אני מניח שרוב העוסקים בכתיבה ובבימוי של תוכניות ילדים, מכירים היטב את השאלה המופנית אליהם מפעם לפעם: "נו? ומתי כבר תתחיל לכתוב תוכניות למבוגרים?" שאלה לגיטימית זו נשאלת בדרך כלל על-ידי חברים או בני משפחה, אולם, למרבה הצער, יש גם לא מעט אנשי מקצוע מכובדים בתעשיית הטלוויזיה הרואים בתוכניות הילדים שלב ראשוני בלבד באבולוציה של עולם הטלוויזיה והקולנוע. נישת תוכניות הילדים נתפשת בדרך כלל כנישה של מוצרי טלוויזיה נחותים מנישת התוכניות המיוצרות לקהל מבוגר. הן נמצאות, כביכול, בתחתית מסלול היצירה, כאשר למעלה, בקצהו העליון של מסלול זה, נעשים הדברים ה"גדולים", ה"אמיתיים": התוכניות ה"חשובות" למבוגרים... 

מובן שאין זה נכון כלל ובמובנים רבים אפשר אפילו לומר - נהפוך הוא. עשייה של תוכניות טלוויזיה מצוינות לילדים מחייבת ידע מקצועי רב יותר, רגישות רבה ותובנות שאינן נדרשות כלל ביצירת תוכניות לקהל בוגר.

הסופר הרוסי קורניי צ'וקובסקי  בחר בנקודת מבט נפלאה, לטעמי, להביט על עַם הצופים הצעיר הזה. לטענתו; המין האנושי, דווקא בשנותיו הראשונות, מגיע להישגים האינטלקטואליים המרשימים ביותר בחייו. בשום שלב בחיים לא רוכש אדם כמויות ידע הדומות לכמויות הידע הנרכשות על-ידי ילדים במהלך ארבע-חמש שנות חייהם הראשונות. 

צ'וקובסקי משווה ילדים בגיל הרך לחבורת חוצנים. אלו הם חוצנים אינטליגנטים במיוחד המגיעים אל עולמנו ללא כל ידע מוקדם ונדרשים להבין בתוך זמן קצר מאוד יחסית, מהו בכלל העולם הזה ומהם חוקיו. עליהם להבין שבליל הצלילים המשמשים את בני האנוש שסביבם לתקשורת בינאישית מתחלק למילים שמתחברות למשפטים ויוצרות מין דבר משונה שנקרא שפה, אותה הם אמורים לפענח וללמוד. בנוסף לשפה, עליהם להכיר וללמוד דברים נוספים רבים, כמו הבעות פנים, שהן חלק מהמרכיבים הכלולים במערך התקשורת הבינאישית הזו.

צ'וקובסקי מבטל את אלה המנסים להשוות למידה של שפת הדיבור הראשונית על-ידי ילד בראשית חייו, ללמידה של שפה נוספת, קשה ככל שתהיה, על-ידי אדם מבוגר שכן כל השפות שבעולם, עונות בסופו של דבר לעולם חוקים מסוים וזהה. הן מורכבות מהברות המתחברות למילים שיוצרות משפטים. החוצן הקטן שלנו, שזה עתה נולד, לא מודע עדיין לעקרונות אלה ונדרש להפגין תובנות מעמיקות בהרבה: מהי שפה בכלל, ומהו הקונטקסט בו היא מתקיימת. 

נקודת מבטו של צ'וקובסקי, הרואה את עם הילדים כקבוצת חוצנים אינטליגנטיים במיוחד, מסייעת מאוד  בהבנה ובעיקר בהערכה שעלינו לרכוש לקהל היעד הזה.

 

צ'וקובסקי מביא בפנינו שאלות אופייניות לילדים:

- אמא, תגידי... מי נולד קודם, את או אני?

- למה שמים גרעינים בתוך הדובדבנים?

- מה, הסכין הוא הבעל של המזלג?

 

שאלות אלה, הנתפשות לעתים על-ידי המבוגרים כהפגנה של בורות חביבה, מעידות בעיניו של צ'וקובסקי על ההפך הגמור. הן מצביעות על הדרך המורכבת, הפתלתלה והאינטליגנטית שעובר "הפעוט החוצן" בדרך להבנת העולם החדש שסביבו.

 

ספר זה מציע לקוראיו בראש וראשונה להתייחס בכבוד הראוי לקהל צופי הטלוויזיה הקטנים. להעריך את כישוריהם, להבין את עולם המושגים שלהם, את מגבלותיהם הזמניות, ולגלות איך אנחנו, כיוצרים, יכולים דווקא ליהנות מהחבורה הטרייה והלא צינית הזו, שמתיישבת לצפות בתוכניות ובסרטים שלנו.

נוסף לידע בתסריטאות, נדרשים כותבי התסריטים לילדים לרכוש ידע נוסף והבנה בתחומים כגון פסיכולוגיה התפתחותית וחינוך, החיוניים להבנת יכולותיו וצרכיו של קהל היעד הצעיר. ומכיוון שמרב תוכניות הילדים מבוססות בדרך כלל על דמויות בובתיות, דמויות אנימציה, או עולמות לא ריאליסטיים אחרים, ברור שגם רכישה של ידע טכני מעמיק בתחומי יצירה אלה עשויה לעזור מאוד לכותבים המתעתדים לכתוב לילדים.

הידע הנדרש לצורך יצירתן של תוכניות ילדים לא נלמד בדרך כלל על ספסלי החוגים השונים לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטאות, וגם לא בשום מוסד ידע פורמלי אחר. יוצרים חדשים לילדים, עוברים את הכשרתם הראשונית בסדנאות פנימיות המתקיימות בדרך כלל במחלקות ההפקה המתמחות ביצירת תוכן לילדים. וכך, מידע יקר זה נשאר בלתי-מושג למי שנמצא מחוץ למסגרות אלו.

ספר זה מנסה לאגד את כל "עולמות הידע" הנדרשים לשם עשייה של תוכניות ילדים משובחות, ומעמיד מידע זה לרשות כל המעוניין בכך.  

 

כאשר אני מנסה לשרטט לעצמי את מאפייניו של יוצר תוכניות הילדים האידיאלי, צפה ועולה לנגד עיניי דמותו של חבר טוב שלי, איש כספים וכלכלן במקצועו, אדם שכלל לא קשור לעולם היצירה לילדים, אבל מאז ומתמיד, כל ילד שנתקל בו נשבה מיד בקסמיו. אירוע שאולי חושף משהו מקסם התקשורת שלו עם ילדים, אירע לפני כמה שנים, אף לפני שהיו לו ילדים משלו...

ערב אחד הזדמנו שנינו למסיבת גן שנערכה בביתם של חברים משותפים. למארחינו היו שלושה ילדים, בגילאי שלוש, חמש ושמונה. כל האורחים ניסו לקיים שיחה מנומסת איש עם רעהו, בסלון ובגינת הבית. חברי לא מצא עניין רב בפעילות החברתית המקובלת, והסתובב לו בחצר משועמם. 

כשפגש את חבורת הקטנטנים המקומיים, ששיחקו כדורגל בחצר האחורית, שאל אותם אם אפשר להצטרף אליהם למשחק, והם הסכימו מייד.

חשוב להבין שבקשת ההצטרפות שלו למשחק הכדורגל שלהם לא נבעה מרצון של מבוגר המעוניין "לשעשע" ילדים. הייתה זו בקשה שנבעה מהעדפה אמיתית שלו, לבעוט בכדור במקום להסתובב בגינה עם כוס יין ביד, תוך כדי הנהוני ראש וצחקוקים מזויפים לאנשים שאת רובם הוא לא באמת מכיר. בהתחלה, חבורת הילדים חששה ממנו מעט, שכן הם לא הכירו אותו, אולם מהר מאוד החשש פג, והמשחק החל. הארבעה התחלקו לשתי קבוצות. בן החמש ובן השמונה, נגד החבר שלי בן השלושים וחמש, והאחות הקטנה בת השלוש. מכאן ואילך המשיך המשחק, כאשר חברי ושותפתו הקטנה מנצחים את כולם ובגדול. המפסידים מחו בהתחלה, שכן "זה לא הוגן", "הוא גדול והם קטנים"... 

חברי הסביר להם שהוא לא אשם בזה שהוא גדול מהם, ושהוא משחק כדורגל טוב יותר מהם. "ומה אתם מציעים?" הוא שאל אותם בבוז, "שאתן לכם לנצח, כי אתם קטנים?" הפתרון הזה ממש לא מצא חן בעיני החבורה והמשחק המשיך כפי שהחל. המשכתי להשקיף על המשחק מהצד והתפעלתי מהתופעה.

איש מבוגר שמגלה עניין כן ואמיתי במשחק עם שלושה ילדים, וכל זאת - מבלי להתייחס לסיטואציה מגבוה, אלא מגובה עיניהם של הילדים. ועם זאת, מובן שהוא גילה אחריות של מבוגר.

הוא נמנע מלבעוט חזק מדי, כדי שהם לא יפגעו, ופה ושם העיר להם, כאשר סבר שהם עושים מעשים מסוכנים.

 

ההשלכה של משחק הכדורגל הזה על יצירה של סרטים ותוכניות לילדים מביאה אותי לגישה האידיאלית הנדרשת ביצירת תוכן לילדים; יצירה הנעשית מזווית ראייתם של הילדים, כאשר יוצר התוכנית מפיק מעשיית התוכנית הנאה אמיתית, ולצד זה, פועל בבגרות ואחריות של אדם היודע שהוא יוצר עבור קהל שונה ממנו, תוך הבנה ומודעות למגבלותיו ולצרכיו.

  יצירת תכנים לילדים מעמיסה על כתפיהם של הכותבים אחריות חינוכית לא קטנה. הצופה הצעיר שלנו נטול עדיין כל כישורי ביקורת, מה שמחייב אותנו להימנע מהצגה של תכנים העשויים להשפיע עליו לפגוע בעצמו, בחבריו ובסביבתו. אבל ראשית, ואף לפני ה"אחריות החינוכית", כותבי תוכניות ילדים חייבים לפתח מודעות לשוני המהותי הקיים בין עולם המבוגרים לעולם הילדים: רמת ההבנה של הילד היא שונה, האופן בו הוא מפיק הנאה הוא שונה, וכך גם התכנים והעולמות בהם הוא מגלה עניין. ההשלכות הנובעות מהשוני בין עולם הילדים לעולם המבוגרים הן רבות, ויפורטו בהמשך. 

  כשמתבוננים בילד צעיר המשחק בקוביות ובונה מגדל, מגלים שהוא יכול להרוס אותו ללא כל נקיפות מצפון, ממש לפני הנחת הקובייה האחרונה, ולהתחיל לבנות את המגדל מחדש. מעשה זה עשוי לתסכל מבוגר הצופה בתהליך, שכן אנחנו המבוגרים רגילים לחשיבה המובילה לתוצאה, ואילו לילד, בשלבים הראשונים של חייו, התוצאה לא בהכרח חשובה. הדחף לבנות, לחבר להדביק קיים, אך כמוהו גם הדחף להרוס. דחף זה ממלא אותו בתחושה של סיפוק, שכן  כאשר הוא מפרק משהו, הוא מגלה ולומד כיצד אותו דבר מורכב, וגם יוצר לעצמו הזדמנות להתחדשות.

בין שני הקצוות הללו, הילד מפיק הנאה דווקא מהתהליך. רק בגיל מבוגר יותר, עם תחילת התפתחותה של החשיבה הקונסטרוקטיבית, הוא מתחיל לגלות עניין רב יותר בתוצאה. 

אנו, היוצרים, רגילים לייחס חשיבות רבה כל-כך לפואנטה, מקדישים מאמץ רב להמצאתה, ושוכחים את השוני באופן החשיבה של הילדים כמו גם את העובדה שילדים נוהגים לצפות בתוכניות האהובות עליהם שוב ושוב. לאחר הצפייה הראשונה, הפואנטה כבר חסרת ערך, ובכל זאת הם נהנים לשוב ולצפות בסרט. הדרך שעובר הגיבור מסקרנת אותם הרבה יותר מאשר התוצאה אליה הוא מגיע. אם ניטיב להפנים עובדות אלו ואחרות, נוכל לייצר תכנים טובים ומתאימים יותר לקהל היעד שלנו.

ספר זה אמור לספק לקוראיו ידע בתחום תובנותיו והעדפותיו של קהל צופים צעיר זה. מה הם הז'אנרים האהובים על ילדים? מה מצחיק אותם? אילו דמויות כובשות את לבם, ומדוע?

אני מאמין שסרטים טובים, בדיוק כמו ספרות טובה, אמורים להיות טובים לכל נפש, והראיה היא שיצירות כמו עליסה בארץ הפלאות, הקוסם מארץ עוץ, הנסיך הקטן, פו הדוב, פיטר פן, ועוד, נכתבו כולן כיצירות לילדים, אך בה בעת, הם מסבים הנאה רבה, מאז ועד היום, גם לקורא המבוגר.