זאת היא, אני יודע.
את רעמת השיער השטני, המרוסנת בתוך קוקו גבוה שעומד להתפרק, אני מזהה בכל מקום. היא לובשת את בגדי הספורט שאני הכי אוהב, ובגלל זה גם היא הכי אוהבת. שחורים עם פס רחב בצבע סגול כהה שעובר לאורך החולצה ומשתלב נהדר בטייץ. הבגדים שלה תמיד עטפו אותי בנינוחות. היא מחייכת את עצמה אל העולם. ״כשעולים במדרגות של חוף גורדון חייבים לרוץ, ואסור לפספס אף מדרגה,״ היא מזכירה לי.
היא צועדת לפניי על החוף. כפות הרגליים היחפות שלה מדשדשות על קו המים, לרגעים נכנסת אל הים שעוטף אותה עד הברכיים. אני מביט בה מתוך הים, שומר על מרחק קבוע ומחכה שתסתובב. היא חייבת להפנות אליי מבט כדי שאוכל לראות שזאת היא. אני יודע שזה לא חלום, זאת באמת היא. כל מה שקרה, לא קרה באמת. איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שהכול קרה אם היא צועדת עכשיו, ממש מולי, בחוף גורדון?
הַיי בֵּייבּ
עידו.
ספטמבר. ורשה, פולין.
הבוקר של היום הזה התחיל אחרת, כמו כל בוקר מאז שעזב את הבית בתל אביב. מלון במרכז ורשה הפך להיות הבית הזמני שלו, מקום די מפואר שהתמלא עד אפס מקום בישראלים: חמש משלחות נוער, משלחת אחת של עובדי בנק ומשלחת אחת גדולה של צה״ל, אותה הוביל לפרקים ראש המטה הכללי, שהגיע בעיקר לטקסים. עידו אבטח את המשלחת הצבאית. הוא איתם מאז שיצאו מהארץ. תמיד אהב את המשלחות האלו. זו אותה העבודה, אותה האבטחה כמעט, רק שהתחושה אחרת, בוגרת יותר. בניגוד לילדים מבתי הספר, אליהם כבר מזמן לא הייתה לו סבלנות, הקצינים והקצינות האלה היו בוגרים. וחוץ מזה הוא ידע, הם מטרה, אחרי הכל, הם חיילים.
בחמש וחצי בבוקר הוא כבר היה ער. פתח את הברז במקלחת שיתחממו המים, קיפל את הציוד לתוך מזוודה קטנה וסגר. הציץ לטלפון: ״בוקר טוב בייבי, תעשה וידאו כשאתה קם, אני רוצה להתעורר איתך,״ חיכתה לו הודעה ממנה שגרמה לו לחייך. זה החלום שלו להתעורר איתה, כבר שבוע שהוא ישן בלעדיה. חשב שזה יהיה לו פשוט, היה בטוח שכבר התרגל לחיים האלו רחוק מהבית, בעולם הקטן והנוח שלו. והנה הוא מתגעגע.
מחכים לו למטה. הוא החליט שאת הודעת ה״בוקר טוב״ ישלח לה כבר מהדרך. כשיצא מהמקלחת, הפנים שלה מילאו בחיוך רחב את מסך המחשב הנייד שלו, שנשאר פתוח על שולחן הכתיבה מהיום הקודם. זו הייתה שיחה נכנסת, אין מנוס. מגבת, להתלבש תוך כדי, נעשה את זה זריז, חשב לפני שלחץ על הכפתור הירוק וענה לשיחה שפתחה את השער ליקום מקביל.
שמש של בוקר זרחה על רצפת הפרקט בדירה החדשה שלהם במרכז תל אביב. המחשב כנראה הונח על השיש במטבח והוא הביט, בעיקר עליה. היא עמדה באמצע הסלון, בטייץ האימון השחור שלה ובגופיית האימון הלבנה שלו. היא אוהבת לישון איתה, הוא כבר יודע. החזיקה כוס קפה ביד אחת וסימנה תנועות לא ברורות לכלב שלהם בידה הפנויה. ״היי בייב,״ קרא לה ואירגן את הדברים מסביב. היא לא הגיבה או לא שמעה והמשיכה לנסות לשכנע את קיפוד לשבת.
כמה שהיא יפה על הבוקר, בהה בה וחשב איזה מזל יש לו ומה היה נותן עכשיו כדי להרגיש אותה לידו. הוא השתוקק אליה בלי בושה, הודה בינו לבינו וידע שזה שקוף גם לה דרך שני מסכי מחשב ואלפי קילומטרים. זה היה ברור לכולם כבר מההתחלה.
״היי, את...״ היא עזבה את הכלבלב המדובלל שאימצו רק חודש לפני כן, התקרבה למסך וסידרה את הגופייה עליה.
״היי בייב, אני מתגעגעת.״
הם דיברו רק לפני ארבע שעות. הם מדברים כמה פעמים בכל יום מאז שטס.
״גם אני מונקי, תיכף חוזר. נדבר אחר כך? אני חייב לרדת, טוב?״
הוא היה קצר, התאפק לא לעצור הכול ולהישאר שם איתה.
״רגע, רגע, בייב,״ היא קטעה את ההחלטיות שלו. ״אני חייבת, חייבת, חייבת שתעשה משהו לפני שאתה זז. יש לך דקה?״
״דקה.״ לא הייתה לו דקה, ממכשיר הקשר בקעו קולות החברים שלו שחיכו בלובי המלון.
״אני מאחרת וקיפוד לא נותן לי לצאת. אתה יכול לשים עליו עין אחרי שאני יוצאת, שיירגע? נראה לי שהוא מתחרפן כשאנחנו לא בבית. בבקשה, בבקשה?״
היא שוב ניסתה להתקרב אל הדלת אבל הכלבלב נבח, קפץ וילל בתחינה. התחשק לו לנשוך אותו, שלא יפריע להם עכשיו.
״את רצינית?״
״כן.״
הוא שתק.
״יופי.״
היא חייכה אליו, הרימה את שערה לקוקו גבוה, כרכה סביבו גומייה סגולה והמשיכה ללגום מהקפה תוך כדי. ״אני רוצה שתגיד לי אם הוא משתגע ישר אחרי שאני יוצאת. אם כן, אז יש לי פתרון ואם לא, לא משנה. בקיצור, אתה יכול לחכות פה שתי דקות אחרי שאני יוצאת, לשים עין?״ היא עשתה את הפרצוף העצוב הזה שלה, ידעה שהוא לא יעמוד בו. מאז שפגש אותה, לא הייתה לו באמת ברירה.
״אבל באמת שתי דקות, אני חייב לזוז.״
היא אישרה בחיוך והתרחקה מהמחשב.
התפקיד שלו בעולם מאותו רגע ועד שתי דקות אחרי שהיא תצא, יהיה לבהות בקיפוד מזווית המחשב על השיש במטבח. הוא התיישב. הכלב איגף אותה ליד הדלת בזמן שהיא התארגנה ליציאה ובלי להכין אותו, החליפה את הגופייה הלבנה שלו בגופיית האימון השחורה־סגולה שלה, זו שכל כך אהב. היא ידעה את זה. היא עשתה את זה בכוונה, היה לה ברור שהוא עוקב אחריה בעיניו כשהיא מתפשטת מולו, כשהיא מתלבשת.
המשלחת תחכה, חשב. קיפוד לידה, לא עזב לה את התיק.
״יאללה, אני זזה,״ היא שוב התקרבה אל המסך ושלחה אליו נשיקה מפוקסלת.
הוא נשק לה בחזרה, ללא מגע.
עוד יומיים הוא בבית, עוד יומיים יראה אותה שוב.
״יאללה, תשמור עליו, תשמור על עצמך. שיהיה יום מעולה, יא חתיך, אוהבת אותך ותחזור כבר!״ עידו סידר את העניבה הכחולה שלו, והיא שוב חייכה אליו ופנתה לדלת.
״שב! שב!״ פקדה על הכלב, שמצדו כשכש בזנב ונשכב על מפתן הדלת, מסרב לנטוש את מקומו.
״ביי, חתיכים,״ ברגלה הזיזה בעדינות את הכלבלב וכשרכנה, התיק כמעט נפל לה. היא תפסה אותו ברגע האחרון, הסתכלה אליו שוב וחייכה אל תוך עיניו. הידקה את רצועת תיק הבד שלה לכתפה בתנועה חדה וסגרה אחריה את הדלת.
החיוך הזה שלה, המבט שלה כשיצאה, זה כל מה שהוא היה צריך כדי לחייך באותו יום. את המחשב השאיר פתוח על שולחן הכתיבה, הוא לא נשאר לשמור על הנבחן הקטן למרות שהבטיח.
טרבלינקה.
מאה וחמישים קצינים וקצינות מצה״ל, מכל החיילות ובכל הדרגות ירדו מכמה אוטובוסים באותו זמן, נעמדו על משטח אפור מרוצף בפאתי יער ירוק וצפוף. הצוות המקדים שלו סייר פה כבר כמה שעות לפניו. קפה חם, חפיפה קצרה ומתחילים. זו לא המשלחת הראשונה שלו, וסף ההתרגשות נמוך. במקום לשתות קפה של שישי בשמש של תל אביב, הוא באמצע היער האירופי הקפוא הזה, רחוק מדי ממנה. הקצינים התארגנו בקבוצות, נכנסו לאט ליער, כל קבוצה אחרי המדריך שלה. עידו ארגן את הצוות שלו, שלח אותם לאבטח. על מיקומים ומשימות הם יתעדכנו כבר בקשר.
זו משלחת החפיפה של פארי. הוא מאבטח ותיק, כבר שנים במערכת, חי באגף אחר, קשוח יותר מהאגף שלו. הוא בשטח ולא בין ידידים. פארי פעל לעומק במקומות שעידו עזב כשהחליט לעבור לעבודה מחויטת יותר, עם טיסות מסביב לשעון ולוחות זמנים צפופים. זו הפעם הראשונה של פארי בפולין. הוא רצה להקשיב, לשמוע את המדריכים והסיפורים. עידו אמר לו שכל מדריך מספר את הסיפור אחרת, עם נגיעה קטנה משלו, ושגם אחרי כמה סיבובים בפולין, אי אפשר שלא להקשיב. האוזניים צמאות לעוד כשהם מתחילים לדבר. חשוב לפארי לשמוע, חשוב לעידו שישמע. הוא הצמיד אותו לקבוצה הראשונה והעביר שני מאבטחים פולנים לנקודות נוחות במקומו. כל הסיור ייקח שעה וחצי של הליכה איטית אל תוך קרחת יער, בין אינספור אבנים ואלפי סיפורים. עשרות פעמים כבר היה כאן ובכל זאת, משהו מרגש במקום הזה, בעבודה הזו. ביערות וברחובות האירופיים הקרירים יש משהו שמשאיר אותו דרוך. הם התאמנו עשרות ומאות פעמים לקראת רוב התרחישים שעשויים לקרות, ועידו הריץ אותם בראש כל הזמן. הוא התהלך סביב המשלחת, המציא לעצמו מחבלים או כמה גלוחי ראש שמחכים לרוץ אל עבר הקצינים מעבר לעצים או מפינת הרחוב עם אגרוף או סכין או אלה ביד. הוא ידע שנשק חם זה בלגן וים של תחקירים, ובכלל, עדיף שירביצו איזו צעקה קודם כדי שיספיק להתארגן. גלוחי הראש ושאר המחבלים הם רק בראש שלו, ובכל זאת, עידו, פארי והצוות שלהם היו מוכנים אליהם כמו למלחמה, לתרגיל, או חלילה לביקורת של המשרד. אלה היו הכי גרועות.
מאחוריו התחיל טקס הזיכרון. המשלחת כולה התרכזה מול אנדרטת אבן גדולה בקרחת היער. עוד מעט יקראו פרקי תהילים, ידקלמו שיר, יספרו סיפור, ישירו את ההמנון ויעלו לאוטובוסים. בנקודה הזו, בדיוק כמוהו, עמדו במשך שנים מאות מאבטחים ישראלים שבפעם הראשונה התרגשו, בפעם השנייה התגאו ובפעם השלישית כבר חיפשו את המקום הרך ביותר להניח עליו את כף הרגל, כדי שלא תכאב במשך שעתיים של סיור וטקס. תמיד יש טקס.
מכשיר הקשר השמיע בקול צורם שיחות ישר לתוך האוזן. פארי דיווח על אדם חשוד ושלח מאבטח פולני לכיוון. מאד נוח כשיש מישהו שמדבר את השפה, זה חוסך הרבה טעויות ולא מעט כאב ראש. ״.It's O.K., it's O.K״ הפולני מלמל משהו שנשמע כמו אנגלית בקשר. פארי חזר אחריו, הכול בסדר, זה שיכור פולני של בוקר. עידו אישר שקיבל. בקור הזה, בעבודה הזאת, הכול קצר ובשורות תחתונות. בין האבנים והמצבות תפס עמדה נוחה, בדק שאף אחד לא רואה, הוציא את המצלמה וצילם לה סרטון קטן. כבר שלושה ימים הוא מצלם בשבילה. סיפר לה קצת על ההיסטוריה של המקום; מחנה המוות, טרבלינקה. רק השם העביר בו צמרמורת. סיים עם שיר חסר משמעות שהצחיק אותה בכל פעם מחדש. אותה הזווית ואותו התסריט בכל יום.
״בוקר טוב מונקי, היי יפה, ז'ין דוברה, בוקר טוב. מקווה שרגוע שם. פה בסדר, קפא לי האף אבל עוד מעט בבית.״
הוא קרב את האף למצלמה, ניסה לנשום, להסניף אותה מבעד למסך ודיבר אל עצמו באמצע היער. היא בטוח תצחק. זה יזכיר לה סנאי אובססיבי מסרט אנימציה שראו פעם יחד. מאז הוא לא מפסיק להסניף אותה, בעיקר כשהיא לא מוכנה, בעיקר בצוואר. היא לא מפסיקה לצחוק.
פרפר לבן נכנס לפריים, כנפיים קטנות, גוף שברירי. עידו צילם אותו בשקט ושמר בזיכרון. סיים את הסרטון בנשיקה, החזיר את המצלמה לכיס המעיל וחזר אל העולם שלו, אל קרב המבטים עם חורשת עצים שלא הייתה מודעת לקיומו. היא מתה על השטויות שלו. לכבוד יום ההולדת שלה יחבר את כל הסרטונים ויכין עבורה אחד ארוך, מלא בשטויות שלהם. היא אוהבת את האיש הרציני שלה, במיוחד כשהוא ילדותי ומטופש. רק לידה הוא כזה, רק לידה הוא מרשה לעצמו. זה מצחיק אותה. מאז שהכירו, אין דבר שחשוב לו יותר מאשר להצחיק אותה.
השמש עלתה לאט, הפשירה בקרניה את כל מה שקפא בחושך. מזג אוויר מושלם למי שאוהב חורף רציני מדי פעם. הטמפרטורה נחה בשקט על הקו שבין המינוס לפלוס, הקפיאה אבל לא יותר מדי. שמיים בלי ענן ושמש קרה. הרגליים שלו החלו לכאוב והוא הוציא לרגע את הטלפון מהכיס. רשימת שיחות שלא נענו הפתיעה אותו. מה קרה, למה כולם מחפשים אותו כל כך מוקדם בבוקר. שתי שיחות מאחותו הגדולה, שלוש שיחות מאחיו ואחת מאבא. רק לפני חודשיים אימא שלו עברה אירוע לב קטן ואחריו עוד אחד. צפצוף של הודעה קטע את הפחד שעלה בו.
״אחי, צלצל לאבא.״
זהו, אימא שלו חטפה עוד אירוע לב, עידו כבר היה בטוח.
״פארי, שומע? אתה בקשר עין?״ הוא עלה בקשר, וכשפארי אישר, הודיע לו שהוא יורד מהאוזנייה.
שני צלצולים ואבא שלו היה על הקו. הוא שמע את אימא שלו ברקע, בתוך הרעש המוכר של החנות הקטנה של המשפחה במרכז המסחרי.
״אתה לבד?״ אבא שלו חקר, רציני, כמעט רשמי.
״לא, נו, דבר כבר,״ עידו חצי נזף בו.
״שמע, ילד שלי,״ אביו נחנק פתאום, והקול שלו כמעט נעלם.
״היא נהרגה בתאונת דרכים.״
הבכי של אימא שלו נשמע בבירור ברקע, ועידו דמיין אותה רוכנת ומכסה בכפות ידיה את פיה, שלא ישמע.
שקט.
המחשבות הכאיבו לו בראש. כל הרגשות שבעולם מילאו אותו ועדיין, הוא הרגיש ריק.
״נהרגה בתאונת דרכים.״
הקול של אבא שלו חזר, מהדהד באלפי צלילים. מעולם לא שמע אותו מדבר בקול חנוק כל כך. בראשו התערבבו רכבים הפוכים בצדי כבישים עם סירנות של אמבולנסים. איך זה יכול להיות? היא הרי יצאה מהבית ברגל. מהדירה החדשה שלהם ועד למכון בו היא מאמנת יש בסך הכל שמונה מאות מטרים בקו אווירי והליכה נוחה, אין שום ״דרכים״ בדרך הזו.
עידו נעמד על מרצפת אפורה ולא זז. היער, המשלחת, העולם, כולם נעלמו. מחשבות התרוצצו בו, הוא ניסה לתור אחרי הקשר הגיוני בכאוס אנרגטי חסר צורה. הרי היא נסעה אתמול מהקיבוץ לתל אביב. אולי קרתה תאונה אחרת, והם חושבים שזו היא. היא בטח בשיעור עכשיו, גם לו היא לא ענתה. הוא דיבר איתה הבוקר, נו, היא בכלל מאמנת עכשיו, הוא בטוח, ולרגע נרגע. האוויר נפלט לו מהריאות מהר מדי וזה כאב. היא בטח סיימה את האימון ושכחה את הסלולרי, זה כל כך מתאים לה. כזאת מתוקה ומעופפת, הוא לא שם לב שבורח לו חיוך. הסלולרי שלה ממילא לא שווה כלום. זהו, הוא יקנה לה חדש כשיחזור לארץ.
יש לו את המספר של אבא שלה, הוא לא השתמש בו אף פעם. הנה ההזדמנות הראשונה, חשב לעצמו והתקשר.
צליל חיוג אחד בקושי, ו״שלום עידו״ חלוש נשמע מרחוק.
״אריה?״
הנשימה הראשונה שלו מעבר לקו הספיקה.
זה סופי. אגרוף היכה בו בשיא העוצמה, בהבזק אחד מהיר אל תוך הלסת, כיבה את כל האורות.
אין מחיאות כפיים, אין קהל, רק חושך ושקט. שקט שעשה לו צמרמורת. הוא בער מעל העורף, מאחורי הראש. הגוף שרף לו והוא לא ידע איך להפסיק את האש.
״קום!״ זה היה הקול שלה.
פעימה אחת של דם פילחה את גופו מבפנים. צליל אחד חדר בין הקולות שרחשו באוזניית הקשר. פארי וקציני המשלחת צפו ועלו מולו, מתעתעים. הרב הצבאי מלמל פסוקים שנשמעו לו מוכרים. אז מה זה החושך הזה?
״קום!״ היא ליטפה את ראשו ברכות.
אם הסחרחורת הזאת תמשיך, הוא ייפול. עידו ניסה בשארית כוחותיו להחזיר את המחשבות לסדר הגיוני לפני שהוא מאבד את ההכרה. הוא לא הצליח לחשוב על כלום. נדמה היה לו שגזע המוח שלו תיכף יצא מהמקום.
״קום!!״ הליטוף שלה הפך לנענוע עקשני.
הכול עבר להילוך איטי. הוא רשם לזכותו עוד פעימה של דופק. יופי, הוא עוד עומד, נדמה היה לו שהצליח להתייצב על שתי הרגליים, התודעה פה והסחרחורת הלכה ונחלשה, אבל עכשיו שרפו לו העיניים. הוא ניסה להתרכז בכאב, למקד את עצמו על תחושה אחת מתוך המון ריצודי תחושות שפעפעו בתוכו. בתוך החזה, הלב טען עצמו שוב, התנפח, אירגן את הגוף כולו.
״קום!!!״ היא כבר דאגה, ידעה שהוא חייב להתעורר.
התכווצות אחת כואבת העירה אותו, הוא שוב היה שם.
דממה.
המיקוד החל לחזור אליו. הוא היה חייב להיות בפוקוס, חייב לחזור הביתה. הוא חייב לראות אותה. החובה הזו, הרגיש שהיא משתלטת על הגוף שלו, לוקחת פיקוד, מסנכרנת את כל המערכות. זה קרה לו בעבר, כשהיו יריות סביבו. בסיטואציות קשות הוא מתקשח, מתחיל לפעול על אוטומט, ככה לימדו אותם. אבל הפעם זה היה שונה, הפעם הצליחו לפגוע בו. אגרוף אחד בעוצמה בלתי אפשרית, ישר לתוך הלסת.
״קום!״
