"מובן שתעשי את זה. את יודעת שתעשי את זה." רג' סנדרסון נעצר באמצע מזיגת הוויסקי הכפול כדי לנעוץ בבתו את מבטו הנוקב. כאילו ביכולתו לכפות את רצונו עליה, כמו שהיה יכול לפני שנים רבות.
אלה נדה בראשה ותהתה בלבה איך מישהו יכול להאמין בחשיבותו העצמית עד כדי כך שלא ישים לב לעובדה שהעולם שמסביבו השתנה. היא השתנתה מאז שעזבה את הבית לפני שנים. אפילו פאז ורוב השתנו לאחרונה, רק שאביהם לא קולט את זה בכלל.
הוא שקוע מדי במזימות העסקיות שלו. אלא שכבר לא מדובר בעסקים בלבד. המזימה האחרונה שלו היא מין שילוב חצוף מאוד של עסקים עם עניין אישי.
אין פלא שפאז ברחה. פליסיטי סנדרסון עשויה להיות קלת דעת ומפונקת, כמו שרק ניתן לצפות מבתו המועדפת של איש עשיר מאוד, אבל היא לא שוטה.
"אל תהיה מגוחך." אלה השיבה מבט אל אביה בהתעלמה ממבטו הנוקב. נדרשו לה שנים של אימון כדי לעמוד בגאון מול התנהגותו התוקפנית, אבל עכשיו זה כבר בא לה באופן די טבעי. "זה בכלל לא קשור אלי. אתה תצטרך לפתור בעצמך את העניין הזה."
מי היה חושב שרג' סנדרסון יבוא להתרפס בפני בתו האמצעית והנשכחת, זאת שממנה הוא התעלם במשך זמן רב כל כך.
וגם לא היתה שום נימה של התרפסות לפני כן בשיחת הטלפון הקולנית, שבה הוא תבע ממנה להגיע מיד אל ביתו שעל חוף המפרץ כיוון שאחותה פליסיטי עומדת להרוס לעצמה את החיים.
"מובן שזה קשור אלייך," הוא שאג, ואז תפס את עצמו, עצר כדי לבלוע לגימה של ויסקי. "אלה, את התקווה היחידה שלי." הפעם נימת קולו היתה ידידותית, כמעט כאילו הוא משתף אותה במזימה.
זעמה של אלה התעורר. מתח קשר קשרים בבטנה. אביה נוהג לצעוק כשרצונו אינו מתמלא מיד. אבל כשהוא מעמיד פנים שהוא לצדך, אז כבר ממש כדאי להתחיל להיזהר.
"אני מצטערת." היא נשכה את שפתה, להזכיר לעצמה שאין לה שום סיבה להתנצל. אבל קשה מאוד להיגמל ממנהגים. היא זקרה את סנטרה. "זה רעיון מטורף, ואפילו אם הוא לא היה מטורף, אני לא יכולה למלא את מקומה של פליסיטי. אני לא – "
"שטויות! ברור שאת לא מתקרבת בכלל ליופי של אחותך, אבל עם קצת שיפוצים והדרכה את תעני על הדרישות."
אלה זקפה את גבה. פעם, בעבר, ההתייחסויות הבלתי פוסקות לכל הדרכים שבהן היא אפילו לא מתקרבת לקרסולי אחותה הגדולה – ביופי, בחינניות, בקסם אישי, ביכולת לזרוק על עצמה כל בגד ולהיראות כמו מיליון דולר – היו העונש של חייה. אבל עכשיו היא כבר ידעה שיש בחיים הללו דברים חשובים יותר מאשר לנסות ללא תועלת לעמוד בציפיות שלו.
"עמדתי להגיד שאני בכלל לא מעוניינת להכיר אף אחד מהשותפים שלך לעסקים, ובטח לא להתחתן עם מישהו מהם."
אלה נרעדה. היא הצליחה להשתחרר, בנעוריה, מאביה הנורא, ומאז לא הביטה לאחור. האיש שאיתו אביה מעוניין לעשות עסקים כעת יהיה בוודאי מישהו מסוגו: אנוכי, תובעני, לא ישר. יצא לה כבר לפגוש בעבר את שותפיו לעסקים.
"אני בטוחה שאם תסביר לו את המצב, הוא כבר יבין." אלה קמה ממושבה על ספת העור הלבנה, לקחה את התיק שלה ותלתה אותו על כתפה, ופנתה לעבר הדלת.
"יבין?" קולו של אביה הצליף את המילה הזאת, מה שעצר את אלה במקומה. למרות מזגו הנפיץ, היא יכלה להישבע שזה היה הכי קרוב שהיא ראתה אותו להפגנת רגש כלשהו מזה שנים. אפילו כשאמהּ הלכה לעולמה, הוא הזיל רק דמעות תנין. "דונאטו סלאזר אינו מסוג האנשים שנוטים להבין. את לא קולטת עד כמה אני זקוק לו. אני הצעתי את הנישואים האלה כדי לחזק את קשרינו העסקיים, והוא ניאות לחשוב על זה." נימת קולו של אביה הבהירה לה איזה כבוד גדול זה עבורו. וזה מפיו של איש שראה את עצמו תמיד כזה שעומד בפסגת עולם העסקים וחיי החברה של סידני.
"אני זקוק לכסף של סלאזר. בלעדיו אני אתמוטט, ובקרוב מאוד. אפילו עם המימון שלו..." גילו ניכר פתאום בבירור, למרות כל הטיפולים שהוא עבר כדי להעלים את קמטי הגיל מעל מצחו. "אני צריך קשר אישי כדי לוודא את ביטחוני. קשר משפחתי." נימת קולו היתה קודרת, הבעת פניו מכוערת, ובעיניו עמד המבט הזומם, המוכר.
המחשבה על כך שהונו העצום של אביה יכול להיות בסכנה היה צריך להדהים אותה. אבל משום מה היא לא הופתעה בכלל. היה זה מטבעו לקחת סיכונים תמיד.
"אתה לא בוטח בו," אלה בהתה בו במיאוס, "ויחד עם זה אתה רוצה להשיא אותי לו?"
"הו, אל תתחסדי לי כל כך. את מזכירה לי את אמא שלך." שפתיו התרוממו בחיוך. "סלאזר יכול להעניק לאישה כל מה שניתן לקנות בכסף. עתידך יהיה מובטח עד סוף ימייך."
אלה לא אמרה דבר. היא ידעה מה אמא שלה היתה שווה, וגם שכסף לא יכול לקנות את הדברים היותר חשובים בחיים. אבל הדיון היה רק אקדמי. פאז העדיפה לברוח ולא לפגוש את סלאזר הזה, ולאלה לא היתה שום כוונה להקריב את עצמה על מזבח מזימותיו של אביה. חוץ מזה, לאליל העסקים המצליח הזה לא יהיה שום עניין בזה שיפילו עליו את בתו השנייה של רג' סנדרסון. הבת האפרורית והמשעממת, שממש עובדת לפרנסתה.
היא היתה בן-אדם רגיל לגמרי, אחות שבילתה את ימיה בעריכת ביקורי בית לאנשים חולים. לא היה שום קשר בינה לבין עולם התאגידים הנוצץ והמצליח. אלה שבה ופנתה לעבר דלת היציאה.
"ללא כספו של סלאזר אני אאבד הכול. העסק. הבית הזה. הכול. ואם אני אתרסק, מה לדעתך יקרה לאחים שלך?" הוא השתתק למשך די זמן כדי שהצינה המאיימת תחלחל במורד גבה של אלה.
"מאין יגיע הכסף ליוזמה העסקית החדשה של אחיך?" אי אפשר היה להחמיץ את הארס שנמהל בקולו. "זאת שחשובה כל כך לרוב עד שהוא זנח את העסק המשפחתי למענה. הכסף שמממן את אחותך, פליסיטי, ואת החבר שלה." הוא ממש התיז את המילה חבר כאילו ירק אותה.
אלה הסתובבה אליו בתנופה כשהדופק מפרפר בגרונה.
"זה הכסף של רוב, לא שלך."
הוא משך בכתפיו ומבטו החליק הצידה. "אני... הלוויתי חלק ממנו כדי לסגור פערים מסויימים." הוא חש כנראה בזעם הנבנה בתוכה, וקטע אותה לפני שעלה בידה לדבר. "אם אני נופל, הם נופלים ביחד איתי. "איך לדעתך הם יסתדרו כשייעלם להם המימון הדרוש להשלמת אתר הנופש שלהם?" ניצוץ של ניצחון נדלק בעיניו הבהירות של אביה.
זעם חסר תוחלת בער בתוכה. הוא גנב את כספו של רוב ועדיין הוא מצפה ממנה לעזור לו!
כמה אופייני לו לזהות את העובדה שרגשותיה כלפי אחיה ואחותה הם נקודת החולשה שלה – שאותה הוא יוכל לנצל.
היא הרגישה הקלה ממשית כשרוב ופאז הצליחו סוף-סוף להתנתק מהשפעתו הנאלחת של אביהם. במשך זמן ארוך מדי עלה בידו להרעיל את חייהם של ילדיו. אם הם יאבדו כעת את ההזדמנות לבנות משהו לעצמם... קרביה של אלה התכווצו בתוכה. רוב יצליח אולי להתגבר; הוא הפתיע והוכיח מאיזה חומר הוא עשוי כשהצליח לוותר על כל מה שהיה לאבא שלהם להציע לו. אבל פאז עשתה מעט כל כך למען עצמה. למרות חוסר הדאגה וקלות הדעת שאחותה הציגה תמיד, אלה ידעה שעמוק בתוכה מקונן ספק עצמי. מהלומה כזאת –
אלה מתחה את כתפיה, כמו נידון למוות המתייצב בפני כיתת היורים למרות שכל עצב בתוכה זעק במחאה.
"בסדר," היא פלטה בכעס. "אפגוש אותו."
אבל רק כדי להסביר לו שאחותה פליסיטי כבר אינה כלולה בהסכם העסקי הזה.
זה יהיה חד וחלק. איזה בן-אדם שפוי מצפה לנישואים כחלק מהשלמת עסקה?
"הנה היא, סוף-סוף." קולו של אביה הרעים בלבביות. "אני רוצה להציג בפניך את אלה, בתי."
במשך רגע אחד נוסף, היא עמדה והסתכלה איך השמש השוקעת הופכת את מפרץ סידני למראה צבועה בגווני ורוד ונחושת, ואז, תוך לקיחת נשימה מהירה ומחזקת, היא אילצה את עצמה להסתובב.
"אלה, יקירתי." ברכתו של אביה גרמה לה למצמץ בהפתעה. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הצמיד מילת חיבה לשם שלה. היא בהתה בו בלי מילים. בעבר הרחוק היא היתה מוכנה לתת הכול כדי לשמוע אותו מדבר עליה בהערכה ובשמחה.
הוא שב ודיבר. אלה שמעה את השם דונאטו סלאזר והדביקה על שפתיה חיוך. היא פנתה אל הגבר שניצב לצדו, הרימה את מבטה ואז נאלצה להרים אותו עוד יותר.
משהו הלם בכוח בתוכה, מהלומה שממש כמעט הפילה אותה מהרגליים בעקבות ההלם שנגרם לה ממילותיו של אביה.
האיש שלצד אביה לא מתאים בכלל לאחת המסיבות של רג'. זאת היתה המחשבה הראשונה שלה.
האירועים הללו התנהלו על הגבול שבין האופנתי להמוני. האיש הזה היה יותר מדי... מוגדר בשביל להיות אחד משני אלו. מאיתני הטבע היו המילים שריחפו בראשה.
יפה-תואר היתה מחשבה נוספת. אפילו הצלקת הדקיקה שנמתחה לאורך אחת מלחייו רק הדגישה בבהירות את יופיים של תווי פניו – וכלל לא הפחיתה מהם.
תווי פניו היו יפהפיים, כמו שצוק סלע הררי יפה, עם פסגתו מעוטרת השלג, מפתה לטפס עליו וגם טומן בחובו סכנות בעת ובעונה אחת. כמו שסערה בים יכולה להיות יפהפייה בעוצמתה ההרסנית.
וזה הוביל למחשבה השלישית, מסוכן.
מה שעשה את זה היה היעדר התנועה המוחלט שלו, המיקוד המלא שלו בעת שבחן אותה כמו שבוחנים אמבה מתחת לעדשת המיקרוסקופ. או העובדה שפניו הנוקשות והיפהפיות היו מורכבות מקווים אלכסוניים ומשטחים ישרים, בלי אף קימור או עיקול – למעט זה של פיו הצר, המושלם, שמשך את מבטה.
במהלך עבודתה היא ראתה שפתיים מתעקלות בחיוכים של אושר או הקלה, מתהדקות ונמתחות בכאב או ביגון. אבל אף פעם לא יצא לה לראות פה כזה שמרמז גם על חושניות וגם על אכזריות, כשכל הקמטים הקטנים שמסביבו מעידים רק על שליטה עצמית.
סכנה. זאת היתה האווירה שהוא השרה סביבו. בקרבתו נעשה האוויר עצמו סמיך ומלא חיים, אופף אותה, מושך אותה אליו.
הפה היפהפה והקשה הזה נע, ביטא מילים שאלה לא הצליחה לתפוס כיוון שמוחה נעשה מטושטש. ואז הוא התעקל בחיוך, ובבת אחת הכול האיץ את מהלכו, הדופק שלה, מחשבותיה, נשימתה.
"סליחה, לא קלטתי את זה."
"אמרתי שתענוג לפגוש אותך, מיס סנדרסון." השפתיים הללו שבו והתעקלו מעלה, אבל אלה ידעה בוודאות מוחלטת שתענוג לא היה מה שדונאטו סלאזר מרגיש.
היא קיבלה אישור לכך כשפגשה את עיניו, צוננות וכחולות כמו ג'ינס, מתחת לגבות שחורות שנמתחו כמו זוג כנפיים מורמות. מבטו היה בוחן ו... קצת כעוס?
"נעים להכיר גם אותך, מר סלאזר."
"מר, מיס, אין שום צורך להיות כה רשמיים." אביה דיבר, ואלה מעולם לא היתה כה אסירת תודה על נוכחותו. הוא נראה ממש בלתי מזיק בהשוואה לגבר שניצב לצדו. "תקרא לה אלה, דונאטו. אנחנו לא מקפידים פה יותר מדי על רשמיות."
האיש גבה הקומה הנהן, והיא אמרה לעצמה שהרעמה המושלמת של שערו השחור, החלק והכהה, לא בהקה בניצוץ השחור-כחול של כנף העורב. בדיוק כשם שלא היה באמת שמץ של שקע בקצה סנטרו. או התלקחות ניצוץ של הבנה במעמקי העיניים המדהימות הללו שלא הרפו ממנה לשנייה.
המחשבה על כך שאחד מחבריו של אביה יקרא אותה כמו ספר ויבין אותה לגמרי היתה בלתי נתפסת. היא לא השתלבה מעולם בעולמו של רג' סנדרסון. היא היתה גוזל הקוקייה בקן של משפחתו, בלתי מובנת ולא מעניינת.
"אלה." קולו של דונאטו סלאזר היה עמוק, עם הד שהרטיט את מעמקי גופה, הותיר אותה עם הרגשה משונה של ריקנות. "ואת צריכה אם כך לקרוא לי דונאטו."
אולי היה זה הניצוץ שבעיניו, ההתמתחות המרוצה של השפתיים הללו, או שהיא פשוט התגברה סוף-סוף על ההלם הראשוני שגרמה לה הפגישה איתו, אבל לפתע היא שבה להיות עצמה.
"זה נחמד מאוד מצדך... דונאטו." משהו הבהב בעיניו, ואלה חשה רטט של סיפוק. אז הוא אנושי, ככלות הכול. לרגע מהמם אחד הוא נראה לה גדול מהחיים.
"אני מבינה שאתה ממלבורן. אתה עומד להישאר לאורך זמן בסידני?"
"זה תלוי... " מבט מהיר חלף בינו לבין אביה, "בכמה וכמה דברים. אבל בינתיים אין לי שום תכניות לחזור למלבורן."
אלה הנהנה קלילות, כאילו התכניות הללו לא קשורות בכלל לנישואים עם בתו של רג' סנדרסון.
איך שלא יהיה, זה לא יקרה.
"בוא נקווה שמזג האוויר יישאר טוב לאורך כל השהות שלך. סידני היא עיר שתענוג לשהות בה כשהשמש זורחת." כאילו שהיא מבלה את כל ימיה ברביצה על סיפון סירת המנוע של אביה כשהיא לוגמת שמפניה או מתענגת על ארוחות צהריים ממושכות.
אלה הצמידה יד אל בטנה הריקה. פאז עזבה כמה שעות לפני המסיבה הזאת שהיתה לכבוד האיש שאיתו אביה רצה שהיא תתחתן, ורג' זימן את אלה ישר מהעבודה שלה. וכצפוי, למרות ששפע של אלכוהול זרם במסיבה, מגשי מזון לא נראו עד כה באופק.
"אה, מזג האוויר." נימת קולו של דונאטו היתה בלתי מפוענחת, עיניו רציניות לגמרי, ובכל זאת היא הבחינה בשמץ של שעשוע מתנשא שהתבטא בזיע קל של זווית פיו. "פתיח צפוי ומנומס לכל שיחה. את מתכוונת לספר לי כמה עדיף מזג האוויר כאן על פני מלבורן הרטובה וסחופת הרוחות?"
"זה לא עלה בדעתי," אלה העמידה פני מופתעת כדי להסתיר את זעפה. נמאס לה להיות מקור השעשוע של חבריו המתוחכמים של אבא שלה. שנים בתפקיד הברווזון המכוער הפכו אותה לנרגנת בכל פעם שהרגישה שמתנשאים עליה. "בני מלבורן באמת רגישים עד כדי כך בקשר לאקלים שלהם? הייתי בטוחה שאתם קשוחים יותר." היא התעלמה ממבטו הזועם של אביה. "אבל בבקשה, אתה מוזמן לבחור נושא שיחה אחר, ורצוי שיהיה מנומס."
משהו נצנץ בעיניו הבוחנות של דונאטו, ואלה הזדקפה במקומה.
"אלה, באמת – " החל אביה להגיד.
"לא, לא. אלה, אז נדבר על מזג האוויר." דונאטו אמר את שמה באיטיות, כאילו בחן את טעמו על לשונו. למרבה האבסורד, מאחר שהמבטא שלו היה אוסטרלי בדיוק כמו שלה, היא הצליחה לשמוע בו שמץ של נוכריות אקזוטית, פיסה של משהו לא מוכר, ולא צפוי ומפתה, בשם הקטן והפשוט שלה.
השערות סמרו על עורפה ולאורך זרועותיה.
היא קפצה את שפתיה לנוכח שטות שכזאת. אם די בשמיעת שמה הנאמר עם הניגון הנחמד הזה כדי לסחרר אותה לגמרי, מה יקרה כשהיא תצליח סוף-סוף לחסוך די כסף כדי להגשים את חלומה ולנסוע לטייל בדרום אמריקה?
"תגידי לי – " הוא נשען לעברה ואלה הבחינה בשמץ של ניחוח קפה מגרה, וריח של עור חמים של גבר, "מאחר שאת מתעניינת במזג האוויר, נראה לך שנוכל לצפות לאיזו סערה של קיץ מאוחר יותר היום. קצת רעמים וברקים אולי."
אלה העבירה את מבטה מאבא שלה, שהבעת פניו היתה קפואה ומאיימת, אל השמיים הבהירים, ומשם בחזרה אל דונאטו סלאזר עם הניצוץ הלא מוגדר בעיניו. הוא ידע עד כמה אביה מתוח בנוגע לפגישה הזאת, וזה כלל לא עניין אותו. אלה חשה שהיא נקרעת בין הערכה לכעס.
"הכול יכול לקרות בהינתן התנאים האטמוספריים הנכונים."
הוא הנהן. "האפשרות הזאת... מסעירה אותי במידה די מפתיעה." הוא לא זז ממקומו, אבל פתאום היתה לה הרגשה שהוא קרוב יותר, מתנשא מעליה בקומתו, למרות נעלי העקב השאולות שלה. היה נדמה לה שהאוויר נדחס ומתהדק סביבה. או שהיו אלה רק העצבים שלה?
אלה אמרה לעצמה שהתגובה הזאת שלה נבעה אך ורק מזה שבהתנשאה לגובה של מאה שבעים ושמונה סנטימטרים היא לא היתה רגילה להרגיש קטנה ליד גברים. זה לא היה קשור בכלל למחשבה שהגבר האפל, החזק ורב האון הזה נסער.
התמונה שהמילה הזאת הצליחה להעלות בדמיונה גרמה לנשימתה להיעצר. ממתי הדמיון שלה התחיל להיות כל כך ארוטי?
היה לה חשד נורא שהוא קורא את מחשבותיה. חמימות החלה להתפשט מתחת לעורה, לרוחב החזה שלה ובמעלה צווארה.
אולי היא כבר עובדת יותר מדי זמן עם חולים קשישים. כמה זמן חלף מאז הפעם האחרונה שהיא היתה בקרבתו של גבר שנמצא בשיא אונו, גבר שמבטו מתגרה בה, ולהימנע מלהגיב לקרבתו, ממש בעת שהיא מרגישה כבר איך היא נמסה בתוך תוכה?
"ספרי לי עוד," הוא אמר בחצי לחישה, וקולו היה כמו סירופ כהה ועשיר. "אילו תנאים אטמוספריים יובילו לחשמל באוויר?"
הוא משתעשע בה.
הוא הבחין בתגובתה המיידית, הנשית מאוד, אליו – ברעד הקל בבטנה, בהתרככות הזאת, וזה שעשע אותו. פניו היו כמעט חסרי כל הבעה, עד כמה שפנים כה חזקות ומיוחדות יכולות בכלל להיות. ועם זאת, היא ידעה. משהו שהיא לא יכלה לנקוב בשמו מחבר ביניהם.
"אין לי מושג," היא מיהרה להשיב. "אני לא מטאורולוגית."
"את מאכזבת אותי." מילותיו היו כמו משי, מבטו נעוץ בפניה ללא היסוס, כאילו היא איזה מוצג מעניין מאוד. "רוב האנשים שאני פוגש נוטים לדבר על דברים שהם בקיאים בהם."
"להשוויץ בידע שלהם, אתה מתכוון."
הוא משך בכתפיו. המשמעות היתה ברורה. אנשים מנסים לעורר את תשומת לבו. אביה התכוון לעשות את זה בדיוק עכשיו. הוא כחכך בגרונו ועמד לקטוע את השיחה שלא התפתחה בכלל לפי התכניות שלו.
"נראה לך שכדאי לי לנסות להרשים אותך?" שאלה אווילית. האיש הזה יכול להקים או להרוס את אבא שלה, ודרכו גם את שני אחיה. יכול להיות שהיא לא צריכה להרשים אותו, אבל ההגיון הפשוט אומר שגם לא כדאי לה להרגיז אותו.
ועם זאת, רוגז הוא בדיוק מה שהיא חשה, מסתחרר בדם שלה. רוגז ומשיכה. ומשהו שדומה לפחד. זה היה שילוב מסוכן מאוד.
"אני כן יכולה להגיד לך – " היא מיהרה לדבר כשאביה כבר פתח את פיו, "שמזג האוויר שלנו מגיע לעתים קרובות מהדרום."
"מהכיוון של מלבורן, את מתכוונת?" מבטו של דונאטו התמקד בה.
"בדיוק." היא זקרה עוד יותר את סנטרה, וסירבה להפנות את עיניה ממבטו הנוקב. "אז אם יש שינוי פתאומי באטמוספרה שמדרום לנו, איזו רוח חמה עזה לדוגמה, או חדירה של אוויר חם..." היא משכה כתפים. "מי יודע לאיזה מזג אוויר נורא זה עלול לגרום?"
"אלה – " קולו של אביה הבטיח לה עונש הולם, אך הוא נבלע בקול של פרץ צחוק פתאומי.
הצחוק הדהד סביבה, עמוק ונעים מאוד. עורה של אלה עקצץ ורטט, כאילו בתגובה לקול של רעם מתגלגל.
דונאטו סלאזר ניחן בצחוק נעים במידה מפתיעה בשביל מי שנראה כאילו היה יכול לגלם את התפקיד של נסיך האופל ללא שום מאמץ. הצרה היתה שהצחוק הלא צפוי, ההומור שנצץ בעיניו והחיוך הזה הפכו אותו למישהו הרבה יותר ידידותי למראה.
אצבעותיה דגדגו. היא רצתה – כל כך רצתה – לחפון את פניו ולגלות איזו תחושה תהיה ללסת המפוסלת הזאת ולעור השחום והעשיר הזה תחת מגע ידיה.
אלה העבירה את ידיה אל מאחורי גבה, שילבה אותן בכוח זו בזו, כמו איזו תלמידה בבית הספר.
היא נרעדה. תגובתה לאיש הזה היתה בהחלט לא ילדותית. לבה הלם בכוח מול צלעותיה, פיה נפער עד שהיא הבחינה בכך ומיהרה לסגור אותו. והתחושה הזאת שהיא נמסה הלכה והתפשטה בתוכה. בין רגליה היא הרגישה כמו גוש של חמאה חמימה.
אימה מילאה אותה, והיא כשלה אחורה ונעצרה רק כשצחוקו נקטע ומבטו פגש במבטה.
והנה זה שוב הופיע, הוודאות הזאת שהוא יודע מה היא הרגישה. ההבנה הזאת היתה צריכה להחריד אותה. אבל משום מה, זה היה כמעט... משחרר.
אלה מצמצה. כנראה הדמיון שלה עובד שעות נוספות. חוסר המזון מערפל לגמרי את הראש שלה.
היא לא הופכת לשלולית של תשוקה לוהטת אחרי חמש דקות של היכרות עם מי שזה לא יהיה.
היא לא יצרה איזה קשר מנטלי לא ברור עם האיש הלא מוכר הזה.
"אני מתנצל על התנהגותה של בתי." אביה שיפד אותה במבט צונן כקרח. "היא – "
"אין שום צורך בהתנצלויות." דונאטו עדיין לא התיק את מבטו ממנה. המבט היציב היה טיפה מפחיד. "יש לך בת מקסימה מאוד."
"מקסימה?" התיז רג' לפני שעלה בידו להתעשת במהירות. "כן, כמובן. היא מיוחדת בהחלט."
אלה היתה יכולה לחוש איזה שעשוע קודר לנוכח התיאור של אביה את בתו החריגה, אלמלא היתה המומה כל כך.
מקסימה?
מעולם, בכל ימי חייה, איש לא תיאר אותה כמקסימה. אם כי בעצם מעולם היא גם לא ניסתה להתנהג בגסות רוח מכוונת.
זה היה ערב של תקדימים. זה שאביה היה זקוק לה. התגובה הפיזית שלה לגבר הגבוה, הכהה והמסתורי הזה.
אם צפויות לה עוד הפתעות כאלה, אולי מוטב לה לחטוף איזה משקה כדי לייצב את עצביה.
"אתה בוודאי גאה מאוד בבת כה נבונה וישירה בדבריה."
"גאה? כן, כן, מובן שאני גאה בה." אביה היה חייב לשפר את יכולת המשחק שלו. בדרך כלל הוא היה שקרן מדופלם, אבל אלה לא ראתה אותו מעולם כל כך לחוץ, כל כך נואש.
"וגם יפהפייה."
אלה סובבה את ראשה בחדות לפגוש את המבט החודר הזה.
זה כבר בהחלט הרחיק לכת. היא עשתה כמיטב יכולתה, היא חיטטה במלתחתה הנטושה של אחותה כדי למצוא בה משהו שניתן ללבישה. היא לא היתה מוכנה להתייצב בפני קהל של אנשי חברה נוצצים כשהיא בבגדי העבודה שלה ובנעלי ההתעמלות שהיא נועלת בכל יום. אבל לא היו לה גם שום אשליות. פאז היא זאת שמסובבת ראשים. לא אלה.
"אתה לא צריך להתחנף אלי. ואני גם מעדיפה שלא ידברו עלי כאילו שאני בכלל לא כאן."
"אלה!" אביה נראה כאילו הוא עומד לחטוף שבץ. הסומק בפניו היה כה עז, ועיניו החיוורות בלטו לפני שהוא כיווץ אותן במבט זועם וממוקד. באמת שיהיה עליו לשנות את סגנון החיים שלו אם ברצונו להאריך ימים עד לשיבה טובה. כאילו שהוא יקשיב לה אם היא תגיד לו משהו כזה!
"אני מתנצל, אלה." קול הקטיפה הנמוך הזה גרם לרעד לעבור בבשרה. "לא התכוונתי בכלל להעליב."
"לא אתה זה שצריך להתנצל, דונאטו." אביה סגר את המרחק ביניהם וידו שנסגרה על זרועה קטעה את זרם הדם שלה. "אני חושב ש – "
"אני חושב," קטע אותו דונאטו, "שהגיע הזמן שתעזוב אותנו כבר כדי שנוכל להתוודע טוב יותר זה לזה."
אביה בהה לרגע. בדרך כלל הוא היה חלק כמו משי, מקסים ומהיר בתגובותיו. לראות אותו כל כך אבוד ומתקשה היה בגדר חידוש מבחינתה. בעבר זה היה יכול להסב לאלה הנאה, אבל ברגע זה, צינה מחצה את עמוד השדרה שלה.
מי זה האיש הזה שביכולתו להפחיד אותו עד כדי כך?
"כמובן, כמובן." אביה העלה על פניו חיוך חושף שיניים. "אתם שניכם צריכים להתוודע טוב יותר זה לזה. אני אניח לכם לעשות בדיוק את זה." ואחרי צביטה אחרונה של אזהרה לזרוע שלה, הוא עזב אותה והתרחק כאילו לא אכפת לו שום דבר.
אלה עקבה אחריו במבטה. מגוחך, היא נתקפה רצון לקרוא לו שיחזור. כאילו שהיא לא השתדלה להימנע מקרבתו במשך רוב ימי חייה. כאילו הוא בכלל אבא מהסוג שיגונן עליה.
כי הוודאות המוחלטת שגרמה לשריריה להידרך הזהירה אותה שהיא אכן זקוקה להגנה.
היא הסתובבה בבת אחת, מבטה הורם עד ש – הנה זה שוב – חושיה התבלבלו ותחושת המתיחות הזאת חזרה כשמבטה ננעל במבטו של דונאטו סלאזר.
זוויות שפתיו התרוממו בחיוך שחדר ללבה, הטיח אותו בכוח בצלעותיה וגרם לו להתחבט כמו דג ברשת. נשימתה הואצה כשכל דבר בתוכה שהיה נשי הגיב בעוצמה לכריזמה הסופר-גברית שלו.
ועם זאת, עיניו לא הראו שום התרככות. מבטו העמיק לחדור אל תוכה ומצא אותה לקויה.
