פתיחה
"את אנגליה?" נעמי התבוננה מעברו השני של שולחן מבריק וגדול, בשעה שסבסטיאן דרז'אבין עלעל באדישות בקורות החיים שלה.
בהרגשתה, גמלה ההחלטה בליבו שהיא לא התקבלה לעבודה, החליטה נעמי. אז עכשיו נותר רק לסיים כדי לצאת ידי חובה.
אך היא לא ידעה שסבסטיאן מעולם לא יוצא ידי חובה.
גינונים חברתיים אינם נוגעים לו.
"נולדתי כאן ואבי גר כאן, בניו יורק," השיבה נעמי. "ככה שאני חוקית..."
"לא לכך התכוונתי." הוא הניד בראשו. "אני לא חובב גדול של ביורוקרטיה. המבטא שלך סקרן אותי. מתי הגעת הנה?" הוא המשיך לסקור את קורות חייה והזעיף פנים בשעה שנעמי השיבה.
"לפני שנים עשר ימים."
"את שוהה בהוסטל?" הוא שאל.
"רק עד שאמצא היכן לגור, למרות שזה קשה מכפי שחשבתי."
הוא נשא את מבטו והבחין בסומק בלחייה – היא החלה להסמיק מהרגע שהוא קרא בשמה, או שמא פניה היו אדמומיות תמיד?
"חשבתי שאמרת שאביך גר ב –"
"אשתו ילדה לא מזמן," קטעה אותו נעמי.
"אם כך, אינני מאשים אותך."
"סליחה?"
גופו התקשה.
זו היתה הפעם השלישית שהיא ביקשה סליחה.
"אם יש תינוק צווחני, אני לא מאשים אותך שאינך רוצה לגור שם."
נעמי לא השיבה, אך בליעת הרוק והמצמוץ בעיניה סיפרו לו כי ייתכן מאוד שהוא טעה בהערכתו – שאביה הוא זה שלא רצה שנעמי תגור עמם.
הוא עמד לבשר לה שהם מבזבזים האחד את זמנו של השני. סבסטיאן איננו בעניין של רגשות. הוא בעניין של מחשבים. וגם של ספרים. אבל לא אנשים.
לא היה טעם לגרור את זה, ולכן הוא החליט לומר לה שזה לא יעבוד ביניהם; שהיא לעולם לא תוכל לשמש כעוזרת האישית שלו.
ואם היא תשאל, הוא גם יסביר לה מדוע.
נעמי ג'ונסון ניחנה באישיות מתנצלת שעלתה לסב על העצבים.
אחת מהמילים האחרונות באנגלית שהוא למד היתה 'סליחה', והוא השתמש בה לעתים נדירות בלבד.
נעמי הספיקה לבקש סליחה פעמיים, עוד לפני שהתמקמה במושבה.
היא ביקשה סליחה כאשר ניגשה אל הקבלה עם כניסתה אל המשרד, ובזמן שחיכתה היא הפילה את כוס הקפה שלה לרצפה. ואז, בעודה מתמקמת בכיסא שבמשרדו היוקרתי בשדרה החמישית, הוא ביקש לדעת איך עבר עליה הבוקר. נעמי לא הבינה לפשר דבריו, ולכן שוב ביקשה 'סליחה'.
"לא משנה," הוא השיב בעצבנות.
ועכשיו היא שוב ביקשה סליחה.
"אני לא חושב שזה יעבוד," אמר סב.
"מר דרז'אבין –"
"סב," הוא קטע אותה. "אינני מורה בבית הספר." הוא נשא את מבטו אל עיניה החומות והרציניות, ובעודו מבחין במצמוצה המהיר, הוא נסוג מעט מהחלטתו הנוקשה. היא – נעמי – בוודאי עשתה מאמץ רב כדי להגיע לריאיון היום.
ההוסטל שבו שהתה היה חור, אך בכל זאת היא הגיעה בחליפה הדורה. היא היתה הדוקה מדי, היא חשבה, בעודה מבחינה בחמוקיה. שערה החום הכהה היה משוך לאחור בחוזקה, והיא נראתה כמו...
היא לא הצליחה לשים על זה את האצבע.
היא הזכירה לו משהו, או ליתר דיוק, מישהי.
הוא לא היה מעוניין לבחון זאת לעומק, אך הוא פשוט החליט שאין טעם לנהוג בה באכזריות.
"תראי, נעמי, אין ספק שאת מוכשרת ושיחסית לבת עשרים וחמש צברת ניסיון רב ואת עושה רושם טוב, אבל..." הוא בחן את בליעת הרוק המתוחה שלה ומצא את עצמו רוצה לנהוג בה בעדינות. "יש לך רשימה ארוכה של תחביבים – קריאה, רכיבה על סוסים, בלט, תיאטרון... ועוד. העניין הוא שלעוזרת האישית שלי יכול להיות תחביב אחד בלבד – אני."
"פליסיטי כבר הסבירה לי את זה," אמרה נעמי. הריאיון הראשון שלה עם העוזרת האישית הנוכחית שלו היה יסודי מספיק בכדי להבהיר לנעמי שמדובר בתפקיד תובעני. כישוריו של סבסטיאן דז'ארבין באבטחת מחשבים היו מבוקשים ברחבי העולם כולו. מלבד עומס עבודה בלתי אפשרי, הוא היה נער שעשועים עשיר ועסוק, שבבעלותו גם מטוס פרטי ומסוק.
כן, נאמר לה בדיוק מה התפקיד ידרוש ממנה. הוא שחצן, נטול רגשות, מעביד בפרך, אך הוא משלם יפה בעד תשומת לב למשימה.
בעד תשומת לב אליו.
מטון דיבורה המריר של פליסיטי, נעמי הבינה שייתכן שמאחורי עזיבתה יש סיבה אישית יותר.
"ובכל זאת." סב הניח את קורות החיים שלה על השולחן ובזאת, היתה נעמי בטוחה, עמד לשים קץ לריאיון ולשלוח אותה לדרכה.
"האם זה יעזור אם אספר לך ששיקרתי בקורות החיים שלי?"
"נראה שלא." במקום לעמוד, הוא נשען לאחור בכיסאו. "תמשיכי."
"טוב, אני באמת אוהבת בלט ותיאטרון, אבל לא הייתי מגדירה אותם כתחביבים שלי, ולא רכבתי על סוס מאז גיל ארבע עשרה..."
"ומה לגבי קריאה?"
"אני אקרא במיטה."
סב פצה את פיו כדי לומר משהו, אך לבסוף החליט לוותר, ברוב חוכמתו.
אלוהים, הוא יכול היה להגיב לדבריה בצורה לא כל כך נאותה... אין ספק שהעלמה הנבוכה הבחינה בהזדמנות שהעניקה לו, מפני שבדיוק ברגע שלחייה החלו להחוויר, ברגע שהיא דיברה הן שוב נצבעו באדום.
"טוב, אני לא קובע מה תעשי במיטה," אמר סב, ושוב היסס, מפני שהוא לא היה מתנגד לעשות זאת...
הוא עשה פניית פרסה מילולית חדה. "אני מזהיר אותך – אם אציע לך את התפקיד, רוב שעות הערות שלך יוקדשו אלי. את תעבירי את זמנך במחשב או בטלפון, בארגון החיים שלי. אפילו לא יהיה לך זמן לקרוא את ההורוסקופ, מפני שקודם כל תיאלצי לקרוא את שלי."
"אני לא מאמינה בזה."
"אני מתערב שאת בכל זאת קוראת, נכון?"
"זה רלוונטי?"
היא היתה קשוחה יותר מכפי שנראתה תחילה.
סב שלח בה מבט נוקב, בקושי מבחין בשפתיה הבשרניות ובלחייה העגלגלות, בשעה שעיניו החומות העמוקות שאבו אותו פנימה.
ובעקבות המבט הזה, נעמי בחנה מחדש את רצונה בתפקיד – ימי עבודה של שתים עשרה עד שמונה עשרה שעות לא הפחידו אותה, לפחות לא כמו האדם שעבורו היא אמורה לעבוד.
"אני רואה שאת מאורסת." סב בחן את הטבעת על אצבעה.
שוב, שאלה נעמי,"האם זה רלוונטי?"
"האמת היא שכן," השיב סב. "מפני שהארוס שלך חייב להיות האדם המתחשב ביותר בעולם, כדי שיוכל לשאת את הדרישות שלי ממך."
"טוב, הארוס שלי לא נמצא איתי כאן בניו יורק, אבל..." נעמי היססה לרגע ואז החליטה שלא, אפילו אם בדרך נס הוא יציע לה את התפקיד, היא תסרב.
לפני שתים עשרה דקות עולמה היה סבוך אך מאורגן.
ובכן, אולי לא מאורגן, כי היא הגיעה לניו יורק לפני שנים עשר יום.
לפני שתים עשרה דקות היא שלחה לאביה הודעה והציעה שייפגשו לארוחת צהריים לאחר הריאיון.
היא בדיוק החזירה את הטלפון לתיק והלכה לשתות מים, כאשר סבסטיאן דרז'אבין יצא ממשרדו וקרא בשמה.
"נעמי."
הוא היה יפה.
פשוט ככה.
שיער כהה, עור חיוור, בעל רגליים ארוכות. ולמרות חליפתו המהודרת, עם שערו וזיפיו הפרועים, הוא נראה יותר כמו מישהו שיצא ממועדון לילה או מקזינו בחמש בבוקר.
עניבתו היתה משוחררת, עיניו האפורות-שחורות היו מצועפות מעט והוא לא חייך אליה, אלא פשוט החווה בראשו לעבר משרדו, וזיכרון עמום ולא קשור עלה בתודעתה – היא נזכרה בפעם שקבעה תור אצל הרופאה הקבועה שלה וגילתה שמחכה לה רופא מחליף חתיך מהסרטים.
מרוב הלם, נעמי החליטה לוותר על הבדיקה המעמיקה, ובמקום זאת ביקשה חיסון נגד שפעת. וגם הפעם היא היתה המומה כאשר סבסטיאן יצא ממשרדו. היא נעשתה מתוחה והפילה את הכוס שלה. כאשר הוא שאל, במבטא רוסי עמוק, לגבי היום שעבר עליה, היא היתה כל כך מהופנטת, שבקושי שמעה אותו.
עם כל שאלה ושאלה, הוא הלך ונעשה מושך יותר.
עם כל הברה שביטא, היא תהתה האם ייתכן שהכיסא שלה פועל על סוללות. איכשהו אפילו רשימת התחביבים שלה הובילה אותה למיטה, וכעת כל מה שנעמי רצתה זה לקום ולהסתלק משם.
אני אישה מאורסת, היא רצתה לומר. איך אתה מעז לעורר בי תחושות כאלה?
לא, היא לא מעוניינת בתפקיד.
"את לא דוברת שפה נוספת?" שאל סב.
"לא," נעמי הנידה בראשה.
"בכלל לא?"
"בכלל לא," אמרה נעמי.
הוא פשוט נעץ בה מבט.
"את יודעת," אמר סב לבסוף, "האנגלים האלה משוגעים."
"סליחה?"
"זאת אומרת, העולם דובר האנגלית."
"אה."
"הם מסתמכים על אחרים הדוברים את שפתם."
"כמה שפות אתה דובר?" שאלה נעמי.
"חמש."
יופי, חשבה לעצמה נעמי. לא התקבלתי לעבודה.
"ובכל זאת, בהתחשב בכך שרוב האנשים דוברים אנגלית," אמר סב. "אני בטוח שנוכל להסתדר."
הצילו.
"אני רק רוצה להבהיר שאגור בניו יורק למשך שנה," אמרה נעמי, בניסיון לשכנע אותו לסגת, אך הוא פשוט משך בכתפיו.
"גם ככה לא תצליחי לשרוד עד אז. אני לא חושב שאי פעם היתה לי עוזרת שהחזיקה יותר מחצי שנה. שלושה חודשים..." הוא חישב. "כן, אני חושב שאת תשרדי שלושה חודשים בערך, למרות שאקווה ליותר."
"תראה..." נעמי הבזיקה אליו חיוך. "אני לא רוצה לבזבז את זמנך. למרות שהעוזרת שלך הבהירה שמדובר בשעות תובעניות, לא ידעתי שעד כדי כך. אני אוהבת את סופי השבוע שלי..." היא חייכה אליו שוב, והוא נותר אדיש. "האמת שהגעתי כדי להכיר את אבי יותר טוב, ולכן – "
"את לא תעבדי בסופי שבוע." סב צלח את המכשול. "אלא אם כן נהיה מחוץ לארץ."
"ובנוסף," הוסיפה נעמי, רק כדי לוודאי שלא ישכור אותה לעבודה, "אין לי ממש ניסיון בתחום שלך."
"ניסיון בתחום שלי?" סבסטיאן הזעיף פנים וידע בדיוק למה כוונתה, אך הוא נהנה להתבונן בה נלחצת. "אני לא חקלאי."
"התכוונתי שאני לא ממש מבינה באבטחת מחשבים."
"אחרת היינו יריבים."
היא קמה והושיטה את ידה.
"אני מצטערת, אני –"
"המשרה כוללת דירה המשקיפה על סנטרל פארק. טוב, ברגע שפליסיטי תעזוב. היא נחמדה..." הוא הרהר. "טוב, אני אוהב לגור שם."
"אנחנו נגור באותו הבניין?"
זה רק הולך ונעשה גרוע יותר!
"זה בניין ענקי. אל דאגה, אני לא אבוא לבקש ממך סוכר. זה נוח אם צריך לקיים פגישות מוקדם בבוקר או מאוחר בערב. וזה חוסך לי זמן על נסיעות, מהן לא חסר. המגורים באותו הבניין חוסכים לי עשר דקות, מפני שאני לא צריך לאסוף אותך ממקום אחר, וגם יש מנחת מסוקים." ואז הוא סיפר לה על תקציב הביגוד שתקבל, מה שהיה אמור לשמח אותה כהוגן.
"לא, באמת..."
נעמי רצתה את חייה בחזרה.
היא רצתה עולם שבו היא לא פגשה בגבר הזה מעודה. אבל עכשיו סב רצה אותה.
היא היתה עסיסית כמו פרי אסור, ואלוהים, כמה שהוא אוהב את המילה 'לא'. הוא ראה בה מכשול קשה אותו יש לעקוף או להעלים.
מכשול שמחדיר בו מוטיבציה אדירה.
"תודה על זמנך," אמרה נעמי, עדיין מושיטה את ידה. אך הוא לא הגיב.
"סליחה," היא אמרה שוב, רק שהפעם הוא נותר אדיש לכך. הוא פשוט ישב בדממה והתבונן בה יוצאת.
הוא הרים את קורות החיים הבאים ועיין בהם.
איזה שעמום, חשב לעצמו סב, מחשבותיו עדיין נתונות לנערה עם העיניים החומות, הנוגות.
עיני כלבלב חומות.
כמו כלבלב שמצפה שיגרשו אותו, אך מייחל לאהבה.
אך הוא לא זקוק לכלבלב משוטט.
הוא יצא לקרוא לעמנואל.
חדר ההמתנה היה ריק מאדם.
"פליסיטי..." הוא קרא אל העוזרת שלו, אך גם כיסאה היה ריק.
והתיק שלה נעלם.
היא השאירה לו הודעת פרידה על גבי צג המחשב.
זייפתי את זה!!!
"אין מצב." סב חייך, אך חיוכו נעלם ברגע שהמעלית נפתחה ועמנואל, כפי הנראה, החל להתקדם לעברו.
"אני מתנצל על האיחור, מר דז'ארבין..."
סב הזעיף פנים. הוא זיהה אותו. כן, הוא ראיין את עמנואל לפני כמה שנים, ועכשיו הוא חזר לסיבוב שני.
והוא איחר בחמש דקות.
"זה לא הרושם הראשוני הכי מוצלח," אמר סב.
"אני יודע, אבל –"
"בוא לא נבזבז זמן יקר."
"אבל...!"
סב לא חיכה לשמוע את תירוציו. הוא פשוט חזר למשרדו, שם קלט את שאריות ניחוחה הפרחוני של נעמי ג'ונסון. לאחר שגמל בדעתו, סב הרים את שפופרת הטלפון.
נעמי בדיוק בדקה את הטלפון שלה כאשר הוא צלצל, ובהתחשב בהודעה ששלחה לאביה, היא הניחה שהוא מתקשר אליה. הוא התרשם מאוד כאשר היא סיפרה לו על הריאיון אצל סבסטיאן. אולי הוא התקשר כדי לשאול אותה איך הלך?
"היי, אבא, אני בדיוק –"
קולה נשמע משתפך ודביק, ממש לא כפי שדיברה איתו, חשב סב. "זה לא אביך. זה סב."
"אה."
הוא שמע את טון האכזבה בקולה, חוויה חדשה עבור סב – שבדרך כלל נשים יעשו הכול כדי לשמוע ממנו. "הבוס שלך."
"סליחה?"
"חה!" אמר סב. "נצטרך לעבוד על זה. ברכותיי, נעמי, התקבלת לעבודה."
נעמי עמדה באולם הכניסה וידעה שעליה לשים קץ לשיחה.
פשוט לנתק ולברוח משם כאילו אין מחר.
"חשבתי שהבהרתי – " ניסתה נעמי, אך סב קטע את דבריה.
"מה אם אשפר את העסקה ואציע לך ביקורי מולדת תלת חודשיים באנגליה? אני בעצמי אמור לטוס לשם בנובמבר, לביקור פרטי. תוכלי לקבל שבועיים חופש. אני בטוח שארוסך ישמח לראות אותך."
נעמי בלעה רוק והזעיפה פנים נוכח שאלתו הבאה.
"מדוע הוא לא הצטרף אלייך?"
"סליחה?"
"לניו יורק," אמר סב. "מדוע הגעת לבד?"
"אנחנו סומכים זה על זה..." קולה נשמע צווחני מפני שלמרבה הפלא, באותו הרגע, נעמי לא סמכה על עצמה.
"לא דיברתי על זה, אני פשוט סקרן לדעת מדוע הוא לא הצטרף אלייך."
הוא היה כמטר סיכות הננעץ בעורה. שאלתו היתה שאלה שנעמי שאלה את עצמה שוב ושוב.
"יש לו עבודה חשובה."
"גם לי," אמר סב, ואז החליט שאין לכך חשיבות. ארוס, ועוד ארוס נעדר, כלל לא רלוונטי עבורו, ולכן הוא מחק את ארוסה מהקובץ בתודעתו ששמו נעמי ג'ונסון.
לא רלוונטי.
"בואי לעבוד בשבילי, נעמי," אמר סב, ונעמי עצמה את עיניה ופקחה אותן, אך עדיין הרגישה סחרחורת. היא התקשתה לנשום נוכח צליל קולו העמוק.
"אז עשינו עסק?" שאל סב.
היא משחקת באש, הבינה נעמי, אך מצד שני היתה זו אש שנבעה מבפנים, והיא הטילה ספק בכך שגבר כמו סבסטיאן מתלהט כרגע נוכח המחשבה עליה.
יהיה עליה פשוט לשמור את רגשותיה האישיים לעצמה, והיא יודעת כיצד לעשות זאת.
אחרי הכול, היא עשתה זאת במשך מרבית עשרים וחמש השנים האחרונות.
היא שקלה לספר לאביה על המשרה היוקרתית שתפסה, כך שאולי, סוף כל סוף, היא תבחין בניצוץ של אישור בעיניו.
ייתכן שתהיה זו ההתחלה החדשה לה הם זקוקים.
"נעמי," דחק בה סב. "עשינו עסק או לא?"
"עשינו עסק," השיבה נעמי. "מתי אני מתחילה?"
היא קיוותה שבעוד חודש, או שבועיים.
או אפילו ביום שני.
היא פשוט רצתה קצת זמן לנקות את הראש, לפני שתפגוש בו שוב, אולם אז שוב נשמע קולו העמוק.
"תסתובבי ותחזרי למעלית," השיב סב ואז, כמו מגיש בשעשועון, הוא הפעיל את שעון העצר של חייה. "הזמן שלך איתי מתחיל עכשיו."
