"ג'יג'י, רדי משם. את תשברי את מפרקתך!"
בגובה שני מטרים באוויר, כשהיא אוחזת במסך הבמה בין בהונות רגליה המתוחות ומשתמשת בזרועותיה הדקות והשריריות כדי להניף את עצמה מעלה, התעלמה ג'יג'י מההערה וטיפסה במהירות על המסך לאורך אקווריום בגובה ארבעה מטרים. זה היה אותו אקווריום שבו היא תשחה בלילה, לבושה רק בחוטיני דקיק ומחייכת, עם שני נחשי פיתון מנומנמים: ג'ק ועדנה. כלומר אם לא יפטרו אותה קודם לכן.
הסולם שהיה יכול להקל עליה היה מקופל בקרבת מקום, אך היא היתה רגילה להחליק על חבלים. היא עשתה זאת מאז שהיתה בת תשע בקרקס של אביה. בהשוואה לכך היו מסכי הקטיפה משחק ילדים.
עכשיו אל החלק הקשה. היא נאחזה ביד אחת בצד האקווריום והעבירה רגל אחת אל הצד השני, רכבה על השפה וייצבה את עצמה.
אנחה ברורה נשמעה למטה.
כשסוזי צעקה, "כיתאב נמצא בבנין – בחזית, משמאל לבמה," פרצה מהומת אלוהים. בשעה שהנערות האחרות הוציאו שפתונים והרימו את רצועות חזיותיהן, בחנה ג'יג'י את האקווריום, וכשזכרה כמה מרשים המראה מלמעלה, לא היססה.
וסוזי צדקה לחלוטין. למטה, בין השולחנות והכיסאות הריקים, שקוע בשיחה עם הנהלת התיאטרון, היה האדם שאחז בידיו החזקות את עתידן, מוקף בפמליית בריונים.
ג'יג'י צמצמה את עיניה למראה הבריונים הללו. היא הניחה שכשאתה האדם השנוא ביותר בפריז מוטב שיהיו לך שומרים.
לא שהוא נראה כמי שזקוק להם. גבו היה מופנה אל הבמה, אך היא הבינה שזרועותיו שלובות משום שחולצתו הכחולה הכהה היתה צמודה לזוג כתפיים רחבות וחזקות ולגוף מפוסל כמותן.
הגבר נראה כאילו הוא שבר למחייתו לבנים בפטיש עץ, לא כבעל קברטים.
"ג'יג'י, ג'יג'י, ספרי לנו מה את יכולה לראות? איך הוא נראה?"
גדול, חסון ובנוי לניפוץ רהיטים.
ואז הוא הסתובב.
ג'יג'י קפאה במקומה. היא ראתה באינטרנט תמונות שלו, אך הוא לא נראה כך. לא, התמונות לא הראו את החלק הזה... החלק של זה עתה ירדתי מספינה במסע אל הקוטב במאה התשע עשרה, שבו גררתי ספינות ושברתי בידיי החשופות קרח צף.
זקן כהה ופרוע כשיער ראשו טשטש מעט את החלק התחתון של פניו, אך גם ממרחק כזה מבנה עצמותיו החזק, עצמות לחייו הגבוהות, אפו הארוך הישר ועיניו העמוקות העזות גרמו לו להיראות משגע ככוכב קולנוע קלאסי. שערו השחור כדיו, העבה, המבריק והגלי, היה ארוך כל כך, שהוא הסיט קווצה ממנו מאחורי אוזניו.
הוא נראה חסון ורעב וזקוק לאילוף – ומדוע הדבר היתרגם למודעות נרעדת בגופה, זו לא היתה שאלה שג'יג'י רצתה לבחון באותו רגע, בעודה מתנודדת, נאחזת בצד האקווריום.
לא כשהיה עליה לדבר איתו ולגרום לו להקשיב.
הוא לא יקשיב. הוא נראה כאילו הוא יטרוף אותה.
חוש ההגנה העצמית אמר לג'יג'י שנערה חכמה היתה מחליקה במורד המסך ועוסקת בענייניה.
"מה קורה?" קראה לולו, שגם היא בהחלט לא היתה מסוגלת לעסוק בענייניה, משום שהיא טיפסה על רמקול תחתון ומשכה בקרסולה של ג'יג'י.
"איני יודעת," השיבה ג'יג'י. "תני לי רגע – והפסיקי למשוך אותי, לולו לה-שיי, או שאפול."
לולו הרפתה ממנה, נזופה, אך למטה נשמע נהם של מחאה.
"את לא קוף, ג'י. רדי!"
"היא חושבת שהיא עשויה גומי. אם תפלי, ג'יג'י, את לא תנתרי חזרה מעלה!"
"ג'יג'י, ספרי לנו מה את יכולה ממש לראות! זה באמת הוא?"
"האם הוא משגע כמו בכל התמונות?"
ג'יג'י גלגלה את עיניה. לולו לפחות הבינה שהגבר הזה לא התכוון להתייחס ברצינות לזכיותיו, אבל הנערות האחרות – טיפשות מסכנות – לא ראו זאת כך. הן הגיבו כולן באמונה שבחור עשיר שזקוק לבידור יחטוף לו רקדנית בת מזל ויסחף אותה לחיים של קניות ללא הגבלה.
בשל הרעש, קרוב לוודאי, הביט כיתאב מעלה.
תשומת לבו נורתה אל האקווריום במהירות רבה כל כך שבקושי היה לה זמן לחשוב. אין ספק שהיה מאוחר מדי למשוך את עצמה חזרה אל מאחורי המסך.
מבטו התרכז בה.
זה היה כאילו היא הוטחה בעוצמה אל חפץ נע. באוזניה של ג'יג'י נשמע זמזום, ונדמה היה ששיווי משקלה לא היה בטוח כמו רגע קודם לכן.
היא פלטה קול קטן של פחד כשבטנה החליקה מעט ממקום אחיזתה על האקווריום.
עכשיו הוא הביט בה, כאילו היא היתה הדבר שאותו הוא בא לראות.
ג'יג'י החליקה עוד סנטימטר והתאמצה למשוך את עצמה.
ואז קרו שני דברים בעת ובעונה אחת.
הוא הזעיף את פניו, ולולו משכה בקרסולה בכוח כפול.
ג'יג'י ידעה בדיוק באיזה רגע היא איבדה את שיווי המשקל משום שלא היה דבר שהיא היתה יכולה לעשות כדי להציל את עצמה, מלבד להתכונן לנפילה. והיא נפלה בהתנשפות קלה.
