גלגול כפול

1

להקים־להקים חגו הציפורים הנודדות ברקיע הכחול העמוק, מרעידות את היקום בקולן המאיים. זה היה סוף חודש פברואר של אותה שנה ארורה, ועננים קלים, אפורים־לבנים, כיסו פה ושם את השמים החורפיים, הקרירים. קולם הצרוד של העגורים, החסידות ושאר הציפורים הנודדות לא נתן מנוח לאיש. כאילו באו בכוונה תחילה להשתתף בצערה ובאבלה של נדא המסכנה, שלא מכבר פתחה במסע רחב של נדודים וחיפושים אחר בנה שאמי, שנעדר זה חודשים רבים, אבד לה ואיננו. והיא עדיין לא מצאה כל זכר ממנו.
היא ישבה על אחד הסלעים הלבנים והשטוחים מול בית הקברות של הכפר וביכתה אותו, לבדה. לא היה אדם אחד בכפר נורין שלא יצא וחיפש אחר הבן הנעדר במשך תקופה ארוכה, בסביבתו של הכפר ואפילו בשדות ובמטעים של הכפרים השכנים. לא נשארה אבן שלא הפכוה צעירי הכפר בחיפושם אחר חברם, קוראים בכאב ובקולי־קולות בשמו. גברים, ילדים וצעירים, אפילו נשים וצעירות שהעריצוהו, אהבוהו והתגאו בו, כולם שוטטו ימים ארוכים בשדות, בפרדסים ובכרמים הסובבים את כפרם, חיפשו בבארות, במערות, בגבעות ובוואדיות במאמץ עילאי וקדחתני, אולי ימצאו ולו רמז לגורלו של שאמי. אך לשווא.
הוא נעלם כאילו פערה הארץ את פיה ובלעתו. היעלמותו היתה חידה שאיש לא ידע את פתרונה. כולם היו טרודים בניסיון להבין לאן נעלמו עקבותיו של גבר הגברים, החמוד והנאה מכולם, חביבם, בן כפרם.
העננים צמצמו פערים, כחיילים בשדה המערכה, והשמים הקדירו. הרי היה זה חודש פברואר, שיאה של עונת הגשמים. ובחודש זה, אומרים זקני הכפר, אין לבטוח, כי אין בו יציבות: פעם הוא קיצי ופעם חורפי שבחורפיים, והוא עלול לשנות את מזגו תוך רגעים ספורים.
פתאום החלה נושבת רוח קרירה. כעבור זמן החלו טיפות גשם ברכה לרדת בקלילות. זהו מזגה של הארץ. הציפורים המשיכו במחוגן, וקולן הצרוד הוסיף להטריד ולקרוע את שלוות היקום, כאילו באו לספר סודות כמוסים לאישה שישבה על הסלע הלבן. היא בהתה בהן ובדרכן בשמים ודמעות זלגו על לחייה, נמהלות בטיפות הגשם הקל. היא קיוותה שיש להן, לציפורים הללו, איזו בשורה לה ולנפשה ההומייה. שירתן קרעה את לבה. איש אינו יכול לתרגם את מנגינתן ולגלות מה מסתתר מאחורי צרידותן, חשבה נדא הבוכייה לעצמה והחלה מקוננת בנעימת קול תבוסתנית ובתחינות כלפי הציפורים, כמפצירה בהן שיגלו לה משהו על שאמי, על מקום הימצאו וסוד היעלמו. והציפורים הצרודות, כדרכן של ציפורים, כאילו יד מכוונת אותן מהשמים וכאילו שמעו את תחינותיה של האישה הרטובה קמעה שישבה על הסלע הלבן, חגו מעליה. להק אחד הנמיך טוס ועף ממש מעל ראשה, מגביר את קול קריאותיו. הציפורים כמעט נגעו בה ובאמירי העצים הגבוהים שלידה, ואט־אט נעלמו שוב כלפי מעלה והדרימו, וקולן הלך ונבלע אל על, אל השמים הגבוהים, אל מעבר לעננים הלבנים.
השעה כבר היתה שלוש אחר הצהריים, ולנדא לא נשאר אלא לאסוף את קצות מלבושיה השחורים, המסורתיים, לנגב את לחייה ואת עיניה האדומות והבוכיות ולהסתלק מהמקום במפח נפש. יום נוסף של חיפושים, נדודים ורעב עבר חלף לו. היקום עמד להחשיך. היא קמה מעל הסלע ובכבדות גררה את רגליה והסתלקה מבית הקברות של הכפר לכיוון ביתה, בית העניים.