הנער והזקן
את הזקן כולם כיבדו, ובה במידה ייחלו שלעולם לא יבוא לביתם בנסיבות מקצועיות. הזקן ליווה את נשמות המתים בדרכן האחרונה ולימד אותן לאן הן צריכות ללכת. הוא דיבר ישירות אל הנשמה והדריך אותה. לא היה בתהליך הזה משום פרדה, בני משפחה לא יכלו להצטרף ולומר שלום. הזקן שחרר את הנשמה מהגוף, הרגיש מתי היא עומדת לעזוב את העולם וניסה להגיע אליה בטרם תצא לדרכה. היו עוד כמוהו, ובכל מקום שבו שהו התקבלו בחשד. משמעות אחת הייתה לבואם: שמשהו רע עומד לקרות, שבקרוב מאוד ימות מישהו ואבל ישרור בבית.
אנשים אלה נקראו משחררים.
כשהיה העצב מגיע לבקר, כשהחלו הקשישים לדמדם בין החיים למוות, כשהחולים הסופניים נאנקו מכאבים וחסרי המזל נפגעי התאונות הקשות גססו לאיטם - ברגעים אלה ביקשו כולם את הזקן; ביקשו שיסתגר בחדר עם הנוטים למות, וילחש באוזנם מילים מנחמות, ידריך את נשמתם. אם מת אדם קודם שקראו למשחרר, היה הזקן בא מטעם עצמו, עורך את טקס השחרור והולך. כשבא תמיד הסתיים העניין במוות. אם בא והנוכחים לא היו מוכנים לכך - ופעמים רבות כך היה - היה מעורר תגובות של בהלה וכעס, והמפגשים לא היו נעימים - לא לזקן, לא לאבלים לעתיד ולא להולכים לעולמם.
היכולת לחוש את המוות הבדילה משחררים מאנשים רגילים, ובמקרים רבים אף גרמה לבידודם. בכל חבל ארץ אפשר היה למצוא משחרר בודד. התושבים רחשו למשחררים כבוד רב, אך גם שמרו מהם מרחק. העניקו להם את הכבוד הראוי, ובו בזמן שנאו אותם ואת נוכחותם. המשחרר נחשב למבשר רעות. תרמו לכך בגדיו השחורים המסורתיים, האופייניים למשחררים. הורים נהגו לספר לילדיהם סיפורי אימה על אודותיו: "אם לא תהיו ילדים טובים יבוא אליכם המשחרר בלילה."
לפני שנרדמו שכבו הילדים במיטותיהם בחושך וראו את דמותו בצללי חדרם.
הכול הבינו שהוא חלק ממרקם החיים, ועם זאת העדיפו לשמור ממנו מרחק. מעולם לא הזמינו אותו לקפה או לתה, ורק מעטים דרשו בשלומו. העוברים על פניו ברחוב היה ממלמלים בנימוס מילות ברכה וממהרים לדרכם. עם השנים התרחק הזקן מחיי הקהילה. הוא גר בבית קטן בקצה העיירה, בית שעבר ממשחרר אחד למשנהו. הוא היה זר, לא יליד המקום, רצוי ולא רצוי, תזכורת מרה לסופיות החיים.
כמו כל הנערים פחד גם הנער מהזקן. הוא וחבריו היו צוחקים עליו. מבטו העייף נראה להם עוין, והליכתו האיטית דמתה בעיניהם להליכתו של מפלץ - והם היו מחקים אותה. "מר מוות", "הקוצר", "המחסל", היו לוחשים מאחורי גבו. לא פעם היו מרגלים אחריו, צופים על ביתו. הנערים התחרו ביניהם מי יעז להתקרב לביתו, וכשעשו זאת הרגישו אמיצים, כאילו הביטו במוות ויכלו לו. מעשים אלו נעשו הרחק מעיני המבוגרים, הנערים חששו מחרון אפם. הם ידעו שבעיני המבוגרים הזקן הוא אדם שיש לשמור ממנו מרחק, וחלילה להם לעורר את חמתו. בכל פעם שצעקו לזקן, רצו לספר לבנות. "התקרבנו לבית של הזקן!" היו מכריזים בחזה נפוח מגאווה, מנסים להרשים אותן.
גם הנער לא פעם הכריז, "אני קראתי לו ראשון!" גאה כל כך באומץ ליבו ושמח על ההזדמנות להתרברב בפניהן.
באחד הימים סירבה אחת הבנות להתרשם מדבריו ואמרה, "גם אני יכולה לרגל אחריו ולקרוא לו מרחוק, אבל לדפוק בדלת ולא לברוח - את זה אני לא מאמינה שתעז לעשות."
שקט השתרר. מעולם לא העז איש מהם לדפוק על דלתו של הזקן. הם חששו שיפתח את הדלת ויתפוס אותם ואין לדעת מה יעלה בגורלם.
"לא!" צעק אחד מהם, "שמעתי שאם הוא מתקרב אליך אתה מאבד שנים מהחיים." אחר הוסיף, "זה מביא מזל רע לשבע שנים. זה יותר גרוע ממראה שבורה."
חששותיהם לא הותירו רושם על הנערה. "אני מוכנה להתערב על זה," אמרה.
הנער חייך אליה, והיא חרצה לו לשון.
"מה אקבל אם אדפוק בדלת?" שאל בעודו צועד למרכז החבורה ונעמד מול הנערה.
היא השתתקה. היא לא חשבה שייענה לאתגר, אבל הוא היה מלא ביטחון וחייך חיוך רחב בעיניים כהות בורקות. נהנה מתשומת הלב.
"אני אגש לדפוק בדלת, ואת תחשבי בינתיים מה יהיה הפרס שלי," הודיע לה.
היא הנהנה אך לא אמרה דבר, הייתה מופתעת ומבועתת מתעוזתו. הנער צעד בצעדים מהירים ובטוחים לעבר הבית, וחבריו הלכו מאחוריו, אם כי שמרו על מרחק בטוח.
הנערות צחקקו בעצבנות למראה חברתן החיוורת. היא חששה שיקרה אסון, והכול באשמתה. ככל שהתקרב הנער לביתו של הזקן גבר החשש והיה לאֵימה גדולה.
תחילה הלכו הנערים בשיירה ממש אחרי הנער, אך ככל שהתקרב לבית הזקן הקפידו להתרחק ממנו. כשהגיע לבית מצאו מסתור להשקיף ממנו. הבית היה מוקף גדר לבנה מתקלפת. גינה הקיפה את הבית וגדלה פרא, עשירה בפרחים ובעשבי בר.
מחשבותיו של הנער נסבו על האומץ שעליו לגייס כדי לא להימלט מהמקום. בינו לבין עצמו תהה אם יוכל לעמוד במשימה. הוא פתח את השער החורק, הביט סביב וראה שהוא לבד. חבריו נמלטו למחבוא. כעת הבין שאין לו עוד דרך חזרה. אם יתחרט - לעד ייחשב לפחדן, לנצח ילעגו לו חבריו.
בצעדים איטיים פסע בשביל האבנים שהוביל אל מרפסת הבית. בכל צעד נשרה ממנו עוד פיסת ביטחון, וסחרחורת החלה לשבש את ראייתו. הצבע נעלם מפניו, וזיעה זלגה על מצחו ובמורד גבו. אימה משתקת איימה ללפות את גפיו, והוא נאבק בה והמשיך לצעוד אל הדלת, אך ככל שהתקרב למרפסת גברה בו תחושת המחנק. הוא טיפס במדרגות הקטנות, וליבו פעם בעוצמה כה רבה עד שנדמה לו שהוא שומע את פעימותיו המהירות. רוח נשבה מן הים, אך לא היה בה כדי לשפר את הרגשתו. הוא עצר, נשם כמה נשימות עמוקות וניסה להירגע. הוא נעמד מול הדלת והרים את ידו לאט לנקוש עליה, אך את ראשו לא הצליח להרים. הוא הביט ברצפה מלא חשש, ואז נקש כמה פעמים על הדלת ולחש לעצמו, "בבקשה שלא יהיה בבית, בבקשה שלא יהיה בבית."
הוא חשב לברוח מייד לאחר הדפיקה הראשונה, אך החליט שלא, זה לא רעיון טוב, מוטב שיספור בליבו עד שלושים בטרם יסתובב וילך. הזמן עבר לאט. הוא ידע שעליו להמתין, שזה הדבר האמיץ לעשות. היה מודע יותר ויותר לנשימותיו. זיעה זלגה על מצחו ועל גבו, בגדיו נצמדו לגופו, וידיו רעדו. כשהגיע לעשרים נפתחה הדלת לאיטה, בעשרים וחמש עצם את עיניו והעולם השתתק ונעלם, ובעשרים ושמונה טפחה יד על כתפו. הוא קפא במקומו ונשימתו נעתקה.
הוא פקח את עיניו, והעולם שב והופיע בבהירות. משב רוח מהים בידר את שערו. הוא הרים את מבטו ושם לב שדלת הבית פשוטה וחומה, ומשקופה הלבן מתקלף. ליד הדלת ניצב ארגז עץ נמוך. הארגז היה ריק, ועל הרצפה שלרגליו היה פרוש שטיח כניסה חום ועליו המילים "ברוכים הבאים" באותיות אדומות. בצד הדלת ניצב פעמון חשמלי קטן.
"אולי הייתי צריך לצלצל," חשב לעצמו, אך מגע היד על כתפו וחיוך רחב על פניו של הזקן גירשו מחשבה זו מראשו. הזקן קרא, "הו, יש לי מבקר!"
לימים יזכור את הרגע הזה כרגע הנורא אך גם הנפלא ביותר בחייו, הרגע ששינה אותם מקצה לקצה. אבל עכשיו היה בטוח שהוא עומד למות. ליבו פעם בחוזקה, והוא חש שרגליו כבדות. מרחוק נשמעו קריאות "לא!" מבועתות.
חבריו נמלטו, נטשו אותו.
עיניו של הזקן בחנו אותו. הנער הביט היישר לתוכן והופתע למצוא בהן רוך וזיק של הומור. לרגע תהה אם עליו להתנער מידו של הזקן ולברוח, אך במקום זאת אמר את הדבר הראשון שעבר בראשו, "התערבתי עם החברים שלי שאדפוק לך בדלת ולא אברח, אז סליחה. אבל אני גם ממש צריך לשירותים, אפשר להשתמש בשלך?"
הזקן צחק בקול, פתח את הדלת לרווחה והראה לו את הדרך לשירותים.
חייו של הנער השתנו לעד.
הנער נכנס לביתו של הזקן והלך לשירותים. גלילי נייר טואלט ריקים היו זרוקים על הרצפה, ואבק הצטבר סביב האסלה. לאחר שרחץ את ידיו חזר לסלון והודה לזקן בשקט.
הזקן חייך. "שטויות, אין לי אורחים בדרך כלל. שב, שתה משהו."
טון הדיבור של הזקן ומבטו המחויך עודדו את הנער, והוא התיישב.
הנער לא ידע שמחוץ לבית הקטן הייתה בהלה גדולה. הנערים חשבו שהזקן הרג אותו. הנערה שאתגרה אותו פרצה בבכי. חברותיה ניסו לנחם אותה, אמרו שהיא לא אשמה במותו, אך היא רק התייפחה עוד ועוד.
הזקן ניגש למטבח להביא שתייה והותיר את הנער בסלון. הנער בחן את הסלון והתאכזב לגלות שהוא ככל סלון אחר. ספה, כורסה, שולחן קפה קטן ומדפים עמוסי ספרים בכריכות שחורות מהוהות. הנער התקרב לספרים וקרא את שמותיהם; ספרי היסטוריה, פרוזה, וגם ספרים בשפה שלא הבין. הזקן חזר ובידיו קנקן מים קרים, כוסות וכמה עוגיות.
"קיבלתי את העוגיות אתמול, הן לא רעות," אמר. "קיבלת?" שאל הנער. "כן," השיב הזקן, "לפעמים אנשים נותנים לי מתנות. הכרת תודה. הם שמים את המתנות בארגז הקטן בכניסה."
הנער התיישב על הספה ולגם בשקט מהמים. קירות הסלון היו כמעט חשופים. רק כמה ציורים של נוף יערות וכמה תצלומים ישנים ניבטו מהמסגרות.
"גם את זה קיבלת?" שאל הנער והחווה אל התמונות ואל התצלומים.
"לא, אלה מקומות שהייתי שמח לחזור אליהם," ענה הזקן והתיישב בכורסה שמול הנער. הוא שאל את הנער לשמו והתעניין היכן הוא גר ומיהם הוריו, וכשהנער ענה לו אמר, "אה, שחררתי את סבתא שלך. היא הייתה אישה נחמדה מאוד." הזקן התגלה כאיש שיחה נעים מאוד, והנער נהנה לדבר עימו. לאחר זמן הביט הזקן בשעון שעל הקיר ואמר בחיוך, "סלח לי, אך אני צריך לנוח. אני חושש שאצטרך לצאת לעבוד הערב, והחברים שלך בטח חושבים שאכלתי אותך."
הנער הסמיק במבוכה, "אני מצטער..." החל לגמגם, אך הזקן ביטל את התנצלותו בהינף יד. "בוא אלווה אותך לדלת," אמר, "אני בטוח שעוד נתראה." הנער הנהן. "אשמח," השיב בחיוך.
הדלת נפתחה, והנער יצא בצעד מהוסס אל החצר הקטנה. השמש החלה לשקוע מעל העיירה וצָבעה את השמיים בוורוד. הוא התרחק מהדלת לאט, וכששמע אותה נסגרת מאחוריו החל לצעוד במהירות לעבר ביתו. עד מהרה הפכו צעדיו לריצה, וליבו הלם בעוז. הוא היה בביתו של הזקן ושרד.
בדרך תהה: כיצד ידע הזקן שיצטרך לצאת לעבוד באותו הערב? כיצד ידע מי ימות? צמרמורת חלפה בגופו.
כשהגיע לביתו ראה שחבריו ממתינים לו בחוץ. הם גילו עניין במפגש שלו עם הזקן, שאלו שאלות, אך הוא לא שש לספר להם. בתוך תוכו הרגיש שנכנס לעולם סודי שאיש לא יבין. הוא לא רצה שידעו, נקרע בין הרצון להתרברב ולתבל את הסיפור בשקרים גדולים ומעוררי יראה, לבין הרצון לשתוק, פשוט לשתוק. בסופו של דבר החליט לספר אך לקמץ בפרטים. חרושת שמועות החלה להירקם סביב הביקור, והנערה שהתערבה עם הנער נרתעה ממנו וסירבה לדבר עימו.
לימים הרגיש שכל העניין היה מטופש. האתגר שהציבה בפניו הנערה היה ילדותי, והוא לא היה צריך להסכים לכך. עם זאת תהה לא פעם אם לא היה עליו להכיר לה תודה, שכן אילולא היא לא היה פוגש את הזקן.
הנערים ציפו שיכעס עליהם כי נטשו אותו אצל הזקן, אך הוא לא כעס. הם התנצלו, אך הנער פטר את העניין במשיכת כתף. כמה מהם חשבו שהזקן כישף אותו, אחרים חשבו שהוא מתנשא עליהם.
כמה ימים לאחר המפגש הלך עם חבריו ברחוב, והזקן בא לקראתם. חבריו נמלטו, התרחקו לצידו השני של הרחוב, אך הנער הלך לקראת הזקן ובירך אותו לשלום. הזקן הניח בחיבה יד על כתפו. "אתה מוזמן לבוא שוב," אמר וחייך.
"אני אבוא," השיב הנער בחיוך וחזר לחבריו. שתיקה כבדה השתררה. כולם הרגישו שהוא לא שייך עוד לחבורה.
להוריו לא סיפר על המפגש עם הזקן אלא לאחר כמה חודשים. הוא היה למבקר קבוע בבית הזקן, ביקר אותו פעם בשבוע. הוא ציפה שהוריו יופתעו ויכעסו, אך לא. כשאזר אומץ וסיפר להם על הידידות שנרקמה בינו ובין הזקן גילה שהם לא מתרגשים. התברר שידעו על ביקוריו ולא ראו בהם כל פסול. הוא הופתע לשמוע ששוחחו עם הזקן ושהוא עצמו יזם את השיחות. הנער חש נבגד. מה שחשב לאירוע סודי ומיוחד השמור רק לו לא היה כזה כלל. בשבוע ההוא לא ביקר את הזקן. במקום זה הסתובב לבדו מסביב לעיירה בגבעות הנושקות לים.
הזקן ציפה לביקורו של הנער, ומשזה לא הגיע חש דאגה. הוא המתין בסבלנות, אך לאחר כמה ימים גברה דאגתו. הוא התקשר להוריו של הנער לדרוש בשלומו, ואביו של הנער סיפר לו שבנו כועס עליו משום ששוחח עימם. הזקן הודה לו ותיאם עימו מועד שבו יבקר בביתם. לאחר כמה ימים בא הזקן לבקר את הנער בביתו.
אימו של הנער הזמינה את הזקן להיכנס לסלון ביתם, הכינה לו תה והגישה לו עוגה, ולאחר מכן ניגשה אל חדרו של בנה וביקשה שיצטרף אליהם בסלון. הנער נענה לבקשתה בחוסר רצון, וכשנכנס לסלון הופתע לראות את הזקן. הוא בירך אותו לשלום בנימוס אך בקרירות, והתיישב על הספה לצד הוריו. הזקן ביקש מההורים לספר לו על חייהם, והנער חשב לעצמו שמעולם לא שמע את הזקן מדבר עם אחרים מלבדו. קולו של הזקן היה שקול ומדוד, ומשפטיו קצובים וקצרים. ההורים שיתפו את הזקן בסיפור היכרותם, בפרטים על עיסוקיהם, במחשבות על חיי היומיום, ומדי פעם תיבלו את דבריהם בסיפורים על הנער ועל אחותו. הזקן לא דיבר הרבה, רק הקשיב. בדיוק כפי שעשה במפגשו הראשון עם הנער. הם שאלו אותו שאלות, והוא ענה תשובות קצרות, ומייד הפנה את השאלות אליהם וזכה לתשובות ארוכות.
בתום הביקור פנה אל הנער, "בוא לבקר אותי שוב. נעימה לי חברתך."
כשיצא הזקן מהבית פנה אביו של הנער לאשתו ואמר לה בשקט שהאיש מפחיד אותו. הנער חייך לעצמו. שבוע לאחר מכן שב לבקר את הזקן.
