מינכן, גרמניה, אוקטובר 1990.
ריימונד דה־לואיז היה מת. בלי שום ספק. על פניו הלבנים, דמויי המסכה, נותרה רק הבעת תימהון. אפשר היה להבחין בפצע שעל מצחו רק מפני שהיה מוקף טבעת של סימני אבק שריפה, המאפיינת פגיעת ירי מטווח קצר. ריח הפורמלין היה בלתי־נסבל.
ידעתי מיהו. וידאתי את זהותו באמצעות השוואת תצלום שהיה ברשותי של אחד, ריימונד דה־לואיז, לפנים הדוממים של הגופה. מצאתי אותו.
הנקישה המתכתית של המגירות הנשלפות ממקרר הגופות ואור הפלורסצנט הקר שילחו צמרמורות בגבי. קשה היה לי גם לשמוע את הצליל הנוקשה של הגרמנית, אשר על־אף השתדלותו של הדובר להישמע אדיב, נשמעה כמעט עולצת.
"זה מה שהרג אותו," אמר האיש בחלוק הלבן ובכפפות הלטקס בהצביעו על פצע הירי. נתקפתי חשק עז להסתלק משם מייד. עם כל הכבוד, להקיא את נשמתי זה לא משהו שכלול בהגדרות התפקיד שלי. וזה לא בגלל הגוויות - ראיתי די מהן בחיי, כולל אלה ששיגרתי באופן אישי לגיהינום. זה היה בגלל הריח; צחנת המוות, ריח פורמלין וחומרי ניקוי. תמהיל הריחות הזה מסתנן תחת דלתות, נישא לאורך מסדרונות, נדבק לבגדיך, חודר לנחיריך ומהפך את קיבתך.
עזבתי במהירות את חדר המתים העירוני של מינכן ויצאתי לתוך אוויר אוקטובר הצונן. עלים מעטים עוד נותרו על העצים הגבוהים; ריח הסתיו נישא ברוח. הבטתי בשמים הצלולים, בעוברים ושבים חסרי הפנים, במכוניות החולפות, ונשמתי עמוק. התיק הזה עמד להיות שונה מכל שאר פעולות איסוף המודיעין שניהלתי בשירות ממשלת ארצות־הברית. הפעם לא מדובר רק בכסף, אלא גם בדם. מישהו התנקש בחייו של ריימונד דה־לואיז. זאת לא היתה תאונה - הוא הוצא להורג. הוא לא מת מחצבת, כמו שנוטים לחשוב בקהילת המודיעין. אדם לא הולך לתומו ברחוב במינכן וחוטף כדור תועה בראש. דה־לואיז היה המטרה. דה־לואיז היה גם המטרה שלי, ועכשיו הוא מת. מישהו שינה את כללי המשחק.
הלכתי אל מגרש החניה של המכון הפתולוגי וניגשתי אל המכונית שלי, ב־מ־וו כחולה ונוצצת שנשכרה בשבילי בידי בריגיטה ממשרד הנספח המשפטי בקונסוליה האמריקנית במינכן. כבר עמדתי להכניס את המפתח לחור המנעול ואז עצרתי. הוצפתי אדרנלין. חשתי אגלי זיעה מבצבצים על שפתי העליונה ועל מצחי למרות האוויר הצונן. הרגשתי שעלי להתעשת ולאזור את כוחותי. חיכיתי רגע, נשמתי נשימה עמוקה, ממושכת ופתחתי את דלת המכונית. זו היתה כמובן שטות מצידי לחשוש. כמקצוען בעל ניסיון הייתי אמור לדעת, שכדי למלכד מכונית, החונה במגרש חניה פתוח והומה אדם, בלי לעורר חשד, נדרשות יותר מעשרים הדקות שבהן שהיתי בחדר המתים. מלבד זאת המתנקש בדה־לואיז היה כנראה מחסל מקצועי עם מטרה קבועה מראש, ולא רוצח סדרתי. היחידים שידעו על המצוד שערכתי על ריימונד דה־לואיז ועל מאמצי לאתר את נכסיו היו ממשלת ארצות־הברית והמוסד הישראלי, מעסיקי הנוכחיים ומעסיקי הקודמים, והם לא נהגו לחסל אנשים בדרך זו; הם פשוט הכריחו אותם לקרוא את ספרי נוהלי השירות שלהם.
נכנסתי למכונית, סובבתי את המפתח בסוויץ' ונסעתי משם.
עד מהרה נרגעתי, אם כי נשארתי דרוך וסרקתי בעיני את הרחובות. כשעצרתי ברמזור אדום לכד משהו את תשומת־ליבי. כמה טיפוסים במרצדס כחולה, שחנתה בצידו השני של הרחוב, נעצו בי מבטים. משהו בהם עורר בי חשד אינסטינקטיבי, שהם לא חלק טבעי מהנוף. סצינה מסרט הוֹליווּדי כאילו הוקרנה מול עיני בהילוך מהיר: הבחור שחום העור היושב במכונית מזנק החוצה עם אקדח, צועק משהו בשפה לא־מובנת ומתחיל לרסס את השטח. אני רץ לתפוס מחסה, שולף את הברטה 0.22 שלי, מכוון בשתי ידיים, מרוקן מחסנית שלמה אל תוך ראשו וצופה בו מתמוטט בהילוך איטי.
ממרחק השנים חשבתי על דייב, המדריך הקשיש שלי בקורס המבצעי במוסד. "תמיד תירו במטרה להרוג. מטווח קצר ה-0.22 שלכם, עם הקליעים המהירים שלו וחודי העופרת הרכים שלהם, יעצור כל אחד, אם תרוקנו לתוכו את כל המחסנית. רוב הסיכויים שלא תקבלו הזדמנות שנייה. זה לא נשק תקיפה, אלא כלי הגנתי." ובחצי־חיוך הוסיף, "זכרו, במקצוע שלנו זה תמיד טווח קצר. אנחנו לא במדבר או בג'ונגל. כשרוצים להוריד מישהו ואין אפשרות להתקרב אליו, עושים את זה מרחוק עם רובה צלפים ומשתמשים בקליבר גדול יותר. אל תאמינו לאגדות שמספרים לכם על אקדחים בקוטר 0.38 או 0.45. זה טוב בשביל הוֹליווּד. הם כבדים, רעשניים, מסורבלים, והרתע שלהם מקשה לדייק בפגיעה. המקצוענים משתמשים בקליבר 0.22."
חייכתי לעצמי. קרוב לוודאי שהאנשים האלה הם עובדים זרים, תורכים או אלבנים, שממתינים לשובו של חבר מביקור בבית־החולים. האור ברמזור התחלף לירוק. העפתי עוד מבט קצר במרצדס, והסתלקתי משם.
אני איש של מציאות. כאן אני מרגיש חזק ובטוח. האתגר שבתיק הזה התחיל למצוא חן בעיני. יהיה בכך שינוי מרענן לעומת מאבק המוחות המתיש שאיפיין את המקרים האחרים שבהם עסקתי, אשר התנהל תוך התחקות אינסופית אחר מסלולי ניירת ודוּחות בנקאיים, שריח קפה שפוך עולה מהם, מסמכים שהושגו לא פעם בדרכי עורמה ומרמה. אפילו 'ההנדסה החברתית', המונח העכשווי התקין פוליטית לשאיבת מידע ערמומית ממקור, תתנהל במישור אחר. האקשן יהיה הפעם בזמן הוֹוה. בכל שאר החקירות שביצעתי בשירות ממשלת ארה"ב נקראתי לפעול לאחר מעשה, אחרי שהנוכל הסתלק עם הכסף, אחרי שהכסף הולבן, אחרי שעורכי־הדין ורואי־החשבון הטובים והיקרים ביותר קברו את הכסף עמוק במבוכי רשת סבוכה של חשבונות נאמנות וחברות־קש שנרשמו באיים אקזוטיים, עד שנדרש כורה מומחה כדי לחפור ולחשוף אותו. אני עצמי הייתי אחד מאותם כורים מומחים, לא חוקר מעשי רצח. רציחתו הפתאומית של היעד שלי העבירה את החקירה למישור אחר. אבל לא התלוננתי - השינוי היה מבורך.
הייתי צריך לדווח על ממצאי לדייוויד סטון, הבוס שלי במשרד המשפטים, וחשבתי שעדיף לעשות זאת מהקונסוליה האמריקנית בקו טלפון מאובטח. הרצח הפך את התיק להרבה יותר מציד כסף. אבל לפני כן נסעתי בחזרה למלון. הייתי זקוק למקלחת כדי לשטוף מעלי את צחנת המוות, ונזקקתי לשהוּת קצרה כדי לברר לעצמי אם הרצח אומנם רלוונטי לחקירה שלי, לפני שאני הולך אל הביורוקרטים שבקונסוליה.
נכנסתי לחדר האמבטיה בחדר, עמדתי מתחת למים החמים עד שעורי האדים וניסיתי להכניס סדר במחשבותי. חיפשתי את דה־לואיז כדי לאתר את הכספים שגנב. עכשיו מצאתי אותו, אך מציאתו לא קירבה אותי כהוא־זה אל הכסף, ואולי אף הרחיקה אותי ממנו. לבוש בחלוק מגבת של המלון, פתחתי את כספת החדר וטמנתי בה את המסמכים שקיבלתי מדייוויד סטון. הכול נראָה בהם שגרתי: גליון פרטים אישיים של דה־לואיז, שכלל תצלום ותיאור חיצוני שלו, קורות חייו, תצלום של רשיון הנהיגה שלו מטעם מדינת קליפורניה ודוח מסכם שנשלח מה-FDIC, הרשות לפיקוח על הבנקים. בשום דבר מכל אלה לא היה מידע סודי. היו אלה 'מסמכים לא מסוּוגים אך רגישים', כפי שנהוג לכנותם; אם ייפלו בידיים הלא־נכונות, עלולה החקירה להיפגע.
התלבשתי וכבר עמדתי לצאת מהחדר, אבל נמלכתי בדעתי. הרגשתי כאילו נכנסתי לסרט פעולה באמצע ההקרנה. הכול קורה מהר ועלי להבין מה מתרחש. קודם כול החלטתי, שזה הזמן לנקוט אמצעי זהירות. מראה גופתו של דה־לואיז השרועה על מגש מתכת בחדר המתים חידד את חושי. אלכס, המדריך שלי בקורס המבצעי במוסד, הדגיש תמיד, שעלינו לקיים את נוהלי הזהירות והבטיחות בכל זמן ובכל מצב. "בשטח" - זה היה הביטוי האהוב עליו, שמשמעו כל מקום שמעבר לשולחנות הכיתה שלנו - "הסתכלו תמיד סביבכם ושמרו על קשר עין עם הצוות שלכם. אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה ליד זה. לעולם אין לדעת מאין תבוא המכה. האדם שאתם לא רואים הוא זה שיפגע בכם. תמיד."
נטלתי מגזין תיירות שהיה מונח על שולחן הקפה, ובעמוד 20 מצאתי מאמר על אוצרות אמנות במזרח הרחוק. סימנתי באקראי פסקאות אחדות במאמר במרקר צהוב, הוצאתי את תיק המסמכים שלי מהכספת ונעלתי במקומו את המגזין. אחר־כך שמתי על דלת העץ, שהסתירה את דלת המתכת של הכספת, שׁערה שתלשתי מראשי. היה זה אלכס, שלימד אותי, שבמהלך פעולה מבצעית לא די לשמור על בטחון שדה, רצוי גם להטמין מוקשי הטעיה ליריב. הקטעים המסומנים במגזין יגרמו לכל חטטן שיצליח לפרוץ את הכספת לתהות מה כל־כך חשוב במאמר, שגרם לי לנעול אותו בכספת פלדה.
כספות חדרי מלון קלות מאוד לפריצה. אורחים רבים שוכחים את קוד הפתיחה הסודי, או עוזבים את המלון ומשאירים כספת ריקה אך נעולה. לכן מצוּידים כל קציני הביטחון בבתי־המלון במפתח ברגים קטן, שבאמצעותו הם מסירים את חזית המנעול האלקטרוני ופותחים את הכספת בפחות מדקה. וברור שכל אחד יכול להשיג מפתח ברגים כזה. הודות לאזהרה של אלכס, שנחרתה עמוק במוחי, לעולם אינני משאיר דברי ערך בכספת של חדר מלון. כספת מרכזית של בית־מלון אמינה ובטוחה הרבה יותר, משום שדרושים שני מפתחות כדי לפתוח אותה: מפתח אחד נמסר לאורח, והשני נשאר ברשות המלון. אף־על־פי־כן הורו לנו במוסד להשתמש בכספות מרכזיות של בתי־מלון רק לשמירת מסמכים המסוּוגים ברמת 'מוגבל' - שתי דרגות סיווּג מתחת ל'סודי'. אנשי המוסד הפועלים מחוץ לגבולות ישראל שומרים כל מסמך אחר בכספת השגרירות הישראלית המקומית.
אבל אני כבר לא עבדתי במוסד, והמחשבה שעלי לחזור לפעול על־פי ההרגל הישן עוררה בי מין פליאה. דה־לואיז כבר מת, אז על מה המהומה?
נטלתי את תיק המסמכים, ירדתי ללובי והפקדתי אותו בכספת המרכזית של המלון.
נסעתי בתנועה הסואנת של מינכן אל הקונסוליה האמריקנית. סביב הבניין היתה אבטחה הדוקה. שבועות אחדים לפני כן פלש סדאם חוסיין לכוּויית והמתיחות העולמית גאתה. ארצות־הברית הגבירה את רמת האבטחה בכל נציגויותיה בעולם, גם במדינות ידידותיות. מחסומי בטון סגרו נתיב תנועה אחד ומנעו מכלי־רכב להתקרב אל הבניין. התפוצצות מכונית־התופת בשגרירות ארצות־הברית בביירות ב-1982, שגבתה 19 קורבנות, עדיין היתה חקוקה בזיכרון.
מכל עבר נראו שוטרים גרמנים לובשי אפודי מגן אוחזים כלבי רועים גרמניים ברצועות מתוחות. בתום המתנה סבלנית בתור המשתרך של המבקשים להיכנס לקונסוליה, עברתי את גלאי המתכות והמשכתי אל דלפק הקבלה. מאחורי זכוכית עבה חסינת ירי ישב נֶחָת במדים. "כן, אדוני!" בקע קולו מהרמקול בטון שנשמע כאילו הוא עדיין במחנה הטירונות.
"באתי לפגוש את הנספח המשפטי," אמרתי והראיתי לו את תעודת עובד משרד המשפטים האמריקני.
"המתן, אדוני," אמר באותו טון והרים את שפופרת הטלפון. אחר־כך הושיט לי תג מבקר ופתח בלחיצת זמזם את דלת הזכוכית הכבדה שחצצה בין חדר הכניסה לבין הלובי.
"המשרד של מר לאבג'וֹי נמצא בקומה השלישית, אדוני, והמעלית בקצה הלובי."
"תודה," אמרתי בקצרה ונכנסתי.
צעירה בלונדינית גבוהה וסמוקת לחיים קידמה את פני כשיצאתי מהמעלית בקומה השלישית. תג עובדת הקונסוליה ועליו תמונתה היה תלוי על שרשרת מתכת דקה סביב צווארה.
"שלום, אני בריגיטה, מזכירתו של מר לאבג'וֹי," אמרה בחביבות, בשמץ של מבטא גרמני, "מר לאבג'וֹי לא נמצא כרגע במשרד, אבל הוא פה בבניין ואמור לחזור בקרוב. הוא יודע שאתה בא."
"טוב," אמרתי. "יש כאן משרד פנוי שאוכל לעבוד בו עד שמר לאבג'וֹי יחזור?"
בריגיטה הכניסה אותי לחדר ישיבות קטן, שבמרכזו עמד שולחן עגול ועליו מכשיר טלפון וסביבו חמישה כסאות. על הקיר היו תלויות תמונותיהם של הנשיא ג'ורג' בוש ושל מזכיר המדינה ג'יימס בייקר.
"איך מקבלים קו חוץ?" שאלתי.
"פשוט חייג 9, אבל אם אתה רוצה לטלפן לארצות־הברית, אתה צריך לטלפן אלי קודם כדי שאקיש את הקוד. הנה, אני אעשה את זה בשבילך." היא רכנה מעל כתפי, מחככת את שדיה הדשנים בצווארי, הקישה סדרת ספרות ופרשה, מותירה אחריה ניחוח פרחים נעים באוויר ורטט בתחתית עמוד־השדרה שלי.
טילפנתי לדייוויד סטון במשרד המשפטים בוושינגטון.
דייוויד היה בעיני בוס אידיאלי. הוא נראה כמו פרופסור מפוזר קלאסי, לבוש תמיד בחליפה מיושנת ועניבתו רפוּיה, וניחן בשכל חריף ובדקוּת הבחנה. הוא היה מוותיקי משרד המשפטים. בשלושים שנות שירותו צבר מוניטין של משפטן מעולה, מקצוען וישר כמו סרגל. בתום עשר שנים בתפקיד ראש המשרד להתדיינויות בינלאומיות קוּדם לתפקיד מנהל המחלקה לאיתור בינלאומי והשבת נכסים ולמלחמה בהלבנת הון. שם היו לו תקציבים שמנים, צוות עובדים שמנה 15 עורכי־דין ויד חופשית להשיב לארצות־הברית כספי מִרמה, למשל כספים שנצברו מהונאת בנקים וחברות ביטוח ושהולבנו מחוץ לארצות־הברית. ברוב תיקי החקירה נדרשו דייוויד ואנשי הצוות שלו להציל סכומים של עשרה עד עשרים מיליוני דולרים. אבל פעם בשנה בערך היו צצות פרשיות בסדר גודל של מאה מיליון דולר או יותר.
"דייוויד," אמרתי אחרי שהרים את השפופרת, "מצאתי את ריימונד דה־לואיז."
"מצוּין," אמר דייוויד. "איפה הוא?"
"במינכן." ולפני שהספיק להגיב הוספתי, "במקרר של חדר המתים העירוני. הוא שוכב במקפיא שלהם כבר כמה ימים."
כמעט יכולתי לשמוע את הגלגלים מסתובבים במוחו של דייוויד ומבצעים ניתוח בזק של העובדות.
"ממה הוא מת?"
"כדור בראש מזיק לבריאות," אמרתי ביובש.
"איך מצאת אותו?" שאל.
"זה מסובך, זהות משולשת," אמרתי במסתוריות.
"למה השאירו אותו בחדר המתים כמה ימים?" שאל דייוויד.
"עד כמה שהבנתי ממשרד המכון הפתולוגי, דה־לואיז לא נשא עליו תעודה מזהה. המשטרה הגרמנית עלתה על זהותו באמצעות מפתח חדר מלון שנמצא בכיסו. לקח להם זמן לאתר את המלון, כי שם המלון לא רשום על המפתח, והם נאלצו לשלוח בלשים לכל בתי־המלון באזור מינכן ולהשווֹת מפתחות. המשטרה מחכה להוראות מהקונסוליה הישראלית בנוגע לקרובי משפחה של דה־לואיז ולשאלה מה לעשות בגופה."
"אתה מתכוון, מהקונסוליה האמריקנית," תיקן דייוויד.
"לא, הישראלית. היתה לו גם אזרחות ישראלית, והוא נרשם במלון בשמו הישראלי. זאת זהות מספר שתיים."
"אתה בטוח שהגופה בחדר המתים היא של האיש שלנו?"
"כך זה נראה. עברתי על רשימת החפצים האישיים שהמשטרה מצאה בחדרו. היו שם כמה מסמכים משפטיים שעוסקים בהתמוטטות הבנק שלו בקליפורניה, וגזיר עיתון ובו דיווּח על היעלמותו הפתאומית מארצות־הברית. חוץ מזה הוא נראה כמו התצלום שלו, רק חיוור יותר. לדעתי זה הוא, אבל את הזיהוי הסופי יעשו קרובי המשפחה שלו."
"כדאי שתיידע את האֶף־בּי־אַיי," הוספתי, "כי יכול מאוד להיות, שמשטרת מינכן לא מוּדעת בכלל לצורך להודיע רשמית לממשלת ארצות־הברית דרך האינטרפּוֹל."
"למה?"
"כי במלון הוא נרשם בשמו הישראלי. מה הסבירות שמשטרת מינכן תבדוק את רשימת המבוקשים של האינטרפּוֹל בהקשר של הנרצח הזה?" השבתי. "רק אם הם יצליבו מידע וימצאו שארצות־הברית מחפשת גבר ששמו הנסתר ומראהו החיצוני זהים לאלה של הנרצח, רק אז יש סיכוי שהם ידווחו לרשויות החוק שלנו."
"או.קיי."
"עכשיו כשאתה יודע, אולי תרצה להפיץ את החדשות ברשת הפנימית של הדיווח במשרד המשפטים ולהרוויח כמה נקודות לטובת המשרד שלך," הצעתי.
דייוויד התחמק ממה שנראה בוודאי בעיניו כהצעה מגונה."אני מבין שכבר דיברת עם המשטרה הגרמנית. ידוע לך מי עוד, חוץ מאיתנו, חיפש אחריו?"
"עוד לא דיברתי עם המשטרה," אמרתי, "אבל במכון הפתולוגי הראו לי את דוח המשטרה שהגיע עם הגופה לנתיחה שלאחר המוות. הוא כלל עדות של עובר אורח, שאמר כי ראה את דה־לואיז עומד ליד קיוסק עיתונים, ואז התקרב אליו בנסיעה רוכב אופנוע לבוש אוברול עור שחור וחבוש קסדה שחורה, עצר ליד דה־לואיז, ירד מהאופנוע, שלף אקדח, ירה בו פעם אחת בראש מטווח של מטר או מטר וחצי והסתלק בנסיעה."
נתתי לו רגע לעכל את המידע והוספתי, "זה נראה כמו חיסול מקצועי, לא שוד או משהו כזה."
"המכון הפתולוגי הרשה לך לראות את דוח המשטרה?" שאל בהפתעה.
"טוב, הפקיד היה זקוק לקצת עידוד, אבל בסוף הוא התפשר על תמונה של בנג'מין פרנקלין."
דייוויד שתק רגע, כאילו הבטיח לעצמו את האפשרות להכחיש בעתיד, שעובדי מדינה אמריקנים מסוגלים להפר חוקים של מדינות זרות ולהחליק שטרות של מאה דולר לידי עובדי ציבור. לא היתה לי בעיה עם זה, כל עוד דייוויד העלים עין מכל מיני עבֵירות פעוטות שנאלצתי לבצע מפעם לפעם. נתתי בו אמון, וחשוב יותר, הוא נתן בי אמון. שנינו ידענו, שאם העסק מתחרבן, התיק נופל עלי.
"הדוח לא היה בגרמנית? איך קראת אותו?"
"במאמץ."
לא רציתי לפרט בשלב זה, שהצלחתי גם לצלם את הדוח ושתרגמתי אותו, מלה מלה, באמצעות השליטה הבינונית שלי בגרמנית בשילוב עם מילון טוב.
"נשמע כאילו עלית על המסלול הנכון," אמר לבסוף. "שלח לי דוח בכתב בהקדם האפשרי. אני אשלח עותק לחטיבה הפלילית, לידיעתם. אם אשמע משהו רלוונטי לחקירה שלך, אשלח לך מִזכר דרך הקונסוליה."
יצאתי מחדר הישיבות הקטן וניגשתי אל שולחנה של בריגיטה. הבוס שלה עדיין לא חזר. היו לי דברים דחופים יותר לעשות, ולכן הודיתי לבריגיטה ויצאתי מהקונסוליה.
פתאום קלטתי כמה התגעגעתי לימי במוסד, לריגושים, לפעילות. אז לא חשבתי כך. שלוש שנים ארוכות הייתי שם, בשיעורים אינסופיים, באימונים ואחר־כך בפעילות.
"אלה מכם שייסיימו את הקורס יהיו המובחרים ביותר," לא נלאה אלכס לומר שוב ושוב במבטאו האמריקני. בעצם, הוא נולד בקנדה, אבל בשבילנו, הצוערים בקורס המוסד, כל בעל מבטא כזה היה אמריקני, ולא משנה מה היה מוצאו האמיתי.
גוּיסתי באוניברסיטה, שבה למדתי אחרי שלושים חודשי שירות מלאי ריגושים בצה"ל. הייתי טרף קל.
"אנחנו רוצים לדבר איתך," פנה אלי גבר שמנמן בעל שיער מקליש, כסוף עם עבר בלונדיני. הוא אמר "אנחנו", אבל היה לבדו. "מי זה 'אנחנו'?" חשבתי כשהבטתי בו בסקרנות משועשעת. "על מה?" שאלתי אותו לבסוף, ואת עצמי שאלתי אם הוא לא קשור איכשהו למישהי שביליתי איתה שבוע קודם ושסירבה להגיד לי איפה היא גרה בגלל שהוריה לא מרשים לה לצאת עם 'גברים מבוגרים'. הייתי בן עשרים ומשהו והיא בת שש־עשרה, ואלו היו שנות ה-60 בתל־אביב.
טון דיבורו נעשה ידידותי. "אני מיכאל ממשרד ראש הממשלה. רציתי לדעת אם נוכל לשוחח כמה דקות."
נכנסתי בעקבות מיכאל לקפטריה בבניין גילמן. המקום נודע לשמצה בקפהו הדלוח ובשולחנות הפורמייקה הדביקים והמתנודדים. ישבנו בפינה מרוחקת, אף כי המקום היה ריק באותה שעה, ואני הבטתי במיכאל וחיכיתי שיפתח.
הוא ניגש ישר לעניין. בקול נמוך, כמעט לא־נשמע, אמר, "בדקנו במשרד ראש הממשלה את הרקע שלך, ולדעתנו, ייתכן שתהיה מועמד מתאים להליך המיון, שבסיומו, אם תעבור אותו בהצלחה, תוזמן להצטרף אלינו." לטעמי, היו יותר מדי התניות במשפט הזה, והוא נשמע כמו מבוא לחוזה. נאלצתי לרכון לפנים כדי לשמוע את המשך דבריו. הוא הדיף ריח טבק ואקווה־וֶלווה, מי הגילוח הפופולריים שנמכרו אז בשק"ם.
הבטתי בפניו, אחר־כך בשולחן הקטן המתנודד בינינו ואמרתי, כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר, "משרד ראש הממשלה? אני סטודנט באוניברסיטה; למה שמשרד ראש הממשלה יתעניין באחד כמוני?" שיחקתי את הטמבל. ידעתי טוב מאוד, ש'משרד ראש הממשלה' הוא שם קוד למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.
השמועות שהתרוצצו בקמפוס, שהמוסד מזמן סטודנטים למבדקי מיון במטרה לגייסם, היו אפוא נכונות. זה היה לפני מלחמת ששת־הימים. לאחריה, כל דבר שהיה לו קשר, ולוּ הרופף ביותר, לצבא או לשירותי הביטחון והמודיעין, התקבל בהסכמה מוחלטת, שלא לומר בהערצה. לפני 67', לעומת זאת, היה המוסד נטול אותה הילה של מצוּינוּת ומסתורין שממנה נהנה אחר־כך. ידענו בקמפוס שהמוסד קיים, אבל התעניינו יותר בשירים החדשים של הביטלס, או בשערוריית המין־תמורת־סודות של קריסטין קילר בבריטניה. ישראל של טרום מלחמת ששת־הימים היתה מקום קטן ושליו, ללא אש"ף, ללא טרור, ללא שום סכנה מתקדרת באופק.
"כשתסיים את לימודיך," אמר מיכאל, "תקבל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים. השליטה שלך בשפות, וכישורים נוספים, וכמובן גם הרקע הצבאי שלך, עושים אותך מועמד ראוי בעינינו. לעת עתה אני לא יכול להוסיף שום דבר על מה שכבר אמרתי, אבל אם תהיה מעוניין, צלצל אלי למספר הזה." הוא נתן לי פתק עם מספר טלפון בתל־אביב.
"מה ידוע לכם על העבר שלי?" שאלתי מופתע. הרגשתי צביטה עצבנית בקיבתי.
"כל מה שיש לדעת," אמר. התשובה לא סיפקה אותי. רציתי שהוא יהיה יותר ספציפי. רציתי גם לוודא שאין זו מתיחה. היו המון מתיחות בפקולטה בתקופה ההיא, כולל אחת שבה שוכנעה סטודנטית שחורת שיער בשנה א' בחוג לתיאטרון, שמפיק סרטים רוצה לפגוש אותה בקשר לתפקיד בסרטו הבא, אבל נאמר לו שהיא ג'ינג'ית. למחרת היא הופיעה בקמפוס עם שיער כתום.
בכל מקרה רציתי לדעת עד כמה העמיקו בחקירת הרקע שלי. ככל שהתחקיר מעמיק יותר, הצעתם רצינית יותר.
"ספר לי מה אתה יודע על הורי," הצעתי.
מיכאל נעץ בי מבט ממושך ואמר, "אביך, הארי, בא לפלשתינה ממזרח אירופה ב-1918. הוא היה פעיל ציוני ברוסיה ועלה לארץ כחלוץ חדור תחושת שליחות. בהתחלה עבד כפועל בפרדסים ובסלילת כבישים, עד שחסך די כסף כדי לנסוע ללונדון ללמוד משפטים. אחרי שסיים את לימודיו חזר לתל־אביב, וביחד עם שני עורכי־דין נוספים ייסד את אחד ממשרדי עריכת־הדין הראשונים בתל־אביב. להמשיך?"
"לא. זה מספיק."
הופתעתי לגלות, שמיכאל קרא גם את התיק האישי שלי באוניברסיטה. לא ידעתי אם להתגאות בכך שמישהו טרח להתעניין בי, או אם להתבייש בהישגי האקדמיים הבינוניים למדי. ולמה בדיוק התכוון במילים 'כישורים נוספים'? קיוויתי, שהכישרון שלי להקסים את מזכירות הפקולטה או את המרצות כדי להשיג טובות הנאה אקדמיות ואחרות, אישיות יותר, לא נחשף. לא עלה בדעתי אז, שהסגולה או המגרעת הזאת היתה גורם חשוב בתהליך המיון.
נזכרתי בסרט ג'יימס בונד שראיתי שבוע לפני כן. מכוניות מהירות ונשים קלות דעת. מוצא חן בעיני, חשבתי.
למחרת טילפנתי אל מיכאל. לא טילפנתי אליו באותו יום, כי לא רציתי להצטייר כלהוט. הטלפון צילצל פעם אחת ואשה ענתה, "כן?"
לא שלום, לא הזדהות כלשהי, רק "כן" סתמי. ביקשתי לדבר עם מיכאל. האשה ירדה מהקו, בלי "רגע" או "תמתין, בבקשה" - רק דממה. חשבתי שזה די אידיוטי. התגובות האלה מציגות אצטלה נלעגת של מסתורין: אנחנו חשאיים, אבל אתה אינך אמור לדעת זאת.
מישהי אחרת עלתה על הקו ואמרה, "מיכאל לא פנוי כרגע, אבל אני יכולה לטפל בזה בינתיים. מה תשובתך?"
"כן," אמרתי בקול נשנק. "זה כן," אמרתי שוב, מכחכח בגרוני, "הייתי רוצה להתקבל." היא רשמה את שמי ואת מספר הטלפון שלי, אמרה שהם ייצרו איתי קשר, וניתקה. הורדתי באיטיוּת את השפופרת לעריסתה. השיחה הותירה אותי תוהה. לא ייתכן שהם כאלה נבובים.
חלפו ימים. הציפייה המתוחה לטלפון התחלפה בתחושה שהם בעצם לא מעוניינים בי. ההתלהבות שלי מכל העניין הלכה ודעכה. הרגשתי, שכבר לא באמת איכפת לי אם אתקבל למוסד. התחלתי לעשות תוכניות אחרות.
ואז הגיע מכתב במעטפה רשמית צהבהבה פשוטה, לא על נייר מכתבים רשמי. מכתב תמציתי, בעצם הודעה מודפסת במכונת כתיבה, שבה נדרשתי להתייצב להערכה פסיכולוגית בביתה של פסיכולוגית בצפון תל־אביב.
ד"ר דבורה כצמן היתה אשה שמנה עם שניים־שלושה סנטרים בסוף שנות הארבעים לחייה, אם כי ייתכן שהשפמפם שלה ביגר אותה קצת. ייתכן גם שהפנים שלה ידעו ימים יפים יותר. ואולי לא. הקימור כלפי מטה של שפתה העליונה גרם לה להיראות כאילו היא מריחה כל הזמן ריח רע. אולי היא החליטה, שכל עוד יש לאנשים בעיות, לפסיכולוגים לא יהיו בעיות קיום. נכנסתי בהיסוס למשרדה והתיישבתי לפני שולחנה.
על אחד הקירות היו תלויים כמה ציורי נוף קיטשיים; קיר אחר כוסה במדפים, שהספרים שעליהם נראו מאובקים כאילו לא נפתחו שנים. בלי גינוני פתיחה ניסתה מייד להלחיץ אותי, לגרום לי להרגיש אי־נוחות, למחוק לי את החצי־חיוך המתנשא מהפרצוף. היא פתחה בשאלות אישיות מביכות על עניינים משפחתיים ועל חיי המין שלי וירדה לפרטי פרטים. האם היא באמת צריכה לדעת איך אני מאונן, או שזה נועד לסיפוק הסקרנות הפרטית שלה? אחר־כך היא הראתה לי כתמי דיו על נייר וביקשה שאתאר מה ראיתי. משום־מה, כל העניין לא נראה לי כמו מבדק פסיכולוגי אמיתי, כמו אלה שעברתי בצבא. התחלתי לחשוד, שלמעשה המבדק הוא חלק מהתצפית שלהם על ההתנהגות שלי במצבי לחץ.
כעבור שלוש שעות הייתי בחוץ. היא נחרתה בזכרוני כמישהי שאני לא רוצה לזכור, אבל לא מסוגל לשכוח. השלב הבא היה בדיקה רפואית, ואחריה באה שורה של מבחנים וראיונות.
הילת המסתורין המרגשת, שאפפה את תהליך הקבלה שלי, החלה להתעמעם. הייתי בעיצומו של תהליך שנמשך חודשים ארוכים, שבו עורטלתי שכלית ונפשית. הקושי לעמוד בכך ללא תמיכה או תמריץ הלך וגבר.
בהודעה טלפונית שנמסרה להורי הצטוויתי להתייצב לריאיון אישי. הכתובת היתה ברחוב צדדי בקצה הדרום־מזרחי של הקריה. משרדי הממשלה והצבא באזור שכנו בבתי החווה הנושנים של שרונה, המושבה שהוקמה בשלהי המאה ה-19 בידי מיסיונרים גרמנים. כשהייתי ילד נהג אבא שלי לקחת אותי לטיולים רגליים בשרונה, לראות את פריחת ההדרים בין הבתים המכוסים גגות רעפים והעטורים קיסוס. לאחר קום המדינה והפיכת המקום למרכז צבאי וממשלתי, התפוגג קסמו. חומה מאבן גיר מכוסה קיסוס הקיפה את הבניין שאליו הוזמנתי, שהיה ככל בנייני הממשלה באזור. על השער היה שלט מנחושת: 'המחלקה לשיתוף בינלאומי'. צילצלתי בפעמון. קול נשי בקע מרמקול נסתר: "כן?"
"אני דן גורדון; באתי לריאיון."
תשובה לא קיבלתי, אבל כעבור דקה נפתח השער וגבר נמוך וקירח בגיל העמידה ניגש אלי וביקש שאתלווה אליו. עברנו דרך מבוך של מסדרונות צרים, יצאנו בדלת אחורית אל חצר פנימית ובה שלושה עצי לימון, חצינו אותה ונכנסנו לבניין אחר. הוא נכנס למשרד קטן ואני אחריו.
הוא פנה אלי ואמר, "שמי שני. חכה כאן, בבקשה." ישבתי והוא יצא מהחדר.
סקרתי את הסביבה, אבל לא היה הרבה מה לראות. החלון היחיד השקיף אל החצר עם שלושת עצי הלימון. אף כי בדרך לכאן עברנו על פני אי־אלו משרדים, לא ראיתי נפש חיה במסדרון האפלולי. מלבד הכיסא שלי היו בחדר שולחן עץ פשוט ועוד שלושה כסאות. על אחד הקירות היה תלוי תצלום של לוי אשכול, ראש הממשלה דאז.
הדלת נפתחה. שני גברים - אחד מהם מר שני - ואשה צעדו פנימה. קמתי.
"שב." הדובר היה איש גבוה כבן 60 עם שיער לבן ופנים שזופים. ישבתי. האשה הזכירה לי את המורה שלי לביולוגיה בתיכון. היא לבשה מין חליפת שׁרד משנת תרפפ"ו ונראתה כמו חברת הוועד הפועל.
שני פתח. "בוקר טוב, דן. זומנת לכאן היום כדי לאפשר לנו להתרשם ממך באופן אישי. עד כה ראינו רק דוחות."
הוא ראה את סימני השאלה בעיני. "כולם חיוביים," הוסיף. "ספר לנו מדוע אתה מעוניין להצטרף אלינו." הוא אמר "אלינו", לא "למוסד". למעשה, איש לא אמר את המלה המפורשת במהלך כל מבדקי הקבלה שלי. תהיתי למה.
ברור שיכולתי לתת תשובה פשטנית כמו, "אתם פניתם אלי, שכחת?" אבל זה לא היה הזמן או המקום להתחכמויות. "קוסם לי האופי הבינלאומי של העבודה," אמרתי. "אני סקרן מטבעי; אף פעם לא מקבל דברים כפשוטם. השירות הצבאי שלי עזר לי להכיר כל מיני תכונות אופי שלי, כאלה שבוודאי מופיעות בתיק האישי שלי, או שאין שום בעיה לעלות עליהן במבחנים המגוּונים שעשיתי. אולי לא בכולן אני גאה, אבל הן חלק ממני."
לבן השיער הינהן ועילעל בניירות שלפניו.
"דן," אמרה האשה, "אמור לנו מהי התכונה הכי שלילית שלך."
"אין לי סבלנות לאידיוטים," אמרתי בלי היסוס.
"וזהו?" היא לא ויתרה.
"לא. אני גם מעדיף לעבוד באופן עצמאי ולא כחלק מצוות, ואני מתקשה למלא הוראות טיפשיות בלי לערער עליהן קודם, לפחות בראשי."
"אז לדעתך אתה מוסמך לקבוע מהי הוראה טיפשית?" אמרה בנימה ביקורתית.
"לא," מיהרתי למזער את הנזק, "ברור שלא, אבל יש לי היגיון בריא ועקרונות. אם החושים או השכל הישר שלי אומרים לי שמשהו בעייתי, אני שואל שאלות. אני בטוח שראיתם את התיק הצבאי שלי. אף פעם לא נשפטתי על סירוב פקודה או על אי־מילוי הוראה, למרות שהשתתפתי במבצעים לא מעטים שתבעו ציות מוחלט לפקודות. אם אתם מחפשים מישהו שימלא תמיד כל פקודה בלי לשאול שאלות, אני לא האיש המתאים. מצד שני, אם התכונות שמתאימות לתפקיד הן חשיבה מקורית ומוח חקרני, אז אני האיש."
האיש לבן השיער שישב במרכז צוות המראיינים חייך. נראה שהתשובה שלי מצאה חן בעיניו.
"טוב, התוודענו לאופי שלך, עכשיו הייתי רוצה לשמוע על השקפותיך הפוליטיות." שוחחנו על פוליטיקה. התרשמתי, שהוא לא באמת מעוניין לשמוע את דעותי; הוא רק רצה לוודא שאני לא קיצוני, לכאן או לכאן. כעבור שעה תם הריאיון.
"אתה תשמע מאיתנו," אמר מר שני כשליווה אותי החוצה. שבועות חלפו, ולא שמעתי מהם מלה. ואז, כשכבר ממש לא ציפיתי לזה, שמעתי דפיקה על הדלת בבית הורי. הייתי בבגד־ים, בדרכי אל החוף. מיכאל נכנס, התעלם מהופעתי ומהבעת ההפתעה על פני וביקש שאצטרף אליו לפגישה.
לא שאלתי שאלות. לבשתי את בגדי ונסעתי עם מיכאל. עשר דקות אחר־כך היינו במטה המוסד בקריה. הלכתי אחריו והתבקשתי להמתין בחדר ישיבות ריק מאדם. דקות אחדות אחר־כך נכנסו מיכאל ומר שני, ושני לחץ את ידי ואמר בחיוך רחב, "איחולי, התקבלת!"
הייתי כל־כך מופתע, שלא ידעתי אם לשמוח או להצטער. על־אף הציפייה זה היה פתאומי. מיכאל נתן לי ערימת מסמכים לחתום עליהם. "זאת הצהרת סודיות," ציין ומסר לי שני דפים. "קרא אותה בעיון, כי היא תישאר בתוקף עד יום מותך, אפילו אם עזבת כבר את המשרד." ריפרפתי על ההצהרה. היו שם איומים למכביר, שמאסר ממושך הוא הקל שבהם, על מה שיקרה לי אם אפר את שבועת הסודיות. חתמתי. באותו רגע לא ממש תפשׁתי, שהדקות הספורות הללו יובילו אותי אל הפרק המרתק ביותר בחיי.
הקיץ רק עמד בפתח, אבל תל־אביב כבר היתה מהבּילה. הבשורה הגיעה בדיוק בזמן. ביולי הקרוב הייתי אמור לסיים את הלימודים, ועם תואר ראשון ביחסים בינלאומיים היה אפשר לעשות מעט מאוד דברים מחוץ לאקדמיה או לממשלה.
"מה בנוגע לתוכנית שלך ללמוד משפטים ולהצטרף למשרד שלי?" שאל אבא שלי כששמע את החדשות.
"היא תצטרך להידחות קצת," אמרתי. התשובה לא היתה לרוחו, אבל הוא לא אמר דבר. באותו רגע לא חשבתי, שהקצת הזה יימשך שנים.
ביום הראשון לשירותי הובילו אותי אחר כבוד אל הארכיון. אלפי תיקי קרטון נודפי ריח עובש קידמו את פני. "לא נורא, כך מתחילים כולם," ניחם אותי מיכאל כשראה את פרצופי העגום. אחרי חודשיים התחלתי להבין את המתרחש. קראתי תיקים אינספור, ופתאום התבררו לי עובדות, שהיו לעיתים שונות בתכלית מאלו שהתפרסמו מעת לעת בעיתונות, על אירועים מסתוריים בחוץ־לארץ. שישה חודשים אחר־כך, הגיע הזמן לקורס המבצעי. "אתה במחזור הראשון שעובר קורס מעין זה," נאמר לי.
במועד שזומנתי ארזתי כמה חפצים ולקחתי אוטובוס למחנה האימונים של המוסד, כ-30 קילומטרים מצפון־מזרח לתל־אביב. המתקן שכן בתוך בסיס צבאי בלב אזור חקלאי, מוקף פרדסים ובתים קטנים עם גגות רעפים אדומים. היה בו מסלול נחיתה ששימש את חיל האוויר הבריטי עד שנת 1948. מאז איכלס הבסיס כמה יחידות עילית של צה"ל. מאחורי שער וגדר מתכת בגובה שלושה מטרים ניצבו כמה מבנים חד־קומתיים. ריח זבל פרות עמד באוויר, ושום שלט לא הכריז על שם המקום.
הראיתי לשומר בעמדת בטון קטנה את מכתב הזימון שלי. הוא ביקש תעודה מזהה עם תמונה, התבונן בפני, הרים טלפון ומילמל משהו. אחר־כך הינהן ופתח את השער החשמלי, שנע במסילתו באיטיוּת חורקת. צעדתי לתוך המחנה.
מנהטן, ניו־יורק, ספטמבר 1990.
נכנסתי למשרד, ולאן, מזכירת המשרד, הושיטה לי אוגדן מסמכים. "זה הגיע הרגע," אמרה. נטלתי את האוגדן ונכנסתי למשרדי. ישבתי ליד שולחני וקראתי את המכתב המצורף.
משרד המשפטים של ארצות־הברית
המחלקה לאיתור בינלאומי והשבת נכסים ולמלחמה בהלבנת הון
ווֹשינגטוֹן די־סי 20530
מזכר
אל: דן גורדון, עורך־דין חוקר
מאת: דייוויד סטון, מנהל
תאריך: 15 בספטמבר, 1990
הנדון: ארצות־הברית נגד ריימונד דה־לואיז
אני מעביר את התיק לטיפולך.
הנדון, ריימונד דה־לואיז, נולד בבוקרשט, רומניה, ב-15 ביולי 1927.
מקום הימצאו: כתובת ידועה אחרונה: שדרות גלנדייל 21-44, לוס־אנג'לס, קליפורניה 90021. כתובת נוכחית: לא ידועה.
הנדון נמלט מארצות־הברית זמן קצר לאחר שבביקורת של ה-FDIC, הרשות לפיקוח על הבנקים, התגלה גירעון בסך 90,000,000$ ב'פירסט פֶדֶרַל בנק אוף וֶוסטווּד', קליפורניה, בנק שהנדון שימש בו יושב־ראש מועצת המנהלים ונשיא והיה גם בעל המניות העיקרי שלו. הרשות לפיקוח על הבנקים ביטחה את הפקדונות בבנק, ולאחר קריסתו שילמה לבעלי הפקדונות החזר עד סך של 100,000$ לחשבון. מבדיקתם עולה, שנמצאו ראיות מספיקות לכך, שהגירעון לא נבע מטעות חשבונאית או מהצטברות של הפסדים, אלא היה תוצאה של מעילה, קרוב לוודאי של ריימונד דה־לואיז. עד כה לא נתגלו כל העברות כספים בינלאומיות חשודות של סכומים גבוהים, או כל ראיה אחרת למקום הימצאו של הכסף החסר. ההיבטים הפליליים של הפרשה הועברו לטיפול התביעה הפדרלית בקליפורניה, וזו הורתה לבולשת הפדרלית לפתוח בחקירה. חבר מושבעים גדול יושב בימים אלה על המדוכה ושוקל אם להגיש כתב־אישום כנגד דה־לואיז בגין שורה של עבירות, לרבות הונאה והלבנת הון. מאחר שבאֶף־בּי־אַיי סבורים, שדה־לואיז יצא מגבולות ארצות־הברית, תימסר הודעה מתאימה לאינטרפול אם וכאשר יוגשו כתבי־אישום.
הרשות העבירה את הטיפול בנושא למשרדנו, כדי שנאתר את דה־לואיז ונשיב את הכסף החסר. אנו חושדים, כי הכסף הוברח בידי דה־לואיז אל מחוץ לארצות־הברית והולבן באמצעות תאגידים זרים. לרשות לפיקוח על הבנקים ולמשרד המשפטים אין ידיעה על מקום הימצאו הנוכחי של ריימונד דה־לואיז. לוט: דוח הרשות בצירוף נספחיו וכן דוח האֶף־בּי־אַיי.
נא דווח על ממצאיך למשרד זה.
עברתי על עשרים עמודי דוח הרשות לפיקוח ועל שלושת עמודי דוח הבולשת הפדרלית. תחקירים יסודיים מאוד, אבל חסרי שורה תחתונה, קרי: איפה הכסף והיכן ריימונד דה־לואיז? אם דה־לואיז או כספו נמצאים מחוץ לגבולות ארצות־הברית, אני אמור לספק תשובות לשאלות אלה.
מדוּח האֶף־בּי־אַיי עלה, שאשתו ובנו הבוגר אינם יודעים היכן הוא, או כך לפחות טענו. הנחת העבודה של הגופים החוקרים היתה, שהוא עזב את ארצות־הברית. גם לי זה היה ברור מייד. מנסיוני ידעתי, שהם תמיד מסתלקים. השאלה היתה לאן - להשתזף באיי בהאמה? להמר במונטה קארלו? לעשות סקי בסאן מוריץ? סביר להניח, שעם 90 מיליון דולר בכיס הוא לא יברח לחור עלוב ולא יתגורר במלון בעל כוכב אחד, שבו נותנים לך תמורת תוספת של דולר אחד מלכודת עכברים לחדר. סביר להניח, שהברנש הזה מעדיף לשמור את כספו במחשכים ואת עצמו באור השמש. הבעיה היא שיש עשרות מקומות כאלה בעולם.
רשמתי פתק ללאן:
אני מצרף לעיונך את תיק ארצות־הברית נגד ריימונד דה־לואיז. טלפני בבקשה לאיש הקשר שלך ברשות ההגירה והאזרוּח ובקשי לקבל את התיק שלהם על האיש. מסרי להם את מספר הביטוח הסוציאלי שלו, המופיע בתיק הרצ"ב. הנ"ל יליד רומניה, שהתגורר בארצות־הברית, ולכן חייב להיות לו תיק ברשות ההגירה והאזרוּח. נסי להוציא מהם את התיק שלהם לפני סוף המילניוּם.
דן.
בפעם האחרונה שביקשתי תיק מרשות ההגירה חיכיתי חצי שנה. "זה חור שחור שם," אמר לי פעם עובד ותיק במשרד המשפטים. "אם אתה לא מכיר מישהו במשרד המסוים שאותו אתה צריך, אתה לא קיים. הם טובעים בים של עבודה ועובדים בתקציב כל־כך מצומצם, שהם פשוט מסתכלים דרכך כאילו אתה שקוף. מספרי שלוחות הטלפון שלהם נשמרים בסוד אפילו מפני סוכנויות ממשל אחרות. אם חס וחלילה הגעת למִרכזת הטלפונים שלהם, תקבל רק מענים קוליים אינסופיים. אתה יכול להקיש את כל האפשרויות שיוצעו לך, אבל לעולם לא תדבר עם גוף חי, מישהו שיש לו דופק."
לאן נכנסה למשרדי. "דן, דיברתי עם רשות ההגירה ומסרתי להם את מספר הביטוח הסוציאלי שהגיע עם תיק דה־לואיז. הם בדקו במחשב והתברר, שהמספר הזה שייך לאדם עם שם אחר לגמרי."
"בקשי מהם את התיק בכל זאת," אמרתי, "אני רוצה להיות בטוח."
או שהקשרים של לאן ברשות ההגירה היו הדוקים במיוחד, או שהתיאור שקיבלתי על אי־יעילות הרשות היה מוגזם. כך או כך, להפתעתי הגמורה, היה התיק על שולחני בתוך יומיים. פתחתי את קלסר הקרטון הישן וקראתי את תוכנו.
ברונו פּוּפֶּסקוּ, נולד בבוקרשט שברומניה ב-15 ביולי 1927. הוא נכנס לראשונה לארצות־הברית עם אשרת תייר ב-1957 וביקש מייד מקלט מדיני, בתואנה שחייו יהיו בסכנה אם ישוב אי־פעם לרומניה. פּוּפֶּסקוּ טען, שהמשטרה החשאית הרומנית חשדה בו שהוא "פרובוקטור בשירות המערב המנוּון". בבקשתו לקבל מקלט מדיני, כמו גם בשאר המסמכים, לא היה כל רמז לכך, שאומנם היה פעיל פוליטי ברומניה. התיק גם לא הכיל כל עדות מסייעת, שיהיה בה כדי לאשש את טענתו בדבר חשש מרדיפה על רקע פוליטי. אולם בקשתו נענתה והוענק לו מקלט מדיני.
האם פופסקו הוא דה־לואיז? בדקתי פעם נוספת את תיק רשות ההגירה והשוויתי אותו עם המסמכים שהגיעו מדייוויד סטון. היו שם כמה נתונים זהים: תאריך הלידה, מקום הלידה, מספר הביטוח הסוציאלי ותאריך הכניסה לארצות־הברית. ייתכן, אם כן, שפופסקו שינה את שמו לדה־לואיז אחרי שרשות ההגירה סיימה לטפל בו. רשמתי לפני לבדוק את העניין.
כל הסיפור נראה לי משונה. איך השיג פופסקו אשרת תייר לארצות־הברית? שנת 1957 התאפיינה במתיחות גוברת בין המערב לבין הגוש המזרחי. זמן לא רב לפני כן פלשה ישראל לחצי־האי סיני בתחומה של מצרים, אשר נהנתה מחסות סובייטית. הפלישה היתה חלק ממהלך מתואם, ששולב במתקפה אנגלו־צרפתית, וישראל סירבה בתחילה להיכנע לתביעות ברית־המועצות ולסגת מסיני. בפולין התקוממו באותם ימים סטודנטים ופועלים. בהונגריה הגיעה התסיסה הפוליטית לשיאה בשלהי 1956, ופרץ שם מרד, שהסובייטים דיכאו אותו בטנקים ששיגרו לשם. המלחמה הקרה היתה בשיאה. ארצות־הברית הגבילה כניסת מבקרים מארצות הגוש המזרחי, מחשש שמרגלים ומחבלים יסתננו אליה במסווה של תיירים.
באווירה הפוליטית הזאת צריכה היתה להיות לקונסול האמריקני סיבה טובה להעניק לפופסקו אשרת כניסה לארצות־הברית. גם בקשתו למקלט מדיני לא היתה משכנעת ולא נתמכה, כאמור, בשום ראיות. כיצד בכל זאת הצליח פופסקו לעשות זאת?
עילעלתי בדפים המצהיבים והגעתי למסמך סיכום בכתב־ידו של פקיד רשות ההגירה, אשר בחן את הבקשה למקלט מדיני. כמעט פסחתי על מידע שנכתב בתחתית עמוד מקופל והסתתר בין הנתונים האישיים השגרתיים:
"דרכון: רומני, הונפק בבוקרשט, רומניה, 21 בפברואר, 1947, תקף לחמש שנים. אשרת כניסה כתייר לארצות־הברית ניתנה בקונסוליה האמריקנית בתל־אביב, 23 בנובמבר, 1957. תאריך הגעה לנמל־התעופה אַיידלווַיילד, ניו־יורק, 14 בדצמבר, 1957."
"מרתק," מילמלתי לעצמי בהפתעה. מה פתאום ישראל? מה הקשר? בשום מקום אחר בתיק או במסמכים האחרים שקיבלתי לא היתה כל התייחסות למוצאו האתני ולא נאמר שהאיש הגיע לישראל. מוזר מאוד, חשבתי. תוקף הדרכון הרומני שלו פג ב-1952, ולא היה כל אזכור לכך שהדרכון חודש. מדוע הטביע הקונסול האמריקני בתל־אביב, ב-1957, חותמת ויזה בדרכון שתוקפו פג ב-1952? זה בלתי־אפשרי. מוכרח היה להתרחש משהו נוסף, משהו שלא קיבל ביטוי בקלסר הצנום הזה. הרי אי־אפשר לחדש פתאום דרכון חמש שנים אחרי שתוקפו פג. השאלות והאפשרויות חלפו בראשי החשדן, עד שעייפתי. עותק הדרכון לא נמצא בתיק, כנראה מפני שמכונות צילום היו מצרך נדיר ב-1957. החשדות שהחלו להתעורר בי ייאלצו לחכות למידע נוסף.
התיק של רשות ההגירה לימד, שפופסקו קיבל מקלט זמני, עד שתושלם בדיקה מעמיקה של הבקשה שהגיש. כעבור חודשים אחדים אושרה הבקשה, וב-8 במרס 1958 הוענקו לו 'גרין קארד' ומעמד של תושב קבע. כעבור חמש שנים, ב-4 ביולי 1963, קיבל פופסקו אזרחות אמריקנית. התיק לא הכיל כל תיעוד נוסף.
משהו מסריח, חזרתי ואמרתי לעצמי, כאילו הרחתי צחנת עכברוש מת, אבל לא יכולתי לאתר בדיוק את מקומו.
הזזתי את התיק הצידה, נשענתי לאחור ועצמתי את עיני, כדי לחסום את אורות המשרד הבוהקים. אם פופסקו הוא דה־לואיז, הוא היה בישראל, דווקא שם. בתחילת דרכי במשרד המשפטים של ארצות־הברית עבדתי רק על עניינים משפטיים שהיו קשורים לישראל. בהדרגה התרחבה עבודתי לחקירות בינלאומיות לשם איתור והשבה של נכסים שהושגו בדרכי מִרמה ושהיה להם איזשהו קשר לישראל, אבל עם הזמן קיבלתי תיקי חקירה שלא היה להם כל קשר ידוע עם ישראל. התיק הנוכחי היה הראשון שחיבר עניין לא־ישראלי לכאורה עם ישראל, אם כי הקשר היה דק כחוט השערה.
טילפנתי לביתו של בני בישראל.
"הלו," אמר קול של גבר בעברית.
"שלום, בני," אמרתי, והמשכתי בלי לחכות לתשובה, "זה דן."
"רק רגע," אמר הדובר, "זה לא בני; אני אקרא לו." שמעתי אותו צועק, "אבא, זה בשבילך."
אבא? אדם מבוגר קורא לבני אבא? בפעם האחרונה שראיתי את ליאור, הבן של בני, הוא היה בן עשר. אבל זה היה, תפשׁתי פתאום, לפני עשר שנים.
"ערב טוב," אמר קול בעברית.
"שלום, בני," אמרתי בעברית, "זה דן. מה שלומך?"
"סוחבים."
"והמשפחה?"
"נסחבת."
"מה שלום בתיה?"תמיד חיבבתי את אשתו.
"מה אני אגיד לך, פעם אני עוד אחטוף דלקת ריאות בגללה."
"למה?"
"כי כל פעם שהיא שרה במקלחת אני צריך לצאת למרפסת כדי שהשכנים לא יחשבו שאני מרביץ לה," אמר, והבנתי שהוא לא השתנה.
"אני צריך עזרה."
"אני פה."
"תראה," אמרתי, בטון מתנצל משהו, "מדובר בהיסטוריה עתיקה. אתה מוכן בבקשה לבדוק מה ידוע לכם על אחד, ברונו פופסקו, שנולד ברומניה ב-15 ביולי 1927. ייתכן שזה אחד בשם ריימונד דה־לואיז שאנחנו מחפשים. יש לי יסוד להניח, שהוא היה בישראל בנובמבר 1957."
"מה הוא עשה?" שאל בני בסקרנות, "גנב משהו?"
"כן," אמרתי, "תשעים מיליון דולר."
"זה הכול? פקסס לי מה שיש לך, ואני אראה מה אני יכול לעשות."
"תודה, בני," אמרתי, "אם זה יצליח, ארוחה טובה על חשבוני."
בני מילמל משהו. הוא ידע מה זה אומר בשבילי. כשומר מצווֹת אכל כשר בלבד, ותל־אביב אינה משופעת במסעדות שהן גם כשרות וגם טובות.
"אתה בא לכאן בזמן הקרוב?" החליף נושא.
"אם תיתן לי סיבה טובה למסור לווֹשינגטון. ממילא תיכננתי להביא את הילדים לביקור משפחתי, אבל התוכנית הזאת נדחית בינתיים," אמרתי. "אגב, אני מבין שליאור הוא שענה לטלפון."
"כן, כן," אמר בגאווה לא מוסתרת, "הוא בחופשה קצרה מהצבא."
"בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא שיחק בלֶגוֹ על השטיח בסלון," אמרתי.
"עכשיו, בצבא, הוא משחק בצעצועים יותר יקרים," אמר בני. "אני אטלפן אליך אם אגלה משהו."
בנימין פרידמן היה עוף מוזר בקורס צוערי המוסד. הדתי היחיד בין שנים־עשר צעירים חילוניים. הוא היה בנם של זוג ניצולי שואה, שהחזיקו חנות מכולת במרכז תל־אביב. ביקרתי שם לפעמים עם בני בתקופת הקורס. אמו, לבושה בשמלות ארוכות וחובשת פיאה נוכרית, עמדה מאחורי מקרר מצרכים גדול שתיפקד גם כדלפק.
שמתי לב, שבני היה נבוך בכל פעם שקפצנו לביקור במכולת המשפחתית. אמו היתה ניגשת אליו ושואלת, "אכלת כבר? בוא, תאכל פרוסת עוגה, אתה נראה חיוור." הגבר החסון נשאר בשבילה תמיד ילד הזקוק להשגחתה.
החנות שלהם היתה צפופה ודחוסה והדיפה ריחות חמוצים ודגים מלוחים שנשמרו בחביות עץ פתוחות. הריח גירה את תַאֲבוני, אבל מתוך סולידריות עם בני, שניסה תמיד לחמוק מנסיונות ההאכלה שלה, התאפקתי ולא חטפתי לי איזה מלפפון חמוץ.
בני לא עשה אף פעם עניין משמירת הכשרות שלו או מאי־יכולתו לעבוד בשבתות ובחגים. הוא ידע איך להתנהל בלי שהדברים האלה יפריעו לאיש וזכה להערכתנו. הוא הגיע לקורס המוסד מאמ"ן, שהיה כבר אז זרוע הביון הגדולה בישראל, האחראי לאיסוף מודיעין צבאי הנוגע למדינות ערב ולהגשת הערכת מודיעין תקופתית לראש הממשלה. בני סיפר לנו רק, ששירת כסרן באחד הגלגולים הקודמים של 8200, יחידת המחשבים והתקשורת החשאית של אמ"ן, שעסקה בהאזנה לרשתות אלחוט וטלפונייה, ביירוט תשדורות, בפענוח תוכנן, ובהסקת מסקנות מוּשׁכּלוֹת. עדיין מהדהדים באוזנַי דבריו של מאיר עמית, ראש המוסד, שהִרצה לפנינו ביום הראשון של הקורס: "שירות מודיעין אמור לאסוף מידע על כוונותיו של האויב ועל יכולותיו. נקודה. ממשלות המרחיבות את היקף התפקידים האלה מסתכנות באובדן שליטה, משום שלארגונים חשאיים יש דינמיקה משלהם." רק כעבור שנים הבנתי עד כמה צדק. עמית היה אז באמצע הקדנציה שלו כראש המוסד, ואין זה מן הנמנע, שאת המסקנה הזאת הפיק מהמאבקים המרים שניהל בראשיתה עם איסר הראל, קודמו בתפקיד, שבחש בקדרת הפוליטיקה הפנימית של קהילת המודיעין בתוקף תפקידו הרשמי כיועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין.
כעבור יומיים החזיר לי בני טלפון. "אני חושב שמצאתי את מה שאתה מחפש," אמר, מדלג על דברי הנימוסים. "לאיש יש היסטוריה מעניינת. יש לך עט ביד? מהרישום בישראל עולה, שהאיש הקרוי בפיך ריימונד דה־לואיז עזב את ישראל ב-13 בדצמבר 1957 עם דרכון רומני על שם ברונו פופסקו. חיפשנו גם תאריך כניסה לישראל. אבל הרישום בתקופה ההיא נעשה בכתב־יד ולא כלל מידע על סוג הדרכון שבו השתמש או על מספרו. על כל פנים, אדם בשם ברונו פופסקו, שנתוניו האישיים זהים לאלה של ריימונד דה־לואיז דנן, נכנס לישראל מתישהו בין מאי ליוני 1948. כמו שאתה יודע, אלה היו ימי קום המדינה, והרישומים לא היו מסודרים. אנחנו מסתמכים על רישומי הסוכנות היהודית, שתיפקדה כממשלה זמנית זמן קצר לאחר עזיבת הבריטים את הארץ ועד הקמת המדינה. מהרישומים שלהם עולה, שפופסקו הגיע באונייה לנמל חיפה ונשלח לשער העלייה, מחנה העולים שהיה ליד חיפה. שם קיבל תעודת זהות של עולה חדש. אחרי עשרה חודשים בערך החליף את שמו לשם בעל צליל ישראלי, כמו שעשו רוב העולים, וקיבל תעודת זהות עם שמו החדש, דב פלד." בני שתק רגע. "אתה מבין מה זה אומר?"
"כן," אמרתי בקוצר־רוח. "המשך."
"את האישור הסופי לזהות בין פופסקו ופלד מצאנו כשבדקנו במרשם האוכלוסין וראינו שאדם בשם ברונו פופסקו שינה ב-1949 את שמו לדב פלד, וב-1951 קיבל דרכון ישראלי בשם זה."
פלטתי נשימה עצורה.
בני הפסיק את השטף ושאל, "מה הבעיה?"
"בעיה? אין שום בעיה, זה נהיה מעניין מרגע לרגע. אבל, מנין לך הביטחון, שפלד־פופסקו ודה־לואיז הם אותו אדם?"
"אני בטוח בזה," אמר בני. "ב-1965 הוא נכנס לישראל עם הדרכון האמריקני שלו על שם דה־לואיז. בדיקת מחשב גילתה, שמקום הלידה ותאריך הלידה ושאר הנתונים האישיים שלו זהים לאלה של דב פלד. השווינו את התצלום שפיקססת לנו עם זה של פלד. דה־לואיז נראה בתמונה מבוגר יותר, אבל זה אותו אדם. אין שום ספק."
"מדהים," אמרתי. "זה מסביר למה לא הצלחנו למצוא אותו. יש לו, פשוט, שלוש זהויות: אזרח ארצות־הברית בשם ריימונד דה־לואיז, אזרח רומני בשם ברונו פופסקו ואזרח ישראלי בשם דב פלד. זהות משולשת."
"חכה," הוא אמר. "זה עוד לא הכול. כשתבוא אראה לך משהו עוד יותר מעניין."
אחרי השיחה עם בני טילפנתי לדייוויד סטון במשרדו בווֹשינגטוֹן. דייוויד ענה בעצמו, כהרגלו. הוא היה חף מגינוני כבוד.
"דייוויד," אמרתי, "אני צריך לנסוע לישראל."
"משפחה?" שאל בטון מבין.
"לא, הפעם בענייני עבודה בלבד."
"למה אתה מתכוון?"
"אני עוד לא יודע הרבה, אבל נראה לי שעליתי על עקבות ישנים של דה־לואיז בישראל. אני צריך לחקור את הכיווּן הזה יותר לעומק. בכל אופן, מאחר שעקבותיו מוליכים לישראל, אני מקווה לגלות יותר כשאהיה שם."
"או.קיי.," אמר דייוויד בקיצור. "אתה מכיר את הכללים. השגרירות שלנו בישראל וממשלת ישראל צריכות לאשר את הביקור שלך."
"אני יודע. הביורוקרטיה הזאת לגמרי לא הגיונית. הרי אני גם אזרח ישראלי, אז למה צריכה ממשלת ישראל לאשר את כניסתי?"
דייוויד נשמע רציני. "יש בכך היגיון מסוּים. אתה לא נוסע לישראל לביקור משפחתי; אתה נוסע בנסיעה רשמית מטעם ממשלת ארצות־הברית. ביקורים רשמיים חייבים לקבל את אישור המדינה המארחת, זה הנוהג המקובל. מלבד העניין של כיבוד הריבונות הישראלית, אתה מכיר את החוק האמריקני, שאומר כי פעילות של עובדים בשירות הממשל הפדרלי בארץ זרה מותרת אך ורק ברשות ראש הנציגות המקומית, קרי השגריר, או בהעדרו, סגנו. אם השגרירות באמת תרצה ללכת לפי הספר, היא תוכל לצרף נציג מטעמה שיתלווה אליך בכל הפגישות שלך."
"טוב, כבר היינו בסרט הזה," אמרתי. לא יכולתי להרשות, שמשגיח מטעם השגרירות יתלווה אלי לפגישה עם בני. בני ישתוק כמו דג מת. "אתה יכול לעשות משהו?" כמעט התחננתי.
"תראה," אמר דייוויד, "נגיד שאתה רק קופץ לביקור ופועל מתחת לרדאר. במקרה כזה אני יכול להשיג לך את אישור המדינה המארחת תוך שלושה ימים."
"אני בטוח שאתה מסוגל לזרז את זה, דייוויד," אמרתי באופטימיות.
"טוב," נעתר דייוויד, "שלח לי באקספרס את טופסי הבקשה לאישור נסיעה בתפקיד, ואני אחתום ואשלח אותם הלאה לאישור. צלצל מחר, אולי תקבל אור ירוק, ותוכל גם ליידע אותי אם תצטרך משהו נוסף."
"בסדר," אמרתי וניתקתי.
אם אצטרך משהו. איזו שאלה. אני צריך לדעת יותר על הדה־לואיז הארור הזה, האיש שהולך להרוס לי את החופשה המובטחת עם הילדים בישראל. עכשיו אני עומד לנסוע לשם בלעדיהם. ציפיתי לרעידת אדמה איומה כשאבשר להם את החדשות.
ביקשתי מלאן להזמין לי מקום בטיסה לתל־אביב למחרת, בהנחה שדייוויד ישיג את האישורים במהירות. נתתי לה גם חבילת טופסי בקשה ריקים לאישור נסיעה. היתה לי הרגשה, שהביקור בישראל יהיה רק תחילתו של מצוד בינלאומי אינטנסיבי אחרי דה־לואיז - הסכום הגדול שהיה כרוך בפרשה הבטיח זאת. יצאתי לאכול צהריים, וכשחזרתי הושיטה לי לאן את פרטי הטיסה.
"יש לך כרטיס לטיסת טי־וו־איי, שממריאה מנמל־התעופה קנדי ב-30 בספטמבר, שעה 18:30 ונוחתת בבן־גוריון בשעה 17:00 למחרת. הכרטיס אמור להגיע לכאן אחר־הצהריים."
"תודה," אמרתי, "תדאגי שדייוויד סטון יקבל את הטפסים לשם אישור המדינה המארחת ושכל שאר הניירת תמולא כמו שצריך. זכרי בבקשה לעשות את זה גם בכל פעם שאני עובר ממדינה למדינה. גם כך אני מפר כמה כללים, אז כדאי שאשמור על אלה שאפשר לשמור."
לאן לא הנידה עפעף.
