אהבה ארגנטינאית

1

 

בחום העצל של אחר הצהריים ירד רוקו 'הוריקן' הרמידה מהמסוק שלו אל אדמת העשב המושלמת של קמפו ארגנטינו דה פולו (מגרש הפולו של ארגנטינה, המתרגמת) בבואנוס איירס. מנקודת הראות שלה בקהל, פרנקי רייאן הרגישה את האוויר סביבה מתנחשל. אם ליראת כבוד יש קול הרי זה דממת ההערצה של גברים בוגרים שפונים להביט באליל שלהם. ללא ספק סוסי הפולו רקעו ברגליהם, זוררו וטלטלו את הרעמות שלהם בהערצה דומה. אבל כל שיכלה היא להרגיש היו הרעידות הלא רצויות של כאב ושל השפלה – ולעזאזל איתו – גם בושה.

 

עם כל צעד שעשה על פני העשב הקפיצי נגלתה דמותו המרשימה בבירור רב יותר. קצת גבוה יותר, בהחלט יותר שרירי. הייתכן ששערו התארך? לפני כל השנים הללו, שערו נראה לה מין התרסה נועזת. עכשיו היה רק הסמל המסחרי שהעיד על כך שהוא לא אחר ממוצר הייצוא המשובח ביותר של ארגנטינה.

 

הרוח הצליפה בחצאיות המשי, וידיים התעופפו להחזיק בשיער ובכובעים. הקהל נרעש ורכן קרוב יותר. למשך שנייה נחסם שדה הראייה שלה, אבל אז הוא שוב היה שם. ברור יותר וקרוב יותר. יפה בצורה מחוספסת, מטלטלת. ועדיין גרם לה לפעימות לב חזקות - אחרי כל השנים.

 

הוא הסתובב, הפנה את הפרופיל שלו, שמיד צולם והוקרן על המסכים. הצלקת שחצתה את גבתו ואת אפו השבור – עדיין שם. יד נחתה על כתפו, והנה לצדו אחיו, דנטה, בלונדיני, בניגוד לרוקו שחור השיער – נסיכים תאומים של חושך ואור.

 

זה באמת היה עוצר נשימה. בדיוק כפי שנאמר בתקשורת. אלא שכשראית אותם בשר ודם לפניך, היתה לזה עוצמה גדולה עוד יותר. החיוכים המסנוורים של הקונספירציה המאושרת שלהם, הריגוש של המשחק, הריגוש של הקהל. כמה משכר.

 

כמה מחליא.

 

איך, למען השם, היא תעבור את ארבע השעות הבאות – המסיבה שאחרי המשחק, הערצת הגיבורים הגואה? הכול נסוב סביב הגבר שהסתכל לה ישר בעיניים, נישק אותה על פיה ושבר את לבה הרך והבוטח.

 

קלי-קלות. זה לא אמור להוות בעיה בכלל. איזה קושי אמור להיות בצפייה בקצת פולו, בלגימה של קצת ליקר ובהימנעות מהיקלעות לצרות?

 

חובשת משקפי שמש גדולים מדי על אפה הקטן מדי, התיישבה פרנקי על אחד מספסלי הצופים הגבוהים ושיכלה את רגליה הרועדות. אולי לא היתה צריכה לבוא הנה היום. היא יכלה כה בקלות לעשות את חניית הביניים הזו בבואנוס איירס בלי ללכת למשחק פולו. זה לא שהיא היתה אובססיבית לגבי המשחק עצמו. כבר לא.

 

כן, היא גדלה באורוות יותר מאשר בבית. וכן, פעם הרעיון להיות שחקנית פולו היה החלום והתשוקה הגדולה של לבה בן השש עשרה. אבל היא היתה אז נאיבית. נאיבית מספיק לחשוב שאביה מתלוצץ כשאמר שהדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לצפות לו הוא להיות מזכירתו של גבר עשיר, או מוטב – רעייתו של גבר עשיר. ואפילו יותר נאיבית כשהשליכה את עצמה אל בין זרועותיו של הגבר הכי יפה שראתה אי פעם וכמעט התחננה אליו שייקח אותה למיטה.

 

כמעט התחננה? גם זה לא היה ממש מדויק.

 

לפחות בעשר השנים שעברו מאז היא התגברה מהשלב של דפיקות לב ופכירת ידיים.

 

היא פרשה את אצבעותיה הקלטיות הרזות והזדעפה לעברן. הסתכלה על טבעת הכסף היחידה עם המילה איפנמה חקוקה באותיות מסתחררות – מתנה ליום הולדתה הארבע עשרה שנענדה מאז. היא שפשפה אותה. היא עדיין התגעגעה לסוסת הפוני הזו. והיא עדיין שנאה את הגבר שגנב אותה.

 

אבל לפחות הצאצאים של איפנמה חיים ובריאים. זו היתה אמם של שניים מסוסי הפוני שבהם השתמש הרמידה. החביבים עליו ביותר, כפי שלא היסס לומר לתקשורת העולמית. ולפי השמועה הם אלה שבהם עשה שימוש בתוכנית הגנטית החדשנית שלו. וגם עמדו להיות אלה שיישאו אותו אל המגרש ואל הניצחון בטורניר הצדקה הזה. או לפחות זה מה שכולם חשבו. לקהל המקומי לא היה אפילו צל צלו של ספק שיקיר ארגנטינה ינצח את נבחרת פאלם ביץ'. לחלוטין. ללא ספק. וכשאחיו לצדו, הובטחו לקהל שמונה צ'וקות (צ'וקה היא משך הזמן שסוס רץ בלא הפסקה עד שהוא זקוק למנוחה. 7.5 דקות, המתרגמת) של תצוגה של הגבר הכי חתיך בכל דרום אמריקה.

 

אבל פרנקי רייאן לא הזילה ריר או ליקקה שפתיים. ממש-ממש לא.

 

היא גלגלה עיניים ונענעה בראשה; על עצמה בגלל התגובה המטופשת שלה – תודה לאל, זה היה עכשיו תחת שליטה – כמו גם על גרופיות הפולו הפלרטטניות שסביבה.

 

העובדה שרוקו הרמידה היה כאן, ושיחק, היתה לגמרי בלתי רלוונטית. באמת.

 

הוא כנראה בכלל לא זכר אותה...

 

מה שהיה כנראה הדבר המרגיז ביותר. בעוד שהיא עדיין זוכרת איך היא בערה מבושה ואחר כך רתחה כשגילתה שהוא רכש את איפנמה. ואז היא נשלחה אל המנזר. הוא הופיע בחייה כמו מטאור שהתלקח וכבה באותה מהירות. הוא מעולם לא חידש איתה קשר. הוא לקח את גאוותה ואז את שמחתה. אבל היא למדה לקח. היא לעולם לא תיתן שוב למישהו לחדור אל מתחת לעורה.

 

היתה לה סיבה לגיטימית לגמרי שלא היתה קשורה כלל לרוקו הרמידה. אולי היא נראתה כמו תיירת היום, אבל היא היתה לגמרי בעניין עסקים. אחרי שזכתה בעבודה כמנהלת פיתוח מוצר ב-"אבנה קוסמטיקס" – בסופן של שנים שבהן קרעה את עצמה כמתלמדת ואחר כך כאסיסטנטית וקיבלה תשלום נמוך מדי רק כדי שתוכל להראות לזקן שלה – היה זה חלום שהתגשם!

 

היא יכלה לחשוב על דברים גרועים יותר מהנסיעה לרפובליקה הדומיניקנית ואחר כך לארגנטינה בחיפוש אחרי מטע האלוורה המושלם. והיא יכלה לחשוב על דברים גרועים יותר מאשר לינת לילה בבואנוס איירס כדי ליהנות מפולו ואחריה סוף שבוע בביתה של חברתה אסמה בפונטה דל אסטה כדי ליהנות מהים ומהשמש.

 

אושר.

 

היא שתתה משקה נוסף – למה לא? כל עוד תהיה רעננה מספיק על מנת להתחיל במצגת שלה מחר, היא יכולה להירגע קצת הערב. אולי זה אפילו יעשה לה טוב להירגע לפני שתצא לנסיעות האחרונות שלה. היה לה עדיין הרבה זמן לחבר הכול לדוח לפני הטיסה הארוכה הביתה ולפני הרגע שלה באור הזרקורים של חדר הישיבות.

 

זה היה כזה סיפור הצלחה. היא בילתה זמן רב כל כך בשכנוע הדירקטורים לעשות את הצעד, לחפש רחוק מהבית אחרי מרכיבים אורגניים, כדי להשיג מאפיין מכירות שיהיה באמת מיוחד. אז אף-על-פי שהיא משחקת כאן את התיירת היום, הדבר האחרון שתעשה יהיה לסכן את כל זה על ידי התעסקות ברוקו הרמידה המחורבן.

 

היא התחילה לפלס את דרכה בין תערובת האנשים המקומיים הלבושים בפשטות לאורחים הבינלאומיים הזוהרים. בצדו השני של המגרש הענק היא זיהתה את אוהלי האירוח הלבנים האקסקלוסיביים. אסמה תהיה באחד מהם, תשחק את המארחת, תחייך ותקשקש ותעשה פוזות לצילומים. בתור אשתו של הקפטן של פאלם ביץ', היא היתה חלק מהחבילה. פרנקי לא יכלה לדמיין משהו גרוע יותר.

 

ברקע נשמעה הודעה, ועוד תצלום תקריב של פניו נראה על מסך הענק. הנה הוא שוב. הבעת הזעף שהיתה ברירת המחדל שלו במקומה, השיער השחור מסורק לאחור ונוחת על מצחו הזהוב. הוא היה לבוש בצבעי הנבחרת, ארגמן ושחור, מכנסיים לבנים ומגפיים. כשהזווית של המצלמה נפתחה, היא הסתכלה אינסטינקטיבית על ירכיו. מתחת למכנסיים הן היו קשות, חזקות, ומכוסות בשיער. היא ידעה. היא זכרה. היא נישקה אותן.

 

לרגע הרגישה המומה, אבודה בזיכרונות של נערה. ההתאהבות הראשונה שלה, הנשיקה הראשונה שלה, שברון הלב הראשון שלה. הכול תודות לגבר הזה. היא שוב הורידה את עיניה מהמסך, הזדעפה כנגדו. מלמלה מתחת לאפה מילים שאמה היתה מזדעזעת לשמוע, הניחה להן להתעופף באוויר עם דברי השדרן – מה כבר אפשר לא לאהוב אצל ההוריקן – ועם צלילי כלי הנשיפה ממתכת של תזמורת צועדת.

 

הצ'וקה הראשונה עמדה להתחיל. האוויר סביבה התנוצץ מציפייה להוטה. היא תוכל לשבת במקום שלה – היא יכולה לצפות בזה – ואם הבטן שלה תתהפך בגלל יהירותו, היא תעודד את פאלם ביץ'. אפילו שסוסי הפוני שלו היו צאצאים של איפנמה, רוקו הרמידה שעל המסכים הללו היה רק הידלקות של נערה בת עשרה. היא לא חייבת לו דבר.

 

הלוואי וזה היה כה פשוט.

 

הוא היה מחשמל.

 

כל צ'וקה היתה יותר דרמטית ומהממת מזו שקדמה לה.

 

הוא דהר כמו הרוח. הזעפת הפנים שלו נלכדה במצלמה, התגלמות הריכוז, וכשהוא הבקיע שער – דבר שעשה עשר פעמים – הבזק של שיניים לבנות היה המתנה הרגעית שלו לקהל.

 

וכמובן, היה שם גם דנטה. כמו סימפוניה הם התעופפו על פני המגרש. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, אבל זה היה נפלא ומהפנט.

 

הם ניצחו. כמובן. וכשכל הדגלים הכחולים בהירים-לבנים שינו את מראה האצטדיון והקהל שאג את אהבתו, היא ברחה החוצה. ראשה מורכן, ועל פניה הבעה של 'ראיתי כבר הכול, שום דבר לא מיוחד בעיניי', ועשתה את דרכה אל סוסי הפוני – הסיבה האמיתית שהיתה כאן.

 

הסייסים שטפו בזרנוקי מים את האחרונים שבהם כשהיא התגנבה דרך הגדר, והאוויר היה מלא טיפות כסופות וקשתות בענן. היא התגנבה וצפתה בפעילות. היא אהבה את זה. היא התגעגעה לזה. עד לרגע זה לא קלטה עד כמה.

 

כולם היו עסוקים, השיחות היו ערות וכל המקום המה וזמזם מהתוצאה הנפלאה. מובן שגם הנבחרת של פאלם ביץ' לא היתה קוטלת קנים, ואסמה תהיה מרוצה, אבל היום היה שייך לרוקו הרמידה. ולדנטה. כצפוי.

 

מיד אחרי שתציץ בשני הסוסים שרצתה לראות, היא תסתלק, תטבול באמבטיה הקטנה בחדר המלון שלה. היא תשתמש בכמה ממתנות השיווק מהמטע האחרון: מעט שמן אתרי שיעזור לה להירגע, ותה צמחים שיעזור לה לישון. היא היתה פעילה במשך עשרים וארבע שעות. אפילו אם היא תגיע למסיבה הערב, דבר שאסמה כנראה תתעקש עליו, שינה תצטרך להיכנס לתמונה היכנשהו.

 

איש לא הבחין בה. היא לא האשימה אותם. קטנה ודקיקה ולא בולטת, היא הצליחה להתחמק מתחת לרדאר של רוב האנשים. שלא כמו הגרופיות של סצנת הפולו, שדמו לסוסי הפוני עצמם – שיניים מושלמות, גופים רזים ורגליים ארוכות – אליה התייחסו כאל נער, עד שקלטה שלהיות נערה זה הרבה יותר כיף. היא התרוצצה עם אחיה, רכבה על סוסים והתרוצצה חופשייה ופראית ברחבי החווה. עד היום שבו התפרצה מהאורווה כדי לחפש את אחיה ונתקלה ברוקו הרמידה.

 

היא לעולם לא תשכח את הרגע.

 

היא הקיפה את הפינה וראתה אותו, בוער כמו אור השמש אחרי הסערה בצללים של דרך העפר. הוא עמד ולטש עיניים. היא נעצרה בבת אחת ונעצה בו מבט פעור פה. היא מעולם לא ראתה מישהו יפה יותר, מאיים יותר. הוא בחן אותה ביסודיות, לקח לעצמו את הזמן. ואז הסתובב בחזרה אל מארק ודני והלך משם, פולט שאלות באנגלית עם מבטא זר כבד, הופך את חייה על פניהם, ולגמרי עיוור לכך.

 

עכשיו הוא היה אחראי ללהקת סוסים ברמה עולמית, לתוכנית הרבעה ברמה בינלאומית ולעוד הרבה עסקים אחרים. אבל פולו היה התשוקה שלו. כולם ידעו זאת. ומשאית העברת הסוסים הענקית עם הלוגו "הרמנוס הרמידה", שחנתה בקצה המתחם, סימלה עד כמה השקיע בסוסים שלו.

 

המשאית היתה מושלמת. מפלט. הסוסים נשטפו בצינור, יובשו ונחו בתאיהם. מתנוצצים וגאים. היא התהלכה ביניהם, נושמת את האוויר המסופק שלהם. איפה היו הסוסות שלה? היא היתה כה להוטה לראות את התערובת של טהורי גזע ושל סוסי פוני ארגנטיניים שאומנו בסטנדרט של שלמות ברמה עולמית. היא ידעה שהיא תזהה את הצאצאים של איפנמה – הסוסים שהחזיק שם היו ממש הכפילים החיים שלה. היא היתה בטוחה שתרגיש איזה חיבור מיוחד אליהם.

 

"מה את עושה?" נשמעה השאלה בספרדית.

 

ממש מאחוריה. פרנקי קפצה בבהלה לשמע הנהמה השקטה. בטנה התהפכה. כל גופה קפא.

 

"שמעת אותי? אמרתי, מה את עושה?"

 

המילים נתקעו בגרונה, והיא הכריחה את עצמה להירגע. "רק מסתכלת," היא הצליחה לומר לבסוף.

 

"תסתובבי."

 

היא לא רצתה – לא יכלה.

 

"אמרתי תסתובבי."

 

אם היא היתה במרכזה של סופה חשמלית, היא לא היתה יכולה להרגיש טעונה יותר בחשמל. הקול שלא שמעה שנים היה מוכר לה כאילו זה עתה נהם את המילים הבלתי נשכחות ההן, "את צעירה מדי – תסתלקי מכאן!"

 

אחד מסוסי הפוני הפנה את ראשו והתבונן בה בעיניו החומות הענקיות. לבה הלם והשתולל בחזה. רגליה נחלשו. אבל היא מצאה בתוכה ניצוץ של כוח. אולי הוא הגבר המאיים ביותר שהכירה אי פעם, אבל היא אישה העומדת בכוחות עצמה עכשיו – לא ילדה קטנה. והיא לא תבגוד בעצמה שוב.

 

היא הסתובבה. עמדה לפניו. הטתה את ראשה.

 

הוא לטש את מבטו, עשה צעד לקראתה. היא נסוגה אינסטינקטיבית.

 

"ידעתי שזו את."

 

היא הכריחה את עצמה לפגוש בעיניו בעוד קולו הנמוך נכרך סביבה.

 

הוא היה עדיין במדי הפולו שלו, פניו סמוקות ממאמץ ומזיעה, שערו פרוע. מלא חיוניות וגברי. היא בקושי מצאה את הכוח לעמוד מולו, להסתכל עליו, אבל היתה נחושה לעמוד על שלה בפני הגבר הזה.

 

"באתי לראות את הצאצאיות של איפנמה."

 

מילותיה יצאו חנוקות ומונוטוניות באוויר הממוזג בצורה מושלמת. עוד פוני רקע ברגליו והפנה את ראשו.

 

"באת לראות אותי."

 

עיניה התרחבו בזעזוע והיא צחקה. "אתה מתבדח?"

 

הוא צעד לאחור והיטה את ראשו כאילו היתה איזה פרט בשוק של בקר, והוא עשוי, רק עשוי, להתפתות.

 

הוא הרים גבה. הניד בראשו – תנועה קלה שבקלות. "לא."

 

הוא היה מזעזע, יהיר – היה לו אגו מקומם.

 

"תראה, תחשוב מה שאתה רוצה – ואני מצטערת שלא ביקשתי רשות להגיע לטורניר צדקה – אבל, באמת? לבוא לראות אותך? כשהייתי בת שש עשרה קיבלתי מנה גדושה שלך."

 

פרץ של משהו מסוכן, שובב, הבזיק בעיניו והוא סגר את המרחק ביניהם בצעד אחד. אצבעותיו נחתו על כתפה, חזקות, חמות, ומשלהבות מידית. הוא לא משך אותה אליו. לא היה בכך צורך. גופה נצמד אליו והתרונן מאושר.

 

"לא קיבלת מנה גדושה שלי – בכלל לא," שפתו התעקלה. "אבל רצית בכך."

 

עיניו השחורות כפחם נחו עליה, והיא ידעה שאם תפתח את פיה זה יהיה כדי ליבב. היא נעלה אותו בכוח. היא תסתכל לו בחזרה ישר לעיניים ואז תמהר להסתלק.

 

אבל ידו נעה מכתפה ופיזרה את חומו על צווארה.

 

"פרנקי...פרנקי הקטנה."

 

הוא חפן בידו את עורפה, החזיק בה.

 

היא השתחררה בפראות.

 

"מה?"

 

לו יכלה לרקוק אליו את המילה בארסיות, היא היתה עושה זאת. אבל היה לה מזל שבכלל הצליחה להוציא את המילה כשהוא לוטש בה עיניים.

 

"בוגרת לגמרי."

 

הוא עשה צעד נוסף. היא ראתה את הלוגו של הנבחרת שלו ברקמת משי: שני כדורים, שני מקלות, שתי אותיות H. היא ראתה את קיר השרירים המוצק שתחת חולצתו – שרירי חזה קשים, רחבים, צל שיער בהיר במפתח החולצה. היא ראתה את העור בצבע הקרמל ואת הצוואר הרחב והשרירי, את זיפי השיער ואת שפתיו החושניות. היא ראתה את אפו השבור, את עיניו הכהות והעזות, את גבותיו השואלות. והריחה אותו. גברי לחלוטין.

 

היד הונחה על ראשה – כאילו היה כוהן, וזה טקס ריפוי כלשהו.

 

שהיא לא אמורה להיענות לו.

 

"כן, בוגרת לגמרי ועוזבת," היא התרחקה. "תן לי לעבור. אני רוצה ללכת."

 

אבל הוא אחז בה. חלושות. עיניו ירדו לבסוף כדי לספוג כל פרט אחר אפשרי. היא הרגישה את ההערכה שלו לעיניה השחורות, הגדולות מדי בפניה; אפה הדק מדי, פיה הקטן מדי; סנטרה מחודד מדי. אבל במקום לסגת אחורה, דומה כי הוא צמצם את הסנטימטר האחרון שנותר ביניהם והניד בראשו.

 

"עוד רגע. איפה את מתאכסנת?"

 

היא היססה – תרחיש מזורז עבר במחשבותיה עליו בחדר המלון החמוד והקטן שלה. ממלא את כל החלל. התמונה היתה יותר מדי לוהטת מכדי שתניח לה להישאר בראשה.

 

"זה לא משנה. אני כאן רק ליום-יומיים."

 

הוא לא מיהר לזוז. היא הסיטה את מבטה, הסתכלה הצידה, הסתכלה על הכוס הריקה שעדיין לפתה בידה. כל מקום, רק לא עליו.

 

"אני חושב שאת צריכה להישאר קצת יותר. להתעדכן."

 

לא היה דבר מלבדו – הגוף שלו והאנרגיה שלו. לפני עשר שנים היא חלמה על הרגע הזה. היא בערה ונכספה ופנטזה. ועכשיו היא מעדיפה למות ולא לתת לו את הסיפוק.

 

"להתעדכן במה? אין לי כל כוונה לעבור איתך שוב על דברים עתיקים."

 

"את חושבת שהספקנו אז משהו? במיטה הקטנה ההיא בחווה שלך?"

 

המילים שלו נפלטו אפלות ורכות.

 

"אין לך מושג, קרידה, כמה רציתי להרחיק לכת איתך."

 

הוא תפס מלוא היד בשערה המסופר ומשך. היא נרתעה – לא בכאב, אלא בעונג בוגדני.

 

"כמה אני רוצה להרחיק לכת איתך עכשיו..."

 

הוא העביר מבט רעב על פניה, וכל גופה פעם.

 

"אין לך סיכוי," היא רטנה.

 

חיוך – רק הבזק. ואז פיו נחשק בתגובה. הוא הניד בראשו.

 

זה הספיק. היא הניחה עליו את ידיה ודחפה. מוצק לחלוטין! – לא היה לה סיכוי. הוא צחק, אבל זז. הצידה.

 

הטון שלו השתנה. "הסוסים שלך נחים. הם שיחקו טוב. בתאים שלמעלה. קחי לך את הזמן."

 

היא עברה על פניו, נואשת להתחמק מהגבר הזה, אבל עצרה במרחק שני צעדים.

 

היא בלעה רוק. "תודה."

 

"העונג כולו שלי, פרנקי." הוא לחש את זה, מאיים. "ואני מתעתד לחזור עליו."

 

הוא עזב אותה שם. זה לא שממש שמעה אותו הולך, יותר מדויק שחשה צניחה ברמת החשמל באוויר. סוסי הפוני הסתכלו עליה – ללא ספק באהדה לקושי לחלוק מרחב נשימה עם אדם שצריך מערכת שמש משל עצמו.

 

היא מצאה את הסוסות שלה. ראתה את שמותיהן האיריים – רויסין ואורלה – הכתמים הלבנים על פניהן, אבל יותר מכול אפיין אותן המזג הנפלא שלהן כצאצאיות של איפנמה. היא לעולם לא תוכל לבקר את מה שעשה איתן – המאמץ והאהבה שהעניק לכל משק החי שלו היה מן המפורסמות. והיא היתה גאה: השושלת של איפנמה היתה כאן, באחת מאורוות סוסי הפולו הטובות בעולם. לו רק איפנמה היתה כאן אף היא...

 

אחיה מארק יהיה מאושר. היתה לו מומחיות יחידה במינה בתחום הגנטיקה של סוסים, והשושלת הזו הציבה את חוות ההרבעה שלהם על המפה. היא ידעה שהוא שמר על קשר עם רוקו, חלק איתו ידע מקצועי מפעם לפעם, בעוד שאביה רתח בשקט בכל פעם שהוזכר שמו. החשדות שלו מעולם לא הוכחו, אבל הוא מעולם לא אפשר לה לשכוח אותם. והוא העניש אותה על ידי שליחתה לבית הספר של המנזר כדי שתתלמד "להתנהג."

 

אבל היא חיתה הרחק מאירלנד מזה חמש שנים. הרחק מהחיים ההם תוך בניית חייה שלה. מדריד היתה ביתה, "אבנה קוסמטיקס" היתה עולמה. אביה העביר את העסק למארק, וכל הקשר שלה עם יצורים יפהפיים כמו אלה שכאן הוגבל לביקורים הלא תכופים שעשתה כדי לפגוש אותו.

 

היא נישקה את צוואריהן המוברשים והן צהלו בהערכה, מרגיעות את דמה החם לפני שיצאה החוצה כדי לחזור ליומה.

 

לפעמים היה הרבה יותר קל להתמודד עם חיות מאשר עם בני אדם. בעצם, חיות היו תמיד קלות יותר מבני אדם. היו להן מצבי רוח ואישיות משל עצמן, אבל הן לעולם לא שפטו, לעולם לא גרמו לה להרגיש כמו הילדה הנערית והמגושמת קמעה כפי שכולם גרמו לה להרגיש. במיוחד איפנמה. העובדה שקיבלה אותה כסייחה שינתה את חייה לגמרי.

 

היא אהבה את הסוסה הזו, ואיפנמה החזירה לה אהבה, וכשהסוסה נמכרה לרוקו, לבה נשבר בפעם הראשונה.

 

היא יצאה אל אחר הצהריים החם. שאגות ההתרגשות של הקהל שככו, אבל החגיגות רק התחילו. מאוחר יותר תיערך מסיבה במלון מולינה לאריו בחסות חברת השמפניה מעניקת החסות. אסמה אמרה לה להצטרף אליה לשם.

 

זה רק האירוע המדובר ביותר בתחום משחקי הפולו לצדקה אחרי דובאי ודוביל! את צריכה להרפות קצת – יש בחיים יותר מרק עבודה!

 

אבל סביר מאוד שרוקו יהיה שם. ורזרבות הכוח שלה היו נמוכות. אולי מוטב שתסיים את היום, תבלה את הלילה בטוחה במיטה ותעזוב את כל הדרמה הכרוכה בעובדה שראתה אותו שוב.

 

היא דחפה את משקפיה בחזרה על אפה ופילסה את דרכה אל אוהלי הכיבוד הלבנים, רגליה צייתניות יותר ופחות רועדות הפעם. אבל היה עליה לדעת שהיא לא יצאה מזה בשלום. בקצה המגרש ועל המסכים היו ארבעה גברים גבוהים באדום, שחור ולבן, ארבעה בכחול וצהוב. כולם עמדו על הפודיום, וכל העיניים נמשכו אליהם. גם עיניה.

 

סביבם היה קהל רב שצפה בהם. היא צפתה, מרחוק.

 

קריאות עידוד... מעבירים את הגביע. מרימים אותו. דנטה מחייך את חיוכו הזהוב והבטוח בעצמו. רוקו מחייך באיפוק. הקהל סוגד.

 

הם ירדו מהבמה ונכנסו אל בין האנשים. בעיקר בחורות, היא הבחינה. ובכן, הם בהחלט שיתפו פעולה! הניחו לעצמם להיכרך בתוכן, עומדים לצילומים בתוך השמפניה המותזת, עוברים לעוד קבוצה קטנה. עוד תנוחה למצלמות, עוד לחיצת ידיים, נשיקות על הלחיים.

 

היא כבר ראתה הכול בעבר, כמובן – לאחרונה על דפיהם של מגזינים שונים ובחדשות המקוונות. אבל כשצפתה בזאת עכשיו הרגישה התלקחות של כעס בתוכה. כעס על עצמה שהיא עדיין שם! עדיין לוטשת מבטים ופעורת פה. היא היתה אשת עסקים מכובדת עכשיו. לא נערה צעירה מאוהבת ומטופשת.

 

היא הסתובבה והתחילה לפלס את דרכה החוצה. היא תשיג מונית, תסתלק, תתאפס.

 

סנדליה השטוחים נעו במהירות על פני הדשא, צעדיה ארוכים בשמלת הקיץ שלה. מולינה לאריו הפך פחות ופחות מושך עם כל רגע עובר. עוד מזה? לא, תודה. אסמה תבין. היא ידעה שרגשותיה כלפי רוקו היהיר הגיעו לרמות של גועל פתולוגי – היא רק לא ידעה למה.

 

איש לא ידע.

 

הדבר היחיד שעליו היא יכולה להודות לו, כך היא הניחה, זה שהדליק אצלה את האש שגרמה לה להסתלק ממחוז מית'. כשראתה אותו שם את תרמילו על כתפו ומתרחק ממנה, במורד הדרך הכפרית של החווה, באור השחר, היא הבינה שהוא חוזר בחזרה לעולם פתוח עם בחירות והזדמנויות. היא לא צריכה להישאר קשורה למחוז מית', לאירלנד, לאופציות הצרות שאביה חשב שלהן היא מסוגלת.

 

היא הסתכלה על עצמה אז במבט קר וקשה. רזה, שטוחת חזה, לא מושכת ולא מטופחת. שולחן האיפור שלה היה מכוסה במדליות רכיבה ולא באיפור. וכשהפסיקה ליבב לתוך הכרית שלה, היא תכננה את בריחתה.

 

ועכשיו, הנה היא – אשת העולם הגדול.

 

ובעולם הזה היא גם תישאר – ותוכיח לכולם את טעותם.

 

בראש מורכן היא הגיעה אל השערים.

 

בדיוק כשדמות לבושת שחורים נעמדה לצדה. גבר גדול, מקרין כוח.

 

"סניור הרמידה מבקש שתצטרפי אליו."

 

רטט של ריגוש עבר בה. לרגע חשה בהתרגשות של החנופה. התפתתה.

 

אבל, לא. שם יחכה לה אסון. היא תכננה להתקדם לכיוון שונה לגמרי.

 

היא לא עצרה את צעדיה.

 

"לא היום, או בכל יום אחר. תודה."

 

היא הסתכלה על השער כעל לוח מטרה, הגבירה את קצב צעדיה. איבדה אותו.

 

כמעט בשער, היא חשה בנוכחותו שוב.

 

"מיס רייאן, סניור הרמידה יאסוף אותך מאוחר יותר למסיבה. 22:00. במלונך."

 

היא הסתובבה לאחור, מוכנה להטיח בו זרם אכזרי של מילים. אבל הוא נעלם, נבלע בין מאות האנשים שהלכו לפניה.

 

היטשטש, כפי שהיו גם רגשותיה לגבי העובדה שראתה את ההוריקן.

 

בטוחה שאין לו כל משמעות עבורה, היא הופיעה כאן כאילו זה אירוע טריוויאלי לגמרי להיתקל בו. אבל לשוטט בתוך הקהל, להתגנב בין הסוסים כשיכלה כל כך בקלות לעשות הכול בצורה נאותה...? היה עליה לבקש ממארק לארגן זאת. זה מה שמישהי באמת נינוחה היתה עושה – מתעלמת ממה שקרה ביניהם ומצטרפת אליו למשקה ולשיחה לזכר הימים הטובים...

 

במקום להתלקח בבעירה ספונטנית כשהוא הופיע מאחוריה.

 

הוא היה מסוכן. הוא היה הדבר האחרון שהיתה צריכה.

 

הקריירה שלה היתה חייה. לא הסוסים. או פולו. או גברים כהים ועזים שהדליקו את גופה וריסקו את לבה.

 

היא יצאה אל המדרכה כמו בת ערובה ששוחררה לחופשי. הוא לא הכיר את המלון שלה. והוא לא הכיר אותה.

 

לאסוף אותה מאוחר יותר? טיפש יהיר. אב שתלטן אחד ושני אחים שהיו זכרי אלפא גרמו לכך שפרנקי רייאן לא היתה טרף קל.

 

היא תשתמש בשלט "נא לא להפריע" ותישן שינה עמוקה. הוא יכול פשוט למחוק אותה מהרשימה שלו ולהמשיך לשם הבא. היו שם בוודאי מאות שמות.