מחקרים מראים כי לפחות 10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות אישיות. יש להניח אפוא שכל אחד מאתנו נתקל בהם לעתים מזומנות, בין שמדובר בחברה הפתיינית, המבקשת להיות תמיד במרכז תשומת הלב ונתפסת כשטחית ויהירה, שעשויה להיות בעלת הפרעת אישיות היסטריונית; בזמר המפורסם, הניזון מכיבושים ומהערצה ואטום לרגשות סובביו, שעשוי להיות בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית; בשכנה התלותית, המתקשה לקבל החלטות או לקבל אחריות ומוכנה לספוג יחס קשה מקרוביה רק כדי שלא יעזבו אותה, שעשויה להיות בעלת הפרעת אישיות תלותית; בחוקר הנוטה להתבודד ולהתעמק בעולמות מופשטים ומתקשה לבטא את רגשותיו, שעשוי להיות בעל הפרעת אישיות סכיזואידית וכן הלאה. המושג "הפרעת אישיות" מתייחס למכלול של התנהגויות, רגשות, דימוי עצמי, מנגנוני הגנה ודפוסי יחסים אופייניים, אף שכמובן ישנם הבדלים במופעיו בין אנשים שונים בהתאם לנסיבות חייהם הייחודיות. אף שהמושג עדיין אינו מוכר דיו בציבור הרחב, הוא בעל חשיבות מרכזית בעולם בריאות הנפש, שכן מדובר באבחנה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר, וכ-60%-40% מהפונים לשירותי בריאות הנפש מאובחנים כבעלי הפרעות אישיות (לפי Saß 2001). בהיותה תופעה פסיכולוגית כה מרכזית, טבעי שתבוא לידי ביטוי ניכר גם בעולם הספרות.

ספר זה מציג שורה של דמויות ספרותיות שניתן לתארן כבעלות הפרעות אישיות, ומציע ניתוח של היצירות שבהן הן מופיעות לאור הפרעות האישיות של הדמויות. כל פרק יוקדש ליצירה אחרת בספרות העברית המודרנית, שבה דמות ראשית, אחת או יותר, המתאימה לפרופיל אחת מעשר הפרעות האישיות העיקריות המוכרות כיום בעולם הפסיכיאטרי המערבי.

יש להניח כי היוצרים, בעת עיצוב הדמויות, לא הכירו כלל או לרוב את הקונסטרוקט התיאורטי של הפרעות אישיות או את הקריטריונים הרשמיים המאפיינים כל הפרעה - אהרן מגד ויהושע קנז, שניים מהיוצרים שביצירותיהם עסקתי, אישרו זאת בתקשורת אישית עמם - אלא שהם מיטיבים להכיר את הטבע האנושי ויכולים לתארו באופן עמוק ומרשים הודות לאינטואיציה הפסיכולוגית שלהם, כפי שקבע פרויד: "המשורר והפסיכואנליטיקן שואבים מאותם המקורות, עוסקים באותו נושא, אך עושים זאת כל אחד בדרכו שלו [...] אבל המשורר אין לו כלל צורך לנסח את החוקים האלה, אף לא להעמידם על בוריים; גלומים הם ביצירתו בתוקף רוחו ובינתו" (פרויד 1907: 90-89).

בהיותו ספר המשלב ספרות ופסיכואנליזה, מטרתו כפולת־פנים: מצד אחד, להעמיק את ההיכרות עם הפרעות האישיות השונות באמצעות יצירות הספרות, המאפשרות הצצה מרתקת לדינמיקה הנפשית שבבסיסן באמצעות תיאורים, תובנות וסמלים ספרותיים ייחודיים; מצד שני, להעמיק את הבנת יצירות הספרות, שכן בכוחם של המאפיינים הפסיכולוגיים של הפרעות האישיות להאיר את הדינמיקה הנפשית של הדמות הראשית בעלת ההפרעה וכן של דמויות אחרות ביצירה, שעשויות להיות בקשרי ניגוד או דמיון עמה, וכן להאיר היבטים רעיוניים, סגנוניים, מבניים ואחרים ביצירות.

המושג "הפרעת אישיות" הוא מושג חדש יחסית, אשר במשמעותו המקובלת בעולם המערבי בעשורים האחרונים מתייחס לאבחנה הפסיכיאטרית המופיעה במדריכי אבחון רשמיים של בעיות נפשיות, כמו ה-DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders), שמפרסמת האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, או ה-ICD (International Statistical Classification of Diseases and Related Health Problems), הרווח בשימוש בעיקר במדינות אירופה. בין שני המדריכים האלה ישנה חפיפה מכוונת. בספר זה אתייחס לתיאורי הפרעות האישיות שב-DSM, הרווח יותר במחקר ובשדה הקליני, לפי מהדורתו האחרונה, ה-DSM-5, שפורסמה בשנת 2013.1

לפי ה-DSM-5, הפרעת אישיות מוגדרת כדפוס מתמשך של חוויה פנימית ושל התנהגות שחורג באופן משמעותי מציפיות התרבות שבה האדם חי, ומתבטא לפחות בשניים מבין התחומים האלה: קוגניציה, רגשות, תפקוד בין־אישי או שליטה בדחפים. הדפוס המתמשך הוא בלתי גמיש, מופיע בטווח רחב של מצבים אישיים וחברתיים ומוביל למצוקה או לשיבוש קליני ניכר בתפקוד החברתי, המקצועי או בתפקוד חשוב אחר. מדובר בדפוס יציב ומתמשך, שתחילתו בגיל ההתבגרות או בבגרות הצעירה, שלא ניתן להסבירו טוב יותר כתוצאה של הפרעה נפשית אחרת ואינו נובע מהשפעות פסיכולוגיות ישירות של שימוש בחומרים (כגון סמים, תרופה או חשיפה לרעלים) או ממצב רפואי כללי.

לפי מחקרים שונים, שכיחות הפרעות האישיות באוכלוסייה הכללית היא כ—210% (ב-DSM-5 היא מוערכת בין 15%-9.1% באוכלוסיית ארצות הברית). שכיחות כל אחת מהפרעות האישיות מוערכת בשיעור של אחוזים בודדים (6%-0.5%) באוכלוסייה, אך ישנן הפרעות שכיחות יותר (כגון הפרעת אישיות גבולית, היסטריונית או סכיזואידית) לצד הפרעות שכיחות פחות (כגון הפרעה הימנעותית, תלותית או סכיזוטיפלית) (ראו הערכות ספציפיות של השכיחויות בסעיפים המיוחדים לכל הפרעה ב-DSM-5).

אשר לבחינה המגדרית, כמה מהפרעות האישיות מאובחנות יותר אצל גברים (לדוגמה, הפרעת אישיות אנטיסוציאלית) ואחרות יותר אצל נשים (לדוגמה, הפרעת אישיות גבולית, היסטריונית ותלותית), אך כולן עשויות להופיע בקרב שני המגדרים.

אשר לגיל הסובלים מההפרעה, הפרעות אישיות נוטות מעצם הגדרתן להיות יציבות לאורך זמן. עם זאת, יש הפרעות שעוצמתן נוטה לשכוך מעט במהלך השנים (בעיקר הפרעה גבולית ואנטיסוציאלית), ואילו אחרות נוטות פחות להיחלש (לדוגמה, הפרעה טורדנית־כפייתית וסכיזוטיפלית).

אשר לגורמים להתפתחות הפרעות אישיות, כיום מקובל להניח שהפרעות אישיות נוצרות בעקבות שילוב של גורמים גנטיים, ביולוגיים, פסיכולוגיים ותרבותיים.3 גורמים גנטיים: ההנחה היא שמזג מולד עשוי להשפיע על התפתחותה של הפרעת אישיות (לדוגמה, מזג פסיבי וחרדתי עשוי לתרום להתפתחות הפרעת אישיות תלותית). ישנם הבדלים בין ההפרעות השונות מבחינה זו. במחקרי אימוץ ובמחקרי תאומים נמצא שהפרעת אישיות סכיזוטיפלית היא הקשורה ביותר להשפעות גנטיות, ואילו הפרעת אישיות גבולית קשורה פחות לבסיס גנטי. גורמים ביולוגיים: חוקרים שונים ביקשו לחקור את הקשר של הפרעות אישיות למדדים ביולוגיים שונים כגון הבדלים בהורמונים, בנירוטרנסמיטורים או בגלי המוח אצל בעלי ההפרעות; בשלב זה המחקר העלה ממצאים חלקיים בלבד. גורמים פסיכולוגיים: תיאוריות פסיכודינמיות מניחות שהאינטראקציה של התינוק עם המטפלים המוקדמים משפיעה על התפתחות האישיות, על ההתנהגות ועל התפיסה של ה"עצמי" ושל האחרים. לפי פרויד, תכונות אישיות נובעות מקיבעון בשלבי התפתחות מסוימים. רייך (Reich 1933) טבע את המושג "שריון האישיות" ("character armor"), שלפיו אנשים מסגלים דפוסי אישיות לפי מנגנוני הגנה קבועים שהם מאמצים. בפרדיגמות תיאורטיות מאוחרות יותר, כמו תיאוריית יחסי האובייקט, פסיכולוגיית העצמי או הפסיכולוגיה ההתייחסותית, מדובר על בעיות ביחס ההורי (לדוגמה, הורים מתעללים, ביקורתיים, לא עקביים או מזניחים) שיוצרות דפוס פגום של יחסים מופנמים, המביא לבעיות בתפיסה העצמית ובתפיסה של אחרים, בתפקוד הרגשי והמקצועי, ביחסים עם אחרים ועוד. בהמשך הספר יוצגו הסברים פסיכואנליטיים שונים להפרעות אישיות ספציפיות. גורמים תרבותיים: מחקרים שונים הדגישו את חשיבותם של משתנים סוציו־תרבותיים באטיולוגיה של הפרעות אישיות, מתוך תפיסה שתרבויות שונות מעודדות התנהגויות שונות - כגון הפנמה ואיפוק לעומת מוחצנות ותוקפנות. לדוגמה, מילון וגרוסמן (Millon and Grossman 2005) מצביעים על השפעת מאפייני החברה המודרנית - כגון החתירה להישגים ואובדנם של המסורת, הביטחון והאמיתות המוחלטות שהיו בעבר - על היווצרות הפרעות ספציפיות כמו הפרעה גבולית והפרעה אנטיסוציאלית. גם אלרקון ופולקס (Alarcon and Foulks 1995) מצביעים על הפרעות שבהן המרכיב התרבותי משמעותי יותר, כמו הפרעה נרקיסיסטית או היסטריונית. תיאוריות אינטגרטיביות: לנוכח ההסכמה בין חוקרים שונים כי יש צורך בגישה ביו־פסיכו־סוציאלית להפרעות אישיות, פותחו כמה מודלים כאלו ובהם מודל הלמידה האבולוציונית־חברתית של מילון (Millon et al. 1996), המודל האינטרפרסונלי של בנג'מין (Benjamin 1996) והמודל של פאריס (Paris 2005).

ניתן אפוא לראות בהפרעת אישיות תוצאה של מפגש בין נטייה גנטית וביולוגית לבין השפעות פסיכולוגיות ותרבותיות, שגורמות לאדם לנקוט שוב ושוב דרך הסתגלות הכרוכה בנטייה חזקה מסוימת - כגון חשדנות (בהפרעה הפרנואידית), התרחקות (בהפרעה הסכיזואידית), הימנעות (בהפרעה ההימנעותית), חוסר יציבות (בהפרעה הגבולית), פיצוי באמצעות חשיבות עצמית (בהפרעה הנרקיסיסטית), ניסיונות אובססיביים לשליטה (בהפרעה הטורדנית־כפייתית), בקשת תשומת לב (בהפרעה ההיסטריונית), תלותיות (בהפרעה התלותית) או היאחזות מאגית (בהפרעה הסכיזוטיפלית). נטיות אלו הופכות עם הזמן לדפוס יציב ובלתי גמיש המשפיע על מגוון תחומי חיים.

להלן המאפיינים העיקריים של עשר הפרעות האישיות המוגדרות ב-DSM-5 (הגדרות מפורטות ומעמיקות יותר של כל אחת מהן מופיעות בפרקי הספר העוסקים בהן):

1. הפרעת אישיות פרנואידית: חוסר אמון וחשדנות, לצד נטייה לפרש מניעים של אחרים כשוחרי רע; רגישות מופרזת לפגיעה; תחושות קיפוח ורדיפה.

2. הפרעת אישיות סכיזואידית: ריחוק ממגעים אישיים וחברתיים; טווח מוגבל של הבעה רגשית; נטייה להתבודדות ועיסוק בעולם פנימי עשיר.

3. הפרעת אישיות סכיזוטיפלית: מוזרויות בחשיבה, בתפיסה ובדיבור; נטייה להתרופפות הקשר עם המציאות וחשיבה מאגית; חוסר נוחות קיצוני בקשרים קרובים.

4. הפרעת אישיות אנטיסוציאלית: התעלמות מזכויותיהם של אחרים והפרתן; אי־התחשבות בנורמות, בערכים ובחוקים; העדר אמפתיה לרגשות של אחרים; נטייה לאימפולסיביות וקושי לדחות סיפוקים; אגרסיביות וחוסר אחריות; שימוש בקסם חברתי שטחי לשם השגת מטרות.

5. הפרעת אישיות גבולית: חוסר יציבות ביחסים, בדימוי העצמי וברגשות; זהות עצמית לא־יציבה ותחושת ריקנות; קושי בהצבת מטרות מקצועיות ארוכות טווח; אימפולסיביות; נטייה להרס עצמי, לניסיונות אובדניים או לאיומים בהתאבדות.

6. הפרעת אישיות היסטריונית: התנהגות דרמטית, מוחצנת ומניפולטיבית שמטרתה לגייס תשומת לב מהסביבה; פרובוקטיביות מינית וצורך גדול למצוא חן, להיות נאהב ולקבל חיזוקים מאחרים.

7. הפרעת אישיות נרקיסיסטית: חשיבות עצמית מופרזת ואדישות כלפי טובת הזולת; צורך בהערצה; העדר אמפתיה לרגשות הזולת; פנטזיות על הצלחה, כוח, יופי, חוכמה ועוד, לצד קושי לעמוד בביקורת או בכישלון.

8. הפרעת אישיות הימנעותית: עכבות חברתיות קיצוניות לצד רגישות מופרזת לדחייה ולביקורת; נטייה לרגשי נחיתות, לחוסר ביטחון ולרגישות יתר; נטייה לסגת מקשרים לצד צורך עז בחיבה ובהערכה מן הסביבה.

9. הפרעת אישיות תלותית: התנהגות נכנעת ותלותית לצד תחושות חוסר אונים וקושי לתפקד באופן עצמאי ולקבל החלטות; נטייה להסתמך על הזולת ולהזדקק למידה רבה של עצות ועידוד; חשש עז מנטישה או מהכורח להיות לבד; הימנעות מהבעת כעס.

10. הפרעת אישיות טורדנית־כפייתית: דאגה מופרזת לשמירה על סדר; שאיפה לשליטה באמצעות הקפדה יתרה על כללים; קושי בהבעת רגשות, בהירגעות ובהנאה; נוקשות ביחסים בין־אישיים; הקפדה יתרה על מוסר; נטייה לחסכנות.

נוסף על עשר הפרעות אישיות אלו, ה-DSM מציע גם אבחנה של הפרעת אישיות ללא ספציפיקציה - כשיש מידה דומה של מצוקה או סבל בתחום החברתי או התעסוקתי או בתחומים חשובים אחרים, אך אין התאמה לקריטריונים של אחת ההפרעות לעיל.

 

הרעיון לכתוב ספר זה נולד בעת שקראתי את הרומן זבובים מאת אהרן מגד (2008) ונפעמתי להיווכח עד כמה גיבורו מתאים במובהק לתיאורים של הפרעת אישיות סכיזואידית, ועד כמה התבוננות דרך מנסרה זו מאירה את אישיותו (ובכלל זה עולמו הפנימי, יחסיו עם אחרים, התפתחותו לאורך הרומן ועוד), ואת הרעיון, הסגנון, המבנה והסמלים שברומן, ובכלל זה הסמל המרכזי של הזבובים, המשמש ברומן סמל מורכב ומרתק להפרעת האישיות הסכיזואידית. חשתי בעוצמה שעשויה להיות להתבוננות ביצירות ספרות דרך הפריזמה של הפרעת האישיות של גיבוריהן, וביקשתי למצוא יצירות ספרות נוספות שהדמויות הראשיות בהן מתאימות להפרעות אישיות שונות.

החלטתי לחפש בספרות העברית עשר דמויות ספרותיות שכל אחת מהן מתאימה לאחת מעשר הפרעות האישיות העיקריות המוצגות ב-DSM-5. חיפשתי יצירות קאנוניות, שיש בהן הן ייצוג משמעותי לדינמיקה הנפשית של הגיבור בעל הפרעת האישיות והן ייצוג ספרותי מורכב ומעניין.

בסופו של דבר בחרתי בדמויות וביצירות האלה: חזי, גיבור זבובים מאת אהרן מגד (2008), כבעל הפרעת אישיות סכיזואידית; טוניה, גיבורת הדבר היה ככה מאת מאיר שלו (2009), כבעלת הפרעת אישיות טורדנית־כפייתית; דולי, גיבורת דולי סיטי מאת אורלי קסטל־בלום (1992), כבעלת הפרעת אישיות גבולית; פסח, גיבור מישהו לרוץ איתו מאת דויד גרוסמן (2000), כבעל הפרעת אישיות אנטיסוציאלית; קצמן, גיבור חיוך הגדי מאת דויד גרוסמן (1983), כבעל הפרעת אישיות פרנואידית; פוגרה, גיבורת המחזה חפץ מאת חנוך לוין (1972), כבעלת הפרעת אישיות היסטריונית (כשדמויות נוספות ברומן מייצגות פנים נוספים של ההיסטריה); ולסיום, מקבץ דמויות ברומן האישה הגדולה מן החלומות מאת יהושע קנז (1973) שניתן לתארן כבעלות הפרעות אישיות: "ההונגרי", כבעל הפרעת אישיות הימנעותית; ציון, כבעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית; לבנה, כבעלת הפרעת אישיות תלותית, ושמוליק, כבעל הפרעת אישיות סכיזוטיפלית.

היצירות שבחרתי הן ממגוון סוגות ספרותיות, ובכלל זה רומנים בדיוניים, מחזה (חפץ), ורומן אוטוביוגרפי (הדבר היה ככה, שניתן לראות בו יצירת ספרות לכל דבר, בשל האמצעים הספרותיים המחוכמים שבו). כמובן, ניתן למצוא ייצוגים של הפרעות אישיות גם בסוגות ספרות ואמנות אחרות, שלא נכללו בספר זה.

תהליך חיפוש היצירות שניתן לתאר את גיבוריהן כבעלי הפרעת אישיות היה מעניין בפני עצמו. מצאתי שישנם יוצרים שיצירותיהם מאוכלסות בדמויות רבות שניתן לתארן כבעלות הפרעות אישיות (לדוגמה, דויד גרוסמן, אורלי קסטל־בלום או יהושע קנז), ולעומתם יוצרים שדמויות כאלו נדירות יותר ביצירותיהם. ישנם אף יוצרים הנוטים לכתוב על גיבורים בעלי מחלות נפש ולא בעלי הפרעות אישיות (ראו אצל: כצנלסון־בנק 2005; הראל 2008). בחינת הייצוגים השונים של בעיות נפשיות בכתבי היוצרים השונים בפרפסטקיבה של הקורפוס היצירתי של היוצרים היא נושא מרתק בפני עצמו, שמעבר לתחומי מחקר זה.

היבט מעניין נוסף באיסוף החומר הוא שחלק ניכר מהיצירות שגיבוריהן הראשיים ניתנים לתיאור כבעלי הפרעות אישיות לא זכו לעיסוק נרחב במחקר או בביקורת, למרות איכותן הספרותית המעולה, ובכלל זה האישה הגדולה מן החלומות של קנז, זבובים של מגד וחיוך הגדי של גרוסמן. נראה שהדבר נובע מהקושי לפענח יצירות אלו ללא הפרדיגמה של הפרעות אישיות אשר, לדעתי, עשויה לשמש מפתח עיקרי להבנתן. יצירות אחרות, כמו דולי סיטי של קסטל־בלום וחפץ של לוין, אמנם זכו לתשומת לב מחקרית רבה יותר, אך הפריזמה של הפרעות האישיות מסייעת לפענח תמות, תמונות, סמלים, מוטיבים, דמויות והיבטים מבניים וסגנוניים שנראה כי הביקורת התקשתה לעמוד על משמעותם העמוקה בלעדי פריזמה זו (כפי שאראה בהמשך).

 

כל אחד מפרקי הספר עוסק בדמויות ראשיות (אחת או יותר) המתאימות לפרופיל אחת מעשר הפרעות האישיות המוגדרות ב-DSM-5. בכל פרק אראה כיצד הדמות מתאימה לקריטריונים של הפרעות האישיות המופיעים ב-DSM-5, וכן לדינמיקה נפשית מעמיקה יותר המאפיינת את הפרעת האישיות, כפי שהיא מתוארת בכתבי תיאורטיקנים פסיכואנליטיים שונים, כמו תיאור מבנה האישיות הסכיזואידי על ידי פרברן (Fairbairn 1940), מנגנוני ההיסטריה לפי בולאס (2000), מאפייני האישיות הגבולית לפי קרנברג (Kernberg 1967, 1975) או מסטרסון (Masterson 1972, 1981, 1988), וכתבי תיאורטיקנים פסיכואנליטיים אחרים המתארים הפרעות אישיות, כמו מק'וויליאמס (McWilliams 2011), גבארד (לדוגמה, Gabbard 2005), מילון (לדוגמה, Millon et al. 2004) או סילברסטיין (Silverstein 2007). עבודה זו משמשת אפוא גם גשר בין האבחנות התמציתיות של ה-DSM לבין חשיבה פסיכואנליטית מעמיקה יותר בנוגע להפרעות האישיות. ההמשגות הפסיכואנליטיות של הפרעות האישיות מסייעות להאיר את הדינמיקה הנפשית העמוקה של הדמויות באופן מעמיק ולכיד.

בהמשך כל פרק אאיר היבטים נוספים העולים מההתבוננות בכל יצירה, שמתקשרים אף הם להפרעת האישיות של הגיבור: אראה כיצד לדמויות נוספות ביצירה קשרים מטפוריים ומטונימיים לגיבור בעל הפרעת האישיות; כיצד הנושאים הפסיכולוגיים הקשורים להפרעת האישיות הופכים לנושאים הפסיכולוגיים המרכזיים בכל אחת מהיצירות; כיצד מאפייני הפרעות האישיות מאירים גם היבטים מבניים, סגנוניים ורעיוניים בכל יצירה; וכיצד לעתים היצירה מרמזת על פתרון פסיכולוגי אפשרי להפרעת האישיות. כמו כן, אצביע על היחס המרומז של המחבר המובלע אל הפרעת האישיות בכמה מהיצירות.

בכל פרק התגבש אפוא דיון ספרותי בעל אופי שונה, בהתאם לדגשים הייחודים שבכל יצירה, הקשורים להפרעות האישיות של הגיבורים: נושאים של הקשבה, אמפתיה, חרטה, חיבור פנימי, אמת, אמון וקרבה לעומת היפוכיהם, המאפיינים את הפרעת האישיות האנטיסוציאלית בפרק על מישהו לרוץ איתו; מתחים שונים (בין טפל לעיקר, בין עבודה לבטלה, בין נוקשות לרכות ועוד) ובין פיצולים לבין אינטגרציה, המאפיינים את הפרעת האישיות הטורדנית־כפייתית, בפרק על הדבר היה ככה; נושאים של חוסר ערך עצמי, חיפוש תשומת לב ורצון להתאחד עם דמות האם, המאפיינים את הפרעת האישיות ההיסטריונית, בפרק על חפץ; נושאים של אמון לעומת חשדנות, קרבה לעומת ריחוק ואמת לעומת כזב, המאפיינים את הפרעת האישיות הפרנואידית, בפרק על חיוך הגדי; הצגת דיוקן סוריאליסטי של הפרעת האישיות הגבולית על פני שלושה דורות בדולי סיטי; הצגת דיוקן פסיכולוגי של הפרעת האישיות הסכיזואידית לאורך החיים בזבובים ובעיות העצמי הפגום והדחף ליצירת לכידות של העצמי של הדמויות הסובלות מהפרעות אישיות שונות בפרק על האישה הגדולה מן החלומות.

 

אדון בקצרה בכמה קשיים והסתייגויות שעשויים להתעורר בנוגע לניתוח פסיכולוגי של דמויות ויצירות ספרות בפריזמה של הפרעות אישיות, ואנסה להציג להם מענה:

ראשית, ישנם קשיים ובעיות שמעורר הקונסטרוקט התיאורטי של הפרעת אישיות:4 קושי הקשור להעדר נקודת חתך ברורה בין הפרעת אישיות לבין תכונות אישיות נורמליות; קושי להבחין לעתים בין הפרעות אישיות לבין מאפיינים אתניים, תרבותיים וחברתיים; קושי הקשור לפוליטיזציה של קבלת ההחלטות ולחילוקי דעות בשאלה אילו הפרעות יש לכלול ב-DSM (לדוגמה, היו חילוקי דעות בשאלה אם לכלול בו הפרעה דיכאונית, פסיבית־אגרסיבית, סדו־מזוכיסטית ועוד); קושי הנובע מחפיפה (קומורבידיות) הקיימת לעתים בין הפרעות אישיות שונות; קושי הקשור לחפיפה הקיימת לעתים בין הקריטריונים להפרעות אישיות לבין הקריטריונים של בעיות נפשיות אחרות כמו הפרעות מצב רוח, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות קשב וריכוז, סכיזופרניה, הפרעות על הרצף האוטיסטי, מצבים פרנואידיים או דיסוציאטיביים ועוד. כמו כן, התעוררו שאלות בנוגע לתוקף ולמהימנות של הפרעות האישיות, ואלה עדיין מצויים בבדיקה.5 נוסף על כך, ישנם המתנגדים באופן כללי לצורך באבחנות פסיכיאטריות.

על אף הבעיות והקשיים השונים הנוגעים לכלי האבחנתי של הפרעות אישיות, בחרתי להשתמש בו, משום שמלבד זאת שהוא מאפשר שפה מקצועית אחידה, לרוב הוא גם מסייע להגיע להבנה מעמיקה של הדינמיקה הנפשית והחוויה הפנימית בהיבטים רבים (ובשדה הקליני אף לתגובות יעילות יותר). עם זאת, יש לזכור, כמובן, כי יש לראות בכל אדם מכלול ייחודי ומורכב בפני עצמו, מעבר לתווית של הפרעת אישיות ספציפית.

קושי אחר קשור לחשש מרדוקציוניזם של הטקסט הספרותי, מעצם העמדתו על סכמות תיאורטיות חוץ־ספרותיות. בתגובה לכך אשיב כי החלת תיאוריות מתחום הפסיכולוגיה בביקורת הספרות עשויה לתרום דווקא להערכת העומק, המורכבות והלכידות שביצירת הספרות (ראו דיונם של Layton and Shapiro 1986). כמו כן, מטרתי אינה להעמיד את היצירה כולה על סכמה מסוימת אלא להאיר היבטים בה בעזרת הכלים הפסיכולוגיים, ויותר מכך, בנוגע לכל יצירה ויצירה מתפתח דיון בעל אופי שונה בתכלית, בהתאם למאפייניה הייחודיים.

קושי מסוג אחר קשור לעובדה שברוב היצירות ישנו מידע מועט בנוגע לילדות המוקדמת או לדמויות ההוריות של הגיבורים הספרותיים, והדבר עשוי להקשות על הבנת המקור העיקרי להתפתחות ההפרעה הפסיכולוגית. התמודדתי עם קושי זה באמצעות התבוננות ממוקדת בפרטים הנוגעים לדמויות ההוריות ולמקורות ההפרעה בסביבה המוקדמת, כרמזים בעלי משמעות מועצמת, בד בבד עם ניסיון לפענח בזהירות סמלים שעשויים להתקשר ליחסי הגיבורים עם הדמויות המוקדמות בחייהן.

קושי אפשרי אחר קשור להתנגדות שעשויה להתעורר בקרב אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה בנוגע להנחלת מושגים פסיכולוגיים מקצועיים לקהל הרחב. בעניין זה, אני סבורה כי ערך רב טמון דווקא בהיכרות של הציבור הרחב עם מושגים המשמשים את אנשי בריאות הנפש, כאמצעי להעלאת ההבנה, המודעות, הצמיחה האישית והאמפתיה. בייחוד נראה לי שיש טעם בהעמקת הידע הנוגע להפרעות האישיות - שעל אף שיותר מ-10% מהחיים בקרבנו לוקים בהן הן אינן מוכרות דיין לציבור - כחלק ממגמה בת ימינו הדוגלת בהנגשה של ידע, אבחנות ומידע רפואי לציבור. עם זאת, כמובן, יש להיזהר ולהזהיר מפני שימוש לא נכון או נמהר באבחנות של הפרעות אישיות. יש להשתמש בהן בזהירות ובמודעות להסתייגויות הבאות: לרוב אין מדובר בהפרעת אישיות טהורה, וכל אדם הוא שילוב של תכונות שונות; כל אחד מאתנו עשויי לגלות לעתים מאפיינים שקושרים אותו לאבחנות שונות, ויש להיזהר מהיצמדות נוקשה לאבחנה מסוימת; ישנן דרגות חומרה שונות של הפרעת האישיות; הפרעות אישיות נוטות להתרכך במהלך השנים, בייחוד בעקבות מודעות ועיבוד פסיכולוגי; וחשוב מכול, יש לראות כל אדם כיחיד ומיוחד, מעבר לסכמה אבחנתית כלשהי, ובכבוד הראוי לו.

לסיום, ישנה סכנה של התבוננות ביקורתית או שיפוטית בגיבורים בעלי הפרעות אישיות. בעניין זה אדגיש כי עמדתי העקרונית בנוגע להפרעות אישיות אינה של שיפוט או ביקורת, אלא של רצון לעמוד על המנגנונים הנפשיים שבבסיסן, מעמדה של אמפתיה וראיית ההפרעה כמצב אנושי טבעי, לא נחות ערך. ככלל, נראה כי זו גם גישתם של היוצרים כלפי הגיבורים בעלי הפרעות האישיות ביצירות שבחרתי. בעניין זה אצטט אמירה יפה של בייקר ואחרים (Baker et al. 2008: 26), שלפיה "Fiction depathologises and rehumanises people" ("הבדיון חותר נגד תוויות של חולי ומדגיש מחדש את האנושיות של בני אדם") - בתקווה שגם בספר זה אצליח לספק התבוננות הומניסטית ולא פתולוגיסטית.