לא קרה כלום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא קרה כלום
הוספה למועדפים

לא קרה כלום

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 286 עמ' מודפסים

גיא מאירסון

גיא מאירסון, יליד 1969, הוא תסריטאי קולנוע וטלוויזיה ומורה לתסריטאות. מאירסון קיבל את פרס עט הזהב לתסריטאות על "צעד קטן לאדם" ב-2002 בקאן. בין היתר כתב תסריטים לסדרה "שירות חדרים", ששודרה בערוץ 2, שבה שימש כתסריטאי ראשי, היה אחד מהתסריטאים של "בודדים" שביים רנן שור וזכה לביקורות מעולות.

תקציר

שום דבר מיוחד לא קורה בחייו של סוכן הביטוח רפי גבעון. עד שלילה אחד, בעוד אשתו ישנה והוא גולש כהרגלו בפורום של פנויים-פנויות, מצלצל הטלפון וחייו מתפרקים. זהו הרגע שבו רפי גבעון מתחיל לחיות.

רפי יוצא למסע בילוש אובססיבי בעקבות חייו של כפיר, בנו בן השש-עשרה השוכב עכשיו במחלקה לטיפול נמרץ; הוא פוגש את הנערה שהבן אהב, מגלה שהיה כוכב בחוג למשחק ונדהם למצוא שירים וסיפורים שכתב. הוא שב ומעלה בזיכרונו תמונות מחייו כאבא של כפיר, חיים שנראים לפתע שונים כל כך מכפי שראה אותם פעם, כשהיה עדיין אב לילד שלא קרה לו כלום.

אבל לא רק את כפיר הוא לומד להכיר; רפי זוכה לראשונה למבט צלול ומצמרר על חייו שלו עצמו ועל חלקו במה שקרה לבנו. הגבר הרדום הולך ומשתנה לנגד עינינו והופך מבורגני ישראלי שגרתי לדמות מרתקת וחד-פעמית, המגיעה בסוף מסעה לתובנה מפתיעה.

לא קרה כלום הוא רומן ריאליסטי, מדויק והופך קרביים, על אבהות ועל אובדן, על אשמה ועל השאיפה לנקמה. זהו ספר סוחף ומותח, לעתים פרובוקטיבי, שלא נרתע מחיטוט בפצע הפתוח של הקיום הישראלי.

התסריטאי והסופר גיא מאירסון חושף באומץ את עולמן הפנימי של הדמויות באמצעות טון מאופק, יבש וחף מסנטימנטליות, ומצליח ליצור נפח רגשי שהופך את ספרו להישג נדיר.

פרק ראשון

1.



אחרי שעתיים של שיחה בחדר הפרטי עם דוריס36 מפורום חיים אחרים הוא הצליח סופסוף לשכנע אותה שתתקשר אליו לנייד. הוא ניגש לסגור את דלת הזכוכית של המרפסת המוקפת תריסולים שהפכה ל"חדר העבודה שלו" אחרי שהם אכסנו בה את הספה הישנה ואת המחשב המשפחתי (לילדים יש מחשבים משלהם בחדרים), והעביר את הטלפון למצב רטט כדי שדורית לא תשמע את הצלצול.
לא שיש לו כוונות. הוא סתם משתעשע.
לבחורות בפורום חיים אחרים, ובעיקר לדוריס36, יש דרך מאוד משונה להסתכל על החיים. כל דבר שקורה להן הוא סימן מלא משמעויות, והן מסתובבות בעולם בחיפוש אחר מקרים וצירופים שיגידו להן מה הדבר הנכון לעשות ויאשררו להן שהדרך שבחרו היא הדרך הנכונה. בכלל, המילה "דרך" חוזרת לא מעט פעמים בשיחות. דוריס36 סיפרה לו, למשל, שהיא ידעה שהדרך המשותפת שלה ושל בעלה לשעבר הסתיימה כשהם נתקעו בלי דלק על כביש הערבה בדרך לחופשה משותפת באילת. "זה היה כל כך סימבולי," היא כתבה, "בדיוק כמו היחסים שלנו - תקועים, בלי דלק, בצד הדרך." הוא שאל אותה אם יכול להיות שהיתה מפרשת את האירוע אחרת אם הוא לא היה קורה בתקופה שבה ניסו לשקם את היחסים, אחרי שבעלה התוודה בפניה שבגד בה. היא ענתה שלא במקרה דברים קורים מתי שהם קורים. אלוהים מדבר אתנו בשפת הסימנים.
בפורום הוא מכנה את עצמו "הלל הזקן". הוא גילה שנשים נמשכות להילה המיתית של השם ומקבלות אותו כפי שהוא מציג את עצמו - בר סמכא בענייני החיים, חכם מנוסה היודע לשפוט ולתת עצה. הן שואלות אותו שאלות והוא מקשיב לסיפורים שלהן ומנסה לדלות עוד פרטים כדי להוביל אותן לתשובה הנכונה. כמעט תמיד כשהן מגיעות אליה הן מיד נסוגות שני צעדים לאחור ומציגות טיעוני נגד לפתרון שנמצא. בעיקר אם הוא דורש מהן לעשות שינויים בדרך.
בפרטי הוא סיפר לדוריס36 שקוראים לו רפי ושהוא בן ארבעים ושש, נשוי ואב לשניים. הוא חשב שיותר טוב לשים את הקלפים על השולחן, וזה באמת עזר לו לשכנע אותה שתתקשר. "אני נשוי," הוא כתב, "באושר. אין לי שום כוונות לא ראויות." זה היה כמעט לגמרי נכון. אפשר להתווכח על ה"באושר". ואולי על איזה כוונות יכולות להיחשב "ראויות". היא סיפרה לו שבאמת קוראים לה דוריס אבל שהיא בת ארבעים ושתיים. את השם דוריס36 היא שומרת מאז שנכנסה לקטע של הפו"פים לפני שש שנים.
דורית שוכבת עכשיו במיטה, בטח קוראת את הספרים הנצחיים שלה (היא קוראת בלי הפסקה, היא קוראת כל הזמן! תמיד יש לה ספר בהישג יד. היא ההוכחה בעיניו שהקריאה כשלעצמה היא נטולת ערך. קריאה היא לא פעילות נעלה יותר מדיבור, למשל, או הליכה, או ישיבה, או בהייה במקרר פתוח. קריאה לא הופכת אנשים לחכמים יותר, או טובים, או רגישים, או מודעים יותר לעצמם או לזולתם. אחרת איך אפשר להסביר את זה שעם כל הקריאה הזאת, עם כל טונות הספרים שדורית הניחה ליד המיטה, עם כל מיליארדי המילים שהעיניים שלה צילמו והראש עיבד לתמונות, עם כל התובנות שיש בספרים והידע שהם אמורים לספק על העולם והאדם והחיים - היא בכל זאת נשארה... היא עדיין... נו... יותר טוב לעזוב את זה...) ואולי היא כבר ישנה. בטח היא כבר ישנה. נרדמה עם הספר על החזה. אם היא שואלת אותו בבוקר, אחרי לילה של שיחות עם הבנות מהפורום, מה הוא עשה, הוא אומר שהוא "עבד על המחשב". זה אפילו לא שקר. לא שיש לו משהו להסתיר. הוא בסך הכול מבדר את עצמו. כמעט תמיד השיחה עם הבנות מסתיימת בלא יותר מ"לילה טוב וחלומות מתוקים", מהוגן כמו ברכה לילד לפני השינה. לפעמים הן שולחות לפרידה גם אייקון :) או או שלושה איקסים - XXX - לסמל kisses. רק פעמיים עד הלילה הוא דיבר בטלפון עם נשים מהפורום, ואם נרמזו רמזים בשיחות האלה הם נותרו מה שהם - רמזים, כניסות לשבילים צדדיים על הדרך (שוב הדרך!), שלא ייבדקו לעולם.
ובכל מקרה, דורית כבר לא שואלת.
עכשיו הוא לוקח את הטלפון הנייד ומתיישב על הספה הישנה, מחכה שדוריס36 תתקשר. השניות עוברות לאט, האצבעות שלו עוד עצבניות מהתקתוק. אולי היא התחרטה, החליטה לא להתקשר בסופו של דבר. נו, אז הוא ילך לישון - עדיף. אין סיבה שהתחביב הזה יגזול ממנו שעות שינה. למרות שמחר שבת והוא יכול לקום מאוחר. הוא מסתכל על השעון - כמעט שתיים בלילה. כפיר עוד לא חזר מהבילוי שלו. הטלפון מצלצל. הוא מופתע. הוא היה בטוח שהעביר לרטט, ואז הוא שם לב שהצלצול לא מגיע מהנייד המונח בחיקו אלא מהבֶּזק. איזה אידיוט הוא, נתן לה את הבזק במקום את הנייד. הוא ממהר להיכנס לסלון ומרים את הטלפון האלחוטי.
"הלו."
"מר גבעון?" הוא מופתע לשמוע קול של גבר מעבר לקו.
"נכון."
"אני מדבר מוולפסון..."
משונה. הדבר הראשון שהוא חושב עליו זה שהלך המשחק מחר. הוא לא היה במשחק כדורגל כבר שנים, וכפיר הוא זה שהציע שילכו יחד. זאת הפעם הראשונה שהם עתידים ללכת למשחק כדורגל יחד. בעצם הם לא עשו משהו ביחד - רק שניהם, משהו מהנה - כבר הרבה מאוד זמן. כפיר אמר שלא כל יום הפועל מגיעה לרבע גמר גביע המדינה, ועוד נגד היריבה העירונית.
"מר גבעון, אתה אתי?"
"כן... כן..." הטלפון הנייד רוטט בכף ידו. היא החליטה להתקשר בכל זאת.
"אתה אבא של כפיר גבעון, כן?"
"כן." הוא לוחץ על מקש דחייה והנייד מפסיק לרטוט. עכשיו היא תחשוב שהוא פחדן.
"אני צריך שתבוא לכאן."
"לאן לכאן?"
"וולפסון. אני ד"ר שניר. כמה זמן ייקח לך להגיע?"
הוא מנסה לדמיין את הדרך מהבית שלו לוולפסון. בשתיים בלילה, אפילו ביום שישי, התנועה לא תהיה כבדה. זה לא צריך לקחת יותר מדי זמן.
"עשר דקות."
"אני פה. תגיע."
"הוא בסדר?" הוא שואל שנייה לפני שהרופא מנתק, אבל בתשובה הוא זוכה רק לשתיקה סמיכה.
"ד"ר שניר?"
"אני פה, מר גבעון, תגיע."
"אבל איפה בוולפסון?"
"טיפול נמרץ."

רק על הכביש הראשי הוא חושב לראשונה שאולי היה צריך להעיר את דורית. נהגים של יום שישי במכוניות של אבא שלהם - בטח חושבים שהוא אחד מהם: נוסע באורות גבוהים, חותך בין נתיבים וצופר בלי הפסקה - צופרים לו ומנסים לעקוף אותו מימין ולדחוק אותו לשוליים. גולף צהובה עם פס ספורטיבי שחור לאורך הדלתות, מאוכלסת בשלושה בחורים מבוגרים מכפיר לפחות בשנה (הוא יודע. כפיר יוכל להוציא רישיון רק בעוד שנה), מתיישרת משמאלו ונוסעת כברת דרך במקביל אליו. הוא לא נותן לה לעקוף אותו, סוחט את הדוושה עד הסוף. אני לא משחק משחקים, חביבי, אני במצב חירום, אצלי זה אמיתי. אבל בשביל הגולף זאת תחרות בין־מעמדית, מאבק בין השקפות עולם - רכב אירופי בן עשרים, משופץ בעבודת יד, הנושא את אופי בעליו האינדיווידואל, נגד רכב יפני בן שנתיים, בורגני וחסר ייחוד. הנהג, בשיער קוצי מחומצן־קצוות, מסיט מבט לראות במי הוא מתחרה ומופתע לגלות אותו יושב לבדו במאזדה האפורה - איש מבוגר, כמעט בן חמישים, עושה חארקות בשישי בלילה. רק אז הוא חושב על זה שהוא לבד במכונית ואולי דורית היתה צריכה להיות פה עכשיו, לידו, ולהרגיע לו את הנהיגה. שני החברים של הבחורצ'יק בגולף, גם הם בתספורות מרובות צבעים וקצוות, צוחקים בתוך המכונית, מצביעים עליו ויורקים סילון עשן־סיגריות לכיוונו, אבל הנהג, המנהיג, נשאר רציני, עדיין המום עקב הטעות בזיהוי. הוא בטח ציפה לפגוש מישהו אחר במאזדה האפורה - שלושה צעירים בני גילם, אולי אפילו בנות, ילדות טובות שלקחו את האוטו של אבא, מפונקות. בטח מיבנה או מהשכונות החדשות של צמודי הקרקע. לא כמוהו, פרולטריון. מוסכניק בן מוסכניק. קנה גרוטאה ושיפץ לבד. מה עושה פה האיש המבוגר הזה? הוא יכול להיות אבא שלו.
הוא עוזב את דוושת הגז ונותן לגולף לחלוף על פניו, שורת פנסים כחלחלים מהבהבת לו לשלום מתחת לפגוש האחורי שלה, לו ולכל הנהגים האחרים שיזכו לראות אותה מתרחקת. הוא מנסה לסדר את הראש, להחליט מה לעשות - לחזור הביתה ולהעיר את דורית או להמשיך לוולפסון, עוד שתי דקות הוא כבר שם, הוא יראה מה קורה ואז הוא יתקשר להודיע, או יותר טוב, יבוא לאסוף אותה. הוא רק יראה מה קורה...
הוא גולש אל השוליים השמאליים, חותך דרך הצמחייה הפראית הגדלה על השטח הרחב שבין שני המסלולים, ובלחיצת דוושה כבדה שגוררת סחרור גלגלים מתיז עפר מתפרץ בחזרה אל המסלול דרומה בלי להמתין למכוניות שיפנו לו דרך וסוחט צפירה עצבנית מנהג טויוטה מסחרית. הוא צופר בחזרה, נשאר על המסלול השמאלי המהיר ולוחץ חזק על הגז.

"דורית... דורית... דורית..."
"מה יש?"
"קומי."
"מה השעה?"
"דורית, תקשיבי לי רגע..."
"מה השעה?"
"שתיים ורבע..."
היא מושכת את השמיכה ומסתובבת לצד השני. אולי הוא לא משדר דחיפות. הוא חייב למשוך את תשומת הלב שלה, אבל בזהירות, אסור לו להכניס אותה להיסטריה.
"דורית, את חייבת להקשיב לי רגע."
"אני מקשיבה."
"לא, את צריכה להסתכל עלי כשאת מקשיבה לי."
"אני זוכרת איך אתה נראה."
"דורית, אנחנו חייבים לנסוע לוולפסון."
נדרש רגע קצר עד שהמידע מעובד ומיתרגם לסיוטים הכי נוראים שלה. היא קופצת מהמיטה ונעמדת על הרגליים, כמעט מפילה אותו, רועדת כולה. "מה קרה?!" היא צועקת, "מה קרה?! תדבר כבר! איפה כפיר?"
הוא מבחין בכתם רוק על הכרית. הוא מבחין בחוט של ריר על הסנטר שלה. עכשיו הוא כבר לא יכול להוציא מילה.
"דבר כבר, רפי, דבר! נו דבר, מטומטם אחד, דבר, דבר!"
היא צורחת. הוא לא יכול לסבול את זה. הוא לא היה צריך לחזור לאסוף אותה, זאת היתה טעות. הוא כזה אידיוט לפעמים, הרי אסור להתחרט, אסור לחזור לאחור. אף פעם. אסור! איך הוא עשה טעות כל כך בסיסית? הוא לא למד כלום מהבנות של חיים אחרים? יותר גרוע - הוא לא למד כלום מהחיים הלא־אחרים שלו? "תתלבשי ובואי מהר, אני באוטו," הוא אומר ויוצא מהחדר.
היא עדיין רועדת כשהם במכונית, מכונסת בתוך עצמה, כאילו קפאה מקור.
"זה כל מה שהוא אמר?" היא שואלת, "שנגיע?"
"כן, זה כל מה שהוא אמר."
הוא לא מזכיר את הטיפול נמרץ. הוא צריך שתהיה לו שליטה מלאה על המידע שמגיע אליה.
"אבל איך נמצא אותו בוולפסון? באיזה מחלקה הוא?"
הוא לא עונה. היא יודעת שכמעט אי אפשר לדבר אתו כשהוא נוהג. אוזן ימין שלו חירשת בשמונים אחוז מאז המקרה ההוא בצבא, וכשהוא רוצה לשמוע מישהו הוא צריך להפנות לו את האוזן השמאלית. זה לא שהוא לא יכול לשמוע את מי שיושב לימינו, הוא פשוט צריך להתרכז בהקשבה, וממילא דורית כבר התרגלה לזה שהנסיעות המשותפות שלהם עוברות בשתיקה. היא מעולם לא הציעה לנהוג במקומו כך שתוכל לדבר אל צדו השמאלי. הוא שולח יד ומדליק את הרדיו.
"מה אתה עושה?"
"אני רוצה לשמוע, אולי היה פיגוע."
עכשיו היא מתחילה לבכות.
"אני רק אומר אולי."
הוא עובר בין התחנות אבל אף אחת מהן לא משדרת מבזק חדשות. ברובן הוא קולט מוזיקת טראנס (מוזיקה שמחשבים כותבים - כפיר הסביר לו), מהסוג ששומעים הילדים שנוהגים במכוניות סביבם. אומפ אומפ אומפ, רועדים הבסים במכוניות שהוא עוקף. הוא לא מרגיש פיגוע באוויר. אין את הענן השקט של המוות הקדוש שפיגוע מוריד על הארץ. הילדים היו נוסעים לאט יותר אם היה פיגוע.
"אני לא חושב שזה פיגוע," הוא אומר ולוחץ על הגז, מסרב לתת לב־מ־וו ירוקה לעקוף אותו.
אבל היא לא מפסיקה לבכות.

כפיר היה בן שלוש וחצי, אולי ארבע (דורית היתה בהיריון עם מִיה), כשהוא הבין בפעם הראשונה כמה יהיה קשה להגן עליו. הילד ירד עם האופניים שלו לשחק בחצר המשותפת של הבניין. אחת האימהות היתה אמורה להשגיח על הילדים אבל כנראה, בחוסר אחריות אופיינית, עזבה את המקום עם הפעוט הפרטי שלה והשאירה את השאר בלי השגחה. כשהם שמו לב שמתחיל להחשיך והילד לא חוזר הוא ירד למטה לחפש אותו. כבר במעלית הוא הרגיש שהוא לא יכול לנשום. גוש גדול התיישב לו בגרון, מועקה התנחלה בחזה ושיתוק הזדחל ליד ימין. הוא ניסה לשכנע את עצמו שזה רק מהחמין, אבל ידע שלא. כאילו הוא שני אנשים, מבוגר וילד, והמבוגר משקר לילד כדי שלא יפחד.
החצר היתה ריקה. הוא חיפש את כפיר ליד המגלשה וארגז החול וכשלא מצא אותו עבר לחצר של הבניין השכן וחיפש גם שם.
"כפיר! כפירצ'יק! כפיר, איפה אתה?"
הוא המשיך לחפש בכל החצרות ומגרשי החניה של גוש הבניינים בני ארבע־עשרה הקומות.
"כפיר!... כפיר!... כפירצ'וק... איפה אתה, ילד?"
הוא מצא אותו בחדר המדרגות של הבניין שלהם חצי שעה אחר כך, כשכבר היה בדרך לעלות אל השכנה חסרת האחריות ולשטוף אותה כמו שצריך. כפיר ישב על המדרגות בין הקומה הראשונה לשנייה ובכה.
"כפירצ'יק, איפה אתה? אני מחפש אותך שעה."
אבל כשהילד ראה אותו, הבכי שכבר נדמה שנכנס לשלב רדום ומדיטטיבי התפרץ שוב, צווחני, חסר שליטה וקורע לב. הוא ראה שמשהו טלטל את כל הווייתו של הילד ומיד הבין שפגש - לראשונה בחייו - את הרוע.
"כפירצ'וק, מה קורה?" הוא רצה להרים אותו על הידיים, אבל הילד לא נתן. הוא צרח ונופף בידיו בכוח, מנסה להגדיר טריטוריה מוגנת סביב עצמו.
"מתוק שלי, מה קרה? ספר לאבא." הוא התאפק לא לשלוח יד לקנח את הנזלת, כדי להימנע מעוד טלטלת ידיים אלימה. כמה שהוא שונא את נחילי הנזלת האלה.
"אתה רוצה לספר לי מה קרה, חמוד?"
הילד לא ענה.
"אתה רוצה שנעלה למעלה ונעשה אמבטיה?"
"לא."
התקדמות, הילד מדבר.
"אתה לא רוצה לספר לאבא למה אתה בוכה?"
שוב שתיקה.
"אני לא אכעס, אני מבטיח, אתה לא עשית שום דבר רע."
שתיקה.
"אולי אתה רוצה לספר לאימא?"
"לא."
"אז מה אתה רוצה?"
"כלום."
"אתה רוצה שנשב פה קצת ביחד?"
משיכת כתפיים.
הוא התיישב ליד הילד, שהנזלת כבר ניגרה מסנטרו. "תן לי לנגב לך את זה, טוב?" הוא התכופף לעבר הילד, אבל לא היה לו טישיו. הוא משך את שרוול הסווטשירט וכיסה בו את כף היד וניגב את הפנים הרטובות. הילד לא הראה התנגדות, אפילו סייע בתנועות ראש קטנות מצד לצד.
"תקנח."
הילד קינח לתוך השרוול שלו. "יופי, אתה רואה? כבר יותר טוב." הוא הוציא את היד מהשרוול הספוג נזלת ופשט בזהירות את הבגד הרטוב. "איפה האופניים שלך?" הוא שאל, והילד פרץ שוב ביבבות נוראיות, קורעות לב.
אולי שעה הם ישבו שם עד שהוא הצליח לחלץ מכפיר הסבר מבולבל על מה שקרה.
"הוא אמר לי שהאופניים שלי מקולקלים."
"מי אמר לך שהאופניים מקולקלים?"
"האיש."
"איזה איש?"
"האיש שהיה שם."
"ראית אותו פעם, את האיש הזה?"
הילד משך בכתפיו.
"ראית אותו קודם? אתה מכיר אותו?"
"לא."
"הוא היה איש מבוגר, כמוני, או ילד גדול?"
שתיקה.
"מה עוד הוא אמר לך?"
"הוא אמר שהוא יתקן לי אותם."
"והוא לקח לך את האופניים?"
"הוא ביקש רשות."
"ונתת לו?"
"רציתי שהוא... רציתי שהוא... הוא אמר שהם מקולקלים..."
ולקראת סוף המשפט המילים נסדקו והבכי השתלט שוב ובקע מהילד, שהתקשה להכיל את העלבון. הוא הניח יד על הגב הקטנטן, הרוטט מבכי.
"אתה לא אשם, חמוד. לא ידעת. זה איש רע. הוא שיקר לך."
"חיכיתי לו," הילד צעק בכעס והתנער מהיד שעל גבו, מסרב להתנחם. "חיכיתי לו והוא לא בא! אז הלכתי לחפש אותו ולא מצאתי! ואני לא יודע איפה הוא גר."
"אני אמצא לך את האופניים. אל תדאג," הוא אמר, ולרגע האמין שהוא באמת יעשה את זה - יחפש בכל השכונה, דירה אחרי דירה, עד שימצא את האופניים, "אני אמצא לך את האופניים ואני אמצא את האיש שלקח לך אותם ואני ארביץ לו ואלמד אותו לא לגנוב מאתנו אופניים יותר בחיים."
"אולי..." הילד התייפח, "אולי..." הוא שיהק מרוב בכי, "אולי הוא בא לחפש אותי בדיוק כשאני חיפשתי אותו והוא לא מצא אותי והוא הלך."
הוא עדיין העדיף להסביר את המקרה באמצעות אי־הבנה, ניסה להיאחז בעולם הישן והבטוח שהיה קיים עד אחר הצהריים - עולם שאין בו רוע ואין אנשים שמשקרים לך ולוקחים ממך את האופניים. הוא ידע שהוא חייב ללמד אותו, להכיר לו את הרוע, להפשיט את התמימות הנוראה הזאת מעל הילד ולצייד אותו בחשדנות בריאה. הוא חייב להגן עליו. חייב ללמד את הילד להגן על עצמו.
"זה לא מה שקרה," הוא אמר, "הוא לא חיפש אותך, האיש הזה, הוא פשוט לקח את האופניים והלך, הוא פשוט איש רע, וצריך להיזהר מאנשים רעים."
"אבל חשבתי," הילד שיהק, "חשבתי שהוא רוצה לעזור לי."
"כן, הרבה פעמים אנשים רעים מתחפשים לאנשים טובים, ככה הם יכולים לשקר ולרמות ולגנוב יותר בקלות. זה מה שקרה לך, האיש הרע התנהג כאילו הוא איש טוב ולקח לך את האופניים, אבל הם בכלל לא היו מקולקלים. האופניים שלך היו בסדר גמור. הוא רק אמר לך שהם מקולקלים ואתה האמנת לו." וזה גרר עוד גל של בכי מתפרץ ועוד נזלת וגב רועד.
"אז איך אני יכול לדעת?" הילד שאל מבעד לדמעות, "איך אני יכול לדעת מי איש טוב ומי איש רע?"
"אתה לא יכול לדעת," הוא ענה, "לא בהתחלה בכל מקרה, בהתחלה אתה צריך לחשוב שכולם רעים ולא לתת כלום לאף אחד, ורק אם אחר כך אתה מגלה שהם טובים, רק אז תיתן להם דברים."
בשבועות שבאו אחרי המקרה הוא שאל כמה שכנים אם ראו מישהו עם תלת־אופן ירוק, ונכנס לבדוק במקלטים ובכמה מחסנים. אבל הוא העדיף לשכוח את המקרה, כי בכל פעם שחשב עליו התכווצה לו הסרעפת. בכל מקרה הגיע הזמן לקנות לכפיר אופניים חדשים עם גלגלי עזר.

"צריך להתקשר לאימא שלך," דורית אומרת ומנגבת את הדמעות.
"זה כל מה שחסר לי עכשיו."
"מישהו צריך להיות בבית כשמִיה תתעורר."
"מה אני אגיד לה?"
"תגיד לה שתבוא אלינו ושתהיה שם כשמִיה תתעורר."
"אבל איפה אני אגיד לה שאנחנו נמצאים?"
"אני לא יודעת." היא תקיפה ושקטה והוא יודע שיהיה חייב לעשות מה שהיא מבקשת. "תגיד לה מה שאתה רוצה, רק שמישהו יהיה בבית כשמִיה תתעורר."
"אולי נחכה קצת ונראה איך זה מתקדם."
"לא. אני לא רוצה שמִיה תתעורר ולא תמצא אף אחד."
עכשיו הוא בטוח שזאת היתה טעות לחזור להביא אותה. הדבר האחרון שיש לו כוח אליו עכשיו זה לדבר עם אימא שלו.
היא ערנית באופן מפתיע כשהיא עונה לו בספיקר:
"חווה גבעון!"
"את לא ישנה?"
"לא. מה קרה?"
"כלום. מה את עושה ערה בשתיים וחצי לפנות בוקר?"
"כלום. תשבצי היגיון. מה קרה?"
"כלום."
"אז סתם התקשרת לשאול אם אני ישנה? יופי, תודה שחשבת עלי."
"אני צריך שתבואי אלינו, היינו צריכים לצאת מהבית והשארנו את מִיה לבד."
"מה קרה?"
"כלום."
"איפה אתם?"
"בנסיעה."
"לאן?"
"לשום מקום."
"בשתיים בלילה?"
"אימא, אני צריך שתעשי לי טובה ולא תשאלי שאלות."
"טוב, אבל מה קרה?"
"ולא תשאלי שאלות, אמרתי."
"רק תגיד לי לאן אתם נוסעים, אחרת אני אהיה בטוחה שמשהו קרה."
"לא קרה כלום."
"אז מה אכפת לך להגיד לי לאן אתם נוסעים?"
"לוולפסון."
"אתם נוסעים לוולפסון כשכלום? לאן תיסעו כשמשהו?"
"אימא, אני אסביר לך הכול אחר כך."
"איפה כפיר?"
שבריר השנייה של ההיסוס מספיק לה כדי לקלוט: "הוא בוולפסון?"
"כן."
"מה קרה לו?"
"אנחנו לא יודעים עוד... שום דבר רציני... אני מקווה."
"אני באה."
"את לא. את הולכת למִיה ואנחנו נודיע לך מה קורה."
"טוב," היא נכנעת אחרי היסוס, "אבל איך שאתה יודע משהו - תודיע לי..."
"טוב."
"מבטיח?"
"מבטיח."
"יופי," היא ממלמלת חצי לעצמה, "עכשיו אני בכלל לא אירדם."
"טוב, אני חייב לנתק."
הוא נכנס עם האוטו עד לפתח חדר המיון ודורית כבר פותחת את הדלת ודוהרת פנימה כשהוא מבחין בעובד חברת השמירה שמתקרב אליו ומסמן לו להמשיך לנסוע.
"זה חירום," הוא אומר ויוצא מהמכונית, סוגר אחריו את הדלת בתקיפות, "מקרה חירום."
"אתה פצוע?"
"הבן שלי."
"אתה חוסם פה גישה לרכב חירום. גש לחניון בבקשה."
"אתה לא יכול להחנות אותה בשבילי?" הוא מגיש לשומר את המפתחות של הרכב, "הוא בטיפול נמרץ." אבל איש חברת השמירה לא מתרגש ומסמן לו שיתקדם. הוא מביט אל פתח חדר המיון - דורית כבר נבלעה בתוכו. שוב היא משיגה אותו. הוא חזר הביתה להביא אותה ובסוף מה קורה? היא משאירה אותו מאחור. לא נותר לו אלא למלמל בקול, שהשומר ישמע, שכולם איבדו את הרגישות פה במדינה, ולהיכנס למכונית.
כשהוא מגיע סופסוף לחדר המיון, אחרי שלא מצא חניה בשום מקום אחר חוץ מאשר בחניון בתשלום, וכבר הספיק לתכנן את המכתב שיכתוב למנהל בית החולים על הצורך להקצות חניון מיוחד למקרי חירום, הוא לא מוצא את דורית.
"טיפול נמרץ!" הוא תופס אחות אתיופית בכתף, והיא מצביעה לכיוון מסדרון. הוא רץ אל הדלת שבקצה המסדרון אבל היא נעולה. הוא חוזר ומוצא עוד פתח לעוד מסדרון, אולי לזה היא התכוונה, אבל בקצהו הוא מוצא את עצמו מוקף בדלתות המובילות למחלקות הפנימיות א', ב' וג'. הוא חוזר אל הכניסה וניגש לדלפק הקבלה, מה שדורית בטח עשתה דבר ראשון כשהיא נכנסה לפה. היא שונאת את זה שהוא אף פעם לא מבקש עזרה במציאת כיוונים. אפילו כשהם בחו"ל ואין שום סיבה שהוא יכיר את הכבישים הוא תמיד מתעקש למצוא לבד וכועס עליה כשהיא רוכנת מעליו, פותחת חלון ושואלת מישהו ברמזור איך להגיע.
"אני לד"ר שניר," הוא אומר בדלפק הקבלה ומתפלא כשהאחות מזהה אותו בשמו ומזמינה אותו לבוא אחריה. הם פוסעים במסדרון שהאחות האתיופית הצביעה עליו קודם, היא מעבירה כרטיס מגנטי והדלת הנעולה נפתחת. הוא מוצא את עצמו במקום שהוא מיד מכתיר כנורא מכל המקומות שהיה בהם בחייו. ריח חזק של חומר חיטוי מכה בנחיריו ומסחרר את ראשו, ורעש מנועים שקטים ממלא את החלל בנהימה מונוטונית אינסופית המרוצפת בכמה מעגלי צפצופים הבוקעים במרווחים קבועים מכמה מכשירי הנשמה הפועלים במקביל. אדם יכול לאבד את שפיותו תוך חמש דקות רק מלהקשיב לפסקול שכזה.
"שב," אומרת האחות, "אני חושבת שהם עוד בסי־טי. אשתך בפנים, אני אבדוק אם גם אתה יכול להיכנס."
היא פותחת דלת זכוכית כבדה מימין לכניסה ונעלמת מאחוריה, והוא נשאר עם רעש המנועים והצפצופים המונוטוניים המחזיקים בחיים גופות של אנשים מתים. הוא מתיישב ובוהה בעציץ הפיקוס המונח על הדלפק שמולו ונראה כמו הדבר הכי חי במקום הזה. הדם בעורקיו, הוא מרגיש, מתחיל לזרום לאט יותר, הלב מתעצל לפעום והחיים מתחילים להישפך ממנו החוצה. עוד רגע הוא יישאר, כמו שאר תושבי המקום הארור הזה, בשטח הפקר נוראי - לא חיוני מספיק בשביל להלך בין החיים ולא חופשי מספיק כדי להשתחרר מאחיזתם.
אחרי כמה דקות, כשהוא כבר מתחיל לראות איך כל מה שרואים עשוי מנקודות, נפתחת הדלת הכבדה והוא מבחין, דבר ראשון, בדורית. היא גוחנת מעל מיטה הנדחפת החוצה בידי כמה אחים לבושים ירוק ומדברת בשקט אל הגוף המוטל עליה, מכוסה בסדין. כשהמיטה חולפת לידו, מוקפת בפמליית האחים ובאשתו שלא שמה לב לקיומו, הוא זוכה רק במבט חטוף על הגוף, או, ליתר דיוק, על הראש המחובר לגוף. ראש נטול פרופורציות וחסר צורה שכולו שקעים וחתכים, בליטות וגושים, התקמרויות והתקערויות. ראש נפוח משטפי דם עד כדי כך שהוא נראה כמו אחד מאותם עיוותים חד־פעמיים של הטבע המשמרים את הדמיון למקור ההשראה האנושי אבל יוצרים וריאציה מרוחקת, מחרידה. רק הפנים, הפנים שכמעט טבעו, כמעט נעלמו בתוך נפיחות הגולגולת, רק הפנים רומזות למקור האנושי של הווריאציה, וגרוע מזה - משמרות את הדמיון לבן שלו, לכפיר שהוא מכיר. השפתיים הקרועות - שפתיו; האף שנחיריו גדושים דם קרוש - אפו; והנורא מכול: העיניים; העיניים הפקוחות, הריקות ממבט, המוקפות "משקפיים" של שטפי דם; העיניים המתות - עיניו.
המיטה ממשיכה להתגלגל אל תוך המסדרון שמשמאלם, המוביל - הוא רואה את השלטים - אל חדר הניתוח. הוא רוצה ללוות אותה, אבל דרכו נחסמת על ידי רופא נמוך קומה. מתוך שערות החזה העבות והשחורות שלו, המציצות מבעד לכפתור פתוח בכותונת המנתחים, מנצנץ תליון זהב בצורת לב. תכשיט נפוץ למדי בקרב החברות של מִיה, הבת שלו בת השתים־עשרה, אבל לא בדיוק מה שהיית מצפה למצוא על צווארו של מנתח ראש.
"אני ד"ר שניר," הדוקטור מציג את עצמו ומושיט יד ללחיצה. הוא לוחץ קלות את היד ונזכר שאחת מהבנות של "חיים אחרים" אמרה לו שכף יד מזיעה היא סימן רע. הוא לא חושב שהוא צריך עוד סימנים כדי להבין שהמצב רע. המראה שראה רק לפני שניות ספורות צרוב בתודעתו.
הדוקטור מדבר בשקט והוא צריך לרכון לעברו ולהתרכז בתנועות שפתיו כדי לשמוע מה הוא אומר. גם ככה הוא בקושי שומע. דורית מנסה להציץ מעבר לכתפו של הדוקטור ולראות לאן לוקחים את הבן שלה, אבל הרופא הנמוך מניח יד שעירה על כתפה ומנסה למשוך את מלוא תשומת לבה. היא תוקעת את ציפורני ידיה עמוק בתוך בשר זרועה והוא שם לב לסימנים האדומים ולשריטות המכסות את הזרוע - פרי התפרצות נוירוטית של הדקות האחרונות. הוא מרגיש כל כך רחוק ממנה עכשיו. הוא היה רוצה להניח יד על כתפה ולהרגיע אותה, אבל הוא יודע שהיא לא תקבל את המחווה בהבנה כרגע. הוא תוהה אם כדאי להפנות את תשומת לבו של הרופא למצבה של אשתו ולבקש ממנו אולי שייתן לה איזה משהו מרגיע.
מתוך מה שהדוקטור אומר הוא מצליח לדוג רק מילים בודדות: טראומה, סי־טי, שבר דחוס בגולגולת, נוזל מוח, נזק מפושט לתאי העצב, חדר ניתוח. הוא צריך להיאחז במשהו כדי לא ליפול, אבל אין לו במה להיאחז חוץ מדורית, שבעצמה נתמכת על ידי הרופא. הוא זוכר שכדי לשמור על שיווי משקל צריך למקד את המבט במשהו קבוע, אבל הדבר היחיד שהעיניים שלו מצליחות להתמקד בו הוא תליון הזהב המנצנץ על חזהו של ד"ר שניר. מעניין מה גרם לרופא מכובד כזה להתהדר בתליון לב ילדותי. אולי גם על צווארה של אשתו תלוי אחד כזה. אולי בכלל הילדה שלו קנתה לו אותו. הוא רוכן עוד מעט לכיוון הרופא ומנסה להרכיב משמעויות מהמילים שהוא קולט, אבל נרתע לאחור מעוצמת הבל פיו של הדוקטור. הוא מתנדנד וכמעט נופל לזרועותיה של האחות, שמגיעה בדיוק ברגע הנכון כדי להציל אותו.
"בוא, מר גבעון," היא אוחזת בו ומכוונת אותו אל הכיסא, "אני אביא לך מים."
הרופא מסתובב לאחור ונעלם במסדרון המוביל לחדרי הניתוח. דורית מסתובבת סביב עצמה ותוקעת ציפורניים עמוק בבשר עורפה. האחות מתקרבת אליו עם כוס מים והוא מחליט לבקש ממנה שתיתן לדורית איזה וליום או משהו, כי אחרת היא עוד תפגע בעצמה. הוא קם במהירות ורוכן כדי ללחוש על אוזנה: "יש לך אולי איזה משהו מרגיע בשביל...?" ומרגיש שהרצפה הופכת לחול טובעני ושהוא שוקע. הוא שולח יד ונתלה על האחות, שומע את קול ההתנפצות של כוס המים הנשברת ורואה את דורית מסתכלת עליו מלמעלה בעיניים אדומות.

הירך מגרדת לו. הממזרים הכניסו לו אותה בדיוק בשבריר השנייה שהוא לא היה פה. כשהוא חזר המכנסיים שלו כבר היו מופשלים עד הקרסוליים והמחט תקועה עמוק בתוך הירך. הוא אמר להם שיעזבו אותו אבל כבר היה מאוחר מדי. בכל מקרה זה לא השפיע עליו בכלל. לדורית הם נתנו כדור וכוס מים. זה הפסיק לה את הרעידות בידיים. מה שמטריד אותו עכשיו זאת הידיעה שבקרוב הוא יצטרך להתמודד עם מִיה.
מִיה. כן, מִיה. לא מאיה. מִיה. הוא מקווה שעד עכשיו היא כבר התרגלה לדיאלוג שמתפתח בכל פעם שהיא מציגה את עצמה.
"איך אמרת? מַאיה?"
"מִיה."
"עם חיריק?"
"בדיוק."
"איזה מין שם זה מִיה?"
"זה השם שההורים שלי נתנו לי."
"זה בעברית?"
"לא, ביפנית."
"מה זה אומר?"
"מה מאיה אומר?"
"מאיה זה מהשיר."
"אבל השיר הוא על מישהי שקראו לה מאיה לפני שכתבו את השיר."
"מִיה... עם חיריק... את בטוחה?"
"אולי לא שמעתי טוב, אבל אני כמעט בטוחה שככה הם קראו לי."
"שם יפה דווקא."
הוא מקווה שהיא לא כועסת עליהם. הם אהבו את השם מאיה, אבל חברים שהבת שלהם נולדה חודשיים לפני שלהם תפסו להם אותו, אז הם הלכו על מִיה. יש לזה צליל יפה, הם חשבו, וזה יהיה שם מיוחד, היא תהיה בטוח המִיה היחידה בכיתה. הם לא חשבו על הבעיות שיהיו לה כל פעם שהיא תציג את עצמה, או על הצורך הכפייתי שהיא תפתח לנקד את שמה, או על הריבים עם המורות המתעקשות:
"מאיה גבעון!"
"מִיה."
"מִיה?"
"כן, מִיה גבעון."
"אין שם כזה מִיה."
"עובדה."
היא רק בת שתים־עשרה ואפשר היה לצפות שהמרד שלה יתאפק קצת ויפרוץ עוד שנה־שנתיים, אבל היא כבר מגלה סימני דעתנות מתקדמים ומטילה ספק כמעט בכל דבר שהוא או דורית אומרים לה. עצוב לו שהיא לא יפה. היא משמינה מהר מדי והנשיות מתחילה לתקוף אותה בלי להעניק לה חן ולוּ לרגע של חסד. היא מקבלת את תופעות הלוואי בלי ליהנות מהטעם המתוק של החטא. הפצעונים, מצבי הרוח, הכאבים, היא משלמת את המחיר המלא ולא זוכה בתמורה אפילו למבטים סקרניים של הבנים. הוא יודע שהיא לא תזכה להיות מחוזרת בלהט, שהפריחה המינית שלה תוקטן ותוסתר, שהיא תעדיף להדחיק את המיניות שלה כדי שלא להשפיל את עצמה, אבל בכל זאת תיפגע. אין שום דבר שהוא יוכל לעשות נגד זה.
היא גם חכמה מדי. החוכמה שלה רק תסבך אותה, תגרום לה לשאוף לדברים שקשה להשיג, ושאיפות, זה ידוע, לא מובילות לשום דבר פרט לנשיפות. הוא מקווה שיום אחד, אחרי כל הכאבים, הכישלונות, ההשפלות והתובנות המערערות, היא תמצא את המקום שלה. הוא מקווה שהיא תהיה מאושרת, אבל לא בטוח שיש לה את היכולת. היא יותר מדי הילדה שלו, ולו - זה כבר ידוע - אין.
היא מתקשרת אליו כשהוא יושב עם דורית בחדר ההמתנה. כפיר כבר יצא מהניתוח אבל עדיין לא נותנים להם לראות אותו.
"אבא?" היא שואלת.
"כן, מתוקה?"
ומיד היא מתחילה לבכות. "סבתא אמרה לי שאתם בבית חולים... היא אמרה שלכפיר היתה תאונה."
שוב. שוב זה קורה. הוא פשוט יכול להרוג את עצמו. למה הוא לא אמר לאימא שלו שלא תגיד לה כלום? הרי הוא לא יכול לסמוך עליה שתבין את זה לבד, למרות שלהפעיל קצת שיקול דעת לא היה הורג אותה. הוא היה צריך להשאיר לה הוראות מדויקות איך להתמודד עם מִיה, מה להגיד לה ומה לא, והוא לא עשה את זה. ועכשיו... עכשיו...
"איפה סבתא?"
"פה," הילדה מתייפחת, "מה קרה לו? הוא יהיה בסדר?"
"תני לי אותה רגע."
"רגע..."
הוא שומע אותה קוראת לסבתא. "ותחזרי אלי אחר כך," הוא צועק לטלפון, "אני רוצה לדבר אתך."
"הלו?" אימא שלו מתייצבת מעבר לקו.
"את סיפרת לה?"
"לא הייתי אמורה?" היא מתפלאת.
"ציפיתי שתפעילי קצת שיקול דעת."
"אתה יודע שאני לא יכולה לשקר."
"לא ביקשתי שתשקרי."
"מה הייתי אמורה להגיד לה כשהיא שאלה איפה אתם?"
"היית יכולה לחשוב על משהו."
"על שקר."
"לא על שקר. על משהו."
"משהו שהוא לא האמת."
"אוי, אימא," הוא מתעצבן, "את יודעת שהיא ילדה רגישה, עכשיו יהיו לה סיוטים."
"דווקא בגלל שהיא ילדה רגישה לא היתה לי ברירה - היא הבינה גם ככה שמשהו רע קרה. עדיף שהיא תדמיין? בדמיון תמיד הכול נראה הרבה יותר גרוע."
"לא במקרה הזה."
"מה?"
"כלום... תני לי אותה."
הטלפון עובר למִיה בלי ברכות פרידה.
"אבא."
"מִיה, חמודה..."
"אבא, הוא יהיה בסדר?"
"כן, הוא יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר."
"אבל סבתא אמרה שהוא בטיפול נמרץ. היא אמרה שעשו לו שני ניתוחים בראש."
"זה מה שהיא אמרה?"
"כן."
"תני לי אותה."
"שוב?"
"לא משנה..." הוא מרגיש איך הכעס על אימא שלו - הכעס המוכר כל כך - מרעיל את דמו והופך אותו לילד קטן ופגוע, מרוקן אותו מניסיון החיים שלו, מסובלנות, מחמלה. "היא בטח לא שמעה טוב," הוא אומר לבת שלו, "היא כבר זקנה, סבתא, היא קצת מבולבלת. אני פה עכשיו ולא היא, ולי אמרו שהוא יהיה בסדר."
"באמת?"
"כן."
"כבר ראיתם אותו אחרי הניתוח?"
"לא, אנחנו עכשיו נכנסים."
"תיתן לי לדבר אתו?"
"אני לא יודע, חמודה, אני לא יודע אם הוא יוכל לדבר אתך. אני חושב שהוא צריך לישון אחרי הניתוח."
"אבל אמרת שהוא יהיה בסדר."
"הוא יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר."
"אבא..."
"כן, מאמי?"
"אתה אומר לי את האמת?"
"בטח, מאמי."
"אתה יכול לתת לי את אימא רגע?"
הוא מסתכל על דורית שיושבת לידו. היא לא בוכה. אבל היא גם לא שום דבר אחר. היא פשוט יושבת ובוהה ברצפה. הוא נותן לה את הטלפון.
"מִיה?" היא שואלת.
"אימא!" ולא צריך יותר מהמילה הזאת, משתי ההברות האלה שיוצאות מהפה של הבת שלה, כדי להעביר שוב רעד בכתפיים ובמעלה הגב ולהציף את הבכי החוצה, ולמרות שהיא מנסה להתאפק - הוא רואה שהיא מנסה - אין לה סיכוי נגדו, והבכי שוטף ומרעיד וחונק אותה, ואפילו הצעקה שלה נחסמת ונשברת ומתפרקת לה בגרון: "מי... מי... מִיה."
הוא לוקח ממנה את המכשיר. "מִיה..." הוא מגשש, לא בטוח שהבת שלו עוד נמצאת מעבר לקו, ורק כשהוא שומע משיכת אף שמאשרת שהיא שם הוא מסביר: "אימא לא יכולה לדבר כרגע."
"אתה לא צריך לשקר לי, אבא," היא מתקוממת, "אני לא ילדה קטנה."
"אני לא משקר לך."
"אמרת לי שהוא יהיה בסדר."
"הוא יהיה בסדר. את לא יודעת שהוא לא יהיה בסדר. את לא יודעת ואימא לא יודעת וסבתא לא יודעת, אז יותר טוב שתאמינו שהוא יהיה בסדר מאשר שתהיו בטוחות שהוא לא יהיה בסדר. כל הפסימיות הזאת לא תקדם אותנו לשום מקום. אנחנו עוד לא ראינו אותו ועוד אין לנו פרטים מדויקים, אבל בניגוד לכן אני לא מתכוון להישבר כל כך מהר ולאבד תקווה. היתה לו תאונה, זה נכון, והמצב לא נראה טוב, זה נכון, אבל אנחנו לא יודעים. אנחנו פשוט לא יודעים וכבר היו דברים מעולם."
אין לו מושג מאין פרץ הנאום האופטימי הזה, אבל לפחות בזמן שהוא שטף אותו הוא הרגיש שהוא מאמין בו, הרגיש שזה הדבר הנכון להגיד ולהרגיש ולחשוב, וגם אם ברגע שנגמרו לו המילים החלה הרגשת הביטחון הזאת להתמוסס ולהתאייד, לפחות הוא יודע שהיא היתה שם, שהיא קיימת, שיש תקווה, ושאולי אם הוא יגיד מילים כאלה הרבה פעמים זה יחזק אותה. אולי, אפילו, מי יודע? באיזה אופן מיסטי בלתי ניתן להסבר, מילים כאלה יכולות לשפר את הסיכוי של כפיר לצאת מזה. זה מה שהבחורות מפורום חיים אחרים בטח היו אומרות. בכל מקרה, הוא לא יודע איך מִיה קיבלה את נאום המוטיבציה שלו כי היא לא מספקת מילים משל עצמה בתשובה.
"תלכי עכשיו להיות עם סבתא," הוא מורה ומיד מרכך, "בסדר מאמי?"
"בסדר," היא לוחשת, חנוקה מדמעות.
"ואל תבכי."
"טוב."
"נשיקות, אנחנו נתקשר אלייך ברגע שנדע משהו."
"אבא?"
"כן, מאמי?"
"סליחה שכעסתי עליך."
"אין בעיה, חמודה."
וכשהוא מנתק הוא מרגיש קצת יותר טוב, ובפעם הראשונה מאז שהכול התחיל הוא מניח יד על הגב הרועד של דורית.
רק לקראת הצהריים נותנים להם לראות את כפיר, וכשהם יוצאים דורית גמורה והוא לא יודע איך יוכל לעמוד בזה. במשך שעתיים הם ישבו ליד הגוף המונשם של הבן שלהם ודיברו אל הקירות. היא ליטפה לו את הראש והרטיבה לו את השפתיים ודיברה אליו כל הזמן כאילו הוא שומע, והוא לא היה יכול אפילו להסתכל. נצח עבר בין טיפה לטיפה בכוסית הקטנה מעל צינורית האינפוזיה של כפיר, וכל טיפה התפוצצה לו על עור התוף והתיזה רסיסים בתוך חלל הגולגולת. הוא שם לב שהזמן עשוי מצפצופים ומגירודים ומשינויים במיקוד של העיניים. הוא קיווה שהבן שלו ישן או אפילו נמצא במצב תודעה עמוק יותר, כי הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שמשהו בו ער כשכל השאר שרוי בחוסר שליטה כזה. אפילו לקטוע חוט מחשבה באמצעות כחכוח בגרון הוא לא יכול. הוא כחכח בגרון. הוא שתה מים. הוא קרא כל טקסט שנקלע לשטח הראייה שלו: "פעמון מצוקה"; "מי שתייה"; "חומר חיטוי"; "מיץ תפוזים טרי, עשוי מ־100% פרי טבעי". הוא עשה הכול כדי לא להסתכל על הראש של הבן שלו שעכשיו, נוסף על שטפי הדם והנפיחויות, היה עטוף תחבושות ספוגות דם שכיסו על התפרים והחתכים. הוא הסיט את מבטו מהראש של בנו ולא השיב אותו אליו עד שיצאו מהחדר. הוא פחד לחשוב. המחשבות ניסו להידחק פנימה ולהשתלט לו על התודעה, והוא כבר ראה לאן זה יוביל - לשום מקום טוב - אז הוא ניסה להתרכז במה שיש, בחושים, ברגע, בכאן ועכשיו. אבל בכאן ועכשיו שלו היו רק הטפטופים על עור התוף, הגירודים, הצפצופים והטיח המתקלף מהקירות הצהובים. מחשבה אחת הצליחה לחמוק מבעד לחושיו המתאמצים ולפרק את חומת ההגנה שבנה במאמץ רב כל כך, בעצם תמונה ולא מחשבה, תמונה שצפה ועלתה אל קדמת התודעה למרות שחזר והדף אותה: פניו המופתעים של נהג הגולף הצהובה.
האם באמת הופתע בגלל שציפה לראות נהג בן גילו במכונית שניסה לעקוף ולא מישהו שיכול להיות אבא שלו, או שזה היה משהו אחר? האם יכול להיות שבהארה של רגע הוא זיהה שהאיש הזה הוא אביו של הילד שדרס רק לפני כמה דקות? הרי הם דומים, הוא וכפיר, אפשר לראות שהם אבא ובן. האם זאת הסיבה שהוא נבהל ומיהר להאיץ ולהסתלק?
"תלכי הביתה," הוא אומר לדורית אחרי שהם יוצאים מהחדר, "את גמורה, תלכי לישון, אני אשאר פה."
"אני לא רוצה," היא אומרת.
"מה זה יעזור שנשב פה עכשיו שנינו? תלכי להיות קצת עם מִיה. אחר כך תבואי להחליף אותי."
"ואם הוא יתעורר בינתיים?"
הוא לא יתעורר בינתיים, הוא רוצה להגיד לה, בואי נפתח ציפיות יותר ריאליות, בואי נקווה שהוא יתעורר בכלל, בואי לא נצפה לנִסים מהירים.
"אם הוא יתעורר אני אהיה פה," הוא אומר. "תלכי לישון, תחליפי אותי אחרי זה."
היא לא מגיבה.
"תביאי לי משהו לאכול כשתחזרי."

מעט אחרי שהיא הולכת ניגש אליו מישהו ומציג את עצמו כפקד פרץ. הוא גבוה ורזה ולבוש בגדים אזרחיים והוא מזמין אותו לשתות אתו קפה בקפטריה, אבל כשהם יורדים לקומת הקפטריה הם מוצאים אותה נעולה מאחורי שער ברזל ונזכרים שהיום שבּת. פקד פרץ קונה לשניהם קפה במכונה ומציע שיֵצאו לשֶבת בחוץ כי השמש זורחת ויום יפה.
"אני אשאל אותך כמה שאלות שאני חייב לשאול," אומר פרץ אחרי שהם מתיישבים על מעקה בטון ליד החניון, "ואני מבקש מראש סליחה אם כמה מהן ייראו לך טיפשיות או מעצבנות. אנחנו צריכים להתקדם, בין השאר, על ידי פסילת תסריטים מסוימים ואני צריך את העזרה שלך בעניין הזה, או־קיי?"
הוא מאשר, אבל בכל זאת הפקד מתמהמה. במשך רגע ארוך הם יושבים בלי להוציא מילה מהפה. הפקד מערסל את כוס ההפוך שלו והוא ממתין בסבלנות, בוחן את נעלי המוקסין של הפקד המעוטרות בשני ענבלי עור קטנים. הוא מוצא שהן נשיות מעט ומופתע מכך שהשוטר בחר בנעליים מגונדרות העומדות בסתירה ללבושו הסתמי.
"יש מישהו שרוצה לפגוע בך או במשפחה שלך?" שואל השוטר לבסוף.
"לא בצורה כזאת."
"באיזה צורה כן?"
"בשום צורה, אין לי אויבים... לא יותר מלכל בנאדם אחר."
"יש אנשים שאתה לא מסתדר איתם? בעבודה? במשפחה?"
"זה לא הכיוון, באמת..."
"אני צריך את העזרה שלך פה, רפי," אומר השוטר ובלי משים חולץ את נעלו הימנית בעזרת רגלו השמאלית וחושף כף רגל לבנה, "כמו שאמרתי לך, אנחנו צריכים להתקדם על ידי פסילת תסריטים. נפסול ונעבור הלאה, טוב?"
הוא מאשר בלית ברירה ומקווה להתקדמות. השוטר מרים את כף הרגל העירומה ומניח אותה על הברך השמאלית. ידו השמאלית נחה על כף הרגל.
"אז דיברנו על אנשים שאולי בכל זאת אתה מסוכסך איתם..."
"יש לנו סכסוך עם כמה שכנים."
"אהממ..."
"אבל באמת, זה לא קשור."
"ספר לי ונמשיך הלאה."
"זה בקשר לחניה."
פקד פרץ מהנהן ומלטף בעדינות את כף רגלו. הוא לא שואל כלום ורפי מבין שהוא נדרש לפרֵט. "לכל אחד בבניין יש חניה אחת," הוא נשמע לעצמו קצת חסר סבלנות, "אבל יש כמה שכנים שמתעקשים להכניס את שתי המכוניות שלהם לחניה."
"והסכסוך הזה," פקד פרץ מתעניין, "באיזה אופן הוא בא לידי ביטוי? אתם מתווכחים איתם? הגעתם אולי פעם לתגרת ידיים?"
"לא, לא, לא," הוא ממהר לבטל, "שום דבר כזה, הודענו לאחד השכנים שנלך לבית משפט אבל לא עשינו עם זה כלום." הוא חושב על השריטה שהעניק לאופל של הברקוביצ'ים באחד הלילות כשמצא את החניון מלא ואת האופל וההונדה שלהם חונות באלכסון וחוסמות מקום פנוי, אבל באמת שאין צורך לעייף את הפקד בפרטים. "באמת, אני חושב שאנחנו יכולים לפסול את הכיוון הזה."
"או־קיי, בוא נמשיך הלאה," אומר הפקד ומוריד את כף הרגל בחזרה אל הרצפה, "אשתך, יכול להיות שלה יש אויבים?"
"לא, באמת, בוא נמשיך."
"ולכפיר?"
הוא משתתק. אולי לכפיר יש אויבים? מה הוא באמת יודע על החיים של הילד שלו? אולי הוא הסתבך עם עבריינים, התחיל עם בחורה שלא היה צריך להתחיל איתה, אמר למישהו איזו מילה שלא היה אמור להגיד.
"אתה מהסס," שואל־קובע פרץ ומשיב את כף הרגל אל הנעל המקושטת הממתינה על המדרכה.
"אני חושב."
"אבל אתה לא יודע."
"כן."
"גם לי יש ילדה בגיל הזה, קצת יותר גדולה, מה אני יודע על החיים שלה? כלום. אני יודע עם מי היא מסתובבת? אני יכול לשלוט בכל שטות שהיא תעשה? הם חושבים שהם יודעים הכול בגיל הזה, אבל הם לא יודעים כלום, הם בטח לא יודעים להבדיל בין טוב ורע."
"אני לא חושב שהוא הסתבך," הוא אומר, "בסך הכול אני די סומך על שיקול הדעת שלו."
"זה טוב," אומר פרץ, "זה טוב."
והשתיקה שבה לעמוד ביניהם. שתיקה ארוכה, כבדה, כאילו כל מה שיש לומר כבר נאמר, כאילו הכול ידוע ואין מה להוסיף. אבל הרי כלום לא ידוע, הוא חושב, ואולי עדיף כך. הלוא עוד מעט, כשדברים יתבררו, כשהתמונה תתבהר, אי אפשר יהיה לברוח ממנה יותר. כי כל עוד הוא לא יודע מה קרה, כל עוד אין סיבה למסובב, הוא יכול לתת לעצמו לשקוע בכיסי זמן כאלה, כמו זה שבו הוא שוהה כרגע, שבו לא קרה כלום, ולכלום לא היתה כל השלכה.
"אתם חושבים שמישהו פגע בו בכוונה?" הוא שואל לבסוף.
"אתה סוכן ביטוח, נכון?" פרץ כאילו רק חיכה לסימן כדי לשאול את שאלתו שלו.
"כן," הוא מאשר.
"עצמאי?"
"יש לי משרד משלי."
"אתה עובד עם ערבים?"
"זה לאומני?" הוא שואל ושביב של תקווה, אולי אפילו הקלה, מתגנב לקולו.
"אנחנו מנסים לפסול תסריטים," מזכיר פרץ.
"כן, כן, לא. זאת אומרת, לא, אני לא עובד עם ערבים... לא מתוך איזה עיקרון או משהו," הוא מוסיף אחרי רגע ארוך של שתיקה, "פשוט רוב הלקוחות שלי הם מרחובות, וברחובות אין הרבה..." ואז הוא משתתק. השוטר לא מגיב, רק מגניב אצבעות לתוך המוקסין ומגרד את כף הרגל.
"לאן כפיר רצה להגיע אתמול?" הוא שואל לבסוף.
"לאן?"
"הוא כנראה עמד בטרמפיאדה," מסביר פרץ, "הטרמפיאדה מיבנה לכיוון צפון. אתה יודע לאן הוא רצה לנסוע?"
הוא שותק. הוא ידע שכפיר תופס טרמפים וכפיר ידע שהוא לא אוהב את זה, אבל הנושא נשאר תמיד בתחום האפל שלא מדברים עליו. האלטרנטיבה, עד שהילד יהיה בן שבע־עשרה וחצי ויוציא רישיון, היא שהוא ייקח ויחזיר אותו כל הזמן, ולא הוא ולא כפיר היו מעוניינים באלטרנטיבה הזאת.
"משהו נראה לנו קצת משונה במקרה הזה," פרץ ממשיך, "אתה מבין? לרוב, גם במקרה של פגע וברח, הנהג הרי לא מתכוון לפגוע, הוא מנסה לבלום, זה אינסטינקט. אתה רואה שאתה עומד לפגוע במשהו, במישהו, אתה מנסה לבלום. אנחנו לא מצאנו סימני בלימה על הכביש." פרץ ממשיך ומגרד בתוך נעלו בקצב הולך וגובר ככל שהוא מתקדם בסיפורו. "גם לא מצאנו שום סימן שמעיד על רכב שאיבד שליטה וטיפס על הטרמפיאדה."
הוא מרגיש את דפיקות הלב שלו הולמות על קליפת הגולגולת, והכאב פשוט בלתי נסבל. הוא רוצה להקיא אבל יודע שזה יהיה כרוך בכאב נוראי, אפילו הנשימה גוררת גל של כאב. פגע וברח? המילים האלו יצאו מפיו של השוטר בלי אזהרה מוקדמת. התחבאו בין המילים האחרות שהגה השוטר כמו שהמוקסינים שלו מתחבאים בתוך לבושו היומיומי.
"גם סוג הפגיעות שהוא סובל מהן," ממשיך פרץ בלי להסתכל עליו, "לא ממש אופייני לפגע וברח. לרוב אנחנו נתקלים בריסוקי רגליים ואגן. תחשוב על זה, פגוש של רכב שפוגע בך ירסק לך קודם כול את הרגליים, באזור הברך או השוק, לפני שהוא יעיף אותך, והנפילה עצמה תוסיף לך כנראה פגיעות מסוגים אחרים - ראש, גפיים עליונות, עמוד שדרה. אם הרכב הפוגע הוא רכב מסחרי יש סיכוי גדול לראות פגיעת אגן, שבאופן כללי תהיה נפוצה מאוד כמעט בכל פגע וברח."
שוב נופלת הנעל על הרצפה, הרגל עולה אל הברך ופרץ מתמכר לגירוד מסיבי ובלתי חשאי שלה. אלוהים, הוא חושב, תעשה שזה ייפסק כבר.
"אצל הבן שלך," אומר השוטר, "אין פגיעת אגן. גם לא פגיעות רגליים משמעותיות חוץ משריטות וחבּורות. בעצם הבן שלך לא סובל משום פגיעה אופיינית לפגע וברח חוץ מפגיעת ראש."
הגולף הצהובה חוצה לו את התודעה.
"אתם יודעים כבר את סוג הרכב?" הוא שואל.
"סוג איזה רכב?"
"שפגע בו."
"אני אמרתי לך שפגע בו רכב?"
"זה לא מה שאתה אומר?"
"לא," אומר הפקד ומשיב את רגלו אל הנעל וקם ונעמד עליה כאילו בחן אם היא שוב כשירה לתפקידה, "מה שאני אומר זה שאנחנו לא מבינים את הממצאים של הזירה, מצד אחד יש לך מישהו דרוס ואין רכב דורס, מה שאומר פגע וברח, מצד שני כל שאר הממצאים בזירה לא מתאימים לדיאגנוזה הזו. זה מה שאני אומר."
"מחבלים?" הוא שואל־מציע בקול שכמעט לא נשמע.
"אולי," אומר פרץ בספקנות. "אתה יודע איך זה היום, התשובה שכוללת בתוכה טרור היא תמיד הראשונה שעולה לראש, רק אחר כך בודקים אפשרויות אחרות. אנחנו משתדלים להיזהר מזה. למען האמת, לא נראה לי שזאת התשובה במקרה שלנו."
"למה? אולי ניסו לחטוף אותו והוא ברח?"
"אולי... אולי..." פרץ מתחיל לסגת באיטיות, מתרחק ממנו כמו מבן שיחה שתפס אותו זמן ארוך מדי. "טוב, תשמע," הוא אומר, "אם תחשוב על משהו תתקשר אלי, אני בכל מקרה אהיה אתך בקשר." הוא מתרומם והפקד מניח יד על כתפו, "תהיה חזק."
הוא מנסה לחייך.
"אה, תגיד," הפקד מסתובב לאחור אחרי שכבר נפרד ממנו בלחיצת כתף, "לא היה לכפיר טלפון נייד?"
"היה לו," הוא עונה.
"זהו, זה עוד משהו שנראה לנו קצת מוזר." הוא שב ומתקרב אליו. "חיפשנו בכל האזור ולא מצאנו. מצאנו ארנק, מצאנו מפתחות, מצאנו סיגריות, מצאנו כל מה שילדים סוחבים איתם..." (סיגריות?! הוא ידע!) "לא מצאנו טלפון נייד."

הוא מנסה להתקשר לטלפון הנייד של כפיר. בזמן שהוא ממתין להודעה המוקלטת הוא מספיק לקוות שכפיר יענה ושכל הסיוט הזה יתגלה כחלום, או מציאות ביקום מקביל ולא רלוונטי. כשהוא שומע את הקול של הבן שלו הלב שלו מפרפר. "יו, מה הלחץ? אתם לא רואים שאני לא יכול לענות עכשיו?... טוב, תשאירו הודעה." הוא כמעט מתפתה לעשות את זה. אולי עוד מעט כפיר יתעורר ויוכל להקשיב להודעות שלו ולשמוע שאבא חיפש אותו. אבל הוא לא מצליח להביא את עצמו, לא לדבר ולא לסגור את המכשיר. בזמן שהשתיקה שלו מוקלטת אל תוך התא הקולי של כפיר הוא חושב על רעיון. הוא מנתק ומתקשר שוב.
לו ולכפיר יש אותו דגם. הוא קנה אותם במסגרת תוכנית למשפחה שחברת הסלולר הציעה וקיבל מספרי טלפון עוקבים. הוא מנווט דרך התפריט אל התא הקולי של כפיר ומנסה להקשיב להודעות. כשהמערכת מבקשת ממנו סיסמה הוא לוחץ את ברירת המחדל - 1234.
אחרי עוד שלושה ניסיונות - 1111, 4444 ו־0712, תאריך יום ההולדת של כפיר - הוא מהמר ומקיש 0410, תאריך יום ההולדת שלו עצמו, ולמרבה ההפתעה מצליח לפרוץ למערכת. הוא מתמלא גאווה על ההאקריות שהפגין אבל בעיקר על בחירת הסיסמה של הבן שלו. ארבע הודעות חדשות מחכות לכפיר על המשיבון והוא מקשיב להן. הראשונה היא מבחור שלא אומר את שמו ומתקשר מטלפון חסוי, הוא מודיע לכפיר שהוא יחכה לו באחת־עשרה ליד הכניסה למועדון. ההודעה השנייה היא מאותו בחור, שגוער בו בחוסר סבלנות על זה שהוא לא מגיע ולא מתקשר ומכנה אותו נקניק. ההודעה השלישית היא מבחורה. "כפיר," היא לוחשת בקול שטוח וצרוד שמפתיע אותו בבגרותו, "אני מקווה שלא נפגעת... זאת אומרת... ברור לי שנפגעת אבל הייתי שמחה אם לא היית... אוף... אני יודעת שזה נשמע לך מטופש עכשיו, אחרי כל מה שאמרתי, אבל אתה מאוד חשוב לי... פשוט... אתה יודע איך זה... או שאתה לא יודע... אני יודעת שאתה מסנן אותי עכשיו, אבל אני יודעת גם שאתה מקשיב להודעות... אם אתה לא רוצה לדבר אתי זה בסדר... רק תדע שאני לא רוצה לאבד את החברות בינינו... דבר אתי... בבקשה."
בהודעה הרביעית הוא שומע את השתיקה שלו עצמו.
הוא מתקשר לבחורה. מספר הטלפון שלה גלוי.
"שלום," הוא אומר, "מדבר אבא של כפיר."
הוא שומע את הנשימה שלה נעתקת מעבר לקו. "אה..." היא מגיבה בסופו של דבר. אה - זה מה שיש לה להגיד.
"אני... צריך לדבר אתך," הוא אומר.
"בקשר למה?" היא חשדנית.
"אני לא יכול להסביר עכשיו, אבל זה דחוף. איפה את גרה?"
"הוא עשה לעצמו משהו?" היא שואלת.
הנשים הקטנות האלה, אין גבול להערכה העצמית שלהן. רק זרקה גבר בפעם הראשונה בחיים שלה וכבר היא בטוחה שהוא עשה לעצמו משהו. כל כך ברור לה שמי שהתאהב בה לא ימצא טעם לחייו בלעדיה... ומה אם באמת כפיר עשה לעצמו משהו? מה, זרק את עצמו ממכונית נוסעת? זה מגוחך.
"לא," הוא אומר, "איפה אנחנו יכולים להיפגש?"
דורית מתקשרת אליו פחות משעתיים אחרי שנסעה ומודיעה לו שהיא חוזרת. בלאו הכי היא לא יכולה לישון. השמועה מתחילה לעבור, היא אומרת, והיא כל הזמן בטלפון, עדיף לה כבר לשבת ליד הבן שלה. בינו לבין עצמו הוא כועס שהיא מספרת לכולם. הרי השמועה לא עוברת מעצמה, היא מתקשרת ומדווחת, מספרת לכולם על האסון שפקד אותם, אסון ששינה מיד את עלילת חייהם ואת האופן שבו הסביבה תראה אותם מרגע זה ואילך. הוא מרגיש שהפלישה של העולם אל האסון הפרטי שלהם הופכת אותו לבלתי הפיך, לעובדה מוגמרת. עכשיו לך תתווכח עם משהו שכולם יודעים.
היא מודיעה לו שהיא יוצאת, הוא שומע אותה מתניעה את המכונית ואומר שאם ככה, הוא ילך קצת לישון בבית כשהיא תגיע. הוא מרגיש בקול שלה ששיחות הטלפון שניהלה עם חבריה עודדו אותה. משמח אותו לדעת שהיא מרגישה יותר טוב. מזל שיש לה עם מי לדבר. חבל שזה לא אתו.
כשהוא נכנס למכונית הוא מרגיש את העייפות. הוא נלחם בדחף להסיט את הכיסא לאחור ולישון. כאן, ברכב, במגרש החניה של בית החולים.
הוא נוסע לכתובת שהילדה נתנה לו, צמוד־קרקע ביבנה, חונה בחוץ ומתקשר אליה. היא יוצאת מהבית, נכנסת למכונית ומבקשת שייסע. היא לא רוצה שהשכנים יגידו להורים שלה שהיא יושבת עם גברים מבוגרים במכוניות, והוא לא רוצה להיכנס ולהציג את עצמו להוריה. הוא לא רוצה לדבר עם אף אחד, רק עם מי שהוא חייב. ואיתה הוא חייב. הוא נוסע ברחובות הקטנים, ירוקי הגינות, של השכונה.
"אתם חברים?" הוא שואל, "את וכפיר."
"ידידים," עונה שרון ומשפילה מבט. היא יפה, עגלגלה מעט אבל לא שמנה, בהירת עור ושחורת שיער (הוא לא בטוח אם השיער צבוע או טבעי, הוא מאוד שחור), לבושה בחצאית וסניקרס ובחולצה ארוכה דקה שחושפת כתף צחורה. הוא גאה בילד שלו שהתאהב באישה מתוחכמת ולא קלה להשגה.
"מתי ראית אותו בפעם האחרונה?"
"הוא נעלם?"
"תעני לי, חמודה, אני אסביר לך הכול אחרי שתיתני לי תשובות." הוא מתחרט מיד על הטון הפטרוני. הבן שלו לא הגיע אל הלב של הבחורה הזאת דרך פטרונות. ומצד שני, אולי זאת בדיוק היתה הבעיה של הבן שלו, והוא כבר מזמן לא בן שש־עשרה.
"הוא היה אצלי אתמול בערב," היא אומרת, "היה לנו ריב."
"אני יכול לשאול על מה?"
היא מהססת. הוא עוצר את המכונית באחד הרחובות הקטנים וחסרי המוצא בשכונת צמודי הקרקע.
"לא... תמשיך לנסוע, בבקשה." יש גוון היסטרי בבקשה שלה. הוא עושה סיבוב פרסה בקצה הרחוב ללא מוצא ומשיט את המכונית במהירות של 25 קמ"ש.
"את מסתובבת הרבה במכוניות עם גברים?" הוא שואל.
"מה הוא כבר סיפר לך עלי?" היא נעלבת.
"כלום," הוא אומר, "על מה רבתם?"
"לא ראינו את היחסים בינינו באותה צורה."
"באיזה צורה, אם אני יכול לשאול, ראית את היחסים ביניכם?" הוא שם לב שהוא מתאכזר אליה ומבין שהוא נעלב את עלבון הבן שלו, הרי הוא יודע את התשובה - היא רצתה לשמור את כפיר על אש קטנה, שיהיה חבר טוב, ידיד, אוזן קשבת, אולי אפילו מאהב ללילות בודדים וקשים, אבל בלי להתחייב, בלי לוותר על חיי האהבה שלה עם גברים בוגרים ומנוסים ממנו. כפיר רצה שהיא תהיה האישה שתהפוך אותו לגבר בוגר ומנוסה, הוא רצה אותה לעצמו, הוא רצה ממנה את כל מה שהיא לא יכולה לתת לו, במקום להסתפק בנתחים שיוכל לתפוס אם רק יהיה מספיק ערני. הרבה גברים עוד מחכים לה, והיא לא תוותר עליהם.
"הוא יודע שאתה פה?" היא חוקרת.
"לצערי לא," הוא אומר. "מתי הוא יצא מפה?"
"בערך בעשר," היא עונה, "למה לצערך?"
"את יודעת לאן?" הוא מתעלם מהשאלה.
"הוא התקשר לאיזה חבר, אני חושבת שהוא תכנן לפגוש אותו במועדון באזור התעשייה. למה לצערך?" היא מתעקשת.
"את יודעת מי החבר?" הוא ממשיך ומתעלם.
"איזה בחור, לא מהבית־ספר, גידי קוראים לו, או דידי."
"ומאיפה הוא מכיר את הגידי הזה?"
היא שותקת.
הוא עוצר את המכונית ומסתובב אליה, מניח יד על משענת המושב מאחורי העורף שלה. "שרון," הוא אומר בשקט, מחפש את עיניה, "היתה לכפיר תאונה הלילה, קצת אחרי שהוא עזב אותך. המשטרה חוקרת ואנחנו עוד לא ממש יודעים פרטים, הם לא מצאו את הנהג הפוגע, ככה שאם יש משהו שאת יודעת כדאי מאוד שתגידי לי מיד."
הוא מופתע שהיא לא מתפרקת ובוכה. הוא רצה להכאיב לה והוא בטוח שהיא נפגעה, אבל היא לא מסגירה שום רגש. מה היא כבר עברה בחיים שהפך אותה לקשוחה כל כך?
"מה המצב שלו?" היא שואלת.
"לא טוב," הוא עונה, "הוא בטיפול נמרץ."
היא מספרת לו שהגידי הזה הוא איזה בחור שכפיר התחיל להסתובב אתו בזמן האחרון ושמכר לו קצת גראס (רק לפני רגע הוא גילה שהילד מעשן סיגריות ועכשיו, כל כך מהר, הוא עבר לגראס). הוא גדול מכפיר בשנתיים (היא עצמה גדולה מכפיר בשנה). הוא עזב את בית הספר ועבד בכל מיני עבודות, בין השאר כתאורן במועדונים. הוא היה מסדר לכפיר לעקוף את הסלקציה ולהיכנס בחינם. היא הלכה אתו פעם למועדון ופגשה את הגידי הזה, אבל הוא ממש לא נראה לה. היה בו משהו חלקלק והיא הרגישה שהוא מנסה לנצל את כפיר באיזה אופן, היא לא יכולה להגיד בדיוק איך.
הוא לוחץ עליה. הוא רוצה להבין, הוא אומר, אם הבן שלו הסתבך. היא חושבת קצת ואומרת שכפיר נקי. באופי, היא מתכוונת. יש בו את התמימות הזאת שגורמת לאנשים לרצות להיות קרובים אליו. הוא לא שופט אותם והם יכולים להיות מה שהם באמת כשהם אתו, אבל אם יש בהם רוע הוא יצא החוצה ויפגע בו.
הוא שואל אותה אם יש בה רוע, והיא שותקת ומשפילה מבט.
"אל תכעס עלי," היא מבקשת, "בבקשה."
הוא מחזיר אותה הביתה. לפני שהיא יוצאת מהמכונית הוא שואל אותה איך יוכל למצוא את הגידי הזה. היא נוקבת בשם המועדון שבו הוא עובד, באזור התעשייה. "כל אחד מכיר," היא אומרת, "כולם יוצאים לשם."
ואז היא גוהרת לעברו ומנשקת אותו על הלחי. ברגע הקצר שבו שפתיה הצעירות שוהות על זיפי הזקן הלבנים והקשים שלו הוא מדמיין שהוא כפיר. הוא מנסה להרגיש מה שכפיר הרגיש כשהיא נישקה אותו. הוא מנסה להיזכר איך זה להיות בן שש־עשרה ומנושק בפעם הראשונה. הוא מנסה להיכנס לראש של הבן שלו כדי לדעת אם היה מאוהב בבחורה הזאת, אבל כל מה שהוא מרגיש זה התעוררות מינית פתאומית, והוא נבהל ומתנתק ממנה.
"אני אהיה אתך בקשר," הוא זורק כשהיא יוצאת מהמכונית, ונוסע. במראה הפנורמית של הרכב הוא רואה אותה נכנסת לבית הוריה ומדמיין איך היא נשכבת על המיטה בחדר שלה, שמה דיסק, ובוכה.

הגולף הצהובה חוצה שוב את שדה הראייה שלו. לא את זה שמתפקד בתוך התודעה, הדמיון, סוכן חופשי חמקמק שכמותו. את שדה הראייה האמיתי, זה שהדימויים המופיעים בו תלויים בהתרחשויות חיצוניות בתוך מה שמכונה המציאות - אוסף כאוטי של צירופי מקרים.
האם זה צירוף מקרים?
הוא עומד באדום בכניסה לראשון - עיניו כמעט נעצמות - כשהוא רואה אותה מבעד לשמשה הקדמית המלוכלכת, חוצה את הצומת מימין לשמאל. אי אפשר לטעות בה - צהובה, משופצת, עם פס שחור לאורך הדלתות. הוא לוחץ על הגז, מרים את הקלאץ' ופורץ אל תוך הצומת, חומק ברגע האחרון מפגיעת מיניבוס, שובר את ההגה שמאלה ודוהר בעקבות הגולף.
הוא מאיץ ומתקרב אל הרכב ומגלה ששוב יושבות שם שלוש דמויות. מן הסתם אותם שלושה צעירים שראה לפני בערך שלושת־רבעי יממה. ממרחק ראשיהם נראים כמעט מחוברים זה לזה, כאילו היו שלושתם יצור אחד, אבל כשהוא מתקרב ונצמד לגולף הוא רואה שהנוסע במושב האחורי גוחן קדימה כדי להיטיב להשתתף בשיחה. הוא מאט ונותן לגולף להתרחק ממנו, ממשיך לנסוע אחריה כשהוא שומר מרחק בטוח.
המשימה הופכת קשה יותר כשהגולף עולה על הכביש המהיר לכיוון דרום. היא מאיצה מיד ומתרחקת ממנו תוך שהיא עוקפת מכוניות משמאל ומימין. הוא רוצה לרדוף אחריה בלי לעורר את יצר התחרות שלה. לנסוע מהר אבל להישאר בלתי נראה. זאת משימה בלתי אפשרית. כדי שלא לעורר פרובוקציות על הכביש הוא יכול להרשות לעצמו לעקוף רק משמאל, אבל המסלול השמאלי עמוס לא פחות מהימני ורוב המכוניות לא מפנות דרך גם כשהוא נדבק להן לפגוש האחורי ומהבהב בפנסים. מתחיל להחשיך ותוך זמן קצר הוא מאבד את הגולף הצהובה. בכל זאת הוא ממשיך דרומה מתוך תקווה שאולי יפגוש אותה באחד הרמזורים. השמש כבר נעלמה מאחורי הדיונות שמימינו והותירה אחריה שמים סגולים־אדומים שהולכים ומשחירים עכשיו. המכוניות מדליקות פנסים והנוף מתמלא בצללים וכתמים של חושך. מימינו מתחבא הים שאליו היה לוקח את כפיר כמעט כל שבת עד לפני כמה שנים, עד שכפיר התחיל להעדיף ללכת רק עם חברים ומִיה העדיפה לא ללכת בכלל, כדי שלא תיאלץ לחשוף את עצמה בבגד ים, ולו לא היה יותר עם מי ובשביל מה ללכת לים. הוא מרגיש שהראש שלו כבד. הוא מרגיש שהאוטו משיט אותו על הכביש. הוא מרגיש שהוא יכול לעצום עיניים ולישון וששום דבר רע לא יקרה.

הוא קנה לו ווקי־טוקי. הילד היה אז בן שבע, בעוד שנה שנתיים תפרוץ מהפכת הסלולר, בעוד חמש שנים ילדים בגילו ייקחו טלפון נייד ביחד עם הסנדוויץ' והתפוז בתיק האוכל ויתקשרו לדווח לאימא שהם בהפסקה בין חשבון לתורה, אבל בשבילו ובשביל כפיר, ברגע ההוא בזמן, הווקי־טוקי היה פלא.
הוא הוציא את הווקי־טוקי מהתיק במעלית וכשהדלת נפתחה קירב אותו לפיו, "תחנות כפיר מקודקוד אבא, האם שומע?"
"שומע, עבור." התגובה הגיעה במהירות מפתיעה. הווקי־טוקי היה מן הסתם בהמתנה, במרחק שליחת יד, אולי אפילו מונח בידו של הבן שלו.
"רות, קבל מיקום: קודקוד אבא יצא מהמעלית והוא נכנס לתחנת הבית."
"רות קיבלתי, תחנות כפיר משחק."
הוא נכנס הביתה, זרק את המפתחות, התיק, הנעליים, ונשאר רק עם הווקי־טוקי ביד.
"רות, מיקומך, עבור."
"אני בחדר שלי."
"האם פנוי לבוא לתת נשיקה לאבא, עבור?"
"רות, אני משחק."
"קיבלתי. האם פנוי להסתובב רגע לאחור?"
הוא נעמד בפתח החדר של כפיר. הילד ישב על השטיח וגחן לתוך קרביו של רדיו המטבח הישן והמסורבל שהתקלקל לא מזמן והוחלף ברדיו־שעון דיגיטלי קומפקטי מתוצרת קוריאה.
"לא פנוי, עבור."
הוא התכופף מעבר לכתפו של הילד ובחן יחד אתו את הרדיו המפורק.
"האם יכול לפנות דרך ללחי שמאלית?" שאל בלחישה לתוך הווקי־טוקי. הילד קירב מעט את לחיו מבלי להפסיק לחטט בבטן הרדיו, והוא הדביק לו נשיקה. "מה אתה עושה?" שאל.
"מתקן את הרדיו."
הילד שלף קצות חוטים צהובים, שחורים ואדומים וניסה לחבר אותם זה לזה. הוא ראה אַנודות ושפופרות ענק ולוח־אם בגודל של מגרש כדורגל. טכנולוגיה של ימי הביניים. היום הקוריאנים בטח עושים אותם אחרת.
"אתה תצטרך מַלחֵם, אני חושב," אמר ונעמד שוב מאחורי גבו של כפיר.
"אני אסתדר," אמר הילד ואז קירב את הווקי־טוקי לפיו: "רות סוף."
אחרי המקלחת, במטבח, הוא חתך סלט דק־דק כמו שכפיר אוהב. "תחנות כפיר מקודקוד אבא," קרא לתוך המכשיר, "נא לחבור אלי לסלט וחביתה עוד עשר קטנות."
התשובה לא איחרה להגיע: "היישר."
בשבת בבוקר הוא התעורר לקול רחשושים מוזרים. דורית רטנה מתוך שינה והוא קם וחיפש את מקור הרעש. הווקי־טוקי שלו התחבא בכיס המכנסיים שהיו זרוקים על הרצפה. הוא שלף אותו משם.
"קודקוד אבא, קודקוד אבא האם שומע? קודקוד אבא האם שומע, עבור?"
"שומע," הוא גנח אל תוך המכשיר.
"נא לחבור לתחנות כפיר בחדר."
"אני כבר בא."
"במיידי!"
הוא השתרך החוצה אל המסדרון ונעמד בתחתונים בפתח חדרו של הילד.
"תראה," אמר הילד והגביר את הווליום ברדיו הענקי. קולו של קריין החדשות של שבת בבוקר ברשת ב' בקע מהמכשיר העתיק. "בכלל לא הייתי צריך מלחם."
כמה ימים מאוחר יותר הוא לא זכה לתשובה כשדיווח על יציאתו של קודקוד אבא מהמעלית.
גם למחרת תחנות כפיר נותרו שותקות. הוא פחד שלילד נמאס מהמשחק ושהוא נדחק עוד קצת החוצה מתוך חייו - תהליך שהוא עתיד לעקוב אחרי התקדמותו שלב אחרי שלב, יום אחרי יום בשנים הקרובות, כמו מלחמת התשה שבה הוא מנסה לכבוש כל פעם מחדש, במאמץ גדול, מקום בחייו של בנו, ומסולק ממנו שוב ושוב במחי יד.
"איפה הווקי־טוקי שלך?" הוא שאל באגביות אחרי שלושה ימים.
"לא יודע."
"מה זאת אומרת לא יודע?"
"לא יודע."
"זה ווקי־טוקי, זה מכשיר, הוא לא נעלם ככה סתם. הוא נמצא איפשהו."
"כן. אבל אני לא יודע איפה!"
"אז תחפש אותו. אני קניתי אותו בכסף. כסף שאני עובד קשה בשביל להרוויח."
"אוף!"
"מה אוף?"
"כלום, אוף."
"תחפש אותו ואל תעשה לי אוף."
הם חיפשו אותו ביחד. הוא הפך את מגירות הצעצועים, ארון הבגדים, מדפי הספרים, התכופף מתחת למיטה. הילד נבר בחוסר חשק בין הדפים על שולחן הכתיבה והציץ בתוך הילקוט, כמי שיודע שהוא לא ימצא שם כלום.
"אתה לקחת אותו לאנשהו?"
"לבית ספר."
"בשביל מה?"
"סתם."
"אז אולי איבדת אותו שם."
"לא איבדתי אותו."
"אז איפה הוא?"
"נתתי אותו."
"נתת אותו? למי?"
"לא יודע."
"נתת אותו ואתה לא יודע למי?"
"לעידן... נדמה לי."
"לעידן... למה?"
"כי הוא ביקש."
"אז מה אם הוא ביקש? לא נותנים למישהו משהו רק בגלל שהוא מבקש."
הילד נותר ללא מענה, עיניו התלחלחו. מזה בדיוק רפי פחד.
"זה ווקי־טוקי שלך," הוא ניסה ברכות, "הוא צריך להחזיר לך אותו. שאבא שלו יקנה לו ווקי־טוקי משלו."
הכתפיים התחילו לרעוד.
"ומה יש לו לעשות עם ווקי־טוקי אחד? ווקי־טוקי אחד לא שווה כלום. עם מי הוא ידבר - עם עצמו? עכשיו גם לו אין ווקי־טוקי וגם לנו אין ווקי־טוקי."
"לא רוצה את הווקי־טוקי, לא רוצה את הווקי־טוקי הזה בכלל, תעזוב אותי. תעזוב אותי. אני לא צריך את הווקי־טוקי המטומטם הזה, אז נתתי אותו לעידן." הילד התפרץ בצעקות ובבכי, "עכשיו תלך מפה!"
גם למחרת, כשניסה לשכנע אותו בשקט, לדבר על לבו שילך לעידן ויבקש את הווקי־טוקי בחזרה, הילד סירב ולא היה מוכן להמשיך את השיחה.
בלית ברירה הוא הלך לפגוש את אימא של עידן.
בחדר של עידן הם מצאו לא רק את הווקי־טוקי, אלא גם את הרדיו הישן שכפיר תיקן, את קטר הרכבת החשמלית שקנה לו ליומולדת שש ואת השעון שקנה לו לפני חודשיים, כשקיבל תעודה מלאה באל"פים.
כשאימא של עידן עימתה את בנה עם ההאשמות הוא פרץ בבכי. הוא לא גנב כלום, הוא התגונן, כפיר נתן לו את הכול מרצונו. ולא רק צעצועים. גם את הסנדוויצ'ים שהם מכינים לו לבית הספר הוא מחלק למי שרק תוהה מה יש לו בסנדוויץ', את המטרייה שלו הוא נתן לילדה שלא היה לה, את המעיל (שהם היו בטוחים שהוא איבד) הוא נתן לילד שביקש ממנו (ושכב בבית שבוע עם חום, אחרי שהלך הביתה בגשם בלי מטרייה ומעיל). רק צריך לבקש, או אפילו לרמוז, והילד נותן. איזה ווקי־טוקי מגניב יש לך, אמר לו עידן, תן לי אותו. וקיבל. ווי, מה יש לך בסנדוויץ'? שאל אותו ילד אחר, וזכה בסנדוויץ'. מחר תביא גם לי משהו, אמר ילד חמדן, וגם לי, וגם לי, וגם לי, הצטרפו שאר הילדים. וכולם קיבלו. את הקטר והמטוס והמכונית עם השלט, ספרים, בגדים, מכשירים חשמליים, הם ביקשו והוא נתן.
הוא לא ידע מה לעשות. הוא לא ידע איך להסביר לילד שזאת לא שיטה. הוא לא הצליח להבין למה. למה הילד מחלק הכול? מה הוא מבקש כשהוא נותן?
הוא צעק: "אתה לא מחלק יותר דברים בחינם! זה ברור? אתה לא נותן כלום לאף אחד, גם אם מבקשים ממך יפה. ואם מישהו לוקח לך בכוח אז תיקח לו בחזרה בעוד יותר כוח. אלה לא דברים שלך, אלה דברים שלי, אני קניתי אותם, בכסף שלי, את הכול, את הרכבת והשעון והווקי־טוקי, אני קניתי אותם ואתה לא יכול לתת לאף אחד את מה שלא שלך. כשתהיה גדול ויהיה לך כסף משלך ותקנה דברים בעצמך, תוכל לתת אותם אם תרצה, אבל עד שזה יקרה אתה לא יכול לתת כלום לאף אחד. ברור?"
אבל הילד רק התכווץ לכדור בפינת המיטה שלו ושתק.

הוא כבר כמעט לא מסיט את ההגה, נותן לרכב להשיט אותו. אולי הרכב יודע יותר טוב ממנו לאן לנסוע. הם חוצים את צומת אשדוד, הוא והרכב, וממשיכים לכיוון אשקלון. הוא מתרחק. לאן הוא נוסע? מה הוא מחפש? זה כבר לא בידיים שלו. עכשיו הכביש קובע. הוא לא יפנה אם לא יהיה חייב, לא יעצור עד שלא יעצרו אותו, הוא ימשיך לנסוע, כמו בסרט, עד שישכח מאיפה בא. אבל יעצרו אותו, הוא יודע, ולא עוד הרבה זמן. הכביש ייגמר, ייחסם בגבול, מחסום צבאי, שטח פרטי, עבודות בכביש, ים, גדר, חומה, סוף. אי אפשר לברוח פה. הכול קטן, צפוף, מחניק. החיים שלך רודפים אחריך לכל מקום. אי אפשר לעזוב אותם אפילו לחמש דקות, להשאיר אותם מאחורי דלת השירותים, להתנכר להם ולהעמיד פנים שאתה מישהו אחר בשיחה עם דוריס36 מפורום חיים אחרים, אי אפשר לברוח מהם על הכביש המהיר.
והנה הגולף הצהובה, עומדת בחניון המסעדה של תחנת הדלק. הוא יורד לשוליים, עוצר, מוודא שהכביש פנוי ועושה סיבוב פרסה, גולש לתוך תחנת הדלק, מחנה את הרכב, מכבה אורות, מחכה.
שלושת הצעירים יוצאים מהמסעדה אחרי עשר דקות, נושאים שישיות של בקבוקי בירה, קרטון סיגריות, שקיות חטיפים. אחד מהם - לא הנהג - מדבר בטלפון הנייד: "אז תשכנעי אותה שתבוא, אחרת לא מתאים... אבל אנחנו שלושה ואם אַתֶן רק שתיים אז זה לא סימטרי... לא, לא, מי חשב על זה בכלל?" הוא מתגונן, "סתם בשביל הסימטריה, שלושה בנים שלוש בנות, אחרת לפעמים יש אנרגיות לא טובות, אם את יודעת למה אני מתכוון... יאללה שתבוא," הוא מאבד סבלנות, "מה היא עושה עניין?..." הוא נכנס למכונית בעקבות חבריו, מתיישב מאחור. הגולף מזנקת ויוצאת אל הכביש.
הוא מחכה קצת, נותן לה להתרחק לפני שהוא מתניע ויוצא בעקבותיה. עכשיו כבר לגמרי חשוך והכביש כמעט ריק מרכבים. הוא שומר על מרחק בטוח מהפנסים של הגולף, שתי נקודות אור אדומות שכמעט מתמזגות לנקודה אחת, משתעשע במחשבה שבפעם הבאה שהם יעצרו באיזה מקום ויצאו מהרכב, הוא יתגנב בשקט וישבור להם פנס אחורי אחד, כמו בסרטי בלשים. זה יקל עליו את המעקב.
הם פונים לכביש צדדי שהופך לדרך עפר. הוא מכבה את האורות וממשיך לנסוע אחריהם בחושך בתקווה שלא ישימו לב לצל שדולק בעקבותיהם. כשהוא רואה שהם חונים בחניון ליד החוף הוא מכבה את המנוע ונותן לרכב להחליק אל החולות שמימין לדרך העפר. הוא יוצא ומתקרב אליהם ברגל.
הם מנסים להבעיר מדורה. מדברים על הכוּסיות שצריכות להגיע. אחת מהן כנראה מתלבטת ובגללה אולי גם השתיים האחרות יתחרטו. הם מחלקים את השלל למקרה שיהיו שלושה בנים על שתי בנות. הנהג יקבל אחת, זה מובטח לו, הוא אפילו לא צריך להבהיר את הנקודה הזאת. אחת מהכוסיות דלוקה על התחת שלו ורק בזכותה יצטרפו השתיים האחרות (או האחת, אם בכלל). הבעיה היא מי משני הבחורים יזכה בחסדיה של חברתה במקרה שהשלישית באמת לא תצטרף. הם מתווכחים. אחד מציע עסקה לאחר: אם הוא לא יעמוד בדרכו, הוא ישכנע אותה לעשות גם לו טובה אחרי שיקבל את שלו. "לך תזדיין," משיב האחר, "ותביא קבלה."
האם הם דרסו את הבן שלו? ואם לא הם - אולי היו אלה חברים שלהם, שלושה נערים כמוהם, שהפז'ו האדומה שלהם חונה עכשיו בחוף הסמוך? ומה קרה? מה קרה להם, או לשלושת הרפליקנטים שלהם, אחרי שהבינו שפגעו בבן שלו? האם התפתח ויכוח במכונית? אחד מהם אמר: "עצור, פגענו במישהו." אחר דרבן את הנהג שיסתלק מהמקום, וזה התבלבל, לא הצליח להחליט מה לעשות ולפני שהבין הם כבר לא היו שם. "אף אחד לא מוציא מילה," הוא אמר להם, "כלום לא קרה. לא קרה כלום."
ואולי זה היה ברור מלכתחילה. אולי לא היה אפילו מי שיציע שיעצרו. איזה פראייר אכל אותה, אידיוט, מה הוא מסתובב באמצע הכביש? אין שום סיבה שגם הם יאכלו אותה בגלל זה. אין שום סיבה שיצטרכו לוותר על המדורה בים מחר בערב, על אופציה לשלוש (או אפילו שתי) כוסיות, על המשך החיים הטובים שלהם. רגל על הגז והם לא היו שם. אין על מה לדבר. ברור שכלום לא קרה. ברור שלא קרה כלום.
הוא מתיישב על החול ומציץ על הבחורים מאחורי ביתן אבן המשמש מן הסתם קיוסק בשעות היום. הם מצליחים להדליק את המדורה ועכשיו פותחים את בקבוקי הבירה. הטלפון הנייד שלהם מצלצל. הם מסרבים לקבל את החדשות הרעות, מנסים לשכנע את הבחורות שיגיעו. מה העניין? כולה מדורה בים.
הנהג יושב בשקט, בצד, מעשן סיגריה. "ידעתי שהן לא יבואו," הוא אומר אחרי שהשיחה מסתיימת ללא תוצאות, "הכול בגלל שאתם שניכם לא יודעים להסתיר את החרמנות שלכם."
"אנחנו?" אומר הבחור שדיבר בטלפון.
"כן, אתם."
"אם אתה היית מדבר איתה הן היו באות."
"אולי לא רציתי שיבואו," אומר הנהג, "חשבת על זה?" וכשהוא לא מקבל תשובה הוא ניאות להשאיר פתח לתקווה, "ואולי אני עוד אדבר איתה... אם יבוא לי."

הכתף כואבת לו וגם עצם האגן, הוא מחלץ אבן מתחת לצלעות ומרגיש טעם של חול בפה. וקור. הוא מבין שהוא נרדם. עדיין חשוך מסביב - המדורה של הבחורים כבר דעכה - ושקט. הוא ממתין שהעיניים יתרגלו לחשכה ההולכת ומכחילה, מתחיל להבחין בכמה גושים על החול באזור שבו הנערים ישבו אתמול. הוא קם, מותח את איבריו, יורק את החול מהפה היבש, ממשש את הצלעות הכואבות, את הכתף, מכופף ומיישר את הרגליים, קודם שמאל אחר כך ימין, פותח את חנות המכנסיים ומשתין. הוא מבחין ברכב נוסף - הונדה סיוויק בצבע כסוף מטאלי - החונה ליד הגולף, כמעט צמוד אליה, למרות שמגרש החניה גדול וריק. אז הבנות בכל זאת הגיעו בסופו של דבר, הוא הפסיד את כל האקשן. הוא חייב לשטוף את הפנים, לשתות מים. הוא מסתכל מסביב, העיניים כבר התרגלו לחושך, הוא רואה פרטים, אבל ברז מים הוא לא רואה. הוא מתחיל להתקדם בשקט לכיוון הצללים על החול.
רוח קרירה עוטפת אותו, מעירה את חושיו, מביאה את ריח הים אל נחיריו. הוא ממלא את הריאות ומחזיק את האוויר בפנים, מרגיש את החול שנכנס לתוך הנעליים, לתוך הגרביים, מתחת לציפורניים. איך החול מגיע לכל המקומות האלה? הוא משחרר את האוויר מהריאות ומרגיש שהוא קל.
הגוש הראשון על החול מתגלה מקרוב כבחור שדיבר בטלפון. הוא מתכופף ומביט בו, בוחן אותו מקרוב. הבחור עטוף בשק שינה, הפנים שלו שקועות בחול, פיו פתוח והוא נוחר נחירות קלות. הוא מחפש מסביבו אבל מוצא רק בקבוק בירה חצי מלא. הוא לוקח את הבקבוק, מצמיד אותו לשפתיו, ממלא את הפה בנוזל הפושר והמר ויורק.
הבחור השני שקוע כולו בתוך שק השינה שלו, עטוף בו, מגולגל בתנוחה עוברית. אף איבר לא מציץ החוצה.
הגוש השלישי מרוחק הרבה יותר משרידי המדורה. כשהוא מתקרב אליו הוא מבין למה. שמיכה פרושה על החול ועליה ישנים הנהג ובחורה, מכוסים בשק שינה פתוח, מן הסתם התרחקו מהאחרים בלילה כדי להתבודד. אז היא הגיעה, לקחה את הרכב של ההורים ובאה לבדה בסופו של דבר, בלי החברות. אפס מתחלק לשניים יותר בקלות מאחת. מאפס כל אחד מקבל אפס, והם הרי חיפשו סימטריה או משהו.
הם לא חבוקים. שכובים גב אל גב. פניו דרומה, פניה צפונה. הוא רואה פלחי גוף עירומים, יד מבצבצת, כף רגל, כתף לבנה מציצה מתחת לשק השינה. הוא בוחן אותם, את הגופים הצעירים, היפים, החלקים, המונחים לפניו בתנוחה שבה קפאו אחרי שפרשו כל אחד אל חיק עצמו, משהתרוקנו מתשוקתם.
האם כפיר כבר ידע אישה? האם שכב עם מישהי? עם השרון הזאת, אולי? בוודאי יש ביניהם איזה סוג של סקס, ניסיונות, נגיעות, היסוסים, לפחות מתח מיני. גם זה משהו. גם זה שיעור חשוב. מתח. הנהג מושך את שק השינה הפתוח, הקצר מכדי לכסות את שניהם, וחושף לעיניו את חזה של הבחורה - קטן, מתוח, ורוד פטמות - הוא מביט בו וכאב חד מפלח את בטנו. למה כפיר? למה דווקא כפיר שלו? עוד כל כך הרבה מחכה לו בחיים. כל כך הרבה הוא עוד צריך להספיק, חזות צעירים ומתוחי עור כמו זה, שדיים שהוא בטח מדמיין מבוקר עד ערב צריכים עוד להיחפן בכפות ידיו, לקלוט את פניו, להירטב בנשיקותיו. למה הוא? הבחורה מושכת בחזרה את שק השינה ומכסה את פלג גופה שנחשף, מצמידה את גבה אל גבו של הבחור כדי לזכות במעט חום גוף. הוא מבחין בבקבוק מים זרוק ליד פניו של הנהג ומתכופף ומרים אותו, מקרב אותו אל פיו ולוגם. הבחור מסתובב על גבו ופוקח את עיניו, מופתע לראות אותו עומד מעליו. הם מביטים זה בזה בשתיקה.
"מים," הוא אומר, ומחזיר את הבקבוק הריק אל החול. הוא מביט עוד רגע קצר בצעיר שנראה הלום שינה ומבולבל, מסתובב ומתרחק.

גיא מאירסון

גיא מאירסון, יליד 1969, הוא תסריטאי קולנוע וטלוויזיה ומורה לתסריטאות. מאירסון קיבל את פרס עט הזהב לתסריטאות על "צעד קטן לאדם" ב-2002 בקאן. בין היתר כתב תסריטים לסדרה "שירות חדרים", ששודרה בערוץ 2, שבה שימש כתסריטאי ראשי, היה אחד מהתסריטאים של "בודדים" שביים רנן שור וזכה לביקורות מעולות.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 286 עמ' מודפסים
לא קרה כלום גיא מאירסון

1.



אחרי שעתיים של שיחה בחדר הפרטי עם דוריס36 מפורום חיים אחרים הוא הצליח סופסוף לשכנע אותה שתתקשר אליו לנייד. הוא ניגש לסגור את דלת הזכוכית של המרפסת המוקפת תריסולים שהפכה ל"חדר העבודה שלו" אחרי שהם אכסנו בה את הספה הישנה ואת המחשב המשפחתי (לילדים יש מחשבים משלהם בחדרים), והעביר את הטלפון למצב רטט כדי שדורית לא תשמע את הצלצול.
לא שיש לו כוונות. הוא סתם משתעשע.
לבחורות בפורום חיים אחרים, ובעיקר לדוריס36, יש דרך מאוד משונה להסתכל על החיים. כל דבר שקורה להן הוא סימן מלא משמעויות, והן מסתובבות בעולם בחיפוש אחר מקרים וצירופים שיגידו להן מה הדבר הנכון לעשות ויאשררו להן שהדרך שבחרו היא הדרך הנכונה. בכלל, המילה "דרך" חוזרת לא מעט פעמים בשיחות. דוריס36 סיפרה לו, למשל, שהיא ידעה שהדרך המשותפת שלה ושל בעלה לשעבר הסתיימה כשהם נתקעו בלי דלק על כביש הערבה בדרך לחופשה משותפת באילת. "זה היה כל כך סימבולי," היא כתבה, "בדיוק כמו היחסים שלנו - תקועים, בלי דלק, בצד הדרך." הוא שאל אותה אם יכול להיות שהיתה מפרשת את האירוע אחרת אם הוא לא היה קורה בתקופה שבה ניסו לשקם את היחסים, אחרי שבעלה התוודה בפניה שבגד בה. היא ענתה שלא במקרה דברים קורים מתי שהם קורים. אלוהים מדבר אתנו בשפת הסימנים.
בפורום הוא מכנה את עצמו "הלל הזקן". הוא גילה שנשים נמשכות להילה המיתית של השם ומקבלות אותו כפי שהוא מציג את עצמו - בר סמכא בענייני החיים, חכם מנוסה היודע לשפוט ולתת עצה. הן שואלות אותו שאלות והוא מקשיב לסיפורים שלהן ומנסה לדלות עוד פרטים כדי להוביל אותן לתשובה הנכונה. כמעט תמיד כשהן מגיעות אליה הן מיד נסוגות שני צעדים לאחור ומציגות טיעוני נגד לפתרון שנמצא. בעיקר אם הוא דורש מהן לעשות שינויים בדרך.
בפרטי הוא סיפר לדוריס36 שקוראים לו רפי ושהוא בן ארבעים ושש, נשוי ואב לשניים. הוא חשב שיותר טוב לשים את הקלפים על השולחן, וזה באמת עזר לו לשכנע אותה שתתקשר. "אני נשוי," הוא כתב, "באושר. אין לי שום כוונות לא ראויות." זה היה כמעט לגמרי נכון. אפשר להתווכח על ה"באושר". ואולי על איזה כוונות יכולות להיחשב "ראויות". היא סיפרה לו שבאמת קוראים לה דוריס אבל שהיא בת ארבעים ושתיים. את השם דוריס36 היא שומרת מאז שנכנסה לקטע של הפו"פים לפני שש שנים.
דורית שוכבת עכשיו במיטה, בטח קוראת את הספרים הנצחיים שלה (היא קוראת בלי הפסקה, היא קוראת כל הזמן! תמיד יש לה ספר בהישג יד. היא ההוכחה בעיניו שהקריאה כשלעצמה היא נטולת ערך. קריאה היא לא פעילות נעלה יותר מדיבור, למשל, או הליכה, או ישיבה, או בהייה במקרר פתוח. קריאה לא הופכת אנשים לחכמים יותר, או טובים, או רגישים, או מודעים יותר לעצמם או לזולתם. אחרת איך אפשר להסביר את זה שעם כל הקריאה הזאת, עם כל טונות הספרים שדורית הניחה ליד המיטה, עם כל מיליארדי המילים שהעיניים שלה צילמו והראש עיבד לתמונות, עם כל התובנות שיש בספרים והידע שהם אמורים לספק על העולם והאדם והחיים - היא בכל זאת נשארה... היא עדיין... נו... יותר טוב לעזוב את זה...) ואולי היא כבר ישנה. בטח היא כבר ישנה. נרדמה עם הספר על החזה. אם היא שואלת אותו בבוקר, אחרי לילה של שיחות עם הבנות מהפורום, מה הוא עשה, הוא אומר שהוא "עבד על המחשב". זה אפילו לא שקר. לא שיש לו משהו להסתיר. הוא בסך הכול מבדר את עצמו. כמעט תמיד השיחה עם הבנות מסתיימת בלא יותר מ"לילה טוב וחלומות מתוקים", מהוגן כמו ברכה לילד לפני השינה. לפעמים הן שולחות לפרידה גם אייקון :) או או שלושה איקסים - XXX - לסמל kisses. רק פעמיים עד הלילה הוא דיבר בטלפון עם נשים מהפורום, ואם נרמזו רמזים בשיחות האלה הם נותרו מה שהם - רמזים, כניסות לשבילים צדדיים על הדרך (שוב הדרך!), שלא ייבדקו לעולם.
ובכל מקרה, דורית כבר לא שואלת.
עכשיו הוא לוקח את הטלפון הנייד ומתיישב על הספה הישנה, מחכה שדוריס36 תתקשר. השניות עוברות לאט, האצבעות שלו עוד עצבניות מהתקתוק. אולי היא התחרטה, החליטה לא להתקשר בסופו של דבר. נו, אז הוא ילך לישון - עדיף. אין סיבה שהתחביב הזה יגזול ממנו שעות שינה. למרות שמחר שבת והוא יכול לקום מאוחר. הוא מסתכל על השעון - כמעט שתיים בלילה. כפיר עוד לא חזר מהבילוי שלו. הטלפון מצלצל. הוא מופתע. הוא היה בטוח שהעביר לרטט, ואז הוא שם לב שהצלצול לא מגיע מהנייד המונח בחיקו אלא מהבֶּזק. איזה אידיוט הוא, נתן לה את הבזק במקום את הנייד. הוא ממהר להיכנס לסלון ומרים את הטלפון האלחוטי.
"הלו."
"מר גבעון?" הוא מופתע לשמוע קול של גבר מעבר לקו.
"נכון."
"אני מדבר מוולפסון..."
משונה. הדבר הראשון שהוא חושב עליו זה שהלך המשחק מחר. הוא לא היה במשחק כדורגל כבר שנים, וכפיר הוא זה שהציע שילכו יחד. זאת הפעם הראשונה שהם עתידים ללכת למשחק כדורגל יחד. בעצם הם לא עשו משהו ביחד - רק שניהם, משהו מהנה - כבר הרבה מאוד זמן. כפיר אמר שלא כל יום הפועל מגיעה לרבע גמר גביע המדינה, ועוד נגד היריבה העירונית.
"מר גבעון, אתה אתי?"
"כן... כן..." הטלפון הנייד רוטט בכף ידו. היא החליטה להתקשר בכל זאת.
"אתה אבא של כפיר גבעון, כן?"
"כן." הוא לוחץ על מקש דחייה והנייד מפסיק לרטוט. עכשיו היא תחשוב שהוא פחדן.
"אני צריך שתבוא לכאן."
"לאן לכאן?"
"וולפסון. אני ד"ר שניר. כמה זמן ייקח לך להגיע?"
הוא מנסה לדמיין את הדרך מהבית שלו לוולפסון. בשתיים בלילה, אפילו ביום שישי, התנועה לא תהיה כבדה. זה לא צריך לקחת יותר מדי זמן.
"עשר דקות."
"אני פה. תגיע."
"הוא בסדר?" הוא שואל שנייה לפני שהרופא מנתק, אבל בתשובה הוא זוכה רק לשתיקה סמיכה.
"ד"ר שניר?"
"אני פה, מר גבעון, תגיע."
"אבל איפה בוולפסון?"
"טיפול נמרץ."

רק על הכביש הראשי הוא חושב לראשונה שאולי היה צריך להעיר את דורית. נהגים של יום שישי במכוניות של אבא שלהם - בטח חושבים שהוא אחד מהם: נוסע באורות גבוהים, חותך בין נתיבים וצופר בלי הפסקה - צופרים לו ומנסים לעקוף אותו מימין ולדחוק אותו לשוליים. גולף צהובה עם פס ספורטיבי שחור לאורך הדלתות, מאוכלסת בשלושה בחורים מבוגרים מכפיר לפחות בשנה (הוא יודע. כפיר יוכל להוציא רישיון רק בעוד שנה), מתיישרת משמאלו ונוסעת כברת דרך במקביל אליו. הוא לא נותן לה לעקוף אותו, סוחט את הדוושה עד הסוף. אני לא משחק משחקים, חביבי, אני במצב חירום, אצלי זה אמיתי. אבל בשביל הגולף זאת תחרות בין־מעמדית, מאבק בין השקפות עולם - רכב אירופי בן עשרים, משופץ בעבודת יד, הנושא את אופי בעליו האינדיווידואל, נגד רכב יפני בן שנתיים, בורגני וחסר ייחוד. הנהג, בשיער קוצי מחומצן־קצוות, מסיט מבט לראות במי הוא מתחרה ומופתע לגלות אותו יושב לבדו במאזדה האפורה - איש מבוגר, כמעט בן חמישים, עושה חארקות בשישי בלילה. רק אז הוא חושב על זה שהוא לבד במכונית ואולי דורית היתה צריכה להיות פה עכשיו, לידו, ולהרגיע לו את הנהיגה. שני החברים של הבחורצ'יק בגולף, גם הם בתספורות מרובות צבעים וקצוות, צוחקים בתוך המכונית, מצביעים עליו ויורקים סילון עשן־סיגריות לכיוונו, אבל הנהג, המנהיג, נשאר רציני, עדיין המום עקב הטעות בזיהוי. הוא בטח ציפה לפגוש מישהו אחר במאזדה האפורה - שלושה צעירים בני גילם, אולי אפילו בנות, ילדות טובות שלקחו את האוטו של אבא, מפונקות. בטח מיבנה או מהשכונות החדשות של צמודי הקרקע. לא כמוהו, פרולטריון. מוסכניק בן מוסכניק. קנה גרוטאה ושיפץ לבד. מה עושה פה האיש המבוגר הזה? הוא יכול להיות אבא שלו.
הוא עוזב את דוושת הגז ונותן לגולף לחלוף על פניו, שורת פנסים כחלחלים מהבהבת לו לשלום מתחת לפגוש האחורי שלה, לו ולכל הנהגים האחרים שיזכו לראות אותה מתרחקת. הוא מנסה לסדר את הראש, להחליט מה לעשות - לחזור הביתה ולהעיר את דורית או להמשיך לוולפסון, עוד שתי דקות הוא כבר שם, הוא יראה מה קורה ואז הוא יתקשר להודיע, או יותר טוב, יבוא לאסוף אותה. הוא רק יראה מה קורה...
הוא גולש אל השוליים השמאליים, חותך דרך הצמחייה הפראית הגדלה על השטח הרחב שבין שני המסלולים, ובלחיצת דוושה כבדה שגוררת סחרור גלגלים מתיז עפר מתפרץ בחזרה אל המסלול דרומה בלי להמתין למכוניות שיפנו לו דרך וסוחט צפירה עצבנית מנהג טויוטה מסחרית. הוא צופר בחזרה, נשאר על המסלול השמאלי המהיר ולוחץ חזק על הגז.

"דורית... דורית... דורית..."
"מה יש?"
"קומי."
"מה השעה?"
"דורית, תקשיבי לי רגע..."
"מה השעה?"
"שתיים ורבע..."
היא מושכת את השמיכה ומסתובבת לצד השני. אולי הוא לא משדר דחיפות. הוא חייב למשוך את תשומת הלב שלה, אבל בזהירות, אסור לו להכניס אותה להיסטריה.
"דורית, את חייבת להקשיב לי רגע."
"אני מקשיבה."
"לא, את צריכה להסתכל עלי כשאת מקשיבה לי."
"אני זוכרת איך אתה נראה."
"דורית, אנחנו חייבים לנסוע לוולפסון."
נדרש רגע קצר עד שהמידע מעובד ומיתרגם לסיוטים הכי נוראים שלה. היא קופצת מהמיטה ונעמדת על הרגליים, כמעט מפילה אותו, רועדת כולה. "מה קרה?!" היא צועקת, "מה קרה?! תדבר כבר! איפה כפיר?"
הוא מבחין בכתם רוק על הכרית. הוא מבחין בחוט של ריר על הסנטר שלה. עכשיו הוא כבר לא יכול להוציא מילה.
"דבר כבר, רפי, דבר! נו דבר, מטומטם אחד, דבר, דבר!"
היא צורחת. הוא לא יכול לסבול את זה. הוא לא היה צריך לחזור לאסוף אותה, זאת היתה טעות. הוא כזה אידיוט לפעמים, הרי אסור להתחרט, אסור לחזור לאחור. אף פעם. אסור! איך הוא עשה טעות כל כך בסיסית? הוא לא למד כלום מהבנות של חיים אחרים? יותר גרוע - הוא לא למד כלום מהחיים הלא־אחרים שלו? "תתלבשי ובואי מהר, אני באוטו," הוא אומר ויוצא מהחדר.
היא עדיין רועדת כשהם במכונית, מכונסת בתוך עצמה, כאילו קפאה מקור.
"זה כל מה שהוא אמר?" היא שואלת, "שנגיע?"
"כן, זה כל מה שהוא אמר."
הוא לא מזכיר את הטיפול נמרץ. הוא צריך שתהיה לו שליטה מלאה על המידע שמגיע אליה.
"אבל איך נמצא אותו בוולפסון? באיזה מחלקה הוא?"
הוא לא עונה. היא יודעת שכמעט אי אפשר לדבר אתו כשהוא נוהג. אוזן ימין שלו חירשת בשמונים אחוז מאז המקרה ההוא בצבא, וכשהוא רוצה לשמוע מישהו הוא צריך להפנות לו את האוזן השמאלית. זה לא שהוא לא יכול לשמוע את מי שיושב לימינו, הוא פשוט צריך להתרכז בהקשבה, וממילא דורית כבר התרגלה לזה שהנסיעות המשותפות שלהם עוברות בשתיקה. היא מעולם לא הציעה לנהוג במקומו כך שתוכל לדבר אל צדו השמאלי. הוא שולח יד ומדליק את הרדיו.
"מה אתה עושה?"
"אני רוצה לשמוע, אולי היה פיגוע."
עכשיו היא מתחילה לבכות.
"אני רק אומר אולי."
הוא עובר בין התחנות אבל אף אחת מהן לא משדרת מבזק חדשות. ברובן הוא קולט מוזיקת טראנס (מוזיקה שמחשבים כותבים - כפיר הסביר לו), מהסוג ששומעים הילדים שנוהגים במכוניות סביבם. אומפ אומפ אומפ, רועדים הבסים במכוניות שהוא עוקף. הוא לא מרגיש פיגוע באוויר. אין את הענן השקט של המוות הקדוש שפיגוע מוריד על הארץ. הילדים היו נוסעים לאט יותר אם היה פיגוע.
"אני לא חושב שזה פיגוע," הוא אומר ולוחץ על הגז, מסרב לתת לב־מ־וו ירוקה לעקוף אותו.
אבל היא לא מפסיקה לבכות.

כפיר היה בן שלוש וחצי, אולי ארבע (דורית היתה בהיריון עם מִיה), כשהוא הבין בפעם הראשונה כמה יהיה קשה להגן עליו. הילד ירד עם האופניים שלו לשחק בחצר המשותפת של הבניין. אחת האימהות היתה אמורה להשגיח על הילדים אבל כנראה, בחוסר אחריות אופיינית, עזבה את המקום עם הפעוט הפרטי שלה והשאירה את השאר בלי השגחה. כשהם שמו לב שמתחיל להחשיך והילד לא חוזר הוא ירד למטה לחפש אותו. כבר במעלית הוא הרגיש שהוא לא יכול לנשום. גוש גדול התיישב לו בגרון, מועקה התנחלה בחזה ושיתוק הזדחל ליד ימין. הוא ניסה לשכנע את עצמו שזה רק מהחמין, אבל ידע שלא. כאילו הוא שני אנשים, מבוגר וילד, והמבוגר משקר לילד כדי שלא יפחד.
החצר היתה ריקה. הוא חיפש את כפיר ליד המגלשה וארגז החול וכשלא מצא אותו עבר לחצר של הבניין השכן וחיפש גם שם.
"כפיר! כפירצ'יק! כפיר, איפה אתה?"
הוא המשיך לחפש בכל החצרות ומגרשי החניה של גוש הבניינים בני ארבע־עשרה הקומות.
"כפיר!... כפיר!... כפירצ'וק... איפה אתה, ילד?"
הוא מצא אותו בחדר המדרגות של הבניין שלהם חצי שעה אחר כך, כשכבר היה בדרך לעלות אל השכנה חסרת האחריות ולשטוף אותה כמו שצריך. כפיר ישב על המדרגות בין הקומה הראשונה לשנייה ובכה.
"כפירצ'יק, איפה אתה? אני מחפש אותך שעה."
אבל כשהילד ראה אותו, הבכי שכבר נדמה שנכנס לשלב רדום ומדיטטיבי התפרץ שוב, צווחני, חסר שליטה וקורע לב. הוא ראה שמשהו טלטל את כל הווייתו של הילד ומיד הבין שפגש - לראשונה בחייו - את הרוע.
"כפירצ'וק, מה קורה?" הוא רצה להרים אותו על הידיים, אבל הילד לא נתן. הוא צרח ונופף בידיו בכוח, מנסה להגדיר טריטוריה מוגנת סביב עצמו.
"מתוק שלי, מה קרה? ספר לאבא." הוא התאפק לא לשלוח יד לקנח את הנזלת, כדי להימנע מעוד טלטלת ידיים אלימה. כמה שהוא שונא את נחילי הנזלת האלה.
"אתה רוצה לספר לי מה קרה, חמוד?"
הילד לא ענה.
"אתה רוצה שנעלה למעלה ונעשה אמבטיה?"
"לא."
התקדמות, הילד מדבר.
"אתה לא רוצה לספר לאבא למה אתה בוכה?"
שוב שתיקה.
"אני לא אכעס, אני מבטיח, אתה לא עשית שום דבר רע."
שתיקה.
"אולי אתה רוצה לספר לאימא?"
"לא."
"אז מה אתה רוצה?"
"כלום."
"אתה רוצה שנשב פה קצת ביחד?"
משיכת כתפיים.
הוא התיישב ליד הילד, שהנזלת כבר ניגרה מסנטרו. "תן לי לנגב לך את זה, טוב?" הוא התכופף לעבר הילד, אבל לא היה לו טישיו. הוא משך את שרוול הסווטשירט וכיסה בו את כף היד וניגב את הפנים הרטובות. הילד לא הראה התנגדות, אפילו סייע בתנועות ראש קטנות מצד לצד.
"תקנח."
הילד קינח לתוך השרוול שלו. "יופי, אתה רואה? כבר יותר טוב." הוא הוציא את היד מהשרוול הספוג נזלת ופשט בזהירות את הבגד הרטוב. "איפה האופניים שלך?" הוא שאל, והילד פרץ שוב ביבבות נוראיות, קורעות לב.
אולי שעה הם ישבו שם עד שהוא הצליח לחלץ מכפיר הסבר מבולבל על מה שקרה.
"הוא אמר לי שהאופניים שלי מקולקלים."
"מי אמר לך שהאופניים מקולקלים?"
"האיש."
"איזה איש?"
"האיש שהיה שם."
"ראית אותו פעם, את האיש הזה?"
הילד משך בכתפיו.
"ראית אותו קודם? אתה מכיר אותו?"
"לא."
"הוא היה איש מבוגר, כמוני, או ילד גדול?"
שתיקה.
"מה עוד הוא אמר לך?"
"הוא אמר שהוא יתקן לי אותם."
"והוא לקח לך את האופניים?"
"הוא ביקש רשות."
"ונתת לו?"
"רציתי שהוא... רציתי שהוא... הוא אמר שהם מקולקלים..."
ולקראת סוף המשפט המילים נסדקו והבכי השתלט שוב ובקע מהילד, שהתקשה להכיל את העלבון. הוא הניח יד על הגב הקטנטן, הרוטט מבכי.
"אתה לא אשם, חמוד. לא ידעת. זה איש רע. הוא שיקר לך."
"חיכיתי לו," הילד צעק בכעס והתנער מהיד שעל גבו, מסרב להתנחם. "חיכיתי לו והוא לא בא! אז הלכתי לחפש אותו ולא מצאתי! ואני לא יודע איפה הוא גר."
"אני אמצא לך את האופניים. אל תדאג," הוא אמר, ולרגע האמין שהוא באמת יעשה את זה - יחפש בכל השכונה, דירה אחרי דירה, עד שימצא את האופניים, "אני אמצא לך את האופניים ואני אמצא את האיש שלקח לך אותם ואני ארביץ לו ואלמד אותו לא לגנוב מאתנו אופניים יותר בחיים."
"אולי..." הילד התייפח, "אולי..." הוא שיהק מרוב בכי, "אולי הוא בא לחפש אותי בדיוק כשאני חיפשתי אותו והוא לא מצא אותי והוא הלך."
הוא עדיין העדיף להסביר את המקרה באמצעות אי־הבנה, ניסה להיאחז בעולם הישן והבטוח שהיה קיים עד אחר הצהריים - עולם שאין בו רוע ואין אנשים שמשקרים לך ולוקחים ממך את האופניים. הוא ידע שהוא חייב ללמד אותו, להכיר לו את הרוע, להפשיט את התמימות הנוראה הזאת מעל הילד ולצייד אותו בחשדנות בריאה. הוא חייב להגן עליו. חייב ללמד את הילד להגן על עצמו.
"זה לא מה שקרה," הוא אמר, "הוא לא חיפש אותך, האיש הזה, הוא פשוט לקח את האופניים והלך, הוא פשוט איש רע, וצריך להיזהר מאנשים רעים."
"אבל חשבתי," הילד שיהק, "חשבתי שהוא רוצה לעזור לי."
"כן, הרבה פעמים אנשים רעים מתחפשים לאנשים טובים, ככה הם יכולים לשקר ולרמות ולגנוב יותר בקלות. זה מה שקרה לך, האיש הרע התנהג כאילו הוא איש טוב ולקח לך את האופניים, אבל הם בכלל לא היו מקולקלים. האופניים שלך היו בסדר גמור. הוא רק אמר לך שהם מקולקלים ואתה האמנת לו." וזה גרר עוד גל של בכי מתפרץ ועוד נזלת וגב רועד.
"אז איך אני יכול לדעת?" הילד שאל מבעד לדמעות, "איך אני יכול לדעת מי איש טוב ומי איש רע?"
"אתה לא יכול לדעת," הוא ענה, "לא בהתחלה בכל מקרה, בהתחלה אתה צריך לחשוב שכולם רעים ולא לתת כלום לאף אחד, ורק אם אחר כך אתה מגלה שהם טובים, רק אז תיתן להם דברים."
בשבועות שבאו אחרי המקרה הוא שאל כמה שכנים אם ראו מישהו עם תלת־אופן ירוק, ונכנס לבדוק במקלטים ובכמה מחסנים. אבל הוא העדיף לשכוח את המקרה, כי בכל פעם שחשב עליו התכווצה לו הסרעפת. בכל מקרה הגיע הזמן לקנות לכפיר אופניים חדשים עם גלגלי עזר.

"צריך להתקשר לאימא שלך," דורית אומרת ומנגבת את הדמעות.
"זה כל מה שחסר לי עכשיו."
"מישהו צריך להיות בבית כשמִיה תתעורר."
"מה אני אגיד לה?"
"תגיד לה שתבוא אלינו ושתהיה שם כשמִיה תתעורר."
"אבל איפה אני אגיד לה שאנחנו נמצאים?"
"אני לא יודעת." היא תקיפה ושקטה והוא יודע שיהיה חייב לעשות מה שהיא מבקשת. "תגיד לה מה שאתה רוצה, רק שמישהו יהיה בבית כשמִיה תתעורר."
"אולי נחכה קצת ונראה איך זה מתקדם."
"לא. אני לא רוצה שמִיה תתעורר ולא תמצא אף אחד."
עכשיו הוא בטוח שזאת היתה טעות לחזור להביא אותה. הדבר האחרון שיש לו כוח אליו עכשיו זה לדבר עם אימא שלו.
היא ערנית באופן מפתיע כשהיא עונה לו בספיקר:
"חווה גבעון!"
"את לא ישנה?"
"לא. מה קרה?"
"כלום. מה את עושה ערה בשתיים וחצי לפנות בוקר?"
"כלום. תשבצי היגיון. מה קרה?"
"כלום."
"אז סתם התקשרת לשאול אם אני ישנה? יופי, תודה שחשבת עלי."
"אני צריך שתבואי אלינו, היינו צריכים לצאת מהבית והשארנו את מִיה לבד."
"מה קרה?"
"כלום."
"איפה אתם?"
"בנסיעה."
"לאן?"
"לשום מקום."
"בשתיים בלילה?"
"אימא, אני צריך שתעשי לי טובה ולא תשאלי שאלות."
"טוב, אבל מה קרה?"
"ולא תשאלי שאלות, אמרתי."
"רק תגיד לי לאן אתם נוסעים, אחרת אני אהיה בטוחה שמשהו קרה."
"לא קרה כלום."
"אז מה אכפת לך להגיד לי לאן אתם נוסעים?"
"לוולפסון."
"אתם נוסעים לוולפסון כשכלום? לאן תיסעו כשמשהו?"
"אימא, אני אסביר לך הכול אחר כך."
"איפה כפיר?"
שבריר השנייה של ההיסוס מספיק לה כדי לקלוט: "הוא בוולפסון?"
"כן."
"מה קרה לו?"
"אנחנו לא יודעים עוד... שום דבר רציני... אני מקווה."
"אני באה."
"את לא. את הולכת למִיה ואנחנו נודיע לך מה קורה."
"טוב," היא נכנעת אחרי היסוס, "אבל איך שאתה יודע משהו - תודיע לי..."
"טוב."
"מבטיח?"
"מבטיח."
"יופי," היא ממלמלת חצי לעצמה, "עכשיו אני בכלל לא אירדם."
"טוב, אני חייב לנתק."
הוא נכנס עם האוטו עד לפתח חדר המיון ודורית כבר פותחת את הדלת ודוהרת פנימה כשהוא מבחין בעובד חברת השמירה שמתקרב אליו ומסמן לו להמשיך לנסוע.
"זה חירום," הוא אומר ויוצא מהמכונית, סוגר אחריו את הדלת בתקיפות, "מקרה חירום."
"אתה פצוע?"
"הבן שלי."
"אתה חוסם פה גישה לרכב חירום. גש לחניון בבקשה."
"אתה לא יכול להחנות אותה בשבילי?" הוא מגיש לשומר את המפתחות של הרכב, "הוא בטיפול נמרץ." אבל איש חברת השמירה לא מתרגש ומסמן לו שיתקדם. הוא מביט אל פתח חדר המיון - דורית כבר נבלעה בתוכו. שוב היא משיגה אותו. הוא חזר הביתה להביא אותה ובסוף מה קורה? היא משאירה אותו מאחור. לא נותר לו אלא למלמל בקול, שהשומר ישמע, שכולם איבדו את הרגישות פה במדינה, ולהיכנס למכונית.
כשהוא מגיע סופסוף לחדר המיון, אחרי שלא מצא חניה בשום מקום אחר חוץ מאשר בחניון בתשלום, וכבר הספיק לתכנן את המכתב שיכתוב למנהל בית החולים על הצורך להקצות חניון מיוחד למקרי חירום, הוא לא מוצא את דורית.
"טיפול נמרץ!" הוא תופס אחות אתיופית בכתף, והיא מצביעה לכיוון מסדרון. הוא רץ אל הדלת שבקצה המסדרון אבל היא נעולה. הוא חוזר ומוצא עוד פתח לעוד מסדרון, אולי לזה היא התכוונה, אבל בקצהו הוא מוצא את עצמו מוקף בדלתות המובילות למחלקות הפנימיות א', ב' וג'. הוא חוזר אל הכניסה וניגש לדלפק הקבלה, מה שדורית בטח עשתה דבר ראשון כשהיא נכנסה לפה. היא שונאת את זה שהוא אף פעם לא מבקש עזרה במציאת כיוונים. אפילו כשהם בחו"ל ואין שום סיבה שהוא יכיר את הכבישים הוא תמיד מתעקש למצוא לבד וכועס עליה כשהיא רוכנת מעליו, פותחת חלון ושואלת מישהו ברמזור איך להגיע.
"אני לד"ר שניר," הוא אומר בדלפק הקבלה ומתפלא כשהאחות מזהה אותו בשמו ומזמינה אותו לבוא אחריה. הם פוסעים במסדרון שהאחות האתיופית הצביעה עליו קודם, היא מעבירה כרטיס מגנטי והדלת הנעולה נפתחת. הוא מוצא את עצמו במקום שהוא מיד מכתיר כנורא מכל המקומות שהיה בהם בחייו. ריח חזק של חומר חיטוי מכה בנחיריו ומסחרר את ראשו, ורעש מנועים שקטים ממלא את החלל בנהימה מונוטונית אינסופית המרוצפת בכמה מעגלי צפצופים הבוקעים במרווחים קבועים מכמה מכשירי הנשמה הפועלים במקביל. אדם יכול לאבד את שפיותו תוך חמש דקות רק מלהקשיב לפסקול שכזה.
"שב," אומרת האחות, "אני חושבת שהם עוד בסי־טי. אשתך בפנים, אני אבדוק אם גם אתה יכול להיכנס."
היא פותחת דלת זכוכית כבדה מימין לכניסה ונעלמת מאחוריה, והוא נשאר עם רעש המנועים והצפצופים המונוטוניים המחזיקים בחיים גופות של אנשים מתים. הוא מתיישב ובוהה בעציץ הפיקוס המונח על הדלפק שמולו ונראה כמו הדבר הכי חי במקום הזה. הדם בעורקיו, הוא מרגיש, מתחיל לזרום לאט יותר, הלב מתעצל לפעום והחיים מתחילים להישפך ממנו החוצה. עוד רגע הוא יישאר, כמו שאר תושבי המקום הארור הזה, בשטח הפקר נוראי - לא חיוני מספיק בשביל להלך בין החיים ולא חופשי מספיק כדי להשתחרר מאחיזתם.
אחרי כמה דקות, כשהוא כבר מתחיל לראות איך כל מה שרואים עשוי מנקודות, נפתחת הדלת הכבדה והוא מבחין, דבר ראשון, בדורית. היא גוחנת מעל מיטה הנדחפת החוצה בידי כמה אחים לבושים ירוק ומדברת בשקט אל הגוף המוטל עליה, מכוסה בסדין. כשהמיטה חולפת לידו, מוקפת בפמליית האחים ובאשתו שלא שמה לב לקיומו, הוא זוכה רק במבט חטוף על הגוף, או, ליתר דיוק, על הראש המחובר לגוף. ראש נטול פרופורציות וחסר צורה שכולו שקעים וחתכים, בליטות וגושים, התקמרויות והתקערויות. ראש נפוח משטפי דם עד כדי כך שהוא נראה כמו אחד מאותם עיוותים חד־פעמיים של הטבע המשמרים את הדמיון למקור ההשראה האנושי אבל יוצרים וריאציה מרוחקת, מחרידה. רק הפנים, הפנים שכמעט טבעו, כמעט נעלמו בתוך נפיחות הגולגולת, רק הפנים רומזות למקור האנושי של הווריאציה, וגרוע מזה - משמרות את הדמיון לבן שלו, לכפיר שהוא מכיר. השפתיים הקרועות - שפתיו; האף שנחיריו גדושים דם קרוש - אפו; והנורא מכול: העיניים; העיניים הפקוחות, הריקות ממבט, המוקפות "משקפיים" של שטפי דם; העיניים המתות - עיניו.
המיטה ממשיכה להתגלגל אל תוך המסדרון שמשמאלם, המוביל - הוא רואה את השלטים - אל חדר הניתוח. הוא רוצה ללוות אותה, אבל דרכו נחסמת על ידי רופא נמוך קומה. מתוך שערות החזה העבות והשחורות שלו, המציצות מבעד לכפתור פתוח בכותונת המנתחים, מנצנץ תליון זהב בצורת לב. תכשיט נפוץ למדי בקרב החברות של מִיה, הבת שלו בת השתים־עשרה, אבל לא בדיוק מה שהיית מצפה למצוא על צווארו של מנתח ראש.
"אני ד"ר שניר," הדוקטור מציג את עצמו ומושיט יד ללחיצה. הוא לוחץ קלות את היד ונזכר שאחת מהבנות של "חיים אחרים" אמרה לו שכף יד מזיעה היא סימן רע. הוא לא חושב שהוא צריך עוד סימנים כדי להבין שהמצב רע. המראה שראה רק לפני שניות ספורות צרוב בתודעתו.
הדוקטור מדבר בשקט והוא צריך לרכון לעברו ולהתרכז בתנועות שפתיו כדי לשמוע מה הוא אומר. גם ככה הוא בקושי שומע. דורית מנסה להציץ מעבר לכתפו של הדוקטור ולראות לאן לוקחים את הבן שלה, אבל הרופא הנמוך מניח יד שעירה על כתפה ומנסה למשוך את מלוא תשומת לבה. היא תוקעת את ציפורני ידיה עמוק בתוך בשר זרועה והוא שם לב לסימנים האדומים ולשריטות המכסות את הזרוע - פרי התפרצות נוירוטית של הדקות האחרונות. הוא מרגיש כל כך רחוק ממנה עכשיו. הוא היה רוצה להניח יד על כתפה ולהרגיע אותה, אבל הוא יודע שהיא לא תקבל את המחווה בהבנה כרגע. הוא תוהה אם כדאי להפנות את תשומת לבו של הרופא למצבה של אשתו ולבקש ממנו אולי שייתן לה איזה משהו מרגיע.
מתוך מה שהדוקטור אומר הוא מצליח לדוג רק מילים בודדות: טראומה, סי־טי, שבר דחוס בגולגולת, נוזל מוח, נזק מפושט לתאי העצב, חדר ניתוח. הוא צריך להיאחז במשהו כדי לא ליפול, אבל אין לו במה להיאחז חוץ מדורית, שבעצמה נתמכת על ידי הרופא. הוא זוכר שכדי לשמור על שיווי משקל צריך למקד את המבט במשהו קבוע, אבל הדבר היחיד שהעיניים שלו מצליחות להתמקד בו הוא תליון הזהב המנצנץ על חזהו של ד"ר שניר. מעניין מה גרם לרופא מכובד כזה להתהדר בתליון לב ילדותי. אולי גם על צווארה של אשתו תלוי אחד כזה. אולי בכלל הילדה שלו קנתה לו אותו. הוא רוכן עוד מעט לכיוון הרופא ומנסה להרכיב משמעויות מהמילים שהוא קולט, אבל נרתע לאחור מעוצמת הבל פיו של הדוקטור. הוא מתנדנד וכמעט נופל לזרועותיה של האחות, שמגיעה בדיוק ברגע הנכון כדי להציל אותו.
"בוא, מר גבעון," היא אוחזת בו ומכוונת אותו אל הכיסא, "אני אביא לך מים."
הרופא מסתובב לאחור ונעלם במסדרון המוביל לחדרי הניתוח. דורית מסתובבת סביב עצמה ותוקעת ציפורניים עמוק בבשר עורפה. האחות מתקרבת אליו עם כוס מים והוא מחליט לבקש ממנה שתיתן לדורית איזה וליום או משהו, כי אחרת היא עוד תפגע בעצמה. הוא קם במהירות ורוכן כדי ללחוש על אוזנה: "יש לך אולי איזה משהו מרגיע בשביל...?" ומרגיש שהרצפה הופכת לחול טובעני ושהוא שוקע. הוא שולח יד ונתלה על האחות, שומע את קול ההתנפצות של כוס המים הנשברת ורואה את דורית מסתכלת עליו מלמעלה בעיניים אדומות.

הירך מגרדת לו. הממזרים הכניסו לו אותה בדיוק בשבריר השנייה שהוא לא היה פה. כשהוא חזר המכנסיים שלו כבר היו מופשלים עד הקרסוליים והמחט תקועה עמוק בתוך הירך. הוא אמר להם שיעזבו אותו אבל כבר היה מאוחר מדי. בכל מקרה זה לא השפיע עליו בכלל. לדורית הם נתנו כדור וכוס מים. זה הפסיק לה את הרעידות בידיים. מה שמטריד אותו עכשיו זאת הידיעה שבקרוב הוא יצטרך להתמודד עם מִיה.
מִיה. כן, מִיה. לא מאיה. מִיה. הוא מקווה שעד עכשיו היא כבר התרגלה לדיאלוג שמתפתח בכל פעם שהיא מציגה את עצמה.
"איך אמרת? מַאיה?"
"מִיה."
"עם חיריק?"
"בדיוק."
"איזה מין שם זה מִיה?"
"זה השם שההורים שלי נתנו לי."
"זה בעברית?"
"לא, ביפנית."
"מה זה אומר?"
"מה מאיה אומר?"
"מאיה זה מהשיר."
"אבל השיר הוא על מישהי שקראו לה מאיה לפני שכתבו את השיר."
"מִיה... עם חיריק... את בטוחה?"
"אולי לא שמעתי טוב, אבל אני כמעט בטוחה שככה הם קראו לי."
"שם יפה דווקא."
הוא מקווה שהיא לא כועסת עליהם. הם אהבו את השם מאיה, אבל חברים שהבת שלהם נולדה חודשיים לפני שלהם תפסו להם אותו, אז הם הלכו על מִיה. יש לזה צליל יפה, הם חשבו, וזה יהיה שם מיוחד, היא תהיה בטוח המִיה היחידה בכיתה. הם לא חשבו על הבעיות שיהיו לה כל פעם שהיא תציג את עצמה, או על הצורך הכפייתי שהיא תפתח לנקד את שמה, או על הריבים עם המורות המתעקשות:
"מאיה גבעון!"
"מִיה."
"מִיה?"
"כן, מִיה גבעון."
"אין שם כזה מִיה."
"עובדה."
היא רק בת שתים־עשרה ואפשר היה לצפות שהמרד שלה יתאפק קצת ויפרוץ עוד שנה־שנתיים, אבל היא כבר מגלה סימני דעתנות מתקדמים ומטילה ספק כמעט בכל דבר שהוא או דורית אומרים לה. עצוב לו שהיא לא יפה. היא משמינה מהר מדי והנשיות מתחילה לתקוף אותה בלי להעניק לה חן ולוּ לרגע של חסד. היא מקבלת את תופעות הלוואי בלי ליהנות מהטעם המתוק של החטא. הפצעונים, מצבי הרוח, הכאבים, היא משלמת את המחיר המלא ולא זוכה בתמורה אפילו למבטים סקרניים של הבנים. הוא יודע שהיא לא תזכה להיות מחוזרת בלהט, שהפריחה המינית שלה תוקטן ותוסתר, שהיא תעדיף להדחיק את המיניות שלה כדי שלא להשפיל את עצמה, אבל בכל זאת תיפגע. אין שום דבר שהוא יוכל לעשות נגד זה.
היא גם חכמה מדי. החוכמה שלה רק תסבך אותה, תגרום לה לשאוף לדברים שקשה להשיג, ושאיפות, זה ידוע, לא מובילות לשום דבר פרט לנשיפות. הוא מקווה שיום אחד, אחרי כל הכאבים, הכישלונות, ההשפלות והתובנות המערערות, היא תמצא את המקום שלה. הוא מקווה שהיא תהיה מאושרת, אבל לא בטוח שיש לה את היכולת. היא יותר מדי הילדה שלו, ולו - זה כבר ידוע - אין.
היא מתקשרת אליו כשהוא יושב עם דורית בחדר ההמתנה. כפיר כבר יצא מהניתוח אבל עדיין לא נותנים להם לראות אותו.
"אבא?" היא שואלת.
"כן, מתוקה?"
ומיד היא מתחילה לבכות. "סבתא אמרה לי שאתם בבית חולים... היא אמרה שלכפיר היתה תאונה."
שוב. שוב זה קורה. הוא פשוט יכול להרוג את עצמו. למה הוא לא אמר לאימא שלו שלא תגיד לה כלום? הרי הוא לא יכול לסמוך עליה שתבין את זה לבד, למרות שלהפעיל קצת שיקול דעת לא היה הורג אותה. הוא היה צריך להשאיר לה הוראות מדויקות איך להתמודד עם מִיה, מה להגיד לה ומה לא, והוא לא עשה את זה. ועכשיו... עכשיו...
"איפה סבתא?"
"פה," הילדה מתייפחת, "מה קרה לו? הוא יהיה בסדר?"
"תני לי אותה רגע."
"רגע..."
הוא שומע אותה קוראת לסבתא. "ותחזרי אלי אחר כך," הוא צועק לטלפון, "אני רוצה לדבר אתך."
"הלו?" אימא שלו מתייצבת מעבר לקו.
"את סיפרת לה?"
"לא הייתי אמורה?" היא מתפלאת.
"ציפיתי שתפעילי קצת שיקול דעת."
"אתה יודע שאני לא יכולה לשקר."
"לא ביקשתי שתשקרי."
"מה הייתי אמורה להגיד לה כשהיא שאלה איפה אתם?"
"היית יכולה לחשוב על משהו."
"על שקר."
"לא על שקר. על משהו."
"משהו שהוא לא האמת."
"אוי, אימא," הוא מתעצבן, "את יודעת שהיא ילדה רגישה, עכשיו יהיו לה סיוטים."
"דווקא בגלל שהיא ילדה רגישה לא היתה לי ברירה - היא הבינה גם ככה שמשהו רע קרה. עדיף שהיא תדמיין? בדמיון תמיד הכול נראה הרבה יותר גרוע."
"לא במקרה הזה."
"מה?"
"כלום... תני לי אותה."
הטלפון עובר למִיה בלי ברכות פרידה.
"אבא."
"מִיה, חמודה..."
"אבא, הוא יהיה בסדר?"
"כן, הוא יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר."
"אבל סבתא אמרה שהוא בטיפול נמרץ. היא אמרה שעשו לו שני ניתוחים בראש."
"זה מה שהיא אמרה?"
"כן."
"תני לי אותה."
"שוב?"
"לא משנה..." הוא מרגיש איך הכעס על אימא שלו - הכעס המוכר כל כך - מרעיל את דמו והופך אותו לילד קטן ופגוע, מרוקן אותו מניסיון החיים שלו, מסובלנות, מחמלה. "היא בטח לא שמעה טוב," הוא אומר לבת שלו, "היא כבר זקנה, סבתא, היא קצת מבולבלת. אני פה עכשיו ולא היא, ולי אמרו שהוא יהיה בסדר."
"באמת?"
"כן."
"כבר ראיתם אותו אחרי הניתוח?"
"לא, אנחנו עכשיו נכנסים."
"תיתן לי לדבר אתו?"
"אני לא יודע, חמודה, אני לא יודע אם הוא יוכל לדבר אתך. אני חושב שהוא צריך לישון אחרי הניתוח."
"אבל אמרת שהוא יהיה בסדר."
"הוא יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר."
"אבא..."
"כן, מאמי?"
"אתה אומר לי את האמת?"
"בטח, מאמי."
"אתה יכול לתת לי את אימא רגע?"
הוא מסתכל על דורית שיושבת לידו. היא לא בוכה. אבל היא גם לא שום דבר אחר. היא פשוט יושבת ובוהה ברצפה. הוא נותן לה את הטלפון.
"מִיה?" היא שואלת.
"אימא!" ולא צריך יותר מהמילה הזאת, משתי ההברות האלה שיוצאות מהפה של הבת שלה, כדי להעביר שוב רעד בכתפיים ובמעלה הגב ולהציף את הבכי החוצה, ולמרות שהיא מנסה להתאפק - הוא רואה שהיא מנסה - אין לה סיכוי נגדו, והבכי שוטף ומרעיד וחונק אותה, ואפילו הצעקה שלה נחסמת ונשברת ומתפרקת לה בגרון: "מי... מי... מִיה."
הוא לוקח ממנה את המכשיר. "מִיה..." הוא מגשש, לא בטוח שהבת שלו עוד נמצאת מעבר לקו, ורק כשהוא שומע משיכת אף שמאשרת שהיא שם הוא מסביר: "אימא לא יכולה לדבר כרגע."
"אתה לא צריך לשקר לי, אבא," היא מתקוממת, "אני לא ילדה קטנה."
"אני לא משקר לך."
"אמרת לי שהוא יהיה בסדר."
"הוא יהיה בסדר. את לא יודעת שהוא לא יהיה בסדר. את לא יודעת ואימא לא יודעת וסבתא לא יודעת, אז יותר טוב שתאמינו שהוא יהיה בסדר מאשר שתהיו בטוחות שהוא לא יהיה בסדר. כל הפסימיות הזאת לא תקדם אותנו לשום מקום. אנחנו עוד לא ראינו אותו ועוד אין לנו פרטים מדויקים, אבל בניגוד לכן אני לא מתכוון להישבר כל כך מהר ולאבד תקווה. היתה לו תאונה, זה נכון, והמצב לא נראה טוב, זה נכון, אבל אנחנו לא יודעים. אנחנו פשוט לא יודעים וכבר היו דברים מעולם."
אין לו מושג מאין פרץ הנאום האופטימי הזה, אבל לפחות בזמן שהוא שטף אותו הוא הרגיש שהוא מאמין בו, הרגיש שזה הדבר הנכון להגיד ולהרגיש ולחשוב, וגם אם ברגע שנגמרו לו המילים החלה הרגשת הביטחון הזאת להתמוסס ולהתאייד, לפחות הוא יודע שהיא היתה שם, שהיא קיימת, שיש תקווה, ושאולי אם הוא יגיד מילים כאלה הרבה פעמים זה יחזק אותה. אולי, אפילו, מי יודע? באיזה אופן מיסטי בלתי ניתן להסבר, מילים כאלה יכולות לשפר את הסיכוי של כפיר לצאת מזה. זה מה שהבחורות מפורום חיים אחרים בטח היו אומרות. בכל מקרה, הוא לא יודע איך מִיה קיבלה את נאום המוטיבציה שלו כי היא לא מספקת מילים משל עצמה בתשובה.
"תלכי עכשיו להיות עם סבתא," הוא מורה ומיד מרכך, "בסדר מאמי?"
"בסדר," היא לוחשת, חנוקה מדמעות.
"ואל תבכי."
"טוב."
"נשיקות, אנחנו נתקשר אלייך ברגע שנדע משהו."
"אבא?"
"כן, מאמי?"
"סליחה שכעסתי עליך."
"אין בעיה, חמודה."
וכשהוא מנתק הוא מרגיש קצת יותר טוב, ובפעם הראשונה מאז שהכול התחיל הוא מניח יד על הגב הרועד של דורית.
רק לקראת הצהריים נותנים להם לראות את כפיר, וכשהם יוצאים דורית גמורה והוא לא יודע איך יוכל לעמוד בזה. במשך שעתיים הם ישבו ליד הגוף המונשם של הבן שלהם ודיברו אל הקירות. היא ליטפה לו את הראש והרטיבה לו את השפתיים ודיברה אליו כל הזמן כאילו הוא שומע, והוא לא היה יכול אפילו להסתכל. נצח עבר בין טיפה לטיפה בכוסית הקטנה מעל צינורית האינפוזיה של כפיר, וכל טיפה התפוצצה לו על עור התוף והתיזה רסיסים בתוך חלל הגולגולת. הוא שם לב שהזמן עשוי מצפצופים ומגירודים ומשינויים במיקוד של העיניים. הוא קיווה שהבן שלו ישן או אפילו נמצא במצב תודעה עמוק יותר, כי הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שמשהו בו ער כשכל השאר שרוי בחוסר שליטה כזה. אפילו לקטוע חוט מחשבה באמצעות כחכוח בגרון הוא לא יכול. הוא כחכח בגרון. הוא שתה מים. הוא קרא כל טקסט שנקלע לשטח הראייה שלו: "פעמון מצוקה"; "מי שתייה"; "חומר חיטוי"; "מיץ תפוזים טרי, עשוי מ־100% פרי טבעי". הוא עשה הכול כדי לא להסתכל על הראש של הבן שלו שעכשיו, נוסף על שטפי הדם והנפיחויות, היה עטוף תחבושות ספוגות דם שכיסו על התפרים והחתכים. הוא הסיט את מבטו מהראש של בנו ולא השיב אותו אליו עד שיצאו מהחדר. הוא פחד לחשוב. המחשבות ניסו להידחק פנימה ולהשתלט לו על התודעה, והוא כבר ראה לאן זה יוביל - לשום מקום טוב - אז הוא ניסה להתרכז במה שיש, בחושים, ברגע, בכאן ועכשיו. אבל בכאן ועכשיו שלו היו רק הטפטופים על עור התוף, הגירודים, הצפצופים והטיח המתקלף מהקירות הצהובים. מחשבה אחת הצליחה לחמוק מבעד לחושיו המתאמצים ולפרק את חומת ההגנה שבנה במאמץ רב כל כך, בעצם תמונה ולא מחשבה, תמונה שצפה ועלתה אל קדמת התודעה למרות שחזר והדף אותה: פניו המופתעים של נהג הגולף הצהובה.
האם באמת הופתע בגלל שציפה לראות נהג בן גילו במכונית שניסה לעקוף ולא מישהו שיכול להיות אבא שלו, או שזה היה משהו אחר? האם יכול להיות שבהארה של רגע הוא זיהה שהאיש הזה הוא אביו של הילד שדרס רק לפני כמה דקות? הרי הם דומים, הוא וכפיר, אפשר לראות שהם אבא ובן. האם זאת הסיבה שהוא נבהל ומיהר להאיץ ולהסתלק?
"תלכי הביתה," הוא אומר לדורית אחרי שהם יוצאים מהחדר, "את גמורה, תלכי לישון, אני אשאר פה."
"אני לא רוצה," היא אומרת.
"מה זה יעזור שנשב פה עכשיו שנינו? תלכי להיות קצת עם מִיה. אחר כך תבואי להחליף אותי."
"ואם הוא יתעורר בינתיים?"
הוא לא יתעורר בינתיים, הוא רוצה להגיד לה, בואי נפתח ציפיות יותר ריאליות, בואי נקווה שהוא יתעורר בכלל, בואי לא נצפה לנִסים מהירים.
"אם הוא יתעורר אני אהיה פה," הוא אומר. "תלכי לישון, תחליפי אותי אחרי זה."
היא לא מגיבה.
"תביאי לי משהו לאכול כשתחזרי."

מעט אחרי שהיא הולכת ניגש אליו מישהו ומציג את עצמו כפקד פרץ. הוא גבוה ורזה ולבוש בגדים אזרחיים והוא מזמין אותו לשתות אתו קפה בקפטריה, אבל כשהם יורדים לקומת הקפטריה הם מוצאים אותה נעולה מאחורי שער ברזל ונזכרים שהיום שבּת. פקד פרץ קונה לשניהם קפה במכונה ומציע שיֵצאו לשֶבת בחוץ כי השמש זורחת ויום יפה.
"אני אשאל אותך כמה שאלות שאני חייב לשאול," אומר פרץ אחרי שהם מתיישבים על מעקה בטון ליד החניון, "ואני מבקש מראש סליחה אם כמה מהן ייראו לך טיפשיות או מעצבנות. אנחנו צריכים להתקדם, בין השאר, על ידי פסילת תסריטים מסוימים ואני צריך את העזרה שלך בעניין הזה, או־קיי?"
הוא מאשר, אבל בכל זאת הפקד מתמהמה. במשך רגע ארוך הם יושבים בלי להוציא מילה מהפה. הפקד מערסל את כוס ההפוך שלו והוא ממתין בסבלנות, בוחן את נעלי המוקסין של הפקד המעוטרות בשני ענבלי עור קטנים. הוא מוצא שהן נשיות מעט ומופתע מכך שהשוטר בחר בנעליים מגונדרות העומדות בסתירה ללבושו הסתמי.
"יש מישהו שרוצה לפגוע בך או במשפחה שלך?" שואל השוטר לבסוף.
"לא בצורה כזאת."
"באיזה צורה כן?"
"בשום צורה, אין לי אויבים... לא יותר מלכל בנאדם אחר."
"יש אנשים שאתה לא מסתדר איתם? בעבודה? במשפחה?"
"זה לא הכיוון, באמת..."
"אני צריך את העזרה שלך פה, רפי," אומר השוטר ובלי משים חולץ את נעלו הימנית בעזרת רגלו השמאלית וחושף כף רגל לבנה, "כמו שאמרתי לך, אנחנו צריכים להתקדם על ידי פסילת תסריטים. נפסול ונעבור הלאה, טוב?"
הוא מאשר בלית ברירה ומקווה להתקדמות. השוטר מרים את כף הרגל העירומה ומניח אותה על הברך השמאלית. ידו השמאלית נחה על כף הרגל.
"אז דיברנו על אנשים שאולי בכל זאת אתה מסוכסך איתם..."
"יש לנו סכסוך עם כמה שכנים."
"אהממ..."
"אבל באמת, זה לא קשור."
"ספר לי ונמשיך הלאה."
"זה בקשר לחניה."
פקד פרץ מהנהן ומלטף בעדינות את כף רגלו. הוא לא שואל כלום ורפי מבין שהוא נדרש לפרֵט. "לכל אחד בבניין יש חניה אחת," הוא נשמע לעצמו קצת חסר סבלנות, "אבל יש כמה שכנים שמתעקשים להכניס את שתי המכוניות שלהם לחניה."
"והסכסוך הזה," פקד פרץ מתעניין, "באיזה אופן הוא בא לידי ביטוי? אתם מתווכחים איתם? הגעתם אולי פעם לתגרת ידיים?"
"לא, לא, לא," הוא ממהר לבטל, "שום דבר כזה, הודענו לאחד השכנים שנלך לבית משפט אבל לא עשינו עם זה כלום." הוא חושב על השריטה שהעניק לאופל של הברקוביצ'ים באחד הלילות כשמצא את החניון מלא ואת האופל וההונדה שלהם חונות באלכסון וחוסמות מקום פנוי, אבל באמת שאין צורך לעייף את הפקד בפרטים. "באמת, אני חושב שאנחנו יכולים לפסול את הכיוון הזה."
"או־קיי, בוא נמשיך הלאה," אומר הפקד ומוריד את כף הרגל בחזרה אל הרצפה, "אשתך, יכול להיות שלה יש אויבים?"
"לא, באמת, בוא נמשיך."
"ולכפיר?"
הוא משתתק. אולי לכפיר יש אויבים? מה הוא באמת יודע על החיים של הילד שלו? אולי הוא הסתבך עם עבריינים, התחיל עם בחורה שלא היה צריך להתחיל איתה, אמר למישהו איזו מילה שלא היה אמור להגיד.
"אתה מהסס," שואל־קובע פרץ ומשיב את כף הרגל אל הנעל המקושטת הממתינה על המדרכה.
"אני חושב."
"אבל אתה לא יודע."
"כן."
"גם לי יש ילדה בגיל הזה, קצת יותר גדולה, מה אני יודע על החיים שלה? כלום. אני יודע עם מי היא מסתובבת? אני יכול לשלוט בכל שטות שהיא תעשה? הם חושבים שהם יודעים הכול בגיל הזה, אבל הם לא יודעים כלום, הם בטח לא יודעים להבדיל בין טוב ורע."
"אני לא חושב שהוא הסתבך," הוא אומר, "בסך הכול אני די סומך על שיקול הדעת שלו."
"זה טוב," אומר פרץ, "זה טוב."
והשתיקה שבה לעמוד ביניהם. שתיקה ארוכה, כבדה, כאילו כל מה שיש לומר כבר נאמר, כאילו הכול ידוע ואין מה להוסיף. אבל הרי כלום לא ידוע, הוא חושב, ואולי עדיף כך. הלוא עוד מעט, כשדברים יתבררו, כשהתמונה תתבהר, אי אפשר יהיה לברוח ממנה יותר. כי כל עוד הוא לא יודע מה קרה, כל עוד אין סיבה למסובב, הוא יכול לתת לעצמו לשקוע בכיסי זמן כאלה, כמו זה שבו הוא שוהה כרגע, שבו לא קרה כלום, ולכלום לא היתה כל השלכה.
"אתם חושבים שמישהו פגע בו בכוונה?" הוא שואל לבסוף.
"אתה סוכן ביטוח, נכון?" פרץ כאילו רק חיכה לסימן כדי לשאול את שאלתו שלו.
"כן," הוא מאשר.
"עצמאי?"
"יש לי משרד משלי."
"אתה עובד עם ערבים?"
"זה לאומני?" הוא שואל ושביב של תקווה, אולי אפילו הקלה, מתגנב לקולו.
"אנחנו מנסים לפסול תסריטים," מזכיר פרץ.
"כן, כן, לא. זאת אומרת, לא, אני לא עובד עם ערבים... לא מתוך איזה עיקרון או משהו," הוא מוסיף אחרי רגע ארוך של שתיקה, "פשוט רוב הלקוחות שלי הם מרחובות, וברחובות אין הרבה..." ואז הוא משתתק. השוטר לא מגיב, רק מגניב אצבעות לתוך המוקסין ומגרד את כף הרגל.
"לאן כפיר רצה להגיע אתמול?" הוא שואל לבסוף.
"לאן?"
"הוא כנראה עמד בטרמפיאדה," מסביר פרץ, "הטרמפיאדה מיבנה לכיוון צפון. אתה יודע לאן הוא רצה לנסוע?"
הוא שותק. הוא ידע שכפיר תופס טרמפים וכפיר ידע שהוא לא אוהב את זה, אבל הנושא נשאר תמיד בתחום האפל שלא מדברים עליו. האלטרנטיבה, עד שהילד יהיה בן שבע־עשרה וחצי ויוציא רישיון, היא שהוא ייקח ויחזיר אותו כל הזמן, ולא הוא ולא כפיר היו מעוניינים באלטרנטיבה הזאת.
"משהו נראה לנו קצת משונה במקרה הזה," פרץ ממשיך, "אתה מבין? לרוב, גם במקרה של פגע וברח, הנהג הרי לא מתכוון לפגוע, הוא מנסה לבלום, זה אינסטינקט. אתה רואה שאתה עומד לפגוע במשהו, במישהו, אתה מנסה לבלום. אנחנו לא מצאנו סימני בלימה על הכביש." פרץ ממשיך ומגרד בתוך נעלו בקצב הולך וגובר ככל שהוא מתקדם בסיפורו. "גם לא מצאנו שום סימן שמעיד על רכב שאיבד שליטה וטיפס על הטרמפיאדה."
הוא מרגיש את דפיקות הלב שלו הולמות על קליפת הגולגולת, והכאב פשוט בלתי נסבל. הוא רוצה להקיא אבל יודע שזה יהיה כרוך בכאב נוראי, אפילו הנשימה גוררת גל של כאב. פגע וברח? המילים האלו יצאו מפיו של השוטר בלי אזהרה מוקדמת. התחבאו בין המילים האחרות שהגה השוטר כמו שהמוקסינים שלו מתחבאים בתוך לבושו היומיומי.
"גם סוג הפגיעות שהוא סובל מהן," ממשיך פרץ בלי להסתכל עליו, "לא ממש אופייני לפגע וברח. לרוב אנחנו נתקלים בריסוקי רגליים ואגן. תחשוב על זה, פגוש של רכב שפוגע בך ירסק לך קודם כול את הרגליים, באזור הברך או השוק, לפני שהוא יעיף אותך, והנפילה עצמה תוסיף לך כנראה פגיעות מסוגים אחרים - ראש, גפיים עליונות, עמוד שדרה. אם הרכב הפוגע הוא רכב מסחרי יש סיכוי גדול לראות פגיעת אגן, שבאופן כללי תהיה נפוצה מאוד כמעט בכל פגע וברח."
שוב נופלת הנעל על הרצפה, הרגל עולה אל הברך ופרץ מתמכר לגירוד מסיבי ובלתי חשאי שלה. אלוהים, הוא חושב, תעשה שזה ייפסק כבר.
"אצל הבן שלך," אומר השוטר, "אין פגיעת אגן. גם לא פגיעות רגליים משמעותיות חוץ משריטות וחבּורות. בעצם הבן שלך לא סובל משום פגיעה אופיינית לפגע וברח חוץ מפגיעת ראש."
הגולף הצהובה חוצה לו את התודעה.
"אתם יודעים כבר את סוג הרכב?" הוא שואל.
"סוג איזה רכב?"
"שפגע בו."
"אני אמרתי לך שפגע בו רכב?"
"זה לא מה שאתה אומר?"
"לא," אומר הפקד ומשיב את רגלו אל הנעל וקם ונעמד עליה כאילו בחן אם היא שוב כשירה לתפקידה, "מה שאני אומר זה שאנחנו לא מבינים את הממצאים של הזירה, מצד אחד יש לך מישהו דרוס ואין רכב דורס, מה שאומר פגע וברח, מצד שני כל שאר הממצאים בזירה לא מתאימים לדיאגנוזה הזו. זה מה שאני אומר."
"מחבלים?" הוא שואל־מציע בקול שכמעט לא נשמע.
"אולי," אומר פרץ בספקנות. "אתה יודע איך זה היום, התשובה שכוללת בתוכה טרור היא תמיד הראשונה שעולה לראש, רק אחר כך בודקים אפשרויות אחרות. אנחנו משתדלים להיזהר מזה. למען האמת, לא נראה לי שזאת התשובה במקרה שלנו."
"למה? אולי ניסו לחטוף אותו והוא ברח?"
"אולי... אולי..." פרץ מתחיל לסגת באיטיות, מתרחק ממנו כמו מבן שיחה שתפס אותו זמן ארוך מדי. "טוב, תשמע," הוא אומר, "אם תחשוב על משהו תתקשר אלי, אני בכל מקרה אהיה אתך בקשר." הוא מתרומם והפקד מניח יד על כתפו, "תהיה חזק."
הוא מנסה לחייך.
"אה, תגיד," הפקד מסתובב לאחור אחרי שכבר נפרד ממנו בלחיצת כתף, "לא היה לכפיר טלפון נייד?"
"היה לו," הוא עונה.
"זהו, זה עוד משהו שנראה לנו קצת מוזר." הוא שב ומתקרב אליו. "חיפשנו בכל האזור ולא מצאנו. מצאנו ארנק, מצאנו מפתחות, מצאנו סיגריות, מצאנו כל מה שילדים סוחבים איתם..." (סיגריות?! הוא ידע!) "לא מצאנו טלפון נייד."

הוא מנסה להתקשר לטלפון הנייד של כפיר. בזמן שהוא ממתין להודעה המוקלטת הוא מספיק לקוות שכפיר יענה ושכל הסיוט הזה יתגלה כחלום, או מציאות ביקום מקביל ולא רלוונטי. כשהוא שומע את הקול של הבן שלו הלב שלו מפרפר. "יו, מה הלחץ? אתם לא רואים שאני לא יכול לענות עכשיו?... טוב, תשאירו הודעה." הוא כמעט מתפתה לעשות את זה. אולי עוד מעט כפיר יתעורר ויוכל להקשיב להודעות שלו ולשמוע שאבא חיפש אותו. אבל הוא לא מצליח להביא את עצמו, לא לדבר ולא לסגור את המכשיר. בזמן שהשתיקה שלו מוקלטת אל תוך התא הקולי של כפיר הוא חושב על רעיון. הוא מנתק ומתקשר שוב.
לו ולכפיר יש אותו דגם. הוא קנה אותם במסגרת תוכנית למשפחה שחברת הסלולר הציעה וקיבל מספרי טלפון עוקבים. הוא מנווט דרך התפריט אל התא הקולי של כפיר ומנסה להקשיב להודעות. כשהמערכת מבקשת ממנו סיסמה הוא לוחץ את ברירת המחדל - 1234.
אחרי עוד שלושה ניסיונות - 1111, 4444 ו־0712, תאריך יום ההולדת של כפיר - הוא מהמר ומקיש 0410, תאריך יום ההולדת שלו עצמו, ולמרבה ההפתעה מצליח לפרוץ למערכת. הוא מתמלא גאווה על ההאקריות שהפגין אבל בעיקר על בחירת הסיסמה של הבן שלו. ארבע הודעות חדשות מחכות לכפיר על המשיבון והוא מקשיב להן. הראשונה היא מבחור שלא אומר את שמו ומתקשר מטלפון חסוי, הוא מודיע לכפיר שהוא יחכה לו באחת־עשרה ליד הכניסה למועדון. ההודעה השנייה היא מאותו בחור, שגוער בו בחוסר סבלנות על זה שהוא לא מגיע ולא מתקשר ומכנה אותו נקניק. ההודעה השלישית היא מבחורה. "כפיר," היא לוחשת בקול שטוח וצרוד שמפתיע אותו בבגרותו, "אני מקווה שלא נפגעת... זאת אומרת... ברור לי שנפגעת אבל הייתי שמחה אם לא היית... אוף... אני יודעת שזה נשמע לך מטופש עכשיו, אחרי כל מה שאמרתי, אבל אתה מאוד חשוב לי... פשוט... אתה יודע איך זה... או שאתה לא יודע... אני יודעת שאתה מסנן אותי עכשיו, אבל אני יודעת גם שאתה מקשיב להודעות... אם אתה לא רוצה לדבר אתי זה בסדר... רק תדע שאני לא רוצה לאבד את החברות בינינו... דבר אתי... בבקשה."
בהודעה הרביעית הוא שומע את השתיקה שלו עצמו.
הוא מתקשר לבחורה. מספר הטלפון שלה גלוי.
"שלום," הוא אומר, "מדבר אבא של כפיר."
הוא שומע את הנשימה שלה נעתקת מעבר לקו. "אה..." היא מגיבה בסופו של דבר. אה - זה מה שיש לה להגיד.
"אני... צריך לדבר אתך," הוא אומר.
"בקשר למה?" היא חשדנית.
"אני לא יכול להסביר עכשיו, אבל זה דחוף. איפה את גרה?"
"הוא עשה לעצמו משהו?" היא שואלת.
הנשים הקטנות האלה, אין גבול להערכה העצמית שלהן. רק זרקה גבר בפעם הראשונה בחיים שלה וכבר היא בטוחה שהוא עשה לעצמו משהו. כל כך ברור לה שמי שהתאהב בה לא ימצא טעם לחייו בלעדיה... ומה אם באמת כפיר עשה לעצמו משהו? מה, זרק את עצמו ממכונית נוסעת? זה מגוחך.
"לא," הוא אומר, "איפה אנחנו יכולים להיפגש?"
דורית מתקשרת אליו פחות משעתיים אחרי שנסעה ומודיעה לו שהיא חוזרת. בלאו הכי היא לא יכולה לישון. השמועה מתחילה לעבור, היא אומרת, והיא כל הזמן בטלפון, עדיף לה כבר לשבת ליד הבן שלה. בינו לבין עצמו הוא כועס שהיא מספרת לכולם. הרי השמועה לא עוברת מעצמה, היא מתקשרת ומדווחת, מספרת לכולם על האסון שפקד אותם, אסון ששינה מיד את עלילת חייהם ואת האופן שבו הסביבה תראה אותם מרגע זה ואילך. הוא מרגיש שהפלישה של העולם אל האסון הפרטי שלהם הופכת אותו לבלתי הפיך, לעובדה מוגמרת. עכשיו לך תתווכח עם משהו שכולם יודעים.
היא מודיעה לו שהיא יוצאת, הוא שומע אותה מתניעה את המכונית ואומר שאם ככה, הוא ילך קצת לישון בבית כשהיא תגיע. הוא מרגיש בקול שלה ששיחות הטלפון שניהלה עם חבריה עודדו אותה. משמח אותו לדעת שהיא מרגישה יותר טוב. מזל שיש לה עם מי לדבר. חבל שזה לא אתו.
כשהוא נכנס למכונית הוא מרגיש את העייפות. הוא נלחם בדחף להסיט את הכיסא לאחור ולישון. כאן, ברכב, במגרש החניה של בית החולים.
הוא נוסע לכתובת שהילדה נתנה לו, צמוד־קרקע ביבנה, חונה בחוץ ומתקשר אליה. היא יוצאת מהבית, נכנסת למכונית ומבקשת שייסע. היא לא רוצה שהשכנים יגידו להורים שלה שהיא יושבת עם גברים מבוגרים במכוניות, והוא לא רוצה להיכנס ולהציג את עצמו להוריה. הוא לא רוצה לדבר עם אף אחד, רק עם מי שהוא חייב. ואיתה הוא חייב. הוא נוסע ברחובות הקטנים, ירוקי הגינות, של השכונה.
"אתם חברים?" הוא שואל, "את וכפיר."
"ידידים," עונה שרון ומשפילה מבט. היא יפה, עגלגלה מעט אבל לא שמנה, בהירת עור ושחורת שיער (הוא לא בטוח אם השיער צבוע או טבעי, הוא מאוד שחור), לבושה בחצאית וסניקרס ובחולצה ארוכה דקה שחושפת כתף צחורה. הוא גאה בילד שלו שהתאהב באישה מתוחכמת ולא קלה להשגה.
"מתי ראית אותו בפעם האחרונה?"
"הוא נעלם?"
"תעני לי, חמודה, אני אסביר לך הכול אחרי שתיתני לי תשובות." הוא מתחרט מיד על הטון הפטרוני. הבן שלו לא הגיע אל הלב של הבחורה הזאת דרך פטרונות. ומצד שני, אולי זאת בדיוק היתה הבעיה של הבן שלו, והוא כבר מזמן לא בן שש־עשרה.
"הוא היה אצלי אתמול בערב," היא אומרת, "היה לנו ריב."
"אני יכול לשאול על מה?"
היא מהססת. הוא עוצר את המכונית באחד הרחובות הקטנים וחסרי המוצא בשכונת צמודי הקרקע.
"לא... תמשיך לנסוע, בבקשה." יש גוון היסטרי בבקשה שלה. הוא עושה סיבוב פרסה בקצה הרחוב ללא מוצא ומשיט את המכונית במהירות של 25 קמ"ש.
"את מסתובבת הרבה במכוניות עם גברים?" הוא שואל.
"מה הוא כבר סיפר לך עלי?" היא נעלבת.
"כלום," הוא אומר, "על מה רבתם?"
"לא ראינו את היחסים בינינו באותה צורה."
"באיזה צורה, אם אני יכול לשאול, ראית את היחסים ביניכם?" הוא שם לב שהוא מתאכזר אליה ומבין שהוא נעלב את עלבון הבן שלו, הרי הוא יודע את התשובה - היא רצתה לשמור את כפיר על אש קטנה, שיהיה חבר טוב, ידיד, אוזן קשבת, אולי אפילו מאהב ללילות בודדים וקשים, אבל בלי להתחייב, בלי לוותר על חיי האהבה שלה עם גברים בוגרים ומנוסים ממנו. כפיר רצה שהיא תהיה האישה שתהפוך אותו לגבר בוגר ומנוסה, הוא רצה אותה לעצמו, הוא רצה ממנה את כל מה שהיא לא יכולה לתת לו, במקום להסתפק בנתחים שיוכל לתפוס אם רק יהיה מספיק ערני. הרבה גברים עוד מחכים לה, והיא לא תוותר עליהם.
"הוא יודע שאתה פה?" היא חוקרת.
"לצערי לא," הוא אומר. "מתי הוא יצא מפה?"
"בערך בעשר," היא עונה, "למה לצערך?"
"את יודעת לאן?" הוא מתעלם מהשאלה.
"הוא התקשר לאיזה חבר, אני חושבת שהוא תכנן לפגוש אותו במועדון באזור התעשייה. למה לצערך?" היא מתעקשת.
"את יודעת מי החבר?" הוא ממשיך ומתעלם.
"איזה בחור, לא מהבית־ספר, גידי קוראים לו, או דידי."
"ומאיפה הוא מכיר את הגידי הזה?"
היא שותקת.
הוא עוצר את המכונית ומסתובב אליה, מניח יד על משענת המושב מאחורי העורף שלה. "שרון," הוא אומר בשקט, מחפש את עיניה, "היתה לכפיר תאונה הלילה, קצת אחרי שהוא עזב אותך. המשטרה חוקרת ואנחנו עוד לא ממש יודעים פרטים, הם לא מצאו את הנהג הפוגע, ככה שאם יש משהו שאת יודעת כדאי מאוד שתגידי לי מיד."
הוא מופתע שהיא לא מתפרקת ובוכה. הוא רצה להכאיב לה והוא בטוח שהיא נפגעה, אבל היא לא מסגירה שום רגש. מה היא כבר עברה בחיים שהפך אותה לקשוחה כל כך?
"מה המצב שלו?" היא שואלת.
"לא טוב," הוא עונה, "הוא בטיפול נמרץ."
היא מספרת לו שהגידי הזה הוא איזה בחור שכפיר התחיל להסתובב אתו בזמן האחרון ושמכר לו קצת גראס (רק לפני רגע הוא גילה שהילד מעשן סיגריות ועכשיו, כל כך מהר, הוא עבר לגראס). הוא גדול מכפיר בשנתיים (היא עצמה גדולה מכפיר בשנה). הוא עזב את בית הספר ועבד בכל מיני עבודות, בין השאר כתאורן במועדונים. הוא היה מסדר לכפיר לעקוף את הסלקציה ולהיכנס בחינם. היא הלכה אתו פעם למועדון ופגשה את הגידי הזה, אבל הוא ממש לא נראה לה. היה בו משהו חלקלק והיא הרגישה שהוא מנסה לנצל את כפיר באיזה אופן, היא לא יכולה להגיד בדיוק איך.
הוא לוחץ עליה. הוא רוצה להבין, הוא אומר, אם הבן שלו הסתבך. היא חושבת קצת ואומרת שכפיר נקי. באופי, היא מתכוונת. יש בו את התמימות הזאת שגורמת לאנשים לרצות להיות קרובים אליו. הוא לא שופט אותם והם יכולים להיות מה שהם באמת כשהם אתו, אבל אם יש בהם רוע הוא יצא החוצה ויפגע בו.
הוא שואל אותה אם יש בה רוע, והיא שותקת ומשפילה מבט.
"אל תכעס עלי," היא מבקשת, "בבקשה."
הוא מחזיר אותה הביתה. לפני שהיא יוצאת מהמכונית הוא שואל אותה איך יוכל למצוא את הגידי הזה. היא נוקבת בשם המועדון שבו הוא עובד, באזור התעשייה. "כל אחד מכיר," היא אומרת, "כולם יוצאים לשם."
ואז היא גוהרת לעברו ומנשקת אותו על הלחי. ברגע הקצר שבו שפתיה הצעירות שוהות על זיפי הזקן הלבנים והקשים שלו הוא מדמיין שהוא כפיר. הוא מנסה להרגיש מה שכפיר הרגיש כשהיא נישקה אותו. הוא מנסה להיזכר איך זה להיות בן שש־עשרה ומנושק בפעם הראשונה. הוא מנסה להיכנס לראש של הבן שלו כדי לדעת אם היה מאוהב בבחורה הזאת, אבל כל מה שהוא מרגיש זה התעוררות מינית פתאומית, והוא נבהל ומתנתק ממנה.
"אני אהיה אתך בקשר," הוא זורק כשהיא יוצאת מהמכונית, ונוסע. במראה הפנורמית של הרכב הוא רואה אותה נכנסת לבית הוריה ומדמיין איך היא נשכבת על המיטה בחדר שלה, שמה דיסק, ובוכה.

הגולף הצהובה חוצה שוב את שדה הראייה שלו. לא את זה שמתפקד בתוך התודעה, הדמיון, סוכן חופשי חמקמק שכמותו. את שדה הראייה האמיתי, זה שהדימויים המופיעים בו תלויים בהתרחשויות חיצוניות בתוך מה שמכונה המציאות - אוסף כאוטי של צירופי מקרים.
האם זה צירוף מקרים?
הוא עומד באדום בכניסה לראשון - עיניו כמעט נעצמות - כשהוא רואה אותה מבעד לשמשה הקדמית המלוכלכת, חוצה את הצומת מימין לשמאל. אי אפשר לטעות בה - צהובה, משופצת, עם פס שחור לאורך הדלתות. הוא לוחץ על הגז, מרים את הקלאץ' ופורץ אל תוך הצומת, חומק ברגע האחרון מפגיעת מיניבוס, שובר את ההגה שמאלה ודוהר בעקבות הגולף.
הוא מאיץ ומתקרב אל הרכב ומגלה ששוב יושבות שם שלוש דמויות. מן הסתם אותם שלושה צעירים שראה לפני בערך שלושת־רבעי יממה. ממרחק ראשיהם נראים כמעט מחוברים זה לזה, כאילו היו שלושתם יצור אחד, אבל כשהוא מתקרב ונצמד לגולף הוא רואה שהנוסע במושב האחורי גוחן קדימה כדי להיטיב להשתתף בשיחה. הוא מאט ונותן לגולף להתרחק ממנו, ממשיך לנסוע אחריה כשהוא שומר מרחק בטוח.
המשימה הופכת קשה יותר כשהגולף עולה על הכביש המהיר לכיוון דרום. היא מאיצה מיד ומתרחקת ממנו תוך שהיא עוקפת מכוניות משמאל ומימין. הוא רוצה לרדוף אחריה בלי לעורר את יצר התחרות שלה. לנסוע מהר אבל להישאר בלתי נראה. זאת משימה בלתי אפשרית. כדי שלא לעורר פרובוקציות על הכביש הוא יכול להרשות לעצמו לעקוף רק משמאל, אבל המסלול השמאלי עמוס לא פחות מהימני ורוב המכוניות לא מפנות דרך גם כשהוא נדבק להן לפגוש האחורי ומהבהב בפנסים. מתחיל להחשיך ותוך זמן קצר הוא מאבד את הגולף הצהובה. בכל זאת הוא ממשיך דרומה מתוך תקווה שאולי יפגוש אותה באחד הרמזורים. השמש כבר נעלמה מאחורי הדיונות שמימינו והותירה אחריה שמים סגולים־אדומים שהולכים ומשחירים עכשיו. המכוניות מדליקות פנסים והנוף מתמלא בצללים וכתמים של חושך. מימינו מתחבא הים שאליו היה לוקח את כפיר כמעט כל שבת עד לפני כמה שנים, עד שכפיר התחיל להעדיף ללכת רק עם חברים ומִיה העדיפה לא ללכת בכלל, כדי שלא תיאלץ לחשוף את עצמה בבגד ים, ולו לא היה יותר עם מי ובשביל מה ללכת לים. הוא מרגיש שהראש שלו כבד. הוא מרגיש שהאוטו משיט אותו על הכביש. הוא מרגיש שהוא יכול לעצום עיניים ולישון וששום דבר רע לא יקרה.

הוא קנה לו ווקי־טוקי. הילד היה אז בן שבע, בעוד שנה שנתיים תפרוץ מהפכת הסלולר, בעוד חמש שנים ילדים בגילו ייקחו טלפון נייד ביחד עם הסנדוויץ' והתפוז בתיק האוכל ויתקשרו לדווח לאימא שהם בהפסקה בין חשבון לתורה, אבל בשבילו ובשביל כפיר, ברגע ההוא בזמן, הווקי־טוקי היה פלא.
הוא הוציא את הווקי־טוקי מהתיק במעלית וכשהדלת נפתחה קירב אותו לפיו, "תחנות כפיר מקודקוד אבא, האם שומע?"
"שומע, עבור." התגובה הגיעה במהירות מפתיעה. הווקי־טוקי היה מן הסתם בהמתנה, במרחק שליחת יד, אולי אפילו מונח בידו של הבן שלו.
"רות, קבל מיקום: קודקוד אבא יצא מהמעלית והוא נכנס לתחנת הבית."
"רות קיבלתי, תחנות כפיר משחק."
הוא נכנס הביתה, זרק את המפתחות, התיק, הנעליים, ונשאר רק עם הווקי־טוקי ביד.
"רות, מיקומך, עבור."
"אני בחדר שלי."
"האם פנוי לבוא לתת נשיקה לאבא, עבור?"
"רות, אני משחק."
"קיבלתי. האם פנוי להסתובב רגע לאחור?"
הוא נעמד בפתח החדר של כפיר. הילד ישב על השטיח וגחן לתוך קרביו של רדיו המטבח הישן והמסורבל שהתקלקל לא מזמן והוחלף ברדיו־שעון דיגיטלי קומפקטי מתוצרת קוריאה.
"לא פנוי, עבור."
הוא התכופף מעבר לכתפו של הילד ובחן יחד אתו את הרדיו המפורק.
"האם יכול לפנות דרך ללחי שמאלית?" שאל בלחישה לתוך הווקי־טוקי. הילד קירב מעט את לחיו מבלי להפסיק לחטט בבטן הרדיו, והוא הדביק לו נשיקה. "מה אתה עושה?" שאל.
"מתקן את הרדיו."
הילד שלף קצות חוטים צהובים, שחורים ואדומים וניסה לחבר אותם זה לזה. הוא ראה אַנודות ושפופרות ענק ולוח־אם בגודל של מגרש כדורגל. טכנולוגיה של ימי הביניים. היום הקוריאנים בטח עושים אותם אחרת.
"אתה תצטרך מַלחֵם, אני חושב," אמר ונעמד שוב מאחורי גבו של כפיר.
"אני אסתדר," אמר הילד ואז קירב את הווקי־טוקי לפיו: "רות סוף."
אחרי המקלחת, במטבח, הוא חתך סלט דק־דק כמו שכפיר אוהב. "תחנות כפיר מקודקוד אבא," קרא לתוך המכשיר, "נא לחבור אלי לסלט וחביתה עוד עשר קטנות."
התשובה לא איחרה להגיע: "היישר."
בשבת בבוקר הוא התעורר לקול רחשושים מוזרים. דורית רטנה מתוך שינה והוא קם וחיפש את מקור הרעש. הווקי־טוקי שלו התחבא בכיס המכנסיים שהיו זרוקים על הרצפה. הוא שלף אותו משם.
"קודקוד אבא, קודקוד אבא האם שומע? קודקוד אבא האם שומע, עבור?"
"שומע," הוא גנח אל תוך המכשיר.
"נא לחבור לתחנות כפיר בחדר."
"אני כבר בא."
"במיידי!"
הוא השתרך החוצה אל המסדרון ונעמד בתחתונים בפתח חדרו של הילד.
"תראה," אמר הילד והגביר את הווליום ברדיו הענקי. קולו של קריין החדשות של שבת בבוקר ברשת ב' בקע מהמכשיר העתיק. "בכלל לא הייתי צריך מלחם."
כמה ימים מאוחר יותר הוא לא זכה לתשובה כשדיווח על יציאתו של קודקוד אבא מהמעלית.
גם למחרת תחנות כפיר נותרו שותקות. הוא פחד שלילד נמאס מהמשחק ושהוא נדחק עוד קצת החוצה מתוך חייו - תהליך שהוא עתיד לעקוב אחרי התקדמותו שלב אחרי שלב, יום אחרי יום בשנים הקרובות, כמו מלחמת התשה שבה הוא מנסה לכבוש כל פעם מחדש, במאמץ גדול, מקום בחייו של בנו, ומסולק ממנו שוב ושוב במחי יד.
"איפה הווקי־טוקי שלך?" הוא שאל באגביות אחרי שלושה ימים.
"לא יודע."
"מה זאת אומרת לא יודע?"
"לא יודע."
"זה ווקי־טוקי, זה מכשיר, הוא לא נעלם ככה סתם. הוא נמצא איפשהו."
"כן. אבל אני לא יודע איפה!"
"אז תחפש אותו. אני קניתי אותו בכסף. כסף שאני עובד קשה בשביל להרוויח."
"אוף!"
"מה אוף?"
"כלום, אוף."
"תחפש אותו ואל תעשה לי אוף."
הם חיפשו אותו ביחד. הוא הפך את מגירות הצעצועים, ארון הבגדים, מדפי הספרים, התכופף מתחת למיטה. הילד נבר בחוסר חשק בין הדפים על שולחן הכתיבה והציץ בתוך הילקוט, כמי שיודע שהוא לא ימצא שם כלום.
"אתה לקחת אותו לאנשהו?"
"לבית ספר."
"בשביל מה?"
"סתם."
"אז אולי איבדת אותו שם."
"לא איבדתי אותו."
"אז איפה הוא?"
"נתתי אותו."
"נתת אותו? למי?"
"לא יודע."
"נתת אותו ואתה לא יודע למי?"
"לעידן... נדמה לי."
"לעידן... למה?"
"כי הוא ביקש."
"אז מה אם הוא ביקש? לא נותנים למישהו משהו רק בגלל שהוא מבקש."
הילד נותר ללא מענה, עיניו התלחלחו. מזה בדיוק רפי פחד.
"זה ווקי־טוקי שלך," הוא ניסה ברכות, "הוא צריך להחזיר לך אותו. שאבא שלו יקנה לו ווקי־טוקי משלו."
הכתפיים התחילו לרעוד.
"ומה יש לו לעשות עם ווקי־טוקי אחד? ווקי־טוקי אחד לא שווה כלום. עם מי הוא ידבר - עם עצמו? עכשיו גם לו אין ווקי־טוקי וגם לנו אין ווקי־טוקי."
"לא רוצה את הווקי־טוקי, לא רוצה את הווקי־טוקי הזה בכלל, תעזוב אותי. תעזוב אותי. אני לא צריך את הווקי־טוקי המטומטם הזה, אז נתתי אותו לעידן." הילד התפרץ בצעקות ובבכי, "עכשיו תלך מפה!"
גם למחרת, כשניסה לשכנע אותו בשקט, לדבר על לבו שילך לעידן ויבקש את הווקי־טוקי בחזרה, הילד סירב ולא היה מוכן להמשיך את השיחה.
בלית ברירה הוא הלך לפגוש את אימא של עידן.
בחדר של עידן הם מצאו לא רק את הווקי־טוקי, אלא גם את הרדיו הישן שכפיר תיקן, את קטר הרכבת החשמלית שקנה לו ליומולדת שש ואת השעון שקנה לו לפני חודשיים, כשקיבל תעודה מלאה באל"פים.
כשאימא של עידן עימתה את בנה עם ההאשמות הוא פרץ בבכי. הוא לא גנב כלום, הוא התגונן, כפיר נתן לו את הכול מרצונו. ולא רק צעצועים. גם את הסנדוויצ'ים שהם מכינים לו לבית הספר הוא מחלק למי שרק תוהה מה יש לו בסנדוויץ', את המטרייה שלו הוא נתן לילדה שלא היה לה, את המעיל (שהם היו בטוחים שהוא איבד) הוא נתן לילד שביקש ממנו (ושכב בבית שבוע עם חום, אחרי שהלך הביתה בגשם בלי מטרייה ומעיל). רק צריך לבקש, או אפילו לרמוז, והילד נותן. איזה ווקי־טוקי מגניב יש לך, אמר לו עידן, תן לי אותו. וקיבל. ווי, מה יש לך בסנדוויץ'? שאל אותו ילד אחר, וזכה בסנדוויץ'. מחר תביא גם לי משהו, אמר ילד חמדן, וגם לי, וגם לי, וגם לי, הצטרפו שאר הילדים. וכולם קיבלו. את הקטר והמטוס והמכונית עם השלט, ספרים, בגדים, מכשירים חשמליים, הם ביקשו והוא נתן.
הוא לא ידע מה לעשות. הוא לא ידע איך להסביר לילד שזאת לא שיטה. הוא לא הצליח להבין למה. למה הילד מחלק הכול? מה הוא מבקש כשהוא נותן?
הוא צעק: "אתה לא מחלק יותר דברים בחינם! זה ברור? אתה לא נותן כלום לאף אחד, גם אם מבקשים ממך יפה. ואם מישהו לוקח לך בכוח אז תיקח לו בחזרה בעוד יותר כוח. אלה לא דברים שלך, אלה דברים שלי, אני קניתי אותם, בכסף שלי, את הכול, את הרכבת והשעון והווקי־טוקי, אני קניתי אותם ואתה לא יכול לתת לאף אחד את מה שלא שלך. כשתהיה גדול ויהיה לך כסף משלך ותקנה דברים בעצמך, תוכל לתת אותם אם תרצה, אבל עד שזה יקרה אתה לא יכול לתת כלום לאף אחד. ברור?"
אבל הילד רק התכווץ לכדור בפינת המיטה שלו ושתק.

הוא כבר כמעט לא מסיט את ההגה, נותן לרכב להשיט אותו. אולי הרכב יודע יותר טוב ממנו לאן לנסוע. הם חוצים את צומת אשדוד, הוא והרכב, וממשיכים לכיוון אשקלון. הוא מתרחק. לאן הוא נוסע? מה הוא מחפש? זה כבר לא בידיים שלו. עכשיו הכביש קובע. הוא לא יפנה אם לא יהיה חייב, לא יעצור עד שלא יעצרו אותו, הוא ימשיך לנסוע, כמו בסרט, עד שישכח מאיפה בא. אבל יעצרו אותו, הוא יודע, ולא עוד הרבה זמן. הכביש ייגמר, ייחסם בגבול, מחסום צבאי, שטח פרטי, עבודות בכביש, ים, גדר, חומה, סוף. אי אפשר לברוח פה. הכול קטן, צפוף, מחניק. החיים שלך רודפים אחריך לכל מקום. אי אפשר לעזוב אותם אפילו לחמש דקות, להשאיר אותם מאחורי דלת השירותים, להתנכר להם ולהעמיד פנים שאתה מישהו אחר בשיחה עם דוריס36 מפורום חיים אחרים, אי אפשר לברוח מהם על הכביש המהיר.
והנה הגולף הצהובה, עומדת בחניון המסעדה של תחנת הדלק. הוא יורד לשוליים, עוצר, מוודא שהכביש פנוי ועושה סיבוב פרסה, גולש לתוך תחנת הדלק, מחנה את הרכב, מכבה אורות, מחכה.
שלושת הצעירים יוצאים מהמסעדה אחרי עשר דקות, נושאים שישיות של בקבוקי בירה, קרטון סיגריות, שקיות חטיפים. אחד מהם - לא הנהג - מדבר בטלפון הנייד: "אז תשכנעי אותה שתבוא, אחרת לא מתאים... אבל אנחנו שלושה ואם אַתֶן רק שתיים אז זה לא סימטרי... לא, לא, מי חשב על זה בכלל?" הוא מתגונן, "סתם בשביל הסימטריה, שלושה בנים שלוש בנות, אחרת לפעמים יש אנרגיות לא טובות, אם את יודעת למה אני מתכוון... יאללה שתבוא," הוא מאבד סבלנות, "מה היא עושה עניין?..." הוא נכנס למכונית בעקבות חבריו, מתיישב מאחור. הגולף מזנקת ויוצאת אל הכביש.
הוא מחכה קצת, נותן לה להתרחק לפני שהוא מתניע ויוצא בעקבותיה. עכשיו כבר לגמרי חשוך והכביש כמעט ריק מרכבים. הוא שומר על מרחק בטוח מהפנסים של הגולף, שתי נקודות אור אדומות שכמעט מתמזגות לנקודה אחת, משתעשע במחשבה שבפעם הבאה שהם יעצרו באיזה מקום ויצאו מהרכב, הוא יתגנב בשקט וישבור להם פנס אחורי אחד, כמו בסרטי בלשים. זה יקל עליו את המעקב.
הם פונים לכביש צדדי שהופך לדרך עפר. הוא מכבה את האורות וממשיך לנסוע אחריהם בחושך בתקווה שלא ישימו לב לצל שדולק בעקבותיהם. כשהוא רואה שהם חונים בחניון ליד החוף הוא מכבה את המנוע ונותן לרכב להחליק אל החולות שמימין לדרך העפר. הוא יוצא ומתקרב אליהם ברגל.
הם מנסים להבעיר מדורה. מדברים על הכוּסיות שצריכות להגיע. אחת מהן כנראה מתלבטת ובגללה אולי גם השתיים האחרות יתחרטו. הם מחלקים את השלל למקרה שיהיו שלושה בנים על שתי בנות. הנהג יקבל אחת, זה מובטח לו, הוא אפילו לא צריך להבהיר את הנקודה הזאת. אחת מהכוסיות דלוקה על התחת שלו ורק בזכותה יצטרפו השתיים האחרות (או האחת, אם בכלל). הבעיה היא מי משני הבחורים יזכה בחסדיה של חברתה במקרה שהשלישית באמת לא תצטרף. הם מתווכחים. אחד מציע עסקה לאחר: אם הוא לא יעמוד בדרכו, הוא ישכנע אותה לעשות גם לו טובה אחרי שיקבל את שלו. "לך תזדיין," משיב האחר, "ותביא קבלה."
האם הם דרסו את הבן שלו? ואם לא הם - אולי היו אלה חברים שלהם, שלושה נערים כמוהם, שהפז'ו האדומה שלהם חונה עכשיו בחוף הסמוך? ומה קרה? מה קרה להם, או לשלושת הרפליקנטים שלהם, אחרי שהבינו שפגעו בבן שלו? האם התפתח ויכוח במכונית? אחד מהם אמר: "עצור, פגענו במישהו." אחר דרבן את הנהג שיסתלק מהמקום, וזה התבלבל, לא הצליח להחליט מה לעשות ולפני שהבין הם כבר לא היו שם. "אף אחד לא מוציא מילה," הוא אמר להם, "כלום לא קרה. לא קרה כלום."
ואולי זה היה ברור מלכתחילה. אולי לא היה אפילו מי שיציע שיעצרו. איזה פראייר אכל אותה, אידיוט, מה הוא מסתובב באמצע הכביש? אין שום סיבה שגם הם יאכלו אותה בגלל זה. אין שום סיבה שיצטרכו לוותר על המדורה בים מחר בערב, על אופציה לשלוש (או אפילו שתי) כוסיות, על המשך החיים הטובים שלהם. רגל על הגז והם לא היו שם. אין על מה לדבר. ברור שכלום לא קרה. ברור שלא קרה כלום.
הוא מתיישב על החול ומציץ על הבחורים מאחורי ביתן אבן המשמש מן הסתם קיוסק בשעות היום. הם מצליחים להדליק את המדורה ועכשיו פותחים את בקבוקי הבירה. הטלפון הנייד שלהם מצלצל. הם מסרבים לקבל את החדשות הרעות, מנסים לשכנע את הבחורות שיגיעו. מה העניין? כולה מדורה בים.
הנהג יושב בשקט, בצד, מעשן סיגריה. "ידעתי שהן לא יבואו," הוא אומר אחרי שהשיחה מסתיימת ללא תוצאות, "הכול בגלל שאתם שניכם לא יודעים להסתיר את החרמנות שלכם."
"אנחנו?" אומר הבחור שדיבר בטלפון.
"כן, אתם."
"אם אתה היית מדבר איתה הן היו באות."
"אולי לא רציתי שיבואו," אומר הנהג, "חשבת על זה?" וכשהוא לא מקבל תשובה הוא ניאות להשאיר פתח לתקווה, "ואולי אני עוד אדבר איתה... אם יבוא לי."

הכתף כואבת לו וגם עצם האגן, הוא מחלץ אבן מתחת לצלעות ומרגיש טעם של חול בפה. וקור. הוא מבין שהוא נרדם. עדיין חשוך מסביב - המדורה של הבחורים כבר דעכה - ושקט. הוא ממתין שהעיניים יתרגלו לחשכה ההולכת ומכחילה, מתחיל להבחין בכמה גושים על החול באזור שבו הנערים ישבו אתמול. הוא קם, מותח את איבריו, יורק את החול מהפה היבש, ממשש את הצלעות הכואבות, את הכתף, מכופף ומיישר את הרגליים, קודם שמאל אחר כך ימין, פותח את חנות המכנסיים ומשתין. הוא מבחין ברכב נוסף - הונדה סיוויק בצבע כסוף מטאלי - החונה ליד הגולף, כמעט צמוד אליה, למרות שמגרש החניה גדול וריק. אז הבנות בכל זאת הגיעו בסופו של דבר, הוא הפסיד את כל האקשן. הוא חייב לשטוף את הפנים, לשתות מים. הוא מסתכל מסביב, העיניים כבר התרגלו לחושך, הוא רואה פרטים, אבל ברז מים הוא לא רואה. הוא מתחיל להתקדם בשקט לכיוון הצללים על החול.
רוח קרירה עוטפת אותו, מעירה את חושיו, מביאה את ריח הים אל נחיריו. הוא ממלא את הריאות ומחזיק את האוויר בפנים, מרגיש את החול שנכנס לתוך הנעליים, לתוך הגרביים, מתחת לציפורניים. איך החול מגיע לכל המקומות האלה? הוא משחרר את האוויר מהריאות ומרגיש שהוא קל.
הגוש הראשון על החול מתגלה מקרוב כבחור שדיבר בטלפון. הוא מתכופף ומביט בו, בוחן אותו מקרוב. הבחור עטוף בשק שינה, הפנים שלו שקועות בחול, פיו פתוח והוא נוחר נחירות קלות. הוא מחפש מסביבו אבל מוצא רק בקבוק בירה חצי מלא. הוא לוקח את הבקבוק, מצמיד אותו לשפתיו, ממלא את הפה בנוזל הפושר והמר ויורק.
הבחור השני שקוע כולו בתוך שק השינה שלו, עטוף בו, מגולגל בתנוחה עוברית. אף איבר לא מציץ החוצה.
הגוש השלישי מרוחק הרבה יותר משרידי המדורה. כשהוא מתקרב אליו הוא מבין למה. שמיכה פרושה על החול ועליה ישנים הנהג ובחורה, מכוסים בשק שינה פתוח, מן הסתם התרחקו מהאחרים בלילה כדי להתבודד. אז היא הגיעה, לקחה את הרכב של ההורים ובאה לבדה בסופו של דבר, בלי החברות. אפס מתחלק לשניים יותר בקלות מאחת. מאפס כל אחד מקבל אפס, והם הרי חיפשו סימטריה או משהו.
הם לא חבוקים. שכובים גב אל גב. פניו דרומה, פניה צפונה. הוא רואה פלחי גוף עירומים, יד מבצבצת, כף רגל, כתף לבנה מציצה מתחת לשק השינה. הוא בוחן אותם, את הגופים הצעירים, היפים, החלקים, המונחים לפניו בתנוחה שבה קפאו אחרי שפרשו כל אחד אל חיק עצמו, משהתרוקנו מתשוקתם.
האם כפיר כבר ידע אישה? האם שכב עם מישהי? עם השרון הזאת, אולי? בוודאי יש ביניהם איזה סוג של סקס, ניסיונות, נגיעות, היסוסים, לפחות מתח מיני. גם זה משהו. גם זה שיעור חשוב. מתח. הנהג מושך את שק השינה הפתוח, הקצר מכדי לכסות את שניהם, וחושף לעיניו את חזה של הבחורה - קטן, מתוח, ורוד פטמות - הוא מביט בו וכאב חד מפלח את בטנו. למה כפיר? למה דווקא כפיר שלו? עוד כל כך הרבה מחכה לו בחיים. כל כך הרבה הוא עוד צריך להספיק, חזות צעירים ומתוחי עור כמו זה, שדיים שהוא בטח מדמיין מבוקר עד ערב צריכים עוד להיחפן בכפות ידיו, לקלוט את פניו, להירטב בנשיקותיו. למה הוא? הבחורה מושכת בחזרה את שק השינה ומכסה את פלג גופה שנחשף, מצמידה את גבה אל גבו של הבחור כדי לזכות במעט חום גוף. הוא מבחין בבקבוק מים זרוק ליד פניו של הנהג ומתכופף ומרים אותו, מקרב אותו אל פיו ולוגם. הבחור מסתובב על גבו ופוקח את עיניו, מופתע לראות אותו עומד מעליו. הם מביטים זה בזה בשתיקה.
"מים," הוא אומר, ומחזיר את הבקבוק הריק אל החול. הוא מביט עוד רגע קצר בצעיר שנראה הלום שינה ומבולבל, מסתובב ומתרחק.