה המכולת את הזנב הארוך שלה לתוך הראש. נעמדו מולו המדפים הישרים שבנה ויקטור לפני עשרים שנה. עבודה טובה, חושב דרז'ן, אפילו מדף אחד לא צימח לעצמו בטן. ויקטור כבר שוכב באדמה והמדפים אפילו לא התקמטו. משוטטות העיניים מהמדף העליון של נייר הטואלט אל עבר משחות השיניים, זזות קצת הצידה לקופסאות השימורים, ומציינות שחסר ליצ'י מקולף. משם יורדות אל השמן ונזכרות איך בשבוע שעבר מישהו טיפס על המדף כדי להוריד חבילת נייר טואלט, ושורה של בקבוקי שמן חריע נסדקה. שלוש שעות לקח לו לנקות את השמן מהרצפה. ועוד חייך למנוול ואמר לא נורא, למרות שהתחשק לו לדחוף לידיו את הסמרטוט ולהגיד לו שינקה בעצמו. אבל לעשות סצנה לא כדאי, הפסד של שבעה בקבוקי שמן לא מצדיק איבוד קליינט של שנה שלמה. שלא לדבר על הקליינטים האחרים שעשויים להיכנס. עדיף לשתוק.

עד היום כל החיים שלו נראו כמו מכולת. המון פרטים קטנים, מעצבנים, שנדבקים ועושים לכלוך, ורק מקצתם טעימים. כדי להדגיש את החלק הטעים דחף לפה חתיכה גדולה של חלבה בכל הזדמנות.

אין כמו חלבה. איך אפשר להאמין שפעם חי בלי חלבה; הוא זוכר בבהירות את הפעם הראשונה שבה אמרה לו אלונה, "עכשיו תעצום עיניים," והתקרבה אליו עד שהיה יכול לשאוף את הריח המענג שמתחבא לה מתחת לשערות. "אתה מציץ," אמרה, אבל לא הזיזה לו את היד שהיתה כבר עמוק בשערות השחורות והרכות שלה; "תפתח את הפה," לחשה, מגניבה לו ליטוף קטן על הסנטר; "אני נותנת לך לטעום את הדבר הכי טעים בעולם." צדקה, אין מה לומר, היה דרז'ן נזכר בכל פעם ועוצם עיניים בתענוג.

פוקח עיניים, ושוב לפניו המכולת. דווקא מול המכונה שפורסת פסטרמה נפקחו העיניים, והנה היא מלוכלכת בפינה. הוא מנסה למשוך החוצה את חתיכת הפסטרמה התקועה, נזהר על האצבעות. הסכין חד. כמובן שנחתך, ככה זה איתו. לא נורא, ישים פלסטר. תכף הכול יעבור, והכול יהיה נקי, ומייד יתלכלך מחדש. זה אף פעם לא נגמר, תמיד עוד פרט, עוד פיצ'יפקע קטן לעשות, עוד נדנוד, וגם אחרי שהיה סוגר בלילה, זה לא עזב אותו. היו לילות שהתעורר בבהלה באמצע הלילה כי נזכר ששכח להזמין פסטרמה. ומה כל כך נורא בזה? שכח אז שכח. כנראה רדפו אחריו קונים אחוזי בולמוס פסטרמה בחלום. ואז, ישן או לא ישן, הוא לא בטוח, כמעט כל לילה היה נזכר בבהלה שצריך כבר לנקות מאחורי המקרר, ואם לא המקרר היו מופיעים מולו הלכלוכים השחורים שבין חריצי הבלטות שזימנו נמלים ורמשים רק כדי שירקדו סביבם פקידונים ממשרד הבריאות, שימהרו להדביק לו צו סגירה על העסק, והוא היה מגרש ממחשבותיו את הלכלוך ומכריח את עצמו להתרכז במשהו אחר.

בטרינידד.

למרות האופי הפטפטני שלו לא דיבר עליה. משהו, תמיד חשב, בן־אדם צריך לשמור לעצמו. ומעניין שזה הצליח לו, אפילו הוא היה מופתע. אף פעם לא קרה שבטעות החליקה לו הברה בעניין או שהיה צריך לעצור את עצמו ברגע האחרון. טרינידד היתה בפנים. רק שלו, סגורה בקופסה.

ומה עשה בטרינידד? כלום. פשוט היה שם. צוהל למוזיקת הקרנבל כמו ילד. מהופנט מהצבעים, מהתנועות, מהנוצצים, והכול מתערבב לו בראש, והלב דופק, מתפוצץ כמעט. היה לו טוב בטרינידד שלו. כל יום לפני השינה טרינידד היתה מחבקת אותו. מופיעה מהים. חולות רכים, מתנצנצים. הוא שוכב על חול הזהב. המים החמים מלטפים את רגליו. הוא מניע את האצבעות לקצב המוזיקה, העור שלו מבריק, והכול קל ועליז. לא חושב על כלום. רק מחייך.

אפילו ביום גרוע הוא היה שם את הראש על הכרית, מפליג לטרינידד ונרדם; מבסוט, כל הגוף רגוע, שקט, גם הראש. כל הזמן היה אומר לעצמו שיום אחד הוא ייסע לשם. פשוט יארוז, יעזוב הכול וייסע. לא יגיד לאף אחד. עכשיו הוא בדרך. לא קיפל, לא ארז, כלום. איך יכול היה, הרי הדברים קרו במהירות כזאת.

אל תחשוב על זה, הוא אומר לעצמו ומתרכז בצעדיו. כמה יפה מונחת הרגל על המדרכה, ואיך השנייה הולכת בקלילות אחריה, איזה צעדים נהדרים ויפים אתם.