דיאטת השלום העולמי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דיאטת השלום העולמי
הוספה למועדפים

דיאטת השלום העולמי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן בר, עדי צור, רימונה גרסון
  • הוצאה: מנדלי, מזון למחשבה
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 328 עמ' מודפסים

וויל טאטל

וויל טאטל הוא מוזיקאי ואיש חינוך העוסק בקשר בין תזונת הפרט להלכות חייו והסביבה.

תקציר

מה פשוט יותר מלאכול תפוח? ועם זאת, מה יכול להיות משמעותי או עמוק יותר? כשאנחנו אוכלים תפוח והוא הופך לחלק מאתנו, אנחנו גם אוכלים את הגשם והעננים וגופם של דורות רבים של בעלי חיים, צמחים ואנשים שכולם הזינו את אותו עץ תפוח. המזון שאנו אוכלים הוא החיבור האינטימי ביותר שלנו הן לסדר הטבעי והן למורשתנו התרבותית. אולם, ברור כיום יותר ויותר שלהחלטה מה לאכול יש משמעות עמוקה ושהיא עלולה להוביל לנזק סביבתי, לבעיות בריאות חמורות ולאכזריות בלתי נתפסת כלפי יצורים רבים.

הספר דיאטת השלום העולמי מציג את קווי המתאר להבנה מעצימה יותר של עולמנו, שמתבססת על הבנת ההשלכות מרחיקות הלכת של בחירות המזון שלנו. באמצעות שילוב של תורת המערכות, לקחים ממיתולוגיות ודתות שונות ומדע, ד"ר וויל טאטל מציע סדרה של עקרונות אוניברסליים לכל האנשים בעלי המצפון, מכל מסורת דתית, שמראים כיצד אנו יכולים להגביר את המודעות שלנו ולקדם אותה – מה שמאפשר לנו להיות חופשיים יותר, אינטליגנטיים יותר, אוהבים יותר ושמחים יותר בבחירות שאנו עושים.

פרק ראשון

פרק 1 – כוח האוכל


"העולם שייך למי שיכול לראות דרך ההנחות שלו. איזו חירשות, איזה מנהג עיוור כאבן, באיזו טעות גדולה אתה מחזיק, הם שם רק בסבל – בסבל שלך. ראה שזהו שקר, וכבר נתת לכך מכה ניצחת." – אמרסון
"הנשק האלים ביותר על פני כדור הארץ הוא מזלג השולחן." מהטמה גנדי

מזון כדימוי
מאז ומעולם – אם נחזור לפחות אלפיים וחמש מאות שנים לפיתגורס ביוון, לנביאים בתנ"ך בלבנט העתיק ולמהווירה וגאוטמה בודהה בהודו, כמו גם מאורות מאוחרים יותר כגון אפלטון, פלוטינוס ואבות הכנסייה – רפורמות חברתיות ומורים רוחניים הדגישו את החשיבות של תשומת לב לעמדות שלנו ולמנהגינו סביב אוכל. לעובדה כי תורות אלה זכו להתעלמות אגרסיבית, נשללו וכוסו במשך מאות שנים יש משמעות עליונה, ואם אנו מסתכלים עמוק לתוך הפצעים והעמדות האחראים לטיוח הזה, נגלה אמיתות משחררות על תרבותנו ועל עצמנו, ועל הדרך לשינוי חיובי אישי וכלל עולמי. מה נותן כוח כזה למזון, ולמה כוח זה עדיין כה לא מוכר כיום? מענה על שאלה זו מחייב אותנו לשים לב בדרכים חדשות וליצור קשרים שלימדונו לא לעשות.
אוכל אינו רק צורך בסיסי: הוא גם הסמל הראשי בחיים הפנימיים המשותפים של כל תרבות אנושית, כולל שלנו. לא קשה לראות שהמזון הוא מקור הדימוי לחיים, אהבה, נדיבות, חגיגה, עונג, הרגעה, רכישה וצריכה. ועם זאת גם, למרבה האירוניה, מקור הדימוי של פיקוח, שליטה, אכזריות ומוות, היות שלעתים קרובות אנו הורגים כדי לאכול. כל יום, מהעריסה אל הקבר, כולנו עושים בחירות מזון, או שהן נעשות עבורנו. איכות המודעות שממנה בחירות מזון בלתי נמנעות אלה נובעות – בין אם אנחנו עושים אותן בעצמנו, או שהן נעשות בשבילנו, משפיעה עמוקות על היכולת שלנו ליצור קשרים. יכולת זו ליצור קשרים משמעותיים קובעת אם נהפוך להיות אוהבי ומגני החיים או מנציחי אכזריות ומוות באופן בלתי מודע.
אני מאמין כי ברמות העמוקות ביותר של התודעה שלנו כולנו מייחלים להשיג ברית רוחנית אותנטית עם מקור ההוויה, לחוות ישירות את הטבע האמיתי שלנו. זוהי הכמיהה לחוות שלמות, אמת, וחופש מהאשליה הכואבת של ניתוק בסיסי שמעודדת אותנו לחקור ולגלות את המסתורין הסובב אותנו בכל יום. אנו מבינים כי התבוננות לעומק מחברת אותנו עם השורשים והמשאבים הרוחניים שלנו. התבוננות עמוקה במזון, במה שאנו אוכלים ובאיזה אופן, ובעמדות, הפעולות והאמונות סביב מזון, היא הרפתקה של מבט אל לב לבה של תרבותנו ואל לב עצמנו. מפתיע כפי שזה אולי נראה, כשאנו מאירים את אור המודעות על היבט רגיל ביותר והכרחי זה של חיינו, אנו מאירים על שלשלאות בלתי נתפסות המחוברות לגופינו, למחשבותינו וללבבותינו, על סורגים של כלובים שלעולם לא נוכל ממש לראות, ועל השביל המנצנץ המוביל לשינוי ולאפשרות של אהבה אמיתית, חופש ושמחה בחיינו.
אולי נרצה לצחוק על טענות חזקות שכאלה. אוכל? ידידינו הוותיק, אוכל? יש לנו פרויקטים גדולים יותר ובעיות דוחקות יותר. מזון הוא כל כך יומיומי. אנחנו אוכלים ורצים, או שאנו אוכלים כדי להתנחם ולהישאר עקביים בדרך שלנו, או כרקע לחברה או לטלוויזיה. אוכל הוא רק אוכל, ודאי נמחה. זה לא כזה סיפור!

סעודות מקודשות
באמצעות מבט עמוק יותר ביכולתנו לראות שהאוכל הוא דימוי אוניברסלי לאינטימיות. רבים מאתנו מכירים את התחושה של לאהוב משהו או מישהו באופן כה עמוק עד שאנחנו רוצים להיות מאוחדים עמו ולהביאו לתוך עצמנו. אולי זוהי זריחה מפוארת שאנו גומעים בעינינו, מנגינה שאיכשהו פותחת את לבנו וממיסה משהו בתוכנו, או בחיר לבנו שאתו אנו מייחלים להתמזג ולהיות לאחד. כל האמנויות הן ערוצים לביטוי של כמיהה אנושית עמוקה זו לאחדות, אולם רק באמנות הכנת מזון ואכילתו מושגת למעשה אחדות זו באופן מוחשי. זהו חלק ממה שהופך אכילה לחוויה ולדימוי חזקים כל כך: אמנות המזון נאכלת והופכת להיות אנחנו. המזון נכנס כאובייקט והופך לסובייקט; מה שהוא "לא-אני" הופך ל "אני". איזה נס אלכימי! זה אותו הנס של הארה רוחנית, של סליחה ושל אהבה. מה שהוא "לא-אני", האחר, או אפילו האויב הפוטנציאלי נהפך איכשהו, על ידי פתיחה וקבלה, ל"אני", ל"אנחנו". ריפוי מתרחש, התעוררות לשלמות גדלה שבה "אני" ו"לא-אני" הנפרדים לשעבר מתאחדים כגורמים משותפים, הפועלים יחד.
מכאן שצריכת המזון היא דימוי מקיף לריפוי, לשינוי רוחני, לסליחה ולאהבה בלתי מוגבלת. כולנו יודעים זאת ברובד עמוק. הכנת מזון היא האמנות היחידה המאפשרת לנו, פשוטו כמשמעו, להטמיע את מה שאנו יוצרים, והיא גם האמנות היחידה שכוללת באופן מלא את כל חמשת החושים. כמו כן היא מסתמכת במידה רבה על מה שמכונה בתורות הבודהיסטיות החוש השישי: mentation, הפעילות המנטלית אשר מעניקה הקשר למה שאנו תופסים באמצעות החושים שלנו. יש לנו שכבות מסובכות ומורכבות להפליא של חשיבה ורגש המוצמדות לאוכל שהן חלק חשוב מחוויית האכילה שלנו. המשפחה והתרבות שלנו תורמות באופן עצום למחשבות ולרגשות אלה, וזכרונות והזדהויות אלה מעניקים משמעות לארוחות שלנו.
מכאן שאכילה היא הפעילות האינטימית שבה אנו משיגים למעשה את האיחוד המורכב והמיוחל של העצמי עם האחר, הסובייקט והעולם. וכך תמיד זה נראה, בכל התרבויות, כפעילות האנושית המקודשת ביותר, כמו גם הקושרת תרבותית יותר מכול. אנחנו לא יכולים להיות במצב אינטימי יותר עם מישהו או משהו מכפי שאנו בעת אכילתם. אז הם הופכים לנו, פשוטו כמשמעו. יש ללא ספק לטפל במעשה כה אינטימי במלוא המודעות, האהבה, תשומת הלב והרחמים. אם לא, זהו סימן מובהק לכך שמשהו מאוד השתבש.
ברגע שאנו מבינים כי הכנת ואכילת מזון הן הסמלים הבסיסיים של האנושות לאינטימיות ולשינוי רוחני, אנו יכולים להתחיל להבין מדוע החגיגות המקודשות חיוניות בחיים הדתיים והחברתיים של כל תרבות. אכילת לחם הקודש היא דימוי מרכזי לחיבור הרוחני עם הנוכחות האלוהית. אין עוררין כי אכילת מזון היא פעולה קדושה באופן מעשי וסמלי כאחד: זה שיתוף ישיר עם הסדר האינסופי שמעבר לחיינו הסופיים.
אף שנראה כי אנחנו בני תמותה בלבד האוכלים מזון, מנקודת מבט אחרת נוכל לראות את האינסופי מאכיל עצמו בעצמו לנצח. בדרך פעולה זו של שיתוף אנו פותחים, מחבקים ולמעשה מגלמים את הסדר האינסופי כביטוי ייחודי של עצמו, שהוא אנחנו, בני אדם אלה אשר אוכלים. זה ביטוי של האהבה הכי מוחלטת. בעת האכילה אנו נאהבים על ידי כוח נצחי ומסתורי היוצר את כל החיים, שמציג את כל מי שקדם לנו אי פעם, שבא לידי ביטוי ללא הרף כ"אנחנו" וחווה את החיים דרכנו, עם אהבה שנותנת לגמרי מעצמה אלינו, שאנו כוח זה. זוהי אהבה שהלב האינטואיטיבי שלנו יכול לחוש ולהגיב אליה ולהעריך באופן עמוק ומרגש, אך כזו שהמוח הרציונלי שלנו בקושי יכול להתחיל לתפוס.

מזון, חיים, ומוות
מה פשוט יותר מלאכול תפוח? ועם זאת, מה יכול להיות יותר מקודש או עמוק? כאשר אנו אוכלים תפוח אנחנו לא רק אוכלים תפוח כדבר נפרד. התפוח נכנס אלינו, מתמוסס בתוכנו, תורם לנו והופך לנו. וכל תפוח הוא ביטוי של כל כך הרבה יותר! אנחנו אוכלים את הגשם ואת העננים ואת כל העצים שהביאו לקיומו של העץ הזה, ואת הדמעות, הזיעה, הגוף, והנשימות של דורות רבים של בעלי חיים, צמחים, ואנשים שהפכו לגשם ולרוח ולאדמה אשר הזינו את עץ התפוח. כאשר אנו מסתכלים לתוך תפוח אחד, אנחנו רואים את היקום כולו. כל כוכבי הלכת ושאר הכוכבים, השמש והירח שלנו, האוקיינוסים, הנהרות, היערות, השדות והיצורים נמצאים בתפוח זה. עץ התפוח הוא ביטוי של הרשת האינסופית של החיים, וכדי שהעץ יוכל להתקיים, כל רכיב של הרשת חיוני. התפוח הוא המתנה של העץ ושל היקום האינסופי שמפיצים וחוגגים את עצמם דרך התפוח. הזרעים נושרים, בתפוח, כדי להפוך לעצים חדשים, או שהם נאכלים על ידי בני אדם או דובים או ציפורים וכך מקבלים תפוצה נרחבת, מתפשטים ומועילים לעץ ולמערכת כולה, מתגלים במרחב, במורכבות ובשלמות עצומים.
אם נכיר בכך כשאנו אוכלים תפוח, נדע שאנחנו אהובים ומוזנים, ושאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, מתעלומה כה עצומה ונדיבה ומרגשת עד כי אנחנו מתרגשים מתחושתה של קדושה. כמעט בכל החברות אנו עוצרים לזכור את מקור החיים שלנו ובאופן מודע ליצור קשר עם המסתורין הגדול בעיקר בזמן המוות, בהלוויות ובארוחות, בעת התפילות. אכילת תפוח מתוך מודעות יכולה להיות חגיגה מקודשת, ובכל זאת לרוב היא נעשית כלאחר יד בזמן שאנחנו עסוקים במשהו אחר.
אנחנו בני האדם שאוכלים תפוחים, ולמעשה תפוחים שאוכלים תפוחים. היקום כולו לא נמצא רק בכל תפוח אלא בכל אחד מאתנו. באכילה אנו רואים שאין בעצם דברים נפרדים בכלל, אלא רק תהליכים. כל הדברים לוקחים חלק זה בזה, משתנים תדיר, ונאכלים בסופו של דבר על ידי התהליך ועל ידי הזמן, הזללן הגדול. מזון הוא המקור והדימוי של זרימת החיים לתוך המוות ושל המוות לתוך החיים.
אנו רואים שלאכילת מזון יש חשיבות מיתולוגית ורוחנית נרחבת ושהיא נארגה לתוך בסיס המיתוסים והמסורות הדתיות של תרבויות רבות, כולל זו שלנו. מלבד העניין הסמלי של אכילת לחם הקודש הנוצרי, המשנה את מותו של ישו, ישנו סיפור הלידה. ישו נולד באבוס! איזה סמל עוצמתי, להיוולד בקערת המזון של מישהו. הוא נולד להיות מזון רוחני עבור אחרים, והקשרים העמוקים בין הסמליות של האבוס ושל הסעודה האחרונה מעידים על כוחו המתמשך של מזון כדימוי עיקרי למסתורין הרוחני החובק ומתעלה על חיים ומוות.
ככל שאנו מתפתחים מבחינה רוחנית ומעוררים את הפוטנציאל שלנו, כך ביכולתנו להיות מזון עבור אחרים מדי יום, לחלוק את אהבתנו והבנתנו, את הזמן והאנרגיה שלנו, ולהזין אחרים ואת עצמנו תוך כדי תהליך זה. זה לא רק האהבה האישית והאנרגיה שלנו, או הזמן שאנו חולקים; כי כמו התפוח, כאשר אנו נותנים מעצמנו אנו מעניקים מהמתנות שקיבלנו מן המשפחות שלנו, מהמורים, החברים, מן האדמה והיצורים שלה, מהשמש, הירח והכוכבים, ומכל החוויות שלנו. בסופו של דבר, אנחנו החיים עצמם הנותנים לעצמם – מאכילים את עצמם, חוקרים, מספקים, ומחדשים עצמם. אם אנו חיים היטב, אנו מזינים רבים עם האוכל המזין ביותר: פירות של חמלה ותבונה. בסופו של דבר, יותר מאשר הצורך באוכל למסע, ביכולתנו לגלות שאנו המזון עבור המסע של האחר, וכי הצורך העמוק ביותר שלנו ושמחתנו אינם רק לצרוך אלא להיות אוכל מזין זה עבור אחרים. כולנו נולדים באבוס סמלי, כדי להיות מזון רוחני לאחרים, ואנו נקראים לגלות את הדרך הייחודית שלנו לתרום.
האם זה מפתיע כל כך שמשהו שנראה גשמי כל כך כמו אכילה יכול עדיין לתפוס את מקום הכוח המרכזי של החיים הרוחניים והתרבותיים שלנו? על ידי חקירת הנושא הלאה, עלינו לבחון את מה שאנחנו בוחרים לאכול. מה מסתתר מאחורי בחירות המזון שלנו?

מוצא המזון שלנו: צמחים או בעלי חיים
לעתים קרובות ההבחנה בתרבות שלנו בין מוצרי מזון שמקורם בבעלי חיים ואלה שבאים מצמחים מטושטשת ונתונה להתעלמות מכוונת. אולם, על ידי הכרה מפורשת בברור מאליו, אנחנו מעצימים את עצמנו כדי להעמיק את הבנתנו.
מזון מן הצומח הוא בעיקר הפירות והזרעים אשר נושרים בחופשיות מצמחים מסוימים. לדוגמה, דגנים כמו חיטה, שיבולת שועל, אורז, תירס, שעורה, קינואה, שיפון ודוחן הם זרעים ופירות של עשבי דגן. קטניות כמו סויה, חומוס, עדשים, אפונה, שעועית ובוטנים הם זרעים של צמחים ממשפחת הקטניות. פירות שנחשבים לירקות כמו עגבניות, קישואים, פלפלים, דלעות, במיה, חצילים ומלפפונים הם פירות וזרעים של צמחים עשבוניים. פירות וזרעים שנשרו מעצים וצמחים אחרים מהווים את שאר המזונות הצמחיים שאנו אוכלים, כגון תפוחים, תפוזים, בננות, פפאיה, אבוקדו, פרי הלחם, מלונים, ענבים, לימונים, שזיפים, אפרסקים, דובדבנים, משמשים, זיתים, תאנים, תמרים ופירות אחרים; תותי עץ, תותים, אוכמניות, חמוציות, פטל ופירות יער אחרים; אגוזי פקאן, אגוזי מלך, לוז, מקדמיה, קשיו, שקדים, קוקוס ואגוזים אחרים; וגרעיני חמנייה, שומשום, גרעיני דלעת, קקאו, זרעי פשתן, צנובר וזרעים אחרים. מזונות מסוימים הם פרחים נושאי זרע, כמו ברוקולי, כרובית, כרוב ניצנים וארטישוק, או פירות נושאי נבגים כמו פטריות, או פקעות עמילניות כמו תפוחי אדמה ובטטות. כמה הם שורשים, כמו גזר וסלק, או עלים, כמו עלי סלק, כרוב וחסה, או גבעולים, כמו אספרגוס, סלרי, וקנה סוכר.
מאחורי המזונות הצמחיים שעל הצלחות שלנו אנו רואים פרדסים וגינות, שדות, יערות, ועונות שנה, ואנשים המטפחים ומטפלים בצמחים. אם הם גדלים באופן אורגני עם שיטות בנות קיימא בקנה מידה קטן, אנו רואים את היופי ואת השפע של האדמה מניבים מזונות טעימים ובריאים לידיים שנוהגות באכפתיות ועובדות בהרמוניה עם המקצבים של הטבע.
במבט עמוק אנו רואים כי יש מעט מאוד סבל שנגרם על ידי אכילת מזונות אלה; רוב המזונות הצמחיים הם פירות וזרעים שנשרו מעשבים, עצים, גפנים וצמחים אחרים. זאת ועוד, שלא כמו בעלי חיים, שהם ניידים ולכן זקוקים למערכת עצבים עם קולטני כאב שתסייע להם להימנע מהתנהגויות שפוגעות בהם, לצמחים אין דבר מקביל למערכת העצבים הגופנית או לקולטני כאב. מכיוון שהם מושרשים ונייחים, אין כל סיבה לטבע להעניק להם או לפתח מנגנונים שיסייעו להם באפשרות לחוש כאב. (בעוד יש שעשויים לטעון כי צמחים מסוגלים בכל זאת לסבול, הרי זו סיבה נוספת לא לצרוך מזונות מן החי, מכיוון שנדרשות כמויות עצומות של דגנים כדי לייצר בשר, ביצים, מוצרי חלב ודגים מעובדים. הדבר גם דורש הרס של יערות, ערבות ובתי גידול של חיות בר לצורך מרעה ולגידול דגנים אלה, והרס של מערכות אקולוגיות ימיות. לפרטים נוספים ראו פרק 11.)
מזון מן החי הוא הבשר עצמו ואברים של חיות מתות, או הפרשות בעלי חיים המופקעות לאכילה. בקבוצה הראשונה של המזונות יש בשר שריר של מגוון בעלי חיים הנהרגים כדי לייצר את המזונות שנחים במרכז השולחן של רוב הארוחות בתרבות שלנו. הבשר של דגים ופירות ים נקרא לרוב לפי מינו של בעל החיים, כגון טונה, שפמנון, סלמון, לובסטר, סרטנים, ושרימפס. אף על פי שדו חיים וזוחלים נאכלים פחות בארה"ב מאשר במדינות מסוימות, עדיין מגדלים בה צפרדעים, צבים ותנינים כדי לייצר רגלי צפרדע ובשר צב ותנין עבור צריכה אנושית. גם בשר של ציפורים נקרא לפי מינו של בעל החיים, כמו כשאנו אוכלים תרנגולת, הודו, ברווז, אמו ופסיון. לעתים קרובות נעשית הבחנה בין סוגים וצבעים שונים של הבשר, כמו חזה ורגל, בשר לבן ובשר אדום. בניגוד לאמור לעיל, בשר של יונקים אחרים נקרא לעתים נדירות לפי המין המסוים אלא לפי "הנתח" של הבשר, כמו ירך, סינטה, צלי כתף, צלעות, אנטריקוט, פילה, בייקון, קציצות, המבורגר, נקניקיות, נקניק ופסטרמה. אברים פנימיים מסוימים נאכלים גם כן, בעיקר הכליות והכבדים של יונקים צעירים, הכבדים המפוטמים של ברווזים ואווזים, וכן, לעתים פחות קרובות, רקמת הקיבה (מעיים) והלב, לשון, מוח, וכפות הרגליים של חיות מסוימות (כמו רגל קרושה). החלב של פרות, כבשים ועיזים מיניקות נשתה ונאכל כחמאה, יוגורט, שמנת ומגוון של גבינות. גבינות נוצרות באמצעות רֶנֶט, אנזים הגבנה שמופק מקיבות של עגלים שנשחטו, כדי להקריש את החלב. ביצי ציפורים מופקעות גם הן עבור מזון, כמו גם הדבש המופרש מגופן של דבורים.
בניגוד לצמחים, שבאופן טבעי מייצרים מזונות בריאים ומזינים שכוללים מעט אם בכלל סבל כלשהו, חיות נשלטות באופן שגרתי ומותקפות במטרה להשיג את החלב, הבשר, והביצים שאנחנו בני האדם אוכלים. הדבר ללא ספק כרוך בסבל, מכיוון שכולנו יודעים בוודאות מוחלטת כי נטילת סכין וחיתוך לתוך העור של כלב, פרה, חתול, עוף, ארנבת או אדם היא פעולה שונה לחלוטין מחיתוך לתוך הקליפה של עגבניה או אשכולית; שלא ניתן להשוות נגיסה ברגלו של חזיר לנגיסה בתפוח טרי. האתולוג הנודע קונרד לורנץ אמר פעם כי מי שלא יכול לראות את ההבדל בין קיצוץ כלב לקיצוץ חסה צריך להתאבד לטובת החברה. אנו יודעים היום כי כל בעלי החוליות ניחנו במערכות עצבים מרכזיות עם קולטנים הרגישים למגוון גירויים מכאיבים, בין אם חותכים, שורפים, מוחצים או מרתקים אותם, נותנים להם שוק חשמלי או חושפים אותם לקור ולחום, לריחות רעילים, לחבלות או לשפשופים, ושהם מרגישים כאב פסיכולוגי כפי שאנו היינו מרגישים כאשר הם נכלאים, התינוקות שלהם נגזלים מהם, או שהדחפים המולדים שלהם נמנעים מהם באופן שיטתי.

תרבות ההכחשה
ככל שנתעלם ממשהו ביתר שאת, כך גוברים כוחו והשפעתו עלינו. בבחינה בלתי מוסחת של מזונות הבאים מבעלי חיים ומיוצרים בשיטות מודרניות, לא נוכל להימנע מלמצוא אומללות, אכזריות וניצול. לפיכך אנו נמנעים מהתבוננות עמוקה באוכל שלנו אם הוא בא מן החי, והנוהג הזה של הימנעות והכחשה בקשר לאכילה, הפעילות הבסיסית ביותר שלנו וטקס חיוני, נישא באופן אוטומטי לכל חיינו הציבוריים והפרטיים. עמוק בתוכנו ידוע לנו שאיננו יכולים להעמיק את מבטנו לשום מקום, כי אם נעשה זאת נצטרך להעמיק מבט לתוך הסבל העצום שבחירות המזון שלנו גורמות במישרין. כך אנחנו לומדים להישאר רדודים ולהיות עיוורים מרצון אל חיבורים שיכולנו לראות. אחרת החרטה והאשמה שלנו יהיו כואבות מנשוא. האמת המודעת גם תתנגש בעוצמה רבה בדימוי העצמי שלנו, ותגרום לדיסוננס קוגניטיבי חמור ולהפרעה רגשית. אנו בוחרים להתעלם, וכך בוחרים להיות בורים ולא קשובים.
כשאנו לא מוכנים ולא מסוגלים לראות, להתמודד ולקחת אחריות על האוקיינוס הנסתר של אימה שהפעילות הבסיסית ביותר שלנו גורמת ליצורים רגישים ופגיעים בדיוק כמונו, עלינו לפצל את עצמנו אל סכיזופרניה של נימוס והתנהגות נאותה שמתקיימים במבוכה לצד אכזריות חסרת רחמים העולה וצפה בכל פעם שאנו משיגים או אוכלים מזון הבא מבעלי חיים. אני מאמין כי פיצול זה הוא הפצע היסודי והבלתי מוכר שממנו אנו בני האדם המודרניים סובלים, וממנו פצעים ופיצולים רבים אחרים נובעים באופן טבעי ובהכרח. זה כה עמוק ונורא עד שנוצר טאבו לדבר על זה בפומבי.
בבחירתנו להיות עיוורים למה שאנחנו בעצם עושים כשאנו קונים, מכינים ואוכלים מזון, אנחנו עיוורים לא רק כלפי הזוועה והסבל שאנו יוזמים ואוכלים, אלא גם אל יופיו של העולם שסביבנו. חוסר יכולת נרכש זה לראות ולהעריך את יופיו המהמם של כדור הארץ מאפשר לנו להרוס יערות ואוקיינוסים ובאופן שיטתי להרוס את העולם הטבעי. כשאנו הופכים חסרי רגש לכאב שאנו גורמים מדי יום לבעלי חיים חסרי הגנה, אנחנו גם הופכים חסרי רגש ליופי ולזוהר של הבריאה שאנו מדכאים ושממנה אנחנו מתנתקים בכל ארוחה.
הקהיית הרגישות של מיליוני ילדים ומבוגרים – בהיקף המסיבי שדורשת צריכת מיליוני בעלי חיים מעונים מדי יום – זורעת אינספור זרעים של אלימות אנושית, מלחמה, עוני וייאוש. אלה תוצאות בלתי נמנעות, שכן לעולם לא נוכל לקצור שמחה, שלווה וחופש עבור עצמנו בעודנו זורעים זרעים של פגיעה ושל שעבוד אחרים.
אנחנו יכולים לדבר על אהבה, טוב לב, חופש ועולם עדין יותר, ועם זאת אלה הפעולות שלנו, במיוחד אלה המבוצעות דרך הרגל, שקובעות אלו תוצאות עתידיות אנו ואחרים נחווה. מעגלי האלימות שהבעיתו אנשים הן לאורך ההיסטוריה והן כיום מושרשים באלימות של הארוחות היומיומיות שלנו. אף שבעלי החיים לא יכולים להגיב בענישה כמו שאנשים אחרים יכולים, האלימות שלנו כלפיהם מגיבה ומענישה אותנו.

יורשים אכזריות
על ידי כליאת והריגת בעלי חיים למזון, הבאנו את האלימות לתוך גופנו ונפשנו והפרענו לממדים הגופניים, הרגשיים, הנפשיים, החברתיים והרוחניים של עצמנו בדרכים עמוקות וקשות לשליטה. הארוחות שלנו מחייבות אותנו לאכול כמו טורפים ובכך לראות את עצמנו ככאלה, שמטפחים ומצדיקים התנהגויות ומוסדות טורפניים שהם האנטיתזה של הכוללניות ושל טוב הלב שמלווים צמיחה רוחנית. מפני שלא ניתן למנוע אכזריות בכליאה, הטלת מומים ושחיטה של חיות למזון, אולצנו מילדות להוציא לפועל אכזריות בהסבת מבט.
איש מאתנו לא בחר מעולם במודע ובחופשיות לאכול חיות. כולנו ירשנו את זה מהתרבות ומהחינוך שלנו. רואים זאת מיד כשנכנסים כיום למחלקת מזון לתינוקות בכל חנות מכולת: מזון תינוקות בטעם בשר בקר, עוף, עגל וטלה, ואפילו מזון תינוקות בטעם לזניה. הורים, סבים, חברים ושכנים בעלי כוונות טובות אילצו עלינו את הבשר ואת ההפרשות של בעלי החיים בתקופה שכבר פרחה מזיכרוננו. כעוללים אין לנו מושג מה הם "עגל", "תרנגול הודו", "ביצה" או "בקר", או מהיכן הם באים. איננו יודעים איזו זוועה באה על יצורים חסרי ישע כדי ליצור את המרקחות הזמינות בקלות שמואכלות בכפית לפיות הקטנים בהם בוקעות השיניים שלנו. אנחנו מגלים לאט, ועד שנגלה נראות לנו האכזריות והסטיות המעורבות בכך טבעיות ונורמליות. אף פעם לא אומרים לנו שאנו בני האדם לא נועדנו לאכול את הכמויות הגדולות של מזונות מן החי הטיפוסיות לתרבות שלנו. אף פעם לא מספרים לנו על תנאי הכליאה הקיצוניים, על הסירוס ללא הרדמה השגרתי ועל הטלות מום אחרות ועל ההרג האכזרי ולעתים קרובות הרשלני הלוטש בנו עיניו מדי יום מהקערות והצלחות שלנו, ושאנו לועסים ללא מחשבה תוך כדי צפייה בטלוויזיה, קריאה או שיחה.
לכן החיבור העמוק והמבורך ביותר שלנו עם האדמה ועם המסתורין של תודעה רוחנית אינסופית – הארוחות היומיומיות שלנו – הפך לטקסים של הסחת הדעת, רגישות מודחקת ואשמה במקום טקסים של הכרת תודה פותחת לב, חיבור, ברכה ואהבה. המחיר שאנו משלמים על כך בלתי ניתן לחישוב וכולל, בין היתר, את הקהיית האינטליגנציה והחמלה המולדות שלנו, וכתוצאה מכך אובדן של שלום, חופש ושמחה.

קמילת האינטליגנציה
אינטליגנציה היא היכולת ליצור קשרים משמעותיים, והדבר נכון עבור כל מערכות החיים, כמו בני אדם, חיות, קהילות וחברות. השתתפות בטקסים יומיומיים שמדכאים את היכולת שלנו ליצור קשרים פוגעת קשות באינטליגנציה שלנו, אפילו בתוך השפע העכשווי שלנו של מידע-כביכול, והורסת את היכולת שלנו להתמודד ביעילות עם הבעיות הקשות שאנו מייצרים. מכיוון שאנחנו מיומנים בניתוק מהסבל שאנו כופים על בעלי חיים, אנחנו הופכים באופן טבעי ובהכרח להיות מיומנים בניתוק מן הסבל שאנו כופים על אנשים רעבים, על מערכות חיים ביולוגיות, על קהילות שנהרסו במלחמה ועל הדורות הבאים. הכישורים שלנו בחסימה מכוונת של משוב גם מקלים על חברות שרווחיהן תלויים בחוסר היכולת שלנו ליצור קשרים משמעותיים להסיח את דעתנו ולעשות לנו מניפולציות.
חמלה היא אינטליגנציה מוסרית: זו היכולת ליצור קשרים והדחף הנובע מכך לפעול להקלת סבלם של אחרים. כמו אינטליגנציה קוגניטיבית היא מדוכאת על ידי הנוהג של אכילת בעלי חיים. היכולת להתנתק, המתורגלת בכל ארוחה, מתגלה במסווה מצמרר יותר במדען המודרני המקפיא לאט כלבים למוות כדי ללמוד על הפיזיולוגיה האנושית, בחיילים מודרניים המביטים ישירות לתוך עיניהם של אזרחים חסרי ישע והורגים אותם, בציידים המוליכים שולל ורודפים אחרי חיות חסרות ישע והורגים אותן בשביל הספורט, וכן באינספור פעילויות תרבותיות אחרות שקיבלו אישור חוקי.
כל עוד אנחנו נשארים, במהות, תרבות שרואה בעלי חיים כמצרכים וכמזון בלבד, יש תקווה מועטה להישרדות שלנו. התרגול השיטתי של התעלמות, דיכוי ובידול המהותי לארוחות היומיות שלנו מנתק אותנו מהחוכמה הפנימית שלנו ומתחושת השייכות ליקום מיטיב ומבורך. על ידי התעלמות פעילה מהאמת של החיבור שלנו, אנחנו נאלצים לבצע רצח עם והתאבדות, ולנטוש את האינטליגנציה והחמלה המולדות שינחו אותנו.

"אני-אתה" לעומת "אני-זה"
בשנת 1920 הציג וניסח הפילוסוף מרטין בובר הבחנה חיונית ביחסים שלנו עם אחרים ובתחושת העצמי שנובעת מהם, תחושה שחשיבותה מקבלת הערכה רבה יותר ויותר. בטענתו שאנחנו לא מפתחים את תחושת ה"אני" שלנו בבידוד, אלא דווקא דרך מערכות יחסים עם אחרים, הוא המשיך ואמר כי כאשר אנו מתייחסים לאחרים כמודעים ובעלי רגשות, חוויות, תשוקות ומטרות, אנו מפתחים תחושת "אני-אתה" של העצמי. כאשר אנו מתייחסים לאחרים כאובייקטים, כחסרי רצונות משמעותיים, מטרות או תודעה משל עצמם, אנו מפתחים תחושת "אני-זה" של עצמנו. בטיפוח תחושת "אני-אתה" של העצמי, אנו מטפחים כבוד ורגישות כלפי אחרים וכלפי עצמנו. בטיפוח תחושת "אני-זה" של העצמי, אנו נוטים להתייחס לאחרים כאל מכשירים לשימוש. תחושה זו של "אני-זה" מובילה לראייה משמימה ומבטלת אופי של טבע, בעלי חיים, ואנשים אחרים, ולהתקשות פנימית המגנה עלינו מלחוש את הכאב של מי ושל מה שבהם אנו עושים שימוש וניצול. על פי בובר, תחושת "אני-זה" של העצמי דורשת ומטפחת חוסר רגישות פנימי שמוביל להשתוקקות הולכת וגוברת לצרוך יותר דברים. שאיפה אירונית ובלתי אפשרית זו להשיג אושר וסיפוק על ידי עצמי כאובייקט נפרד וחרד המפחית אחרים לכדי מכשירים לשימוש להנאה ולרווח, היא הכוח המניע העיקרי מאחורי צרכנות ותיעוש היוצא משליטה, קפיטליזם של חברות והרס סביבתי וחברתי שמנטליות זו מביאה בהכרח לידי ביטוי.
בעוד התובנות של בובר בהחלט פרובוקטיביות ומאירות, נראה שהוא נכשל בזיהוי הדינמיקה העמוקה שאחראית לתחושת "אני-זה" של העצמי: בחירות המזון שאנו לומדים מלידה, שבהן יצורים מסתוריים, רגישים ואינטליגנטיים מוקטנים תדיר וללא עוררין לכדי דברי מזון בלבד אשר מנוצלים, נהרגים ונאכלים.
זה מדהים, אנחנו עשויים לחשוב, שבובר לא יכול היה לעשות את ההקשר הברור למדי הזה במשך למעלה מארבעים שנה של מדיטציה וכתיבה על מנטליות "אני-אתה" ו"אני-זה". אבל ראוי לציון מעבר לכך כי מתוך אלפי סופרים מובילים וחוקרים במדעים הפיזיים, מדעי האדם ומדעי הרוח במהלך המאה האחרונה כמעט אף אחד לא הפיק משפט בנושא! מוחות גדולים אלה היו בין החדשניים והאמיצים ביותר של זמנם, מוכנים להסתכן במחלוקת ומעזים להציע לעולם רעיונות חדשים רבים בתיאוריה סוציולוגית חברתית, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תורת המערכות, במדע, כלכלה, היסטוריה, ממשל, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה, דתות השוואתיות ורוחניות.1 כיצד יכול משהו מרכזי כל כך וברור בחיינו ובחשיבתנו – הטיפול שלנו בבעלי חיים לצורך מזון – להיות משהו שמתעלמים ממנו – והוא בלתי נראה – לרבים כל כך – זמן כה רב?
מטריד לחשוב על הררי הספרים, המאמרים, המסות, ההרצאות והתיעוד שמיוצרים על ידי ואודות המוחות הגדולים של המודרניות – ולהבין עד כמה הנושא הזה אינו מוזכר. הרעיון כי האלימות השגרתית שלנו נגד חיות לצורך מזון יכולה להיות הכוח המניע הראשוני מאחורי סבל אנושי ומלחמה הצליח להישאר כמעט לחלוטין כזה שאין להעלות על הדעת עד עצם היום הזה.
אפילו הקולות הקיצוניים והעכשוויים יותר אינם מוכנים או מסוגלים ברצינות לגעת בנושא זה, כפי שלא עשו כמעט כל הסופרים והמנהיגים העכשוויים בתחום פוטנציאל האדם, רוחניות, איכות הסביבה, צדק חברתי, בריאות הוליסטית ושלום.2 אין הכוונה בשום אופן להעביר ביקורת על מי מהאנשים הטובים האלה ותרומותיהם ורעיונותיהם, אך הכוונה היא להדגיש את ההתנגדות המדהימה שהתרבות שלנו כולה מפגינה כשעליה להתמודד עם ההתנהגות המגדירה שלה, שהיא ברורה ושתלטנית כמו פרסומות לצ'יזבורגר ועוף מטוגן אבל באותו זמן גם בלתי נראית כמו אוויר ובלתי נגישה להפליא.
זאת משום שכולנו הסכמנו כי חייבים להתעלם מאמת זו בכל מחיר. אחת התרומות הראויות לציון של קרל יונג הייתה ביטוי דמות ארכיטיפ הצל: זה מה שהעצמי כולל, אבל מכחיש ומדכא. למרות שהוא מודחק, הצל יישמע ותמיד יתבטא בדרכים מזיקות ואולי אף חתרניות. ההתעללות שלנו בבעלי חיים שמשמשים אותנו למזון היא הצל הגדול ביותר של תרבותנו. האשמה הקולקטיבית שלנו דוחפת אותנו לא רק להסתיר את האלימות שאנו אוכלים, אלא גם להחצין אותה: באורח החיים האגרסיבי שלנו, בסרטים, ספרים, משחקים ואמצעי מדיה אחרים, ובאלימות שאנו מסבים הן במישרין והן בעקיפין זה על זה.

כולנו תעלומות
מנהגנו המתמשך להפוך בעלי חיים למוצרי מזון, פרט לכך שהוא מפר את הסדר הטבעי בדרכים עמוקות שגורמות סבל עצום שאין מכירים בו עבורנו ועבור בעלי החיים האחרים, גם מעוור אותנו למה שאנחנו ובעלי החיים האחרים. (חשוב לומר "בעלי חיים אחרים" כאן, כי הפרדתם מאתנו היא טקטיקה של הדרה המשמשת להנצחת הניצול והאכזריות כלפי יצורים אלה. היא גם מחזקת את הרעיון המגוחך כי בני אדם הם לא חיות – יונקים עם גוף, מוח, בלוטות, מערכות רבייה, דחפים ומערכת עצבים. אנו חשים כאב והנאה כמו בעלי חיים אחרים, ואנו חשים, חולמים ומתייחסים חברתית לבני המין שלנו כמו שעושים בעלי חיים אחרים.) נטעה אם נצמצם את עצמנו למעמד של ישויות גשמיות גרידא שנולדות, חיות זמן מה ומתות. כמו בעלי חיים אחרים, אנחנו לא יצורים פיזיים במהותנו; אנחנו במהותנו תודעה. כולנו ביטויים של הכוח המסתורי היצירתי והאינסופי שיולד ומקיים יקומים של התגלמות, וגופינו ומוחותינו קדושים, כמו גם הגופים והמוחות של כל היצורים. כמונו, לבעלי חיים יש רגשות ורצונות; הם מקננים, מזדווגים, סובלים מרעב, והם הנושאים המודעים של חייהם. הם עושים כל מאמץ, כפי שאנו עושים, כדי להימנע מכאב וממוות ולעשות מה שמביא להם אושר וסיפוק.
ביסודו של דבר, בני האדם הם תעלומה ענקית. מוסדות המדע, הדת, החינוך, והממשלה עשו מעט מאוד, בסופו של דבר, כדי לגלות לנו באיזו דרך עמוקה או מתמירה מה אנו בעצם. אנחנו נשארים אולי מסתוריים לעצמנו כפי שהיינו בימי משה, בודהה, קונפוציוס וישו. חלק עשויים לטעון כי אנו יודעים יותר ובהחלט התפתחנו יותר; אחרים עשויים לטעון כי אנו יודעים פחות על מה שחיוני באמת, ודעתנו מוסחת יותר ואנו חשוכים יותר מאשר בתקופות קודמות.
אף אחד, אם כן, לא יכול לטעון כי איננו תעלומות לעצמנו, למרות כל החקירות המדעיות והתיאולוגיות שלנו. ובדיוק כמו שאיננו יודעים בעצם מה הוא גבר או מה היא אישה, אנחנו גם לא יודעים מה הם סוסה או סוס, או כלב, פיל, נשר, דולפין, תרנגולת, דג חרב, לובסטר, תנין, עכבר, פרפר, תולעת, דבורת דבש, או זבוב. הם כולם מסתוריים לחלוטין לגבינו, אולי אפילו יותר מסתוריים מאשר אנחנו לעצמנו. הם באמת אחרים, והבנה מהותית זו צריכה ליצור בנו תחושה של ענווה, תהייה וכבוד.
אולם למרבה הצער אנחנו ממציאים קטגוריות מנטליות עבור אינסוף בני המסתורין שאנו פוגשים, כמו "שחורים", "עבדים" ו"עובדי אלילים", או "חיות מזון", "בשר צייד", "מזיקים", ו"חיות מעבדה." קטגוריות אלה, והאלימות שבה אנו מטפלים ביצורים הנהדרים שכך סיווגנו, אינן משנות מן היסוד או מוזילות את טבעם המקודש והחידתי. הן רק מעיבות על מוחותינו ומשעבדות אותם עם החשיבה המעוותת שנולדת מהגישה הפוסלת שלנו שמזיקה לנו. האור של המקור הרוחני האינסופי של כל החי זורח בכל היצורים. דרך ראייה והכרה באור אצל אחרים, אנחנו משחררים אותם ואת עצמנו. זוהי אהבה. לעתים קרובות אנו מתקשים לראות זאת כי מעולם לא חווינו אחרים שראו זאת בנו, וכך אנחנו כולאים את עצמנו, ומחשיבים בטעות את מגבלות הרדידות לעמוק ולחופשי.
באמצעות ראיית בעלי חיים אחרים כחפצים שיש לנצל כמזון, קרענו בעוצמה כה רבה את המרקם של הרמוניה חיונית עד שיצרנו תרבות שמשעבדת את עצמה, לעתים קרובות מבלי לדעת זאת. השליטה בבני אדם על ידי בני אדם היא תולדה של שליטה בבעלי חיים אחרים לשם מזון. כמו שג'ים מייסון הראה בספרוAn Unnatural order, קיים קשר היסטורי חזק בין שעבוד של בני אדם על ידי בני אדם אחרים לבין שעבוד של חיות עבור מזון. מנטליות משעבדת זו של שליטה והדרה טמונה בלבה של המחלה הרוחנית שמאפשרת לנו לאסור מלחמה בכדור הארץ וזה בזה.

אהבה זה להבין
בצעירותי תהיתי לעתים קרובות אם התרבות שלנו באמת צריכה להיות כפי שהיא. גיליתי שלא. כולנו יכולים לתת תרומה עמוקה ביותר למהפך תרבותי ולשלום בעולם דרך הארוחות שלנו, שהן החיבור החיוני ביותר שלנו לתרבות שלנו ולעולם הטבע.
המאמץ לטפח את המודעות שלנו ולראות מעבר להטמעה התרבותית החזקה שעברנו מביא להבנה. ריפוי, חסד וחופש באים מהבנה. האהבה מבינה. מתוך הבנה ביכולתנו לאמץ את האחריות שלנו ולהפוך לכוח שמברך את העולם עם חיינו, במקום להנציח ניתוק ואכזריות דרך אחרים. עם מודעות, ההתנהגות שלנו משתנה באופן טבעי, ושינויים בודדים בהתנהגות, שיוצרים גלים דרך רשת של מערכות יחסים, יכולים להוביל לשינוי חברתי ולהביא מימדים חדשים של חופש, שמחה ויצירתיות לכולם. הכול מתחיל בקשר האינטימי ומרחיק הלכת ביותר שלנו עם הסדר הטבעי, הסמל הרוחני הראשוני ביותר שלנו והטקס החברתי הבסיסי ביותר שלנו: אכילה.

וויל טאטל

וויל טאטל הוא מוזיקאי ואיש חינוך העוסק בקשר בין תזונת הפרט להלכות חייו והסביבה.

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן בר, עדי צור, רימונה גרסון
  • הוצאה: מנדלי, מזון למחשבה
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: בריאות
  • מספר עמודים: 328 עמ' מודפסים
דיאטת השלום העולמי וויל טאטל

פרק 1 – כוח האוכל


"העולם שייך למי שיכול לראות דרך ההנחות שלו. איזו חירשות, איזה מנהג עיוור כאבן, באיזו טעות גדולה אתה מחזיק, הם שם רק בסבל – בסבל שלך. ראה שזהו שקר, וכבר נתת לכך מכה ניצחת." – אמרסון
"הנשק האלים ביותר על פני כדור הארץ הוא מזלג השולחן." מהטמה גנדי

מזון כדימוי
מאז ומעולם – אם נחזור לפחות אלפיים וחמש מאות שנים לפיתגורס ביוון, לנביאים בתנ"ך בלבנט העתיק ולמהווירה וגאוטמה בודהה בהודו, כמו גם מאורות מאוחרים יותר כגון אפלטון, פלוטינוס ואבות הכנסייה – רפורמות חברתיות ומורים רוחניים הדגישו את החשיבות של תשומת לב לעמדות שלנו ולמנהגינו סביב אוכל. לעובדה כי תורות אלה זכו להתעלמות אגרסיבית, נשללו וכוסו במשך מאות שנים יש משמעות עליונה, ואם אנו מסתכלים עמוק לתוך הפצעים והעמדות האחראים לטיוח הזה, נגלה אמיתות משחררות על תרבותנו ועל עצמנו, ועל הדרך לשינוי חיובי אישי וכלל עולמי. מה נותן כוח כזה למזון, ולמה כוח זה עדיין כה לא מוכר כיום? מענה על שאלה זו מחייב אותנו לשים לב בדרכים חדשות וליצור קשרים שלימדונו לא לעשות.
אוכל אינו רק צורך בסיסי: הוא גם הסמל הראשי בחיים הפנימיים המשותפים של כל תרבות אנושית, כולל שלנו. לא קשה לראות שהמזון הוא מקור הדימוי לחיים, אהבה, נדיבות, חגיגה, עונג, הרגעה, רכישה וצריכה. ועם זאת גם, למרבה האירוניה, מקור הדימוי של פיקוח, שליטה, אכזריות ומוות, היות שלעתים קרובות אנו הורגים כדי לאכול. כל יום, מהעריסה אל הקבר, כולנו עושים בחירות מזון, או שהן נעשות עבורנו. איכות המודעות שממנה בחירות מזון בלתי נמנעות אלה נובעות – בין אם אנחנו עושים אותן בעצמנו, או שהן נעשות בשבילנו, משפיעה עמוקות על היכולת שלנו ליצור קשרים. יכולת זו ליצור קשרים משמעותיים קובעת אם נהפוך להיות אוהבי ומגני החיים או מנציחי אכזריות ומוות באופן בלתי מודע.
אני מאמין כי ברמות העמוקות ביותר של התודעה שלנו כולנו מייחלים להשיג ברית רוחנית אותנטית עם מקור ההוויה, לחוות ישירות את הטבע האמיתי שלנו. זוהי הכמיהה לחוות שלמות, אמת, וחופש מהאשליה הכואבת של ניתוק בסיסי שמעודדת אותנו לחקור ולגלות את המסתורין הסובב אותנו בכל יום. אנו מבינים כי התבוננות לעומק מחברת אותנו עם השורשים והמשאבים הרוחניים שלנו. התבוננות עמוקה במזון, במה שאנו אוכלים ובאיזה אופן, ובעמדות, הפעולות והאמונות סביב מזון, היא הרפתקה של מבט אל לב לבה של תרבותנו ואל לב עצמנו. מפתיע כפי שזה אולי נראה, כשאנו מאירים את אור המודעות על היבט רגיל ביותר והכרחי זה של חיינו, אנו מאירים על שלשלאות בלתי נתפסות המחוברות לגופינו, למחשבותינו וללבבותינו, על סורגים של כלובים שלעולם לא נוכל ממש לראות, ועל השביל המנצנץ המוביל לשינוי ולאפשרות של אהבה אמיתית, חופש ושמחה בחיינו.
אולי נרצה לצחוק על טענות חזקות שכאלה. אוכל? ידידינו הוותיק, אוכל? יש לנו פרויקטים גדולים יותר ובעיות דוחקות יותר. מזון הוא כל כך יומיומי. אנחנו אוכלים ורצים, או שאנו אוכלים כדי להתנחם ולהישאר עקביים בדרך שלנו, או כרקע לחברה או לטלוויזיה. אוכל הוא רק אוכל, ודאי נמחה. זה לא כזה סיפור!

סעודות מקודשות
באמצעות מבט עמוק יותר ביכולתנו לראות שהאוכל הוא דימוי אוניברסלי לאינטימיות. רבים מאתנו מכירים את התחושה של לאהוב משהו או מישהו באופן כה עמוק עד שאנחנו רוצים להיות מאוחדים עמו ולהביאו לתוך עצמנו. אולי זוהי זריחה מפוארת שאנו גומעים בעינינו, מנגינה שאיכשהו פותחת את לבנו וממיסה משהו בתוכנו, או בחיר לבנו שאתו אנו מייחלים להתמזג ולהיות לאחד. כל האמנויות הן ערוצים לביטוי של כמיהה אנושית עמוקה זו לאחדות, אולם רק באמנות הכנת מזון ואכילתו מושגת למעשה אחדות זו באופן מוחשי. זהו חלק ממה שהופך אכילה לחוויה ולדימוי חזקים כל כך: אמנות המזון נאכלת והופכת להיות אנחנו. המזון נכנס כאובייקט והופך לסובייקט; מה שהוא "לא-אני" הופך ל "אני". איזה נס אלכימי! זה אותו הנס של הארה רוחנית, של סליחה ושל אהבה. מה שהוא "לא-אני", האחר, או אפילו האויב הפוטנציאלי נהפך איכשהו, על ידי פתיחה וקבלה, ל"אני", ל"אנחנו". ריפוי מתרחש, התעוררות לשלמות גדלה שבה "אני" ו"לא-אני" הנפרדים לשעבר מתאחדים כגורמים משותפים, הפועלים יחד.
מכאן שצריכת המזון היא דימוי מקיף לריפוי, לשינוי רוחני, לסליחה ולאהבה בלתי מוגבלת. כולנו יודעים זאת ברובד עמוק. הכנת מזון היא האמנות היחידה המאפשרת לנו, פשוטו כמשמעו, להטמיע את מה שאנו יוצרים, והיא גם האמנות היחידה שכוללת באופן מלא את כל חמשת החושים. כמו כן היא מסתמכת במידה רבה על מה שמכונה בתורות הבודהיסטיות החוש השישי: mentation, הפעילות המנטלית אשר מעניקה הקשר למה שאנו תופסים באמצעות החושים שלנו. יש לנו שכבות מסובכות ומורכבות להפליא של חשיבה ורגש המוצמדות לאוכל שהן חלק חשוב מחוויית האכילה שלנו. המשפחה והתרבות שלנו תורמות באופן עצום למחשבות ולרגשות אלה, וזכרונות והזדהויות אלה מעניקים משמעות לארוחות שלנו.
מכאן שאכילה היא הפעילות האינטימית שבה אנו משיגים למעשה את האיחוד המורכב והמיוחל של העצמי עם האחר, הסובייקט והעולם. וכך תמיד זה נראה, בכל התרבויות, כפעילות האנושית המקודשת ביותר, כמו גם הקושרת תרבותית יותר מכול. אנחנו לא יכולים להיות במצב אינטימי יותר עם מישהו או משהו מכפי שאנו בעת אכילתם. אז הם הופכים לנו, פשוטו כמשמעו. יש ללא ספק לטפל במעשה כה אינטימי במלוא המודעות, האהבה, תשומת הלב והרחמים. אם לא, זהו סימן מובהק לכך שמשהו מאוד השתבש.
ברגע שאנו מבינים כי הכנת ואכילת מזון הן הסמלים הבסיסיים של האנושות לאינטימיות ולשינוי רוחני, אנו יכולים להתחיל להבין מדוע החגיגות המקודשות חיוניות בחיים הדתיים והחברתיים של כל תרבות. אכילת לחם הקודש היא דימוי מרכזי לחיבור הרוחני עם הנוכחות האלוהית. אין עוררין כי אכילת מזון היא פעולה קדושה באופן מעשי וסמלי כאחד: זה שיתוף ישיר עם הסדר האינסופי שמעבר לחיינו הסופיים.
אף שנראה כי אנחנו בני תמותה בלבד האוכלים מזון, מנקודת מבט אחרת נוכל לראות את האינסופי מאכיל עצמו בעצמו לנצח. בדרך פעולה זו של שיתוף אנו פותחים, מחבקים ולמעשה מגלמים את הסדר האינסופי כביטוי ייחודי של עצמו, שהוא אנחנו, בני אדם אלה אשר אוכלים. זה ביטוי של האהבה הכי מוחלטת. בעת האכילה אנו נאהבים על ידי כוח נצחי ומסתורי היוצר את כל החיים, שמציג את כל מי שקדם לנו אי פעם, שבא לידי ביטוי ללא הרף כ"אנחנו" וחווה את החיים דרכנו, עם אהבה שנותנת לגמרי מעצמה אלינו, שאנו כוח זה. זוהי אהבה שהלב האינטואיטיבי שלנו יכול לחוש ולהגיב אליה ולהעריך באופן עמוק ומרגש, אך כזו שהמוח הרציונלי שלנו בקושי יכול להתחיל לתפוס.

מזון, חיים, ומוות
מה פשוט יותר מלאכול תפוח? ועם זאת, מה יכול להיות יותר מקודש או עמוק? כאשר אנו אוכלים תפוח אנחנו לא רק אוכלים תפוח כדבר נפרד. התפוח נכנס אלינו, מתמוסס בתוכנו, תורם לנו והופך לנו. וכל תפוח הוא ביטוי של כל כך הרבה יותר! אנחנו אוכלים את הגשם ואת העננים ואת כל העצים שהביאו לקיומו של העץ הזה, ואת הדמעות, הזיעה, הגוף, והנשימות של דורות רבים של בעלי חיים, צמחים, ואנשים שהפכו לגשם ולרוח ולאדמה אשר הזינו את עץ התפוח. כאשר אנו מסתכלים לתוך תפוח אחד, אנחנו רואים את היקום כולו. כל כוכבי הלכת ושאר הכוכבים, השמש והירח שלנו, האוקיינוסים, הנהרות, היערות, השדות והיצורים נמצאים בתפוח זה. עץ התפוח הוא ביטוי של הרשת האינסופית של החיים, וכדי שהעץ יוכל להתקיים, כל רכיב של הרשת חיוני. התפוח הוא המתנה של העץ ושל היקום האינסופי שמפיצים וחוגגים את עצמם דרך התפוח. הזרעים נושרים, בתפוח, כדי להפוך לעצים חדשים, או שהם נאכלים על ידי בני אדם או דובים או ציפורים וכך מקבלים תפוצה נרחבת, מתפשטים ומועילים לעץ ולמערכת כולה, מתגלים במרחב, במורכבות ובשלמות עצומים.
אם נכיר בכך כשאנו אוכלים תפוח, נדע שאנחנו אהובים ומוזנים, ושאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, מתעלומה כה עצומה ונדיבה ומרגשת עד כי אנחנו מתרגשים מתחושתה של קדושה. כמעט בכל החברות אנו עוצרים לזכור את מקור החיים שלנו ובאופן מודע ליצור קשר עם המסתורין הגדול בעיקר בזמן המוות, בהלוויות ובארוחות, בעת התפילות. אכילת תפוח מתוך מודעות יכולה להיות חגיגה מקודשת, ובכל זאת לרוב היא נעשית כלאחר יד בזמן שאנחנו עסוקים במשהו אחר.
אנחנו בני האדם שאוכלים תפוחים, ולמעשה תפוחים שאוכלים תפוחים. היקום כולו לא נמצא רק בכל תפוח אלא בכל אחד מאתנו. באכילה אנו רואים שאין בעצם דברים נפרדים בכלל, אלא רק תהליכים. כל הדברים לוקחים חלק זה בזה, משתנים תדיר, ונאכלים בסופו של דבר על ידי התהליך ועל ידי הזמן, הזללן הגדול. מזון הוא המקור והדימוי של זרימת החיים לתוך המוות ושל המוות לתוך החיים.
אנו רואים שלאכילת מזון יש חשיבות מיתולוגית ורוחנית נרחבת ושהיא נארגה לתוך בסיס המיתוסים והמסורות הדתיות של תרבויות רבות, כולל זו שלנו. מלבד העניין הסמלי של אכילת לחם הקודש הנוצרי, המשנה את מותו של ישו, ישנו סיפור הלידה. ישו נולד באבוס! איזה סמל עוצמתי, להיוולד בקערת המזון של מישהו. הוא נולד להיות מזון רוחני עבור אחרים, והקשרים העמוקים בין הסמליות של האבוס ושל הסעודה האחרונה מעידים על כוחו המתמשך של מזון כדימוי עיקרי למסתורין הרוחני החובק ומתעלה על חיים ומוות.
ככל שאנו מתפתחים מבחינה רוחנית ומעוררים את הפוטנציאל שלנו, כך ביכולתנו להיות מזון עבור אחרים מדי יום, לחלוק את אהבתנו והבנתנו, את הזמן והאנרגיה שלנו, ולהזין אחרים ואת עצמנו תוך כדי תהליך זה. זה לא רק האהבה האישית והאנרגיה שלנו, או הזמן שאנו חולקים; כי כמו התפוח, כאשר אנו נותנים מעצמנו אנו מעניקים מהמתנות שקיבלנו מן המשפחות שלנו, מהמורים, החברים, מן האדמה והיצורים שלה, מהשמש, הירח והכוכבים, ומכל החוויות שלנו. בסופו של דבר, אנחנו החיים עצמם הנותנים לעצמם – מאכילים את עצמם, חוקרים, מספקים, ומחדשים עצמם. אם אנו חיים היטב, אנו מזינים רבים עם האוכל המזין ביותר: פירות של חמלה ותבונה. בסופו של דבר, יותר מאשר הצורך באוכל למסע, ביכולתנו לגלות שאנו המזון עבור המסע של האחר, וכי הצורך העמוק ביותר שלנו ושמחתנו אינם רק לצרוך אלא להיות אוכל מזין זה עבור אחרים. כולנו נולדים באבוס סמלי, כדי להיות מזון רוחני לאחרים, ואנו נקראים לגלות את הדרך הייחודית שלנו לתרום.
האם זה מפתיע כל כך שמשהו שנראה גשמי כל כך כמו אכילה יכול עדיין לתפוס את מקום הכוח המרכזי של החיים הרוחניים והתרבותיים שלנו? על ידי חקירת הנושא הלאה, עלינו לבחון את מה שאנחנו בוחרים לאכול. מה מסתתר מאחורי בחירות המזון שלנו?

מוצא המזון שלנו: צמחים או בעלי חיים
לעתים קרובות ההבחנה בתרבות שלנו בין מוצרי מזון שמקורם בבעלי חיים ואלה שבאים מצמחים מטושטשת ונתונה להתעלמות מכוונת. אולם, על ידי הכרה מפורשת בברור מאליו, אנחנו מעצימים את עצמנו כדי להעמיק את הבנתנו.
מזון מן הצומח הוא בעיקר הפירות והזרעים אשר נושרים בחופשיות מצמחים מסוימים. לדוגמה, דגנים כמו חיטה, שיבולת שועל, אורז, תירס, שעורה, קינואה, שיפון ודוחן הם זרעים ופירות של עשבי דגן. קטניות כמו סויה, חומוס, עדשים, אפונה, שעועית ובוטנים הם זרעים של צמחים ממשפחת הקטניות. פירות שנחשבים לירקות כמו עגבניות, קישואים, פלפלים, דלעות, במיה, חצילים ומלפפונים הם פירות וזרעים של צמחים עשבוניים. פירות וזרעים שנשרו מעצים וצמחים אחרים מהווים את שאר המזונות הצמחיים שאנו אוכלים, כגון תפוחים, תפוזים, בננות, פפאיה, אבוקדו, פרי הלחם, מלונים, ענבים, לימונים, שזיפים, אפרסקים, דובדבנים, משמשים, זיתים, תאנים, תמרים ופירות אחרים; תותי עץ, תותים, אוכמניות, חמוציות, פטל ופירות יער אחרים; אגוזי פקאן, אגוזי מלך, לוז, מקדמיה, קשיו, שקדים, קוקוס ואגוזים אחרים; וגרעיני חמנייה, שומשום, גרעיני דלעת, קקאו, זרעי פשתן, צנובר וזרעים אחרים. מזונות מסוימים הם פרחים נושאי זרע, כמו ברוקולי, כרובית, כרוב ניצנים וארטישוק, או פירות נושאי נבגים כמו פטריות, או פקעות עמילניות כמו תפוחי אדמה ובטטות. כמה הם שורשים, כמו גזר וסלק, או עלים, כמו עלי סלק, כרוב וחסה, או גבעולים, כמו אספרגוס, סלרי, וקנה סוכר.
מאחורי המזונות הצמחיים שעל הצלחות שלנו אנו רואים פרדסים וגינות, שדות, יערות, ועונות שנה, ואנשים המטפחים ומטפלים בצמחים. אם הם גדלים באופן אורגני עם שיטות בנות קיימא בקנה מידה קטן, אנו רואים את היופי ואת השפע של האדמה מניבים מזונות טעימים ובריאים לידיים שנוהגות באכפתיות ועובדות בהרמוניה עם המקצבים של הטבע.
במבט עמוק אנו רואים כי יש מעט מאוד סבל שנגרם על ידי אכילת מזונות אלה; רוב המזונות הצמחיים הם פירות וזרעים שנשרו מעשבים, עצים, גפנים וצמחים אחרים. זאת ועוד, שלא כמו בעלי חיים, שהם ניידים ולכן זקוקים למערכת עצבים עם קולטני כאב שתסייע להם להימנע מהתנהגויות שפוגעות בהם, לצמחים אין דבר מקביל למערכת העצבים הגופנית או לקולטני כאב. מכיוון שהם מושרשים ונייחים, אין כל סיבה לטבע להעניק להם או לפתח מנגנונים שיסייעו להם באפשרות לחוש כאב. (בעוד יש שעשויים לטעון כי צמחים מסוגלים בכל זאת לסבול, הרי זו סיבה נוספת לא לצרוך מזונות מן החי, מכיוון שנדרשות כמויות עצומות של דגנים כדי לייצר בשר, ביצים, מוצרי חלב ודגים מעובדים. הדבר גם דורש הרס של יערות, ערבות ובתי גידול של חיות בר לצורך מרעה ולגידול דגנים אלה, והרס של מערכות אקולוגיות ימיות. לפרטים נוספים ראו פרק 11.)
מזון מן החי הוא הבשר עצמו ואברים של חיות מתות, או הפרשות בעלי חיים המופקעות לאכילה. בקבוצה הראשונה של המזונות יש בשר שריר של מגוון בעלי חיים הנהרגים כדי לייצר את המזונות שנחים במרכז השולחן של רוב הארוחות בתרבות שלנו. הבשר של דגים ופירות ים נקרא לרוב לפי מינו של בעל החיים, כגון טונה, שפמנון, סלמון, לובסטר, סרטנים, ושרימפס. אף על פי שדו חיים וזוחלים נאכלים פחות בארה"ב מאשר במדינות מסוימות, עדיין מגדלים בה צפרדעים, צבים ותנינים כדי לייצר רגלי צפרדע ובשר צב ותנין עבור צריכה אנושית. גם בשר של ציפורים נקרא לפי מינו של בעל החיים, כמו כשאנו אוכלים תרנגולת, הודו, ברווז, אמו ופסיון. לעתים קרובות נעשית הבחנה בין סוגים וצבעים שונים של הבשר, כמו חזה ורגל, בשר לבן ובשר אדום. בניגוד לאמור לעיל, בשר של יונקים אחרים נקרא לעתים נדירות לפי המין המסוים אלא לפי "הנתח" של הבשר, כמו ירך, סינטה, צלי כתף, צלעות, אנטריקוט, פילה, בייקון, קציצות, המבורגר, נקניקיות, נקניק ופסטרמה. אברים פנימיים מסוימים נאכלים גם כן, בעיקר הכליות והכבדים של יונקים צעירים, הכבדים המפוטמים של ברווזים ואווזים, וכן, לעתים פחות קרובות, רקמת הקיבה (מעיים) והלב, לשון, מוח, וכפות הרגליים של חיות מסוימות (כמו רגל קרושה). החלב של פרות, כבשים ועיזים מיניקות נשתה ונאכל כחמאה, יוגורט, שמנת ומגוון של גבינות. גבינות נוצרות באמצעות רֶנֶט, אנזים הגבנה שמופק מקיבות של עגלים שנשחטו, כדי להקריש את החלב. ביצי ציפורים מופקעות גם הן עבור מזון, כמו גם הדבש המופרש מגופן של דבורים.
בניגוד לצמחים, שבאופן טבעי מייצרים מזונות בריאים ומזינים שכוללים מעט אם בכלל סבל כלשהו, חיות נשלטות באופן שגרתי ומותקפות במטרה להשיג את החלב, הבשר, והביצים שאנחנו בני האדם אוכלים. הדבר ללא ספק כרוך בסבל, מכיוון שכולנו יודעים בוודאות מוחלטת כי נטילת סכין וחיתוך לתוך העור של כלב, פרה, חתול, עוף, ארנבת או אדם היא פעולה שונה לחלוטין מחיתוך לתוך הקליפה של עגבניה או אשכולית; שלא ניתן להשוות נגיסה ברגלו של חזיר לנגיסה בתפוח טרי. האתולוג הנודע קונרד לורנץ אמר פעם כי מי שלא יכול לראות את ההבדל בין קיצוץ כלב לקיצוץ חסה צריך להתאבד לטובת החברה. אנו יודעים היום כי כל בעלי החוליות ניחנו במערכות עצבים מרכזיות עם קולטנים הרגישים למגוון גירויים מכאיבים, בין אם חותכים, שורפים, מוחצים או מרתקים אותם, נותנים להם שוק חשמלי או חושפים אותם לקור ולחום, לריחות רעילים, לחבלות או לשפשופים, ושהם מרגישים כאב פסיכולוגי כפי שאנו היינו מרגישים כאשר הם נכלאים, התינוקות שלהם נגזלים מהם, או שהדחפים המולדים שלהם נמנעים מהם באופן שיטתי.

תרבות ההכחשה
ככל שנתעלם ממשהו ביתר שאת, כך גוברים כוחו והשפעתו עלינו. בבחינה בלתי מוסחת של מזונות הבאים מבעלי חיים ומיוצרים בשיטות מודרניות, לא נוכל להימנע מלמצוא אומללות, אכזריות וניצול. לפיכך אנו נמנעים מהתבוננות עמוקה באוכל שלנו אם הוא בא מן החי, והנוהג הזה של הימנעות והכחשה בקשר לאכילה, הפעילות הבסיסית ביותר שלנו וטקס חיוני, נישא באופן אוטומטי לכל חיינו הציבוריים והפרטיים. עמוק בתוכנו ידוע לנו שאיננו יכולים להעמיק את מבטנו לשום מקום, כי אם נעשה זאת נצטרך להעמיק מבט לתוך הסבל העצום שבחירות המזון שלנו גורמות במישרין. כך אנחנו לומדים להישאר רדודים ולהיות עיוורים מרצון אל חיבורים שיכולנו לראות. אחרת החרטה והאשמה שלנו יהיו כואבות מנשוא. האמת המודעת גם תתנגש בעוצמה רבה בדימוי העצמי שלנו, ותגרום לדיסוננס קוגניטיבי חמור ולהפרעה רגשית. אנו בוחרים להתעלם, וכך בוחרים להיות בורים ולא קשובים.
כשאנו לא מוכנים ולא מסוגלים לראות, להתמודד ולקחת אחריות על האוקיינוס הנסתר של אימה שהפעילות הבסיסית ביותר שלנו גורמת ליצורים רגישים ופגיעים בדיוק כמונו, עלינו לפצל את עצמנו אל סכיזופרניה של נימוס והתנהגות נאותה שמתקיימים במבוכה לצד אכזריות חסרת רחמים העולה וצפה בכל פעם שאנו משיגים או אוכלים מזון הבא מבעלי חיים. אני מאמין כי פיצול זה הוא הפצע היסודי והבלתי מוכר שממנו אנו בני האדם המודרניים סובלים, וממנו פצעים ופיצולים רבים אחרים נובעים באופן טבעי ובהכרח. זה כה עמוק ונורא עד שנוצר טאבו לדבר על זה בפומבי.
בבחירתנו להיות עיוורים למה שאנחנו בעצם עושים כשאנו קונים, מכינים ואוכלים מזון, אנחנו עיוורים לא רק כלפי הזוועה והסבל שאנו יוזמים ואוכלים, אלא גם אל יופיו של העולם שסביבנו. חוסר יכולת נרכש זה לראות ולהעריך את יופיו המהמם של כדור הארץ מאפשר לנו להרוס יערות ואוקיינוסים ובאופן שיטתי להרוס את העולם הטבעי. כשאנו הופכים חסרי רגש לכאב שאנו גורמים מדי יום לבעלי חיים חסרי הגנה, אנחנו גם הופכים חסרי רגש ליופי ולזוהר של הבריאה שאנו מדכאים ושממנה אנחנו מתנתקים בכל ארוחה.
הקהיית הרגישות של מיליוני ילדים ומבוגרים – בהיקף המסיבי שדורשת צריכת מיליוני בעלי חיים מעונים מדי יום – זורעת אינספור זרעים של אלימות אנושית, מלחמה, עוני וייאוש. אלה תוצאות בלתי נמנעות, שכן לעולם לא נוכל לקצור שמחה, שלווה וחופש עבור עצמנו בעודנו זורעים זרעים של פגיעה ושל שעבוד אחרים.
אנחנו יכולים לדבר על אהבה, טוב לב, חופש ועולם עדין יותר, ועם זאת אלה הפעולות שלנו, במיוחד אלה המבוצעות דרך הרגל, שקובעות אלו תוצאות עתידיות אנו ואחרים נחווה. מעגלי האלימות שהבעיתו אנשים הן לאורך ההיסטוריה והן כיום מושרשים באלימות של הארוחות היומיומיות שלנו. אף שבעלי החיים לא יכולים להגיב בענישה כמו שאנשים אחרים יכולים, האלימות שלנו כלפיהם מגיבה ומענישה אותנו.

יורשים אכזריות
על ידי כליאת והריגת בעלי חיים למזון, הבאנו את האלימות לתוך גופנו ונפשנו והפרענו לממדים הגופניים, הרגשיים, הנפשיים, החברתיים והרוחניים של עצמנו בדרכים עמוקות וקשות לשליטה. הארוחות שלנו מחייבות אותנו לאכול כמו טורפים ובכך לראות את עצמנו ככאלה, שמטפחים ומצדיקים התנהגויות ומוסדות טורפניים שהם האנטיתזה של הכוללניות ושל טוב הלב שמלווים צמיחה רוחנית. מפני שלא ניתן למנוע אכזריות בכליאה, הטלת מומים ושחיטה של חיות למזון, אולצנו מילדות להוציא לפועל אכזריות בהסבת מבט.
איש מאתנו לא בחר מעולם במודע ובחופשיות לאכול חיות. כולנו ירשנו את זה מהתרבות ומהחינוך שלנו. רואים זאת מיד כשנכנסים כיום למחלקת מזון לתינוקות בכל חנות מכולת: מזון תינוקות בטעם בשר בקר, עוף, עגל וטלה, ואפילו מזון תינוקות בטעם לזניה. הורים, סבים, חברים ושכנים בעלי כוונות טובות אילצו עלינו את הבשר ואת ההפרשות של בעלי החיים בתקופה שכבר פרחה מזיכרוננו. כעוללים אין לנו מושג מה הם "עגל", "תרנגול הודו", "ביצה" או "בקר", או מהיכן הם באים. איננו יודעים איזו זוועה באה על יצורים חסרי ישע כדי ליצור את המרקחות הזמינות בקלות שמואכלות בכפית לפיות הקטנים בהם בוקעות השיניים שלנו. אנחנו מגלים לאט, ועד שנגלה נראות לנו האכזריות והסטיות המעורבות בכך טבעיות ונורמליות. אף פעם לא אומרים לנו שאנו בני האדם לא נועדנו לאכול את הכמויות הגדולות של מזונות מן החי הטיפוסיות לתרבות שלנו. אף פעם לא מספרים לנו על תנאי הכליאה הקיצוניים, על הסירוס ללא הרדמה השגרתי ועל הטלות מום אחרות ועל ההרג האכזרי ולעתים קרובות הרשלני הלוטש בנו עיניו מדי יום מהקערות והצלחות שלנו, ושאנו לועסים ללא מחשבה תוך כדי צפייה בטלוויזיה, קריאה או שיחה.
לכן החיבור העמוק והמבורך ביותר שלנו עם האדמה ועם המסתורין של תודעה רוחנית אינסופית – הארוחות היומיומיות שלנו – הפך לטקסים של הסחת הדעת, רגישות מודחקת ואשמה במקום טקסים של הכרת תודה פותחת לב, חיבור, ברכה ואהבה. המחיר שאנו משלמים על כך בלתי ניתן לחישוב וכולל, בין היתר, את הקהיית האינטליגנציה והחמלה המולדות שלנו, וכתוצאה מכך אובדן של שלום, חופש ושמחה.

קמילת האינטליגנציה
אינטליגנציה היא היכולת ליצור קשרים משמעותיים, והדבר נכון עבור כל מערכות החיים, כמו בני אדם, חיות, קהילות וחברות. השתתפות בטקסים יומיומיים שמדכאים את היכולת שלנו ליצור קשרים פוגעת קשות באינטליגנציה שלנו, אפילו בתוך השפע העכשווי שלנו של מידע-כביכול, והורסת את היכולת שלנו להתמודד ביעילות עם הבעיות הקשות שאנו מייצרים. מכיוון שאנחנו מיומנים בניתוק מהסבל שאנו כופים על בעלי חיים, אנחנו הופכים באופן טבעי ובהכרח להיות מיומנים בניתוק מן הסבל שאנו כופים על אנשים רעבים, על מערכות חיים ביולוגיות, על קהילות שנהרסו במלחמה ועל הדורות הבאים. הכישורים שלנו בחסימה מכוונת של משוב גם מקלים על חברות שרווחיהן תלויים בחוסר היכולת שלנו ליצור קשרים משמעותיים להסיח את דעתנו ולעשות לנו מניפולציות.
חמלה היא אינטליגנציה מוסרית: זו היכולת ליצור קשרים והדחף הנובע מכך לפעול להקלת סבלם של אחרים. כמו אינטליגנציה קוגניטיבית היא מדוכאת על ידי הנוהג של אכילת בעלי חיים. היכולת להתנתק, המתורגלת בכל ארוחה, מתגלה במסווה מצמרר יותר במדען המודרני המקפיא לאט כלבים למוות כדי ללמוד על הפיזיולוגיה האנושית, בחיילים מודרניים המביטים ישירות לתוך עיניהם של אזרחים חסרי ישע והורגים אותם, בציידים המוליכים שולל ורודפים אחרי חיות חסרות ישע והורגים אותן בשביל הספורט, וכן באינספור פעילויות תרבותיות אחרות שקיבלו אישור חוקי.
כל עוד אנחנו נשארים, במהות, תרבות שרואה בעלי חיים כמצרכים וכמזון בלבד, יש תקווה מועטה להישרדות שלנו. התרגול השיטתי של התעלמות, דיכוי ובידול המהותי לארוחות היומיות שלנו מנתק אותנו מהחוכמה הפנימית שלנו ומתחושת השייכות ליקום מיטיב ומבורך. על ידי התעלמות פעילה מהאמת של החיבור שלנו, אנחנו נאלצים לבצע רצח עם והתאבדות, ולנטוש את האינטליגנציה והחמלה המולדות שינחו אותנו.

"אני-אתה" לעומת "אני-זה"
בשנת 1920 הציג וניסח הפילוסוף מרטין בובר הבחנה חיונית ביחסים שלנו עם אחרים ובתחושת העצמי שנובעת מהם, תחושה שחשיבותה מקבלת הערכה רבה יותר ויותר. בטענתו שאנחנו לא מפתחים את תחושת ה"אני" שלנו בבידוד, אלא דווקא דרך מערכות יחסים עם אחרים, הוא המשיך ואמר כי כאשר אנו מתייחסים לאחרים כמודעים ובעלי רגשות, חוויות, תשוקות ומטרות, אנו מפתחים תחושת "אני-אתה" של העצמי. כאשר אנו מתייחסים לאחרים כאובייקטים, כחסרי רצונות משמעותיים, מטרות או תודעה משל עצמם, אנו מפתחים תחושת "אני-זה" של עצמנו. בטיפוח תחושת "אני-אתה" של העצמי, אנו מטפחים כבוד ורגישות כלפי אחרים וכלפי עצמנו. בטיפוח תחושת "אני-זה" של העצמי, אנו נוטים להתייחס לאחרים כאל מכשירים לשימוש. תחושה זו של "אני-זה" מובילה לראייה משמימה ומבטלת אופי של טבע, בעלי חיים, ואנשים אחרים, ולהתקשות פנימית המגנה עלינו מלחוש את הכאב של מי ושל מה שבהם אנו עושים שימוש וניצול. על פי בובר, תחושת "אני-זה" של העצמי דורשת ומטפחת חוסר רגישות פנימי שמוביל להשתוקקות הולכת וגוברת לצרוך יותר דברים. שאיפה אירונית ובלתי אפשרית זו להשיג אושר וסיפוק על ידי עצמי כאובייקט נפרד וחרד המפחית אחרים לכדי מכשירים לשימוש להנאה ולרווח, היא הכוח המניע העיקרי מאחורי צרכנות ותיעוש היוצא משליטה, קפיטליזם של חברות והרס סביבתי וחברתי שמנטליות זו מביאה בהכרח לידי ביטוי.
בעוד התובנות של בובר בהחלט פרובוקטיביות ומאירות, נראה שהוא נכשל בזיהוי הדינמיקה העמוקה שאחראית לתחושת "אני-זה" של העצמי: בחירות המזון שאנו לומדים מלידה, שבהן יצורים מסתוריים, רגישים ואינטליגנטיים מוקטנים תדיר וללא עוררין לכדי דברי מזון בלבד אשר מנוצלים, נהרגים ונאכלים.
זה מדהים, אנחנו עשויים לחשוב, שבובר לא יכול היה לעשות את ההקשר הברור למדי הזה במשך למעלה מארבעים שנה של מדיטציה וכתיבה על מנטליות "אני-אתה" ו"אני-זה". אבל ראוי לציון מעבר לכך כי מתוך אלפי סופרים מובילים וחוקרים במדעים הפיזיים, מדעי האדם ומדעי הרוח במהלך המאה האחרונה כמעט אף אחד לא הפיק משפט בנושא! מוחות גדולים אלה היו בין החדשניים והאמיצים ביותר של זמנם, מוכנים להסתכן במחלוקת ומעזים להציע לעולם רעיונות חדשים רבים בתיאוריה סוציולוגית חברתית, פסיכולוגיה, פילוסופיה, תורת המערכות, במדע, כלכלה, היסטוריה, ממשל, אנתרופולוגיה, תיאולוגיה, דתות השוואתיות ורוחניות.1 כיצד יכול משהו מרכזי כל כך וברור בחיינו ובחשיבתנו – הטיפול שלנו בבעלי חיים לצורך מזון – להיות משהו שמתעלמים ממנו – והוא בלתי נראה – לרבים כל כך – זמן כה רב?
מטריד לחשוב על הררי הספרים, המאמרים, המסות, ההרצאות והתיעוד שמיוצרים על ידי ואודות המוחות הגדולים של המודרניות – ולהבין עד כמה הנושא הזה אינו מוזכר. הרעיון כי האלימות השגרתית שלנו נגד חיות לצורך מזון יכולה להיות הכוח המניע הראשוני מאחורי סבל אנושי ומלחמה הצליח להישאר כמעט לחלוטין כזה שאין להעלות על הדעת עד עצם היום הזה.
אפילו הקולות הקיצוניים והעכשוויים יותר אינם מוכנים או מסוגלים ברצינות לגעת בנושא זה, כפי שלא עשו כמעט כל הסופרים והמנהיגים העכשוויים בתחום פוטנציאל האדם, רוחניות, איכות הסביבה, צדק חברתי, בריאות הוליסטית ושלום.2 אין הכוונה בשום אופן להעביר ביקורת על מי מהאנשים הטובים האלה ותרומותיהם ורעיונותיהם, אך הכוונה היא להדגיש את ההתנגדות המדהימה שהתרבות שלנו כולה מפגינה כשעליה להתמודד עם ההתנהגות המגדירה שלה, שהיא ברורה ושתלטנית כמו פרסומות לצ'יזבורגר ועוף מטוגן אבל באותו זמן גם בלתי נראית כמו אוויר ובלתי נגישה להפליא.
זאת משום שכולנו הסכמנו כי חייבים להתעלם מאמת זו בכל מחיר. אחת התרומות הראויות לציון של קרל יונג הייתה ביטוי דמות ארכיטיפ הצל: זה מה שהעצמי כולל, אבל מכחיש ומדכא. למרות שהוא מודחק, הצל יישמע ותמיד יתבטא בדרכים מזיקות ואולי אף חתרניות. ההתעללות שלנו בבעלי חיים שמשמשים אותנו למזון היא הצל הגדול ביותר של תרבותנו. האשמה הקולקטיבית שלנו דוחפת אותנו לא רק להסתיר את האלימות שאנו אוכלים, אלא גם להחצין אותה: באורח החיים האגרסיבי שלנו, בסרטים, ספרים, משחקים ואמצעי מדיה אחרים, ובאלימות שאנו מסבים הן במישרין והן בעקיפין זה על זה.

כולנו תעלומות
מנהגנו המתמשך להפוך בעלי חיים למוצרי מזון, פרט לכך שהוא מפר את הסדר הטבעי בדרכים עמוקות שגורמות סבל עצום שאין מכירים בו עבורנו ועבור בעלי החיים האחרים, גם מעוור אותנו למה שאנחנו ובעלי החיים האחרים. (חשוב לומר "בעלי חיים אחרים" כאן, כי הפרדתם מאתנו היא טקטיקה של הדרה המשמשת להנצחת הניצול והאכזריות כלפי יצורים אלה. היא גם מחזקת את הרעיון המגוחך כי בני אדם הם לא חיות – יונקים עם גוף, מוח, בלוטות, מערכות רבייה, דחפים ומערכת עצבים. אנו חשים כאב והנאה כמו בעלי חיים אחרים, ואנו חשים, חולמים ומתייחסים חברתית לבני המין שלנו כמו שעושים בעלי חיים אחרים.) נטעה אם נצמצם את עצמנו למעמד של ישויות גשמיות גרידא שנולדות, חיות זמן מה ומתות. כמו בעלי חיים אחרים, אנחנו לא יצורים פיזיים במהותנו; אנחנו במהותנו תודעה. כולנו ביטויים של הכוח המסתורי היצירתי והאינסופי שיולד ומקיים יקומים של התגלמות, וגופינו ומוחותינו קדושים, כמו גם הגופים והמוחות של כל היצורים. כמונו, לבעלי חיים יש רגשות ורצונות; הם מקננים, מזדווגים, סובלים מרעב, והם הנושאים המודעים של חייהם. הם עושים כל מאמץ, כפי שאנו עושים, כדי להימנע מכאב וממוות ולעשות מה שמביא להם אושר וסיפוק.
ביסודו של דבר, בני האדם הם תעלומה ענקית. מוסדות המדע, הדת, החינוך, והממשלה עשו מעט מאוד, בסופו של דבר, כדי לגלות לנו באיזו דרך עמוקה או מתמירה מה אנו בעצם. אנחנו נשארים אולי מסתוריים לעצמנו כפי שהיינו בימי משה, בודהה, קונפוציוס וישו. חלק עשויים לטעון כי אנו יודעים יותר ובהחלט התפתחנו יותר; אחרים עשויים לטעון כי אנו יודעים פחות על מה שחיוני באמת, ודעתנו מוסחת יותר ואנו חשוכים יותר מאשר בתקופות קודמות.
אף אחד, אם כן, לא יכול לטעון כי איננו תעלומות לעצמנו, למרות כל החקירות המדעיות והתיאולוגיות שלנו. ובדיוק כמו שאיננו יודעים בעצם מה הוא גבר או מה היא אישה, אנחנו גם לא יודעים מה הם סוסה או סוס, או כלב, פיל, נשר, דולפין, תרנגולת, דג חרב, לובסטר, תנין, עכבר, פרפר, תולעת, דבורת דבש, או זבוב. הם כולם מסתוריים לחלוטין לגבינו, אולי אפילו יותר מסתוריים מאשר אנחנו לעצמנו. הם באמת אחרים, והבנה מהותית זו צריכה ליצור בנו תחושה של ענווה, תהייה וכבוד.
אולם למרבה הצער אנחנו ממציאים קטגוריות מנטליות עבור אינסוף בני המסתורין שאנו פוגשים, כמו "שחורים", "עבדים" ו"עובדי אלילים", או "חיות מזון", "בשר צייד", "מזיקים", ו"חיות מעבדה." קטגוריות אלה, והאלימות שבה אנו מטפלים ביצורים הנהדרים שכך סיווגנו, אינן משנות מן היסוד או מוזילות את טבעם המקודש והחידתי. הן רק מעיבות על מוחותינו ומשעבדות אותם עם החשיבה המעוותת שנולדת מהגישה הפוסלת שלנו שמזיקה לנו. האור של המקור הרוחני האינסופי של כל החי זורח בכל היצורים. דרך ראייה והכרה באור אצל אחרים, אנחנו משחררים אותם ואת עצמנו. זוהי אהבה. לעתים קרובות אנו מתקשים לראות זאת כי מעולם לא חווינו אחרים שראו זאת בנו, וכך אנחנו כולאים את עצמנו, ומחשיבים בטעות את מגבלות הרדידות לעמוק ולחופשי.
באמצעות ראיית בעלי חיים אחרים כחפצים שיש לנצל כמזון, קרענו בעוצמה כה רבה את המרקם של הרמוניה חיונית עד שיצרנו תרבות שמשעבדת את עצמה, לעתים קרובות מבלי לדעת זאת. השליטה בבני אדם על ידי בני אדם היא תולדה של שליטה בבעלי חיים אחרים לשם מזון. כמו שג'ים מייסון הראה בספרוAn Unnatural order, קיים קשר היסטורי חזק בין שעבוד של בני אדם על ידי בני אדם אחרים לבין שעבוד של חיות עבור מזון. מנטליות משעבדת זו של שליטה והדרה טמונה בלבה של המחלה הרוחנית שמאפשרת לנו לאסור מלחמה בכדור הארץ וזה בזה.

אהבה זה להבין
בצעירותי תהיתי לעתים קרובות אם התרבות שלנו באמת צריכה להיות כפי שהיא. גיליתי שלא. כולנו יכולים לתת תרומה עמוקה ביותר למהפך תרבותי ולשלום בעולם דרך הארוחות שלנו, שהן החיבור החיוני ביותר שלנו לתרבות שלנו ולעולם הטבע.
המאמץ לטפח את המודעות שלנו ולראות מעבר להטמעה התרבותית החזקה שעברנו מביא להבנה. ריפוי, חסד וחופש באים מהבנה. האהבה מבינה. מתוך הבנה ביכולתנו לאמץ את האחריות שלנו ולהפוך לכוח שמברך את העולם עם חיינו, במקום להנציח ניתוק ואכזריות דרך אחרים. עם מודעות, ההתנהגות שלנו משתנה באופן טבעי, ושינויים בודדים בהתנהגות, שיוצרים גלים דרך רשת של מערכות יחסים, יכולים להוביל לשינוי חברתי ולהביא מימדים חדשים של חופש, שמחה ויצירתיות לכולם. הכול מתחיל בקשר האינטימי ומרחיק הלכת ביותר שלנו עם הסדר הטבעי, הסמל הרוחני הראשוני ביותר שלנו והטקס החברתי הבסיסי ביותר שלנו: אכילה.