ארבע־עשרה השנים שגרתי בברגן, מ-1988 עד 2002, הסתיימו מזמן, הן לא הותירו עקבות למעט אפיזודות שאנשים שונים אולי זוכרים, הבזק בראשו של מישהו כאן, הבזק בראשו של מישהו שם, וכמובן כל מה שקיים בזיכרון שלי מאותה תקופה. אבל זה מעט להפליא. הדבר היחיד שנשאר מכל אלפי הימים שהעברתי בעיר הקטנה הזו בחופה המערבי של נורווגיה, צרת רחובות ונוצצת מגשם, הם כמה אירועים בודדים והמון מצבי רוח שונים. כתבתי יומן, אבל שרפתי אותו. צילמתי תמונות, ומתוכן נשארו בידי שתים־עשרה, הן מונחות בערמה קטנה על הרצפה ליד שולחן הכתיבה, יחד עם כל המכתבים שקיבלתי באותה תקופה. עברתי עליהם, קראתי קצת פה ושם, ובכל פעם הם דכדכו אותי מחדש, זו הייתה תקופה כל כך איומה. ידעתי כל כך מעט, רציתי כל כך הרבה, לא הצלחתי לעשות כלום. אבל באיזה מצב רוח הייתי לפני שהגעתי לשם! באותו קיץ נסענו לארס ואני לפירנצה בטרמפים, נשארנו שם כמה ימים, משם המשכנו ברכבת דרומה לברינדיזי, היה כל כך חם שהרגשתי שאני נשרף ברגע שהוצאתי את הראש מבעד לחלון הרכבת הפתוח. לילה בברינדיזי, שמיים כהים, בתים לבנים, חום כמעט חלומי, המוני אדם בגנים, נערים על קטנועים בכל מקום, צעקות ורעש. נעמדנו בתור מול כבש האונייה הגדולה שמפליגה לפיראוס, איתנו עמדו עוד אנשים רבים, כמעט כולם צעירים עם תרמילי גב, כמונו. 49 מעלות ברודוס. יום אחד באתונה, המקום הכאוטי ביותר שהייתי בו מימיי, וחם בטירוף, משם הפלגנו לפּארוס ולאנטיפּארוס, רבצנו שם מדי יום על החוף והשתכרנו מדי ערב. לילה אחד פגשנו כמה בנות נורווגיות, וכשהלכתי לשירותים לארס סיפר להן שהוא סופר ושבסתיו הקרוב הוא מתחיל ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. כשחזרתי הם היו שקועים לגמרי בשיחה על לימודי הכתיבה. לארס רק הסתכל עליי וחייך. מה הוא עושה? ידעתי שהוא נוהג לשקר על דברים קטנים, אבל בנוכחותי? לא אמרתי שום דבר, אבל החלטתי להתרחק ממנו בעתיד. נסענו יחד בחזרה לאתונה, לי נגמר הכסף, ללארס נשאר עוד המון, הוא החליט לטוס הביתה ביום המחרת. ישבנו במסעדה, הוא אכל עוף, הסנטר שלו נצץ משומן, אני שתיתי כוס מים. הדבר האחרון שרציתי הוא לבקש ממנו כסף, הדרך היחידה שבה אוכל לקבל ממנו כסף הייתה אם יציע להלוות לי. הוא לא הציע, אז הלכתי לישון רעב. למחרת הוא נסע לשדה התעופה, אני נסעתי באוטובוס אל מחוץ לעיר, ירדתי ליד כביש מהיר והתחלתי לעצור טרמפים. אחרי דקות ספורות עצרה לידי ניידת משטרה, הם לא ידעו מילה באנגלית, אבל הבנתי שאסור לעצור שם טרמפים, עליתי על האוטובוס וחזרתי למרכז העיר, ובמעט הכסף שנשאר לי קניתי כרטיס רכבת לווינה, כיכר לחם לבן, בקבוק קולה גדול וקרטון סיגריות.

חשבתי שהנסיעה תימשך כמה שעות ונדהמתי לגלות שמדובר בקרוב לשתי יממות. ישב איתי בקרון נער שוודי בגילי ושתי בנות אנגליות שהיו, כך התברר, מבוגרות מאיתנו בשנתיים. כבר היינו במעמקי יוגוסלביה כשהתחוור להן שאין לי כסף וגם לא אוכל, והם הציעו לחלוק איתי את שלהם. הנוף מחוץ לחלון היה יפה עד כאב. עמקים ונהרות, חוות וכפרים, אנשים לבושים בבגדים שהזכירו לי את המאה התשע־עשרה, ושללא ספק עיבדו את האדמה בדיוק כפי שעשו בימים עברו, עם סוסים ועגלות חציר, חרמשים ומחרשות. חלק מקרונות הרכבת היו סובייטיים, עברתי ביניהם בערב, מוקסם מהאותיות הזרות, הריחות הזרים, העיצוב הזר, הפרצופים הזרים. כשהגענו לווינה ביקשה אחת הבנות, מריה, להחליף איתי כתובות, היא הייתה מושכת ובנסיבות רגילות הייתי שוקל לבקר אותה בנורפולק, אולי אפילו להיות חבר שלה ולגור שם, אבל באותו יום, בעודי משוטט לי ברחובות בפרוורי וינה, לא הייתה לזה כל משמעות, עדיין הייתי מלא כולי במחשבה על אִינְגְבִילְד, שאמנם פגשתי רק פעם אחת, בפסחא באביב של אותה שנה, אבל אחר כך התכתבתי איתה, ולידה הכול החוויר. תפסתי טרמפ עם אישה בהירת שיער ונוקשה, בשנות השלושים לחייה, עד לתחנת דלק ליד הכביש המהיר, ושם שאלתי את נהגי המשאיות אם יש להם מקום בשבילי, אחד מהם הנהן, הוא נראה בסוף שנות הארבעים שלו, כהה ורזה, עיניו כבדות ומאירות, הוא אמר שהוא רק נכנס קודם לאכול.

עמדתי בחוץ בשעת הדמדומים החמימה, עישנתי והסתכלתי בכל האורות לאורך הכביש, הם הלכו ונעשו ברורים ככל שהחשיך, מוקפים ברחש התנועה שנקטע מדי פעם בידי טריקות קטנות אבל חזקות של דלתות מכוניות, קולות פתאומיים של אנשים שחצו את מגרש החנייה בדרכם אל או מתחנת הדלק. בתוך התחנה ישבו אנשים בשתיקה ואכלו, איש איש לבדו, בין משפחות עם ילדים שמילאו את השולחנות שלידם ישבו. הייתי מלא באושר דומם, זה בדיוק מה שאהבתי יותר מכול, את הרגיל והמוכר — כביש מהיר, תחנת דלק, מזנון — שבכל זאת לא היה מוכר, הייתי מוקף כולי בפרטים שהיו שונים מאלה שהייתי רגיל אליהם. הנהג יצא, הנהן לעברי, הלכתי בעקבותיו, עליתי לרכב אדיר הממדים, הנחתי את התרמיל מאחור והתיישבתי לידו. הוא התניע, הכול נהם ורעד, הפנסים נדלקו, יצאנו לכביש באיטיות, הגלגלים הסתובבו יותר ויותר מהר, אבל כל הזמן בכבדות, עד שנכנסנו בבטחה לנתיב הפנימי של הכביש הראשי והוא העיף בי מבט לראשונה. שוודיה? שאל בגרמנית. נורווגיה, עניתי. אה, נורווגיה! אמר.

נסעתי איתו כל הלילה וחלק מיום המחרת. החלפנו שמות של כמה שחקני כדורגל, הוא התלהב במיוחד מרוּנֶה בְּרָאטְסֵת, אבל מאחר שלא ידע מילה באנגלית, בזאת הסתכמה השיחה שלנו.

הגענו לגרמניה והייתי מאוד רעב, אבל בלי קרונה בכיס לא הייתה לי ברירה אלא לעשן, לעצור טרמפים ולקוות לטוב. גבר צעיר בגולף אדומה עצר, הוא אמר ששמו ביורן והוא נוסע רחוק, היה קל לדבר איתו ובערב, כשהגיע ליעדו, הוא הזמין אותי לביתו ונתן לי מוזלי עם חלב, אכלתי שלוש מנות, הוא הראה לי תמונות מהחופשות שהוא ואחיו בילו בנורווגיה ובשוודיה כשהיה קטן, אבא שלהם היה משוגע על סקנדינביה, אמר, ולכן קרא לו ביורן. לאחיו קראו תוּר, אמר והניד בראשו. הוא הסיע אותי לכביש המהיר, נתתי לו את הקלטת המשולשת של "הקלאש", לחצנו ידיים, איחלנו זה לזה בהצלחה ואני נעמדתי שוב באחת היציאות לכביש המהיר. אחרי שלוש שעות עצרה לידי סיטרואן אדומה מדגם דה שבו ובתוכה גבר פרוע ומזוקן במשקפיים, הוא נוסע לדנמרק, אמר והציע לי לנסוע איתו כל הדרך. הוא דאג לי, גילה עניין כשאמרתי שאני כותב, חשבתי שאולי הוא פרופסור למשהו, הוא קנה לי אוכל במזנון, ישנתי כמה שעות, עברנו את הגבול לדנמרק, הוא קנה לי עוד אוכל, וכשבסופו של דבר נפרדו דרכינו הייתי בלב דנמרק, מרחק כמה שעות נסיעה בלבד מהִירְטְסְהֶלְס, כלומר בקרוב אגיע הביתה. אבל בכברת הדרך האחרונה התקדמתי באיטיות רבה, תפסתי טרמפ רק לכמה עשרות קילומטרים בכל פעם, בשעה אחת־עשרה בלילה עדיין הייתי רק בלֶקֶן, והחלטתי לישון על החוף. שוטטתי לאורך כביש צר בתוך חורש, פה ושם היה האספלט מכוסה בחול, ועד מהרה ראיתי את החוליות מזדקרות מולי, טיפסתי עליהן, ראיתי את הים משתרע אפור ונוצץ מולי באור ליל הקיץ הסקנדינבי. מחניון קמפינג או מתחם של בקתות נופש כמה מאות מטרים משם הדהדו קולות של אנשים ומנועים.

טוב היה להיות ליד הים. להריח את הניחוח הקלוש של מלח ולחוש במשב הלח העולה ממנו. זה היה הים שלי, הייתי קרוב לבית.

מצאתי שקע קטן בחול ופרשתי את שק השינה, זחלתי לתוכו, סגרתי את הרוכסן ועצמתי את העיניים. התעוררה בי הרגשה לא נעימה, כל אחד עלול להיתקל בי פה, אבל הייתי כל כך עייף אחרי הימים האחרונים שנרדמתי כמו נר שמישהו כיבה.

גשם העיר אותי. קפוא מקור ונוקשה יצאתי משק השינה, לבשתי את המכנסיים, ארזתי את התרמיל והתחלתי להתרחק מהחוף. השעה הייתה שש. השמיים היו אפורים, גשם קליל ירד בדממה, כמעט בלתי מורגש, היה לי קר והלכתי מהר כדי להתחמם. אווירת החלום שחלמתי הטרידה אותי. אחיו של אבא, גוּנר, הופיע בו, או בכל אופן הכעס שלו, על כך ששתיתי המון ועשיתי הרבה שטויות, כך הבנתי כשמיהרתי לחצות את החורש שעברתי בו ערב קודם לכן. כל העצים עמדו בלי ניע, אפרפרים תחת מעטה העננים הסמיך, ונראו קרובים למוות יותר מאשר לחיים. ביניהם היו תלוליות חול, הרוח פיזרה אותו בדפוסים משתנים ולא צפויים, שעם זאת היו תמיד מוגדרים, בכמה מקומות נראו כמו נהר של גרגירי חול דקיקים על פני האספלט המחוספס.

הגעתי לכביש רחב יותר, המשכתי כמה קילומטרים לאורכו, הנחתי את התרמיל ליד צומת והתחלתי לנסות לעצור טרמפ. המרחק להירטסהלס היה כמה עשרות קילומטרים, לא יותר. אבל לא ידעתי מה יקרה שם, הרי לא היה לי כסף, לא יהיה כל כך קל לעלות למעבורת לקריסטיאנסנד. אולי יסכימו לשלוח לי את החשבון הביתה? אולי אפגוש איזו נשמה טובה שתבין את מצבי?

אוי, לא. טיפות הגשם הלכו וגדלו עכשיו.

לפחות לא היה קר, למרבה המזל.

הצתי סיגריה, העברתי את ידי בשערי. הג'ל לשיער נעשה דביק בגשם, ניגבתי את היד על המכנסיים, התכופפתי והוצאתי את הווקמן מהתרמיל, חיפשתי בין מעט הקלטות שלקחתי לנסיעה ובחרתי את Skylarking של XTC, הכנסתי אותה למכשיר והזדקפתי.

הייתה בחלום גם רגל קטועה? כן. היא נוסרה ממש מתחת לברך.

חייכתי, ואז, כשהמוזיקה החלה לזרום מתוך הרמקולים הקטנים, נמלאתי בזיכרונות ובאווירה שאפפה אותי בתקופה שהאלבום יצא. ככל הנראה בשנה השנייה בגימנסיה. אבל בעיקר נמלאתי בבית בטְוַייט, ישבתי שם בכיסא הנצרים ושתיתי תה, עישנתי והקשבתי ל־ Skylarking, מאוהב בהֶָאנֶה. אִינְגְבֶה היה שם עם קריסטין. כל השיחות עם אימא.

רכב בא לקראתי בכביש.

 

When Miss Moon lays down

And Sir Sun stands up

Me I'm found floating round and round

In this big bronze cup

 

זה היה טנדר, שם של חברה קישט את מכסה המנוע באותיות אדומות, בטח בעל מלאכה כלשהו בדרך לעבודה, הוא אפילו לא הסתכל עליי כשחלף במהירות על פניי, השיר השני באלבום עלה ישר מתוך הראשון, אהבתי את המעבר הזה, משהו עלה גם בי, ואני נופפתי בידי באוויר כמה פעמים תוך שאני חג סביב בצעדים איטיים.

מכונית נוספת הופיעה במרחק. זקרתי את אגודלי. גם הפעם היה הנהג גבר ישנוני שלא הקדיש לי ולו מבט. ללא ספק עמדתי בכביש שבו עוברת בעיקר תנועה מקומית. אבל זו לא סיבה לא לעצור לי, לא לקחת אותי לכביש יותר מרכזי.

רק אחרי כשעתיים מישהו סוף־סוף ריחם עליי. גרמני באמצע שנות העשרים לחייו, מרכיב משקפיים עגולים ובעל ארשת רצינית, עצר את האֹופֶּל הקטנה שלו בצד הכביש, רצתי אליו, זרקתי את התרמיל במושב האחורי, שכבר היה מלא בתיקים ובתרמילים, והתיישבתי לידו. הוא חוזר עכשיו מנורווגיה, אמר, והוא נוסע דרומה, אבל הוא יוכל להוריד אותי בכביש המהיר, זה לא יקדם אותי הרבה, אבל אולי יעזור קצת. אמרתי Yes, yes, very good. החלונות היו מכוסים באדים, הוא רכן קדימה תוך כדי נהיגה וניגב את השמשה הקדמית בסמרטוט. Maybe that's my fault, אמרתי. What? שאל. The mist on the window, אמרתי. Of course it's you,1 סינן מבין שיניו. אוקיי, חשבתי, אם זה מה שהוא רוצה, והתרווחתי במושב.

הוא הוריד אותי עשרים דקות אחר כך בתחנת דלק גדולה, הלכתי הלוך ושוב מחוצה לה ושאלתי את כל מי שראיתי אם הם נוסעים להירטסהלס ואם אוכל לבוא איתם. הייתי רטוב ורעב, נראיתי מוזנח אחרי הימים הארוכים בדרכים, וכל האנשים הנידו בראשם לשלילה עד שכעבור שעה ארוכה חייך אליי איש ברכב מסחרי — שהיה מלא בלחם ובמאפים, כך הבנתי — ואמר בבקשה, תעלה, אני נוסע להירטסהלס. כל הדרך חשבתי לבקש ממנו כיכר לחם, אבל לא העזתי, הכי קרוב שהגעתי היה לומר שאני רעב, אבל הוא לא הבין את הרמז.

כשנפרדתי ממנו בהירטסהלס ראיתי שהמעבורת עומדת לצאת. רצתי למשרד הכרטיסים כשהתרמיל הכבד על גבי, הסברתי מתנשף למוכרת הכרטיסים שאין לי כסף, אולי בכל זאת אפשר לקבל כרטיס, ולשלוח לי אחר כך את החשבון? יש לי דרכון, אוכל להזדהות, ואני מבטיח לשלם. היא חייכה בחביבות והנידה בראשה, אין אפשרות כזאת, אני חייב לשלם במזומן. אבל אני מוכרח להגיע לנורווגיה! אמרתי. אני גר שם! ואין לי כסף! היא שבה והנידה בראשה. מצטערת, אמרה והפנתה ממני את ראשה.

התיישבתי בשולי המדרכה בשטח הנמל, הנחתי את התרמיל בין כפות רגליי וצפיתי במעבורת הגדולה יוצאת מהמעגן, מחליקה על פני המים ונעלמת בים.

מה אעשה?

אפשרות אחת הייתה לנסוע בטרמפים דרומה, לרדת לשוודיה ולעלות שוב צפונה בדרך הזאת. אבל גם אז אצטרך לחצות איזה ים, לא?

ניסיתי לראות את המפה לנגד עיניי, לברר אם דנמרק מתחברת לשוודיה בנקודה כלשהי, אבל הרי אין ביניהן חיבור יבשתי. צריך לרדת כל הדרך לפולין, לעלות דרך ברית המועצות עד לפינלנד ומשם להיכנס לנורווגיה, לא? כלומר עוד שבועיים בערך של טרמפים. וכדי להיכנס לארצות הגוש המזרחי אני ודאי זקוק לוויזה או משהו. אבל אוכל כמובן לנסוע לקופנהגן, הרי זו נסיעה של כמה שעות בלבד, ושם לנסות להשיג כסף למעבורת לשוודיה. אם לא תהיה ברירה גם אקבץ נדבות.

אפשרות אחרת הייתה לבקש מאימא שתעביר כסף לבנק כאן. זו לא תהיה בעיה, אבל זה עלול לקחת יומיים־שלושה. וחוץ מזה לא היה לי כסף לטלפן אליה.

פתחתי חפיסה חדשה של קאמל והסתכלתי על המכוניות שהצטרפו כל הזמן לתור המתהווה בשעה שעישנתי שלוש סיגריות בזו אחר זו. הרבה משפחות נורווגיות שבילו בלֶגוֹלַנד או בחוף בלֶקֶן. לא מעט גרמנים בדרכם צפונה. הרבה קרוונים, הרבה אופנועים, ובקצה התור, המשאיות הגדולות.

בגרון ניחר הוצאתי שוב את הווקמן. הפעם הכנסתי קלטת של רוקסי מיוזיק. אבל כבר אחרי השיר השני התחילה המוזיקה לזייף ונורת הסוללות להבהב. החזרתי את הווקמן לתרמיל וקמתי, זרקתי את התרמיל על הגב והתחלתי ללכת לכיוון העיירה, חוצה את רחובותיה המעטים והקודרים של הירטסהלס. מדי פעם חשתי דקירה של רעב בבטן. שקלתי להיכנס למאפייה ולשאול אם יש להם כיכר לחם מיותרת, אבל הם כמובן יגידו שלא. לא עמדתי במחשבה על סירוב משפיל, והחלטתי לשמור את האפשרות הזאת למצב חירום אמיתי. בטח בגלל זה קוראים לזה לחם חסד, חשבתי, וירדתי שוב לעבר הנמל. נעצרתי מול מה שנראה כשילוב של בית קפה ומזנון, הם בטח יסכימו לתת לי כוס מים, לפחות.

האיש מעבר לדלפק הנהן ומילא לי כוס מים מהברז שמאחוריו. התיישבתי ליד החלון. המקום היה כמעט מלא. בחוץ התחיל שוב לרדת גשם. שתיתי מים ועישנתי. כעבור זמן־מה נכנסו שני נערים בגילי, עטופים בבגדי גשם מכף רגל ועד ראש, הם התירו את הברדסים והסתכלו סביבם. אחד מהם ניגש אליי, אפשר לשבת פה? שאל. Of course, אמרתי. התחלנו לפטפט, התברר שהם מהולנד, בדרכם לנורווגיה, ושהם רכבו כל הדרך על אופניים. הם צחקו בתדהמה כשסיפרתי שנסעתי בטרמפים מווינה בלי אגורה בכיס, ושעכשיו אני מנסה למצוא דרך לעלות למעבורת. בגלל זה אתה שותה מים? שאל אחד מהם, הנהנתי, הוא שאל אם אני רוצה כוס קפה, אמרתי that would be nice, הוא קם והזמין לי ספל קפה.

יצאתי איתם מבית הקפה, הם אמרו שהם מקווים שניפגש על סיפון המעבורת ונעלמו עם אופניהם, אני התקדמתי בצעדים כבדים אל אזור המשאיות והתחלתי לשאול את הנהגים אם יסכימו לקחת אותי, אין לי כסף למעבורת. לא, ברור שאיש מהם לא הסכים. בזה אחר זה התניעו את רכביהם ועלו על הסיפון, ואילו אני חזרתי לבית הקפה, התיישבתי והבטתי במעבורת ששוב התרחקה לאיטה מהרציף, הלכה והתכווצה עד שנעלמה לגמרי כחצי שעה לאחר מכן.

המעבורת האחרונה לאותו ערב. אם לא אצליח לעלות עליה אצטרך לתפוס טרמפ לקופנהגן. זאת הייתה התוכנית. בשעה שחיכיתי הוצאתי את כתב היד שלי מהתרמיל והתחלתי לקרוא. כתבתי פרק שלם ביוון, שני בקרים הלכתי במים הרדודים עד לאי קטן, ומשם לעוד אי, נושא על ראשי צרור קטן ובו הנעליים, חולצת הטריקו, בלוק הכתיבה, העט, מהדורת כיס של "יָק" במקור השוודי והסיגריות. שם, בתוך שקע בצוק, ישבתי לגמרי לבדי וכתבתי. הרגשתי שהגעתי למקום שרציתי להיות בו. ישבתי באי יווני, בלב הים התיכון, וכתבתי את הרומן הראשון שלי. אבל הייתי חסר מנוחה, דומה שלא היה שם דבר, רק אני, ובריקנות המשתמעת מכך נתקלתי לראשונה רק כשזה כל מה שהיה. כך זה היה שם, הריקנות שלי הייתה הכול, וגם כשישבתי שקוע בקריאה ב"יק" או רכנתי מעל בלוק הכתיבה וכתבתי על גבּריאל, הדמות הראשית שלי, הדבר שהבחנתי בו היה הריקנות.

מדי פעם קפצתי למים, כחולים כהים ונהדרים, אבל לא עשיתי יותר מכמה תנועות לפני שהתחלתי לחשוב שאולי יש שם כרישים. ידעתי שאין כרישים בים התיכון, אבל זה לא הפריע לי לחשוב שיש, לכן משכתי את עצמי במאמץ בחזרה ליבשה, נוטף כולי, תוך שאני מקלל את עצמי, איזה טמטום, מפחד מכרישים כאן, מה זה צריך להיות, מה, אני בן שבע? אבל הייתי לבד תחת השמש, לבד מול הים, ומרוקן לגמרי. הרגשתי שאני האדם האחרון בעולם. וזה הפך את הקריאה והכתיבה לחסרות טעם.

אבל כשקראתי את הפרק על מה שדמיינתי כמאורת הימאים באזור הנמל בהירטסהלס, הוא היה טוב בעיניי. העובדה שהתקבלתי לאקדמיה לאמנות הכתיבה הייתה הוכחה שאני מוכשר, עכשיו צריך רק להוציא את זה מתוכי. התוכנית שלי הייתה לכתוב רומן במהלך השנה הקרובה ולפרסם אותו בסתיו הבא, תלוי כמובן בזמן שיידרש להדפיס אותו ודברים כאלה.

שמו היה "מים מעל/מים מתחת".

 

כמה שעות אחר כך, כשהחלה שעת הדמדומים, עברתי שוב לאורך שורת המשאיות. כמה מהנהגים ישבו מנומנמים במושביהם, דפקתי על הזגוגית וראיתי אותם מזנקים בבהלה, ואז פותחים את הדלת או את החלון כדי לשמוע מה אני רוצה מהם. לא, אני לא יכול לנסוע איתם. לא, זה לא אפשרי. לא, ברור שלא, מה, הם צריכים לשלם בשבילי על כרטיס?

המעבורת עגנה, מוארת כולה. הנהגים סביבי התניעו כולם את רכביהם. שורת מכוניות אחת נעה קדימה, המכוניות הראשונות נבלעו בלוע הפעור לתוך בטן המעבורת. הייתי נואש, אבל אמרתי לעצמי שהכול יסתדר בסוף. הרי מעולם לא שמעתי על נורווגי צעיר שמת מרעב בחופשה, או שלא הצליח להגיע הביתה ונאלץ להישאר בדנמרק.

מחוץ למשאיות האחרונות בתור עמדו שלושה גברים ודיברו ביניהם. ניגשתי אליהם.

"היי," אמרתי. "אוכל אולי לנסוע עם מישהו מכם? אתם מבינים, אין לי כסף לכרטיס. ואני מוכרח להגיע הביתה. גם לא אכלתי יומיים."

"מאיפה אתה?" שאל אחד מהם בדיאלקט המובהק של אָרֶנְדָל.

"אֵאנְדָל," אמרתי וחיקיתי את הניב המקומי כמיטב יכולתי. "או בעצם טְרוּמְאֵיָה."

"מה אתה אומר!" אמר. "גם אני משם!"

"מאיפה בדיוק?" שאלתי.

"פַרְוִיק," אמר. "ואתה?"

"טִיבָּקֶן," אמרתי. "אוכל לנסוע איתך?" שאלתי.

הוא הנהן.

"קדימה, תיכנס. ואז תתכופף כשאני עולה לסיפון. לא תהיה שום בעיה."

וכך היה. כשעלינו למעבורת ישבתי מכווץ על רצפת הרכב, בגבי לחלון. הוא החנה, דומם את המנוע, לקחתי את התרמיל בידי וקפצתי מהמשאית. עיניי היו נוצצות מדמעות כשהודיתי לו. הוא קרא אחריי, היי, חכה רגע! הסתובבתי, הוא הושיט לי שטר של חמישים קרונות דניות, אמר שהוא לא צריך אותו, אבל אולי לי הוא יוכל לשמש למשהו.

התיישבתי בקפטריה ואכלתי מנה גדולה של קציצות בשר. המעבורת החלה לנוע. האוויר סביבי היה מלא בשיחות נרגשות, הערב ירד, אנחנו מפליגים. חשבתי על הנהג שלי. בדרך כלל לא חיבבתי את הטיפוסים האלה שמבזבזים את החיים שלהם בישיבה מאחורי ההגה, לא רכשו השכלה, היו שמנים ומלאי דעות קדומות על כל דבר אפשרי, והרי ראיתי שהוא לא שונה מהם, אבל לעזאזל, הוא לקח אותי במשאית שלו!

 

למחרת בבוקר, אחרי שהמכוניות והאופנועים יצאו מהמעבורת בטלטלות ובנהימות ועלו על כבישי קריסטיאנסנד, השתרעה מולי העיר שקטה לגמרי. התיישבתי על מדרגות התחנה המרכזית. השמש זרחה, השמיים היו גבוהים מעליי, האוויר כבר היה חמים. שמרתי קצת מהכסף שנהג המשאית נתן לי כדי להתקשר לאבא ולהגיד שאני מגיע. הדבר השנוא עליו מכול היה ביקורים לא מתוכננים. הוא ואשתו השנייה קנו בית במרחק כמה עשרות קילומטרים משם, בחורף היו משכירים אותו וכל הקיץ היו מבלים בו בעצמם, עד שחזרו שוב לעבודתם בצפון נורווגיה. התוכנית שלי הייתה לשהות שם כמה ימים ואחר כך ללוות ממנו כסף לכרטיס לברגן, אולי לנסוע לשם ברכבת, זו האפשרות הזולה ביותר.

אבל היה מוקדם מדי להתקשר.

הוצאתי מהתרמיל את יומן המסע הקטן שכתבתי בו בחודש האחרון והוספתי את כל מה שקרה לי מאוסטריה צפונה. לחלום שחלמתי בלֶקֶן הקדשתי כמה עמודים, הוא עשה עליי רושם עז, נותר בגופי כמו איסור או גבול, חשבתי שזה היה אירוע חשוב.

סביבי החלו האוטובוסים לנסוע בתדירות גוברת, פתאום לא חלפה דקה בלי שאוטובוס יעצור ויתרוקן מנוסעים. הם היו בדרכם לעבודה, ראיתי זאת בעיניהם, מבטם היה ריק כמו זה של עובדים שכירים.

קמתי ועשיתי סיבוב בעיר. מַרְקֶנְס, רחובה הראשי של קריסטיאנסנד, היה כמעט ריק, מפעם לפעם נראתה דמות ממהרת לכאן או לכאן. כמה שחפים משכו ותלשו חתיכות אשפה תחת פח שתחתיתו נפלה. מצאתי את עצמי מול הספרייה, ההרגל הוא שהוביל אותי הנה, כי משהו מאותה תחושת פניקה שאפפה אותי כשהסתובבתי כאן בימי הגימנסיה מילא אותי שוב עכשיו, הרגשתי שאין לי לאן ללכת ושכולם רואים את זה, והפתרון תמיד היה לבוא הנה, למקום שאפשר לבלות בו לבד בלי שאיש ישאל שאלות.

מולי השתרעה כיכר השוק וכנסיית האבן האפורה בעלת גג הנחושת הירוקה. הכול היה קטן, שומם ועגום, קריסטיאנסנד היא עיר קטנה, עכשיו ראיתי זאת בבירור, אחרי שביקרתי באירופה וראיתי איך דברים נראים שם.

צמוד לקיר מעברו האחר של הרחוב ישן בישיבה דר רחוב. בזקנו ובשערו הארוכים ובבגדיו הבלויים הוא נראה כמו פרא.

התיישבתי על ספסל והדלקתי סיגריה. ומה אם חייו הם הטובים ביותר? הוא עושה בדיוק מה שהוא רוצה. אם הוא רוצה לפרוץ לאנשהו, הוא פשוט פורץ. אם הוא רוצה לשתות עד אובדן חושים, הוא פשוט שותה. אם הוא רוצה להציק לעוברים ושבים, הוא פשוט מציק. אם הוא רעב, הוא פשוט גונב אוכל. אוקיי, אז אנשים מתייחסים אליו כאילו הוא חרא או כאילו הוא לא קיים. אבל כל עוד לא אכפת לו מאחרים, מה זה כבר משנה.

כך ודאי חיו האנשים הראשונים, לפני שעברו לגור בקהילות והתחילו לעבד את האדמה, כשרק שוטטו סביב ואכלו מה שמצאו, ישנו איפה שנוח, וכל יום היה כמו היום הראשון או האחרון. לאיש הזה מולי לא היה בית שהוא צריך לחזור אליו, שקשר אותו אליו, לא הייתה לו עבודה לעשות, לא היו זמנים שעליו להקפיד עליהם, אם הוא עייף, הוא פשוט נשכב לישון במקום שהוא נמצא בו. העיר הייתה היער שלו. הוא שהה בחוץ כל הזמן, עורו היה חום כהה וחרוש קמטים, שערו ובגדיו מלוכלכים.

ידעתי שגם אם ארצה, לעולם לא אוכל לסיים את חיי כמוהו. לעולם לא אוכל להשתגע, לעולם לא אהיה דר רחוב, זה היה בלתי מתקבל על הדעת.

ליד כיכר השוק עצר אוטובוס פולקסווגן ישן. גבר מלא בבגדים קלילים קפץ החוצה מצידו האחד, אישה מלאה בבגדים קלילים קפצה החוצה מהאחר. הם פתחו את הדלת האחורית והתחילו לפרוק ארגזי פרחים. זרקתי את הסיגריה על האספלט היבש, העמסתי את התרמיל על הגב וירדתי שוב לתחנה המרכזית, ומשם התקשרתי לאבא. הוא היה חמוץ ומרוגז ואמר שלא מתאים שאבוא, יש להם עכשיו ילדה קטנה, הם לא יכולים לקבל אורחים בהתראה כל כך קצרה. הייתי צריך להתקשר קודם, והכול היה מסתדר. עכשיו סבתא אמורה לבוא לביקור, וגם חבר שלו מהעבודה. אמרתי שאני מבין, התנצלתי שלא התקשרתי קודם, וניתקנו את השיחה.

עמדתי זמן־מה עם השפופרת בידי ושקלתי את צעדיי, ובסוף חייגתי את המספר של הִילדֶה. היא אמרה שאני יכול לגור אצלה, ושהיא יכולה לבוא לקחת אותי עכשיו.

חצי שעה אחר כך ישבתי לידה בגולף הישנה בדרך המובילה מחוץ לעיר, החלון לצידי היה פתוח והשמש סנוורה בעיניים. היא צחקה ואמרה שאני מסריח, שאני מוכרח להתרחץ ברגע שנגיע. אחר כך נוכל להתיישב בגינה מאחורי הבית, יש שם צל, והיא תגיש לי ארוחת בוקר, נראה שגם לזה אני זקוק.

 

הייתי אצל הִילדֶה שלושה ימים, פרק זמן שאִפשר לאימא להכניס קצת כסף לחשבון שלי. משם עליתי על הרכבת לברגן. היא יצאה בשעות אחר הצהריים, השמש שטפה את הנוף המיוער של אִינְדְרֶה אָגדֶר, וזה קיבל את פניה בדרכים שונות: המים באגמים ובנהרות נצנצו, עצי המחט הצפופים זהרו, קרקעית היער האדימה, העלים בעצים הנשירים הבהבו בפעמים המעטות שמשב רוח הניע אותם. באמצע המשחק הזה של אור וצבע הלכו הצללים והתארכו באיטיות, נעשו סמיכים יותר. שעה ארוכה עמדתי שעון על החלון בקרון האחרון והתבוננתי בפרטי הנוף שנעלם ללא הרף, כמו הושלך לאחור לטובת הנופים החדשים שהחליפו אותו בקצב מהיר, נהר של גדמי עצים ושורשים, צוקים ועצים שנעקרו ברוח, פלגים וגדרות, צלעות הרים מעובדות שהופיעו פתאום משום מקום, בתי חווה וטרקטורים. הדבר היחידי שלא השתנה היה פסי הרכבת שנסענו עליהם, ושתי נקודות השתקפות השמש שהאירה עליהם כל הדרך ובהקה. זו הייתה תופעה משונה. הם נראו כמו שני כדורי אור ודומה היה שהם עומדים בלי ניע, אבל הרכבת שעטה במהירות של יותר ממאה קילומטרים בשעה וכדורי האור נשארו כל הזמן באותה הנקודה.

במהלך הנסיעה חזרתי לחלון כמה פעמים כדי לראות שוב את כדורי האור. הם רוממו את רוחי, הייתי מאושר, כאילו הם מסמלים תקווה.

בשאר הזמן ישבתי במושב שלי, עישנתי ושתיתי קפה, קראתי כמה עיתונים אבל לא ספרים, חשבתי שהדבר עלול להשפיע על הפרוזה שלי, שאני עלול לאבד את הקול הייחודי שבזכותו התקבלתי לאקדמיה לאמנות הכתיבה. כעבור זמן־מה הוצאתי מהתרמיל את המכתבים מאִינגבִילְד. הם היו איתי כל הקיץ, הקיפולים בהם כבר נראו מהוהים וידעתי את תוכנם כמעט בעל פה, אבל הם הפיצו אור, משהו טוב ומענג שבאתי איתו במגע בכל פעם שקראתי אותם. זו הייתה היא, הן מה שזכרתי ממנה מהפעם היחידה שנפגשנו והן מה שעלה מהדברים שכתבה, אבל זה היה גם העתיד, הלא־ידוע שציפה לי. היא הייתה שונה, משהו אחר, והדבר המוזר הוא שגם אני הפכתי לשונה, למשהו אחר, כשחשבתי עליה. יותר אהבתי את עצמי כשחשבתי עליה. כאילו המחשבה עליה מחקה בי משהו ואפשרה לי להתחיל מחדש, או העבירה אותי למקום אחר.

ידעתי שהיא האחת, ראיתי זאת מייד, אבל אולי לא חשבתי, רק חשתי, שמה שיש בה ומה שהיא, שהופיע בחטף בעיניה, היה משהו שארצה להיכנס אליו או להיות בקרבתו.

מה זה היה?

הו, התובנה שלה לגבי עצמה והמצב שהיא נמצאת בו, זו שהצחוק מחק לרגע, אבל היא שבה אליה כעבור שנייה. משהו ביקורתי ואפילו ספקני באישיותה, משהו שרצתה להתגבר עליו, אבל פחדה לחוש מרומה. הסתתרה בו פגיעוּת, אבל לא חולשה.

כל כך נהניתי לדבר איתה, וכל כך נהניתי להתכתב איתה. העובדה שהייתה הדבר הראשון שחשבתי עליו למחרת הפגישה שלנו לא הייתה בהכרח משמעותית, כך זה היה לעיתים קרובות, אבל זה לא נגמר בזה, חשבתי עליה מדי יום מאז, ובינתיים כבר חלפו ארבעה חודשים.

לא ידעתי אם היא מרגישה כמוני. סביר להניח שלא, אבל משהו בנימת הכתיבה שלה אמר לי שגם אצלה התעוררו סקרנות ומשיכה.

 

אימא שגרה בפֶרְדֶה עברה מדירתה בבית הטורי לדירת מרתף בבית באַנְגֶדָאלֶן, מרחק של עשר דקות ממרכז העיר. המקום היה יפה, יער בצד אחד, בצד האחר שדה שבקצהו נהר, אבל הדירה עצמה הייתה קטנה, נראתה כמו דירת סטודנטים, חדר אחד גדול, מטבח וחדר אמבטיה, זה הכול. היא התכוונה לגור שם עד שתמצא דירה יפה יותר לשכור או אפילו לקנות. חשבתי לכתוב בשבועיים שאגור אצלה עד שאעבור סוף־סוף לברגן, והיא הציעה שאתגורר בבקתה של הדוד שלה סְטֵיינָר, ששכנה ליד צריף הרועים הישן ביער, מעל לחווה שממנה באה סבתא, אימא של אימא. אימא הסיעה אותי לשם, שתינו יחד קפה מחוץ לבקתה, היא נסעה בחזרה לדירה שלה, ואני נכנסתי לבקתה. קירות מעץ אורן, רצפת אורן, תקרת אורן ורהיטי אורן. פה ושם שטיח ארוג, כמה ציורים פשוטים. צרור שבועונים בסל, קמין, מטבח קטן.

הצמדתי את שולחן האוכל לקיר היחיד שלא היה בו חלון, הנחתי את צרור הניירות בצד אחד, את צרור הקלטות באחר, והתיישבתי. אבל לא הצלחתי לכתוב. הריקנות שהבחנתי בה לראשונה באי ליד אנטיפארוס שבה והופיעה, זיהיתי אותה, היא נותרה בדיוק כשהייתה. העולם היה ריק, או שום דבר, תמונה, ואני הייתי ריק.

נשכבתי במיטה וישנתי שעתיים. כשהתעוררתי התחיל להחשיך בחוץ. אור הערב האפור־כחלחל עטף את היער כמו צעיף. המחשבה על כתיבה עדיין עוררה בי דחייה, לכן נעלתי את נעליי ויצאתי החוצה.

שמעתי את המפל הגועש למעלה ביער, חוץ מזה שרר שקט מוחלט.

לא, פעמונים צלצלו איפשהו.

ירדתי לשביל ליד הפלג ועליתי בו ליער. האשוחים היו גדולים וכהים, ההר מאחוריהם היה מכוסה טחב, פה ושם נראו שורשים חשופים. בכמה מקומות ניסו עצים נשירים קטנים ודקיקים לפרוץ להם דרך אל האור, במקומות אחרים הופיעו קרחות יער קטנות סביב עצים שקרסו. ולאורך הפלג היער נפתח, כמובן, המים התערבלו וחבטו, התנפלו ונפלו במורד צוקים ואבנים. חוץ מזה הכול היה דחוס בעצי מחט ירוקים־כהים. שמעתי את נשימותיי, הרגשתי את הלב פועם בחזה, בגרון, ברקות בעודי מטפס בשביל. רחש המפל התחזק ועד מהרה עמדתי על הצוק מעל לבריכה העמוקה והבטתי בצלע ההר התלולה, החשופה, שעליה שצפו המים בדרכם מטה.

המראֶה היה יפה, אבל לא היה לי כל שימוש בו. המשכתי לעלות ביער לצד המפל, טיפסתי עד לצוק החשוף וחשבתי לעלות בו עד שאגיע לפסגה, מרחק כמה מאות מטרים מעליי.

השמיים היו אפורים, המים שזרמו לצידי היו מבהיקים ושקופים כמו זכוכית. הטחב שעליו הלכתי היה רטוב כולו ומדי פעם כרע תחת כובד משקלי; כף רגלי החליקה כלפי מטה והצוק הכהה נחשף.

משהו זינק פתאום מול כפות רגליי.

עמדתי בלי ניע, מאובן מפחד. הרגשתי שגם ליבי הפסיק לפעום.

יצור קטן ואפור חלף על פניי במהירות. זה היה עכבר או חולדה קטנה מסוג כלשהו.

צחקתי קצת לעצמי, צחוק מהוסס. המשכתי לעלות, אבל הפחד הקטן אחז בי ולא עזב, עכשיו הסתכלתי לתוך מעבה היער בתחושת סלידה, ומסך הצלילים הקבוע של המפל, שעד עכשיו הצטייר לי כמשהו טוב, השתנה והיה למשהו מאיים שמנע ממני לשמוע דבר פרט לנשימותיי שלי. כמה דקות אחר כך הסתובבתי אפוא והתחלתי לרדת לעבר הבקתה.

התיישבתי ליד אח הלְבֵנים מחוץ לצריף הרועים והצתי סיגריה. השעה הייתה אחת־עשרה, אולי אחת־עשרה וחצי. הצריף נראה כפי שוודאי נראה כשסבתא עבדה פה בשנות העשרים והשלושים. כן, הכול נראה פחות או יותר כפי שנראה אז. ולמרות זאת היה שונה. זה היה באוגוסט 1988, אני הייתי אדם של שנות השמונים, בן זמנם של דוראן דוראן והקיור, לא של מוזיקת הכינור והאקורדיון שסבא שמע בשעת הדמדומים כשעלה בגבעה הזאת בצעדים כבדים, חברו לצידו, ובא לחזר אחרי סבתא ואחיותיה. לא הייתי שייך לפה, הרגשתי זאת בכל גופי. לא עזרה לי הידיעה שהיער הוא בעצם יער של שנות השמונים, וההרים הם בעצם ההרים של שנות השמונים.

אז מה אני עושה פה?

הייתי אמור לכתוב. אבל לא הייתי מסוגל, הרי הייתי לגמרי לבד, בודד עד עמקי נשמתי.

 

עבר שבוע ואימא באה במכוניתה, עלתה בשביל החצץ הצר ומצאה אותי יושב על מדרגות הבקתה ומחכה לה, תרמיל הגב ארוז בין רגליי, בלי שכתבתי ולו מילה אחת.

"היה לך נחמד?" שאלה.

"כן, בטח," אמרתי. "אמנם לא עשיתי כל כך הרבה, אבל."

"הבנתי," אמרה והביטה בי. "אבל אולי היית זקוק לקצת מנוחה."

"כן, ברור," אמרתי, הידקתי את חגורת הבטיחות ונסענו בחזרה לפֶרְדֶה, בדרך עצרנו בסוּנְפְיורד הוטל ואכלנו ארוחת ערב. התיישבנו לשולחן ליד החלון, אימא תלתה את התיק שלה מעל לכיסא וניגשנו לקחת אוכל מהמזנון במרכז המסעדה. המקום היה כמעט ריק. כשהתיישבנו איש עם צלחתו ניגש אלינו מלצר, ביקשתי קולה, אימא הזמינה פָארִיס, מים מינרליים מוגזים, וכשהמלצר הסתלק היא התחילה לדבר על התוכניות שלה להקמת מסלול ללימודי המשך בסיעוד פסיכיאטרי, שעכשיו, כך נראה, עמדו להתממש. היא מצאה בעצמה מבנה מתאים, בית ספר ישן ומפואר, לדבריה, לא רחוק מהמכללה לסיעוד. יש לו נשמה, אמרה, בניין עץ ישן, חדרים גדולים, תקרות גבוהות, שונה לגמרי מבונקר הבטון שהיא מלמדת בו עכשיו.

"נשמע טוב," אמרתי והשקפתי על מגרש החנייה, שעמדו בו מכוניות בודדות ונצנצו באור השמש. צלע ההר מעברו האחר של הנהר הייתה ירוקה לגמרי למעט שטח שפוצץ בדינמיט ועליו נבנו בתים, שכמו רטטו בצבעיהם הרבים והשונים.

המלצר חזר, שתיתי את הקולה בלגימה אחת ממושכת. אימא התחילה לדבר על יחסיי עם גונר. היא אמרה שנראה כאילו הפנמתי אותו והפכתי אותו לאני־העליון שלי, זה שאומר מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות, מה נכון ומה לא.

הנחתי את הסכין והמזלג והבטתי בה.

"קראת את היומן שלי?" שאלתי.

"לא, לא את היומן," אמרה. "אבל השארת אצלי ספר שכתבת בנסיעה שלך. הרי אתה תמיד כל כך פתוח ומספר לי הכול."

"אבל זה יומן, אימא," אמרתי. "לא קוראים יומנים של אחרים."

"ברור שלא," אמרה. "אני יודעת. אבל מכיוון שהשארת אותו על שולחן הסלון, לא חשבתי שזה משהו שתרצה להסתיר ממני."

"אבל בטח ראית שזה יומן, לא?"

"לא," אמרה. "זה היה יומן מסע."

"בסדר, בסדר," אמרתי. "טעות שלי. לא הייתי צריך להשאיר אותו. אבל מה אמרת שחשבת על גונר, שהפנמתי אותו? מה זאת אומרת?"

"זאת הפרשנות שלי לחלום שתיארת, והמחשבות שאתה כותב אחר כך."

"כן?"

"הרי אבא שלך היה מאוד תקיף איתך בילדות. ואז הוא נעלם פתאום, ואולי התעוררה בך הרגשה שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. לכן יש לך שתי מערכות של נורמות, אבל שתיהן באות מבחוץ. מה שחשוב הוא להציב לעצמך גבולות משלך. זה צריך לבוא מבפנים, ממך. לאבא שלך לא היו גבולות כאלה, אולי בגלל זה הוא היה כל כך מבולבל."

"הוא עדיין מבולבל," אמרתי. "עד כמה שידוע לי הוא עדיין חי. על כל פנים דיברתי איתו בטלפון לפני שבוע."

"ועכשיו נראה שגונר תפס את המקום של אבא שלך," המשיכה והעיפה בי מבט קצר. "אין לזה שום קשר לגונר, מדובר פה על הגבולות שלך. אבל עכשיו אתה אדם בוגר, תצטרך לברר את זה לעצמך."

"זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כשאני כותב יומן," אמרתי. "אבל אז כל מיני אנשים קוראים אותו ואני לא יכול לברר שום דבר לעצמי."

"מצטערת," אמרה אימא. "אבל באמת לא חשבתי שאתה מתייחס אליו כאל יומן. אחרת לעולם לא הייתי קוראת אותו."

"אמרתי לך שזה בסדר," אמרתי. "נאכל גם קינוח?"

 

ישבנו בדירה שלה ודיברנו עד שעת לילה מאוחרת, לאחר מכן יצאתי למסדרון, סגרתי מאחוריי את הדלת, לקחתי את המזרן המתנפח שהיה שעון על הקיר בחדר האמבטיה הקטן, הנחתי אותו על הרצפה, כיסיתי אותו בסדין, התפשטתי, כיביתי את האור ושכבתי לישון. שמעתי רחשים קטנים מבפנים כשהסתובבה בחדר, ומדי פעם מכונית חולפת בחוץ. ריח הגומי של המזרן הזכיר לי את הילדות, טיולי אוהלים, נופים פתוחים. הזמן עכשיו היה אחר, אבל תחושת הציפייה הייתה זהה. למחרת אסע לברגן, לעיר הסטודנטים הגדולה, אגור בדירה משלי ואלמד באקדמיה לאמנות הכתיבה. בערבים ובלילות אשב ב"קפה אופרה" או אלך לקונצרט של להקה טובה במועדון הוּלֶן, חלל שנחצב בתוך הסלע ושימש בעבר מקלט. זה יהיה נפלא. אבל הנפלא מכול הוא שאינגבילד תעבור לגור באותה העיר. קבענו להיפגש, קיבלתי ממנה מספר טלפון כדי שאתקשר אליו כשאגיע.

זה טוב מכדי להיות אמיתי, חשבתי כששכבתי על המזרן המתנפח, מלא כולי בחששות ובשמחה לקראת ההתחלה החדשה. שכבתי פעם על צד אחד, פעם על האחר, ומתוך הסלון שמעתי את אימא מדברת בשנתה. כן, אמרה. השתררה שתיקה ארוכה. כן, אמרה שוב. זה נכון. שתיקה ממושכת. כן. כן. מההמ. כן.

 

למחרת אימא לקחה אותי למרכז הקניות, היא רצתה לקנות לי ז'קט ומכנסיים. מצאתי ז'קט ג'ינס עם דשים מעור, הוא נראה די טוב, ומכנסי דגמ"ח ירוקים כמו גם זוג נעליים שחורות. אחר כך היא ליוותה אותי לאוטובוס, נתנה לי כסף לכרטיס, עמדה לפני המכונית שלה ונופפה לי כשהאוטובוס יצא מהתחנה המרכזית ועלה לכביש.

כעבור כמה שעות של יערות, מים, הרים שגובהם מסחרר ופיורדים צרים, חוות ושדות מעובדים, מעבורת, עמק ארוך — שבו האוטובס התקדם רגע אחד גבוה בצלע ההר ורגע לאחר מכן למטה לגדת הנהר — ושורה אינסופית של מנהרות, הופיעו משני צידי הכביש בתים בצפיפות רבה יותר, מספר גדול יותר של יישובים, מבני תעשייה, גדרות, תחנות דלק, מרכזי קניות ואתרי בנייה. ראיתי שלט לבית הספר למסחר ולעסקים וחשבתי, שם למד אָגנָר מִיקְלֶה לפני ארבעים שנה, ראיתי את בית החולים הפסיכיאטרי סַנְדְוִיקֶן מתנוסס כמבצר תחת צלע ההר, ומהצד הנגדי נצצו המים בשמש אחר הצהריים, סירות ומפרשים שנראו מטושטשים בערפל, על רקע איים והרים והשמיים הנמוכים מעל ברגן.

ירדתי מהאוטובוס בקצה בְּריגֶן, רובע בתי העץ המפורסם במרכז ברגן, לאינגבה הייתה משמרת ערב בהוטל אורִיוֹן והלכתי לשם לאסוף ממנו את המפתח לדירה שלו. העיר סביבי הייתה שקועה בישנוניוּת שרק שעות אחר צהריים בשלהי הקיץ עשויה להוליד. דמות זו או אחרת חלפה על פניי בנחת במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו, ואחריה צל ארוך ורוטט. קירות בתים זוהרים בשמש, עצים נשירים שעומדים ללא ניע, מפרשית ממונעת הולמת בגלים ביציאה מהנמל, תרניה חשופים.

הלובי של המלון המה אנשים, אינגבה היה עסוק מאחורי הדלפק, הרים את עיניו אליי ואמר שאוטובוס מלא אמריקאים בדיוק הגיע, הנה המפתח, אז נתראה אחר כך, טוב?

עליתי על אוטובוס, ירדתי בכיכר דַנמַרְקְסְפְּלָס והלכתי את שלוש מאות המטרים לדירה שלו, פתחתי במפתח, נכנסתי, השארתי את התרמיל בכניסה, עמדתי זמן־מה בלי לזוז ותהיתי מה לעשות. החלונות בדירה פנו צפונה והשמש זרחה במערב, בדרכה לשקוע בים. החדרים היו אפוא אפלוליים וצוננים. באוויר עמד ריח של אינגבה. נכנסתי לסלון והסתכלתי סביבי, משם נכנסתי לחדר השינה. פוסטר חדש היה תלוי שם, צילום של אישה עירומה שנראתה כמו רוח רפאים, ותחתיו הופיע הכיתוב "מונק וצילום". על הקירות היו תלויות גם תמונות שאינגבה צילם בעצמו, סדרה מטיבט, האדמה הייתה אדומה זוהרת, חבורה של ילדים וילדות מסמורטטים שנעמדו מולו להצטלם, מבטיהם כהים וזרים. באחת הפינות, ליד דלת ההזזה, עמדה הגיטרה שעונה על המגבר. עליו היה מונח פֶּדָל אפקטים ענקי. שמיכת צמר לבנה ופשוטה מאיקאה ושתי כריות הפכו את המיטה לספה.

בתקופת הלימודים בגימנסיה ביקרתי את אינגבה כמה פעמים, ובעיניי היה משהו כמעט קדוש בחדרים שלו, הם ייצגו את מה שהוא ומה שרציתי להיות. משהו שנמצא מעבר לקיום שלי, משהו שיום אחד אעבור לתוכו.

עכשיו אני פה, חשבתי ונכנסתי למטבח, מרחתי לי כמה פרוסות לחם שאכלתי בעמידה מול החלון המשקיף על שיכוני העובדים הישנים שהיו מסודרים בטורים במורד הגבעה, עד לכביש פְיֶסְאַנגֶרוַואייֶן שלמטה. מהצד השני התורן על פסגת הר אוּלְרִיקֶן נצץ באור השמש.

פתאום הבנתי שבזמן האחרון הייתי הרבה לבדי. חוץ מכמה ימים עם הִילדֶה ואחר כך עם אימא, לא ביליתי בחברת אף אדם מאז שנפרדתי מלארס באתונה. ציפיתי אפוא בכיליון עיניים לרגע שאינגבה יחזור הביתה.

שמתי אלבום של הסטרנגלרס והתיישבתי על הספה עם אחד מספרי הצילום שלו. כאבה לי הבטן, ולא ידעתי למה. הרגשתי שאני רעב, אבל לא לאוכל אלא לכל שאר הדברים.

אולי גם אינגבילד כבר הגיעה העירה? אולי היא יושבת איפשהו באחת ממאות אלפי הדירות שסביבי?

 

אחד הדברים הראשונים שאינגבה שאל עליהם כשבא היה איך הולך עם אינגבילד. עד כה לא סיפרתי לו הרבה, אבל די היה במה שסיפרתי כדי שיבין שזה רציני. אולי אפילו משהו גדול.

אמרתי שהיא אמורה להגיע העירה בימים אלה, שהיא תגור במעונות הסטודנטים בפָנְטוֹפְט, ושבקרוב אתקשר אליה לקבוע את הפגישה הראשונה.

"אולי זאת תהיה השנה שלך," אמר. "חֲבֵרה חדשה, האקדמיה לאמנות הכתיבה..."

"אבל אנחנו לא זוג."

"נכון, אבל על סמך מה שאתה אומר נשמע שהיא מעוניינת, לא?"

"אולי קצת. אבל אני בספק אם יש לה רגשות עזים כמו שלי."

"אבל הם יכולים להיות עזים. אם רק תעשה את הצעדים הנכונים."

"לשם שינוי?"

"לא אמרתי את זה," אמר והביט בי. "רוצה קצת יין?"

"כן, בשמחה."

הוא קם ונעלם במטבח, ואז שב והופיע, וכד זכוכית בידו. הוא נכנס לחדר האמבטיה. שמעתי כל מיני נשיפות וגרגורים, אחר כך כמה צלילי פכפוך, ואינגבה חזר לסלון עם כד יין מלא בידו.

"בציר 1988," אמר. "אבל הוא די טוב. ויש גם הרבה ממנו."

לגמתי לגימה. היין היה כל כך חמוץ שעברה בי צמרמורת.

אינגבה חייך.

"די טוב?" שאלתי.

"טעם זה עניין יחסי," אמר. "אתה צריך להשוות אותו ליין אחר מתוצרת בית."

שתינו זמן־מה בלי לדבר. אינגבה קם וניגש לגיטרה ולמגבר.

"כתבתי כמה שירים מאז שהתראינו," אמר. "רוצה לשמוע?"

"כן, בטח," אמרתי.

"טוב, לא ממש שירים," אמר ותלה את רצועת הגיטרה על כתפו. "בעצם אלה סתם כמה רִיפִים."

כשראיתי אותו עומד כך מולי נמלאתי לפתע ברַכּוּת גדולה.

הוא הדליק את המגבר, עמד בגבו אליי וכיוון את הגיטרה, חיבר את פדל האפקטים והתחיל לנגן.

הרכות נעלמה, כי מה שניגן היה טוב, צליל הגיטרה היה גדול ומלכותי, הריפים מלודיים וקליטים, הם נשמעו כמו שילוב של הסמית'ס והקַמֶליוֹנְס. לא הבנתי מנין זה בא לו. גם המוזיקליות וגם הטכניקה היו מתקדמות בהרבה משלי. הוא פשוט ידע לעשות את זה, ברגע שהתחיל, כאילו שזה תמיד היה בו.

רק כשהפסיק לנגן והניח את הגיטרה פנה לעברי.

"זה היה טוב מאוד," אמרתי.

"אתה חושב?" אמר והתיישב על הספה. "סתם כמה דברים קטנים. אני צריך כמה טקסטים, ואז השירים יהיו מוכנים."

"אני לא מבין למה אתה לא מנגן בלהקה?"

"שאלה טובה," אמר. "אני לפעמים מנגן קצת עם פול. חוץ ממנו אני לא מכיר אף נגנים אחרים. אבל עכשיו אתה פה."

"אני לא יודע לנגן, אני."

"אז אולי תתחיל בכתיבת כמה טקסטים? וחוץ מזה, על תופים אתה יודע לנגן, לא?"

"לא," אמרתי. "אני גרוע. אבל אולי אוכל לכתוב משהו. זה יהיה כיף."

"כן, תכתוב," אמר.

 

הסתיו מתקרב, חשבתי כשעמדנו ברחוב מחוץ לבית הלְבֵנים הטורי הארוך והנמוך וחיכינו למונית. היה מין עומק בליל הקיץ המואר, שלא ניתן לאיתור, ועם זאת, נוכחותו הייתה מורגשת ללא כל ספק. הבטחה למשהו לח וחשוך ששואב אותך לתוכו.

המונית הגיעה כעבור כמה דקות, נכנסנו אליה שנינו, הנהג נסע מהר ובחוסר זהירות בחזרה לדַנמַרקסְפְּלָס, חלף על פני הקולנוע הגדול, חצה גשר, לאורך נִיגוֹרְדסְפָּארְקֶן ולתוך מרכז העיר, שם איבדתי את חוש הכיוון, הרחובות היו רק רחובות, הבתים רק בתים, נעלמתי בתוך העיר הגדולה, נבלעתי בתוכה, וזה מצא חן בעיניי, כי בה בעת ראיתי פתאום את עצמי, הגבר הצעיר שמגיע לעיר הגדולה, מלאה כולה בזכוכית ובבטון ובאספלט, אנשים זרים לאור פנסי רחוב וחלונות ראווה ושלטים. צמרמורת עברה בגבי כשנכנסנו ללב העיר. המנוע המהם, הרמזורים התחלפו מירוק לאדום, עצרנו מחוץ למשהו שנראה כמו התחנה המרכזית.

"זה לא המקום שהלכנו אליו פעם?" שאלתי והנהנתי לעבר הבניין מעברו האחר של הכביש.

"נכון מאוד," אמר אינגבה.

הייתי בן שש־עשרה, בביקור הראשון שלי אצלו; כדי להיכנס לשם החזקתי בידה של אחת הבנות שאתן הלכנו. אינגבה נתן לי להשתמש בדאודורנט שלו, ובדקות לפני שיצאנו מהדירה שלו הוא עמד מולי, הפשיל את שרוולי החולצה שלי, הושיט לי ג'ל לשיער, התבונן בי בשעה שמרחתי אותו בשערי ואמר, מצוין, עכשיו אפשר ללכת.

עכשיו הייתי בן תשע־עשרה והיו לי תכשירים משלי.

"וזה אולם גריג," אמר אינגבה.

"אז פה הוא נמצא," אמרתי.

"ושם 'מֶכָּה'," אמר מייד אחר כך והנהן לעבר חנות מכולת. "זו החנות הכי זולה בעיר."

"שם אתה עושה קניות?" שאלתי.

"כשיש לי קצת כסף," אמר. "בכל אופן זה נִיגוֹרְדְסְגָטֶן. אתה זוכר את המילים מהשיר של להקת דה אָלֶר וֶרסְטֶה? 'רצנו בנִיגוֹרְדְסְגָטֶן כאילו אנחנו במערב הפרוע.'"

"כן,״ אמרתי. "אבל איפה זה 'דִיסְקֶן'? 'נכנסתי לדיסקן והיה שם נורא צפוף'?"

"הכוונה לדיסקוטק בהוטל נוֹרְגֶה. שם, מאחור. אבל יש לו שם אחר עכשיו."

המונית התקרבה לשפת המדרכה ונעצרה.

"הגענו," אמר הנהג. אינגבה הושיט לו שטר של מאה קרונות, אני יצאתי מהמכונית והסתכלתי על שלט הבניין שלידו עמדנו. "קפה אופרה" היה כתוב שם באותיות ורודות ושחורות על רקע לבן. מעבר לחלונות הגדולים ראיתי אולם מלא אנשים שנראו כמו צללים בין הלהבות הקטנות, הברורות, של הנרות הדולקים. אינגבה יצא מצידה האחר של המונית, אמר שלום לנהג וטרק את הדלת. בוא ניכנס, אמר.

הוא פתח את הדלת, נעצר והביט סביבו. ואחר כך בי.

"לא מכיר אף אחד. נעלה לקומה השנייה."

עליתי אחריו במדרגות, חלפנו על פני כמה שולחנות וניגשנו לבר, שמיקומו היה זהה לגמרי לזה שבקומה הראשונה. הייתי פה בעבר, אבל רק לכמה דקות, ובשעות היום: עכשיו זה היה משהו אחר. החדר היה מלא באנשים ששתו בירה. הוא נראה כמעט כמו דירה, חשבתי, שמילאו אותה בשולחנות ובכיסאות ובאמצע בנו בר עם זווית של תשעים מעלות.

"הנה אוּלָה!" אמר אינגבה. הסתכלתי לכיוון שלעברו הנהן. אולה, שפגשתי פעם אחת בתחילת הקיץ, ישב לשולחן עם שלושה אנשים נוספים. הוא חייך ונופף. ניגשנו אליהם.

"תמצא לך כיסא, קרל אובה, נתיישב פה," אמר אינגבה.

ראיתי כיסא ליד פסנתר שעמד צמוד לקיר הנגדי, הלכתי לקחת אותו, הרגשתי עירום לגמרי כשהרמתי אותו, ככה צריך לעשות את זה? אני יכול פשוט להעביר אותו ככה מצד אחד של החדר לאחר? כמה אנשים הסתכלו עליי, הם היו סטודנטים שהכירו את כל מנהגי המקום, ואני אמנם הסמקתי אבל לא מצאתי פתרון אחר, לקחתי את הכיסא לשולחן שאינגבה כבר ישב בו.

"זה אחי הקטן, קרל אובה," אמר אינגבה. "הוא מתחיל ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה."

הוא חייך כשאמר את זה. בקושי העזתי להסתכל בעיניהם של השלושה שעדיין לא הכרתי, שתי בחורות ובחור אחד.

"אז אתה האח הקטן ששמענו עליו כל כך הרבה," אמרה אחת הבחורות. שערה היה בהיר, ועיניה היו כל כך צרות שהן כמעט נעלמו כשחייכה.

"שֵרְסְטִי," הציגה את עצמה.

"קרל אובה," אמרתי.

לבחורה האחרת היה שיער שחור בתספורת קארה, שפתיה היו משוחות בשפתון אדום בוהק, היא אמרה את שמה, והבחור שישב לידה, דמות ביישנית בעלת שיער בלונד־אדמדם ועור חיוור, הציג את עצמו גם הוא וחייך חיוך רחב. דקה אחר כך כבר שכחתי את שמותיהם.

"רוצה בירה?" שאל אינגבה.

מה, הוא ילך וישאיר אותי פה?

"כן, בכיף," אמרתי.

הוא קם. השפלתי את עיניי לשולחן. פתאום נזכרתי שאני יכול לעשן, הוצאתי את חפיסת הטבק והתחלתי לגלגל.

"ה־היית בפסטיבל רוֹסְקִילדֶה?"

הוא היה המגמגם הראשון שפגשתי מאז בית הספר היסודי. כשהסתכלת עליו, היה קשה להאמין שהוא מגמגם. הוא הרכיב משקפיים שחורים בסגנון באדי הולי, היה לו שיער כהה, תווי פנים רגילים, ואף שלא היה לבוש באופן יוצא דופן, בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא בכל זאת נראה לי כמו מישהו שמנגן בלהקה. גם עכשיו הוא נראה לי ככה. הוא לבש חולצה לבנה, מכנסי ג'ינס שחורים ונעל נעליים שחורות, מחודדות למדי.

"כן," אמרתי. "אבל לא ראיתי כל כך הרבה להקות."

"ל־למה לא?"

"קרו עוד המון דברים אחרים," אמרתי.

"כן, אני י־יכול לתאר לעצמי," אמר וחייך.

לא היית צריך לבלות איתו יותר מכמה דקות וכבר הבנת שיש לו לב חם. שמחתי שהוא חבר של אינגבה, ועניין הגמגום, שהלחיץ אותי בפעם הראשונה — יש לאינגבה חברים מגמגמים? — לא היה כל כך מדאיג עכשיו, כשראיתי שיש לו לפחות שלושה חברים נוספים. איש מהם לא הגיב לגמגום, לא בסבלנות מוגזמת ולא בהתנשאות, ודומה שמה שאני הרגשתי כשדיבר — שהמצב עצמו, עכשיו הוא מגמגם ואסור שיראו שאני שם לב, נעשה עד כדי כך בלתי נסבל, כי איך הוא לא רואה שזה מה שאני חושב בזמן שהוא אומר משהו? — לא ניכר בפניהם.

אינגבה הניח את הבירה על השולחן לפניי והתיישב.

"אז מה אתה כותב?" שאלה הבחורה כהת השיער והביטה בי. "שירה או פרוזה?" גם עיניה היו כהות. הייתה איזו התנשאות עקבית באופן שבו התנהגה.

לגמתי לגימה ממושכת מהבירה.

"כרגע אני כותב רומן," אמרתי. "אבל אני בטוח שגם בשירה נעסוק. עד עכשיו לא כתבתי הרבה שירה, אבל אולי לא תהיה לי ברירה... חה־חה!"

"זה לא אתה שהייתה לו תוכנית רדיו משלו וכל זה?" שאלה שרסטי.

"וגם טור ביקורת בעיתון המקומי," אמר אינגבה.

"כן," אמרתי. "אבל זה היה די מזמן."

"אז במה עוסק הרומן שלך?" שאלה כהת השיער.

משכתי בכתפיי.

"כל מיני דברים. אבל אני חושב שהוא יהיה מין שילוב בין המסון ובוקובסקי. קראת את בוקובסקי?"

היא הנהנה וסובבה באיטיות את ראשה לעבר האנשים שעלו באותו רגע במדרגות.

שרסטי צחקה.

"אינגבה סיפר שהוּבְלַנְד יהיה המורה שלכם, נכון? הוא פשוט נפלא!"

"כן," אמרתי.

שתיקה קצרה, תשומת הלב הוסבה ממני, התרווחתי בכיסא בשעה שהאחרים דיברו. הם הכירו זה את זה מלימודי התקשורת באוניברסיטה, ועל זה הם דיברו. שמות של מרצים ושל תאורטיקנים, שמות של ספרים, תקליטים וסרטים התעופפו זמן־מה הלוך ושוב באוויר מעל לשולחן. בשעה שדיברו שלף אינגבה פומית, נעץ בתוכה סיגריה והתחיל לעשן בתנועות שעצם השימוש בפומית הפכו למעושות. ניסיתי לא להסתכל עליו, להעמיד פנים שלא הבחנתי בשום דבר, כי זה מה שהאחרים עשו.

במקום זאת אמרתי: "עוד בירה?" הוא הנהן ואני ניגשתי לבר. אחד המלצרים עמד ליד ברז המזיגה בצד הנגדי, ואילו האחר בדיוק הכניס מגש עם כוסות לאשנב שבו, כך הבנתי, מותקנת מעלית.

איזה יופי, מעלית קטנה שמעלה ומורידה דברים בין הקומות!

המלצר ליד ברז המזיגה הסתובב באדישות, הנפתי שתי אצבעות באוויר, אבל הוא לא ראה שום דבר, רק הסתובב בחזרה. המלצר האחר פנה אליי באותו רגע, ואני רכנתי קלות מעל הדלפק וסימנתי לו שאני רוצה להזמין.

"כן?" אמר.

מגבת לבנה הייתה זרוקה לו על הכתף, על חולצתו הלבנה היה חגור סינר, היו לו פיאות לחיים ארוכות ומשהו שנראה כמו קעקוע הציץ מתוך צווארונו. אפילו המלצרים נראים טוב בעיר הזאת.

"שתי בירות," אמרתי.

הוא החזיק את שתי הכוסות באותה יד, מילא אותן משני ברזים בו זמנית תוך שהוא מעיף מבט לעבר החדר.

פרצוף מוכר הופיע בראש המדרגות, זה היה החבר של אינגבה, אַרוִיד, הוא בא עם עוד שניים והם מיהרו לשולחן שבו אינגבה ישב.

המלצר הראשון הניח שני חצאי ליטר על הדלפק.

"שבעים וארבע קרונות," אמר.

"אבל הזמנתי ממנו!" אמרתי והנהנתי לעבר המלצר האחר.

"הרגע הזמנת אצלי שתיים. אם הזמנת גם שתי בירות ממנו, תצטרך לשלם על ארבע."

"אבל אין לי כסף לארבע."

"אז מה, לשפוך את הבירה? אתה צריך לשים לב להזמנות שלך. מאה ארבעים ושמונה קרונות, בבקשה."

"אז חכה רגע," אמרתי וחזרתי לאינגבה.

"יש לך כסף?" שאלתי. "אחזיר לך כשאקבל את הלוואת הלימודים."

"חשבתי שאתה מזמין אותי?"

"כן, אבל..."

"הנה," אמר והושיט לי שטר של מאה.

ארוִיד הסתכל עליי.

"תראו מי פה," אמר.

"כן," אמרתי וחייכתי בחטף, לא ידעתי מה לעשות ולבסוף הצבעתי על הבר ואמרתי, ״אני רק...״ והלכתי לשלם.

כשחזרתי הם כבר התיישבו לשולחן אחר.

"הזמנת ארבע בירות?" שאל אינגבה. "למה?"

"זה פשוט קרה," אמרתי. "איזה בלבול בהזמנות."

 

למחרת בבוקר ירד גשם, ואני נשארתי בדירה כל היום בזמן שאינגבה היה בעבודה. אולי בגלל הפגישה עם חבריו הסטודנטים, אולי רק העובדה שהיום הראשון ללימודים התקרב, בכל אופן נתקפתי פתאום פניקה, הרי אני לא יודע שום דבר, ועוד מעט אמצא את עצמי יושב שם יחד עם התלמידים האחרים, סביר להניח שהם הרבה יותר מנוסים וחכמים ממני, ואכתוב טקסטים, אקריא אותם ואישפט על פיהם.

לקחתי מטרייה ממדף הכובעים, פתחתי אותה ורצתי במדרון בגשם. עד כמה שזכרתי הייתה בדנמַרקסְפְּלָס חנות ספרים. כן, צדקתי. פתחתי את הדלת ונכנסתי, החנות הייתה ריקה מאדם ונראה שמוכרים בה בעיקר ציוד משרדי, אבל היו בה גם כמה מדפי ספרים. סקרתי אותם במבטי, המטרייה הנוטפת בידי. כמעט לא היה לי כסף לכן החלטתי לקנות מהדורת כיס בכריכה רכה. "רעב" של המסון. הספר עלה 39.50 קרונות, כלומר שנשארו לי שתים־עשרה קרונות, שבהן קניתי לחם טוב במאפייה בכיכר הקטנטנה מאחורי החנות. עליתי בגבעות בגשם השוטף, שיחד עם מעטה העננים הכבד והכהה שינו את הנוף כולו, בודדו ואטמו אותו. המים זלגו על חלונות ועל מכסי מנוע, זרמו ממרזבים, שטפו את המדרונות ויצרו גלים קטנים דמויי מחרשה. המים שצפו על פניי בעודי מטפס בעלייה בצעדים כבדים, הגשם תופף על המטרייה והשקית שבה הלחם והספר נחבטה בירך שלי עם כל צעד שעשיתי.

נכנסתי לדירה. האור בה היה קלוש, הפינות המרוחקות מהחלונות היו אפלוליות, אבל זה לא הפריע לי להרגיש בנוכחותם של כל הרהיטים והחפצים. לא היה אפשר להיות בדירה בלי לחוש באינגבה, כאילו האווירה שאופפת אותו מרחפת בחדרים, ובמטבח, כשפרסתי לי כמה פרוסות מהלחם הטרי, הוצאתי מרגרינה וגבינת עיזים חומה, תהיתי איזו מין אווירה יקרין החדר שלי, ואם למישהו יהיה אכפת מהי. אינגבה הוא זה שסידר לי דירת חדר, הוא הכיר בחורה שנסעה לאמריקה הלטינית באותה שנה, היא גרה למעלה בשכונת סַנְדְוִיקֶן, באַבּסַלוֹן בּאיירְס גָטֶה, זה שם הרחוב, ואני אוכל לגור בדירה עד לקיץ הבא. היה לי מזל, מרבית הסטודנטים החדשים גרו במעונות הסטודנטים בתקופה הראשונה, בפָנְטוֹפְט, שם היה לאבא חדר כשלמד בברגן כשהייתי ילד קטן, או באָלְרֶק, שם אינגבה גר בחצי השנה הראשונה. ידעתי שזו פחיתות כבוד לגור במקומות האלה, הכי נחשב היה לגור במרכז, ומוטב בקרבת תוֹרְגָאלמֶנִינְגֶן, הכיכר המרכזית בעיר, אבל גם סַנְדְוִיקֶן נחשבה טובה.

אכלתי, פיניתי את השולחן והתיישבתי לקרוא בסלון עם סיגריה וכוס קפה. בדרך כלל קראתי מהר, טסתי על פני העמודים בלי להקדיש יותר מדי מחשבה לאופן הכתיבה, באילו אמצעים או באיזו שפה הסופר משתמש, הדבר היחיד שעניין אותי הוא העלילה, שלתוכה נשאבתי. הפעם ניסיתי לקרוא באיטיות, לעבור משפט משפט, לשים לב למתרחש בהם, ואם משהו נראה לי בעל חשיבות, מתחתי תחתיו קו בעט שהחזקתי בידי.

כבר בעמוד הראשון גיליתי משהו. היו בו חילופי זמנים. הספר נפתח בזמן עבר, התחלף פתאום להווה, ואז חזר לזמן עבר. הדגשתי זאת בקו, הנחתי את הספר והבאתי דף משולחן הכתיבה בחדר השינה. חזרתי לספה וכתבתי:

 

המסון, "רעב". הערות, 14.8.1988

מתחיל בתיאורים כלליים, מספר על העיר. הפרספקטיבה מרוחקת. ואז מתעוררת הדמות הראשית. מתחלף בין עבר להווה. למה? כדי להפוך את החוויה לאינטנסיבית יותר, סביר להניח.

 

בחוץ ירד גשם שוטף. רחש התנועה למטה בפְיֶסְאַנגֶרוַואייֶן נשמע כמעט כמו ים. המשכתי לקרוא. מדהים כמה הסיפור היה פשוט. הוא מתעורר בחדר שלו, יורד בשקט במדרגות כי מזמן לא שילם את שכר הדירה ויוצא העירה. בעיר לא קורה שום דבר מיוחד, הוא פשוט מסתובב רעב ברחובות וחושב על זה. גם אני יכולתי לכתוב בדיוק על זה. אחד שמתעורר בדירת החדר שלו ויוצא. אבל צריך שיהיה בו משהו, משהו מיוחד, כמו למשל שהוא רעב. זה בדיוק העניין. אבל מה זה יכול להיות?

לא צריך להיות מדען גרעין בשביל לכתוב. צריך פשוט לחשוב על איזה רעיון, כמו שהמסון עשה ב"רעב".

משהו מהדאגות והחשש הרפה ממני אחרי שחשבתי את זה.

 

כשאינגבה חזר הביתה ישנתי על הספה. קמתי ברגע ששמעתי את הדלת נפתחת, שפשפתי את פניי בידיי פעמיים־שלוש, משום מה לא רציתי שיראה שישנתי באמצע היום.

שמעתי אותו זורק את התרמיל שלו על הרצפה בכניסה, תולה את המעיל על הוו, אומר לי היי קצר בדרכו למטבח.

הכרתי את הבעת הפנים הסגורה שלו. הוא לא רצה לדבר עם אף אחד, ובמיוחד לא איתי.

"קרל אובה?" קרא כעבור זמן־מה.

"כן?" אמרתי.

"בוא הנה לרגע."

קמתי, נעצרתי בפתח הדלת.

"איך חתכת את הגבינה, תגיד לי? אסור לחתוך פרוסות כל כך עבות. להראות לך איך פורסים גבינה?"

הוא חתך חתיכה בסכין הגבינה.

"ככה," אמר. "אתה רואה כמה קל לפרוס פרוסות דקות?"

"כן," אמרתי והסתובבתי.

"ועוד משהו," אמר.

שבתי והסתובבתי אליו.

"כשאתה אוכל כאן אתה צריך לפנות אחריך את הפירורים. אין לי כוח לנקות אחריך."

"בסדר," אמרתי ונכנסתי לחדר האמבטיה. היו לי דמעות בעיניים, שטפתי את הפנים פעמיים במים קרים, ניגבתי אותן, יצאתי לסלון, התיישבתי, התחלתי לקרוא ב"רעב" בזמן ששמעתי אותו אוכל במטבח, מחזיר דברים למקומם, נכנס לחדר השינה. כעבור זמן־מה השתרר שקט מוחלט, והבנתי שהוא נרדם.

 

תקרית דומה התרחשה למחרת כי הוא התרגז שלא ניגבתי את רצפת האמבטיה אחרי שהתקלחתי. הוא גם נתן לי כמה פקודות, כאילו הוא בעמדה גבוהה משלי. לא אמרתי דבר, הרכנתי את ראשי, עשיתי מה שאמר, אבל בסתר ליבי רתחתי מזעם. מאוחר יותר באותו יום, כשחזרנו מקניות וסגרתי את דלת המכונית בתנופה חזקה מדי לדעתו, הוא אמר, ״אתה חייב לטרוק ככה את הדלת, אולי תיזהר קצת, המכונית לא שלי״ — התפוצצתי.

"עכשיו תפסיק להגיד לי מה לעשות, אתה שומע!" צעקתי. "אני לא מוכן לסבול את זה יותר! אתה מתייחס אליי כמו אל ילד מחורבן! אתה כל הזמן נוזף בי!"

הוא העיף בי מבט חטוף, עמד מולי כשמפתח המכונית בידו.

"אתה מבין?" אמרתי בעיניים נוצצות מדמעות.

"לעולם לא אעשה את זה שוב," אמר.

והוא באמת לא עשה את זה שוב.

 

באותו שבוע יצאנו כמה פעמים העירה, ובכל פעם הדבר חזר על עצמו: אינגבה פגש אנשים שהוא הכיר, הציג אותי להם ואמר שאני אחיו שעומד להתחיל ללמוד באקדמיה לאמנות הכתיבה. בכך העניק לי יתרון, כבר הייתי משהו, לא הייתי צריך להוכיח את זה, אבל מצד שני זה גם הקשה עליי, הרי אצטרך לעמוד בציפיות. להגיד משהו שסופר לעתיד עשוי להגיד, משהו שלא חשבו עליו בעצמם. אבל זה לא עבד ככה. הם כבר חשבו על הכול, ידעו כולם יותר ממני, כל כך הרבה יותר ממני שעד מהרה הבנתי שהדברים שאני אומר וחושב הם דברים שהם אמרו וחשבו לפני זמן רב, וכבר הספיקו להשאיר מאחור.

אבל היה נחמד לשתות עם אינגבה. ההתלהבות של שנינו גברה אחרי כמה חצאי ליטר, כל מה שהפריד בינינו בשעות היום, השתיקה שהייתה צומחת בינינו פתאום, הרוגז שהיה משתלט עלינו, העובדה שפתאום לא הצלחנו למצוא את נקודות המגע בינינו אף שהיו רבות כל כך, כל אלה נעלמו בהתלהבות המתעצמת ועם החום שהופיע בעקבותיה: הסתכלנו זה על זה וידענו מי אנחנו. פסענו שיכורים־למחצה ברחובות העיר, עלינו בגבעות אל הדירה, שום דבר לא היה מסוכן, גם לא השתיקה, סביבנו זהרו פנסי הרחוב באספלט המבהיק, מוניות חשוכות טסו על פנינו, גברים או נשים, איש איש לבדו, באו לקראתנו, או צעירים אחרים שיצאו לבלות, ואני הייתי מסתכל על אינגבה, שהלך רכון מעט קדימה, בדיוק כמוני, ושואל: מה באמת קורה עם קריסטין, כבר התגברת עליה? והוא היה מביט בי ואומר לא, לעולם לא אתגבר על זה. אף אחת לא מגיעה לקרסוליים שלה.

הזרזיף הבלתי פוסק, העננים ששטו מעלינו, מוארים מלמטה בכל אורות העיר, פניו הרציניות של אינגבה. הריח העז של אדי פליטה שכפי שהבנתי עוד קודם אפף תמיד את דנמַרקסְפְּלָס. הקטנוע ועליו שני הצעירים שעצר מול הרמזור; הרוכב הציב את רגליו על האספלט וזו שישבה מאחוריו חיבקה אותו חזק.

"אתה זוכר שסְטִינָה נפרדה ממני?" שאלתי.

"בערך."

"השמעת לי את דה אלר ורסטה. הכול עובר — הכול חייב להיגמר."

הוא הסתכל עליי וחייך.

"באמת השמעתי לך את זה?"

הנהנתי.

"אז עכשיו זה נכון גם לגביך. זה יעבור. ואז תתאהב מעל הראש במישהי אחרת."

"בן כמה היית אז? שתים־עשרה? זה לא בדיוק אותו דבר. קריסטין הייתה אהבת חיי. וחיים רק פעם אחת."

לא אמרתי דבר. עלינו בגבעה מצידה האחר של שכונת וֶרְפְטֶה, פנינו שמאלה תחת בניין הלבנים האדמדם, אדיר הממדים, שידעתי שמשמש בית ספר.

"אבל דבר אחד טוב יצא מזה," אמר. "בגלל שבחורות אחרות לא עניינו אותי, הן התחילו פתאום להתעניין בי באופן חדש לגמרי. אני שם זין, וככה אני יכול להשיג אותן."

"אני יודע שזה ככה," אמרתי. "הבעיה שלי שאני לא מצליח לשים עליהן זין. אינגבילד, למשל. אני אהיה כל כך עצבני כשניפגש שלא אצליח להוציא הגה. ואז היא תחשוב שאני כזה, וזה לא ילך."

"מה פתאום," אמר אינגבה. "הכול יהיה בסדר. היא יודעת מי אתה. הרי התכתבתם כל האביב והקיץ."

"אבל לכתוב זה משהו אחר," אמרתי. "בכתיבה אני יכול להיות מי שאני רוצה. להקדיש לזה זמן, מבין, להמציא משהו. אבל זה לא ילך כשאפגוש אותה במציאות."

אינגבה נשף בבוז.

"אל תחשוב על זה כל כך הרבה, והכול יהיה בסדר. היא תרגיש בדיוק כמוך."

"אתה חושב?"

"כן, ברור! תשתה איתה כמה בירות ותרגע קצת. הכול יהיה בסדר."

הוא הוציא את המפתח מהכיס, הנמיך את המטריה ונכנס בשער הבניין. עלינו בחדר המדרגות הקטן, שהיה חשוך וחלק מגשם. עמדתי מאחוריו וחיכיתי שיפתח את דלת הדירה.

"תרצה כוס יין לפני שנשכב לישון?"

הנהנתי.