הארנבת עם עיני הענבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הארנבת עם עיני הענבר
מכר
אלפי
עותקים
הארנבת עם עיני הענבר
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הארנבת עם עיני הענבר

4.3 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: אביעד שטיר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 390 עמ' מודפסים
  • קריינות: ריקי דסקל
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 37 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

משפחת אֶפרוּסי היתה שושלת יהודית רבת עוצמה של בנקאים, ששגשגה באירופה של המאה התשע עשרה והטביעה את חותמה על חיי הכלכלה, החברה והאמנות באודסה, בפריז ובווינה. אולם לאחר מלחמת העולם השנייה, כל שנותר מהאימפריה האדירה הזו היה אוסף נדיר של 264 פסלונים יפניים מיניאטוריים, שגודלם אינו עולה על קופסת גפרורים. את האוסף ירש אדמונד דה ואל, בן לכומר אנגליקני ומאמני הקרמיקה המובילים בעולם.

הארנבת עם עיני הענבר הוא סיפור על אוסף של חפצים זעירים, שבריריים ומלאי עוצמה, הארוג אל תוך סאגה כבירה המקיפה יבשות ושנים של מלחמה ושלום. זהו ספר בעל תנופה ומעוף של רומן ואיכויות של ספר עיון, המקים לתחייה עולם של פאר, תקווה ואימה; יצירה אלגנטית ומעוררת מחשבה על זהות, אמנות ותורשה, ועל כוחה המעצב של ההיסטוריה. הספר זכה להצלחה מסחררת והוגדר כ"סנסציה ספרותית", היה רב-מכר ברחבי העולם, זכה בפרסים והוכתר כאחד הספרים הטובים של השנה על ידי שורה ארוכה של עיתונים חשובים.

"קנו שני עותקים של הספר הזה. את הראשון קראו ואת השני תנו לחברכם הקרוב ביותר."
 The Economist

"יצירה מרתקת במקוריותה."
The Evening Standard

"ספר הכתוב בדרך אמנותית ובעוצמה שכאלה הוא עונג נדיר."
The Sunday Times

"החן והצניעות של הכתיבה עומדים כמעט בסתירה לרוחב היריעה של הסיפור: פרוסט, קלימט, אמנות יפנית, רילקה, וינה, פריז, אודסה: דה ואל העניק לנו את שיעור ההיסטוריה הקסום ביותר שאפשר להעלות על הדעת."
The New Yorker

"דה ואל מוכיח שהחיים עצמם מרתקים אף יותר מיצירות האמנות הגדולות ביותר."

 The New Republic

פרק ראשון


"לֶה וֶסְט אֶנְד"

 


ביום שמש בהיר אחד בחודש אפריל אני יוצא לחפש את שארל. רחוב מוֹנְסוֹ הוא רחוב פריזאי ארוך, שחוצה אותו בּוּלְוָואר מַלְזֶרְבּ, שדֵרה מפוארת המסתערת לעבר בולוואר פֶּרֶר. זה רחוב תלול של בתים מאבן זהובה, סדרת בתי מידות שמשחקים בחשאי בתֶמות ניאו־קלאסיות, כל אחד מהם ארמון פלורנטיני קטן עם קומת קרקע מאבן בסיתות גס ושלל פסלי ראש, קריאטידות וכרכובים. רחוב מונסו 81, הלא הוא אוֹטֶל אפרוסי, המקום שממנו יוצאים הנצקה שלי למסעם, קרוב לקצה העלייה. אני עובר את המשרד הראשי של כריסטיאן לַקְרוּאָה והנה הוא, מיד אחריו. כיום, למרבה הזעזוע, זהו משרד של חברת ביטוח רפואי.
הבניין יפה להפליא. כשהייתי ילד נהגתי לצייר בניינים כאלה. העברתי שעות רבות של אחר הצהריים במילוי הצללים בדיו, כדי שיהיה אפשר לזהות את השקעים והבליטות של החלונות והעמודים. יש משהו מוזיקלי בחזית כזאת. אתה לוקח אלמנטים קלאסיים ומנסה להפיח בהם חיים ריתמיים: ארבעה עמודים קורינתיים מדומים עולים וקוצבים את החזית, ארבעה כדי אבן ענקיים על מעקה הגג, בגובה חמש קומות וברוחב שמונה חלונות. מפלס הרחוב עשוי מבלוקים עצומים של אבן שעובּדה כך שתיראה שחוקה. אני עובר על פני הבניין פעמיים, ובפעם השלישית מבחין בשתי אותיות E שלובות גב־אל־גב, סמל משפחת אפרוסי, שזורות בסורגי המתכת של החלונות הפונים לרחוב ושולחות קנוקנות אל חללי האליפסה. הן כמעט בלתי־נראות. אני מנסה לפענח את היושרה הזאת ומה שהיא אומרת על הביטחון העצמי שלהם. אני צולל במעבר אל חצר פנימית, ואז עובר מתחת לקשת נוספת, אל גוש מוצק של לבנים אדומות, ומעליהן מגורי משרתים; דימינוּאֶנדו משביע רצון של חומרים ומרקמים.
איש משלוחים נושא קופסאות של פיצת "ספידי־גו" אל אנשי הביטוח הרפואי. הדלת לאולם הכניסה פתוחה. אני נכנס אל האולם, שבו מדרגות לולייניות נוסקות מעלה כמו עשן שמסתלסל דרך כל הבניין, ברזל יצוק שחור ועיטורי זהב שנמתחים עד לנברשת התלויה למעלה. יש כד שַיש בתוך גומחה עמוקה, מרצפות שיש במתכונת לוח שחמט. אנשי עסקים יורדים במדרגות, עקביהם מכים בשיש, ואני נסוג במבוכה. איך אוכל להתחיל להסביר את מסע החיפוש הטיפשי הזה? אני עומד ברחוב וצופה בבית ומצלם כמה תמונות. הפריזאים עוברים על פני ונמנעים בהתנצלות מלהתנגש בי. צפייה בבתים היא אמנות. יש לפתח מיומנות שבאמצעותה אפשר לבחון את האופן שבו הבניין משתלב בנוף וברחוב. צריך לגלות כמה מקום הוא תופס בעולם, איזה חלק מהעולם הוא מזיז ממקומו. בית מספר 81, למשל, הוא בית שנעלם בערמומיות בין שכניו: יש בתים מפוארים יותר, אחרים פשוטים יותר, אבל רק מעטים דיסקרטיים יותר.
אני נושא את עיני אל חלונות הקומה השנייה, היכן ששארל גר במערכת החדרים שלו. כמה מהם השקיפו אל עבְרו השני של הרחוב על הבית שעיצובו הקלאסי היה בולט יותר, חלקם השקיפו אל צדה השני של החצר, נוף גגות עמוס כדים, גמְלונים וארובות. היה לו חדר מבוא, שני סלונים - שאחד מהם הוא הפך לחדר העבודה שלו - חדר אוכל, שני חדרי שינה ופינת רחצה. אני מנסה להבין איך זה היה; הוא ואחיו הגדול אִינְיאס ודאי גרו בשכנוּת בקומה הזאת, אחיהם הבכור ז'יל ואמם האלמנה מינה למטה, היכן שיש תקרות גבוהות יותר וחלונות מפוארים יותר ומרפסות, שכעת, בבוקר אפריל זה, יש בהן כמה צמחי גרניום צנומים למדי בעציצי פלסטיק. החצר הפנימית של הבית היתה מקוּרה בזכוכית, על פי התשריט העירוני, אך כל הזכוכית הזו נעלמה מזמן. והיו חמישה סוסים ושלוש כרכרות באורוות האלה, שעכשיו הן בית קטן, מטופח ומושלם. אני תוהה אם מספר הסוסים הזה הלם דיו משפחה גדולה וחברותית שרוצה לעשות את הרושם הנכון.
הבית ענק, אבל שלושת האחים ודאי נפגשו מדי יום במדרגות הלולייניות האלה בשחור וזהב, או שמעו זה את זה כשרעש הכרכרה, בעת שהכינו אותה בחצר לנסיעה, הדהד מתחת לחופת הזכוכית. או נתקלו בחברים שעברו על פני הדלת שלהם בדרכם לדירה שלמעלה. הם ודאי פיתחו דרך כלשהי לא לראות זה את זה, וגם לא לשמוע: כדי לחיות קרוב כל כך לבני המשפחה דרוש מאמץ מסוים, אני חושב, ומהרהר באחים שלי. מן הסתם הסתדרו טוב זה עם זה. אולי לא היתה להם כל בחירה בנידון. אחרי הכול, פריז היתה עבודה.
אוטל אפרוסי היה בית משפחה, אבל הוא היה גם המפקדה הפריזאית של משפחה בדרכה מעלה. היה לו בן זוג בווינה, פָּאלֶה אפרוסי הענקי על הרִינגשטרָאסֶה. לשני הבניינים, הווינאי והפריזאי, משותפת איזו תחושת דרמה, פנים פומביים שמפנים אל העולם. שניהם נבנו ב־1871, בשכונות חדשות ואופנתיות: רחוב מונסו והרינגשטראסה היו כל כך הצעקה האחרונה, שבאותה עת הם היו אתרי בנייה לא גמורים, לא מסודרים, רועשים ומאובקים. הם עדיין היו חללים שממציאים את עצמם, מתחרים בשכונות הישנות יותר של העיר והרחובות המתפתלים שלהן, דוקרניים כמו מתעשרים חדשים.
אם הבית המסוים הזה בנוף הרחוב המסוים הזה נראה מעט בימתי, הרי זה משום שהוא גרסה בימתית של הצהרת כוונות. הבתים הללו בפריז ובווינה היו חלק מתוכנית משפחתית: משפחת אפרוסי באותם ימים "עשתה רוטשילד". כשם שהרוטשילדים שלחו את בניהם ובנותיהם מפרנקפורט בתחילת המאה התשע־עשרה כדי להקים מושבות בבירות אירופה, כך עשה גם אברהם אבינו של המשפחה שלי, שארל ז'ואָקים אפרוסי. הוא היה המוח שמאחורי מבצע ההתפשטות מאודסה, בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה. פטריארך של ממש - היו לו שני בנים מנישואיו הראשונים, איגנץ וליאון. ואז, כשהיה בן חמישים והתחתן שנית, הוא המשיך להוליד ילדים: עוד שני בנים, מישל ומוריס, ושתי בנות, תֶרֶז ומארי. כל ששת הילדים הללו נועדו להיות מוצבים כבנקאים או להסתפח בנישואין אל שושלות יהודיות מתאימות.
אודסה היתה עיר בתחום המושב, האזור בגבולה המערבי של רוסיה הקיסרית שבו הותר ליהודים להתגורר. היא היתה מפורסמת בישיבות ובבתי הכנסת שלה, עשירה בספרות ובמוזיקה, אבן שואבת לשטֶעטֶלים היהודיים המרוששים של גליציה. העיר הזו גם הכפילה מדי עשר שנים את האוכלוסייה שלה, היהודית והיוונית והרוסית, עיר רב־לשונית מלאה ספקולנטים וסוחרים, שמזחי הפריקה בנמלה המו תככים ומרגלים, עיר בדרך למעלה. שארל ז'ואקים אפרוסי הפך עסק קטן של סחר בתבואה למפעל עצום בכך שהשתלט על שוק קניית החיטה. הוא קנה את התבואה מן המתווכים שהובילו אותה בעגלות על פני הדרכים המתולמות, מן האדמה השחורה העשירה של שדות החיטה האוקראיניים, שדות החיטה המעולים בעולם, אל נמל אודסה. כאן אוחסנה התבואה במחסנים שלו, לפני שיִצאו אותה אל מעבר לים השחור, ובמעלה הדנובה, ולצדו השני של הים התיכון.
עד 1860 נעשתה המשפחה ליצואן התבואה הגדול ביותר בעולם. בפריז, ג'יימס דה רוטשילד היה ידוע בכינוי le Roi des Juifs, מלך היהודים. משפחת אפרוסי היו les Rois du Blé, מלכי הדגן. הם היו יהודים עם שלט אבירים משלהם: שיבולת חיטה וספינה סמלית עם שלושה תרנים ומפרשים מלאים. המוטו שלהם, Quod Honestum, התנפנף מתחת לספינה: אנו חסינים מפגמים. אתה יכול לסמוך עלינו.
תוכנית העל היתה לבנות, על בסיס הרשת הזו של קשרים וכספים פרויקטים כלכליים ענקיים: גשרים לרוחב הדנובה, מסילות ברזל לרוחבן של רוסיה וצרפת, נמלים ותעלות. אפרוסי ושות' תהפוך מבית מסחר מצליח מאוד בסחורות בסיסיות לחברת מימון בינלאומית. היא תהפוך לבנק. וכל עסקה מועילה שתיחתם עם ממשלה כלשהי, כל יוזמה עסקית עם ארכידוכס שירד מנכסיו, כל לקוח שייקשר בהתחייבות רצינית אל המשפחה, כל אלה יהיו צעד נוסף בדרך אל מכובדות רבה עוד יותר, הלאה מאותן עגלות חיטה שמגיעות בחריקה מאוקראינה.
ב־1857 נשלחו שני האחים הבכורים ומשפחותיהם מאודסה לווינה, בירת האימפריה ההאבסבורגית רחבת הידיים. הם קנו בית ענקי במרכז העיר, ועשר שנים הוא שימש כביתה של אוכלוסייה משתנה של סבים וילדים ונכדים, שעברו הלוך ושוב בין שתי הערים. על אחד הבנים, סב־סבתי איגנץ, הוטלה המשימה לטפל בעסקי משפחת אפרוסי באימפריה האוסטרו־הונגרית מן הבסיס הווינאי הזה. פריז היתה הבאה בתור: לֵיאון, הבן הבכור, קיבל על עצמו לבסס בה את העסק ואת המשפחה.
אני עומד מחוץ למוצב הקדמי של ליאון, בראש גבעה דִבשית, ברובע השמיני של פריז. ובעצם אני נשען על הבית שממול וחושב על אותו קיץ יוקד של 1871, כשהם הגיעו מווינה אל בית המידות הזהוב הזה שאך זה נבנה. העיר עדיין היתה שרויה בטראומה. המצור שהטיל הצבא הפרוסי הסתיים רק כמה חודשים קודם לכן בתבוסתה של צרפת ובהכרזה על הקמת הקיסרות הגרמנית באולם המראות בוורסאי. הרפובליקה השלישית שהוקמה לא מכבר היתה רעועה. היא היתה נתונה למתקפה של תומכי הקומונה הפריזאית ברחוב, ושל הסיעתיוּת בממשלה.
 

בניית ביתם אולי הסתיימה, אבל כל הבניינים השכנים עדיין היו בבנייה. הטייחים זה עתה עזבו, והזָהָבים עדיין שכבו באי־נוחות על המדרגות הצרות והבריקו את גולות המעקה. רהיטים, תמונות, ארגזים של כלי חרסינה נישאים לאטם אל הדירות. רעש בפנים ורעש בחוץ, וכל החלונות פתוחים אל הרחוב. ליאון אינו בריא. הוא חש בלבו. והמשפחה מתחילה את חייה ברחוב היפהפה הזה באסון נורא. בטי, הצעירה בארבעת ילדיהם של ליאון ומינה, שנשואה לבנקאי יהודי צעיר שאין הולם ממנו, מתה כמה שבועות אחרי שילדה בת, פאני. עליהם לבנות אחוזת קבר בחלק היהודי של בית הקברות במונמרטר, בעירם המאמצת החדשה. זהו מבנה גותי גדול, שיכול להכיל את השבט כולו - כך הם מבהירים שהם נשארים כאן, ויהי־מה. לבסוף אני מוצא אותו. מַשַּׁבִים של עלי ערמון סתוויים נלכדו בו. השערים כבר אינם.
הגבעה הזו היתה תפאורה מושלמת למשפחת אפרוסי. כמו שהרינגשטראסה בווינה, מקום משכנה של מחציתה האחרת של המשפחה, נודע בכינוי החמצמץ צִיוֹנשטראסה, כך שימש כסף יהודי כמכנה משותף מרכזי בחיים גם כאן, ברחוב מונסו. האזור פוּתח בשנות השישים של המאה התשע־עשרה על ידי איזאק ואמיל פֶּרֶר, שני אחים יהודים־ספרדים שצברו את הונם כבנקאים, כבוני מסילות ברזל וכאילי נדל"ן שהקימו פרויקטים אדירי ממדים של בתי מלון וחנויות כולבו. הם רכשו את פְּלֶן דה מונסו, שטח גדול וחסר ייחוד, שהיה במקורו מחוץ לגבולות העיר, והחלו לפתח בנייה למגורים עבור האליטה הפיננסית והמסחרית המשגשגת - סביבה הולמת למשפחות היהודיות שהגיעו לא מכבר מרוסיה ומן המזרח. הרחובות הללו הפכו למעין מושבה, מארג של קשרי נישואים, של מחויבות ושל הזדהות דתית.
האחים פֶּרר עיצבו מחדש את הפארק, שכבר היה קיים במקום במאה השמונה־עשרה, וזאת כדי לשפר את הנוף הנשקף מן הבתים שמסביבו. כעת הוליכו אליו שערים חדשים מברזל יצוק, ועליהם עיטורים מוזהבים המסמלים את מפעלותיהם של האחים פרר. היה ניסיון לקרוא לשטח שמסביב לפארק מונסו le West End. אם ישאלוך לאן מוליכה בולוואר מָלֶזֶרבּ, כתב עיתונאי בן התקופה, "השב בלי חשש: אל הווסט אנד... היה אפשר לתת לו שם צרפתי, אבל זה עלול להיות המוני; שם אנגלי הוא אופנתי הרבה יותר". זה היה הפארק שבו, על פי עיתונאי ארסי אחר, אפשר היה לצפות "בגבירות הדגולות של השכונה האצילית... 'המייצגות' של `La Haute Finance` ושל `La Haute Colonie Israélite` כשהן יוצאות לטייל". היו בפארק שבילים פתלתלים וערוגות פרחים בסגנון האנגלי החדש, והן הציגו פרחים חד־שנתיים שהיה צורך להחליפם באופן קבוע - רחוק מאוד מן הפורמליות האפורה והגזומה בקפידה של גני טווילרי.
כשאני צועד בירידה מאוטל אפרוסי בקצב הליכה שנראה לי הולם flâneur ומזגזג מצד אחד של הכביש למשנהו כדי להתבונן מקרוב בפרטי היציקה של חלונות, אני יודע שברבים מהבתים שאני חולף על פניהם טבוע הסיפור הזה של המצאה־מחדש. כמעט כל מי שבנה אותם התחיל במקום אחר.
במרחק עשרה בתים מבית משפחת אפרוסי, במספר 61, נמצא ביתו של אברהם קָמוֹנְדוֹ, ולידו, במספר 63, בית אחיו נסים, ומעבר לכביש, במספר 60, אחותם רבקה. משפחת קמונדו, אנשי כספים יהודים כמו משפחת אפרוסי, באו לפריז מקונסטנטינופול דרך ונציה. הבנקאי אַנרי צֶ'רְנוּסְקִי, תומך עשיר בקומונה הפריזאית, הגיע לפריז מאיטליה וחי בפאר צונן עם האוצרות היפניים שלו בקצה הפארק. במספר 55 נמצא אוטל קָטָאוִוי, ביתה של משפחת בנקאים יהודית ממצרים. במספר 43 נמצא ארמונו של אדולף דה רוטשילד, שרכש אותו מאֶזֶ'ן פּרר ובנה אותו מחדש עם חדר תצוגה מחופה זכוכית עבור אוסף אמנות הרנסנס שלו.
אבל אין דבר שמשתווה לאחוזה שבנה לעצמו איל השוקולד אמיל־ז'וסטֶן מֶנְיֶיה. זה היה בניין כל כך נוצץ ומצועצע, כל כך אקלקטי בעיטוריו המשונצים שבלטו מעבר לחומה הגבוהה, עד שהתיאור של הבית בפי זולא, "ממזר מפואר שיצא מחלצי כל הסגנונות גם יחד," עדיין נראה די נכון. ברומן האפל שלו משנת 1872, “La Curée”, מתגורר סָקָאר, איל נדל"ן יהודי חמסני, כאן ברחוב מונסו. אפשר להרגיש את הרחוב כשהמשפחה עוברת אליו: זהו רחוב של יהודים, מלא באנשים שמציגים עצמם לראווה בבתי הזהב ההדורים שלהם. מונסו בסלנג הפריזאי פירושו נובו־ריש, מי שמקרוב בא.
זהו העולם שבו השתקעו הנצקה שלי בתחילה. ברחוב הזה, בתחתית הגבעה, אני חש את המשחק הזה שבין דיסקרטיות לפאר נוצץ, מעין שאיפה ונשיפה של נראוּת ואי־נראוּת.
שארל אפרוסי היה בן עשרים ואחת כשבא לגור כאן. בפריז באותה עת נטעו עצים, ומדרכות רחבות החלו לתפוס את מקומם של החללים הדחוקים של העיר העתיקה. חמש־עשרה שנים רצופות היתה העיר נתונה בהרס ובבנייה מחדש, בניהולו של הברון אוֹסמן, מתכנן הערים. הוא מחק מעל פני האדמה רחובות מימי הביניים והקים פארקים ובולווארים חדשים. הנוף החל להיפתח במהירות מדהימה.
אם אתם רוצים לטעום מן הרגע הזה, לטעום את האבק הנישא ברוח לאורך השדרות שזה עתה נסללו, ומעבר לגשרים, התבוננו בשני ציורים מאת גוסטב קָאיבּוֹט. קאיבּוט, שהיה מבוגר בכמה חודשים משארל, התגורר ברחוב השכן, ליד משפחת אפרוסי, בבית מפואר אחר. בציור שלו "גשר אירופה" רואים איש צעיר, לבוש יפה במעיל עליון אפור וכובע צילינדר שחור, אולי האמן, הולך על הגשר לאורכה של המדרכה הנדיבה. הוא הולך שני צעדים לפני בחורה, בשמלה מעט מצויצת, שנושאת שמשייה. רואים את האור היוקד מפני האבן שסותתה לא מכבר. כלב עובר בקרבתם. פועל מתכופף מעל המעקה. זה כמו ראשית העולם: שרשרת ארוכה של תנועות מושלמות וצללים. כולם, לרבות הכלב, יודעים מה הם עושים.

ברחובות פריז שורה רוגע מסוים: חזיתות אבן נקיות, פרטי מרפסות רתמיים, עצי תרזה שניטעו לאחרונה מופיעים בציור שלו, "בחור צעיר בחלונו", שהוצג בתערוכה האימפרסיוניסטית השנייה, ב־1876. אחיו של קאיבוט עומד כאן בחלון הפתוח של הדירה המשפחתית שלהם ומשקיף החוצה אל הצטלבות הרחובות השכנים לרחוב מונסו. הוא עומד וידיו בכיסים, לבוש יפה ובטוח בעצמו, כל החיים לפניו וכורסה שופעת מאחוריו.
הכול אפשרי.
זה היה יכול להיות שארל הצעיר. הוא נולד באודסה ועשר שנות חייו הראשונות עברו עליו בפָּאלֶה מעוטר טיח צהוב, בשוליה של כיכר מאובקת, עטורת עצי ערמון. אם הוא מטפס אל עליות הגג בביתו, הוא יכול לראות את הים מבעד לתורני הספינות בנמל. סבו לוקח לעצמו קומה שלמה ואת כל החלל. הבנק נמצא בבניין הצמוד. הוא לא יכול ללכת בטיילת בלי שמישהו יעצור את סבא שלו, או את אביו, ויבקש מהם מידע, טובה, קופֶּקה, משהו. הוא לומד, מבלי דעת, שלנוע בציבור פירושו סדרה של מפגשים והתחמקויות; הוא לומד איך לתת כסף לקבצנים ולרוכלים, איך לברך מכרים לשלום בלי לעצור.
ואז שארל עובר לווינה. הוא חי שם בעשר השנים הבאות עם הוריו, אֶחיו ואחיותיו, עם דודו איגנץ ודודתו הקרחונית אמילי ועם שלושת דודניו - שטפן (יהיר), אנה (עוקצנית) והילד הקטן ויקטור. מורה פרטי מגיע מדי בוקר. הם לומדים שפות: לטינית, יוונית, גרמנית ואנגלית. עליהם לדבר תמיד צרפתית בבית, ומותר להם לדבר רוסית בינם לבין עצמם, אבל אסור להם להיתפס מדברים יידיש, שאותה למדו בחצרות הבתים באודסה. כל הדודנים האלה יכולים להתחיל את המשפט בשפה אחת ולסיים אותו באחרת. הם זקוקים לשפות האלה כאשר המשפחה נוסעת לאודסה, לסנט פּטרבורג, לברלין ולפרנקפורט ולפריז. הם זקוקים לשפות האלה גם משום שהן מסמלות מעמד. עם השפות אתה יכול לעבור ממצב חברתי אחד למשנהו. עם השפות, אתה בבית בכל מקום.
הם הולכים לראות את "ציידים בשלג" של ברויגל, שבו ערב רב של כלבים עסוקים על הרכס. הם פותחים את מגירות הרישומים במוזיאון אלברטינה, ציורי דִירֶר בצבעי מים, הארנבת הרוטטת, כנף מתוחה של ציפור צבעונית, כאבנים טובות. הם לומדים לרכוב על סוסים בפְּרָאטֶר. הבנים לומדים סיוף וכל הדודנים לוקחים שיעורי ריקוד. כל הדודנים רוקדים היטב. לשארל בן השמונה־עשרה יש שם חיבה במשפחה: Le Polonais, הפולני, הנער המרקד.
בווינה לוקחים את הבנים הגדולים, ז'יל, איניאס ושטפן, למשרדים שליד הרינגשטראסה, בשוֹטֶנְבַּסְטָאי. הבניין הזה מרתיע. זה המקום שבני אפרוסי מנהלים בו את עסקיהם. הנערים מצטווים לשבת בשקט בעת שדנים במשלוחי תבואה ובודקים את ערך המלאי. יש אפשרויות חדשות בתחום הנפט בבאקוּ והזהב ליד ימת בייקָל. לבלרים מתרוצצים. זה המקום שבו הם מתוודעים לראשונה להיקף הנכסים שייפלו בחלקם, זה המקום שבו מרביצים בהם את תורת הרווח מתוך הטורים האינסופיים של ספרי החשבונות.
זה הרגע ששארל יושב עם בן דודו הצעיר ויקטור ומצייר את לָאוֹקוֹאוֹן והנחשים, הפֶּסֶל שאהב באודסה, ומצייר ליפופים הדוקים במיוחד סביב כתפיים שריריות כדי להרשים את הילד. נדרש זמן רב כדי לצייר כהלכה כל אחד מהנחשים האלה. הוא מצייר רישומים של מה שראה באלברטינה. הוא מצייר רישומים של המשרתים. והוא מדבר עם הידידים של הוריו על התמונות שתלויות אצלם. כשבחור צעיר וידען כזה מדבר על הציורים שלך, זה תמיד מסב נחת.
ואז, לבסוף, מגיעים התכנונים ארוכי הטווח לעבור לפריז. שארל הוא יפה תואר, מבנה גופו קטן וסביב זקנו הכהה, הגזוז בטוב טעם, יש הילה אדמומית בתאורה מסוימת. יש לו האף של משפחת אפרוסי, גדול ונשרי, ומצח גבוה, כמו לכל הדודנים. עיניו אפורות כהות, מלאות חיים, והוא שופע קסם. רואים כמה יפה הוא לבוש, עם צעיף המשי היפהפה קשור סביב צווארו, ואז שומעים אותו מדבר: הוא יודע לדבר יפה לא פחות משהוא יודע לרקוד.
שארל חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.
אני רוצה לחשוב שזה משום שהוא הבן הצעיר וגם הבן השלישי, וכמו בכל סיפורי הילדים הטובים, הבן השלישי הוא שזוכה לעזוב את הבית ולצאת להרפתקאות - השלכה ותו־לא, שהרי גם אני בן שלישי. אבל אני חושד שבמשפחה יודעים שהנער הזה לא נועד לחיי הבורסה. הדודים שלו, מישל ומוריס, עברו לפריז: אולי במשרדי אפרוסי ושות', ברחוב דֶה ל'אַרְקָד 45, כבר היו מספיק בנים, והבן הזה, נעים ההליכות וחובב הספר, עם ההרגל שלו להתכנס אל תוך עצמו כשעולה נושא הכסף, והכישרון הזה לשקוע בשיחה ולשכוח את כל השאר, אולי הבן הזה לא חָסַר להם.
שארל נכנס לדירה החדשה שלו בבית המשפחה, דירה נקייה, מוזהבת וריקה. יש לו מקום לשוב אליו, בית חדש ברחוב שנסלל לא מכבר על גבעה פריזאית. אז עכשיו הוא מתחיל בטיוליו. וכמו כל בחור צעיר מבית טוב, שארל מדרים. הוא נוסע לאיטליה.
 

סקירות וביקורות

אוסף פרטי 'הארנבת עם עיני הענבר' מציג סאגה תקופתית וידענות מופלגת, אבל אין בו טיפה של כובד או נפיחות בקיץ 1933 חיכו לאיגי פון-אפרוסי בבית בווינה. הוא היה אמור להשתלב בבנק המשפחתי, ולשם כך נשלח ללמוד בקלן ולהשתפשף מקצועית בפרנקפורט. אבל איגי ברח לפריז, שם עבד כשוליה בבית אופנה סוג ג‭.'‬ בתחנה הבאה, ניו-יורק, כבר עיצב שמלות אלגנטיות, ואחר כך, בקליפורניה, התמקד בבגדי שיט. ואז דפקה על הדלת מלחמת העולם השנייה. כשחזר מהחזית, לא חזר אל הבדים והגזרות. הוא השתלב בחברת דגנים ובכך סגר מעגל: סבא-רבא שלו התחיל כסוחר תבואה. כשנשלח ליפן, בחר להפוך אותה לביתו וסגר עוד מעגל: הוא נהיה בנקאי. חי עם בן זוגו היפני הצעיר 42 שנה בדירות נפרדות אך צמודות זו לזו, ובשלב מסוים אימץ אותו רשמית כבן. טיפוס רציני וצבעוני.

גם שארל פון-אפרוסי היה טיפוס רציני וצבעוני. אחד משני המודלים העיקריים שעל פיהם יצר פרוסט את דמותו של שארל סוואן ‭')‬בעקבות הזמן האבוד‭.('‬ בן בית בסלונים היוקרתיים בפריז של המאה ה‭.19-‬ מתועד בציור של רנואר ובספרות התקופה. חוקר, פטרון, מבקר ואספן אמנות. אחד מאוספיו היה של נצקה, פסלונים יפניים זעירים. 264 פסלונים. בין הפריטים: שלוש קרפדות על עלה, משרת ישן, לוחם עומד, ילדים משחקים עם גורי כלבים, חולדות, לוכדי חולדות, שסק בשל במיוחד, אישה עירומה ותמנון, שועל מעץ עם עיניים מוטבעות, ארנבת עם עיני ענבר. כשבן דודו ויקטור התחתן בווינה, שלח שארל כמתנת כלולות ויטרינה עם האוסף האקזוטי. היא מוקמה בחדר ההלבשה של הכלה הטרייה, אמי, בארמון המשפחתי.

אמי פון-אפרוסי הייתה טיפוס. תחביב עיקרי: בגדים. תחביב נוסף: מאהבים. היא התאבדה באחוזת קיט בצ'כוסלובקיה, לשם נמלטה עם ויקטור כשהנאצים פשטו על אוסטריה. בעלה מת בשיבה טובה באנגליה שנים אחר כך בביתה של בתו הבכורה, משפטנית ומשוררת שקיבלה טיפים מרילקה. כשהבת ניסתה לקבל בחזרה את מה שנשאר מהרכוש המשפחתי בווינה, היא גילתה שהדבר היחיד שניצל בשלמותו היה אוסף הנצקה, וחבל לגלות כאן איך זה קרה. היא מסרה אותו לידיו של אחיה הצעיר איגי. כשמת, הוריש אותו לאחד מנכדיה, אדמונד דה-ואל, קרמיקאי בריטי מפורסם.

נשמע מפותל? זה עוד כלום. ב'הארנבת עם עיני הענבר‭,'‬ ספרו הראשון, עושה אדמונד דהואל דרך ארוכה מאוד, מאודסה, דרך פריז ווינה, ועד יפן ואנגליה, מתחילת המאה ה‭ 19-‬ועד תחילת המאה ה‭,21-‬ בשביל לחפור את השורשים שלו, ואלה לא מפסיקים להסתעף. זה לא רק בגלל ההיסטוריה שגלומה בהם, אלא בעיקר בשל האופן שבו היא מוצגת. "אני יודע‭,"‬ הוא כותב בתחילת הדרך, "שהמשפחה שלי הייתה יהודית, כמובן, ואני יודע שהם היו עשירים להדהים, אבל אני באמת לא רוצה להיכנע לכל העניין של סאגה תקופתית בצבעי חום-לבן ולכתוב איזה נרטיב אלגי מרכז אירופי על אובדן‭."‬ הוא באמת לא נכנע.

יש כאן חומרים לסאגה תקופתית, אבל בלי כובד של סאגה. יש סיפור של אובדן, אבל בלי טון של הספד. דה-ואל לא מתרברב במשפחה שלו, אצולת ממון ידועה ומשפיעה, אלא מסוקרן ממנה. כואב לו ברגעים הקשים, אבל הוא לא נכנס להיסטריה (עניין יוצא דופן כשמדובר באנטישמיות ובשואה‭.(‬ הוא מפגין ידענות - תולדות האמנות, ספרות - אבל בלי להיות נפוח. והוא בעיקר מצליח לשמור על צניעות אף שהקול שלו כל הזמן נוכח. יותר מזה, המחשבות והרגשות שהוא חולק והתנועה שלו בין הכללי לפרטי, הם שהופכים את 'הארנבת עם עיני הענבר' לכל כך ייחודי: ספר אישי מאוד שנוגע בנושאים אוניברסליים כמו זהות וזיכרון, ולוכד בעדינות את תשומת ליבם של זרים, בתנאי שהם מכירים בחשיבותם של פרטים.

הספר של דה-ואל עמוס בפרטים, לפעמים אפילו יותר מדי. התיאורים שלו מדוקדקים מאוד, מגיעים עד לאופן רכיסה של שמלות, ויש הרבה מאוד מובאות מספרות, ציטוטים מיומנים ומכתבים, נתונים מרשימות מתפוררות וגם איורים וצילומים של הפון-אפרוסים. ובכל זאת יש פרט אחד שזועק בהיעדרו, ואולי הוא קשור רק לגרסה העברית. אף על פי שהם המנוע של הסיפור, אין אפילו תמונה אחת של נצקה, גם לא של הפסלון שעל שמו נקרא הספר. קפיצה קטנה לאתר של דה ואל -
www.edmunddewaal.com ‭-‬ משלימה את התמונה בתצוגה מרשימה של חלק קטנטן מהאוסף.

עוד 3 ספרים על אספנים:
מועדון דיומא > ארטורו פרס-רברטה
פעמון איסלנד > הלדור לקסנס
נאמנות גבוהה > ניק הורנבי

בתמונה: פסלון מהאוסף של משפחת פון-אפרוסי
יעל נעמני 7 לילות 27/01/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
"הארנבת עם עיני הענבר": בין היסטוריה משפחתית לעולמית שלומית כהן-אסיף הארץ ספרים 14/03/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אביעד שטיר
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 390 עמ' מודפסים
  • קריינות: ריקי דסקל
  • זמן האזנה: 13 שעות ו 37 דק'

סקירות וביקורות

אוסף פרטי 'הארנבת עם עיני הענבר' מציג סאגה תקופתית וידענות מופלגת, אבל אין בו טיפה של כובד או נפיחות בקיץ 1933 חיכו לאיגי פון-אפרוסי בבית בווינה. הוא היה אמור להשתלב בבנק המשפחתי, ולשם כך נשלח ללמוד בקלן ולהשתפשף מקצועית בפרנקפורט. אבל איגי ברח לפריז, שם עבד כשוליה בבית אופנה סוג ג‭.'‬ בתחנה הבאה, ניו-יורק, כבר עיצב שמלות אלגנטיות, ואחר כך, בקליפורניה, התמקד בבגדי שיט. ואז דפקה על הדלת מלחמת העולם השנייה. כשחזר מהחזית, לא חזר אל הבדים והגזרות. הוא השתלב בחברת דגנים ובכך סגר מעגל: סבא-רבא שלו התחיל כסוחר תבואה. כשנשלח ליפן, בחר להפוך אותה לביתו וסגר עוד מעגל: הוא נהיה בנקאי. חי עם בן זוגו היפני הצעיר 42 שנה בדירות נפרדות אך צמודות זו לזו, ובשלב מסוים אימץ אותו רשמית כבן. טיפוס רציני וצבעוני.

גם שארל פון-אפרוסי היה טיפוס רציני וצבעוני. אחד משני המודלים העיקריים שעל פיהם יצר פרוסט את דמותו של שארל סוואן ‭')‬בעקבות הזמן האבוד‭.('‬ בן בית בסלונים היוקרתיים בפריז של המאה ה‭.19-‬ מתועד בציור של רנואר ובספרות התקופה. חוקר, פטרון, מבקר ואספן אמנות. אחד מאוספיו היה של נצקה, פסלונים יפניים זעירים. 264 פסלונים. בין הפריטים: שלוש קרפדות על עלה, משרת ישן, לוחם עומד, ילדים משחקים עם גורי כלבים, חולדות, לוכדי חולדות, שסק בשל במיוחד, אישה עירומה ותמנון, שועל מעץ עם עיניים מוטבעות, ארנבת עם עיני ענבר. כשבן דודו ויקטור התחתן בווינה, שלח שארל כמתנת כלולות ויטרינה עם האוסף האקזוטי. היא מוקמה בחדר ההלבשה של הכלה הטרייה, אמי, בארמון המשפחתי.

אמי פון-אפרוסי הייתה טיפוס. תחביב עיקרי: בגדים. תחביב נוסף: מאהבים. היא התאבדה באחוזת קיט בצ'כוסלובקיה, לשם נמלטה עם ויקטור כשהנאצים פשטו על אוסטריה. בעלה מת בשיבה טובה באנגליה שנים אחר כך בביתה של בתו הבכורה, משפטנית ומשוררת שקיבלה טיפים מרילקה. כשהבת ניסתה לקבל בחזרה את מה שנשאר מהרכוש המשפחתי בווינה, היא גילתה שהדבר היחיד שניצל בשלמותו היה אוסף הנצקה, וחבל לגלות כאן איך זה קרה. היא מסרה אותו לידיו של אחיה הצעיר איגי. כשמת, הוריש אותו לאחד מנכדיה, אדמונד דה-ואל, קרמיקאי בריטי מפורסם.

נשמע מפותל? זה עוד כלום. ב'הארנבת עם עיני הענבר‭,'‬ ספרו הראשון, עושה אדמונד דהואל דרך ארוכה מאוד, מאודסה, דרך פריז ווינה, ועד יפן ואנגליה, מתחילת המאה ה‭ 19-‬ועד תחילת המאה ה‭,21-‬ בשביל לחפור את השורשים שלו, ואלה לא מפסיקים להסתעף. זה לא רק בגלל ההיסטוריה שגלומה בהם, אלא בעיקר בשל האופן שבו היא מוצגת. "אני יודע‭,"‬ הוא כותב בתחילת הדרך, "שהמשפחה שלי הייתה יהודית, כמובן, ואני יודע שהם היו עשירים להדהים, אבל אני באמת לא רוצה להיכנע לכל העניין של סאגה תקופתית בצבעי חום-לבן ולכתוב איזה נרטיב אלגי מרכז אירופי על אובדן‭."‬ הוא באמת לא נכנע.

יש כאן חומרים לסאגה תקופתית, אבל בלי כובד של סאגה. יש סיפור של אובדן, אבל בלי טון של הספד. דה-ואל לא מתרברב במשפחה שלו, אצולת ממון ידועה ומשפיעה, אלא מסוקרן ממנה. כואב לו ברגעים הקשים, אבל הוא לא נכנס להיסטריה (עניין יוצא דופן כשמדובר באנטישמיות ובשואה‭.(‬ הוא מפגין ידענות - תולדות האמנות, ספרות - אבל בלי להיות נפוח. והוא בעיקר מצליח לשמור על צניעות אף שהקול שלו כל הזמן נוכח. יותר מזה, המחשבות והרגשות שהוא חולק והתנועה שלו בין הכללי לפרטי, הם שהופכים את 'הארנבת עם עיני הענבר' לכל כך ייחודי: ספר אישי מאוד שנוגע בנושאים אוניברסליים כמו זהות וזיכרון, ולוכד בעדינות את תשומת ליבם של זרים, בתנאי שהם מכירים בחשיבותם של פרטים.

הספר של דה-ואל עמוס בפרטים, לפעמים אפילו יותר מדי. התיאורים שלו מדוקדקים מאוד, מגיעים עד לאופן רכיסה של שמלות, ויש הרבה מאוד מובאות מספרות, ציטוטים מיומנים ומכתבים, נתונים מרשימות מתפוררות וגם איורים וצילומים של הפון-אפרוסים. ובכל זאת יש פרט אחד שזועק בהיעדרו, ואולי הוא קשור רק לגרסה העברית. אף על פי שהם המנוע של הסיפור, אין אפילו תמונה אחת של נצקה, גם לא של הפסלון שעל שמו נקרא הספר. קפיצה קטנה לאתר של דה ואל -
www.edmunddewaal.com ‭-‬ משלימה את התמונה בתצוגה מרשימה של חלק קטנטן מהאוסף.

עוד 3 ספרים על אספנים:
מועדון דיומא > ארטורו פרס-רברטה
פעמון איסלנד > הלדור לקסנס
נאמנות גבוהה > ניק הורנבי

בתמונה: פסלון מהאוסף של משפחת פון-אפרוסי
יעל נעמני 7 לילות 27/01/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
"הארנבת עם עיני הענבר": בין היסטוריה משפחתית לעולמית שלומית כהן-אסיף הארץ ספרים 14/03/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
הארנבת עם עיני הענבר אדמונד דה ואל


"לֶה וֶסְט אֶנְד"

 


ביום שמש בהיר אחד בחודש אפריל אני יוצא לחפש את שארל. רחוב מוֹנְסוֹ הוא רחוב פריזאי ארוך, שחוצה אותו בּוּלְוָואר מַלְזֶרְבּ, שדֵרה מפוארת המסתערת לעבר בולוואר פֶּרֶר. זה רחוב תלול של בתים מאבן זהובה, סדרת בתי מידות שמשחקים בחשאי בתֶמות ניאו־קלאסיות, כל אחד מהם ארמון פלורנטיני קטן עם קומת קרקע מאבן בסיתות גס ושלל פסלי ראש, קריאטידות וכרכובים. רחוב מונסו 81, הלא הוא אוֹטֶל אפרוסי, המקום שממנו יוצאים הנצקה שלי למסעם, קרוב לקצה העלייה. אני עובר את המשרד הראשי של כריסטיאן לַקְרוּאָה והנה הוא, מיד אחריו. כיום, למרבה הזעזוע, זהו משרד של חברת ביטוח רפואי.
הבניין יפה להפליא. כשהייתי ילד נהגתי לצייר בניינים כאלה. העברתי שעות רבות של אחר הצהריים במילוי הצללים בדיו, כדי שיהיה אפשר לזהות את השקעים והבליטות של החלונות והעמודים. יש משהו מוזיקלי בחזית כזאת. אתה לוקח אלמנטים קלאסיים ומנסה להפיח בהם חיים ריתמיים: ארבעה עמודים קורינתיים מדומים עולים וקוצבים את החזית, ארבעה כדי אבן ענקיים על מעקה הגג, בגובה חמש קומות וברוחב שמונה חלונות. מפלס הרחוב עשוי מבלוקים עצומים של אבן שעובּדה כך שתיראה שחוקה. אני עובר על פני הבניין פעמיים, ובפעם השלישית מבחין בשתי אותיות E שלובות גב־אל־גב, סמל משפחת אפרוסי, שזורות בסורגי המתכת של החלונות הפונים לרחוב ושולחות קנוקנות אל חללי האליפסה. הן כמעט בלתי־נראות. אני מנסה לפענח את היושרה הזאת ומה שהיא אומרת על הביטחון העצמי שלהם. אני צולל במעבר אל חצר פנימית, ואז עובר מתחת לקשת נוספת, אל גוש מוצק של לבנים אדומות, ומעליהן מגורי משרתים; דימינוּאֶנדו משביע רצון של חומרים ומרקמים.
איש משלוחים נושא קופסאות של פיצת "ספידי־גו" אל אנשי הביטוח הרפואי. הדלת לאולם הכניסה פתוחה. אני נכנס אל האולם, שבו מדרגות לולייניות נוסקות מעלה כמו עשן שמסתלסל דרך כל הבניין, ברזל יצוק שחור ועיטורי זהב שנמתחים עד לנברשת התלויה למעלה. יש כד שַיש בתוך גומחה עמוקה, מרצפות שיש במתכונת לוח שחמט. אנשי עסקים יורדים במדרגות, עקביהם מכים בשיש, ואני נסוג במבוכה. איך אוכל להתחיל להסביר את מסע החיפוש הטיפשי הזה? אני עומד ברחוב וצופה בבית ומצלם כמה תמונות. הפריזאים עוברים על פני ונמנעים בהתנצלות מלהתנגש בי. צפייה בבתים היא אמנות. יש לפתח מיומנות שבאמצעותה אפשר לבחון את האופן שבו הבניין משתלב בנוף וברחוב. צריך לגלות כמה מקום הוא תופס בעולם, איזה חלק מהעולם הוא מזיז ממקומו. בית מספר 81, למשל, הוא בית שנעלם בערמומיות בין שכניו: יש בתים מפוארים יותר, אחרים פשוטים יותר, אבל רק מעטים דיסקרטיים יותר.
אני נושא את עיני אל חלונות הקומה השנייה, היכן ששארל גר במערכת החדרים שלו. כמה מהם השקיפו אל עבְרו השני של הרחוב על הבית שעיצובו הקלאסי היה בולט יותר, חלקם השקיפו אל צדה השני של החצר, נוף גגות עמוס כדים, גמְלונים וארובות. היה לו חדר מבוא, שני סלונים - שאחד מהם הוא הפך לחדר העבודה שלו - חדר אוכל, שני חדרי שינה ופינת רחצה. אני מנסה להבין איך זה היה; הוא ואחיו הגדול אִינְיאס ודאי גרו בשכנוּת בקומה הזאת, אחיהם הבכור ז'יל ואמם האלמנה מינה למטה, היכן שיש תקרות גבוהות יותר וחלונות מפוארים יותר ומרפסות, שכעת, בבוקר אפריל זה, יש בהן כמה צמחי גרניום צנומים למדי בעציצי פלסטיק. החצר הפנימית של הבית היתה מקוּרה בזכוכית, על פי התשריט העירוני, אך כל הזכוכית הזו נעלמה מזמן. והיו חמישה סוסים ושלוש כרכרות באורוות האלה, שעכשיו הן בית קטן, מטופח ומושלם. אני תוהה אם מספר הסוסים הזה הלם דיו משפחה גדולה וחברותית שרוצה לעשות את הרושם הנכון.
הבית ענק, אבל שלושת האחים ודאי נפגשו מדי יום במדרגות הלולייניות האלה בשחור וזהב, או שמעו זה את זה כשרעש הכרכרה, בעת שהכינו אותה בחצר לנסיעה, הדהד מתחת לחופת הזכוכית. או נתקלו בחברים שעברו על פני הדלת שלהם בדרכם לדירה שלמעלה. הם ודאי פיתחו דרך כלשהי לא לראות זה את זה, וגם לא לשמוע: כדי לחיות קרוב כל כך לבני המשפחה דרוש מאמץ מסוים, אני חושב, ומהרהר באחים שלי. מן הסתם הסתדרו טוב זה עם זה. אולי לא היתה להם כל בחירה בנידון. אחרי הכול, פריז היתה עבודה.
אוטל אפרוסי היה בית משפחה, אבל הוא היה גם המפקדה הפריזאית של משפחה בדרכה מעלה. היה לו בן זוג בווינה, פָּאלֶה אפרוסי הענקי על הרִינגשטרָאסֶה. לשני הבניינים, הווינאי והפריזאי, משותפת איזו תחושת דרמה, פנים פומביים שמפנים אל העולם. שניהם נבנו ב־1871, בשכונות חדשות ואופנתיות: רחוב מונסו והרינגשטראסה היו כל כך הצעקה האחרונה, שבאותה עת הם היו אתרי בנייה לא גמורים, לא מסודרים, רועשים ומאובקים. הם עדיין היו חללים שממציאים את עצמם, מתחרים בשכונות הישנות יותר של העיר והרחובות המתפתלים שלהן, דוקרניים כמו מתעשרים חדשים.
אם הבית המסוים הזה בנוף הרחוב המסוים הזה נראה מעט בימתי, הרי זה משום שהוא גרסה בימתית של הצהרת כוונות. הבתים הללו בפריז ובווינה היו חלק מתוכנית משפחתית: משפחת אפרוסי באותם ימים "עשתה רוטשילד". כשם שהרוטשילדים שלחו את בניהם ובנותיהם מפרנקפורט בתחילת המאה התשע־עשרה כדי להקים מושבות בבירות אירופה, כך עשה גם אברהם אבינו של המשפחה שלי, שארל ז'ואָקים אפרוסי. הוא היה המוח שמאחורי מבצע ההתפשטות מאודסה, בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה. פטריארך של ממש - היו לו שני בנים מנישואיו הראשונים, איגנץ וליאון. ואז, כשהיה בן חמישים והתחתן שנית, הוא המשיך להוליד ילדים: עוד שני בנים, מישל ומוריס, ושתי בנות, תֶרֶז ומארי. כל ששת הילדים הללו נועדו להיות מוצבים כבנקאים או להסתפח בנישואין אל שושלות יהודיות מתאימות.
אודסה היתה עיר בתחום המושב, האזור בגבולה המערבי של רוסיה הקיסרית שבו הותר ליהודים להתגורר. היא היתה מפורסמת בישיבות ובבתי הכנסת שלה, עשירה בספרות ובמוזיקה, אבן שואבת לשטֶעטֶלים היהודיים המרוששים של גליציה. העיר הזו גם הכפילה מדי עשר שנים את האוכלוסייה שלה, היהודית והיוונית והרוסית, עיר רב־לשונית מלאה ספקולנטים וסוחרים, שמזחי הפריקה בנמלה המו תככים ומרגלים, עיר בדרך למעלה. שארל ז'ואקים אפרוסי הפך עסק קטן של סחר בתבואה למפעל עצום בכך שהשתלט על שוק קניית החיטה. הוא קנה את התבואה מן המתווכים שהובילו אותה בעגלות על פני הדרכים המתולמות, מן האדמה השחורה העשירה של שדות החיטה האוקראיניים, שדות החיטה המעולים בעולם, אל נמל אודסה. כאן אוחסנה התבואה במחסנים שלו, לפני שיִצאו אותה אל מעבר לים השחור, ובמעלה הדנובה, ולצדו השני של הים התיכון.
עד 1860 נעשתה המשפחה ליצואן התבואה הגדול ביותר בעולם. בפריז, ג'יימס דה רוטשילד היה ידוע בכינוי le Roi des Juifs, מלך היהודים. משפחת אפרוסי היו les Rois du Blé, מלכי הדגן. הם היו יהודים עם שלט אבירים משלהם: שיבולת חיטה וספינה סמלית עם שלושה תרנים ומפרשים מלאים. המוטו שלהם, Quod Honestum, התנפנף מתחת לספינה: אנו חסינים מפגמים. אתה יכול לסמוך עלינו.
תוכנית העל היתה לבנות, על בסיס הרשת הזו של קשרים וכספים פרויקטים כלכליים ענקיים: גשרים לרוחב הדנובה, מסילות ברזל לרוחבן של רוסיה וצרפת, נמלים ותעלות. אפרוסי ושות' תהפוך מבית מסחר מצליח מאוד בסחורות בסיסיות לחברת מימון בינלאומית. היא תהפוך לבנק. וכל עסקה מועילה שתיחתם עם ממשלה כלשהי, כל יוזמה עסקית עם ארכידוכס שירד מנכסיו, כל לקוח שייקשר בהתחייבות רצינית אל המשפחה, כל אלה יהיו צעד נוסף בדרך אל מכובדות רבה עוד יותר, הלאה מאותן עגלות חיטה שמגיעות בחריקה מאוקראינה.
ב־1857 נשלחו שני האחים הבכורים ומשפחותיהם מאודסה לווינה, בירת האימפריה ההאבסבורגית רחבת הידיים. הם קנו בית ענקי במרכז העיר, ועשר שנים הוא שימש כביתה של אוכלוסייה משתנה של סבים וילדים ונכדים, שעברו הלוך ושוב בין שתי הערים. על אחד הבנים, סב־סבתי איגנץ, הוטלה המשימה לטפל בעסקי משפחת אפרוסי באימפריה האוסטרו־הונגרית מן הבסיס הווינאי הזה. פריז היתה הבאה בתור: לֵיאון, הבן הבכור, קיבל על עצמו לבסס בה את העסק ואת המשפחה.
אני עומד מחוץ למוצב הקדמי של ליאון, בראש גבעה דִבשית, ברובע השמיני של פריז. ובעצם אני נשען על הבית שממול וחושב על אותו קיץ יוקד של 1871, כשהם הגיעו מווינה אל בית המידות הזהוב הזה שאך זה נבנה. העיר עדיין היתה שרויה בטראומה. המצור שהטיל הצבא הפרוסי הסתיים רק כמה חודשים קודם לכן בתבוסתה של צרפת ובהכרזה על הקמת הקיסרות הגרמנית באולם המראות בוורסאי. הרפובליקה השלישית שהוקמה לא מכבר היתה רעועה. היא היתה נתונה למתקפה של תומכי הקומונה הפריזאית ברחוב, ושל הסיעתיוּת בממשלה.
 

בניית ביתם אולי הסתיימה, אבל כל הבניינים השכנים עדיין היו בבנייה. הטייחים זה עתה עזבו, והזָהָבים עדיין שכבו באי־נוחות על המדרגות הצרות והבריקו את גולות המעקה. רהיטים, תמונות, ארגזים של כלי חרסינה נישאים לאטם אל הדירות. רעש בפנים ורעש בחוץ, וכל החלונות פתוחים אל הרחוב. ליאון אינו בריא. הוא חש בלבו. והמשפחה מתחילה את חייה ברחוב היפהפה הזה באסון נורא. בטי, הצעירה בארבעת ילדיהם של ליאון ומינה, שנשואה לבנקאי יהודי צעיר שאין הולם ממנו, מתה כמה שבועות אחרי שילדה בת, פאני. עליהם לבנות אחוזת קבר בחלק היהודי של בית הקברות במונמרטר, בעירם המאמצת החדשה. זהו מבנה גותי גדול, שיכול להכיל את השבט כולו - כך הם מבהירים שהם נשארים כאן, ויהי־מה. לבסוף אני מוצא אותו. מַשַּׁבִים של עלי ערמון סתוויים נלכדו בו. השערים כבר אינם.
הגבעה הזו היתה תפאורה מושלמת למשפחת אפרוסי. כמו שהרינגשטראסה בווינה, מקום משכנה של מחציתה האחרת של המשפחה, נודע בכינוי החמצמץ צִיוֹנשטראסה, כך שימש כסף יהודי כמכנה משותף מרכזי בחיים גם כאן, ברחוב מונסו. האזור פוּתח בשנות השישים של המאה התשע־עשרה על ידי איזאק ואמיל פֶּרֶר, שני אחים יהודים־ספרדים שצברו את הונם כבנקאים, כבוני מסילות ברזל וכאילי נדל"ן שהקימו פרויקטים אדירי ממדים של בתי מלון וחנויות כולבו. הם רכשו את פְּלֶן דה מונסו, שטח גדול וחסר ייחוד, שהיה במקורו מחוץ לגבולות העיר, והחלו לפתח בנייה למגורים עבור האליטה הפיננסית והמסחרית המשגשגת - סביבה הולמת למשפחות היהודיות שהגיעו לא מכבר מרוסיה ומן המזרח. הרחובות הללו הפכו למעין מושבה, מארג של קשרי נישואים, של מחויבות ושל הזדהות דתית.
האחים פֶּרר עיצבו מחדש את הפארק, שכבר היה קיים במקום במאה השמונה־עשרה, וזאת כדי לשפר את הנוף הנשקף מן הבתים שמסביבו. כעת הוליכו אליו שערים חדשים מברזל יצוק, ועליהם עיטורים מוזהבים המסמלים את מפעלותיהם של האחים פרר. היה ניסיון לקרוא לשטח שמסביב לפארק מונסו le West End. אם ישאלוך לאן מוליכה בולוואר מָלֶזֶרבּ, כתב עיתונאי בן התקופה, "השב בלי חשש: אל הווסט אנד... היה אפשר לתת לו שם צרפתי, אבל זה עלול להיות המוני; שם אנגלי הוא אופנתי הרבה יותר". זה היה הפארק שבו, על פי עיתונאי ארסי אחר, אפשר היה לצפות "בגבירות הדגולות של השכונה האצילית... 'המייצגות' של `La Haute Finance` ושל `La Haute Colonie Israélite` כשהן יוצאות לטייל". היו בפארק שבילים פתלתלים וערוגות פרחים בסגנון האנגלי החדש, והן הציגו פרחים חד־שנתיים שהיה צורך להחליפם באופן קבוע - רחוק מאוד מן הפורמליות האפורה והגזומה בקפידה של גני טווילרי.
כשאני צועד בירידה מאוטל אפרוסי בקצב הליכה שנראה לי הולם flâneur ומזגזג מצד אחד של הכביש למשנהו כדי להתבונן מקרוב בפרטי היציקה של חלונות, אני יודע שברבים מהבתים שאני חולף על פניהם טבוע הסיפור הזה של המצאה־מחדש. כמעט כל מי שבנה אותם התחיל במקום אחר.
במרחק עשרה בתים מבית משפחת אפרוסי, במספר 61, נמצא ביתו של אברהם קָמוֹנְדוֹ, ולידו, במספר 63, בית אחיו נסים, ומעבר לכביש, במספר 60, אחותם רבקה. משפחת קמונדו, אנשי כספים יהודים כמו משפחת אפרוסי, באו לפריז מקונסטנטינופול דרך ונציה. הבנקאי אַנרי צֶ'רְנוּסְקִי, תומך עשיר בקומונה הפריזאית, הגיע לפריז מאיטליה וחי בפאר צונן עם האוצרות היפניים שלו בקצה הפארק. במספר 55 נמצא אוטל קָטָאוִוי, ביתה של משפחת בנקאים יהודית ממצרים. במספר 43 נמצא ארמונו של אדולף דה רוטשילד, שרכש אותו מאֶזֶ'ן פּרר ובנה אותו מחדש עם חדר תצוגה מחופה זכוכית עבור אוסף אמנות הרנסנס שלו.
אבל אין דבר שמשתווה לאחוזה שבנה לעצמו איל השוקולד אמיל־ז'וסטֶן מֶנְיֶיה. זה היה בניין כל כך נוצץ ומצועצע, כל כך אקלקטי בעיטוריו המשונצים שבלטו מעבר לחומה הגבוהה, עד שהתיאור של הבית בפי זולא, "ממזר מפואר שיצא מחלצי כל הסגנונות גם יחד," עדיין נראה די נכון. ברומן האפל שלו משנת 1872, “La Curée”, מתגורר סָקָאר, איל נדל"ן יהודי חמסני, כאן ברחוב מונסו. אפשר להרגיש את הרחוב כשהמשפחה עוברת אליו: זהו רחוב של יהודים, מלא באנשים שמציגים עצמם לראווה בבתי הזהב ההדורים שלהם. מונסו בסלנג הפריזאי פירושו נובו־ריש, מי שמקרוב בא.
זהו העולם שבו השתקעו הנצקה שלי בתחילה. ברחוב הזה, בתחתית הגבעה, אני חש את המשחק הזה שבין דיסקרטיות לפאר נוצץ, מעין שאיפה ונשיפה של נראוּת ואי־נראוּת.
שארל אפרוסי היה בן עשרים ואחת כשבא לגור כאן. בפריז באותה עת נטעו עצים, ומדרכות רחבות החלו לתפוס את מקומם של החללים הדחוקים של העיר העתיקה. חמש־עשרה שנים רצופות היתה העיר נתונה בהרס ובבנייה מחדש, בניהולו של הברון אוֹסמן, מתכנן הערים. הוא מחק מעל פני האדמה רחובות מימי הביניים והקים פארקים ובולווארים חדשים. הנוף החל להיפתח במהירות מדהימה.
אם אתם רוצים לטעום מן הרגע הזה, לטעום את האבק הנישא ברוח לאורך השדרות שזה עתה נסללו, ומעבר לגשרים, התבוננו בשני ציורים מאת גוסטב קָאיבּוֹט. קאיבּוט, שהיה מבוגר בכמה חודשים משארל, התגורר ברחוב השכן, ליד משפחת אפרוסי, בבית מפואר אחר. בציור שלו "גשר אירופה" רואים איש צעיר, לבוש יפה במעיל עליון אפור וכובע צילינדר שחור, אולי האמן, הולך על הגשר לאורכה של המדרכה הנדיבה. הוא הולך שני צעדים לפני בחורה, בשמלה מעט מצויצת, שנושאת שמשייה. רואים את האור היוקד מפני האבן שסותתה לא מכבר. כלב עובר בקרבתם. פועל מתכופף מעל המעקה. זה כמו ראשית העולם: שרשרת ארוכה של תנועות מושלמות וצללים. כולם, לרבות הכלב, יודעים מה הם עושים.

ברחובות פריז שורה רוגע מסוים: חזיתות אבן נקיות, פרטי מרפסות רתמיים, עצי תרזה שניטעו לאחרונה מופיעים בציור שלו, "בחור צעיר בחלונו", שהוצג בתערוכה האימפרסיוניסטית השנייה, ב־1876. אחיו של קאיבוט עומד כאן בחלון הפתוח של הדירה המשפחתית שלהם ומשקיף החוצה אל הצטלבות הרחובות השכנים לרחוב מונסו. הוא עומד וידיו בכיסים, לבוש יפה ובטוח בעצמו, כל החיים לפניו וכורסה שופעת מאחוריו.
הכול אפשרי.
זה היה יכול להיות שארל הצעיר. הוא נולד באודסה ועשר שנות חייו הראשונות עברו עליו בפָּאלֶה מעוטר טיח צהוב, בשוליה של כיכר מאובקת, עטורת עצי ערמון. אם הוא מטפס אל עליות הגג בביתו, הוא יכול לראות את הים מבעד לתורני הספינות בנמל. סבו לוקח לעצמו קומה שלמה ואת כל החלל. הבנק נמצא בבניין הצמוד. הוא לא יכול ללכת בטיילת בלי שמישהו יעצור את סבא שלו, או את אביו, ויבקש מהם מידע, טובה, קופֶּקה, משהו. הוא לומד, מבלי דעת, שלנוע בציבור פירושו סדרה של מפגשים והתחמקויות; הוא לומד איך לתת כסף לקבצנים ולרוכלים, איך לברך מכרים לשלום בלי לעצור.
ואז שארל עובר לווינה. הוא חי שם בעשר השנים הבאות עם הוריו, אֶחיו ואחיותיו, עם דודו איגנץ ודודתו הקרחונית אמילי ועם שלושת דודניו - שטפן (יהיר), אנה (עוקצנית) והילד הקטן ויקטור. מורה פרטי מגיע מדי בוקר. הם לומדים שפות: לטינית, יוונית, גרמנית ואנגלית. עליהם לדבר תמיד צרפתית בבית, ומותר להם לדבר רוסית בינם לבין עצמם, אבל אסור להם להיתפס מדברים יידיש, שאותה למדו בחצרות הבתים באודסה. כל הדודנים האלה יכולים להתחיל את המשפט בשפה אחת ולסיים אותו באחרת. הם זקוקים לשפות האלה כאשר המשפחה נוסעת לאודסה, לסנט פּטרבורג, לברלין ולפרנקפורט ולפריז. הם זקוקים לשפות האלה גם משום שהן מסמלות מעמד. עם השפות אתה יכול לעבור ממצב חברתי אחד למשנהו. עם השפות, אתה בבית בכל מקום.
הם הולכים לראות את "ציידים בשלג" של ברויגל, שבו ערב רב של כלבים עסוקים על הרכס. הם פותחים את מגירות הרישומים במוזיאון אלברטינה, ציורי דִירֶר בצבעי מים, הארנבת הרוטטת, כנף מתוחה של ציפור צבעונית, כאבנים טובות. הם לומדים לרכוב על סוסים בפְּרָאטֶר. הבנים לומדים סיוף וכל הדודנים לוקחים שיעורי ריקוד. כל הדודנים רוקדים היטב. לשארל בן השמונה־עשרה יש שם חיבה במשפחה: Le Polonais, הפולני, הנער המרקד.
בווינה לוקחים את הבנים הגדולים, ז'יל, איניאס ושטפן, למשרדים שליד הרינגשטראסה, בשוֹטֶנְבַּסְטָאי. הבניין הזה מרתיע. זה המקום שבני אפרוסי מנהלים בו את עסקיהם. הנערים מצטווים לשבת בשקט בעת שדנים במשלוחי תבואה ובודקים את ערך המלאי. יש אפשרויות חדשות בתחום הנפט בבאקוּ והזהב ליד ימת בייקָל. לבלרים מתרוצצים. זה המקום שבו הם מתוודעים לראשונה להיקף הנכסים שייפלו בחלקם, זה המקום שבו מרביצים בהם את תורת הרווח מתוך הטורים האינסופיים של ספרי החשבונות.
זה הרגע ששארל יושב עם בן דודו הצעיר ויקטור ומצייר את לָאוֹקוֹאוֹן והנחשים, הפֶּסֶל שאהב באודסה, ומצייר ליפופים הדוקים במיוחד סביב כתפיים שריריות כדי להרשים את הילד. נדרש זמן רב כדי לצייר כהלכה כל אחד מהנחשים האלה. הוא מצייר רישומים של מה שראה באלברטינה. הוא מצייר רישומים של המשרתים. והוא מדבר עם הידידים של הוריו על התמונות שתלויות אצלם. כשבחור צעיר וידען כזה מדבר על הציורים שלך, זה תמיד מסב נחת.
ואז, לבסוף, מגיעים התכנונים ארוכי הטווח לעבור לפריז. שארל הוא יפה תואר, מבנה גופו קטן וסביב זקנו הכהה, הגזוז בטוב טעם, יש הילה אדמומית בתאורה מסוימת. יש לו האף של משפחת אפרוסי, גדול ונשרי, ומצח גבוה, כמו לכל הדודנים. עיניו אפורות כהות, מלאות חיים, והוא שופע קסם. רואים כמה יפה הוא לבוש, עם צעיף המשי היפהפה קשור סביב צווארו, ואז שומעים אותו מדבר: הוא יודע לדבר יפה לא פחות משהוא יודע לרקוד.
שארל חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.
אני רוצה לחשוב שזה משום שהוא הבן הצעיר וגם הבן השלישי, וכמו בכל סיפורי הילדים הטובים, הבן השלישי הוא שזוכה לעזוב את הבית ולצאת להרפתקאות - השלכה ותו־לא, שהרי גם אני בן שלישי. אבל אני חושד שבמשפחה יודעים שהנער הזה לא נועד לחיי הבורסה. הדודים שלו, מישל ומוריס, עברו לפריז: אולי במשרדי אפרוסי ושות', ברחוב דֶה ל'אַרְקָד 45, כבר היו מספיק בנים, והבן הזה, נעים ההליכות וחובב הספר, עם ההרגל שלו להתכנס אל תוך עצמו כשעולה נושא הכסף, והכישרון הזה לשקוע בשיחה ולשכוח את כל השאר, אולי הבן הזה לא חָסַר להם.
שארל נכנס לדירה החדשה שלו בבית המשפחה, דירה נקייה, מוזהבת וריקה. יש לו מקום לשוב אליו, בית חדש ברחוב שנסלל לא מכבר על גבעה פריזאית. אז עכשיו הוא מתחיל בטיוליו. וכמו כל בחור צעיר מבית טוב, שארל מדרים. הוא נוסע לאיטליה.