פרולוג
"אימוג'ן! איזו הפתעה נחמדה." פקידת הקבלה הרימה את מבטה משולחנה. "לא ציפיתי לראות אותך שוב." היא היססה, חיוכה דוהה. "הצטערתי כל כך לשמוע על אמך."
בקולה היה גוון של אהדה שעורר את צערה, אפילו אחרי ארבעה חודשים. זה דמה ללחץ שהופעל על חבלה שעדיין לא דהתה. הכאב היה עז יותר היום בגלל שהיה כה קשה לבוא הנה. אימוג'ן שילבה את אצבעותיה בכדי למנוע את רעדן.
"תודה, כריסי." צוות העובדים בקליניקה של המומחה היה נפלא עם אמה ואתה.
אימוג'ן סרקה במבטה את החלל המוכר. הרהיטים בצבע ירוק ים מרגיע, האגרטל של פרחי הגרברה הבהירים על הדלפק וחדר ההמתנה המלא אנשים שנראו כאילו הם שקועים בקריאת מגזינים. היא זיהתה את הדממה הדרוכה שלהם – ניסיון נואש להעמיד פנים שהכול יהיה בסדר. שהם יקבלו חדשות טובות מהרופא, על אף העובדה שהיו לו מוניטין של מי שמטפל במקרים הקשים ביותר.
בטנה התכווצה בבחילה. צינה טיפסה על עמוד השדרה שלה ודבקה בצווארה.
במהירות, היא פנתה בחזרה לדלפק.
"מה מביא אותך הנה?" כריסי שאלה. "את פשוט לא יכולה להתנתק, הא? את אוהבת את חברתנו כל כך?"
אימוג'ן פתחה את פיה, אבל גרונה התכווץ. אף מילה לא יצאה החוצה.
"כריסי! זה מספיק!" זו היתה רובי, פקידת הקבלה המבוגרת יותר, שחזרה לדלפק מחדר פנימי. היתה לה הבעה של שלווה זהירה. רק ההבעה האוהדת בעיניה הנוקבות הסגירה משהו. "למיס הולגייט יש תור."
נשמעה שאיפת אוויר ונקישה כשכריסי הפילה את שדכן הסיכות שהחזיקה.
"שבי בבקשה, מיס הולגייט. הרופא מאחר קצת. היה עיכוב בחדר הניתוח הבוקר, אבל הוא יראה אותך עד מהרה."
"תודה," אימוג'ן קרקרה והסתובבה עם חיוך מהוסס לכיוונה של כריסי. היא לא היתה מסוגלת לפגוש בעיניה. הן בוודאי עגולות וגדולות מזעזוע. אולי אפילו מהאימה שהיא עצמה ראתה במראה.
במשך שבוע היא אמרה לעצמה שהיא מדמיינת דברים, שהסימפטומים יעברו. עד שרופא המשפחה שלה הסתכל עליה בחומרה, בקושי הסתיר את דאגתו, ואמר שהוא שולח אותה לבדיקות. ואז הוא היפנה אותה ממש לאותו אדם שניסה להציל את אמה כשזו סבלה מאותם סימפטומים בדיוק.
אימוג'ן עברה את הבדיקות בשבוע שעבר וכל השבוע חיכתה להודעה מרופא המשפחה שלה שיאמר לה שאין צורך במומחה, שהכול בסדר.
לא היתה הודעה כזו. לא היתה המתקה של דינה. לא היו חדשות טובות.
היא בלעה את רוקה והכריחה את עצמה לחצות את החדר, ולהתיישב במקום שבו תוכל להסתכל החוצה אל אור השמש הבהיר של סידני במקום אל דלפק הקבלה.
הגאווה הכתיבה שתשחק את המשחק, תסתיר את פחדה מאחורי חזות של שלווה. היא לקחה מגזין, בלי להסתכל על השער. ממילא לא תצליח להתרכז בקריאה. המוח שלה עסוק במניית כל הסיבות מדוע זה לא יסתיים בטוב.
לפני שנה היא האמינה שהכול יהיה בסדר.
אבל יותר מדי קרה בשנתה העשרים וחמש, מכדי שאי פעם תהיה שוב שאננה. העולם התהפך על צירו, והוכיח פעם נוספת, כפי שנוכחה כבר בילדותה, שדבר לא היה בטוח, לא היה ודאי.
לפני תשעה חודשים הגיעה הידיעה שאחותה התאומה – איזבל הראוותנית, מלאת החיים – מתה. היא שרדה את העיסוק במצנחי רחיפה, את הרפטינג במים גועשים והתרמילאות באפריקה, רק בכדי להידרס על ידי נהג בפריז כשחצתה את הרחוב בדרכה לעבודה.
אימוג'ן בלעה גוש של צער. איזבל האשימה אותה שהיא הולכת בתלם, משחקת על בטוח כשיש שם עולם גדול ורחב לסייר בו וליהנות ממנו.
התאומה שלה הלכה בעקבות החלום שלה, אף שידעה כי הסיכויים להצלחה היו אחד למיליון. היא עקרה לצרפת ועם כישרון, התמדה ומזל השיגה עבודה אצל מעצב אופנת עילית. הכול ציפה לה. ואז לפתע נגדעו חייה.
זמן קצר אחר כך הגיעה הדיאגנוזה של אמן – גידול בראש. מסיבי, כמעט לא בר-ניתוח, קטלני.
בעיוורון, אימוג'ן פתחה את המגזין בחיקה.
כשהגיעו החדשות מפריז היא מחתה שזו חייבת להיות טעות – לא ייתכן שאיזבל מתה. לקח לה שבועות לקבל את האמת. ואז כשכאבי הראש של אמה והראייה המטושטשת הורעו והרופאים נראו חמורי סבר יותר ויותר, אימוג'ן היתה משוכנעת שתימצא תרופה. גידולים קטלניים במוח פשוט לא התרחשו בעולמה. הדיאגנוזה היתה בלתי אפשרית.
עד שהבלתי אפשרי קרה והיא נותרה לבדה, ללא שני בני האדם היחידים בעולם שאהבו אותה.
תשעת החודשים האחרונים הראו לה עד כמה אפשרי היה בעצם הבלתי אפשרי.
ועכשיו היתה מחלתה שלה. אי אפשר היה לטעות ולחשוב שאין זו אותה מחלה בדיוק שקטפה את חיי אמה. היא היתה עם אמה כשהמחלה שלה התפתחה. היא הכירה כל שלב, כל סימפטום.
כמה זמן נותר לה? שבעה חודשים? תשעה חודשים? או שהגידול יהיה אגרסיבי יותר אצל אישה צעירה?
אימוג'ן העבירה דף והרימה את עיניה, סורקת את החדר. האם זה היה הגורל שלה? להפוך מטופלת קבועה כאן עד שהם יודו שאין דבר שהם יכולים לעשות עבורה? שתהפוך לעוד נתון סטטיסטי במערכת הבריאות?
קולה של איזבל נשמע בראשה.
את צריכה לצאת החוצה ולחיות, אימוג'ן. נסי משהו חדש, קחי סיכון. תיהני. החיים נועדו לחיותם!
אימוג'ן נחרה בזלזול. איזה סיכוי היה לכך עכשיו?
היא חשבה על החלומות שטיפחה, תכננה ומימשה בזהירות כל צעד. היא פרנסה את עצמה תוך כדי לימודים באוניברסיטה. השיגה עבודה. בנתה הצלחה מקצועית. הצעדים הבאים היו חיסכון לדירה. ומציאת גבר נחמד, אמין ואוהב, שיישאר נאמן לה כפי שאביהן לא עשה. גבר שירצה חיים שלמים איתה. הם יראו יחד את כל הדברים שאיזבל תיארה בהתלהבות. הזוהר הצפוני באיסלנד. התעלה הגדולה בוונציה. ופריז. פריז עם האיש שאהבה.
אימוג'ן מצמצה והסתכלה למטה. פתוח בחיקה היה תצלום של שני עמודים של פריז בשקיעה. נשימתה נעתקה, רטט של התרגשות לא ברורה הדליק את דמה.
הנוף היה מרהיב כפי שאיזבל אמרה.
גרונה של אימוג'ן בער כשנזכרה איך סירבה להזמנה של אחותה, ואמרה שתבקר אחרי שתחסוך למקדמה על דירה ואחרי שתעזור לאמן לסיים את שיפוץ המטבח שזמנו עבר כבר מזמן.
איזבל ירדה עליה על כך שתכננה את חייה עד הפרט האחרון. אבל אימוג'ן תמיד הצטרכה ביטחון. היא לא יכולה לזרוק הכול ולשוטט בחוצות פריז.
וזה מועיל לך מאוד עכשיו שאת גוססת. מה תעשי, תוציאי את הכסף שלך על ארון מפואר?
אימוג'ן הציצה בנהר הסיין, בוהק כנחושת באור אחר הצהריים. מבטה עבר אל מגדל אייפל, הזמנה מתנוצצת. את תאהבי את זה, ג'יני – יפה וראוותני בלילה, אבל כל כך... פריז!
היא בילתה את חייה בהתנהגות אחראית. בהימנעות מסיכונים, בעבודה קשה, לא מאפשרת לעצמה את ההרפתקאות שאיזבל כה נהנתה מהן, כי תכננה לעשות זאת מאוחר יותר.
לא יהיה מאוחר יותר. היה רק עכשיו.
אימוג'ן לא היתה מודעת לכך שקמה על רגליה, אבל היא מצאה את עצמה חוצה את החדר ויוצאת אל אור השמש. קול קרא, אבל היא לא הסתכלה לאחור.
לא היה לה זמן רב. היא סירבה לבלות אותו בבתי חולים ובחדרי המתנה עד שממש תיאלץ לעשות זאת.
לשם שינוי, היא תשכח להיות הגיונית. תשכח מהזהירות. היא התכוונה לחיות.
"תגיד לי, יקירי, האם תהיה באתר הנופש כשנבקר? זה יהיה הרבה יותר קל אם הבעלים יהיה במקום כשנעשה את הצילומים לקידום המכירות." לקולה היה גוון אינטימי, אך הוא הגיע אליו בקלות על אף רעשי השיחות של ההמון באולם הקבלה הגדול של המלון.
תיירי הסתכל בפניה של אשת יחסי הציבור, וקרא את ההזמנה בעיניה.
היא היתה יפה, מתוחכמת, והוא ניחש, בהינתן הדרך שבה ליקקה את שפתה התחתונה וקירבה אליו את גופה הרזה, שהיתה מעוניינת מאוד. אבל הוא לא חש אפילו הבהוב של עניין.
ריגוש! הוא השאיר את זה מאחור לפני ארבע שנים. האם הוא בכלל יזהה זאת אחרי כל הזמן הזה?
המרירות מילאה את פיו. הוא חי חצי חיים, מכותר בקירות חדרי ישיבות ובחובות, מכריח את עצמו להקפיד על כל פרט שלא היה לו בו עניין מהותי. אלא שהמשמעות של הפרטים הללו היתה ההבדל בין הצלת העסק המשפחתי הקורס לבין אובדנו.
"לא החלטתי. יש דברים שעלי לפתור, כאן בפריז."
אבל בקרוב... בתוך מספר חודשים הוא ימסור את העסק לבן דודו הנרי וחשוב יותר, למנהלים שתיירי בחר אחד-אחד. הם יובילו את הנרי וישמרו על כל שתיירי השיג. הונה של משפחת ז'יראד היה סופסוף בטוח והדבר ישחרר אותו לחיות את חייו.
"תחשוב על זה, תיירי." שפתיה השתרבבו והיא התנודדה קרוב יותר. "זה יהיה נעים מאוד."
"מובן שזה יהיה. הרעיון מפתה מאוד."
אבל לא מספיק, הוא קלט בבהירות פתאומית, על מנת להוציא אותו מפריז. הישיבות האלו יקרבו אותו יותר לאפשרות להיפטר מהעול. וזה היה מושך הרבה יותר מהסיכוי למין עם בלונדינית חטובה.
לעזאזל! הוא הופך לטיפוס של מנהל קר דם. ממתי הליבידו שלו בא במקום שני אחרי העסקים?
אלא שהליבידו שלו לא היה מעורב. זה היה הדבר המזעזע. בגיל שלושים וארבע תיירי היה בשיאו. הוא נהנה ממין, וההצלחה שלו עם נשים הראתה שהיה לו כישרון, אפילו מוניטין לזה. אבל הוא לא הרגיש דבר כשהאישה היפהפייה הזו הזמינה אותו למיטתה.
האם לא ידע שנטילת העסק המשפחתי על עצמו תהרוס אותו? זה מצץ ממנו את החיוניות. זה היה...
מבטו ננעל על דמות בקצה השני של החדר, ומחשבותיו התערפלו. הדופק שלו עלה והחזה שלו התרחב כשנשם בהפתעה.
בת הלוויה שלו מלמלה משהו והתמתחה כדי לנשק את לחיו. אוטומטית, תיירי החזיר את המחווה, מגיב לברכת הפרידה שלה כשהצטרפה לחברה שזה עתה נכנסה אל חדר הנשפים של המלון.
מיד, חזר מבטו אל הקצה המרוחק של החדר. האישה שלכדה את תשומת ליבו עמדה כשמשקלה על רגל אחת, כאילו היא עומדת לעזוב.
הוא כבר החל בפילוס דרכו בהמון כשהיא התיישרה וזקפה את כתפיה. כתפיים לבנות ויפות, שנחשפו לגמרי על ידי שמלת סטרפלס. הצבע הלבן היה בוהק באור הנברשות, ומשך את עיני הגבר אל הצורה שבה השמלה נצמדה ככפפה אל שדיה ואל מותניה הצרים לפני שהתרחבה במערבולת נשית במיוחד שהגיעה עד הרצפה.
תיירי בלע, גרונו יבש על אף השמפניה ששתה. מתח מוכר בחלציו הבטיח לו שהיצר המיני שלו חי וקיים, אחרי הכול. אבל הוא בקושי חש הקלה. הוא היה עסוק מדי בבליעת דמותה.
בחדר שהיה מלא בשמלות שחורות קטנות ובחליפות אלגנטיות, האישה התבלטה כאילו היתה יין מקומי משובח למול יין שולחני זול.
היא הפנתה את ראשה, חושפת בפניו פרופיל מקסים, ותיירי הבין שהיא מדברת. הוא נעצר, מופתע לקלוט שההליכה שלו הפכה לצעידה נמרצת.
בת הלוויה שלה היתה אישה עם פנים שובבות, שהצביעה בפני האישה בלבן על אנשים שונים. האישה בלבן ובאדום, הוא תיקן, כשראה את הפרחים האדומים נופלים סביבה כמפל כשהיא נעה. היה לבן ואדום גם על זרועותיה. היא עטתה כפפות ארוכות שהגיעו עד מרפקיה. זה הזכיר לו תצלומים של סבתו בנשפים ובמסיבות לפני עשרות שנים.
בטנו של תיירי התכווצה כשהאישה הרימה יד עטויה אחת אל גרונה במחווה עצבנית בצורה מסקרנת. מי ידע שכפפות יכולות להיות ארוטיות? אבל אי אפשר היה לטעות בתחושות בפלג גופו התחתון. הוא דמיין שהוא מפשיל את כפפתה לאורך ידה, סנטימטר אחרי סנטימטר, מנשק את דרכו אל אצבעותיה לפני שיפנה את תשומת ליבו אל שמלתה ויתחיל לטפל בגופה.
למה היתה עצבנית? אישה ביישנית לא תלבש בגד כה מרשים וסקסי במובהק.
הוא התלהט. מבטו נע אל שערה הכהה והבוהק שנאסף מעל צווארה הדק. היו לה שפתיים אדומות ומלאות, אף סולד ופנים בצורת לב. חמוקיים שהשתוקק עד כאב לגעת בהם.
היא לא היתה רק יפה; היא היתה סקסית באופן שלא היה מסוגל לעמוד בפניו.
תירי ז'יראד הישן לא מת אחרי הכול.
"את בטוחה שלא אכפת לך?" ססקיה נשמעה מפקפקת.
אימוג'ן חייכה. "מובן שלא. אני מעריכה את כל שעשית עבורי בימים האחרונים, אבל אני בסדר. אני אשתה שמפניה ואפגוש אנשים מעניינים ואהנה." אם היא תגיד את זה מספיק, אולי תפסיק להיות מאוימת מהקהל הנוצץ למספיק זמן בכדי שתוכל להאמין בכך. "עכשיו לכי," היא החוותה בידה, והנהנה לכיוונם של קנייני האופנה שססקיה הראתה לה. "תפיקי את המקסימום מההזדמנות."
"בסדר, לחצי שעה. ואז אחפש אחרייך."
אימוג'ן מצמצה, מופתעת מחדש מנדיבותה של חברתה הטובה ביותר של אחותה איזבל. לא רק שססקיה הראתה לה היכן איזי עבדה והתגוררה, אלא שהיא גם שיתפה אותה בסיפורים מהתקופה שלהן ביחד, מילאה את הבור השחור של צערה בסיפורים שגרמו לאימוג'ן לחייך בפעם הראשונה זה חודשים.
ססקיה גם העניקה לה את השמלות שאיזי הכינה לעצמה, יצירות מושכות תשומת לב שאימוג'ן מעולם לא היתה חושבת ללבוש. אבל כאן, בפריז, זה הרגיש נכון, הומאז' לאחותה המוכשרת. אימוג'ן החליקה בידה את שמלת הסטן הנפלאה.
"אל תהיי טיפשה. לכי ותתערי בקהל, ססקיה. אני לא אצפה לראות אותך שוב הערב." היא חייכה ועשתה ניסיון לא רע לחקות את הטון המקניט של איזי, אפילו היטתה את ראשה כדי לחקותה. "מאחר שהשגת לי הזמנה, אני מתכוונת להפיק את המקסימום מהאירוע החברתי היחיד שלי. אני לא צריכה שתהרסי לי את הסטייל."
"איזבל אמרה שאת לא טובה עם הרבה אנשים חדשים, אבל ברור שהשתנית," שפתיה של ססקיה פרפרו. "בסדר. אבל תצטרפי אלי אם תרצי. אני אהיה בסביבה."
אימוג'ן שמרה על חיוכה במקום עד שססקיה עזבה, מתעלמת מהחשש שעלה בה מכך שהיתה לבדה, נסחפת בים הזה של אנשים יפים.
מטופש. זה לא לבד. לבד זה לגלות שאת גוססת ושלא נשאר אף אחד בעולם שאוהב אותך מספיק בכדי להרגיש יותר מרחמים.
אימוג'ן דחקה את המחשבה הצידה. היא סירבה לסגת לרחמים עצמיים. היא היתה בפריז. היא תפיק את המקסימום מכל רגע בששת השבועות הבאים – פריז, ונציה, לונדון, אפילו רייקיאוויק. היא תסחט כל טיפת הנאה אחרונה מכל חוויה לפני שתחזור הביתה כדי לעמוד בפני הבלתי נמנע.
היא הסתובבה, חצאיתה הארוכה מסתחררת סביב רגליה, וסירבה להרגיש חריגה בגלל שהנשים האחרות היו בשמלות קוקטייל. השמלה של איזבל היתה נפלאה מדי והיא לא יכלה שלא ללובשה.
"אני יכול להציע לך שמפניה?" הקול העמוק והמפתה הגיע ישר לבטנה, כאילו לגמה שלא במתכוון ויסקי.
צרפתית היתה שפה נפלאה. אבל לבטח היא לא נועדה עבור קול שכזה? קול ששלח צמרמורות של עונג חושני על פני עורה.
היא הפנתה את ראשה והרימה את עיניה.
משהו שלא יכלה לזהות הוטח בה. זעזוע? משיכה? זיהוי?
האם לא ראתה אותו קודם? הוא התבלט בקהל. לא רק בגלל גובהו אלא בגלל עצם נוכחותו. עורה עקצץ כאילו נתקלה בשדה כוח.
היא פגשה בעיניים בצבע קפה, כהות ומזמינות, והדופק שלה היכה גבוה בגרונה כאילו ליבה נעתק ממקומו והוא מנסה לברוח. עיניים שקועות עם קמטים זעירים בזוויותיהן בפנים שזופות. גבר שמרגיש בבית יותר בעולם הרחב מאשר במסיבה אופנתית?
אלא שגופו הגבוה היה נינוח, כאילו לבש מקטורן ערב מושלם בכל ערב כדי להתרועע עם כל המי ומי של החברה הצרפתית. פיו התעקל בכמעט חיוך מפתה שהזמין אותה לחייך בחזרה. האם בגלל זה עקצצו שפתיה?
שיער כהה, ארוך דיו בכדי לרמוז על תלתלים סמיכים. סנטר נחוש. עצמות לחיים חזקות שגרמו לה לחשוב על נסיכים, נשפים ושטויות נשכחות למחצה.
אימוג'ן בלעה, השרירים בגרונה הגיבו בעווית. היא ניקתה את גרונה.
"אני מצטערת, איני מדברת צרפתית." זה היה אחד המשפטים הבודדים שידעה לומר בצרפתית.
"את לא מדברת צרפתית? שננסה אנגלית?" קולו היה מושך באותה מידה כשדיבר אנגלית, עם המבטא המטושטש, החושני. העונג דגדג את עמוד השדרה שלה, ובטנה התכווצה.
"איך ניחשת? האם אני כל כך ברורה?"
"בכלל לא." מבטו סרק אותה במהירות, מראשה ועד מכפלתה שהצית להט עמוקה בתוכה. להט שעבר ללחייה כשעיניו פגשו בעיניה, ומשהו עבר ביניהם, מוחשי כמו פעימות הלב שלה. "את מלבבת ונשית, אבל לא מובנת מאליה."
אימוג'ן הרגישה את זוויות פיה מתרוממות. פלירט עם גבר צרפתי. זה היה עוד דבר למחוק מרשימת הדברים שהיא רוצה להספיק לפני מותה. בחזרה במולדת היא לא היתה טובה בפלירט, אבל כאן נדמה היה שהיא לא צריכה לעשות דבר.
"מי אתה?" מוזר שהידיעה שאת גוססת עוזרת לך להתגבר על איפוק של חיים שלמים. פעם היא היתה נבוכה מדי מכדי לדבר עם גבר שנראה כה גברי ומהמם. הוא היה אחד מהגברים המושכים ביותר שפגשה אי פעם, ועל אף אווירת הכוח החבוי, היה בהחלט נעים הליכות. אפילו האף הבולט נראה מושלם בפניו הגאים. טוב שעיניו ריקדו בשובבות, או שהיה מאיים מדי.
"אני מתנצל." הוא הרכין את ראשו בחצי השתחוויה שהיתה אירופית בסגנונה ומקסימה לגמרי. "שמי תיירי ז'יראד."
"תיירי." היא ניסתה את השם על לשונה. זה לא נשמע כמו שהוא אמר זאת, היא לא ממש דייקה בנשימת האוויר הקטנה אחרי ה-ת, ובכל זאת אהבה את השם.
"ואת?" הוא התקרב אליה, מבטו מרוכז. היא קלטה ניחוח של משהו שגרם לה לחשוב על הרים – אוויר צלול ועצי אורן.
"אני אימוג'ן הולגייט."
"אימוג'ן," הוא הנהן. "שם יפה. הוא מתאים לך."
יפה? לא קראו לה יפה זה הרבה זמן. האדם האחרון שעשה זאת היתה אמה שניסתה לשכנע אותה ללבוש צבעים בהירים, ואמרה שהתחבאה מאחורי החליפות הכהות שלבשה לעבודה.
"ועכשיו, אימוג'ן, את רוצה שמפניה?" הוא הרים כוס.
"אני יכולה להשיג לי משלי," היא הסתובבה לחפש מלצר.
"אבל הבאתי את זה במיוחד עבורך," היא הורידה את מבטה וקלטה שהוא מחזיק שתי כוסות, לא אחת. הגבר הזה הבחין בה בחדר מלא נשים אלגנטיות והביא לה שמפניה? לרגע היא פשוט לטשה בו את מבטה. זה היה כה שונה מעולמה, שבו שילמה על עצמה ומעולם לא הצטרכה להתמודד עם מחמאות מגברים על כל דבר מלבד על עבודתה.
הוא הרים את הכוס השנייה, ואיפשר לה לבחור אחת מהשתיים. עיניו הרצינו, "איזו שאת מעדיפה."
לחייה הסמיקו. הוא חשב שהיא מתעכבת בגלל שלא סמכה עליו. למקרה שהחדיר משהו לתוך אחת הכוסות.
זה היה סוג הדבר שהיה עולה בדעתה פעם, כי בחייה האמיתיים תמיד היתה זהירה. אבל כרגע התקשתה לעכל את העובדה שהיתה עם הגבר המקסים והמושך ביותר שפגשה אי פעם בחייה. העובדה שהציע לה את שתי הכוסות הרגיעה אותה.
היא לקחה כוס, פגשה בעיניו, התעלמה מהתחושה המעקצצת שגרם לה החיכוך בין אצבעותיהם. "זו שמפניה מאזור שמפיין?"
"כמובן. זה האזור היחיד שיכול להשתמש בשם. את אוהבת שמפניה?"
"מעולם לא טעמתי."
הוא מצמץ, תדהמה על פניו. "באמת?"
"באמת." אימוג'ן חייכה בתגובה לזעזוע שלו. "אני מאוסטרליה."
"לא, לא," הוא נד בראשו. "אני יודע שהאוסטרלים מייבאים יינות צרפתיים כפי שהם מייצאים את היינות שלהם. שמפניה מסתובבת בכל העולם."
היא משכה בכתפיה, נהנית מתדהמתו. "זה לא אומר ששתיתי אותה." היא בחנה את היין בהתרגשות. איזה מקום יכול להתאים לטעימת שמפניה יותר מפריז?
"במקרה כזה, זה מצדיק שתייה לחיים. לחברים חדשים." החיוך שלו שינה את פניו ממרתקות למגנטיות. אצבעותיה התהדקו סביב הכוס. החיוך זה, הגבר הזה, גרם לה להיות מודעת מאוד לעצמה כאישה עם תשוקות שכמעט שכחה את קיומן.
תפסיקי עם זה! כבר ראית גברים מחייכים קודם.
לא ככה. זה היה כמו לעמוד על קרן שמש. וזה היה נסיוב מדהים למשקלו המקפיא של הייאוש. איך היא יכולה להתעקש על ייאוש כשהוא מסתכל עליה ככה?
היא הרימה את כוסה. "ולחוויות חדשות."
היא לגמה, מרגישה את הבועות בחיך. "אני אוהבת שזה לא מתוק מדי. אני יכולה לטעום... אגסים, אולי?"
גם הוא שתה, והיא רותקה אל מראה גרונו החזק וריצוד התנועה כשבלע.
אימוג'ן קימטה את מצחה. אין שום דבר סקסי בגרונו של גבר. לא כן? מעולם לא היה קודם, והיא עבדה כשהיא מוקפת גברים.
אבל איש מהם לא היה תיירי ז'יראד.
"את צודקת. בהחלט אגסים." הוא התבונן בה מעבר לשפת הכוס. "לחוויות חדשות? יש לך כאלו בתכנון?"
אימוג'ן משכה בכתפיה. "כמה."
"ספרי לי." כשהיא היססה, הוא הוסיף, "בבקשה, אני רוצה לדעת."
"למה?" המלה נורתה החוצה, והיא לכדה את שפתה התחתונה בין שיניה. טיפוסי לה להישמע חסרת נימוס במקום מתוחכמת. היא פשוט לא היתה מורגלת בתשומת לב גברית. היא היתה האחות הרצינית והמאופקת, לא זו החברותית עם עדרי המעריצים.
"בגלל שאני מתעניין בך."
"ברצינות?" מיד כשהמילה נפלטה, החום הציף את גרונה ופניה. היא עצמה חזק את עיניה. "תגיד לי שלא אמרתי את זה."
צחוק עמוק פעל על חושיה, גרם לה לפקוח עיניים. החיוך שלו היה יפהפה, הצחוק שלו... היא לא יכלה לחשוב על מילה שתתאר את השוקולד הנוזלי שעטף אותה.
"למה שלא תספרי לי במקום זה על החוויות הדשות הללו?"
אימוג'ן פתחה את פיה בכדי לשאול אם הוא באמת מעוניין לשמוע עליהן ואז סגרה אותו.
הנה עומדת בפניה הרפתקה חדשה ונפלאה לפלרטט עם צרפתי יפה וחתיך תוך שתיית שמפניה. היא לא תהרוס את זה בכך שתהיה היא עצמה. היא תזרום. הטיול הזה נועד לגרום לה לצאת מהקליפה, לטעום את הריגוש בחיים.
לשוחח עם תיירי ז'יראד היה הדבר המרגש ביותר שקרה לה זה עידנים.
"יש לי רשימה. דברים שאני רוצה לעשות."
"בפריז?" היא אהבה את הדרך שבה עיניו התקמטו בפינות כשחייך.
"לא רק כאן. יצאתי לטיול של חודש וחצי, אבל אהיה בפריז רק שבועיים." היא נדה בראשה. "אני כבר קולטת שהתוכניות שלי היו אמביציוזיות מדי. לא אצליח להספיק הכול."
"זה נותן לך סיבה לחזור. תוכלי לעשות עוד בביקור הבא שלך."
עיניו היו כמעט חמות מספיק על מנת לפוגג את הצינה שירדה עליה בתגובה לדבריו. לא יהיה לה ביקור חוזר, לא תהיה הזדמנות שנייה.
היתה לה הזדמנות אחת להתנסות בהפקת המקסימום מהחיים. היא תעשה את המקסימום, גם אם זה אומר לחרוג מאזור הנוחות שלה. היא גמעה עוד שמפניה, והתענגה על התפשטות קרני האור על לשונה.
"זה יין טעים."
הוא הנהן. "זה לא רע. עכשיו ספרי לי על הרשימה הזו. הסתקרנתי."
היא משכה בכתפיה. "בעיקר דברים של תיירת." אבל היא סירבה לחוש מבוכה. "לראות את יצירות המופת של האימפרסיוניסטים במוזיאון אורסיי. לבקר בוורסאי, לשוט בסירה על הסיין."
"יהיה לך זמן לאלו, אם יש לך שבועיים."
היא נדה בראשה. "זו רק ההתחלה. אני רוצה להשתתף בשיעור של בישול גורמה. תמיד רציתי לדעת איך הם מכינים את הטראפלס שוקולד המתמוססים בפה." אלו שהיו בדיוק בצבע עיניו.
נשימתה קצת נעתקה והיא מיהרה להמשיך. "קיוויתי לאכול במסעדה של מגדל אייפל, אבל לא הבנתי שהייתי צריכה להזמין מראש. וגם אשמח לפיקניק שמפניה בכפר ולטוס בבלון פורח ולנהוג במכונית אדומה עם גג נפתח סביב קשת הניצחון ו... ובכן, דברים רבים כל כך."
גבותיו התרוממו. "מבקרים בדרך כלל פוחדים לנהוג שם. התנועה סמיכה ואין סימונים של מסלולים נפרדים."
אימוג'ן משכה בכתפיה. גם היא פחדה. אבל זה היה טוב. היא תרגיש שהיא באמת חיה.
"אני אוהבת אתגרים."
"כך אני מבין." האם זה היה אישור בהבעת הפנים שלו?
"האם אי פעם טסת בכדור פורח?"
"מעולם לא." היא לגמה עוד לגימה של שמפניה. "זה טיול של פעמים ראשונות."
"כמו השמפניה?" שוב הופיעו הקמטים המקסימים סביב עיניו. זה כמעט פיתה אותה להאמין שתיירי ז'יראד היה בלתי מזיק כמו שותפיה לעבודה. אבל כל סיב נשי שלה זעק שאפילו להסתכל על הצרפתי הסופר-סקסי היה גדול עליה. הכול בו, החל מכתפיו הרחבות ועד הצל הכהה והמסקרן של הזיפים על לסתו, הצביע על כך שהיה גבר גברי ורב עוצמה. "אימוג'ן?"
"סליחה, דעתי הוסחה." קולה היה צרוד בצורה מגוחכת. הדרך שבה אמר את שמה הפכה אותו למשהו מתנגן ומיוחד. היא הרימה את אצבעותיה הנתונות בכסיה אל גרונה, כאילו זה יוכל להקל על הדופק שלה.
הניצוץ בעיניו הזהיר אותה שהבין את פיזור הנפש שלה. אבל היא סירבה להיות מובכת. הוא בוודאי רגיל בנשים שמתמוססות בגללו.
"ספר לי על עצמך," היא אמרה. "אתה גר בפריז?"
הוא הניד בראשו. "לעתים. אני כאן לפגישות עסקים במשך השבוע-שבועיים הקרובים."
"אז בזמן שאני אבלה, אתה תהיה בישיבות עסקים? אני מקווה שהן לא יהיו משעממות מדי."הוא משך בנונשלנטיות את כתפיו המרשימות וגל של כיסופים שטף אותה. היא רצתה להניח את ידיה עליהן, להרגיש את הכוח בגופו הגבוה ולגלות אם טעמו היה טוב כריחו.
אימוג'ן מצמצה, המומה מעוצמת התשוקה שלה. היא לא היתה אדם של משיכה מיידית. היא לא נפלה שדודה לרגלי גבר כלשהו. אבל ברכיה רעדו והחושים שלה דחפו אותה להתנהג בצורה שהיתה לגמרי בלתי אופיינית לה.
האם זו היתה השמפניה או שהיה זה הגבר? או אולי זו היתה ההתרגשות המשכרת של פריז ולבישת השמלה היפהפייה של איזבל. מה שזה לא יהיה, היא היתה מרוצה מכך. היא רצתה להרגיש ומן הרגע שבו עיניה ננעלו על עיניו של תיירי, היא הרגישה חיונית מאוד.
"את נשמעת כאילו יש לך ניסיון בישיבות משעממות."
אימוג'ן לגמה עוד יין, נהנית מטעמו. "בהחלט." היא גלגלה את עיניה. "החברה שלנו מתמחה בהן. אני מוכנה להתערב שהישיבות שלי משעממות יותר משלך."
"אני מתקשה להאמין בכך."
תיירי לקח את זרועה והוביל אותה הרחק מזרם האנשים. אפילו דרך כפפות הסטן ידיו היו קשות, מוכשרות וסקסיות מאוד. פכפוכים של אש זרמו מנקודת המגע ואז התפצלו לחיצים שחצו את גופה ונקוו למטה.
כמה פתטי שהיא יכולה להתגרות כל כך ממחווה נימוסית יחידה שכזו. אבל זה לא מפתיע, בהינתן מצב חיי האהבה שלה. או היעדרם.
"תאמין." היא החזירה את עצמה לשיחה בכוח. "אני רואת חשבון." היא חיכתה שעיניו יזדגגו. "רואת חשבון לענייני מיסוי. אני מכירה שעמום."
שפתיו התעקלו, אבל הוא לא נראה כאילו הדבר מרתיע אותו. אם כבר, היה ניצוץ בעיניו שסרקו אותה מכף רגל ועד ראש. האם הוא התעכב פה ושם בדרך? בטנה של אימוג'ן התכווצה ושדיה תפחו בתוך השמלה וחזיית הסטרפלס לפתע גירדה את פטמותיה בעוד שקודם היה לה לגמרי נוח.
"את לא מכירה את חוקי הנדל"ן והמסחר הצרפתיים, נכון? המילה סחבת הומצאה על מנת לתאר אותם. והישיבות ..." הוא הניד בראשו.
"אתה עורך דין?" הוא לא נראה כמו מישהו מעורכי הדין שראתה אי פעם, אלא אם כן היה זה בדרמת בית משפט קולנועית עם תקציב גדול ועם גיבור חתיך.
תיירי צחק, הצליל העמוק והשוקולדי עשה לה דברים. "אני, עורך דין? זה יהיה זיווג שנעשה בגיהנום. זה מספיק גרוע להיות לקוח. הישיבה הראשונה שלי מחר תימשך כל הבוקר. הייתי מעדיף מאוד לצאת מהעיר."
"באמת? אתה נראה ממש בבית כאן." מבטה החליק על פני גופו הקשה במקטורן המחויט למידתו. כשהרימה את עיניה היא מצאה שהוא מתבונן בה, החיוך שלו מפרק אותה מנשקה.
"זה?" יד אחת הצביעה באגביות על מוצר החייטות המושלם. "זו הסוואה."
"אתה אומר שאתה לא שייך?" הדופק שלה השתולל למחשבה שמצאה עוד אאוטסיידר. כי לא משנה כמה תנסה, היא לא יכולה להרגיש בבית בקהל המתוחכם הזה, על אף הבגדים של אחותה.
הוא משך בכתפיו, ואימוג'ן צפתה בכתפיים הרחבות והישרות במשהו דמוי רעב. היא מעולם לא הרגישה כה תלותית כלפי גבר. אפילו לא סקוט. האם זה היה הגבר הזה או שמא התפאורה הלא מוכרת שהוציאו אותה מאיזון?
"נאלצתי להסתגל. העסקים מחייבים אותי להיות בעיר. אבל אני מעדיף להיות תחת כיפת השמיים. אין דבר שמתחרה בהתמודדות עם הטבע. זה מנצח את הישיבות בקלות."
זה הסביר את העיניים הללו. לא רק הקמטים מהחשיפה לשמש, אלא גם המבט העצל כביכול שנראה גם חד ודק אבחנה. כאילו הוא מורגל בהתבוננות בנופים רחוקים.
"כל שעה מאחורי שולחן הכתיבה היא עינוי גמור."
"מסכנצ'יק." באימפולסיביות, היא הניחה את ידה על זרועו, ואז התחרטה כשהרגישה את תנועת השרירים המרשימים שלו. זה היה כאן שוב, השוק החשמלי. אימוג'ן סילקה את ידה בקימוט מצח והסתכלה על הכוס. לבטח לא שתתה מספיק על מנת לדמיין זאת? רק מספיק בכדי לגרום לה לעשות משהו בלתי טיפוסי, כמו לגעת בזר.
אבל היא לא יכלה להתחרט על כך. ניצוץ החום העז גרם לה להרגיש יותר חיה מאשר...
"את רוצה עוד שמפניה?" תיירי נתן את כוסותיהם למלצר ולקח שתיים נוספות.
היא לקחה את הכוס שהציע, מקפידה להימנע ממגע באצבעותיו השזופות.
"למכוניות אדומות ופיקניק שמפניה וטיסות בכדור פורח." עיניו לכדו את עיניה וליבה הלם. כשהסתכל עליה, בצורה שבה דמיינה כי גברים הסתכלו על נשים יפהפיות באמת, היא כמעט שכחה מה הביא אותה לפריז. היא יכלה לאבד את עצמה ברגע.
אימוג'ן הרימה את כוסה. "ולישיבות שמסתיימות במהירות."
"אני אשתה לזה." תיירי השיק את הכוס שלו בשלה, וצפה בה לוגמת את יינה. היא לקחה לעצמה את הזמן לטעום אותו. שפתיה השתרבבו בצורה מקסימה. ריסיה השחורים רעדו, והוא ידע שהיא בוחנת את עקצוץ הבועות על חכה. היא רעדה קלות בהערכה, והוא נשען קרוב יותר.
היא היתה כה להוטה. מערכת החישה שלה היתה כה רגישה. לגעת בה דרך הכפפות הארוכות גרם לידו לעקצץ מציפייה ומריגוש, משהו שחווה לרוב רק כשסיכן את צווארו תחת כיפת השמים.
אימוג'ן הולגייט היתה תערובת מסקרנת של חושניות ותמימות.
והוא רצה אותה.
"אני יכול לעזור עם הכדור הפורח."
"באמת?" עיניה התרחבו והוא ראה ניצוצות של ירוק קטיפתי בצבע החום הם של קשתיות עיניה. זה בוודאי איזו תחבולה של האור, אבל נדמה שמבטה קרן יותר. "זה יהיה נפלא."
היא עשתה חצי צעד לקראתו, ונשימתו נעתקה. הוא שאף ניחוח וניל ובשר נשי חם. בלוטות הטעם שלו עקצצו ומבטו נפל אל שפתיה, ואז אל הדופק המהיר שבבסיס גרונה הלבן.
עיניים בצבע חום-ירוק וסוכר וניל בתור אפרודיזיאק?
הטעם שלו השתנה. היא היתה שונה לגמר מסנדרין ומכל הנשים שבאו אחריה. אבל הרעב המיני חידד את חושיו. הוא חיפש את היציאה הקרובה, החלק בתוכו שהיה מהות מזוקקת של צייד חיפש איך ירחיק אותה מההמון כשיגיע הרגע הנכון.
"אני אעריך את זה אם תוכל." המילים שלה הפריעו למחשבותיו, או אולי היה זה החיוך הנרגש שגרם לפניה לזרוח. "הייתי צריכה לחקור את העניין קודם, אבל הטיול הזה נולד בגחמה של רגע. האם אתה יכול להמליץ על חברה שאליה אוכל לפנות?"
לקח לו קצת יותר מדי זמן להיזכר על מה דיברו. "יותר טוב מזה. חבר שלי מנהל חברה של כדורים פורחים מחוץ לפריז. נהגנו לצאת לטיסות ביחד."
"באמת?" עיניה התרחבו ושוב היה תעתוע האור, כי הן נראו לגמרי ירוקות עכשיו. איך הן יראו כשהאקסטזה תכבוש אותה?
המתח בפלג גופו התחתון התעצם לאי נוחות.
היא לפתה את זרועו ורטט התחושות טיפס לאורכה.
במהלך עשרים הדקות הבאות היא המטירה עליו שאלות. לא מהסוג הרגיל של איך זה להיות במרומים? ואתה לא פוחד ליפול? אלא הכול מפרוצדורת הביטחון אל כמות הדלק הנדרש, ממדידת הגובה ועד לתהליכי הנחיתה. וכל הזמן ההבעות שלה התחלפו. הוא לא ידע אם העדיף את הסקרנות הרצינית ומשורבבת השפתיים שלה או את ההתרגשות בעיניה החולמניות.
היא היתה מקסימה. מרעננת בישירותה, אבל מורכבת ומסקרנת. ומלאת התלהבות.
הוא צפה בשפתיה כשדיברה והתשוקה התנפצה.
כמה זמן עבר מאז שהרגיש ככה?
כמה זמן עבר מאז שפגש אישה שהוקסמה ממנו ומהעניין שלו בהרפתקאות ולא מכספו, מעמדו החברתי והמוניטין שלו כמאהב?
חוץ מזה היא רק מבקרת בצרפת. לא יהיו לה יומרות לגרום לו להתמסד.
אימוג'ן היתה הבידור המושלם לטווח קצר.
