להעיר את התשוקה

1

 

גדעון ווזאראס נזקק לכל המשמעת העצמית שלו כדי לשמור על רגל קלילה על דוושת הדלק כשעקב אחר המכונית השכורה, ואילץ את עצמו לא להאיץ לאורך הכביש ההררי הצר בעודו לופת את ההגה כשפרקי אצבעותיו לבנים. כשהמכונית השכורה חנתה מחוץ לשער מלכותי של אחוזה הוא עצר את המכונית שלו לצד המדרכה במרחק הולם מאחור ונשאר ברכבו כדי לראות אם הנהג הבחין בו. כשהוא כיבה את המנוע הפסיק המזגן לפעול. החום עטף אותו.

 

ברוך הבא לגיהינום.

 

הוא שנא את יוון גם בעונה הנוחה, והיום היה החום צפוי לשבור שיא. האוויר נע תחת השמש חסרת הרחמים והשעה עדיין לא היתה אפילו עשר, אבל מזג האוויר היה ראוי בקושי לתשומת לב.

 

שערי האחוזה היו פתוחים. המכונית השכורה יכולה היתה לנסוע ישירות פנימה ומעלה אל הבית, אבל היא נשארה חונה בחוץ. הוא ראה את הנהגת יוצאת מהמכונית ועומדת רגע ובוחנת את הכניסה הלא מאובטחת. כתפיה התרוממו ונשמטו כאילו היא אוזרת אומץ לפני שפעלה ונכנסה פנימה.

 

כשהיא נעלמה בין עמודים לבנים מרשימים יצא גדעון ממכוניתו ועקב אחריה בקצב מדוד כשבטנו מתכווצת בכל צעד. הזעם צרב את עורקיו.

 

הוא רצה להאמין שזו לא היתה אשתו, אך אי אפשר היה לטעות בזיהוי אדארה. לא הוא. אולי בגדי התיירת שלה בכפכפים, מכנסי הג'ינס שנגזרו מעל הברכיים, החולצה ללא שרוולים ושני זנבות הסוס לא הלמו את הלהט המקצועי הרגיל שלה, אבל הוא הכיר את הישבן הזה. לא היה ספק בתגובה שהתעוררה בדמו. שום אישה אחרת לא הדליקה בו אש מינית מיידית כזאת. הרעב החריף שלו לאדארה תמיד היה משהו שעליו להשלים איתו, והיום הוא היה בלתי רצוי באופן מיוחד.

 

מבלה את השבוע עם אמה. כאן לא צ'אטהאם, יקירתי.

 

הוא עצר כשעבר ליד מכוניתה, הציץ פנימה וראה מפה של האי על מושב הנוסע. הסמל בפינת המפה התאים למלון שנאמר לו שבו היא שוהה. ועכשיו היא מוסרת למאהב שלה היכן לפגוש אותה? צועדת לה בחוצפה במעלה שביל הכניסה שלו שעולה מיליון דולר, אל הבית שלו שעולה מיליון דולר? הרמז היחיד לבעלי האחוזה, סמלי המגן שרותכו אל השער, הופנו לאחור אל קיר הלבנים שהפריד את האחוזה מהרחוב.

 

גופו של גדעון התכווץ בדחף לשמוט את שליטתו העצמית. הוא לא היה אדם עני. הוא הפסיק לקנא בגברים אחרים בגלל עושרם כשהגיע בעצמו לרמה מסוימת. ובכל זאת, שמץ מרגש הנחיתות שהוא הרגיש כששוטט ברציפים שב והתעורר כשהוא בחן את מה שהצליח לראות מהנכס שעל החוף, שהתמשך אל כרם ופרדס תפוזים. בית האבן הנישא, שלוש קומות עם צריחים בכל פינה, היה שייך לאחוזה אנגלית, לא לאי יווני. היו בו לפחות עשרים חדרי שינה. אם זה היה המפלט של הבעלים בסופי שבוע, הוא היה אדם עשיר באופן נתעב.

 

לא שאדארה נזקקה לגבר עשיר. היא גדלה ללא כל מחסור. היה לה הון משלה ומחצית מהונו של גדעון. אם כך, מה משך אותה לפה?

 

סקס.

 

הלחישה התמימה יצרה משקולת של בגידה מאחורי עצם החזה שלו. האם זו הסיבה לכך שהיא לא חלקה איתו זה שבועות את גופה החטוב? ידיו נקפצו כשהוא ניסה לבלוע את המרירות.

 

כשהוא חרד מפני מה שהוא עלול לראות כשהוא מביט בדלת החזית, הוא נע כדי לראות הכול. אדארה נעצרה במחצית הדרך אל הבית כדי לדבר עם גנן. משאית עמוסה בכלי גינון חנתה באמצע השביל, ועובדים נעו כדבורים ברחבי הגנים הפורחים.

 

השמש קפחה על עורפו של גדעון, חזקה מספיק כדי לחדור מבעד לחולצתו אל כתפיו ולגרום לזיעה להיקוות בין עצמות השכמה שלו ולטפטף במורד גבו בצורה מרגיזה.

 

הם הגיעו הבוקר מוקדם, אדארה במעבורת, גדעון אחריה בסירת מנוע שהוא לקח להפלגת ניסוי. היא נהגה במכונית ששכרה באתונה. הוא שכר את שלו במרינה, אבל האי היה קטן. הוא לא הופתע כשהיא חלפה על פני חזית מכוניתו כשפנה אל הרחוב הראשי.

 

לא, ההפתעה היתה שיחת הטלפון שלושים ושש שעות קודם לכן כשסוכן הנסיעות שלהם התקשר בטעות לטלפון הנייד שלו. שורד כמו תמיד, גדעון חשב במהירות. הוא הזכיר שברצונו להפתיע את אשתו ולהצטרף אליה, ובתוך שניות קיבל את כל פרטי נסיעתה הסודית של אדארה.

 

ובכן, לא את כולם. הוא לא ידע את מי היא באה לפגוש פה או כיצד היא הכירה את איש המסתורין שלה. מדוע היא עושה זאת כשהוא נתן לה כל מה שהיא ביקשה?

 

הוא ראה כיצד צווארה של אדארה נרכן באכזבה. הא. הממזר לא היה בבית. זועם ומרוצה שילב גדעון את זרועותיו וחיכה לאשתו.

 

 

 

אדארה הפנתה את מבטה מקצה השביל שם חזרו קרני השמש ממכוניתה השכורה וסנוורו את עיניה.

 

אדמות האחוזה היו מראה הרבה יותר יפה להביט בו, בכל מקרה. דשא מטופח השתפל בעדינות אל כרם, וחוף של חול לבן נצנץ למטה. הטל התאדה מהדשא, האוויר עלה באיטיות מהמים בשמץ מליחות. הכול היה בוהק ומרומם נפש.

 

אולי זה היה רק מצב הרוח שלה, אבל זה היה שינוי מרענן מהדיכאון ומהחרדה והדחייה. היא עמדה כדי להתענג על הרגע האופטימי הראשון שהיה לה מזה שבועות. היא הביטה אל האופק שבו פגש כחול הים התיכון בשמיים נקיים מענן, ונאנחה בסיפוק. היא לא הרגישה רגועה כל כך מאז... מאז ומתמיד. אולי מילדותה המוקדמת. המוקדמת מאוד.

 

וזה לא יימשך. כאב מחליא התעורר בבטנה כשהיא נזכרה בגדעון. ובעוזרת האישית שלו.

 

עדיין לא, היא הזכירה לעצמה. השבוע הזה היה שלה. היא גנבה אותו למענה ולמען אחיה. אם הוא ישוב. הגנן אמר מספר ימים, אבל הבדיקה של אדארה מצאה שניקו יהיה באי הזה כל השבוע, כך שנראה שהוא שינה את לוח הזמנים שלו במהירות. היא קיוותה שהוא ישוב באותה הפתאומיות שבה עזב.

 

פשוט התקשרי אליו, היא שידלה את עצמה, אבל אחרי שנים כה רבות היא לא היתה בטוחה שהוא ידע מי היא או שהוא ירצה לשמוע ממנה. הוא מעולם לא ענה בעצמו על הטלפון. אם הוא יסרב לדבר איתה, פעימות של כאב הלמו בגרונה כשחשבה על כך. היא בלעה אותו. היא רצתה רק לראות אותו, להביט בעיניו ולהבין מדוע הוא מעולם לא שב הביתה או דיבר שוב איתה או עם אחיה הצעירים.

 

נשימה מכווצת נוספת, אבל זו היתה מעט יותר מוטרדת כשהיא פנתה שוב לעבר מכוניתה. היא היתה מאוכזבת מכך שניקו לא היה שם, לא שהיא התכוונה לבוא כך אל ביתו מייד אחרי הגעתה, אבל חדר המלון שלה לא היה מוכן. היא החליטה בדחף פתאומי לפחות למצוא את האחוזה, ואז השערים היו פתוחים והיא נמשכה פנימה. עכשיו היה עליה לחכות...

 

"הבחורצ'יק המאהב לא בבית?"

 

הקול הגברי המוכר עצר את פעימות ליבה והקפיץ את מבטה מהדוגמה באבני השביל העגלגלות אל הפאר שהיה בעלה. משיכה חריפה ומיידית פילחה אותה, חדה ומרגיעה כתמיד.

 

לא עבר יום מבלי שהיא תהתה כיצד היא זכתה בגבר לוהט כל כך. הוא היה יפה בצורה חסרת בושה, תווי פניו היו ישרים וקשים במידה מספקת כדי להיות גבריים, ללא כל ספק. הוא חייך לעיתים נדירות, אבל הוא לא היה צריך להקסים כשהתחכום והתבונה שלו עוררו כבוד כזה. היא תמיד חשבה עליו כעל סוס הרבעה גזעי, שקט וממושמע מבחוץ, אך בעל אנרגיה ועוצמה שהזהירו שהוא עלול להתפוצץ בכל רגע.

 

אל תתעלמי מהתושייה, היא חשבה במרירות. אחרת כיצד ייתכן שהוא הופיע במרחק חצי עולם מהמקום שבו היא חשבה שהוא יהיה, כשהיא התאמצה כל כך לשמור על מקומה בסודיות מוחלטת?

 

למרבה המזל, לאדארה היה ניסיון רב בהסתרת תגובות רגשיות כמו משיכה חייתית מיידית וחרדה של אשמה. היא נשארה במשקפי השמש שלה והורתה לדופק שלה להאט, איבריה נשארו רפויים ושפת הגוף שלה היתה בלתי קריאה.

 

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה בהרמה בוטחת של הסנטר. "לקסי אמרה שתהיה בצ'ילה." קולה של לקסי עדיין צרם באוזניה, מלא בעלות על לוח הזמנים של גדעון, מלא רחמים כשהיא מביטה ברעיה שאינה יודעת, שנכשלה כאישה לא רק מבחינה ביולוגית, אלא שכבר לא עניינה את בעלה מבחינה מינית. אדארה רצתה למחוק את חיוכה המתנשא של האישה בחבטה של ציפורניה המטופחות.

 

"בואי נפנה את השאלה אלייך, בסדר?" גדעון פסע מתונות באדישות קטלנית סביב חזית מכוניתה.

 

אדארה מעולם לא פחדה ממנו, לא פיזית, לא כפי שפחדה מאביה, אבל בשלב כלשהו פיתח גדעון יכולת לפגוע בה במבט או במילה, אפילו בלי לנסות, וזה הפחיד אותה. היא חיזקה את עצמה מולו, אבל עצביה בערו בדחף לברוח.

 

היא אילצה את עצמה להחזיק מעמד ולמצוא את שריון האדיבות האמין שהיא פיתחה כהגנה עצמית זמן רב קודם לכן. הוא תמיד שירת אותה היטב ביחסיה עם הגבר הזה, ואפשר לה אפילו ליצור איתו יחסים אינטימיים בלי לאבד את עצמה. בכל זאת, היא רצתה חומות גבוהות יותר, עבות יותר ובלתי נראות. הסיבות לבואה ליוון היו פרטיות מכדי לחלוק אותן, שכן היתה בהן סכנה כה גדולה של דחייה. לכן היא לא סיפרה לו או לכל אדם אחר לאן היא נוסעת. העובדה שהוא הופיע כך הלחיצה אותה, והיא נופפה בתוכה בזרועותיה כשניסתה להפגין קור רוח טבעי.

 

"אני פה בעניין אישי." היא אמרה בקול חסר עניין שלא הזמין דיון.

 

הוא, לעומת זאת, היה אמור להעניק לה הנהון מנומס של הכרה שגרם לה תמיד להבין כמה הוא אדיש למה שמתרחש בעולמה. זה אולי יכאב מעט, אבל היה עדיף בהרבה שניסיונותיה והצלחותיה ייתקלו בהתעלמות מאשר בניתוח ובזלזול.

 

בעוד שהיא, כהרגלה, לא טרחה לחזור על השאלה שהוא התעלם ממנה למרות שהיא באמת רצתה לדעת כיצד ומדוע הוא עקב אחריה.

 

אין טעם לשנות עכשיו טקטיקה, היא חשבה. כשהקשר ביניהם רופף כל כך הם עלולים לסיים את מערכת היחסים באותו קור רוח שבו הם החלו אותה.

 

המחשבה עוררה בה כאב עז, ובאופן מוזר, למרות ששפת הגוף שלו היתה טבעית כתמיד והבעת פניו נותרה נטולת רגש כשהוא צמצם את עיניו מול בוהק היום, היא הרגישה שוב באותו כוח מפותל מתהדק יותר בתוכו. כשהוא דיבר, דבריו היו רגועים, אך היא הרגישה בפראות נסתרת.

 

"אני רואה כמה זה אישי. מי הוא?"

 

ליבה קפץ. גדעון התרגז לעיתים רחוקות והראה זאת לעיתים רחוקות עוד יותר. הוא בהחלט מעולם לא הפנה אליה צד זועם, אך ההאשמה שלו גרמה לה רצון לא מוסבר להתגונן.

 

היא אמרה לעצמה לא להניח לדקירה לחדור מבעד לקליפה שלה, אבל המתקפה שלו היתה הלם והיא לא האמינה לחוצפה שלו. הבנאדם דפק את המזכירה שלו ברומן הנדוש ביותר, ועם זאת היתה לו החוצפה לעקוב אחריה כל הדרך ליוון כדי להאשים אותה בבגידה?

 

למרבה המזל, היא למדה מניסיון לא להתגרות בגבר זועם. היא הסתירה את כעסה מאחורי בוז קר, ותיקנה בשלווה את ההנחה שלו. "יש לו אישה ותינוקת חדשה..."

 

הסרקאזם האיטי של גדעון קטע אותה. "בגידה בבן זוג אחד לא הספיקה, היית צריכה לפגוע בשניים ולהוסיף לעסק הריסת חיים של ילדה?"

 

ממתי אכפת לך מילדים?

 

היא החניקה את השאלה, אבל צריבה עזה ניצתה מאחורי עיניה, לגמרי לא רצויה עכשיו כשהיא היתה חייבת לשמור על מחשבה צלולה. גרונה כאב וגרם לקולה להתעבות. היא קיוותה שהוא ייחס זאת לכעס, לא לשברון לב.

 

"כפי שאמרתי, לקסי הבטיחה לי שיש לך פגישות בצ'ילה. 'אנחנו נהיה בוואלפאראיסו,' היא אמרה לי. 'אנחנו נשהה בסוויטה המשפחתית במקריקוסטה-גראנד.'" אדארה ביטאה בשאננות את מה שלקסי לא אמרה, אלא את מה שנראה בעיניה ובחיוך היהיר של האישה. "'אנחנו נסתור את המיטה שלך ונזמין מהצוות שלך ארוחת בוקר.' מי בוגד במי?"

 

היא היתה גאה בביצוע האדיש שלה, אבל העלבון הנסתר היה בכל זאת רגש עז יותר משהיא העזה אי פעם לחשוף בנוכחותו. היא לא הצליחה להתאפק. הבגידה שלו היתה מכה שהיא לא צפתה, והיא תמיד היתה מוכנה לחבטות שלא מגיעות לה. תמיד. איכשהו היא שכנעה את עצמה שהיא יכולה לבטוח בו, ואם היא כעסה על מישהו, היא כעסה על עצמה משום שלא הבחינה בכך כלל. היא זעמה כל כך והתקשתה להסתיר את רעדה, אך היא חשקה את שיניה ואילצה את שריריה להתרפות ואת דמה להפסיק לרתוח.

 

הוא לא הגיב. אם היא התאמצה מדי יום ביומו לשמור על רגשות מאופקים, מחשבותיו ורגשותיו הפנימיים היו בהחלט בלתי קיימים. קולו היה קשה וקר כקרח כשהוא אמר, "לקסי לא אמרה זאת משום שזה לא נכון. ומדוע אכפת לך אם היא אמרה? אנחנו לא סתרנו שום מיטה, לא כן?"

 

שאל אותי מדוע, היא רצתה לתקוף, אבל המילים והסיבה נשארו טמונים כה עמוק וכה חזק בתוכה שהיא לא יכולה היתה לדבר.

 

העצב איים לגבור עליה. חוסר התקווה חלחל לתוכה והתבוסה רעמה כגונג. היא שלחה בה צינה של קרח, קרח מבורך שאפשר לה להקפיא את הכאב ולהתעלם מההשפלה. היא רצתה שהכול ייעלם.

 

"אני רוצה להתגרש." היא הודיעה, ליבה הולם בגרונה.

 

במשך שנייה העולם עמד במקומו. היא לא היתה בטוחה שהיא אכן אמרה זאת בקול, והוא לא נע, כאילו גם הוא לא שמע, או לא הצליח להבין.

 

הוא נשם עמוק וחד. כתפיו הזדקפו והוא עמד גבוה יותר.

 

הו, אלוהים. הכול בתוכה זעק, חזרי בך. היא הרכינה את ראשה ועקפה אותו, בכוונה להגיע אל דלת מכוניתה.

 

הוא הושיט יד ודמה ניתר בבוגדנות. היא חסמה במהירות את הרעב ואת הכמיהה, ובמקום זאת אימצה את השנאה.

 

"אל תחשוב לרגע שאתן לך לגעת בי." היא הזהירה בקול צורם.

 

"נכון. בלי נגיעות. אני כל הזמן שוכח."

 

דקירה של נקיפת מצפון, של עצב ושל ערגה בל תתואר להיות מובנת, חלפה בה. גדעון נעשה טוב כל כך בלחיצה על החבורות הקרובות ביותר לנפשה, וכל מה שהיה עליו לעשות הוא לומר את האמת.

 

"שלום, גדעון." בלי להביט בו שוב היא הטילה את עצמה אל המכונית ונסעה.