תן לישון, געציל!

פרק ראשון

נחמן מרכוס נדחף לתחילת הספר • חיי ניצלים בזכות היעדר טאקט • אני לא רוצה להיות כשלון מסחרי

 

יושב במטוס בדרך לבלגיה. צפוף לי. חם לי. כואבים לי הראש והאוזניים, ואני חושד שחיי בסכנה. הזמן לא זז, הנוף לא משתנה, הכל תקוע. תחושה של יייאוש, של איבוד במרחב הזמן.

נחמן לא מפסיק לדבר אליי מאז ההמראה. בכל דקה נושא חדש, אליו הוא עובר בלי למצמץ. כרגע הוא מדבר על כך שאני טועה, וכי הקב”ה מנהל את העולם כך שהוא כביכול פועל לבד על פי חוקי הטבע, ו’בדור שלנו אין ניסים גלויים’. באותה נשימה הוא מנתח את המודל הכלכלי של גני החיות בישראל ובלונדון, הפערים ביניהם, ומהו הפלאש המקצועי הטוב ביותר על מנת להאיר את דמות הקרטון במטווח, רגע לאחר שחטפה את הקליעה של החיים שלה והיא עדיין נעה קדימה ואחורה באקסטזה. הוא גם מסביר בדבקות את המינוח ‘פריים’, וכמה חשוב לצלם תמונות עם מכלול פרטים נכון. אוי, אלוקים.

נחמן מרכוס הוא איש ראוי ביסודו, מן הסתם, ופטפטן סביל בדרך כלל. לפעמים הוא מגזים בפטפטת, ואז רק פקקי אוזניים יעזרו. אין לי כרגע כאלו, אבל יש לי את נחמן. בנוסף לכל צרותיי, אני תקוע במושב האמצעי הצר, כלוא בין עיסאם ובין נחמן. אין לי לאן לברוח, והפוביה הישנה שלי ממקומות סגורים מתחילה לזקוף שוב את קומתה. הרעש הסטטי של זמזום המנועים לא ממש מיטיב עם מצבי הקשה.

נחמן לא מפסיק לרגע. עכשיו הוא ממלמל משהו על ההרים בנגב. רגע, הוא כבר עבר נושא. משהו על מילצ’וב. מה, מה הוא אמר בדיוק? הנה, עוד פנינת חוכמה מוזרה משהו: ‘געציל, תסתכל על הבחור היהודי בשורה תשע בצד ימין. הוא כנראה חסיד מילצ’וב, איכשהו. סוג של. בנוסף יש לו גם לוק צרפתי. הוא יודע להתלבש. בטח לא ישראלי’...

אהה. יש גבול לכושר הסבל שלי, והגבול הזה כרגע ממש ממש קרוב אליי. אין הרבה אנשים מסכנים ממני בנקודת הזמן הזאת. עכשיו נחמן מתכופף לעבר החלון כדי לצלם משהו, ובינתיים מקשקש לי באוזן שמאל, אוי ַויי איז מיר.

אין ברירה, אני חייב לנסות להתנתק מהמציאות הפיזית סביבי, אחרת אצא מדעתי. אני מוציא את המחשב הנייד, מקיש את הסיסמה: אינס אכט. השבח לקל עליון, המחשב נפתח. אני צולל בו זי ְבן פיר, צֵווי ְדריי ללא שום טאקט, וכותב לתוכו על הסיוט שאני בתוכו כרגע, העיקר לברוח לאנשהו, וזה... עובד.

לאט לאט הקול של נחמן באוזן שמאל הולך ונעשה מעומעם, וזה טוב.

לי, לא לנחמן. אולי זה בכלל לא משנה לו. יכול להיות שבלעדיי הוא היה מדבר למושב הריק באמצע. אני תוהה מה זה אומר לגביי.

אני חושב שזה היה בדיוק אז. הרגע ההוא בו החלטתי לכתוב את יומן המסע הזה. הרגע בו הבנתי שעל מנת להישאר שפוי, עליי להנציח את התלאות שצופן לי העתיד הקרוב ולתעד כל צעד ושעל מהמסע, גם אם אצטרך להתאמץ לשם כך. במקום יומן המסע הספרותי והקליל שחשבתי לכתוב, אצטרך לכתוב משהו אחר. אומנם הקוראים יקבלו סיפור טראומטי אפוף אימה, אבל אין ברירה, אחרת אצא מדעתי. אנשים שחוו קשיים משמעותיים בחייהם מספרים שהדבר היחיד שהחזיק אותם בתקופות הכי קשות היה מאמץ מנטלי מרוכז לדמיין את העתיד הזוהר הצפוי בהמשך. אני הייתי במצב חמור מהם, מהסיבה הפשוטה ששום עתיד לא זהר לקראתי. רק טיול לבלגיה, ועוד עם נחמן.

נחוש בקרבי ציווני לסֵפר. לכתוב. להנציח. להסביר איך הכל התחיל, ואיך מצאתי את עצמי בדרך לבלגיה, יושב במטוס הקטן של חברת קול בסטאייר, שובר את הראש ומחפש שם קליט לספרי, בעודי משמש כמאזין שבוי של נחמן. פירטתי הכל, מההתחלה, ממש מאפס, בעוד נחמן תוחב את אפו במסך וממליץ בחום שאכניס אותו עצמו לספרי מייד בהתחלה, ‘אחרת הספר שלך יהיה כשלון מסחרי, געציל’. בהברקה של רגע, הראיתי לו שהוא מככב בתחילת הפרק הראשון, כבר בכותרת. זה הזיז לו משהו, כי הוא נמלא בהערכה חדשה כלפיי, והשתתק בבת אחת, וושש.

מתברר שצדקתי, יש ניסים גלויים גם בדור שלנו.