לפעמים, יותר משמתבגרים מחרמנים את בני גילם, הם מחרמנים מבוגרים. למרות שכולנו היינו שם, גיל הנעורים תמיד מתפקד כחידה עסיסית: מה לעזאזל עובר להם בראש? אין כמו התפוצצות של הורמונים, הרגשה בסיסית של "אף אחד לא מבין אותי" וסיר לחץ של בית ספר וקליקות חברתיות כדי ליצור דרמות זניחות במבחן החיים אך הרות גורל במבחן הרגע. העוצמות הרגשיות ותהפוכות הנפש הטינאייג'ריות הן בוננזה ליוצרים, לא משנה מאיזה ז'אנר. מ'התפסן בשדה השיפון' מעצב התודעה ועד 'אחת שיודעת' המבדרת בלי בושה. המכנה המשותף היחיד הוא טיפול מבוגר בחומרים של צעירים. זו הנורמה התרבותית.
הלנה הגמן הגרמנייה שברה את הנורמה כשפירסמה את 'תאונה עם אקסולוטל' בתחילת .2010בת 17 שכתבה רומן ביכורים על גיבורה בת .16 ומה שבת ה 16-הזאת מספרת בגוף ראשון: סקס אלים, סמים קשים, ילדים רקובים, מבוגרים רקובים מאוד. הארדקור שאפשר למתג כ"קולו של דור" ושצפוי להוליד רב מכר וכוכבת תקשורתית. כשנוספה לזה גם שערורייה, זכויות התרגום נחטפו. הגמן, כפי שהבחין קורא ערני, העתיקה קטעים שלמים מבלוג של מישהו, עיבדה אותם לפי צרכיה ושילבה אותם בספר כאילו היו פרי עטה, ללא כל קרדיט. יותר מזה, כשהתגלה הטריק המסריח, לא הבינה הצעירונת על מה המהומה. מה לילדים שגדלו על אינטרנט ולזכויות יוצרים? דם חדש הוזרם אל הדיון המתמשך על פניה של התרבות ופניו של הדור בעידן הרשת. מה שאי אפשר לומר על תרומתה הספרותית של הגמן.
קשה להבין איזה ניצוץ גאוני, חדשנות או מהפכנות זיהו המבקרים הגרמנים או המתרגם לעברית, שחתום על אחרית הדבר קושרת הכתרים. 'תאונה עם אקסולוטל' הוא קשקוש. מיפטי, כאמור בת ,16גרה בברלין עם אחיה ואחותה הגדולים, הוא מעצב הדפסים לבגדים, היא "כלבת טלמרקטינג נמרצת," אף אחד מהם לא מבוגר אחראי. אמא שלה, חולת נפש, התאבדה, לא לפני שהתעללה טוב-טוב בבת הקטנה שלה. לאבא שלה, אמן מצליח מאיזשהו סוג, לא באמת אכפת מצאצאיו. במקום ללכת לבית ספר ולהסתובב עם בני גילה, מיפטי חיה ממנה של סם אחד למנה של סם אחר, ממסיבה בבית למסיבה במועדון, מזיון תלוש עם מכר לזיון אלים עם נהג מונית שהרגע עלתה אליו לרכב, והיא בעצם מאוהבת באישה שמבוגרת ממנה ב 30-שנה וחוץ ממיפטי יש לה עוד עשרות מאהבים, משני המינים. החברה הכי טובה שלה היא אמנית שקוראים לה אופליה, ובכלל היא מוקפת באמנים ובמעצבים, שאוהבים להתפלסף, מתנשאים על אנשים שמרהטים את הבית באיקאה, עושים הרבה סמים, מזדיינים כמו שפנים אחד עם השני והשלישית ולא מקפידים על מקלחת. את כל זה מתארת מיפטי במעין יומן, שנע בין מציאות להזיה ולא ברור מה הוא מה – סמים, אתם יודעים.
כך אפשר לסכם גם את איכות הכתיבה של הגמן – ילדה, אתם יודעים. איזו אמירה מסתתרת במשפטים כמו "שאול הארץ, המדממת דם וסת, נהפכת לחרא יום אחר יום, וברקבונה הבלתי פוסק היא מחריבה את כל פנטזיות החיים: הם גוועים;" או "אנחנו, בני האנוש, בוכים רק כשאנחנו מאושרים, כי אין דבר מסוכן יותר ללב שלנו מהאבק. אבק הוא הלכלוך היחיד שיכול להזיק לנו." איזה ערך, אפילו זעיר, קיים בדיאלוגים הארוכים והמסטוליים של מיפטי והחברים שלה בנוסח "הרואין הוא כמו ילד, החיים שלך מסתובבים רק סביבו, ופתאום את מוצאת את עצמך באמבטיה מלאה בחרא." הגמן רצתה לכתוב על ריקנות, אבל היא כנראה די ריקה בעצמה.
דווקא בעידן הרשת, כשכל ילד יכול להעלות בלוג מיד אחרי שהוא לומד את האל"ף-בי"ת, ברור עד כמה כתיבה, בוודאי ספרותית, היא עניין למבוגרים. פופ, לעומת זאת, הוא בית הגידול הקלאסי של תרבות נעורים. לכן במקום ב 220-עמודים מאת הלנה וגמן, עדיף להשקיע שלוש דקות ב'I Bet You Look Good on the Dancefloor' של ארקטיק מאנקיז. ככה נשמע קולו של דור.
עוד 3 ספרים על צעירים פרועים:
טריינספוטינג > אירווין וולש
ספארי > ג'וליה פרמנטו
אני, כריסטיאנה פ' > קאי ריק
יעל נעמני
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
יעל נעמני 7 לילות 04/11/2011 לקריאת הסקירה המלאה >- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
