הברלינאי האחרון

המסע הראשון שלי לגרמניה לא היה מסע לגרמניה אלא מסע בגרמניה. בחורף 1984 לאחר שהייה בת שבוע בקופנהגן, יום לפני שהייתי אמור לטוס חזרה לישראל חלמתי שאני מוכר את אוסף הספרים של אבי. בעל החנות ברחוב בן-יהודה שלו מכרתי את האוסף ושידעתי שמת מזמן, הביט בי בעיניים העצובות שלו שזכרתי. גם בחלום זכרתי שלפני שנים, אמי מכרה לו את כל ספרי אבי הכרוכים כשם שמכרו אז את רוב אוספי הספרים של היהודים המתים כדי שיחיו מחדש בגרמניה. במקום להודות לי על המהדורה החגיגית משנת 1870 של שני כרכי פָאוּסְט, אמר לי לפתע שאני פוגע בזכר אבי וכי הספרים לא יחזרו להיות עצי האלון המפוארים שהיו. התעוררתי בתחושה של נבגדות. כתבתי את החלום על פיסת נייר והתעורר בי דחף בל-ישוער לנסוע אל ספרי אבי - לנסוע לגרמניה, אבל בלי להיות בה. מן הסתם לא ידעתי איך עושים זאת; אין עדיין ממשויות וירטואליות של מדינות או של היסטוריות. אבל כשישבתי לאכול ארוחת בוקר במלון אסקוט הנחמד בא לבקר אותי ידיד וסיפרתי לו על החלום. הוא אמר שחלומות מנכסים שברי מציאות שיש בהם חוסר מקריות שנוח לה להישאר בלתי מפוענחת. שאולי החלום שלי הוא מחאה על מה שדיברתי עליו יום קודם בהרצאה שנשאתי במועדון פּאן, אותה בעלות מפוקפקת שיש לי על סבלם של אחרים, והחלום אולי מהווה אזכּוּר למה ששכחתי שרציתי שיהיה. הוא חשב רגע והוסיף ואמר שישנה רכבת החוצה את גרמניה בלילה ומגיעה לפריז דרך הולנד ובלגיה וכך אוכל לחיות את מה שחלמתי. הזדרזתי וטילפנתי למשרדים הנוגעים בדבר ולמרבה הפלא הצלחתי להמיר את כרטיס הטיסה לארץ בכרטיס רכבת קופנהגן-פריז ומשם בטיסת אל על לתל-אביב, וכבר באותו יום לפנות ערב עליתי לרכבת. אחרי שיט לא ארוך במעבורת מקופנהגן להמבורג שאל סיפונה הקפוא עליתי מן הרכבת, נראה הכול מבהיל; השמים ירדו והיו קרובים וכמעט נגעו בי, אפורים ורוויי רסיסי מים שחורים; הים נראה עמום ונהם, האורות המתחדדים והולכים של המבורג נראו כאילו הם שועטים לעברי במקום שאני אתקרב אליהם. נמלטתי חזרה לקרון הרכבת והגענו להמבורג. הרכבת יצאה מן המעבורת וירד הערב וכבר העמיק הלילה הגרמני הראשון בחיי.
בשל תקלה טכנית שמעולם לא הוסברה, נותק הקרון שבו שהיתי מיתר קרונות הרכבת ולא היה אפשר לעבור מקרון לקרון מפני שהדלתות ננעלו. החימום לא פעל, ואת תא המחלקה הראשונה שבו ישבתי חלקו איתי שני אנשים; זקן רזה וגבוה לבוש מעיל סגול ואשה קטנה, כנראה הודית, שנראתה מכווצת אבל מייד עם עלייתנו לרכבת חייכה חיוך מאולץ ותוך כדי-כך נרדמה כשהחיוך נשאר חרוט בעדינות על פניה הישנות. אחרי זמן-מה ראיתי אותה מתעוררת. אך גם אז, אולי מפאת הקור, היא שתקה במה שנראה כשתיקה מתוקה בשלוותה. אחר-כך ניסתה לומר משהו, אבל הקור כנראה צרב את שפתותיה והיא לא הצליחה להוציא הגה מפיה ולרגע נראתה כמו דג-נוי הנאבק בפעירת לועו כשהוא דבוק לקיר הזכוכית של אקווריום. התעטפתי בעיתון. גם האיש מולי עטף את עצמו ואת ההודית שלו בעיתונים. אחרי זמן-מה החלו השיניים שלנו לנקוש, נקישה שנהייתה הרמונית והשתלבה והלכה בשקשוק הרכבת. שעות לא הצלחנו להוציא מפינו הגה ונשמעה רק נקישת שינינו מלווה בשקשוק הרכבת. לעיתים היתה הרכבת נעצרת. בחלונות נשקפו דמויות שבשל תעתועי קרני האור דמו לצילומי רנטגן יותר מאשר לבני-אדם. כשהרכבת היתה צופרת ומתחילה להינתק מן התחנה היו פקחי התנועה לבושי המדים החומים וחבושי הקסקטים חולפים על הרציפים עם פנסיהם, מנענעים בהם בידיהם קדימה ואחורה, שורקים במשרוקית וצועקים מתוך המציאות, אך גם ממה שמומחים קוראים חלחלת הזיכרון הקולקטיבי: אכטוּנג! אכטוּנג! אור שנגה ממשאית שחיכתה מול מחסום רכבת כפרי, כנראה נידח, האיר על הפרות הגרמניות הראשונות שראיתי בחיי. אחרי כן, באיזה שדה שחור מאחורי אחד האכטונגים בתחנה שהיתה שרויה בערפל סמיך, הבליח ברוש בודד ומאחוריו בלט בעמימות תוואי סלע גרניט מצולק. לפרקים ראיתי אנשים. פה ושם נראו גגות. אורות הבליחו מדי פעם בפעם וקווי מִתאר של צריחי קתדרלות הסתמנו בדרך. שאון הרכבת המונוטוני נשמע צודק, אמרתי לאיש, קונצרט לפסים ושיניים נוקשות. והוא הקיש באצבע צרדה על פיו, ניסה לחייך, עיניו נעצמו והוא חירחר משהו שלא היה מובן. בתחנות שעצרנו בהן יצאנו מקיפאוננו וציירנו בידינו אותיות S.O.S על החלונות, אך האנשים שנכנסו ובאו לא שמו לב ולא היה אפשר לפתוח את החלונות ומפאת החשכה ובשל משולשי אור ערפילי שנצטיירו מתחת לפנסים, תנועות ידינו לא נראו וכיוון שאיש מן האנשים אפילו לא טרח להביט, לא נראו סימני המצוקה שלנו.
אחרי כשבע שעות איומות הגענו להולנד והמעבר לקרון נפתח. נכנס קונדוקטור מחייך עירני ונעים-סבר, לבוש מדים בהירים, שהסביר לנו שאנחנו בהולנד והתנצל על התקלה.
אחרי זמן-מה החל החימום לפעול וכבר היה בוקר והיינו בבלגיה. במעבר פסע איש קטן ועליז שזימר בפלֶמית ומכר קפה ונקניקיות. אכלתי ברעבתנות ושתיתי קפה חם. כך יצא לי אפוא לראות את גרמניה כמו שהיה ראוי לי לראות אותה; בחושך שלה. בַּמָקוֹם שאבי אהב אותה ברגעי המדמנה שלו. התביישתי בפני האנשים מן הרכבות "ההן", האנשים שבהם הגיתי בעת הנסיעה, מפני ששום קונדוקטור הולנדי ושום פלמי קטן, מזמר ומוכר קפה ונקניקיות עם חרדל, לא ציפה להם בסוף הדרך.

המסע היה חלק לא מתוכנן של ארבע שנים רצופות, שבהן הגיעו אלי מכתבים רשמיים מטעם ועדה מייעצת לנשיא גרמניה המערבית המזמינים אותי לבקר בגרמניה במסגרת תוכנית לאירוח אינטלקטואלים מארצות שונות. ברכבת הלילה חשבתי שבטח לא לזה התכוון המשורר. והנה, כשנתיים אחרי מסע הלילה חזרתי וקראתי את המחזה אלי מאת נֶלי זק"ש ואחרי השורות: "היאספו ובואו, אחרוני רגעי היהודים..." נתקלתי בשורה: "חזרנו בלי צעדים." בעיני-רוחי ראיתי את הצעדים שאבי השאיר. התאוויתי להם. קינאתי בגרמנים על שהם חיים במחיצת הצעדים האלה. קינאתי בהם מפני שאבי וחבריו אהבו אותם יותר משאהבו אותי או אותנו או את הארץ שבה חיו ושבה נולדתי. עלה בזכרוני מראהו של נזיר שמן לבוש גלימה חומה שפגשתי במלחמת העצמאות ב-1948. זה היה ליד מנזר דורמיציון מול חומת העיר העתיקה בירושלים והנזיר העניק לי במתנה ספר שנקרא אור ואושר. הספר, אמר לי, נועד להראות לי את הדרך אל האור ולצד שמות אלפי היהודים ה"מאושרים" שכבר הספיקו לראות את האור, קראתי ש"היכולת להתגבר על מדוחי השטן דומה לניצוץ הנופל מהגיהינום על לבוש החתונה של הנפש".
השורות האלו, הקשות לפענוח רציונלי, נסכו בי אי-נחת מענג, כואב, וכנראה נחוץ. חשבתי על הצעדים שהשאירו אבי והרמן ומריון, מי שהיתה ידידתו השברירית של אריך קסטנר, ואשר בחיוך מזוכיסטי התענגה לתאר באוזנינו איך אריך קסטנר חשש שהיא תכבס לו את בגדיו ושלח את בגדיו מברלין לכביסה אצל אמו בדרזדן. חשבתי שאולי כדאי שאסע לחפש את הצעדים שהם השאירו בעיר שבה שנים לאחר מכן, במסעדה קטנה, עם ארשת-פנים של בת מאה, אשה גרמנייה שטענה שהכירה את אבי בברלין אמרה, הוא היה שובב גדול, היה לו אף גליצאי, הוא הריח את האש לפני כולם, הוא הציל את חבריו הקרובים כאשר שכנע אותם להימלט לפלסטינה שאותה הרי אתה יודע, לא אהב במיוחד. תשמע איזה עולם? לפני חודשים אחדים מתה אשה בשם מתילדה שהכירה את אביך ואחר-כך רקדה בפני היטלר. עד לפני חודשים מעטים היא הטיפה לא לתת לילדים בשר, כי נעשתה ירוקה!
ניסיתי לדמיין במוחי מהו ריקוד בפני היטלר; או לחילופין, מהו ריקוד בלי הצעדים שנשארו בברלין בעוד הן נדדו למרפסות בתי-הקפה על שפת הים של תל-אביב. נזכרתי בנגנים העצובים מגרמניה ומאוסטריה שהיו לבושים בחליפות כבדות ונראו מבוישים בנגנם ואלסים וטנגו לארץ-ישראלים גסי תנועה וכבדי רגליים, שהיו להם צעדים, אך הם היו חסרי חן ולבושים בבגדים שלא התאימו להם, ורצו לרקוד עם הרגליים שלהם, אבל בלי הצעדים שהיו במוזיקה של האנשים הנכלמים שניגנו למענם. חשבתי, מה זה בדיוק צעדים הנושאים רגליים? מה פירוש רגליים שיש או אין בהן צעדים? אולי אין זה אלא מוות מופשט בלי שמישהו ממשי ימות בו? ואז, כשנה אחרי אותה נסיעה ברכבת הלילה בגרמניה, החלטתי כן לקבל את ההזמנה לנסוע לגרמניה.

בהזמנה הרשמית נאמר שהמוזמן (כלומר אני) קובע בעצמו את אורך מסלול המסע שיעשה ואת תוכנו ופוגש את מי שהוא מבקש לפגוש. נחתי אפוא בנמל התעופה של פרנקפורט ביום קריר ונאה של חודש מאי 1986, ומשם טסתי לברלין במטוס בואינג 707 של חברת בריטיש איירווייס. מחלון המטוס נראו ריבועי שדות ירוקים, צהובים וסגולים שריצדו בקרני שמש עזים, אך לא היו יוקדים כקרני השמש שהכרתי, והשדות דמו לפרסקו ענק שיכול היה להיות מצויר על-ידי מוֹנְדריאַן. יהירותה של האסתטיקה הקפדנית והמשורטטת במחוגה וסרגל, במקום להפחיד אותי, דווקא הרגיעה. הראות היתה טובה, האוויר נקי מעננים, ונחתנו בנמל-התעופה הקטן טֵייגֶל, שמחלון המטוס נראה כנטוע בלב העיר.
באולם ההמתנה חיכתה לי אשה בעלת שיער אדמדם שלבשה חליפה בסגנון מיושן וסר אופי. היא הניפה בידה שלט קרטון כלל לא קטן ששמי כתוב עליו. סימנתי לה שזיהיתי אותה ושאני מחכה למזוודה. הסרט הנע נע לאט, רוקנתי מקטרת לתוך מאפרה עגולה מבטון שחלקה העליון נראה כראש פרח בעל עלי-כותרת גדולים, והדלקתי חדשה. הלימוזינה השחורה והמהודרת שהאשה הובילה אותי אליה נראתה כלימוזינות מתים. סקרתי את עיני האשה שהיו נעדרות צבע מוגדר, וחשתי במסכה שעטתה על פניה. לוּ הייתי הולנדי היתה נראית כמי שמצפה להולנדי ואם ירדני היו אולי עפעפיה כאפיות זעירות. הארשת שלה היתה כשל מי שנועד לקבל אורח מישראל והיא דאגה לשמור על מרחק מנומס, זהיר אך מאולץ כלשהו אם גם לא מנכר, כמו חששה שאחשוב שאולי לא נעים לה והיא מעמידה פנים. הדבר הראשון שעשתה כשהתחלנו לנסוע היה לומר לי איזה כבוד נפל בחלקה להיות המארחת שלי, וכמה היא ציפתה לי, וכמו אידיוט אמרתי לה כמה ציפיתי לפגוש אותה והיא תלתה בי מבט מבוהל ואמרה, תודה, וכיוון שלא תיכננה את תשובתי, לא היה לה משהו אחר לומר, והיא בלעה את רוקה וארשת פניה התחלפה פתאום וקולה התחלף מהתפעמות מדוקלמת ודי מינורית למעשיות פרטנית עם ווליום מתוגבר ובהתלהבות מנומסת שלפה חוברת מתיק אפור שהחזיקה על ברכיה והחלה לקרוא מתוכה הוראות מסע, תוך שהיא מגישה לי ניירות משובחים ועבים שחותמות מים עדינות משורטטות עליהם כדי שאחתום עליהם. בקול הרשמי של הניירות היא אמרה שאלו הן כמובן רק הצעות ולאו דווקא הוראות. אמרתי לה שבמאה השמונה-עשרה, בהוראות המסע לאמריקה היה כתוב: "קודם כול כתוב את צוואתך!" היא לא כל-כך הבינה, מה שנראה נבון מצידה, ושאלה אם אני זקוק למכשיר צילום בשביל "זה" ושאלתי "זה מה"? והיא אמרה ה"צוואה" והסקתי שהמלה אינה מוכרת לה, וגם חשבתי שמתאים לה לא להבין - ועניתי שאולי בברלין אין קוברים בלימוזינות שחורות. היא לא הבינה, כי באמת לא היה מה להבין ואמרה, מרצדס זו לימוזינה מצוינת וקוברים בבתי-קברות.
אחרי ששתקה דקה או שתיים, כיחכחה בגרונה ואמרה, הדבר הכי חשוב שעליך לזכור הוא שתמיד ואני חוזרת, תמיד - והיא נשמעה עתה כמו משה בהר סיני - תמיד עליך לבקש קְוויטוּנְג. כשהגתה את המלה "קוויטונג" נפקחו עיניה הקטנות ואושר עתיק שבא מהנצח המאורגן, זרח בהן, גופה הכחוש הלחוץ בתוך החליפה האפורה הזדקף - היא גילתה לי עתה את סוד החיים; היא דיברה כמה דקות ללא הפסקה ובהתרגשות גוברת והולכת ובפרץ של מה שנשמע כרגשנות פיוטית על אודות הקוויטונג, הקבלות שעלי לדרוש בכל מקום: במוניות, בחנויות, במלון. היא אמרה שהכי חשוב זה לבדוק כיצד הן נכתבות, בכתב ברור או לא, איך הן נתלשות, איך להיות סבלני ולחכות להן, איך לשים לב שהן חדשות ולא משומשות, איך לשים לב שהתאריך הוא התאריך והשעה - שעה והסכום הוא הסכום. איך לא לוותר, איך לשמור על הקבלות, ואמרה - ומשה בהר סיני היה עכבר לידה - אני חוזרת, צריך לבדוק איך מה שכתוב אכן נכון, איך הנהג במונית חייב לרשום את הקבלה מול עיניך; ואז אט-אט נרגעה מההתלהבות שסחפה אותה ושבה לקולה הטבעי ואמרה שהיא תעמוד לרשותי כל עת שהייתי בברלין. אחרי כן, בכל עיר ועיירה שאגיע אליה מישהו אחר יקבל את פני ויוביל אותי. ההסעות, אמרה, יהיו ברכבות, מטוסים, לימוזינות ומוניות. שאלתי אם יהיו גם עגלות, מרכבות וסירות והיא התעלמה מהשאלה בנימוס מעורר כבוד והרכיבה משקפיים גדולים שנראו כמו יצאו מסרט משנות החמישים, וקראה מן הכתב הוראות נוספות שהאחת מהן שאותה אני זוכר במיוחד היתה שאני - כלומר האורח המכונה "אהוב" (Liebe) - בנוסף לשהייה במלונות ו"כל הדברים האלה" זכאי - ואני זוכר את המלה האנגלית שהשתמשה בה: Entitled, וזאת כאשר למלה הזאת גם משמעות של guiltless או acquitted - שאני האורח האהוב והנכבד, זכאי לשתי ארוחות ליום. שאלתי מדוע שתי ארוחות ולא שלוש? היא הביטה בי בתמיהה כה מוחלטת עד שנראתה מתוקה. חיכיתי בסבלנות שכידוע אינה טיפוסית לבני ארצי. היא הירהרה בינה לבינה אך כנראה החליטה לא לומר את מה שרצתה לומר ושתקה את זה במה שנראה על פניה הלא-בלתי-כעורות, כהבלחה זדונית של יופי. לא הרפיתי, הסברתי לה שנראה לי לא הגיוני שמזמינים אדם מחוץ-לארץ, ונשיא המדינה הראשון של איזושהי מדינה בעולם שיש לי הכבוד להיות מוזמן על-ידו, חתום בעצמו על ההזמנה בכתב-ידו המסולסל, ובהזמנה אני מתואר כ"אדון ואהוב", ועל-פי הנחיותיו של הנשיא אני מוסע בלימוזינת מתים שחורה נהוגה בידי נהג חבוש קסקט - ואף-על-פי-כן כל מה שמציעים לי הן שתי ארוחות ליום?!
בסבלנות מעוררת השתאות ענתה לי שהיא עובדת ב"עסק" הזה כעשר שנים ועד היום לא נשאלה השאלה הזאת ואפילו לא חשבה עליה. אחרי שאמרתי שאולי קודמַי באו שבעים יותר וככלל מגיע לכל אדם, בעיקר אורח אהוב, לזכות בשלוש ארוחות ליום, הודתה שרוב בני-האדם - על פניה נראה בבירור מה קשתה עליה ההודאה - אכן אוכלים שלוש ארוחות ליום ואפילו יש ששותים קפה אחר-הצהריים, עם או בלי עוגה, אבל אלו ההוראות ו"לא אני המצאתי אותן".
יומיים לאחר מכן, בביקורנו בבונקר של היטלר ובבניין הרייכְסטָאג ההרוס שאלתי אם אפשר שהמונית, שכבר חיכתה לנו כשעתיים ונהגה ישב מאזין למשחק כדורגל ברדיו, אם במקום שתחכה שעות כשהמונה מתקתק - תשוחרר, ובכסף שנחסוך נוכל להוסיף לי ארוחה, שכן רעיון שתי הארוחות ליום החל בוודאי בשל טעות ביורוקרטית, הסברתי; אולי מישהו היה פעם שבֵע מדי ואשתו או חברתו או שמא שתיהן גם יחד ביקשה או ביקשו ממנו לרזות; ואולי ניסה לאכול שתי ארוחות ביום ועל כן במורה הנבוכים של פרוגרמת נשיא גרמניה שאני רוצה להאמין בכל ליבי שלכל הפחות הוא, הנעלה והמכובד, אוכל, בין אם הוא זכאי בין אם לא, שלוש ארוחות ביום, נכתב מה שנכתב; אבל אין להוציא מכלל אפשרות שנופלות טעויות. היא ענתה בקול שנשמעה בו תרעומת צודקת: אדוני הנכבד, בשביל לענות על שאלות כגון אלו יש מנכ"לים וסגני מנכ"לים וישנה ועדה ציבורית וועדה מייעצת ופקידים בכירים. אני בסך-הכול עובדת מדינה זוטרה, ואישית, אני לא מכירה את הנשיא, לא את אשתו, וגם לא את... וגם לא את הרגלי האכילה שלו. בקולה נשמע עתה כעס עמום וקר וידעתי שהיא צודקת וחשבתי, מה אני בכלל מענה אותה? מה היא אשמה? ונכנעתי בצייתנות שכאן מרגישים איך היא צומחת מן האדמה, נכנעתי לצו שתי הארוחות ליום כמצוות הנשיא ומועצת חכמיו, שהרי אם זה כתוב, זה חייב להיות נכון.

שנים לאחר מכן, באחד מסיבובי ההרצאות שלי בגרמניה, בתום דברים שנשאתי, קרב אלי אדם קשיש, לבוש חליפה סולידית כהה, ענוב עניבה סרוגה סגולה כמו שאבי אהב לענוב ונראה עשיר אך צנוע ולא ראוותן. ראשו היה עטור שִׂפעת שיער שיבה מסורק למשעי והבחנתי בפניו איזו פשטות אצילית. מבטו היה רציני ועצוב אך בה-בעת גם מרוחק, והוא חיכה בדממה עד שהאנשים שבאו לשאול שאלות נטשו, ואז קרב אלי ושאל בנימוס אם אני מוכן לחכות כעשרים דקות עד שיחזור. אמרתי שכן. הוא השתהה כמה שניות ושאל, אדוני בטוח? תמהתי לנוסח השאלה, אך אמרתי, כן. בטוח. המנחה, כהן בכנסייה המקומית, הזמין אותי לכוסית שנאפס צוננת ליד השולחן שבפינת החדר ואחרי עשרים דקות בדיוק חזר האיש. עתה הוא נראה מתוח אבל גם כמי שעשה משהו שרצה לעשות מזה זמן רב. הוא קרב, מבטו נהיה אפל, עיניו שקעו פנימה לתוך גבינים חרוצי נימים כחולים ועדינים ואישוניו נראו גדולים משהיו. הוא תחב את ידו הימנית לתוך כיסו, נראה כאילו נכווה ממשהו ובמהירות, כממלט עצמו מכאב שלף מזלג מעוקם חום-שחור. זה היה המזלג האומלל ביותר שראיתי מעודי. אם העצב והעגמומיות היו כלי מטבח ולא אנשים, המזלג הזה היה אלוהים: השיניים מתעקלות, שן בשן אינה נוגעת, באקראיות שיני המזלג יצוקה עליבות טרגית אך בה-בעת משוללת כניעה, כמו ניצחה ותוך כדי-כך, מתה. שאלתי מדוע. הוא אמר, המזלג שייך לך. הבטתי בו ושאלתי אבל למה לי? והוא אמר, המזלג מקנדה והוא שלך! הבנתי שהכוונה לתחנה האחרונה באושוויץ ונעצתי בו מבט תוהה. אתה טועה בי, אמרתי והוא אמר, לא, אני לא. הייתי מתוח, האיש עירער את שיווי-משקלי ואמר, אני זוכר, אני זוכר. הבטתי בידי, המזלג היה כבר אחוז בה ומייד נהיה שלי. לא, לא רציתי בו אך גם לא יכולתי להשיב אותו. הוא אמר בקול כבוי, אני מחזיר לך אותו. שאלתי, מחזיר? והוא נשמע מעט כעוס, כן אדוני, מחזיר. שאלתי, אבל למה לי? והוא אמר, העיניים! ותודה רבה שכבודו חיכה לי, ובצעד מהיר פנה והלך. היו לו צעדים נמרצים כשל חייל, אך בה-בעת נראה שהצעדים היו ממקום אחר, ולא, ואולי כן, מהצעדים ללא רגליים. כמובן ביקשתי לוודא, אף כי ידעתי את התשובה, מאיזה צד של קנדה הוא בא, אבל גם לא רציתי לוודא, ולא שאלתי. איש מהאנשים שהזמינו אותי לא הכיר אותו. אפילו הכוהן הלותרני שאירגן את הערב ואשר הכיר את רוב הבאים לא ידע מי הוא. עד עצם היום הזה אינני יודע בוודאות מאיזה צד של המתרס הוא בא. בקנדה עבדו יהודים שערמו את בגדי היהודים ואת חפצי הנוי המסותרים ואלה שהיו בדרך לגז, ומלבדם היו חיילי אס-אס גרמנים, לרוב רק הם לבדם.
מאז מצוי המזלג אצלי בחדר העבודה, ועד היום אני תוהה מי היה בעליו. המזלג הוא אולי לב הספר הזה בעד עיניו של מי שלא היה לו הכבוד להיוולד בטַרנוֹפּוֹל, עיר הולדתו של אבי, ולא הלך לברלין ולהָיידלְבֶּרג, ולכן לא היה לו הכבוד להיות בצד היהודי של קנדה. זהו ספר אודות מסע בן הרבה שנים בגרמניה. לספרי סוסעץ קראתי מסע כי ביוונית המלה סֵפֶרי פירושה הוא מסע. בעברית ספר, בניקוד שונה, הוא גם גבול, סְפָר. כלומר - סכנה, או לחילופין - גבול שאף מביע ביטחון מול עוינות. התחלתי לערוך את הספר הזה במקרה לגמרי ביום שבו קראתי בעיתון שהצוללת הישראלית המשוכללת שנבנתה בגרמניה הגיעה ליעדה בנמל חיפה. הצוללת - כך נכתב - מסוגלת לירות טילים ארוכי טווח לעבר כל נקודה במזרח התיכון ואף מעבר לו. הטילים - נאמר בידיעה שצוטטה כמובן מעיתונות זרה - מסוגלים לשאת ראשי-נפץ גרעיניים. בדברי פרשנות נֶאמר שאם יִכלו כל הקיצים וישראל תיחרב על-ידי הערבים, הצוללת תשמיד את כל ערי ערב, וחשבתי, אבל מה היא תעשה כאשר יִכלה הדלק?
הנחתי את תצלום הצוללת הגרמנית, שכמובן לא החריבה עדיין את המזרח התיכון, ליד המזלג. הבנתי שהמסע שלי הוא גם אודות אחד הקשרים הבלתי אפשריים בין הצוללת לבין המזלג. קשר שהוליד את טיליהּ הישראליים המכוונים לאויב שלנו, לא האויב של מי שבנה את הצוללות. אולי הצוללת באה כדי לשאת את המזלג? מי הוליד את מי? מה הקשר בין המזלג לצוללת? בהתנצחות מטפורית יכול היה המזלג להוליד את הצוללת, הצוללת לא היתה מולידה מזלג, ועצם ההנחה שקיים קשר בין השניים היא בגדר חוצפה מצידי. אפילו חילול נפש. מי אני שאעז לקשור אותו? מי מינה אותי לדבר בשם הצוללת או בשם המזלג או בשם החיבור ביניהם, אם אכן קיים חיבור כזה, יתירה מזאת, חיבור שאולי אינו יכול להיות קיים?
אני מכיר אנשים שהיו רואים קשר בין השניים. אני מכיר רבים שלא. אני מכיר אנשים שעדיין אינם מוכנים לנסוע לגרמניה. או לקנות מכונית גרמנית. לראות סרט גרמני. אני מכיר כאלה שלא היו מצטערים לוּ היתה הצוללת יורה את טיליה לעבר המספנה שבנתה אותה. אני מכיר רבים שתוך זהירות נפשית התגברו על אימת העבר ורואים את גרמניה של היום באור משוחרר מנטל מה שהיה ואף מתפעלים בשלווה או בהסכמה או בהתלהבות, או באדישות, מהמדינה הדמוקרטית המערב-גרמנית שקמה על חורבות הרייך השלישי. אני מכיר רבים המחזיקים בליבם קופסה שחורה של אי-ציות למצוות השכל הקר. אלה שאינם סולחים. אלה הגורסים שישנה איזושהי אשמה קולקטיבית לגבי האירוע "ההוא" ושלפחות מאה שנים צריכים היינו להישאר מנותקים - שני העמים - אלה מאלה. שהיינו חייבים להיאבק בנוחות השילומים מגרמניה ולא להעניק באמצעותם את הלגיטימציה שגרמניה היתה זקוקה לה אז. להיפרד לחלוטין מהגרמנים, טובים או רעים, כשם שנפרדנו מספרד אחרי הגירוש ב-1492 ולא חזרנו לשם חמש-מאות שנים. ישנם כאלה הסבורים שהנתק היה מסייע לרפא את שתי החברות, הן היהודית והן הגרמנית.
המשורר המשומד והלוחם הנועז, הַיינְריך הַיינֶה, מי שגרס ראשון שקיים לאום יהודי ושהיהודים המבקשים להיות אך ורק בני דת משה בגרמניה נידונים לאסון; האיש ששנא ואהב את גרמניה יותר מכל מאהב אחר ואת היהדות שאותה עזב אך גם אהב יותר מכל הרבנים, הסמל הנורא והמובהק של הפרדוקס היהודי-גרמני, הוא שטען ששני העמים צריכים להינתק זה מזה. כי מי לנו עד אמין יותר מוילְהֶלְם פִּיק (Wilhelm Pieck) נשיא גרמניה, שב-1952 אמר: "אנחנו ידענו על הדברים האלה." ואף-על-פי-כן, אף כי תקופה ארוכה גרסתי כך ודחיתי את אותה הזמנת הנשיא כארבע או חמש שנים ואשתי נלאתה מלחפש עבורי מדי-חוֹם איטלקיים נדירים בין מדי-החום הגרמנים וקניתי מכוניות צרפתיות שגרמו לי רק צרות כדי שלא איאלץ לקנות פולקסוואגן, מכונית שהיתה עשויה לחסוך לי שבע-מאות וחמישים ימי מוסך בשנה כפול מחירם, והחזרתי מקלט טלוויזיה גרמני - בסופו של דבר, כן נסעתי.