פרק 1
22 במאי 2016
לא שמעתי את השעון המעורר של אשתי, אורית, אבל כשפקחתי את עיניי ראיתי שהיא כבר לא לידי. הנחתי שהיא מארגנת את הדברים לקראת פיזור הבנות במסגרות הלימוד למרות שסיכמנו שאני אארגן אותן באותו בוקר.
התמתחתי מתנוחת השינה שלי בשחרור אנחה והתיישבתי על המיטה לטקס הבוקר הקבוע שלי.
"1... 2... 3... 4..." ספרתי בקול רם. מזה כמה שנים שכך אני מתעורר משנתי וזאת לאחר שקראתי מאמר בו נכתב שגברים מעל גיל 40 נמצאים בסכנת התקף לב לאחר קימה מהירה משכיבת הלילה הממושכת. באותו מאמר המליצו לספור עד 12 בתנוחת ישיבה כדי להסדיר את זרימת מחזור הדם לפני התרוממות לעמידה.
"יאללה, אתה והשטויות שלך" שמעתי את אורית מקטרת שוב על מנהגי ההתעוררות שלי.
"למה זה מפריע לך?"
"זה לא, אבל זה שטויות".
"אם זה שטויות אז תתעלמי. למה את נותנת לשטויות להטריד אותך?"
"זה לא השטויות שמטרידות אותי, זה אתה. זה כל כך ניאנדרטלי להאמין למה שכתוב בעיתון. אני מצפה ממך ליותר".
"את יודעת" אמרתי אליה מחוייך "השיחה הזאת העבירה את 12 השניות שאולי הצילו את חיי. אני מודה לך וחייב לך אותם. את חיי. בחיי".
"יואב! תפסיק כבר עם השטויות שלך. קום וזהו!" היא שלחה לי חיוך שובבי והרימה את קדמת חולצתה כדי לחשוף בפניי את זוג השדיים היחיד במדינה שיכול לגרום לי לזנוח את מנהגי ההתעוררות שלי ולעוט עליה במהירות האפשרית.
רצתי וחיבקתי אותה בזרועותיי.
ראשי הסתחרר מהקימה המהירה ואשתי המדהימה תמכה בי כשאיבדתי את שיווי המשקל בחיקה המפנק.
"אתה בסדר?"
"כשאני איתך אני תמיד בסדר".
"אנחנו דביקים ומגעילים" היא אמרה וניתקה את חום גופה ממני תוך שהיא עוקפת אותי ונכנסת לחדר השינה.
"את חוזרת לישון?"
"נראה לי. אתה מתארגן על הבית?"
"כן, יפה שלי. תחזרי לישון" הוריתי לה והיא נעלמה בתוך חדר השינה בטריקת דלת.
"אבא!!!" אגם, הנסיכה שלי, קראה לי והנחתי שהיא התעוררה מקולות השיחה שלנו. צעדתי בהמשך המסדרון לכיוון פתח חדרה והבטתי בה. היא ישבה זקופה במיטתה בפיג'מה הוורודה שלה והייתה לא פחות מכליל השלמות.
"קראת לי, כבוד מעלתך?" שאלתי תוך שאני קד לכבודה קידה מוגזמת כדי להצחיק אותה אבל היא נותרה בארשת פנים רצינית מדי.
"אבא, היה לי חלום רע".
"ואמרת לחלום שאני לא מרשה לו להגיע לחדרך בלילה?"
"אמרתי" היא ענתה בתסכול ושילבה ידיה.
"ומה הוא עשה?"
"הוא עדיין לא הלך".
"מה היה בחלום שכל כך הכעיס אותך, נסיכה שלי?" עברתי לנימה רגישה יותר והתיישבתי לצדה כדי שתבין שאני מתייחס בחומרה לחלום השובב שסירב לצאת מראשה.
"בחלום לאמא היה בבטן תינוק".
"וקרה משהו לתינוק?" ניסיתי לקרוא בין שורות דבריה אך נכשלתי נחרצות.
"לא קרה לתינוק שום דבר בכלל".
"אז למה החלום היה רע?"
"כי אני לא רוצה שלאמא יהיה תינוק בבטן" היא אמרה וחייכתי לעצמי.
"את לא רוצה עוד אח?"
"לא, אני רוצה אחות".
"אביגיל לא מספיקה לך?"
"בכלל לא. היא לא נחמדה מספיק" היא ענתה והתגלגלתי מצחוק על רצפת חדרה.
נשקתי לאגם המתוקה על מצחה והבטחתי לה שחלום רע כזה לא יכול להתגשם במציאות של המשפחה שלנו.
בין כריתת החצוצרה שאורית עברה כשחוותה הריון מחוץ לרחם לבין קשירת החצוצרה שנותרה לה בניתוח הקיסרי של אביגיל, יכולתי להבטיח בלב שלם לנסיכה שלי שהיא לא תקבל תינוק חדש וגם לא תינוקת.
שמחתי לראות שאורית באמת הכינה את הבגדים בהם היא רוצה שאלביש את הבנות. היא לא עצרה בזאת. היא סידרה את התיקים שלהן ואפילו כריכי ארוחות הבוקר כבר היו מוכנים על השיש שבמטבח וחיכו לנו. האישה של חיי.
כל ההכנות שעשתה עבורי זיכו אותי בזמן חופשי בו הכנתי כוס קפה והתיישבתי במרפסת כדי לנשום את האוויר של תל אביב בבוקר אביב מקסים.
הרחוב החל להתעורר ומעט מאוד מכוניות חצו את שדה הראייה שלי אך לעומתן, הרבה מאוד אנשים החלו לבצבץ מפתח בנייני הדירות שלהם אל הרחוב ואל דרכם.
אירגנתי את הבנות בצורה הכי שקטה שהצלחתי להפיק עם שתי בנות בגילאי שלוש ושנה ויצאתי מלא אנרגיה לקראת יום החופש החודשי שלי מהעבודה.
"אני אצלצל בפעמון" אגם התעקשה כשיצאנו מדלת הדירה ורצה במהירות אל הדלת שבעברו השני של חדר המדרגות.
"להרים אותך?"
"לא. אצלצל בפעמון עם הפה" היא אמרה והחלה לצעוק 'דינג דונג' מחוץ לדלת משפחת כהן, שם היה המשפחתון של אביגיל הקטנה.
"איזה צלצול של נסיכה" ענת אמרה כשפתחה את הדלת.
"אבא הרשה לי לצלצל בפעמון" היא התגאתה.
"ואת צלצלנית מקצועית!" ענת חייכה אליה והושיטה ידיה לכיווני כדי לאסוף לזרועותיה את אביגיל.
"תשמרי עליה, כן?" אמרתי בציניות.
"אני לא יכולה להבטיח אבל אשתדל" היא ענתה בצורה הקבועה, כמדי יום, ונפרדנו מחוייכים.
"אבא, עכשיו הולכים למעון?" אגם שאלה כשחגרתי אותה בכיסא הבטיחות.
"בטח, נסיכה שלי".
"אתה כבר אמרת לשולי הגננת שאיתן מעצבן אותי?"
"לא, אבל אני חושב שאמא אמרה לה".
"אבל אתה לא בטוח שאמא אמרה לה?" הקטנטונת הזאת תהיה מנכ"לית מצויינת.
"לא. אני לא בטוח" עניתי בכנות אותה אימצתי לחיי ובה דבקתי מול כל מי שהתנהל מולי. מרגע שנולדה החלטתי שאתן לה את הכבוד הראוי לרמת האינטיליגנציה הגבוהה שהיא מפגינה ותמיד אומר לה את האמת.
"אז תגיד לה. תגיד לה בעצמך כשנבוא למעון".
"כרצונך, הוד מעלתך" הוספתי והשתתקנו כששירי ילדים, שהתרגלתי לאהוב, הנעימו את המשך נסיעתנו.
צעדתי יד ביד עם אגם במעלה השביל, דרך שער המעון אל זרועותיה של שולי הגננת.
"שולי הגננת, אני צריך לדבר איתך על משהו מאוד חשוב" אמרתי בדרמטיות כשהנסיכה שלי משתדלת להסתיר את חיוכה המרוצה.
"כן, אבא יואב?" היא ענתה בטון זהה.
"אני רוצה לספר לך שאיתן מאוד מרגיז את אגם בימים האחרונים".
"מאוד מרגיז" אגם חזרה אחרי מתוך חיבוקה החונק של שולי.
"אמא אורית כבר סיפרה לי על זה" היא אישרה את התקשורת הבריאה שיש ביני לבין אשתי והמשיכה "את זוכרת אגם? את זוכרת שביום שישי דיברנו שלושתנו יחד?"
"אני זוכרת אבל הוא עדיין מעצבן".
"אבל את זוכרת שהוא הבטיח לנסות?"
"ואם הוא לא יצליח?" היא שאלה והתמוגגתי מרמת הירידה שלה לפרטים.
שלחתי מבט לשעון והבנתי שאם אני רוצה להספיק להגיע לארוחת הבוקר עם החבר'ה אני חייב להיפרד מהנסיכה שלי.
"טוב, הוד מעלתך, נראה שצדקתי ואמא שלך כבר דיברה עם שולי הגננת".
"כן, אבל...".
"ונראה ששולי הגננת כבר דיברה איתך ועם איתן על הבעיה החמורה הזאת".
"כן אבא, אבל...".
"ונראה לי שאת כבר יודעת ששינויים לא קורים ביום אחד אלא כל פעם קצת" חתמתי ופניה נפלו. זה היה משפט שהיא שמעה ממני לא פעם ולא פעמיים ומפאת גילה הצעיר הסב לה תסכול רב.
שולי הגננת אישרה לי לעזוב את המעון על אף הרטינות של אגם וברגשות בכלל לא מעורבים סגרתי אחרי את דלת כיתת 'דובונים' ויצאתי לדרכי.
"וואו, איזה כבוד!" אבא של יפעת עצר אותי מיד כשיצאתי משער המעון "כבוד המנכ"ל הגיע אלינו" הוא הוסיף ספק ביראת כבוד ספק בלגלוג.
"עוד כמה זמן אבל... תודה רבה" עניתי בחשדנות. היה ברור לי שכשיתפרסם דבר זכייתי בקידום עליו התחרו בכירים רבים בחברה, הסובבים אותי יפקחו את עינם הצרה.
"ראיתי אותך אתמול בחדשות. אתה מצטלם נהדר".
"אני שמח שאתה מתמקד בעיקר ולא בטפל. אם כל שאר האנשים בארץ ישפטו אותי על פי איך שאני מצטלם אז קרוב לוודאי שאגיע רחוק בחיים".
"עוד כמה רחוק אתה רוצה להגיע? מנכ"ל חברת 'טכנוקום' לא מספיק לך?"
"אחי" אמרתי וכרכתי את זרועי סביב צווארו "מבחינתי רק השמיים הם הגבול!"
אנשים שעובדים כשכירים זוטרים לא יכולים להבין את רמת ההקרבה והמחוייבות הנדרשים ממנהלים בכירים כלפי מקום העבודה שלהם. אבא של יפעת לא יכול להבין את המחיר העצום שהמשפחה שלי שילמה כדי שאוכל לזכות בזכות להילקח בחשבון כשמגיעה הזדמנות קידום כמו זאת. הוא יכול רק לקנא ולחשוב לעצמו ששיחקתי אותה. אני זוכר את היום בו הודיע ביטון, המנכ"ל הנוכחי, שבעלי המניות החליטו להוציא אותו לפנסיה מוקדמת ואני זוכר בבירור את הרגע בו הודיעו לי ולחמישה מנהלים בכירים נוספים בחברה שאנחנו מועמדים לזכות בקידום המיוחל.
"אחי, כנראה שלא רק אני ראיתי אותך בחדשות" אבא של יפעת אמר והצביע בראשו לעבר זוג אמהות גרושות שעמדו מעבר לכביש ושלחו לעברנו חיוכים לא תמימים,
"אבא של יפעת" אמרתי בהדגשה מאחר שאת שמו לא ידעתי מעולם "מנשים כאלו אני מתרחק כמו מאש!" סגרתי את השיחה והתכוונתי לכל מילה.
גרושות בגילאי ארבעים ומעלה הן הזן המסוכן ביותר של נשים. הן לא רואות בעיניים ומוכנות לדרוס כל מי שיעמוד בדרכן במטרה להקים בית חדש, גם אם זה במחיר של הריסת בית קיים.
תמיד תהיתי אם הן רואות את האירוניה בכך שמישהי הרסה את הבית שהן הקימו ובתמורה הן עושות בדיוק את אותו הדבר למישהי אחרת.
דבר אחד היה לי ברור, את מה שיש לי בחיי לא הייתי מוכן לסכן תמורת שום זיון שבעולם.
"יאללה שלך, אדון מנכ"ל. אולי תשתיק כבר את הטלפון הסלולרי שלך? גם ככה אתה מתעלם מהרעשים שיוצאים ממנו" אלון הורה לי בשולחן ארוחת הבוקר אליה הצטרפתי קצת באיחור עקב הבירור עם שולי הגננת והשיחה עם אבא של יפעת.
"כן, נכון. אתה עדיין לא מנכ"ל. אולי תנצל את הימים האחרונים של השקט הנפשי שלך ותהנה מיום חופשי?" עומרי הוסיף וגם ניסה לחטוף את המכשיר מכף ידי.
"עזבו אותו... הוא מכור, אין מה לעשות. אי אפשר לדבר עם מכורים!" יקי הצטרף לחגיגה על חשבוני "עד שהוא לא יכיר בתלות שיש לו בהחזקת המכשיר הזה לא תקבלו ממנו את מלוא תשומת הלב". איזה משפט טיפוסי לבחור כמו יקי. אחד כזה שלעולם לא יגיע לשום דבר בחייו.
עיניהם של שלושת חברי הטובים נותרו נעוצות בי והתרצתי לבקשתם. השתקתי את מכשיר הטלפון הסלולרי וזכיתי לקול תרועותיהם אבל חייכתי בבוז אל מול הסיפוק שחוו מההצלחה חסרת המשמעות שלהם.
אני מוכן להודות שהדקות הראשונות באותה ארוחת בוקר היו מאתגרות. ידי נשלחה לא פעם ולא פעמיים לכיוון הטלפון הנייד, כדי לראות אם פספסתי משהו בחיי הוירטואלים, אבל בתום שעה וחצי של שיחה קולחת הצלחתי לא לתהות מה התרחש במציאות שמעבר ליום החופשי שלי מהעבודה כשאני מניח את העולם הוירטואלי מאחוריי. כעבור חצי שעה נוספת התפלאתי לגלות שאפילו למדתי ליהנות מהשקט.
"תגיד, עומרי, שמעת על בני?" אלון שאל.
"טוב, הוא היה חולה כבר בלימודים" עומרי הרגיש צורך לציין.
"נכנסת לפרוייקט גיוס ההון עבורו?" אלון הוסיף וחקר.
"נכנסתי אבל זה מרגיש לי מזוייף".
"למה? מה מזוייף בתמיכה בחבר חולה?"
"לא הייתי חבר שלו בלימודים, לא שמרתי איתו על קשר, למה שזה יעניין אותי לעזור לו להחלים?" עומרי התעקש בצדקתו ועמד על כך שאין לו סיבה לתרום למען בריאותו של בני.
"כי אתה בן אדם עם כסף ואתה יכול לעזור לאחרים?" יקי התערב ובין השלושה התעורר ויכוח טעון על מצבו הקשה של בני, חברנו ללימודים שחלה, ולאחרונה, לאחר שהתדרדר מצבו, הוא נאלץ לצאת במבצע התרמה כדי להתמודד עם העלויות הגבוהות הכרוכות בטיפול בו.
ניתקתי את עצמי מנושא השיחה והבטתי בהם. בחבר'ה שלי.
אלון היה חבר ילדות שלי.
הכרתי אותו בבית הספר היסודי ומעולם לא הסתכסכנו או רבנו. נותרנו חברים לאורך תקופת החטיבה, התיכון, הצבא, הלימודים וגם עכשיו, בחיינו הבוגרים. תמיד הערכתי את העובדה שהוא לא רק משכיל אלא גם מבין שללא עבודה מאומצת אי אפשר להגיע לגדולה. הוא למד וטרינריה וקרע את התחת כדי לחסוך הון התחלתי שיספיק להוות בסיס ללקיחת הלוואה גדולה. עם הסכום העצום שלווה הוא פתח מרפאה בסדר גודל שלא נראה כמותו במרכז תל אביב ומאז הוא חולש על התחום.
בתחילה הוא היה מבלה שם ימים ולילות וכשראה שההצלחה כבר בידיו הוא הוריד הילוך, פגש את אשתו והקים אתה משפחה מקסימה שאותה הוא מכלכל בצורה מכובדת ביותר.
את עומרי הכרתי בתקופת הלימודים לתואר השני שלי במנהל עסקים. כמו אז, גם היום, הוא פוחד מעבודה מאומצת ומעדיף לקבל תשלום על כלום ושום דבר. הוא מוכשר בצורה שלא תיאמן, בעל יכולת חשיבה אנליטית מדהימה ומתקבל לכל תפקיד אליו הוא מתראיין. הבעיה היא שהוא מחפש את החברות בהן העבודה מתבצעת בצורה הכי לא יעילה כדי שיוכל לבלות כמה שיותר זמן בחוף הים ולא מול המחשב.
לדעתי הוא צריך להוסיף לקורות חייו "מביא מזל נאחס" לצד "ניהול פרוייקטים" מאחר וכמעט כל פרוייקט שהתחיל לעבוד עליו קרס ונסגר לאחר כמה חודשים והוא מצא את עצמו מחפש מקום עבודה חדש.
את יקי הכרתי דרך אשתו, ניקול. אולי כדאי שאתרגל לקרוא לה גרושתו, ניקול, לאחר הטעות הנוראית שעלתה לו בנישואיו. בלילה של שתייה מרובה הוא נסחף, בגד באשתו עם המזכירה שלו במשרד ונתפס. בתוך פחות מחודש לא רק שאיבד את אשתו, הוא איבד את מקום העבודה שלו והיה קרוב מאוד להישלח לכלא באשמת אינוס תוך שימוש ביחסי מרות ומעולם לא ראיתי אותו מביע חרטה על כל העניין.
מעולם לא הבנתי מה מניע גברים לבגוד בנשים שלהם. בטח שלא הבנתי למה יקי צריך היה לבגוד בניקול. היא הייתה עוצרת נשימה. לפחות עד הגירושים ולפני שהדיכאון והפחמימות תפסו אותה. באמת שזה סיפור עצוב.
יקי התחבר לחבורה שלנו כבר לפני הרבה שנים והצליח לשמור על מקומו במפגשים גם לאחר הגירושים ואנחנו התרגלנו להתעלם מצורת הדיבור הבוטה שלו.
"חשבון בבקשה!" אלון הרים את ידו לעבר המלצרית וצייר תנועה מוכרת בכף ידו.
"ממשיכים לים, כן?" שאלתי כדי לוודא שאף אחד לא מעז לשבור את המסורת החודשית שלנו.
"ברור שהולכים לים" עומרי, שהיה מכור לחוף הים, אישר ויצאנו לדרך.
מאז ומתמיד, לא משנה מה עבר על כל אחד מאיתנו, פעם בחודש אנחנו דואגים להיפגש לארוחת בוקר ולאחריה משאירים את העולם מאחורינו ויושבים בחוף הים עד שעות אחר הצהריים. בדרך כלל ההתראות שבמכשירי הסלולר מפוצצות לכל אחד מאיתנו את בועת החופש ומחזירות אותנו לחיי השגרה. אני למשל, בימי החופש החודשיים שלי, חוזר מחוף הים, אוסף את הבנות מהמסגרות ומבלה איתן את המקלחות וההשכבות בזמן שאורית יוצאת לבלות עם החברות שלה עד השעות הקטנות של הלילה. ככה אנחנו לא מאפשרים לחיי השגרה לעייף או לתסכל אותנו. בעודנו מוקפים חברים גרושים או נשואים מתוסכלים, אנחנו בתחושה שכל אחד מאיתנו חי חיים מלאים בפני עצמו וביחד בנינו לנו חיי זוגיות ואני אוהב אותם. את חיי איתה.
עצרנו בחנות נוחות בזמן שמילאנו את מיכל הדלק, הצטיידנו בבקבוקי בירות וארטיקים ועד מהרה כל העולם נעלם ושוב היינו חבורה של בחורים חופשיים ונטולי דאגות היושבים במקומם הקבוע, ישירות על החול בחוף הים של תל אביב ומביטים על הגלים הנשברים על החוף.
טוב, אולי אני בעיקר התענגתי על אדוות הגלים בעוד האחרים שטפו את עיניהם בממתקים אחרים שהיה לחוף להציע.
"מה הבעיה?" יקי ניסה לשדל אותנו ליצור קשר עם שלוש בחורות שישבו לא רחוק מאיתנו "לדבר, רק לדבר איתן".
"אני לא מבין" אלון אמר לו מחוייך "אתה מנסה לגרום לכולנו להצטרף למועדון הגברים הגרושים שלך?"
"אלון, בחייך" הוא נופף לעברו בידו בזלזול "אף אחד לא התגרש בגלל ששוחח עם בנות בחוף הים" יקי המשיך בשלו.
"אחי, אם אתה חם עליהן, לך על זה. אני לא זז מפה" אמרתי אבל כולנו הופתענו כשעומרי קם ועשה בדיוק את מה שיקי הציע.
הוא ניגש אל שלושת הבנות, התיישב לצדן ונראה היה שהחלה להתפתח ביניהם שיחה ערה.
ישבנו על החול ולא הצלחנו להתרכז בדבר מלבד הבעות פניהן של הבנות למשמע דבריו של עומרי ופתאום החוף והחופש הפכו לרקע של מופע נועז. או אולי נואש.
"טיפש" אמרתי כדי לשבור את השתיקה.
"למה?" יקי לא הפתיע אותי בכלל עם השאלה שלו.
"כי זה סתם מיותר".
"בשביל הכיף, מה יש? בחיי, פעם היית הרבה יותר משוחרר".
"פעם הייתי צעיר. פעם היית נשוי. פעם. לפני השיגעונות והטעויות שלך".
"יאללה, מה אתה לחוץ? בסך הכל מדבר עם כמה בחורות בחוף הים".
"ואם היא מכירה את אשתו? ואם מישהי פה בחוף מכירה את אשתו ורואה אותו? ואם..."
"אם היה לו כל כך כיף עם אשתו הוא לא היה עושה את זה!" יקי קטע את דבריי.
"יקי, אין לך גבולות? אתה זה ששכנעת אותו להתחיל איתה" ניסיתי להראות לו את הסתירה בדבריו.
"בטח שאני שכנעתי אותו אבל... אותך לא הצלחתי לשכנע. למה זה?"
"כי אני לא צריך חיזוקים מבחוץ כדי להרגיש טוב עם עצמי".
"וכנראה שעומרי כן צריך" הוא אמר והשתתקנו.
יתכן שאין סתירה בדבריו.
ידעתי בוודאות שיקי לא היה מוצא טיעון שהיה משכנע אותי לקום וליזום קשר עם שלוש בחורות צעירות בחוף הים ואם עומרי השתכנע בכזאת קלות, כנראה שחייו לא מושלמים כפי שחשבתי.
"יאללה חבר'ה, בואו" עומרי נעמד וקרא לכיווננו.
"אחי, אני לא בעניין. באנו ליהנות בים, רק אנחנו. מה עכשיו בנות? בנות יש לי בבית" אלון אמר ושימח אותי על כך שאני לא לבד בדעה שכל המפגש איתן מיותר.
"יקי, אתה בא?" עומרי פנה לבחור היחיד מבינינו שהיה צפוי להסכים להצעה ולזרום איתו.
"הצעת פשרה, אחי. תגיד להן להצטרף אלינו" הוא אמר וכך מצאתי את עצמי יושב בחוף הים עם החברים הטובים שלי ושלוש בחורות שמעולם לא פגשתי וכנראה גם לא אפגוש.
שמחתי שלפחות רמת השיח יכלה להיות כזאת שנהניתי ממנה. אלו לא היו בנות עשרים מטופשות. ביני לבין עצמי הימרתי שהן בנות שלושים וחמש לפחות אבל אם הייתי בוחן את גילן על פי רמת המתיחה של עור הגוף שלהן, הייתי בהחלט מעריך אותן כבנות עשרים ומוסיף גם מחמאה מעומק לבי על שתייה מספקת שאיפשרה לעורן לשמור על גמישותו ובריאותו. שאפו.
בכל הזדמנות שמצאתי דחפתי לשיחה את העובדה שאני נשוי ואב לשתי בנות צעירות והשתדלתי מאוד שהן לא תשמנה לב לעובדה שעיניי נודדות ללא כל שליטה לכיוון בגדי הים המינימליים שהן לבשו.
"ומה הסיפור שלך?" היפה מכולן שאלה אותי בישירות.
"שלי?"
"שלך".
"אין לי סיפור".
"אז תמציא" היא ענתה בחיוך שובבי והצטערתי להרגיש שאני מתעורר מתשומת הלב שהעניקה לי.
"אספר לך סיפור" פתחתי בדרמטיות והיא הסתובבה לעברי כך שאדע בוודאות שאני מקבל ממנה את מלוא תשומת לבה והמשכתי.
"זה סיפור על בחור שעבד בתור מלצר במסעדה באזור הקריות כשהיה בכיתה י"ב. הוא היה מאוהב בצורה נואשת בנערה שעבדה איתו כמלצרית באותה מסעדה אבל לא ראתה אותו ממטר".
"למה לא?"
"היא חשבה שהוא טיפש. היא גם לא הייתה רחוקה מהאמת. כשהוא היה לידה הוא איבד את היכולת להפעיל את הראש בצורה אופטימלית ובהחלט הוציא משפטים טיפשיים.
כל ניסיון שלו להציע לה לצאת לדייט נענה בסירוב מחוייך שהותיר אותו עם טעם של עוד ותקווה לעתיד".
"סירוב שהותיר אותו עם טעם של עוד?" היא שאלה בהרמת גבה.
"סירוב מחוייך" הבהרתי והיא גלגלה עיניים בבוז שהרים אצלי כמה מגננות אבל המשכתי.
"לקראת סיום שנת הלימודים הוא ניגש לבחינה הפסיכומטרית והתגאה בפניה כשקיבל תוצאה מרשימה של שבע מאות ארבעים ושש נקודות".
"וואו, זה באמת הרבה" היא פתאום השתאתה למשמע הפרט המרשים הזה.
"נכון, זה מאוד מרשים" הסכמתי איתה.
"איזה שחצן אתה" עומרי התערב פתאום בסיפור וגיחך לעצמו.
"ידעתי! זה עליך?!" הבחורה, שהייתה מדהימה ביופיה, אמרה בפליאה.
"מה פתאום" שיקרתי "בדיוני לחלוטין. רוצה שאמשיך?"
"בטח, בטח, תמשיך... שחצן" היא השיבה מחוייכת ונבהלתי מהאושר שסיפקה לי היכולת להצחיק אותה.
"אותו בחור צעיר סיפר לאהובתו שהציעו לו עבודה כמדריך בבית הספר שמכין תלמידים לבחינות הפסיכומטרי ונראה שבקרוב יסיים את עבודתו כמלצר באותה מסעדה.
פניה של הנערה נפלו למשמע הבשורה דבר ששימח אותו מאוד מאחר והעיד על כך שהיא מצטערת שלא יפגשו לעיתים תכופות כל כך בקרוב. הוא החליט לנסות את מזלו פעם אחת נוספת והזמין אותה למדורת ל"ג בעומר עם חבריו. להפתעתו היא נענתה להצעה".
"מגעילה" היא פתאום אמרה.
"למה?" שאלתי, מבולבל. לא הבנתי איך זה המסר אליו היא הגיעה מהסיפור שלי.
"תמשיך עד הסוף ואז אסביר את עצמי בשמחה".
"אוקיי" אמרתי והמשכתי בסיפור על הנער שהייתי "מאושר וטוב לב הוא אסף אותה מביתה בערב ל"ג בעומר, בילה איתה לילה מציף חושים לאור מדורה רומנטית ולמד להכיר אותה אפילו יותר".
"יאללה, קשקשן" אלון, חבר הילדות שלי, התערב ודרש לתקן את העובדות, "התחרמנתם מול כולם בערך חמש דקות לאחר שהאש הודלקה. לא רק שלמדת להכיר אותה באותה מדורה, אתה ידעת אותה. במובן התנכי" הוא השלים וכולם התגלגלו מצחוק על חשבונה של אורית.
"הלו! תיזהר. אל תשכח שאתה מדבר על אשתי!" נזפתי בו ללא שליטה וחשפתי את אמיתות הסיפור.
"אז זה כן עליך?" היפייפיה שאלה.
"כן".
"וזאת אשתך?"
"ואם בנותיי".
"מעצבנת".
"ועכשיו תסבירי למה?" הזכרתי לה את הבטחתה.
קשה היה להתעלם מכך שחבריי ישבו בדממה וחיכו להסבר שלה בדיוק כמוני ובמיוחד לא יכולתי להתעלם מכך שהחיוכים מדושני העונג שלהם הטרידו אותי מאוד.
"לא יודעת. סנובית כזאת. לא היית מספיק טוב עבורה כשהיית מלצר?" היא החלה בהסבר המופשט שלה.
"זה לא זה... פשוט היא חשבה שאני סתום, כמו כל הנערים בגילנו, וכשגילתה שאני לא סתום אז פתאום הייתי קצת יותר אטרקטיבי".
"תקשיב, אני מכירה אותך חמש דקות ואני יכולה להעיד שאתה רחוק מלהיות סתום".
"עכשיו, כן. אבל אם היית מכירה אותי אז..." התחלתי לענות בהתגוננות אבל צחוקם המתגלגל של חבריי לא איפשר לי להמשיך.
"אחי, תירגע. אין לך מה להתאמץ. אין לך מה להתייחס בכלל למה שהיא אומרת" אלון אמר והרגיע אותי מהדחף להגן על כבודה של אורית "זה הרי ברור שאין לה מושג על מה היא מדברת".
"למה לא?" היא שאלה בעלבון.
"כיוון שמחמש דקות של שיחה איתו בוודאי שאפשר להסיק שהוא סתום" הוא השלים ושלח את כולנו לפרץ צחוק שהצליח לחתום את השיחה המתוחה.
כשנרגענו מפרץ הצחוק כל אחד פתח בשיחה נפרדת עם מישהי אחרת על נושאים שונים. השתדלתי להימנע משליחת מבטים לכיוון הבחורה היפייפיה שאיתגרה אותי בסיפור על תחילת הרומן שלי עם אורית וכשנכשלתי, והגנבתי מבט לעברה, שמחתי לגלות שהוא נענה בחיוך שובב שקשה היה לי להתנתק ממנו.
מהשיחה שהתנהלה בינה לבין עומרי למדתי ששמה נעמי, היא בת 27, עורכת דין בסניגוריה הציבורית בתל אביב.
היה ברור לי שכנראה גם היא לא סתומה אבל לא הצלחתי להבין מדוע היא מלטפת את עצמה בקצה אצבעותיה בקפל המבריק שנוצר בין רגליה בצורה שיכולה לסכן את שלומה כשהיא יושבת בחברת ארבעה גברים שהיא לא מכירה בחוף הים?
ההתראה ממכשיר הטלפון הנייד של אלון ניתקה את כולנו מהשיחה והחזירה אותנו למציאות.
"יאללה חברים, אני חייב להגיע בזמן ולאסוף את הבנות מהמסגרות היום" אמרתי בגאווה.
"למה אתם הולכים?" נעמי היפייפיה שאלה במבט מתחנן לעוד.
"אחי, בחייך... בוא נישאר עוד קצת" יקי ביקש ממני כשהבין שיש לו סיכוי לא קטן למצוא את דרכו אל תוך אחת מהחברות של נעמי.
"אין לי אפשרות לאחר, י'דפוק. הבנות יחכו לי ברחוב".
"אתה מפספס את היתרונות שבנישואים ותוקע את עצמך רק עם החסרונות. אתה נשוי, אז שאשתך תאסוף את הבנות!"
"אני נשוי ואני רוצה להישאר נשוי" תיקנתי את תפיסת העולם המעוותת שלו.
"יאללה, גם כן... גרוש זאת לא קללה" הוא ניסה להגן על כבודו.
"מה, אתה גרוש?" נעמי פנתה אליו.
"כן".
"ואתה מאושר?"
"לא" הוא ענה בלי לחשוב פעמיים ושוב כולנו התגלגלנו מצחוק.
משהו בישירות של יקי תמיד גרם לי לתהות אם הוא מתכוון להצחיק או שזה יוצא לו באופן טבעי.
"אתה חייב ללכת?" נעמי היפה חזרה ושאלה אותי.
"לא. אבל אני רוצה ללכת" שיקרתי.
"הוא חייב ללכת. אחרת אשתו תהרוג אותו" יקי המשיך והוסיף בבוטות. אידיוט. אם הוא היה מתאמץ פעם בשבוע לפזר או לאסוף את הילדים מהמסגרות, להיות איתם אחר הצהריים ולאפשר לאשתו לצאת ולהשתחרר מחיי השגרה עם חברותיה, אולי הוא לא היה במצב בו הוא נמצא עכשיו.
אולי הוא היה מאושר.
זה תמיד מצחיק אותי איך הוא לא הבין שקודם, לפני הגירושים, הוא היה עסוק מדי במשרד ולא התפנה לעזור בבית ואילו עכשיו צו בית המשפט מחייב אותו למצוא את הזמן ולבלות עם ילדיו פעמיים בשבוע.
אז... מה עדיף?
בלית ברירה הבהרתי לכולם שאני לא מתכוון להאריך את המפגש החודשי שלנו יתר על המידה ובשחרור אנחות חוסר שביעות רצון של כולם נעמדנו והתנערנו מגרגרי החול שנדבקו לפרטי הלבוש שלנו.
"שנחליף טלפונים?" נעמי שאלה בנימה שלא הייתי צריך להתאמץ כדי לזהות.
"לא. אני מצטער. אני נשוי באושר ומתכוון להישאר כך עד יום מותי".
"או יום מותה" היא ענתה בעוד חיוך שובב ששלח בי צמרמורת אסורה.
"או עד יום מותה" עניתי מחוייך בהסכמה מסוכנת.
"אז לכל מקרה? שאשאיר לך את מספר הטלפון שלי?" היא התעקשה לפתות אותי.
"לא. אני מצטער. את מדהימה ונהדרת ובכל מצב אחר בוודאי הייתי קופץ על ההזדמנות אבל אני מחוייב לבית ולמשפחה שלי. אני לא רואה מקרה בו אשתמש במספר הטלפון שלך".
"דינוזאור" היא קיבלה בכבוד את סירובי.
"יתכן".
"בוודאות" היא חידדה את התרשמותה מסירובי.
"בגאווה" קיבלתי על עצמי את התואר ונפרדנו בלחיצת יד.
הנסיעה עברה בדממה מוחלטת.
לא היה ברור לאן המפגש עם הבחורות הצעירות האלו שלח כל אחד מאיתנו ואולי דווקא היה זה נושא הנישואין, הפיתויים והבגידות, שבוודאי עמדו על הפרק מול כולם, ששלחו אותנו למחשבות עמוקות ולשתיקה רועמת.
הורדתי את עומרי בביתו שבקרית אונו, את יקי בדירת הרווקים שלו שבאזור בזל והמשכתי בנסיעה לכיוון המעון רק עם אלון.
"אתה אוסף את נועה?" שאלתי אותו.
"כן".
"אז אני נוסע בחזרה למעון".
"בטח" הוא ענה והמשיך לאחר שתיקה לא ארוכה "שתדע לך שהימים האלה שלנו, של הבנים, הם מה שמחזיק אותי בחיים".
"למה?"
"לא יודע אחי, השגרה. השגרה גומרת אותי".
"ואני בדיוק ההיפך" הפתעתי אותו. "אני חייב להגיד שהשגרה היא מה שמחזיקה אותי בחיים".
"באמת?!" הוא שאל, מזועזע מתשובתי. "כל יום לקום ליד אותה אישה, להתארגן ולצאת לעבודה, לסיים את היום ולנסוע הביתה בפקקים, להסיע לחוגים וימי הולדת, לקלח את הילדים, לראות איזה פרק בסדרה או סרט, להזדיין כל לילה במיטה בתנוחה מיסיונרית ולהירדם.
כל יום אותו הדבר. כל יום. זה גומר אותי".
"כל יום?" ביקשתי הבהרה.
"כל יום".
"אתם מזדיינים כל יום?"
"בתנוחה מיסיונרית" הוא ענה כאילו שזה אמור להפחית מההישג של זוג נשוי עם שלושה ילדים.
"אחי, אתה בכיין. אני חותם עכשיו על שגרה כמו שלך" עניתי כשאני מתגלגל מצחוק ומזלזל בטענותיו.
"למה, המצב כל כך שונה אצלכם?"
"לא כל יום" עניתי וניסיתי לחשב מספר שיכול להיות ממוצע הגיוני לכמות הפעמים בהן אורית ואני שוכבים "אולי פעמיים בשבוע".
"בתנוחה מיסיונרית ומשעממת?" הוא שאל והתחלתי להבין מהי השגרה עליה הוא מלין.
"האמת שלא. כשאנחנו כבר פורקים תשוקה אנחנו עושים את זה עד הסוף. במטבח, בחצר, באוטו... איפה שזה קורה".
"אז אני חותם עכשיו על פעם בשבוע אבל מלאת תשוקה" הוא הוסיף והותרנו לשתיקה למלא את החלל שוב.
נכנסנו ביחד אל המעון, אספנו את הבנות ונפרדנו בחיבוק חברי סמוך לרכב שלי.
חגרתי את אגם בכיסא הבטיחות והקשבתי לקולה הילדותי והמתוק כשסיפרה לי את חוויות היום שעברה. שרתי איתה כמה שירי ילדים שכבר יצאו לי מכל החורים והתענגתי על צורת החשיבה והראש החריף שלה.
"משטרה!" היא אמרה כשהתקרבנו לבניין המגורים שלנו.
"נכון מתוקה, משטרה" אמרתי וקימטתי את מצחי בדאגה כשראיתי מספר לא מבוטל של ניידות משטרה חונות מחוץ לבניין הדירות שלנו.
"הרבה משטרה" היא אמרה.
"כן. הרבה מדי משטרה" המשכתי לענות לה באדישות למרות שלבי החל לדפוק בחוזקה.
אז לא ידעתי שאלו יהיו הדקות האחרונות של חיי כפי שהכרתי אותם. אז לא ידעתי כמה אתגעגע לחיי השגרה שכל כך אהבתי. אז לא ידעתי כמה קל יהיה לאבד את מה שעבדתי כל כך קשה עבורו.
יותר מכל, אז לא ידעתי מה המטרה הנעלה ביותר בחיי... אבל לצערי, למדתי אותה על בשרי מהר מאוד.
