הַזְבֶּנְג
בּוּם בּוּם וִוִוִישְשְשְ טְרַאח
"הולכים ל–אֱ–כוֹ–אוֹ–ל!" קורא דוני מלמטה.
סופי שומעת אותו. היא צריכה לרדת כי הנקניקיות מוכנות. נקניקיות על מקל, עם קטשופ. זהו המאכל האהוב על דוני וגם על סופי אבל היא ממשיכה לשחק עוד קצת במחשב. למעלה, בחדר שלה.
"סופי, תזדרזי כבר!"
"כֵּ–אֵן!" אומרת סופי. "אני בָּא–אָה!"
זהו, המשחק שלה הסתיים. סופי מכבה מהר-מהר את המחשב כי פתאום נורא מתחשק לה לאכול נקניקיות! היא דוחפת בזריזות את הכיסא שלה לאחור. הוא מתהפך, היא כמעט מועדת מעליו, אבל רק כמעט, שום דבר לא קרה, הכול בסדר, והיא רצה מהר לכיוון המדרגות.
אבל על רגליה גרביים.
והגרביים האלה, מחליקים.
הם מחליקים מעל המדרגה הראשונה,
ומעל השנייה,
ובזמן שהרגליים של סופי בכלל עוד לא החליטו
אם להצטרף אל הגרביים,
הוֹפּ, הגרביים האלה, כבר הגיעו למדרגה השלישית או הרביעית,
ו–וִוִוִיששש הם חולפים ביעף על מדרגות העץ החלקות
הם בועטים באוויר במעגל
שהופך את סופי לכדור,
כדור עם בליטות וזרועות, ועור,
היא מוקפצת למטה,
ופתאום
היא מונחת שם,
לרגלי המדרגות,
על הגב
מסתכלת על התקרה.
בּוּם בּוּם וִוִוִישְשְשְ טְרַאח
סופי אומרת: "אָאוּ." בקול חלש. ואחר-כך "אוֹאוּ".
דלת החדר נפתחת בבת אחת. סופי מרגישה את משב הרוח על עורה, ולפתע דוני לידה. הפרצוּף שלו מול הפרצוּף של סופי. הוא מניח את ידיו על לחייה ועל שערה. הידיים שלו רועדות. "בֵּייבִּי," הוא אומר, "בֵּייבִּי פינגווין…"
גם הקול שלו רועד. "הכול בסדר?" הוא שואל. "מה קורה, מה את מרגישה?"
"אוֹי." אומרת סופי.
היא שואלת את עצמה מה קרה. האם העולם התהפך?
"את נפלת מהמדרגות," אומר דוני, "כואב לך? תגידי משהו, סופי. מי את, מי אני, מה עמדנו לאכול?"
"אָאיי," אומרת סופי. "אני אני. אתה דוני. ונקניקיות."
שאלות מוזרות, היא חושבת. וגם הפרצוּף של דוני הרבה יותר לבן מתמיד.
הוא אומר: "אני רוצה להיות בטוח שאין לך זעזוע מוח. לכן אני שואל. אוֹי, סוֹפ. זה היה באמת זְבֶּנְג רציני."
"אין לי… זעזוע מוח," אומרת סופי.
היא מרימה את ראשה. דוני מניח את זרועו מאחורי גבה.
ואז היא רואה את זה, את היד שלה. יש לה בליטה שם, ליד פרק כף היד. והיד גם מונחת בצורה מוזרה, כמו חתיכת פאזל שלא מתאימה. חתיכת פאזל שנתחבה למקום הלא-נכון.
היא מנסה להזיז את חתיכת הפאזל, אך הזרוע שלה מתחילה לעקצץ ולדקור. "אָאאאאוּ!" זועקת סופי, "אָאאאאאאאוּ!"
אָאאאאאאאוּ!"
