"התינשאי לי?"
נדמה שהשאלה ניתרה מהקירות והדהדה בחדר בעוד מרגריט פררס לוטשת מבט המום בפניו של הגבר ששאל את השאלה – מאהבה, ליאונידס מרקאיוס.
הוא הסתכל עליה כשחצי חיוך קלוש על שפתיו, גבותיו מורמות קמעה. בידו הוא החזיק קופסת קטיפה שחורה קטנה, ויהלום הסוליטר של מי יודע כמה קראט שבתוכה התנוצץ בתחכום שקט.
"מרגו?"
קולו התנגן, הקניט, הוא חשב שהיא דוממת בגלל שהופתעה. אבל, אף כי היה זה נכון, היא הרגישה גם משהו אחר. זעזוע. בעתה.
היא מעולם לא ציפתה לכך – מעולם לא חשבה שהפלייבוי הכריזמטי ליאו יחשוב על נישואים. מחויבות של חיים שלמים, חיים – ואהבה – שאפשר לאבד. והיא הכירה את הכאב הצורב כשמאבדים מישהו – האופן שזה מותיר אותך חסרת נשימה ומשתנקת, מתעוררת בלילה, פנייך שטופות בדמעות, אפילו שנים מאוחר יותר...
הרגע נמתח מדי, ועדיין לא אמרה דבר. היא לא היתה מסוגלת. היא לא העזה לומר כן, אבל סירוב נראה בלתי אפשרי באותה מידה. ליאו מרקאיוס לא היה גבר שישלים עם סירוב. עם דחייה.
היא ראתה קמיטת מצח קלה מקרבת את גביניו כשהסיג את היד שאחזה בקופסת הקטיפה הפתוחה והניח אותה בחיקו.
"ליאו..." היא התחילה לבסוף, בחוסר אונים – כי איך היא יכולה לומר לא לגבר הכריזמטי, היהיר והנאה? אבל היא חייבת. מובן שהיא חייבת.
"לא חשבתי שזו תהיה כזו הפתעה," הוא אמר, ובקולו רק זכר לקלילות הקודמת.
היא הרגישה גל של משהו קרוב לכעס, וזו כמעט והיתה הקלה. "לא חשבת? אבל מעולם לא היתה לנו מערכת יחסים ש..."
"ש... מה?" הוא זקר גבות, מחווה שבין אירוניה לבוז.
היא הרגישה שהוא נסוג, ואף על פי שידעה כי עליה לשמוח על כך, הרגישה צער עמוק ונוקב. זה לא היה מה שרצתה. אבל היא לא רצתה – גם לא היתה מסוגלת לבחור בנישואין. לא יכלה לאפשר למישהו להיות חשוב לה כל כך.
"שמובילה... לאיזה מקום," היא סיימה, והוא סגר בנקישה את הקופסה, הבעתו הופכת קרה נורא.
"אני מבין."
המלים נתקעו בגרונה – התשובה שידעה כי עליה לתת, אבל איכשהו לא יכלה לגרום לעצמה לבטא. "ליאו, מעולם אפילו לא דיברנו על העתיד."
"היינו יחד שנתיים," הוא החזיר. "אני חושב שזה הגיוני להניח שזה התקדם לאיזה כיוון."
לקולו היה גוון חד, עיניו ברקו אש כסופה. או אולי קרח, כי הוא נראה כה קר עכשיו – אפילו מלא בוז. ולפני דקות ספורות הוא הציע לה נישואין. זה היה כמעט מגוחך.
"ביחד שנתיים," מרגו הסכימה, נחושה להישאר הגיונית, "אבל אי אפשר לומר שהיתה לנו מה שניתן לקרוא מערכת יחסית 'נורמלית'. נפגשנו בערים זרות, במסעדות ובבתי מלון – "
"שזה מה שרצית."
"וגם אתה. זו היתה פרשייה, ליאו. קשר מיני."
"פרשייה בת שנתיים."
היא התרוממה מכיסאה, נסערת עכשיו, וצעדה לפני החלון הענק שנשקף אל איל דל לה סיטה. זה היה כה מוזר ומבלבל שליאו היה כאן בדירתה, מקום המפלט שלה, כשמעולם קודם לא ביקר אותה בביתה. מסעדות ובתי מלון, כן – מקומות אנונימיים עבור סקס חסר רגשות וללא מחויבות... על כך הם הסכימו. זה היה כל שיכלה לאפשר לעצמה לקבל.
הסיכון בניסיון להשיג יותר היה פשוט עצום מדי. היא ידעה מה המשמעות של אובדן הכול – אפילו של נשמתה. היא לא יכולה לעבור את זה שוב. היא לא תסכים לכך.
אפילו לא עבור ליאו.
"את נראית מוטרדת," ליאו העיר בטון שטוח.
"אני פשוט לא ציפיתי לזה."
"בעצם, גם אני לא."
הוא התרומם מישיבתו על הספה שריפדה בעצמה באריג דמשקאי, ונדמה היה שדמותו הגבוהה ממלאת את החלל החמים והצפוף של חדר המגורים שלה. איכשהו הוא לא נראה מתאים לכאן, בין כל הדברים שלה – הכריות וקישוטי הפורצלן; הוא היה גדול מדי, כהה מדי, חזק מדי... כמו טיגריס הפוסע הלוך ושוב בכלוב של חתול.
"חשבתי שרוב הנשים רוצות להתחתן," הוא העיר.
היא הסתובבה אליו, ועוד פרץ של כעס גרם לה להרגיש חזקה יותר. "איזו הנחה מגוחכת וסקסיסטית! ובכל מקרה, אני לא רוב הנשים."
"לא," הסכים ליאו בקול משיי. "את לא."
עיניו הבהיקו מכוונה. כוונה שהעתיקה את נשימתה.
הכימיה המינית ביניהם היתה מיידית – מחשמלת. היא נזכרה איך ראתה אותו בבר במילנו לפני שנתיים. היא ישבה על כוס יין לבן בעודה עוברת על הרשימות לפגישה של הבוקר הבא. הוא נכנס אל הבר והתיישב על שרפרף הבר שלידה, והשיער שעל עורפה נעמד. היא הרגישה כאילו היא ניעורה לחיים לבסוף.
היא הלכה איתו לחדרו באותו לילה. זה היה כל כך בלתי אופייני לה – היא תמיד שמרה על מרחק, ליבה קפוא. בעשרים ותשע שנותיה היו לה רק שני מאהבים לפני ליאו, ושניהם לא השאירו חותם בזיכרונה. אף אחד מהם לא השפיע עליה כפי שעשה ליאו – ולא רק מבחינה גופנית.
מאותו לילה ראשון הוא הגיע למקום בתוכה שהיא חשבה כי קהה או מת. הוא החזיר אותה לחיים. ואף על פי שידעה שזה מסוכן, היא נשארה איתו, בגלל שהמחשבה לא להיות עם ליאו היתה גרועה עוד יותר.
אלא שעכשיו זו היתה המציאות. היא חשבה שפרשייה עם ליאו תהיה דבר בטוח, שהוא לעולם לא יבקש ממנה יותר ממה שהיתה מוכנה לתת. אבל הנה הוא מציע לה נישואים, מבקש ממנה חיים שלמים יחד, והתגובה שלה היתה פחד חודר עצמות.
ובגלל זה היא לא יכלה לקבל את הצעתו.
אלא שהיתה לה ודאות איומה ומרגשת שכרגע היתה לו הצעה אחרת בראש, כשבא לקראתה, מבטו הופך מנומנם על אף העובדה שהגוף האתלטי והחזק שהכירה טוב כמעט כפי שהכירה את גופה היה דרוך מאנרגיה אצורה וממתח.
היא ליקקה את שפתיה, הרגישה את ההלמות העיקשת של ליבה, את הדם המתלהט בוורידיה. אפילו עכשיו גופה השתוקק אליו.
"ליאו..."
"את מפתיעה אותי, מרגו."
היא הנידה בראשה. "אתה זה שהפתיע אותי."
"ברור. אבל חשבתי שתהיי מרוצה. את לא רוצה להתחתן?"
הוא נשמע כה הגיוני, אבל היא ראתה משהו מחושב בעיניו והוא ליטף ביד אחת את זרועה החשופה, למעלה ולמטה, כך שעור ברווז עלה בעקבות מגעו.
"לא."
"למה לא?"
הטון הנינוח והמתעניין שלו סתר את האצבעות שהמשיך להעביר על זרועה ואת המבט המנומנם והידעני.
"אני אשת קריירה, ליאו – "
"את יכולה להיות אשת קריירה נשואה, מרגו. אחרי הכול, זו המאה העשרים ואחת."
"אה? ואיך זה יעבוד בדיוק? אתה גר ביוון – באמצע שום מקום. איך אני אמורה לעבוד משם?"
לרגע חשבה שראתה ניצוץ של משהו דומה לניצחון בעיניו, אבל אז הוא כבה והוא משך בכתפיו ברישול. "תוכלי להתנייד. הטיסה מאתונה לפריז אורכת מספר שעות בלבד."
"להתנייד? אתה רציני?"
"נוכל למצוא איזשהו פתרון, מרגו, אם זה כל מה שעוצר אותך."
היה טון של אתגר בקולו, והיא קלטה אז מה הוא עושה. ליאונידס מרקאיוס היה גבר רב עוצמה ומשכנע. הוא היה המנכ"ל של חברת מרקאיוס, חברה שראשיתה בכמה חורשות זיתים ומכבש לכבישה קרה והיתה עכשיו חברה בשווי של מיליארדי דולרים – איש העולם שהיה מורגל להשיג את רצונו. והוא רצה אותה. אז הנה הוא, שובר את חומות ההגנה שלה, מסלק את הטיעונים שלה. והבעיה היתה שהיא חלשה כל כך, זה פיתה אותה כל כך, שהוא עוד מסוגל להצליח.
היא הפנתה את ראשה הצידה על מנת לנשום כמה נשימות מייצבות בלי שיבחין עד כמה התערערה. בחשכת החלון היא ראתה את בבואתה: פנים חיוורות מדי, עיניים גדולות, ושיער חום כהה ארוך ופרוע שהגיע כמעט עד מותניה.
כשליאו הופיע לפני עשרים דקות, היא היתה במכנסי יוגה ובחולצת טריקו דהויה, פניה ללא שמץ איפור, שערה פזור. היא נחרדה. היא תמיד הקפידה שיראה רק את האישה שרצתה שיראה – האישה שהעולם ראה: סקסית, שיקית, מקצועית, קצת מרוחקת, קצת קרירה. כל הפגישות שלהם היו מבוימות היטב ; היא הגיעה למסעדה או לחדר המלון באיפור מלא, כותונת קטנה וסקסית בתיקה, שאננה ובטוחה בעצמה.
הוא מעולם לא ראה אותה ככה: פגיעה, ללא מסכת האיפור, השריון של בגדי המעצבים. הוא מעולם לא ראה אותה עצבנית ולא בטוחה, המיומנות החברתית שלה חומקת מבין אצבעותיה.
"מרגו," ליאו אמר בשקט, "תאמרי לי את הסיבה האמתית."
עוד נשימה מהירה, האוויר צף בריאותיה. "אמרתי לך, ליאו. אני לא רוצה נישואין או מה שגלום בהם. כל שיגרת עקרת הבית משעממת אותי עד מוות." היא גרמה לקולה להישמע קר – אפילו אדיש.
מחשלת את עצמה, היא פנתה לעברו וכמעט התכווצה למראה השיקול הזהיר בעיניו. היתה לה תחושה איומה שהיא כלל לא שיטתה בו.
"בדיוק אמרתי שאת לא צריכה להיות עקרת בית. האם את חושבת שאני רוצה לשנות אותך לגמרי?"
"אתה אפילו לא מכיר אותי, ליאו. לא ממש."
הוא עשה צעד לעברה והיא ראתה שוב את הכוונה בעיניו, הרגישה את המענה בתוכה. היא העמידה בפניו אתגר, היא הבינה.
"האם את בטוחה בכך?"
"אני לא מדברת על מין."
"אז מה אני לא מכיר?" הוא פרש את ידיו לרווחה, גבותיו מתרוממות. "תגידי לי."
"זה לא כל כך פשוט."
"בגלל שאת לא רוצה שזה יהיה. אני מכיר אותך, מרגו. אני יודע שרגלייך מתקררות באמצע הלילה ואת תוחבת אותן בין רגליי כדי לחמם אותן. אני יודע שאת אוהבת מרשמלו, אף על פי שאת מעמידה פנים שאת לא אוכלת ממתקים."
היא כמעט צחקה. "איך אתה יודע על המרשמלו?" הסוד הקטן והמלוכלך שלה, כשנראה שכל אישה אחרת בפריז היתה דקה כמקל, אכלה רק חסה ושתתה קפה שחור.
"מצאתי שקית קטנה של מרשמלו בתיק שלך פעם."
"אתה לא אמור לחטט בדברים שלי."
"הבאתי לך את משקפי הקריאה שלך, אם את זוכרת."
היא נדה בראשה – תגובה אינסטינקטיבית, בגלל שכל הפרטים הללו שהטיח בה כטילים מכוונים היטב גרמו לה להבין עד כמה היתה מערכת היחסים שלה איתו אינטימית. היא חשבה שהיא שמרה על מרחק, שריינה את עצמה – מרגריט פררס האלגנטית, מקפידה לפגוש אותו במקומות אנונימיים. אבל למען האמת, המציאות חלחלה פנימה. גם רגשות וחיבה, ביחד עם המשקפיים והמרשמלו והרגליים הקרות. סימנים קטנים להתקרבותם, לעובדה שהתחיל להיות חשוב לה עד מאוד.
והיא ראתה בבירור איך הוא יכרסם במגננותיה עכשיו – איך הוא יפתה אותה במלים נבונות ובנגיעות עד שהיא תגיד כן. מובן שהיא תגיד כן. כי היא כבר היתה באמצע הדרך לאהוב אותו, ואולי אפילו רחוק מזה.
לשנייה – לא יותר – מרגו חשבה להסכים להצעת הנישואין שלו. לחיות חיים שלא חשבה שאי פעם תחיה, שגרמה לעצמה לא לרצות, חיים של אושר אבל גם של סיכון נורא. סיכון של אובדן, של פגיעה, של שיברון לב. של התנפצות כזו עד שלעולם לא תוכל עוד להדביק מחדש את הרסיסים.
המציאות חזרה בבהילות קרה והיא הנידה בראשה. "לא, ליאו."
החיוך הקלוש חזר, אף כי עיניו נראו קשות. "פשוט ככה?"
"פשוט ככה."
"את לא חושבת שמגיעים לי – לנו – יותר הסברים?"
"לא במיוחד." היא הקפידה להישמע אדישה, אולי יותר מדי, בגלל שכעס הבזיק בעיניו והפך את הכסף לאפור.
הוא היטה את ראשו ומבטו חלף לאטו על פניה. "אני חושב שאת מסתירה ממני משהו."
היא צחקה בלגלוג. "מתאים לך."
"ולמה את מתכוונת בזאת?"
"אתה לא יכול להאמין שאני ממש מסרבת לך, נכון?" המלים נפלטו מפיה מתודלקות על ידי כעס ופחד. "אתה – ההולל ששכב עם חצי מהנשים הפנויות באירופה."
"לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך. ארבעים אחוז, אולי."
הקסם האישי כמעט גרם לה לאבד את היתרון של הכעס, כמעט גרם לה לחייך. "אף אישה מעולם לא עמדה בפניך."
"את לא עמדת בפני," הוא ציין, במה שמרגו ידעה כי היה נועם מטעה.
"בגלל שרציתי פרשייה," היא הצהירה בהתרסה. "מין ללא מחויבות."
"מעולם לא ממש אמרנו – "
"אה, אבל אמרנו, ליאו. אתה לא זוכר את השיחה הראשונה? קבענו את הכללים אז."
היא ראתה ניצוץ של הודאה בעיניו ופיו התהדק לקו קשה.
זה היה ריקוד מילולי משוכלל, השיחה שלהם על מחויבויות עסקיות, התייחסויות מרומזות למקומות אחרים, אנשים אחרים – כל הערה זהירה ממפה בדיוק מה הפרשייה שלהם תהיה ומה לא תהיה. שניהם, מרגו חשבה, היו ברורים באשר לרצונם במערכת יחסים חופשיה ממחויבות.
"לא חשבתי שאתה רוצה להתחתן," היא אמרה.
ליאו משך בכתפיו. "החלטתי שאני רוצה."
"אבל לא רצית בהתחלה, כשנפגשנו. אז לא היית מעוניין בכך." היא חשה במרחק ובזהירות המולדים שלו, כמו אלו שלה. הם דיברו, כך חשבה, את אותה השפה, השתמשו במילות צופן להימנעות ממחויבות, בלי אהבה, בלי סיפורי אגדות.
"אנשים משתנים, מרגו. אני בן שלושים ושתיים. את בת עשרים ותשע. מובן שאני חושב על התמסדות... על הקמת משפחה."
משהו הדהד חזק בתוכה, היא הרגישה כאילו מישהו משך את הכיסא מתחתיה והיא נפלה על הרצפה.
"ובכן, כאן אנחנו חלוקים, ליאו," היא הכריזה, קולה צונן, לשמחתה. "אני לא רוצה ילדים."
גביניו הצטופפו בתגובה. "לעולם לא?"
"לעולם לא."
הוא לטש בה מבט לרגע ארוך ומהורהר. "את פוחדת."
"תפסיק להגיד לי מה אני מרגישה," היא התפרצה, מרימה את קולה כדי להסתיר את הרעד. "ותתעשת. אני לא מפחדת. אני פשוט לא רוצה מה שאתה רוצה. אני לא רוצה להתחתן אתך." היא נשמה עמוק ואז צללה פנימה בפזיזות. "אני לא אוהבת אותך."
הוא נדרך קמעה, כמעט כאילו מילותיה פגעו בו, ואז משך בכתפיו. "אני לא אוהב אותך. אבל יש בסיס טוב יותר לנישואין מאשר הרגש בר החלוף הזה."
"כגון?"
"יעדים משותפים – "
"כמה אתה רומנטי," היא לגלגה.
"האם רצית יותר רומנטיקה? האם זה היה משנה?"
"לא!"
"אז אני שמח שלא הוצאתי אותך למסעדת לה גברוש כפי שחשבתי, ושלא הצעתי לך נישואין בפני קהל רב."
הוא דיבר בקלילות, אבל היא שמעה מתח בקולו.
"גם אני," היא ענתה ועמדה על שלה בעודו עושה צעד לקראתה. היא הרגישה בחום העולה מגופו, הרגישה את גופה מתנודד לקראתו אינסטינקטיבית. היא בלמה את עצמה, מסרבת להיכנע אפילו באורח זה.
"אז זהו זה?" הוא אמר בשקט, קולו לא יותר מנשימה הנושבת על פניה. מבטו הכסוף סרק אותה, ונדמה כי התגנב היישר לתוכה. "זו פרידה?"
"כן." היא דיברה בתוקף, אבל הוא כנראה ראה משהו בפניה, כי הוא חפן את לחיה, העביר את אצבעו על פני שפתיה הפשוקות.
"את כל כך בטוחה?" הוא לחש, והיא הכריחה את עצמה להתבונן בו ולא להראות דבר בהבעתה.
"כן."
הוא הפיל את ידו מפניה אל שדה, חופן את מלאותו, העביר את אגודלו על פני הפטמה הזקורה שלה. היא הצטמררה, לא יכלה לעצור בעצמה. הוא תמיד השפיע עליה ככה, ממש מההתחלה. נגיעה אחת פשוטה הבעירה להבה בתוכה.
"את לא נראית בטוחה," הוא מלמל.
"יש לנו כימיה, ליאו, זה הכול." היא הכריחה את המילים לחצות את התשוקה ששטפה אותה ולא השאירה דבר מלבד צורך בעקבותיה.
"כימיה זה דבר רב עוצמה."
הוא החליק את ידו אל מותניה, אצבעותיו פרושות על ירכה. תחושות התעוררו לחיים בתוכה, ירדו למטה, ניצוצות נורו אל בטנה.
"זה לא מספיק," היא אמרה בשיניים חשוקות.
היא השתוקקה עד כאב שיוריד את ידיו נמוך יותר, שייגע בה במומחיות ובידענות שגופה נהנה מהן. ועדיין היא לא זזה, וגם ליאו לא.
"לא מספיק?" הוא שאל בשקט. "אז את רוצה אהבה?"
"לא אתך."
הוא קפא, והיא הכריחה את עצמה להמשיך – לומר את המלים שידעה כי יפגעו בשניהם וירחיקו אותו ממנה לתמיד. היא חייבת... היא לא יכולה להסתכן בכך שישבור את חומות ההגנה שלה. היא לא יכלה להסתכן, נקודה.
"אני לא אוהבת אותך, ליאו, ולעולם לא אוהב אותך. בכנות, אתה היית רק פרשייה – משהו שיעביר את הזמן. מעולם לא התכוונתי שזה יהיה רציני." היא השמיעה צחוק חד וגבוה, בעוד ליאו מסיג את ידו מעליה. "הצעת נישואין – באמת?" היא הכריחה את עצמה להמשיך. "זה כמעט מצחיק... בגלל שהתכוונתי לסיים את זה כשניפגש ברומא בשבוע הבא." היא נשמה במהירות והמשיכה בפזיזות. "האמת היא שאני יוצאת עם מישהו אחר."
הוא לטש בה מבט לרגע ארוך ומתוח. שריר ריצד בלסתו, אבל זה היה הכול. "כמה זמן?" הוא שאל לבסוף, כמעט יורק את המלים.
היא משכה בכתפיה. "כמה חודשים."
"חודשים – ?"
"לא חשבתי שהיינו בקשר אקסקלוסיבי."
"אני תמיד הייתי נאמן לך," הוא אמר בקול נמוך.
"מעולם לא ביקשתי ממך להיות," היא אמרה בלוויית משיכת כתפיים נוספת.
היא התקשתה להאמין בכך שהיא מצליחה לשטות בו – האם לא ראה איך רעדה? ובכל זאת הוא השתכנע. היא ראתה זאת בדרך שבה הכול אצלו קפא בצורה מסוכנת.
ואז חיוך קטן וקר עלה על שפתיו.
"ובכן, זו באמת פרידה," הוא אמר, ולפני שהספיקה לענות משך אותה אליו ונישק אותה.
היא לא ציפתה לזה, ללחץ הפתאומי של פיו על פיה, יודע ובטוח, הסתערות מופלאה שהדליקה אותה מבפנים בעוד מוחה מנסה להתנגד.
אבל מאז ומעולם היה ליאו מי שאין לעמוד בפניו, ואף פעם לא יותר מעכשיו, כשהיה נחוש בצורה חסרת רחמים לגרום לה להגיב אליו. לשונו החליקה אל תוך פיה בעוד ידיו כיסו את מותניה, והתאימו את גופה אל גופו השרירי בצורה מושלמת.
היא נישקה אותו בחזרה, נכנעה לפרץ התחושות שהשאירו אותה מסוחררת מתשוקה. התחושה של ידיו על גופה היתה כה עזה שכמעט הכאיבה – כאילו נגע בעצב חשוף. הוא הכניס את ידיו מתחת לחולצת הכותנה שלה, ונפטר מהפריט הדקיק בקלות. ואז סולקו גם מכנסי היוגה שלה. היא בעטה אותם מעליה, צריכה להיות עירומה, בוערת מדי בתשוקה מכדי שתרגיש חשופה או מבוישת כשעמדה לפניו, מעורטלת לגמרי ונושמת בכבדות.
ליאו עמד לפניה ופתח באיטיות את כפתורי חולצתו. היא ראתה ניצוץ טורף בעיניו, אבל אפילו זה לא קירר את תשוקתה. האם זו היתה הנקמה שלו? העונש? או פשוט הוכחה עבורו שהיא עדיין חשקה בו? לא משנה מה זה היה, היא תיקח את זה. היא תקבל זאת בברכה. בגלל שידעה שזו תהיה הפעם האחרונה שתחבק אותו בזרועותיה, תרגיש אותו בתוכה.
הוא משך את חולצתו מעליו. הכותנה הלבנה החליקה מעל כתפיו, גילתה את בטן הקוביות שלו, את השיער השחור שגדל בצורת חץ לכיוון מכנסיו. הוא פתח את חגורת העור שלו ואז בעט מעליו את מכנסיו, ואז היה גם הוא עירום.
הוא בא לקראתה, לקח אותה בזרועותיו בצורה שהיתה רכושנית יותר מכפי שהיתה חושנית. כשנישק אותה היא הרגישה כאילו הטביע עליה את חותמו. אולי תמיד תרגיש כך.
הוא דחף אותה אל החלון, כך שגבה הוצמד אל הזכוכית הקרה, ואז, ללא מלמול יחיד או לטיפה, חדר לתוכה.
ובכל זאת, היא היתה מוכנה לקראתו, גופה התרחב על מנת להכיל אותו. היא כרכה את רגליה סביב מותניו ומשכה אותו עוד יותר עמוק לתוכה, ראשה מושלך לאחור כנגד הזכוכית בעודה מרגישה תלויה בין העולם הזה והבא, לכודה ברגע ייחודי של זיכרון ותשוקה.
המתח והלחץ נבנו בתוכה, טורנדו שהשתלט על חושיה, ובשיאו המסחרר ליאו לקח את פניה בידיו והסתכל ישר לתוך עיניה.
"את לא תשכחי אותי," הוא אמר וזו היתה הצהרה של ודאות, קללה, בגלל שידעה שצדק.
ואז, השיא שלה ניפץ אותה, והוא נרעד לתוכה ונסוג, משאיר אותה רועדת וחלושה כנד החלון. היא צפתה בו, המומה וקהת רגש, כשהתלבש בשקט. היא לא יכלה לנסח משפט, אפילו לא לבטא מילה יחידה.
היא צפתה בו הולך אל הדלת. הוא לא דיבר, אפילו לא הסתכל לאחור. הדלת נסגרה אחריו בקליק שקט וסופי. לאט, היא שקעה אל הרצפה, מחבקת את ברכיה אל חזה כשרעשי המשנה של פורקנה עדיין רוטטים בה.
ליאו הלך.
