אהובי הלא ידוע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהובי הלא ידוע
מכר
מאות
עותקים
אהובי הלא ידוע
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אהובי הלא ידוע

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חנה גולדברג

חנה גולדברג (נולדה ב-23 בדצמבר 1954), פזמונאית וסופרת ישראלית. רבים משיריה היו ללהיטים. כלת פרס מפעל חיים של אקו"ם 2015.

בשנת 2002 נבחרה לתפקיד יושבת-ראש דירקטוריון אקו"ם. בתפקיד זה ייצגה את היוצרים הישראליים במשך שלוש שנים וחצי והובילה מאבק להעלאת המודעות הציבורית לנושא זכויות היוצרים בישראל ולשיפור מעמדו של היוצר. שירה האנטי גזעני "חברים בכל מיני צבעים" משמש כפתיח במפגשיה עם תלמידים במסגרת מערכת החינוך. במפגשים אלה היא משוחחת עם הילדים על שיריה וספריה, על כתיבה ויצירה, על קבלת החריג והשונה, על סובלנות, על מאוויים לקרבה ולחברוּת, על חמלה, על דרכים לביטוי רגשות, על הקשר בין עולם המחשבים לבין רגשות ועל הצורך האנושי "להיות כמו כולם".

תקציר

טעות אקראית במספר טלפון מובילה את רחל, גיבורת הרומן, לשיחה מוזרה עם גבר שמוצא חן בעיניה יותר מכל גבר אחר שפגשה מזה זמן רב. כמעט בלי שתרגיש,  מתגנבת לליבה התקווה שאולי ´הטעות במספר´ הוא האיש שהיא מחכה לו כבר שלושים שנה.

 בלשונה הנפלאה והקצבית מלווה חנה גולדברג את רחל ואת חברתה הטובה לאה, שתיהן בנות לניצולי שואה, משנות התבגרותן בחיפה ועד שנות הארבעים לחייהן. לאה צעדה במסלול המקובל: פגשה בחור טוב, הקימה משפחה, ואילו רחל חיפשה תמיד את האחד והיחיד שיענה על כל ציפיותיה. האם צדקה לאה כשהתפשרה, אבל לפחות לא נותרה לבד? האם אי שם בעולם מחכה לרחל אהבת חייה?

חנה גולדברג, סופרת ופזמונאית, פרסמה עד כה שלושה רומנים רבי מכר: ´אף מלה על אהבה´, ´כשהחיים יתחילו´ ו´דיבה´, כולם בהוצאת ´כתר´. כתבה שירים מפורסמים (´אין סוסים שמדברים עברית´, ´אש על הפנים´, ´נאחז באוויר´...) וכן ספרי ילדים נפלאים, ובהם ´דמעות ורודות´, ´חברים בכל מיני צבעים´, ´קישתא´ ו´קוף משקפוף´.

פרק ראשון

חלק ראשון - בשביל סופגנייה לא צריך לחכות לחנוכה
1.

 

הרבה זמן לא התלבטתי כך. בשנים האחרונות אני קמה בבוקר, מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, מורחת קרם לחות בטפיחות עדינות באזור הרגיש שסביב העיניים, פותחת את הארון, שולפת מראש הערמה בעיניים עצומות למחצה חולצה ומכנסי ג'ינס, לפעמים, כשאני מתגעגעת לנשיות שלי — חצאית כותנה באורך הברך, ולעתים רחוקות, בערבים, כשאני יוצאת לסרט או לבית קפה — שמלת שיפון ונעליים שטוחות, וזהו, אני מוכנה לצאת לעולם.
עכשיו אני חגה מול המראה כמו נערה. דלתותיו ומגירותיו של הארון פעורות לרווחה, ועל המיטה מתנשאת ערמה הכוללת חלק ניכר מתכולתו. על השטיח סביבי המוני זוגות הנעליים שהספקתי לרכוש בארבעים ושבע שנות חיי, ואני, באמצע כל זה, מכניסה את הבטן, משרבבת שפתיים, מצמצמת עיניים, מפלרטטת עם בבואתי המשתקפת במראה בחזיית תחרה דקיקת כתפיות ותחתונים תואמים, מדמיינת את דמותי רזה בשלושה קילוגרמים, משתחלת בדמיוני לתוך שמלת הערב הקטנה השחורה בסגנון אדית פיאף שאין לי, תוחבת את אצבעותי לתוך שערי, אוספת ומרימה אותו, בוחנת איך אני נראית במראה הקלאסי. לא, זה מתאמץ מדי. גם השמלה הקטנה השחורה הדמיונית מתעופפת באוויר ומצטרפת מבוישת לערמת חבריה המלבושים הדחויים שזרויים סביב. אין ברירה, צריך לצאת לקנות משהו ללבוש, משהו מחמיא, שידגיש את רגלי הארוכות ואת שדי המלאים, יטשטש את מותני המעובים מעט ואת עכוזי הבולט מדי, בגד שיחמיא לי אך ייראה נינוח, משהו חושני אך מאופק, חופשי אך מרוסן, לא צמוד ולא רפוי מדי, צעיר אבל לא חושפני, רצוי שמלה, אולי חצאית וחולצה רכה, מלבוש פשוט אך מתוחכם אשר יֵדע להסתיר בתבונה את העובדה שיצאתי במיוחד למסע קניות לכבוד פגישה עם מישהו שאני עומדת לראות בפעם הראשונה.

לפני מספר שבועות שמעתי את קולו בקצה האחר של קו הטלפון:
"הלו?"
"שלום."
"אני רוצָה לשנות את השעה שקבענו."
"כן?"
הקול הגברי הנמוך מבלבל אותי, במיוחד סימן השאלה.
"אני רוצה לשנות מחמש לשש בערב," אני מהססת, "פשוט, אה... לא אספיק לחזור הביתה בחמש."
"כן?" ממשיך הקול לשאול.
מוזר, תמיד כשאני מתקשרת עונה לי הנערה ההיא בטון משועמם שמעורר בי צורך להתנצל. מה עושה שם הגבר הצרוד הזה? לְמה הוא מתכוון ב"כן" הזה? זה לא נשמע כמו "כן" של נותן שירות. אולי הוא בעל העסק, שמחליף זמנית את בעלת הטון החדגוני ומנצל את ההזדמנות כדי לשפר את שירות הלקוחות ולאותת לי שכל בקשה שלי, גחמנית ככל שתהיה, תתקבל בסבלנות מעבר לקו, כי אצלנו הלקוח תמיד צודק, וזוהי אחת הסיבות לכך שהחֶברה שלנו זוכה שנה אחרי שנה במכרז על ביצוע השליחויות של האוניברסיטה.
"אז אֶה... לתת לךָ את המספר?" אני שואלת ומפשפשת בניירות הפזורים על השולחן.
הוא מתמהמה ובסוף פולט, "אם את רוצה."
אני מוצאת את הדף שחיפשתי ומרכיבה את משקפי הקריאה שהתחלתי להזדקק להם לאחרונה. "שתיים, ארבע, שתיים, שש."
"זהו?" הוא נשמע מחייך.
"מה?"
"זה כל המספר?"
"כן... זה מה שכתוב פה על הטופס," אני חוזרת ובודקת את הספרות, "זה למטה משמאל, נכון?"
"אולי."
"מה?"
"אולי זה שם."
"מה אולי? למה?" אני מרימה את ראשי מהדף ומבטי ננעץ בעיניה המטושטשות של איתָקה שניבטות אלי מתוך תצלום־שחור־לבן שמהודק בנעץ ללוח השעם בקיר מולי.
"כי אין לי מושג."
"מה?" אני מסירה את המשקפיים, הטשטוש נעלם.
"אני לא כל כך מבין בזה."
"במה?"
"בטפסים."
הניגוד בין תוכן הדברים שהוא אומר לבין הקול הסמיך שנפלט מהאפרכסת מלהיט לי את האוזן וגורם לי להדוף מעלי את מה שכבר ברור.
"יש שם מישהו אחר שאני יכולה לדבר אתו?" אני שואלת למרות שאני כבר יודעת את התשובה.
"לא, תיאלצי להסתפק בי."
"אז אֶה... מה אתה מציע לי לעשות?"
"תלוי."
"במה?"
"במה שאת רוצה שיקרה."
לרגע אני חוככת בדעתי. "אני רוצה ש...מה שצריך להילקח יילקח ממני, ומה שאני זקוקה לו יגיע אלי."
"ואת חושבת שיש לך שליטה על זה?"
"יש לי שליטה על תיאום הזמנים, אבל לא על מה שיקרה."
"אז בעצם את מאמינה שזה שקורים לך דברים מסוימים ולא אחרים זה תוצאה של גורל?"
"במידה רבה."
"הבנתי."
"שמה?"
"שאת מאמינה בגורל."
"כן... אולי."
"פעם גם אני האמנתי."
"ועכשיו?"
"פחות."
"מה השתנה?"
"אני."
"איך?"
"גיליתי שמה שהכי משפיע על מה שקורה לי בחיים זה אני."
"למה אתה מתכוון?"
"לפעמים אני מאפשר לדברים להיכנס לי לחיים, ולפעמים אני בכלל לא מבחין בהם."
"במה למשל?"
"תראי, אם נתקעת למשל עם האוטו, ונעצרת לידך מכונית, ויוצא משם מישהו קטוע רגל שמציע לך עזרה, והגבר הזה הוא אולי אהבת חייך אבל את לא מבחינה בו, כי את עסוקה מדי בתקלה באוטו שלך ובדעות הקדומות שיש לך על גברים שמסתובבים בעולם על קביים, לא יקרה לך משהו נהדר שהיה יכול לקרות לך."
"היו לי כמה החמצות כאלה."
"לכולנו לוקח זמן."
"מה?"
"לגדול."
"כן, ו...אתה באמת מאמין שקיימת אי שם בעולם 'אהבת חייך' אחת גדולה שמגמדת את כל האחרות?"
"אני מאמין שכן."
"והייתה לך?"
"פעם חשבתי שכן, עכשיו אני כבר לא בטוח. אבל עדיין יש לי הרגשה שמשהו חשוב עומד לקרות. ואת?"
"לפעמים גם אני מרגישה ככה."
"איך?"
"שמשהו עומד לקרות."
"שתפגשי מישהו שאותו את אמורה לפגוש?"
"כן."
"ואיך תדעי?"
"מה?"
"שזה הוא?"
"אני לא בטוחה שאדע. פעם הייתי יותר בטוחה בעצמי בעניין הזה. רגע, אבל בוא נחזור אליך, אתה אומר שהשתנית, איך?"
"אני יותר נועז."
"במה?"
"בדברים קטנים."
"למשל?"
"מה שקורה פה עכשיו."
"בינינו?"
"כן."
"השיחה הזאת?"
"כן."
"איך היית מתנהג לפני שהשתנית?"
"הייתי שקוע בעבודה, פתאום טלפון, קול מהוסס כזה, דיבור איטי, אישה. היא נשמעת כאילו הרגע התעוררה משינה, 'אני רוצה לשנות את השעה שקבענו'. אין לי מושג על מה היא מדברת, יש לי המון עבודה, אני צריך להספיק לבנק לפני שסוגרים, ויש בי חלק משימתי ממוקד־מטרה שבטח עד לפני כמה שנים היה אומר 'טעות במספר', סוגר, וזהו. רק אחר כך, באוטו, בדרך הביתה, הייתי נזכר בקול הזה שעורר בי מין... לא יודע... והייתי רוצה לשמוע אותו שוב שואל אותי אם נוכל לשנות את מה שקבענו, למרות שלא קבענו כלום, ובטח הייתי מתלבט אם לחזור למשרד ולחייג כוכבית ארבעים ושתיים."
"והיית עושה את זה?"
"לא. ואת?"
"עכשיו כשאתה מדבר על זה, נדמה לי שאולי גם אני השתניתי, בלי לשים לב."
"איך?"
"פעם היה מלחיץ אותי לדבר ככה עם מישהו שאני לא מכירה."
"ועכשיו?"
"האמת היא ש...גם עכשיו אני קצת פוחדת."
"מה מפחיד אותך? מה יכול לקרות?"
"אסונות."
"קרו לך אסונות עם מישהו?"
"כן."
"מה קרה?"
"כשהיה לי טוב שלא קשור אליו, זה העליב אותו ועורר בו חשדות."
"צודק."
אני צוחקת.
הצחוק שלו מזנק מתוך האפרכסת, נתלה על אוזני, מתנדנד כמו עגיל, גולש מטה, משתרע על השולחן, מתמתח, תופח וממלא את חלל חדרי הקטן באוניברסיטה, נאסף, מתכדרר, מקפץ ומדלג על הרצפה סביבי כמו כדור טניס צמרירי.
"אם למשל חזרתי הביתה במצב רוח מרומם," אני ממשיכה, "סימן שמישהו בחוץ עשה לי טוב, ונורא הפחיד אותו שיש בעולם אנשים שיכולים להשפיע עלי בצורה כזאת."
"ומה הוא עשה?"
"החליש אותי, ריסק לי את הביטחון בנשיות שלי, בכישרונות שלי, באמונות שלי, קבר אותי בבית, ובמקרים קיצוניים, במיטה."
"ואז?"
"כשהייתי מספיק חלשה, הוא התחיל לטפל בי ונהיה חם ותומך, וזה הקשה עלי עוד יותר לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות."
"וזה?"
"ללכת. לקח לי שנים ללמוד."
"מה?"
"לזהות."
"את אלה שצריכים אותך חלשה?"
"כן, את אלה שטובים אלי רק כשרע לי, ואם אני רוצה ליהנות מהטוב שלהם, אני צריכה להקפיד להיות אומללה."
"כן, אני מכיר את הפרדוקס."
"ספר."
"הייתי נשוי."
"ומה קרה?"
"פיתחתי קנאה אובססיבית."
"איך זה התבטא?"
"בעינויים. אבל זו רק אחת הווריאציות."
"לְמה?"
"לסבל שאנחנו יכולים לגרום לאחרים ולעצמנו."
"כן, יש המון."
"כן."
"אבל עם השנים אני חושב שאני משתפר."
"בְּמה?"
"בכישרון להיות מאושר. ואת?"
"נדמה לי שגם."
"אז אולי לא רע להזדקן."
"ממש לא רע. בזמן האחרון יש לי יותר רגעי שמחה מאי פעם."
"איך את מסבירה את זה?"
"פתאום אני מוצאת את עצמי יותר שמחה בדברים קטנים."
"כמו מה?"
"קפה שחור בכוס זכוכית, חביתה עם פטריות, חרובים מהעץ."
"כמה סוכר?"
"מה?"
"בקפה."
"שתיים. ואתה?"
"גם. רוצה?"
"מה?"
"קפה שחור עם שניים סוכר — את ואני."
"אֶה..."
"מפחיד?"
"מה?"
"קפה עם טעות במספר."
"קצת..."
"מה מפחיד?"
"ש...לא אצליח לקשר בין הקול שמדבר אלי עכשיו לבין הנוכחות הפיזית שלך."
שנינו שותקים רגע, ואז הוא אומר:
"כל הזמן הזה שאנחנו מדברים אני רואה בדמיון דמות, למרות שאין סיכוי שהיא דומה לך במשהו."
"איך היא נראית?"
"אין לה תווי פנים, אבל אני רואה את ההבעה שלך."
"איזו הבעה יש לי?"
"אולי קצת... קשה, אבל בפנים את הרבה יותר רכה."
"איפה זה בפנים?"
"מתחת להבעות שאת מלבישה על הפרצוף שלך לצורכי הגנה."
"זה לא מרתיע אותך?"
"מה?"
"השכבה העליונה."
"להפך."
"להפך?"
"כן, לצערי, למרות השינויים וההתפתחויות הטובות שחלו בי, בתוכי אני בסך הכול עדיין אותו אידיוט שתמיד נדמה לו שמה שקשה להשגה בטח שווה את המאמץ להשיג אותו."
"אולי זה מִשׂחק?"
"מה?"
"אולי אני משחקת את הקשה להשגה כדי לעורר אותך להסתער על היעד?"
"אני מאמין שזאת תערובת."
"של מה?"
"חרדות, משחקים... היא הודפת, הוא מסתער, היא פוחדת, הוא משקשק."
"זה לא מעייף אותך?"
"נורא מעייף."
"אז מה גורם לך להמשיך?"
"הניגוד בין מה שבחוץ לרוך שבפנים."
"מלחיץ אותי."
"מה?"
"שככה אתה מדמיין אותי."
"למה?"
"תאר לך שפתאום תתיישב מולך אישה שבכלל לא דומה לזה."
"ואז כל הדיבורים שהיו לנו יקבלו משמעות אחרת."
"נכון. תגיד, מה יותר מפחיד אותך, שתתאכזב ממני, או שתאכזב אותי?"
"בכנות?"
"רצוי."
"לאכזב. אם אתאכזב, בטח אתאושש די מהר כי אני כבר רגיל, אבל אם אאכזב, זה בטח קצת יפרק אותי לכמה זמן. ואותך?"
"מה?"
"מה יותר מפחיד?"
"גם. אני לא אמיצה במיוחד בעניינים האלה."
"גם אני לא." אני שומעת בקול שלו שחוט המחשבה שלו ניתק. ג'ים מוריסון מצטרף אלינו חרש. "Riders on the storm…"
"סליחה..." הוא משתיק את מוריסון, ולפתע אני שומעת את עצמי אומרת:
"אני אוהבת את הקֶצֶב שלך."
הוא לא מגיב.
"הלו? אתה כאן?"
"כן... מה אמרתְ?"
"הקצב שלך — אני אוהבת אותו."
"איזה קצב זה?"
"איטי."
"יש אנשים שזה עולה להם על העצבים."
"מה?"
"האיטיות שלי."
"אותי זה מרגיע."
אני שומעת אותו שואף אוויר.
"אז מה נעשה?"
"בקשר למה?"
"לקפה שלנו."
"חייבים להחליט?" אני מנסה להרוויח זמן.
"את יודעת מה? יש לי רעיון."
"מה?"
"בואי לא ניפגש." אבן מחודדת נזרקת בתוכי, ופוצעת.
"קבענו," אני פולטת וכבר אוחזת בי חרטה על שהתשתי אותו, וכנראה עכשיו הוא איבד עניין ברכּוּת הפנימית שלי העטופה בקשיחות, ולמרות שאיני בטוחה שיש בי הכוחות הדרושים להתלבש ולהתאפר לקראת פגישה עם גבר שהכרתי דרך חיוג טלפוני שגוי ולהכיל בתוכי את המתח שמעוררות בי ההכנות לקראת פגישה כזו, איני יודעת כמה זמן עוד אצליח לשאת את נוכחותו המכבידה של הבור הריק שמשתוקק להתמלא.
"אבל..." הוא ממשיך, "נדבר שוב?"
"כן..."
 

חנה גולדברג

חנה גולדברג (נולדה ב-23 בדצמבר 1954), פזמונאית וסופרת ישראלית. רבים משיריה היו ללהיטים. כלת פרס מפעל חיים של אקו"ם 2015.

בשנת 2002 נבחרה לתפקיד יושבת-ראש דירקטוריון אקו"ם. בתפקיד זה ייצגה את היוצרים הישראליים במשך שלוש שנים וחצי והובילה מאבק להעלאת המודעות הציבורית לנושא זכויות היוצרים בישראל ולשיפור מעמדו של היוצר. שירה האנטי גזעני "חברים בכל מיני צבעים" משמש כפתיח במפגשיה עם תלמידים במסגרת מערכת החינוך. במפגשים אלה היא משוחחת עם הילדים על שיריה וספריה, על כתיבה ויצירה, על קבלת החריג והשונה, על סובלנות, על מאוויים לקרבה ולחברוּת, על חמלה, על דרכים לביטוי רגשות, על הקשר בין עולם המחשבים לבין רגשות ועל הצורך האנושי "להיות כמו כולם".

עוד על הספר

אהובי הלא ידוע חנה גולדברג

חלק ראשון - בשביל סופגנייה לא צריך לחכות לחנוכה
1.

 

הרבה זמן לא התלבטתי כך. בשנים האחרונות אני קמה בבוקר, מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, מורחת קרם לחות בטפיחות עדינות באזור הרגיש שסביב העיניים, פותחת את הארון, שולפת מראש הערמה בעיניים עצומות למחצה חולצה ומכנסי ג'ינס, לפעמים, כשאני מתגעגעת לנשיות שלי — חצאית כותנה באורך הברך, ולעתים רחוקות, בערבים, כשאני יוצאת לסרט או לבית קפה — שמלת שיפון ונעליים שטוחות, וזהו, אני מוכנה לצאת לעולם.
עכשיו אני חגה מול המראה כמו נערה. דלתותיו ומגירותיו של הארון פעורות לרווחה, ועל המיטה מתנשאת ערמה הכוללת חלק ניכר מתכולתו. על השטיח סביבי המוני זוגות הנעליים שהספקתי לרכוש בארבעים ושבע שנות חיי, ואני, באמצע כל זה, מכניסה את הבטן, משרבבת שפתיים, מצמצמת עיניים, מפלרטטת עם בבואתי המשתקפת במראה בחזיית תחרה דקיקת כתפיות ותחתונים תואמים, מדמיינת את דמותי רזה בשלושה קילוגרמים, משתחלת בדמיוני לתוך שמלת הערב הקטנה השחורה בסגנון אדית פיאף שאין לי, תוחבת את אצבעותי לתוך שערי, אוספת ומרימה אותו, בוחנת איך אני נראית במראה הקלאסי. לא, זה מתאמץ מדי. גם השמלה הקטנה השחורה הדמיונית מתעופפת באוויר ומצטרפת מבוישת לערמת חבריה המלבושים הדחויים שזרויים סביב. אין ברירה, צריך לצאת לקנות משהו ללבוש, משהו מחמיא, שידגיש את רגלי הארוכות ואת שדי המלאים, יטשטש את מותני המעובים מעט ואת עכוזי הבולט מדי, בגד שיחמיא לי אך ייראה נינוח, משהו חושני אך מאופק, חופשי אך מרוסן, לא צמוד ולא רפוי מדי, צעיר אבל לא חושפני, רצוי שמלה, אולי חצאית וחולצה רכה, מלבוש פשוט אך מתוחכם אשר יֵדע להסתיר בתבונה את העובדה שיצאתי במיוחד למסע קניות לכבוד פגישה עם מישהו שאני עומדת לראות בפעם הראשונה.

לפני מספר שבועות שמעתי את קולו בקצה האחר של קו הטלפון:
"הלו?"
"שלום."
"אני רוצָה לשנות את השעה שקבענו."
"כן?"
הקול הגברי הנמוך מבלבל אותי, במיוחד סימן השאלה.
"אני רוצה לשנות מחמש לשש בערב," אני מהססת, "פשוט, אה... לא אספיק לחזור הביתה בחמש."
"כן?" ממשיך הקול לשאול.
מוזר, תמיד כשאני מתקשרת עונה לי הנערה ההיא בטון משועמם שמעורר בי צורך להתנצל. מה עושה שם הגבר הצרוד הזה? לְמה הוא מתכוון ב"כן" הזה? זה לא נשמע כמו "כן" של נותן שירות. אולי הוא בעל העסק, שמחליף זמנית את בעלת הטון החדגוני ומנצל את ההזדמנות כדי לשפר את שירות הלקוחות ולאותת לי שכל בקשה שלי, גחמנית ככל שתהיה, תתקבל בסבלנות מעבר לקו, כי אצלנו הלקוח תמיד צודק, וזוהי אחת הסיבות לכך שהחֶברה שלנו זוכה שנה אחרי שנה במכרז על ביצוע השליחויות של האוניברסיטה.
"אז אֶה... לתת לךָ את המספר?" אני שואלת ומפשפשת בניירות הפזורים על השולחן.
הוא מתמהמה ובסוף פולט, "אם את רוצה."
אני מוצאת את הדף שחיפשתי ומרכיבה את משקפי הקריאה שהתחלתי להזדקק להם לאחרונה. "שתיים, ארבע, שתיים, שש."
"זהו?" הוא נשמע מחייך.
"מה?"
"זה כל המספר?"
"כן... זה מה שכתוב פה על הטופס," אני חוזרת ובודקת את הספרות, "זה למטה משמאל, נכון?"
"אולי."
"מה?"
"אולי זה שם."
"מה אולי? למה?" אני מרימה את ראשי מהדף ומבטי ננעץ בעיניה המטושטשות של איתָקה שניבטות אלי מתוך תצלום־שחור־לבן שמהודק בנעץ ללוח השעם בקיר מולי.
"כי אין לי מושג."
"מה?" אני מסירה את המשקפיים, הטשטוש נעלם.
"אני לא כל כך מבין בזה."
"במה?"
"בטפסים."
הניגוד בין תוכן הדברים שהוא אומר לבין הקול הסמיך שנפלט מהאפרכסת מלהיט לי את האוזן וגורם לי להדוף מעלי את מה שכבר ברור.
"יש שם מישהו אחר שאני יכולה לדבר אתו?" אני שואלת למרות שאני כבר יודעת את התשובה.
"לא, תיאלצי להסתפק בי."
"אז אֶה... מה אתה מציע לי לעשות?"
"תלוי."
"במה?"
"במה שאת רוצה שיקרה."
לרגע אני חוככת בדעתי. "אני רוצה ש...מה שצריך להילקח יילקח ממני, ומה שאני זקוקה לו יגיע אלי."
"ואת חושבת שיש לך שליטה על זה?"
"יש לי שליטה על תיאום הזמנים, אבל לא על מה שיקרה."
"אז בעצם את מאמינה שזה שקורים לך דברים מסוימים ולא אחרים זה תוצאה של גורל?"
"במידה רבה."
"הבנתי."
"שמה?"
"שאת מאמינה בגורל."
"כן... אולי."
"פעם גם אני האמנתי."
"ועכשיו?"
"פחות."
"מה השתנה?"
"אני."
"איך?"
"גיליתי שמה שהכי משפיע על מה שקורה לי בחיים זה אני."
"למה אתה מתכוון?"
"לפעמים אני מאפשר לדברים להיכנס לי לחיים, ולפעמים אני בכלל לא מבחין בהם."
"במה למשל?"
"תראי, אם נתקעת למשל עם האוטו, ונעצרת לידך מכונית, ויוצא משם מישהו קטוע רגל שמציע לך עזרה, והגבר הזה הוא אולי אהבת חייך אבל את לא מבחינה בו, כי את עסוקה מדי בתקלה באוטו שלך ובדעות הקדומות שיש לך על גברים שמסתובבים בעולם על קביים, לא יקרה לך משהו נהדר שהיה יכול לקרות לך."
"היו לי כמה החמצות כאלה."
"לכולנו לוקח זמן."
"מה?"
"לגדול."
"כן, ו...אתה באמת מאמין שקיימת אי שם בעולם 'אהבת חייך' אחת גדולה שמגמדת את כל האחרות?"
"אני מאמין שכן."
"והייתה לך?"
"פעם חשבתי שכן, עכשיו אני כבר לא בטוח. אבל עדיין יש לי הרגשה שמשהו חשוב עומד לקרות. ואת?"
"לפעמים גם אני מרגישה ככה."
"איך?"
"שמשהו עומד לקרות."
"שתפגשי מישהו שאותו את אמורה לפגוש?"
"כן."
"ואיך תדעי?"
"מה?"
"שזה הוא?"
"אני לא בטוחה שאדע. פעם הייתי יותר בטוחה בעצמי בעניין הזה. רגע, אבל בוא נחזור אליך, אתה אומר שהשתנית, איך?"
"אני יותר נועז."
"במה?"
"בדברים קטנים."
"למשל?"
"מה שקורה פה עכשיו."
"בינינו?"
"כן."
"השיחה הזאת?"
"כן."
"איך היית מתנהג לפני שהשתנית?"
"הייתי שקוע בעבודה, פתאום טלפון, קול מהוסס כזה, דיבור איטי, אישה. היא נשמעת כאילו הרגע התעוררה משינה, 'אני רוצה לשנות את השעה שקבענו'. אין לי מושג על מה היא מדברת, יש לי המון עבודה, אני צריך להספיק לבנק לפני שסוגרים, ויש בי חלק משימתי ממוקד־מטרה שבטח עד לפני כמה שנים היה אומר 'טעות במספר', סוגר, וזהו. רק אחר כך, באוטו, בדרך הביתה, הייתי נזכר בקול הזה שעורר בי מין... לא יודע... והייתי רוצה לשמוע אותו שוב שואל אותי אם נוכל לשנות את מה שקבענו, למרות שלא קבענו כלום, ובטח הייתי מתלבט אם לחזור למשרד ולחייג כוכבית ארבעים ושתיים."
"והיית עושה את זה?"
"לא. ואת?"
"עכשיו כשאתה מדבר על זה, נדמה לי שאולי גם אני השתניתי, בלי לשים לב."
"איך?"
"פעם היה מלחיץ אותי לדבר ככה עם מישהו שאני לא מכירה."
"ועכשיו?"
"האמת היא ש...גם עכשיו אני קצת פוחדת."
"מה מפחיד אותך? מה יכול לקרות?"
"אסונות."
"קרו לך אסונות עם מישהו?"
"כן."
"מה קרה?"
"כשהיה לי טוב שלא קשור אליו, זה העליב אותו ועורר בו חשדות."
"צודק."
אני צוחקת.
הצחוק שלו מזנק מתוך האפרכסת, נתלה על אוזני, מתנדנד כמו עגיל, גולש מטה, משתרע על השולחן, מתמתח, תופח וממלא את חלל חדרי הקטן באוניברסיטה, נאסף, מתכדרר, מקפץ ומדלג על הרצפה סביבי כמו כדור טניס צמרירי.
"אם למשל חזרתי הביתה במצב רוח מרומם," אני ממשיכה, "סימן שמישהו בחוץ עשה לי טוב, ונורא הפחיד אותו שיש בעולם אנשים שיכולים להשפיע עלי בצורה כזאת."
"ומה הוא עשה?"
"החליש אותי, ריסק לי את הביטחון בנשיות שלי, בכישרונות שלי, באמונות שלי, קבר אותי בבית, ובמקרים קיצוניים, במיטה."
"ואז?"
"כשהייתי מספיק חלשה, הוא התחיל לטפל בי ונהיה חם ותומך, וזה הקשה עלי עוד יותר לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות."
"וזה?"
"ללכת. לקח לי שנים ללמוד."
"מה?"
"לזהות."
"את אלה שצריכים אותך חלשה?"
"כן, את אלה שטובים אלי רק כשרע לי, ואם אני רוצה ליהנות מהטוב שלהם, אני צריכה להקפיד להיות אומללה."
"כן, אני מכיר את הפרדוקס."
"ספר."
"הייתי נשוי."
"ומה קרה?"
"פיתחתי קנאה אובססיבית."
"איך זה התבטא?"
"בעינויים. אבל זו רק אחת הווריאציות."
"לְמה?"
"לסבל שאנחנו יכולים לגרום לאחרים ולעצמנו."
"כן, יש המון."
"כן."
"אבל עם השנים אני חושב שאני משתפר."
"בְּמה?"
"בכישרון להיות מאושר. ואת?"
"נדמה לי שגם."
"אז אולי לא רע להזדקן."
"ממש לא רע. בזמן האחרון יש לי יותר רגעי שמחה מאי פעם."
"איך את מסבירה את זה?"
"פתאום אני מוצאת את עצמי יותר שמחה בדברים קטנים."
"כמו מה?"
"קפה שחור בכוס זכוכית, חביתה עם פטריות, חרובים מהעץ."
"כמה סוכר?"
"מה?"
"בקפה."
"שתיים. ואתה?"
"גם. רוצה?"
"מה?"
"קפה שחור עם שניים סוכר — את ואני."
"אֶה..."
"מפחיד?"
"מה?"
"קפה עם טעות במספר."
"קצת..."
"מה מפחיד?"
"ש...לא אצליח לקשר בין הקול שמדבר אלי עכשיו לבין הנוכחות הפיזית שלך."
שנינו שותקים רגע, ואז הוא אומר:
"כל הזמן הזה שאנחנו מדברים אני רואה בדמיון דמות, למרות שאין סיכוי שהיא דומה לך במשהו."
"איך היא נראית?"
"אין לה תווי פנים, אבל אני רואה את ההבעה שלך."
"איזו הבעה יש לי?"
"אולי קצת... קשה, אבל בפנים את הרבה יותר רכה."
"איפה זה בפנים?"
"מתחת להבעות שאת מלבישה על הפרצוף שלך לצורכי הגנה."
"זה לא מרתיע אותך?"
"מה?"
"השכבה העליונה."
"להפך."
"להפך?"
"כן, לצערי, למרות השינויים וההתפתחויות הטובות שחלו בי, בתוכי אני בסך הכול עדיין אותו אידיוט שתמיד נדמה לו שמה שקשה להשגה בטח שווה את המאמץ להשיג אותו."
"אולי זה מִשׂחק?"
"מה?"
"אולי אני משחקת את הקשה להשגה כדי לעורר אותך להסתער על היעד?"
"אני מאמין שזאת תערובת."
"של מה?"
"חרדות, משחקים... היא הודפת, הוא מסתער, היא פוחדת, הוא משקשק."
"זה לא מעייף אותך?"
"נורא מעייף."
"אז מה גורם לך להמשיך?"
"הניגוד בין מה שבחוץ לרוך שבפנים."
"מלחיץ אותי."
"מה?"
"שככה אתה מדמיין אותי."
"למה?"
"תאר לך שפתאום תתיישב מולך אישה שבכלל לא דומה לזה."
"ואז כל הדיבורים שהיו לנו יקבלו משמעות אחרת."
"נכון. תגיד, מה יותר מפחיד אותך, שתתאכזב ממני, או שתאכזב אותי?"
"בכנות?"
"רצוי."
"לאכזב. אם אתאכזב, בטח אתאושש די מהר כי אני כבר רגיל, אבל אם אאכזב, זה בטח קצת יפרק אותי לכמה זמן. ואותך?"
"מה?"
"מה יותר מפחיד?"
"גם. אני לא אמיצה במיוחד בעניינים האלה."
"גם אני לא." אני שומעת בקול שלו שחוט המחשבה שלו ניתק. ג'ים מוריסון מצטרף אלינו חרש. "Riders on the storm…"
"סליחה..." הוא משתיק את מוריסון, ולפתע אני שומעת את עצמי אומרת:
"אני אוהבת את הקֶצֶב שלך."
הוא לא מגיב.
"הלו? אתה כאן?"
"כן... מה אמרתְ?"
"הקצב שלך — אני אוהבת אותו."
"איזה קצב זה?"
"איטי."
"יש אנשים שזה עולה להם על העצבים."
"מה?"
"האיטיות שלי."
"אותי זה מרגיע."
אני שומעת אותו שואף אוויר.
"אז מה נעשה?"
"בקשר למה?"
"לקפה שלנו."
"חייבים להחליט?" אני מנסה להרוויח זמן.
"את יודעת מה? יש לי רעיון."
"מה?"
"בואי לא ניפגש." אבן מחודדת נזרקת בתוכי, ופוצעת.
"קבענו," אני פולטת וכבר אוחזת בי חרטה על שהתשתי אותו, וכנראה עכשיו הוא איבד עניין ברכּוּת הפנימית שלי העטופה בקשיחות, ולמרות שאיני בטוחה שיש בי הכוחות הדרושים להתלבש ולהתאפר לקראת פגישה עם גבר שהכרתי דרך חיוג טלפוני שגוי ולהכיל בתוכי את המתח שמעוררות בי ההכנות לקראת פגישה כזו, איני יודעת כמה זמן עוד אצליח לשאת את נוכחותו המכבידה של הבור הריק שמשתוקק להתמלא.
"אבל..." הוא ממשיך, "נדבר שוב?"
"כן..."