ריפוי תמים

1

 

גרייס פוקנר הטתה כלפי מעלה את שוליו הרחבים של כובע הקש שלה כשהיא נשענת לאחור בכיסא הנוח ומציצה בים התכול והמנצנץ דרך משקפי השמש הענקיות, ונאנחה. היא אמורה להפיק את המקסימום מהסביבה המרגיעה, אבל זה לא קל עם הפרפרים הנרגנים בבטנה.

 

היא היתה מוטרדת מאוד כיוון שתוך זמן קצר תכננה להתעמת עם אחד היזמים הנערצים והעשירים ביותר של האזור האליטיסטי ולבקש ממנו לתמוך בפרויקט צדקה לילדים באפריקה שהיה יקר לה מכול. ולא רק להיות תומך – אלא גם להוסיף תרומה כספית נאה על מנת להעביר את בית היתומים לבניין חדש. הבניין הנוכחי עמד ממש על כרעי תרנגולת.

 

מה שתידלק את מטרתה היה שיחה ששמעה בבית הקפה שבו ישבה, ובה סיפר בעל בית הקפה לתייר אמריקאי על כך שהכיר את היזם כנער צעיר שגדל בבית יתומים ואף התפעל מהצלחתו לאור התחלת החיים שלו.

 

ככל שהרבתה להרהר בכך, נראה לה פירור המידע הזה יותר ויותר כאקט של ההשגחה העליונה. והיא לא התכוונה לתת לזה להתבזבז. היא ידעה שככל הנראה יהיה לה חלון הזדמנויות קטן ביותר לתפוס את עינו של איש העסקים לפני שאחד מאנשי האבטחה שלו יסלק אותה, והיתה מוכנה לכך. אבל מכיוון שזה עשוי לעשות את ההבדל בין הסיוע לשפר את חייהם של הילדים שנגעו ללבה כל כך לבין החזרה לאפריקה עם החדשות שנכשלה בגיוס בכספים שהיו זקוקים להם נואשות, הסכנה שתושלך משם נראתה לה מחיר קטן לשלם. לאחרונה ראתה את תנאי ההזנחה והעליבות שבהם חיו היתומים – עליבות שרק חינוך טוב ואפוטרופסים אכפתיים יוכלו לחלץ אותם מתוכה – והיא נשבעה לחבריה עובדי הצדקה שהיא תעשה כל שתוכל על מנת לסייע להפוך את הסיכוי למציאות. אבל קודם היה עליהם לבנות מחדש את בית הילדים.

 

הרעש העז של מסוק המתקרב לנחיתה הזהיר אותה. זה חייב להיות הוא. כיוון שהיתה כה מוטרדת ומותשת אחרי שובה מאפריקה, שכנעו אותה הוריה לשהות בבית הקיט שלהם באלגרבה (אזור בדרום פורטוגל, המתרגמת) כדי ליהנות מחופשה שהיתה זקוקה לה מאוד. לשם שינוי, היא לא התנגדה לכך שניסו לכוון אותה, והיא אפילו שמחה על כך, מאחר שביום השני לחופשתה שמעה את השיח המקומי לפיו מרקו אגילר עומד להגיע לאחד המלונות האקסקלוסיביים הרבים שלו לישיבת עבודה. המלון המסוים הזה היה ממוקם באתר נופש מעברו השני של הרחוב שבו שהתה, ואם אפשר היה לסמוך על השמועות, היום היה היום. הגעת המסוק – הראשון ששמעה מזה שלושה ימים – לבטח אישרה זאת?

 

כשלבה הולם חזק, היא קמה מכיסא הקנבס שהוצב בפטיו הלוהט מחום וחזרה במהירות אל הפנים הקריר והנעים של הווילה. היא טסה אל המטבח כדי לחטוף בקבוק מים מהמקרר, הפילה אותו אל תיק הקש שלה, מיקמה מחדש את משקפי השמש על מצחה, ואז הסירה את כובעה והשליכה אותו על כיסא. היא בדקה שמפתחות הבית בידה ומיהרה לצאת מהבניין.

 

המסוק נחת על מנחת דיסקרטי היכנשהו בין עצי האורן, ועכשיו נראתה סוללה של מכוניות אלגנטיות – רובן שחורות – חונות לפני המלון. לפני החזית המודרנית המרשימה היתה מדשאה ירוקה מטופחת, ולהקה של עיתונאים וצלמים בבר התרוצצה עליה – חלק מהעיתונאים כבר נכנסו במהירות דרך הדלתות המסתובבות אל הלובי. בשלב זה הפמליה כבר נעלמה בתוך המלון, ובעוד גרייס גונבת כמה דקות חששניות להחליט מה לעשות בהמשך, נעצרה מכונית יגואר שחורה מבהיקה לפני המדשאה. שומר ראש חסון עם תספורת קצוצה יצא ממנה ראשון ואז עמד, מחזיק את דלת המכונית פתוחה לרווחה כשגבר שהיה בבירור הבוס שלו יוצא מהרכב.

 

 כתוצאה מהצלחתו הפנומנלית בעסקים ומאופיו המסתורי שמשך מעריצים בכל מקום, תמונותיו של מרקו אגילר הופיעו בתדירות גבוהה בעיתונים ובמגזינים בעולם כולו, כולל בבריטניה. לא היה כל ספק שהוא היה האיש.

 

הרושם הראשוני שקיבלה גרייס מאיש העסקים שעשה את הונו בתחומי הספורט והפנאי – במיוחד באתרי גולף אקסקלוסיביים כגון זה – היה שההופעה הפיזית שלו היתה מרשימה לא פחות מהמוניטין הנערץ שלו. חליפת הפשתן המסוגננת שלבש היתה רקע מושלם לגופו השרירי, והוא שידר אווירה של כסף מקצה ראשו השחור והבוהק ועד לנעליים האיטלקיות שנעל לרגליו, הכול העיד שהיתה לו עין למיטב כל דבר. כשרכן לדבר עם שומר הראש שלו, היא הבחינה שאפילו לעיניו היה צבע של שוקולד מריר משובח. השמש הים תיכונית קפחה על כל דבר הנראה לעין, אבל בניגוד גמור אליה, הוא נראה קר כקרח.

 

היא הצרה את עיניה כדי לראות אותו בבירור יותר וראתה בחשש שלסתו הקשה היתה מכווצת ושפתיו המפוסלות רציניות בצורה קצת מאיימת... אולי אפילו כועסת? היא נבהלה קצת כיוון שאם היה כבר מעוצבן על משהו, קטנים היו הסיכויים שיהיה מוכן אפילו להכיר בקיומה. וגרוע מזה, אם יחשוב שהיא מהווה מטרד, הוא עלול להזמין את המשטרה לעצור אותה.

 

בולעת את עצביה, היא תחבה את הרצועה של תיק הקש שלה מתחת לזרועה וניסתה לצעוד בנינוחות לתוך המלון כאילו היא אורחת שם – כי לבטח זהו חלון ההזדמנויות שאליו פיללה? עלה בדעתה של גרייס שהעיתונאים טעו כשהעריכו שהידוען שחיפשו נמצא כבר בתוך המלון ואולי הוברח פנימה דרך כניסה צדדית. היא התפללה שלבה יפסיק להלום כה מהר, עד שהתקשתה לשמוע את עצמה חושבת מעבר לפעימה המהדהדת באוזניה, וניסתה להאט ולהעמיק את הנשימה שלה כדי להירגע. היא חייבת לעשות את זה. המוניטין וההילה של איש העסקים אולי מפחידים, אבל היא לא יכולה להניח לזה לעצור אותה. לא משנה מה יקרה, היא לא תיסוג עכשיו.

 

"מר אגילר!" כשהיתה במרחק של מטר וחצי ממנו על המדרכה הלוהטת מחום היא קראה בשמו. שומר הראש מיהר לחסום את דרכה בגופו החסון למנוע ממנה להתקרב יותר. "מר אגילר... בבקשה האם אני יכולה לקבל רק רגע מזמנך לפני שתיכנס לפגישה שלך? אני מבטיחה לא לעכב אותך."

 

"מר אגילר, לא מדבר עם אף אחד מהתקשורת, אלא אם זה מתואם מראש."

 

קולו בעל המבטא הכבד של שומר הראש היה בגדר נהמה והוא הושיט ידיים כדי להדוף אותה. היא התכווצה כשידיו הענקיות הקיפו את זרועותיה החשופות בשמלת הכותנה חסרת השרוולים שלה, ובו בזמן הבחינה באגל זיעה מתגלגל על לחיו המלאה.

 

התנהגותו הבוטה כלפיה עוררה אצלה ניצוץ של כעס. "שחרר אותי! איך אתה מעז לגעת בי ככה? לידיעתך, אני לא עיתונאית."

 

"אין לך כל סיבה לדבר עם מר אגילר."

 

"למען השם – האם אני נראית כאילו אני מהווה איזה איום על הבוס שלך?" גרייס לא הצליחה לבלום את תסכולה. להתקרב כל כך לאדם שאיתו היתה להוטה לדבר ואז להיות מסולקת ברגע האחרון היה יותר ממתסכל.

 

"תעזוב אותה, חוזה."

 

הגבר שמאחוריהם השמיע פקודה ברורה ולבה פעם חזק עוד יותר מתחת לצלעותיה. שומר הראש שחרר מיד את אחיזתו, והיא עקפה אותו ועמדה סופסוף פנים אל פנים מול יעדה.

 

"אם את לא שייכת לערב רב של העיתונות שנחושה לגרום לי לענות על שאלות באשר לחיי הפרטיים ואז לקשט אותן עבור הקוראים, מה את רוצה ממני, מיס...?"

 

המבטא שלו היה פורטוגזי, אבל האנגלית שלו היתה קרובה לשלמות. העזות של מבטו הבוחן בלבלה אותה לרגע. נדמה שעיני הקרמל העמוקות ללא חקר הפנטו אותה. "פוקנר," היא ענתה, קולה לא יציב כפי שהיתה רוצה. "גרייס פוקנר. ורק כדי להרגיע אותך, אני בכלל לא מתעניינת בחייך הפרטיים, מר אגילר."

 

"כמה מרענן," ההערה שלו היתה כמו צליפת שוט אירונית. הוא קיפל את זרועותיו.

 

גרייס הכריחה את עצמה להמשיך על אף הכול. "אני כאן כיוון שאני רוצה לספר לך על בית יתומים באפריקה שזקוק נואשות לעזרה... במיוחד עזרה פיננסית... כדי לבנות מחדש את הצריף המתמוטט שבו הוא ממוקם ולספק לילדים בית ספר ומורה. חזרתי משם לאחרונה, וזה בלתי נתפס איך הילדים האלה חיים. בעצם לא חיים, שורדים. יש תעלות ביוב פתוחות ליד המקום שבו הם ישנים, וכמה מהם כבר מתו משתיית מים מזוהמים. זו המאה העשרים ואחת, למען השם! אנחנו במערב כל כך עשירים... למה אנחנו מאפשרים לזה להמשיך בלי לעשות משהו בעניין – בלי שכל אחד מאיתנו יזדעזע יומיום מהמצב?"

 

"אני מעריץ את ההתלהבות ואת המסירות שאת מגלה למען המטרה שלך, מיס פוקנר, אבל אני כבר מעניק עזרה כלכלית לכמה וכמה ארגוני צדקה בעולם. האם את חושבת שזה הוגן לארוב לי ככה כשאני עומד להיכנס לישיבה חשובה מאוד?"

 

גרייס מצמצה. על פי השמועה, הוא היה שם כדי לפקח על הצעת השתלטות על אתר נופש לא רווחי. הוא התפרסם כמי שמצטיין בדיוק בזה... רכישת אתרי נופש כושלים, שיקומם עד להצלחה ואז גריפת הרווחים. אם אפשר להאמין לעיתונים ולמגזינים, הרווחים הללו סייעו לו לקיים את אורח החיים הנהנתני שלו. אבל כמה עוד כסף וכוח האיש צריך עד שיחליט שדי לו?

 

הכעס הציף אותה. היא תחבה את אצבעותיה בשיער הבלונדיני שנפל על מצחה המיוזע, נעצה מבט יציב במיליארדר ולא נרתעה אפילו לרגע. "הוגן?" היא הדהדה. "אתה חושב שזה הוגן שהילדים האלה מתים בגלל העדר סניטציה מינימלית – ויותר מכך בגלל העדר אהבה וטיפול מהאנושות כולה? לבטח 'הישיבה החשובה מאוד' שלך לא יכולה להיות חשובה יותר מזה?"

 

בן רגע התמקם מרקו אגילר ממש לפניה. העווית המהירה לצד לחיו הזהירה אותה שהיא נגעה בעצב חשוף. ובו בזמן, החום הלח שהכה בהם מהשמש המסנוורת דומה כי העצים את האפקט ההיפנוטי של מי הקולון הפיקנטיים שלו. מרגישה מסוחררת בגלל ההשפעה הכפולה של השמש הקופחת והגבר הנרגז, גרייס תהתה מאין מצאה את החוצפה – ויש שיאמרו, את הטיפשות – לדמיין שזוהי הדרך להעביר מישהו עשיר ורב השפעה כמוהו לצדה. ברור שלא כך היה הדבר.

 

"תני לי לייעץ לך, מיס פוקנר. לעולם אל תחפשי לך קריירה בתחום שמצריך דיפלומטיה. אני חושש שלא תעברי את השלב הראשון של הראיונות. יש לך מזל שאני לא מצווה על שומר הראש שלי להשליך אותך מהמקום. תסלחי לי..." עיניו הכהות חלפו בלגלוג על גזרתה ושבו אל פניה, "ניחוש שלי הוא שאינך אורחת כאן, נכון? ולכן את מסתכנת כשאת תוקפת אותי ככה. עכשיו, תסלחי לי, יש לי ישיבה. האנשים שמשתתפים בה ביחד איתי אולי אינם כה נצרכים כמו היתומים שלך, אבל אני מבטיח לך שהם ירצו ברעתי אם לא אתייצב בפניהם עד מהרה."

 

"תראה, אני מאוד מצטערת אם התנהגתי בגסות כלפיך, מר אגילר... בכנות, לא התכוונתי לפגוע." גרייס נעצה לשנייה שיניים לבנות וקצובות בשפתה בניסיון להשתלט על רגשותיה, אבל זה לא הצליח למנוע ממנה להתפרץ. "ובכל זאת, אתה לא אמור ללגלג על בגדיי או להקטין אותי כדי להרגיש עליון. חוץ מזה, אני לא כאן כדי לנסות להרשים אותך. אני כאן מסיבה אחת ומסיבה אחת בלבד: הילדים היתומים שעליהם סיפרתי לך. כן, אני נלהבת לגבי המטרה הזו, אבל אני לא מאמינה שמישהו שיחווה מה שחוויתי בשבועות האחרונים ירגיש אחרת ממני. באמת קיוויתי שתעזור לנו, במיוחד כששמעתי שגדלת בעצמך בבית יתומים."

 

איש העסקים עמד מאובן, ונדמה היה שהפיגמנט הכהה אוזל מעורו שהחוויר. "איפה שמעת את זה?" הוא שאל בקול נמוך.

 

פיה התייבש. "שמעתי את זה... לאחרונה." היא הרגישה קרובה לעילפון מאי נוחות, ומכיוון שלא רצתה להסגיר את בעל בית הקפה, היא זקרה את סנטרה והקפידה לא להירתע ממבט עיני הפלדה שלו. "האם זה נכון? האם אתה יתום, מר אגילר?"

 

הוא נאנח ארוכות, כאילו הוא מייצב את עצמו ואז הניד בראשו. "את אומרת שאת לא עיתונאית, מיס פוקנר, אבל את מתקיפה את טרפך בדיוק כמו עיתונאית. את בוודאי רוצה מאוד את מה שאת רוצה אם את כה חצופה."

 

"נכון," היא הודתה והסמיקה. "אבל רק עבור הילדים, לא עבור כל רווח לעצמי, אני נשבעת. ולא התכוונתי להיות חצופה."

 

בדיוק כשחשבה שאבד כל סיכוי שתזכה לעזרתו, והתחילה להתחרט על כך שהיתה כה בוטה, נדמה היה כי איש העסקים שוקל שוב את עמדתו.

 

"עכשיו זה לא זמן מתאים עבורי להמשיך לדון בנושא, מיס פוקנר, אבל עוררת את תשומת לבי בצורה מספקת על מנת לגרום לי לחשוב על פגישה איתך בעיתוי אחר." הוא הושיט את ידו אל הכיס הפנימי במקטורנו בעל בטנה העשויה משי דק בצבע חום והוציא כרטיס ביקור קטן בשחור וזהב ביחד עם עט ושרבט משהו על צדו האחורי הריק של הכרטיס. "צלצלי אלי מחר בערך בשתים עשרה בצהריים, ואנחנו נדבר עוד קצת. אבל אני מזהיר אותך... אם תספרי למישהו שקיימנו את השיחה הזו – ואני מתכוון ממש לכל אדם שהוא – את יכולה לשכוח מזה שפגשת אותי, ובוודאי שלא תזכי לעזרה בקידום המטרה שלך. דרך אגב, מה שם ארגון הצדקה שאת תומכת כה נלהבת שלו?"

 

גרייס אמרה לו.

 

"ובכן, אני אדבר איתך בקרוב שוב, מיס פוקנר. כפי שאמרתי, אצפה לשיחה שלך בצהרי יום המחר."

 

מרקו אגילר הסתובב והלך לדרכו, שומר הראש הנאמן שלו ממהר אחריו ומנגב את מצחו במטפחת בעודו מנסה להדביק את צעדיו הארוכים של מעסיקו. גרייס לפתה את הכרטיס שנתן לה כאילו היה המפתח לסודות היקום, ועקבה במבטה אחרי השניים שנבלעו בכניסת המלון ונעלמו.

 

 

 

מכיר תודה למיזוג שהיה יעיל כמעט יותר מדי בחדר הישיבות אחרי החום הקשה שבחוץ, הפך מרקו אגילר את עט הזהב שלו בין אצבעותיו וניסה להתמקד בדירקטור חמור הפנים של החברה שישב בקצה שולחן המהגוני הארוך.

 

ג'וזף סימונסון הנאמן דיבר בבהירות ובדקדקנות וסיפק את המידע על הצעת ההשתלטות. לא היתה כל סיבה להסתייג מהמצגת שלו, אבל מרקו התקשה להתרכז כמו שצריך בנאום הפתיחה שלו כיוון שלא הצליח להוציא מראשו זוג עיניים כחולות ובורקות ופנים שהיו קרובות לדמותה של אפרודיטה בדמיונו.

 

גרייס פוקנר.

 

אבל זה לא היה רק יופייה שהטריד אותו. מרקו תהה איך גילתה שגדל בבית יתומים כשזה לא היה משהו שנהג לדבר עליו. שיחה נוספת איתה היתה חיונית אם רצה להבהיר לה שזו תהיה טיפשות לחזור על המידע בתקשורת – אף על פי שידע שהיו אנשים מקומיים שידעו תמיד כי זו האמת. אולי הוא היה טיפש בצורה לא אופיינית לו כשקיווה לנאמנותם ולכך שלא ישוחחו על עברו עם זרים? הוא כבר עבר תקופה קשה עם התקשורת... הדבר האחרון שהוא צריך זה איזו תגלית חדשה בנוגע אליו שתעשה כותרות. והידיעה הזו עלולה להיות זו שאיתה יתקשה יותר מכול להתמודד.

 

מחשבותיו חזרו אל דמותה של גרייס פוקנר שכמו הוטבעה בראשו. היא הצהירה שלא ניסתה להרשים אותו, אבל באורח לא מוסבר היא כן הרשימה אותו. הוא צלצל אל מזכירתו מרטין וביקש ממנה לערוך בירורים על האישה ועל ארגון הצדקה שבו תמכה לפני שיענה לשיחת הטלפון שלה מחר בצהריים. לרוע המזל, זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה אישה התנהגה בצורה לא ראויה על מנת להתקרב אליו... או קיבלה תשלום מהעיתונות על מנת לשתף באנקדוטות מומצאות על חייו.

 

מרקו מצא את עצמו מייחל לכך שהבחורה תהיה באמת מי שאמרה שהיא, ושהסיבה היחידה שארבה לו היתה שרצתה את עזרתו למטרה שהיתה בבירור כה קרובה ללבה. כשעמד לפניה, כה קרובה עד שעיניה נראו לו כצמד אגמים כחולים ומסנוורים, היא לא נרתעה או הסיטה את מבטה בתחושת אשם. לא, היא הסתכלה לו ישר בעיניים כאילו ממש לא היה לה מה להסתיר... כאילו היא אומרת לו את האמת לאמיתה. מה היתה חושבת לו ידעה כמה מפתה ומושכת היתה? הוא יצא עם כמה נשים יפות במשך השנים, אבל האופי האנוכי שלהן לא היה יפה.

 

כך למשל חברתו לשעבר ג'סמין הדוגמנית עשתה את הטעות ותבעה אותו על הפרת הבטחה כביכול לתמוך בה, כשבית האופנה המפורסם שעבורו דגמנה לא חידש את החוזה איתה כיוון שהעדיפה לבלות ולהתמסטל במקום להגיע לעבודה. מרקו לא השמיע שום הבטחה כזו, למען האמת הוא כבר אמר לה שהוא מסיים את מערכת היחסים שלהם עוד לפני שהמעסיקים המפורסמים שלה פיטרו אותה. האישה היתה נטל, אבל תודות לעורכי הדין שלו היא פחות או יותר הושלכה החוצה מאולם הדיונים בגלל העדר פתטי של הוכחות. קצת אחרי האפיזודה העלובה היא מכרה את הסיפור הקטן והמכוער שלה לצהובון עבור סכום אבסורדי, תוך שהיא ממציאה סיפורים על התנהגות לא נאותה שלו וגורמת לו להיראות כמו שונא נשים בזוי.

 

כל הסיפור העגום התרחש לפני יותר משישה חודשים, ומאז הפך מרקו עוד יותר חשדן וציני באשר לסיבות של נשים לצאת איתו. על אף הזהירות המובנת, העובדה שגרייס פוקנר נראתה מעוניינת הרבה יותר לעזור לאחרים מאשר לעצמה  בהחלט גרמה לו לרצות לגלות יותר על היפהפייה, עם פני המלאך, שהיה לה לב רך הפתוח לעזור לילדים נזקקים ואת התעוזה לגשת אליו ולהציג את טיעוניה כאילו היתה לה כל הזכות שבעולם לעשות זאת...

 

"מרקו?"

 

ג'וזף נראה כמי שחש אי נוחות מאחר שהבוס שלו לא ענה לשאלה ששאל, ולמרקו היתה תחושה מביכה שפנה אליו כבר פעמיים. שאר חברי הוועד המנהל הסיטו את מבטיהם באי נוחות. ברור שלא היו מורגלים לכך שמנהיגם המהולל היה כה פזור דעת.

 

הוא שילב את זרועותיו על חזהו העטוי חליפת פשתן בהירה, ואפשר לחיוך מתנצל לחטוף את פיו שהיה בדרך כלל חמור הבעה. "האם אתה יכול לחזור על כך עבורי, ג'וזף? אני חושש שאני עדיין סובל מיעפת אחרי שטסתי מסידני מאוחר בליל אמש ולא ממש קלטתי הכול." הוא משך בכתפיו.

 

"כמובן," ההסבר ההגיוני הביא להרפיית המתח בכתפיו של הדירקטור האנגלי. "אני בטוח שכולנו כאן נעשה מאמץ לקצר את הישיבה ככל האפשר בגלל העייפות המצטברת שלך."

 

מרקו הרכין קצת את ראשו בהודיה, והקפיד להכליל את כל הגברים במבטו הידידותי.

 

"דרך אגב," הגבר האחר הוסיף, חיוכו קצת נבוך כאילו נוח לו הרבה יותר לדון עם הבוס שלו בענייני עסקים, "איך ההרגשה לחזור הביתה? עברו לפחות שנתיים מאז שהיית כאן."

 

"אתה צודק." הזהירות הרגילה שלו חזרה למקום והוא התעלם במתכוון מהחלק הראשון של השאלה. הבית היה מושג שאפילו הונו העצום לא הצליח להפוך מוחשי עבורו. כשאדם גדל כיתום, כמוהו, 'הבית' הוא רק חלום מתעתע שתמיד נמצא מחוץ להישג יד, פנטזיה שפשוט לא נמצאת על סדר היום, ולא משנה כמה הלב מתאווה לה...

 

בית ענק או אחוזה לא השתוו לבית במובן האמיתי של המילה אף על פי שהיו לו כמה בתים כאלה על פני הגלובוס. לאחרונה הוא עבד קשה במיוחד, והתכנית שלו היתה להישאר באלגרבה לפחות למשך כמה שבועות, להירגע ולנוח ולקחת לעצמו חופשה שהזדקק לה מזמן, אבל בשנייה שנזכר בהתחלה הצנועה שלו כילד בפורטוגל, הרעיון איבד לפתע את כוח המשיכה שלו. הרעיון לבלות זמן לבדו גם הוא לא נראה לו. למרקו היו מכרים רבים, אבל לא היו לו חברים אמיתיים שהיה יכול להיות הוא עצמו במחיצתם... אפילו כילד הוא לא רכש לעצמו חברים בקלות. אחת המטפלות בבית היתומים אמרה לו פעם שהוא היה ילד 'מורכב', ועם ההיגיון הילדותי שלו הוא הסיק שהכוונה היא שקשה לאהוב אותו.

 

פעם נוספת הוא שיחק בעט שלו, שונא את הדקירה הפתאומית של העקה בעורפו ובתוך חזהו – סימן לכך שהרגיש כמעט לכוד. כיוון שעבורו לא היתה נחמה או ביטחון בביקור בתמונות מהעבר.

 

"בואו נמשיך, בסדר? אני בטוח שכולנו אנשים עסוקים מאוד שצריכים להספיק הרבה מאוד עד סוף היום, והזמן לא עומד במקום," הוא הודיע בפתאומיות.

 

ג'וזף סימונס העווה פנים במבוכה בשל ההערה התמציתית של מעסיקו, עלעל בערימת הניירות שלפניו וכחכח בגרונו לפני שהמשיך.

 

 

 

בטנה של גרייס התהפכה. השעה היתה דקה או שתיים לפני שתים עשרה בצהריים, וכבר שלוש פעמים היא סילקה את ידה הרועדת מעל הטלפון. המחשבה שהיא עשויה להיות במרחק של שיחת טלפון מהעזרה הכספית שהארגון הזדקק לה כדי לבנות מחדש את בית הילדים, להקים בית ספר ולהעסיק מורה לא סייעה להרגיע את עצביה. אתמול היא היתה דלוקה... אמיצה... כאילו אף אדם ושום מכשול לא ימנעו ממנה מלהגשים את רצונה. היום, אחרי לילה פחות או יותר חסר שינה שבו הטרידו אותה עיניו הנוקבות של מרקו אגילר, היא לא הרגישה מסוגלת לכל כך הרבה... ובוודאי לא הרגישה אמיצה.

 

"אוף, למען השם!"

 

היא חטפה את שפופרת הטלפון התלוי על קיר המטבח ולחצה על המספרים שלמדה בעל פה מחשש שגורל אכזר יגרום לה לאבד את הכרטיס.

 

כשהגיעה בחזרה אל הווילה אתמול אחרי הצהריים התבלבלה כשהבינה שהמספר שמרקו נתן לה היה המספר של הנייד האישי שלו. הוא היה שונה מכל המספרים האחרים שהודפסו באותיות זהב בקדמת כרטיס הביקור שלו. עכשיו, היא עצמה לרגע את עיניה ונזכרה בפנים הקורנות ומלאות התקווה של הילדים באפריקה עד שהרגישה שוב את התלהבותה לעזור לעשות עמם צדק. מרקו אגילר היה בסך הכול גבר. הוא היה בשר ודם, ממש כמוה, היא אמרה לעצמה. זה לא משנה שלבש חליפות מחויטות שעלו כנראה הון, או שהוא מופיע ברשימת האנשים העשירים ביותר בעולם. זה לא עושה אותו טוב יותר מגרייס. בהקשר הזה הם פשוט שני בני אנוש שמנהלים שיחה על מה שצריך לעשות עבור אלו שאינם בני מזל כמותם, והיא תחזיק במחשבה הזו תוך כדי שיחתם.

 

הרינגטון הרך שנשמע באוזניה הפסיק, מה שהעיד על כך שמישהו ענה בצד השני.

 

"הלו?"

 

"מר אגילר?"

 

"אה... האם זו את, גרייס?"

 

היא לא ציפתה שיפנה אליה בשמה הפרטי, וצליל קולו עם המבטא המושך הפך לה את הבטן. היא הסתכלה דרך חלונות הפטיו אל כיסא הנוח שנאלצה לפנות כשהשמש נעשתה קופחת יותר מדי מכדי לשבת בו בנוחות. גרייס החליקה בעצבנות את מכנסי הפשתן הלבנים שלה.

 

"כן, זו אני. אני מניחה שאני מדברת עם מרקו אגילר?"

 

"רק מרקו יספיק."

 

"לא אתיימר ל..."

 

"אני מזמין אותך לפנות אלי בשמי הפרטי, גרייס, כך שזו לא התיימרות. מה שלומך היום? אני מניח שאת נהנית ממזג האוויר הנפלא הזה?"

 

"אני... בסדר, וכן, אני נהנית ממזג האוויר." היא תחבה את אצבעותיה בשערה בצבע החיטה והעוותה פנים, מבולבלת מהעובדה שפנה אליה בצורה כה ידידותית, ולא בטוחה איך להמשיך. "מה שלומך?" היא שאלה בזהירות.

 

"לא תכננתי להאריך בשיחה הזו עד כדי כך," הוא העיר באירוניה.

 

היא הסמיקה ושמחה שלא ראה את פניה... רק למקרה שדמיין שהיא אחת מהנשים המעריצות שלא היה להן שכל להפריד בין פנטזיה למציאות.

 

"אני יודעת שאתה איש עסוק מאוד, אז אל תדאג, אני לא אחורר לך את האוזניים." היא עשתה פרצוף, וחשבה שבוודאי נשמעה כמו תלמידת תיכון עם ההערה האינפנטילית. "אני מבטיחה," היא הוסיפה במהירות, כאילו על מנת להדגיש זאת.

 

"תחוררי לי את האוזניים?" מרקו הדהד, וצחק. "אני מקווה שלא תעשי זאת, גרייס, כיוון שאוזני שימושיות מאוד לפעמים... במיוחד כשאני מאזין למוצרט או לבטהובן."

 

"לא הייתי צריכה לומר זאת. זו היתה הערה מטופשת."

 

"למה? כיוון שאת חושבת שאין לי חוש הומור? אני מקווה שתהיה לי הזדמנות להוכיח לך שאת טועה בעניין."

 

ההערה המפתיעה כה בלבלה את גרייס שלא ידעה מה לומר.

 

"אולי זה יפתיע אותך," הגבר בצדו השני של הקו המשיך, "אבל באורח בלתי צפוי מצאתי את עצמי עם אחר צהריים פנוי היום. במקום לדבר בטלפון אני יכול לשלוח את הנהג שלי למקום שבו את שוהה ולהביא אותך לביתי. זו תהיה דרך הרבה יותר נעימה לקיים את שיחתנו, את לא חושבת?"

 

היא בוודאי חולמת. להתעמת איתו מחוץ לאתר הנופש המפואר היה דבר אחד, לשוחח איתו בטלפון דבר אחר... אבל מעולם בחלומותיה הפרועים ביותר היא לא דמיינה שאדם כמרקו אגילר יזמין אותה לביתו כדי לדון בפרויקט הצדקה שאליו היתה כל כך מחויבת – סתם ככה. היא כמעט ויכלה לחשוד שהוא חטף מכת חום!

 

"אם אתה – אם באמת יש לך זמן, אז כן. אני בטוחה שזו דרך טובה יותר לדון בפרויקט."

 

"אז את מסכימה שהנהג שלי יבוא לאסוף אותך ויסיע אותך לכאן?"

 

"אני מסכימה. תודה, מר אגילר."

 

"האם לא אמרתי לך כבר לקרוא לי מרקו?" הוא אמר כשחיוך בקולו.

 

כל שגרייס ידעה באותו רגע היה שהוריה יחטפו שבץ לו ידעו שהיא בכלל שוקלת להגיע לביתו של גבר זר, באמצע היום, בארץ זרה – אפילו אם הגבר הוא יזם עם מוניטין בינלאומי. אבל הם תמיד נטו לגונן עליה יתר על המידה. היא ממש נאלצה לגנוב את חירותה כדי לעזוב את הבית. אפילו כשהגיעה להחלטה לטוס לאפריקה לבקר את הפרויקט שעבורו עבדה בלונדון, נאלצה לעמוד על שלה מולם.

 

"אתם לא יכולים לעטוף אותי בצמר גפן לנצח, אתם יודעים," היא טענה. "אני בת עשרים וחמש ואני רוצה לראות את העולם בעצמי, אני רוצה לקחת סיכונים וללמוד מהטעויות שלי."

 

"גרייס?"

 

מקדירה פנים ובלב הולם במהירות קלטה גרייס שמרקו אגילר ממתין לתשובתה. "אני עדיין כאן... אני מניחה שעלי לתת לך את כתובתי, אם אתה שולח מכונית בשבילי."

 

"זו בהחלט תהיה התחלה טובה," הוא הסכים.