צורך הדדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צורך הדדי
מכר
מאות
עותקים
צורך הדדי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צורך הדדי

4.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

דרסי לנוקס יודעת כמה תובעני יכול להיות הבוס שלה, מקסימיליאנו פונסקה רוסלי. השאפתנות שלו אדירה. אך דרישתו שהיא תינשא לו כדי להבטיח עסקה חשובה חורגת מגבולות תפקידה כמזכירה... אלא שמקס הוא לא גבר שרגיל לסרוב, והוא לא נבהל מהסתייגותה של דרסי. בעולמו, לכל אדם יש מחיר והוא יפתה את דרסי לחשוף את המחיר שלה. אבל בזמן הפיתוי קורה משהו בלתי צפוי. מסתבר שסכום ההימור גבוה הרבה יותר מכפי שמישהו מהם העלה בדעתו...

פרק ראשון

1
"תראו, תראו. זה מעניין. דרסי לנוקס הקטנה, במשרד שלי, מחפשת עבודה."
 
דרסי כבשה את הבזק הרוגז לשמע התיאור הלא לגמרי מוטעה שלה כקטנה ונאבקה בטשטוש החושים שעוררה בה הקרבה הרבה למקסימיליאנו פונסקה רוסלי, כשרק מכתבה מרשימה מפרידה ביניהם. אך זה היה קשה. כי הוא היה אותו חתיך משגע שתמיד היה. ועכשיו אפילו יותר משום שהיה גבר. לא הנער בן השבע-עשרה שזכרה. סקס אפיל נטף ממנו כמו ריח בלתי נראה אך משכר, כך שדרסי היתה מודעת להחריד לעובדה שמתחת לכל השכבות המתורבתות הם בסך הכול חיות.
 
הוא היה חצי ברזילאי וחצי איטלקי. שערו הבלונדיני הכהה היה עדיין סתור ופרוע – ארוך מספיק כדי להבהיר שלא ממש אכפת לו ממשהו, בוודאי לא מהליכה בתלם. אף שללא ספק בשלב מסוים היה אכפת לו מספיק כדי להפוך לאחד מ"היזמים המיליארדרים הצעירים של אירופה ששווים מעקב", לדברי מגזין פיננסי מוביל.
 
דרסי יכלה לחשוב על הרבה נשים שהיו שמחות לעקוב אחרי כל צעד סקסי שלו. עם זאת היא הבחינה בתוספת חדשה אחת לתווי פניו הכמעט מושלמים, ולפני שיכלה להתאפק פלטה, "יש לך צלקת."
 
הצלקת הזדחלה מרקתו השמאלית אל לסתו בקו משונן ושיוותה לו מראה מסתורי ומהורהר עוד יותר.
 
הגבר שהיה נתון לסקירתה המדוקדקת זקף גבה בלונדינית כהה אחת ואמר, "יכולת האבחנה שלך ללא ספק תקינה."
 
דרסי הסמיקה בגלל התמקדותה במום שלו. ממתי היא כה חסרת נימוס עד שהיא מעירה על הופעתו החיצונית של מישהו? הוא נעמד לקבל את פניה כשנכנסה למשרדו המלכותי, הממוקם במרכז רומא, וגם היא עדיין עמדה והתחילה להתבשל בחליפת המכנסיים שלה תחת המבט הירוק-זהבהב שהפנט אותה מהפעם הראשונה שראתה אותו.
 
הוא שילב את ידיו על חזהו ועיניה נמשכו מעצמן אל השרירים המרשימים שהתכווצו לעומת הבד האיכותי של חולצתו הלבנה הפתוחה בצוואר, ששרווליה היו מופשלים. ואף שהוא לבש מכנסיים כהים אלגנטיים, הוא היה רחוק מלהיראות מתורבת. מבטו היה יודע וציני מכדי להיחשב מנומס.
 
"אז מה פתאום חברה לספסל הלימודים מבואסי לה שאטו מחפשת עבודה כעוזרת אישית?" לפני שהספיקה לענות, הוא המשיך ואמר בטון לעגני משהו, "הייתי מצפה ממך להיות נשואה לבן אצולה אירופאי וללדת גדוד של יורשים כמו כל נערה אחרת באותו מוסד בינַיימי אנכרוניסטי."
 
מבטו הזהוב ריתק אותה למקומה, והיא התחרטה על הרעיון שעלה במוחה להגיש את מועמדותה לעבודה שפורסמה בלוח דרושים נבחר מאוד. והפריע לה מאוד שהיה בה חלק שהסתקרן לראות שוב את מקס פונסקה רוסלי.
 
היא ענתה, "נשארתי בבואסי רק עוד שנה אחרי שעזבת..." היא השתתקה כשבראשה עלה זיכרון מחריד של מקס מכה ילד בחוץ בשלג ושל כתם דם בוהק לעומת הלובן הצח. היא הדחיקה את הזיכרון. "אבא שלי הושפע קשות מהמיתון, לכן חזרתי לאנגליה וסיימתי את הלימודים שם."
 
היא לא מצאה לנכון לציין שלימודים אלה התקיימו בתיכון מקיף, שבו היתה בוחרת תמיד על פני האווירה המעיקה של בואסי.
 
מקס השמיע קול של תנחומים מעושים. "אז דרסי לא זכתה להיות יפהפיית הנשף בפריז עם כל הבנות האחרות שהוצגו בחברה?"
 
היא חשקה את לסתה לשמע האזכור של נשף הדבוטנטניות השנתי האקסקלוסיבי; היא לא היתה יפהפייה של שום נשף. היא ידעה שמקס לא נהנה מתקופת לימודיו בבואסי, אך היא לא היתה אחת מיריביו. נהפוך הוא. היא התכווצה בתוכה כשעלה בה עוד זיכרון ברור מהתקופה שאחרי הגעתו לראשונה לבית-הספר. דרסי נתקלה בשני בחורים שהחזיקו את מקס שעה שבחור שלישי עמד להכניס לו אגרוף בבטן. בלי לחשוב היא נחפזה להתערב במריבה וצעקה, "תפסיקו!"
 
חום טיפס בה מהמחשבה שאולי גם הוא זוכר את התקרית.
 
"לא," ענתה בקול מתוח. "לא השתתפתי בנשף בפריז. עברתי את מבחני הגמר ואחר-כך הוצאתי תואר בשפות ובמנהל עסקים מאוניברסיטת לונדון, כפי שאתה יכול לראות בקורות החיים שלי."
 
שהיו מונחים על שולחנו.
 
זו היתה טעות ענקית.
 
"תראה, ראיתי את השם שלך בלוח הדרושים – שאתה מחפש עוזרת אישית. מן הסתם לא הייתי צריכה להגיע." דרסי שלחה יד אל תיקה שנח לרגליה והרימה אותו.
 
מקס הקדיר לעברה פנים. "את רוצה עבודה או לא?"
 
דרסי כעסה על עצמה בגלל פזיזותה והתרגזה על מקס משום שהיה כה חתיך ומבלבל. עדיין. לכן אמרה בחדות רבה מכפי שהתכוונה, "ברור שאני רוצה עבודה. אני זקוקה לעבודה."
 
קמטי מצחו של מקס העמיקו. "ההורים שלך הפסידו הכול?"
 
היא התקוממה על הרמיזה שהיא מחפשת עבודה מפני שמשפחתה חדלה לממן אותה. "לא, למרבה המזל אבי הצליח להתאושש." אחר-כך הוסיפה בחמיצות, "אולי לא תאמין לי, אבל אני אוהבת לכלכל את עצמי."
 
מקס השמיע קול מבטל, כאילו לא ממש האמין לה, ודרסי נשכה את שפתה כדי לשתוק. היא לא יכלה להאשים אותו כל-כך על הנחתו, אך בניגוד לבוגרי בית-ספרם האחרים, היא לא ציפתה שהכול בחיים יינתן לה על מגש של כסף.
 
אותן עיניים מהפנטות נעצו בה כעת מבט בוחן מדי, ודרסי נעשתה מודעת ביותר לשערה הכהה, האסוף בקוקו, לקומתה הנמוכה ולגזרת שעון החול הלא אופנתית שהיא איבדה זה מכבר תקווה לצמצם. במקום זה, היא בחרה לעבוד עם מה שיש לה.
 
מקס פלט באיטלקית, "את מדברת איטלקית שוטפת?"
 
דרסי מצמצה אך השיבה במהירות באותה השפה. "כן, אמי נולדה בקרבת רומא. אני דו-לשונית מהרגע שלמדתי לדבר ואני גם שולטת בספרדית, בגרמנית ובצרפתית. והסינית שלי סבירה."
 
הוא העיף מבט בקורות החיים שלה והחזיר מבטו אליה כשהוא שב לדבר באנגלית. "כתוב כאן ששהית בבריסל בחמש השנים האחרונות – שם הבסיס שלך?"
 
קרביה של דרסי התכווצו לשמע שאלתו הישירה, כאילו ניסו להדוף חץ. האמת היא שלא היה לה בסיס של ממש מאז שהוריה נפרדו כשהיתה בת שמונה ומכרו את בית המשפחה. הם תיזזו אותה בין בתי-ספר לדירותיהם, שהשתנו ללא הרף בגלל עבודתו של אביה ומערכות היחסים של אמה.
 
היא למדה שהגורם הקבוע היחידי שעליו היא יכולה לסמוך זה היא עצמה והיכולת שלה לפתח קריירה מצליחה שתגן עליה מפני הנדודים שהיא שנאה כל-כך ומפני הגחמות של מערכות יחסים הפכפכות.
 
היא ענתה למקס. "אין לי בסיס כרגע, לכן אני חופשייה ללכת בעקבות העבודה."
 
אותו מבט חודרני התמקד בה שוב. דרסי שנאה את חוסר הביטחון שהזדחל לתוכה מהמחשבה שהוא אולי תוהה מה יצא ממנה ומשווה בינה לבין דוגמניות-העל החטובות שאיתן תמיד הצטלם. לצדן, בגובה מטר חמישים ושבעה, דרסי תיראה כמו פילפילונת! ברגעי חולשה לאורך השנים היא ראתה את מקס על השערים של כתבי-עת "צהובונים" והרימה אותם כדי לקרוא את תוכנם הארוטי. וזה תמיד היה ארוטי.
 
כשקראה על השתובבותו המינית עם שתי דוגמניות רוסיות, היא השליכה את המגזין לפח הזבל בסלידה עצמית.
 
פתאום הוא הושיט את ידו. "את תהיי בתקופת ניסיון בת שבועיים, החל ממחר. את מסודרת מבחינת מגורים?"
 
דרסי החווירה. הוא מציע לה את העבודה? ראשה היה עדיין מלא בתמונות מוחשיות של דוגמניות בלונדיניות משורבבות שפתיים שזוחלות על גופו המושחת של מקס. בתגובה אינסטינקטיבית היא הושיטה אליו את ידה ופתאום נעטפו אצבעותיה בחום של אצבעותיו הארוכות המעוקלות.
 
הוא הרחיק את ידו בפתאומיות, העיף מבט בשעון מאיים למראה וחזר להביט בה בקוצר רוח קל.
 
דרסי התעוררה. "אממ... כן, יש לי איפה להתאכסן למשך כמה ימים." היא החניקה העוויה קטנה כשחשבה על ההוסטל הבסיסי מאוד באחד מאזורי התיירות הסואנים יותר של רומא.
 
מקס הנהן. "יופי. אם אני אמשיך להעסיק אותך, נמצא לך משהו קבוע יותר."
 
הם הביטו זה בזה ודרסי התקשתה לעכל את המחשבה שהיא תעבוד איתו.
 
אחר-כך הוא אמר בהפגנתיות, "יש לי פגישה עכשיו. נתראה מחר בתשע בבוקר, ואז נעבור על הכול."
 
דרסי מיהרה להרים את תיקה ונסוגה. "טוב, אז מחר." היא ניגשה אל הדלת לפני שפנתה שוב. "אתה לא עושה את זה רק כיוון שאנחנו מכירים...?"
 
ידיו של מקס היו מונחות על ירכיו. הוא התחיל לגלות חוסר סבלנות קל. "לא, דרסי. זה צירוף מקרים. את האדם הכי מוכשר לתפקיד שראיינתי, ההמלצות שלך מצוינות, ואחרי שהתמודדתי עם המון עוזרים ועוזרות אישיים – הומואים וסטרייטיות – שכולם משום מה חושבים שלפתות את הבוס זו דרישה לא כתובה של התפקיד, זו תהיה הקלה לעבוד עם מישהי שמכבדת גבולות."
 
דרסי הוטרדה לגלות שהיא נפגעה במקום עמוק ונסתר מהיחס המבטל של מקס ליכולת שלה לפתות אותו, אך היא מלמלה משהו לא ברור ועזבה לפני שתעשה מעצמה צחוק לגמרי.
 
 
 
מקס לטש עיניים בדלת שזה עתה נסגרה ולרגע נתקף קיפאון לא אופייני. דרסי לנוקס. שמה המופיע ברשימת העוזרים האישיים הפוטנציאליים שלו היה זעזוע בלתי צפוי, וכך גם תמונת פניה שקפצה לתוך מוחו בזיכרון חד ברגע שראה את שמה. ספק אם הוא היה מצליח להצביע על רבים מעמיתיו משכבר לספסל הלימודים במסדר זיהוי משטרתי, ודרסי אפילו לא היתה בשכבה שלו.
 
אך על אף שהיתה קטנה וצנועה וצעירה ממנו בארבע שנים, נראה שהיא השאירה עליו איזה רושם מתמשך. הבנה זו לא נעמה לגבר שגירש אנשים מחייו בקביעות וללא חרטה, בין אם היה מדובר במאהבות או בעמיתים עסקיים שסר חינם.
 
עיניה עדיין היו צרובות במוחו – ענקיות וכחולות, ניגוד מדהים לגוון הזית החיוור של עורה, שללא ספק ירשה מאמה האיטלקייה.
 
מקס גידף. מדהים? הוא העביר יד בשערו כך ששערו התבלגן עוד יותר. הוא פעל על אדי תשישות מאז שובו מברזיל לפני מספר ימים, ולאמיתו של דבר ירווח לו להעסיק מישהי שלא תרגיש צורך לראות בו אתגר ששקול להעפלה על אוורסט מיני.
 
דרסי לנוקס שידרה שכל ישר ומעשיות. מהימנות. העובדה שגם היא למדה בבואסי, גם אם זמנה שם התקצר, פירושה שהיא יודעת מהו מקומה ושלעולם לא תעבור את הגבול. לא כמו העוזרת האחרונה שלו, שחיכתה לו בוקר אחד כשהיא יושבת בכיסאו לבושה רק באחת מחולצותיו.
 
הוא ניסה רגע להעלות בראשו תמונה דומה בכיכובה של דרסי, אך לנגד עיניו עמדו רק פניה הרציניות והחולצה והחצאית האלגנטיות והמחויטות, והשיער המבריק המוקפד. הקלה הציפה אותו. סוף-סוף עוזרת שלא תסיח את דעתו מעסקת חייו. עסקה שתהפוך אותו לשחקן רציני בעולם התחרותי מאוד של הכלכלה העולמית.
 
לאמיתו של דבר, זה הדבר הכי טוב שקרה לו כבר שבועות. דרסי תיטמע ברקע בעודה ממלאת את חובותיה בכישרון וביעילות. בכך לא היה לו ספק. קורות החיים שלה העידו על יכולותיה.
 
הוא הרים את הטלפון כדי לדבר עם העוזרת הזמנית שלו, וכשזו ענתה, אמר לקונית, "תשלחי מכאן בבקשה את כל המועמדים האחרים, מיס לנוקס מתחילה מחר."
 
הוא אפילו לא טרח להזכיר את תקופת הניסיון בת השבועיים מרוב שהיה בטוח שהגיע להחלטה הנכונה.
 
 
שלושה חודשים לאחר מכן
 
"דרסי, תיכנסי לכאן – עכשיו!"
 
דרסי גלגלה את עיניה לשמע ההוראה השאגנית וקמה מאחורי שולחנה בעודה מחליקה את חצאיתה. כשנכנסה למשרדו של מקס וראתה אותו מתהלך מצד לצד מאחורי המכתבה שלו, היא התעצבנה על הזעזוע הקטן שחטפה תמיד במקלעת השמש שלה כשהביטה בו.
 
אנרגיה גברית חסונה התפצחה באוויר סביבו. היא ייחסה את אי-הנוחות שלה לעובדה שכל יצור בעל דופק לא יכול היה שלא להגיב לכריזמה שלו.
 
הוא פנה ומיקד בה את מבטו הזהוב הכהה וסינן, "נו? מה את עומדת שם ככה – תיכנסי."
 
דרסי למדה שדרך ההתמודדות הטובה ביותר עם מקס פונסקה רוסלי היתה להתייחס אליו כאל סוס הרבעה גזעי יהיר. עם מלוא הכבוד והזהירות ומנה נדיבה של תקיפות.
 
"אין צורך לצעוק," אמרה ברוגע. "אני ממש מחוץ לדלת שלך."
 
היא נכנסה למשרד, התיישבה על קצה הכיסא שמעבר למכתבה שלו והביטה בו כשהיא ממתינה להוראות. היא נאלצה להודות שגם אם נימוסיו היו זקוקים לליטוש, העבודה אצל מקס היתה החוויה הכי מרגשת בחייה. זה היה אתגר להדביק את הקצב של האינטלקט המהיר ככספית שלו, והיא כבר למדה ממנו יותר מכפי שלמדה בכל עבודותיה הקודמות גם יחד.
 
זמן קצר אחרי שהתחילה לעבוד אצלו, הוא מצא לה דירה יוקרתית קרוב למשרד בשכירות נמוכה עד כדי גיחוך. הוא פטר בהינף יד את מחאותיה ואמר, "אני לא צריך לדאוג כיוון שאת גרה באזור מפוקפק, ואני אדרוש ממך לפעמים להיות זמינה לעבודה מחוץ לשעות הרגילות, כך שזה לטובתי לא פחות מאשר לטובתך."
 
זה השתיק את דרסי. הוא שיכן אותה שם כדי שהיא תהיה זמינה לו יותר – לא מתוך דאגה כלשהי על היותה לבד בעיר שהיא לא הכירה, במידה שיכלה להכיר בהתחשב ברקע האיטלקי של אמה. עם זאת, היא לא יכלה להתלונן, והיא נהנתה לזכות בבסיס מרכזי שממנו יכלה לסייר ברומא.
 
מקס היה נאמן לדברו. היא מצאה את עצמה עובדת עד מאוחר בערבים רבים, ועד אמצע היום בחלק מהשבתות. מוסר העבודה שלו היה מבהיל, בלשון המעטה.
 
הוא סינן עכשיו בקצרה, "מה היתה התגובה של מונטגומרי?"
 
דרסי לא נדרשה להיוועץ ברשימותיה. "הוא רוצה שתיפגש איתו לארוחת ערב כשהוא יגיע לכאן עם אשתו בשבוע הבא."
 
פניו של מקס התקשחו. "לעזאזל איתו. אני מוכן להתערב איתך שהזקן הערמומי נהנה למתוח את זה כמו מסטיק."
 
דרסי, שהתבוננה בידיו הפרושות על ירכיו הצרות, התקשתה רגע להתרכז, אך היא הכריחה את מבטה לחזור מעלה והודתה שזה אכן חריג. רוב האנשים שהיו למקס עסקים איתם ידעו שלא כדאי להם לסרב לבקשותיו.
 
פיו היה מתוח כשדיבר כמעט לעצמו. "מונטגומרי לא חושב שאני מתאים לתפוס פיקוד על קרן הגידור שלו. אני גורם לא ידוע, אין לי דם כחול, אבל הכי גרוע בעיניו, אני לא נשוי."
 
אתה בהחלט לא, חשבה דרסי בנוקשות וחשבה על סוף השבוע האחרון שמקס בילה במזרח התיכון בביקור אצל המאהבת היפהפייה האקזוטית שלו, דוגמנית-על מפורסמת. דרסי דמיינה אותם במציצנות קלה מביאים לעולם הרבה תינוקות יפהפיים אקזוטיים עם עיניים חומות-זהובות, שיער כהה ורגליים ארוכות.
 
"דרסי."
 
היא הסמיקה משום שנתפסה על חם. עבודה יומיומית לצד מישהו אמורה לחסן אותך לנוכחותו, לא? לא להעצים את המודעות אליו.
 
"זו בסך הכול ארוחת ערב, מקס, לא מבחן," ציינה בשלווה.
 
הוא התהלך הנה והנה, דבר שאיים שוב על יכולת הריכוז של דרסי, אך היא הקפידה להשאיר את עיניה מורמות.
 
"ברור שזה מבחן," אמר כעת ברוגז. "למה לדעתך הוא רוצה שאני אפגוש את אשתו?"
 
"אולי הוא פשוט רוצה ללמוד להכיר אותך טוב יותר? אחרי הכול, הוא שוקל לבקש ממך לנהל את אחת הקרנות הכי ותיקות ומהוללות באירופה ואת המורשת של משפחתו."
 
מקס השמיע קול ביטול. "מונטגומרי כבר החליט אם אני מתאים לתפקיד או לא – לאדם כמוהו לא נשאר מה לעשות בחיים חוץ מאשר להשתעשע ולשחק באנשים."
 
הוא העביר יד בשערו הפרוע, תנועה שכבר נעשתה לה מוכרת, ודרסי הרגישה קצרת נשימה במקצת. אך משום שכעסה על תגובתה אליו, אמרה ברוגז מה, "אז תיקח..." היא השתתקה רגע כשהיא תוהה מהי הדרך הכי טובה לתאר את הפילגש שלו והסתפקה באופציה הכי דיפלומטית. "תיקח איתך את נור לארוחת הערב ותשכנע את מונטגומרי שאתה במערכת יחסים מסודרת."
 
פניו של מקס הביעו חלחלה. "לקחת את נור אלפסארי לארוחת ערב עם מונטגומרי? השתגעת?"
 
דרסי קימטה מצחה ולא שמחה שמשהו בה קפץ מעט למראה תגובתו של מקס להצעתה. "למה לא? היא המאהבת שלך, והיא יפהפייה, מנומסת – "
 
מקס נופף בידו וקטע את דרסי. "היא מפונקת, חסרת סבלנות, רודפת בצע – וחוץ מזה היא כבר לא המאהבת שלי."
 
דרסי התאמצה לשמור על פנים נטולות הבעה כשהוא הנחית את הפצצה הקטנה הזאת. מסתבר שהעיתונים עוד לא עלו על שבב המידע הזה, והוא בהחלט לא שיתף אותה בסודותיו הכמוסים.
 
היא הביטה במקס בתמימות רבה ככל האפשר. "חבל. היא נשמעת ממש חביבה."
 
הוא השמיע שוב את קול הנחירה המזלזל הזה ואמר עם חדות ברורה בקולו, "אני בוחר במאהבות שלי ממגוון סיבות, דרסי, ואף אחת מהן היא לא חביבות."
 
לא, הוא בחר בהן מפני שהן היו הנשים הכי יפות בעולם, ומפני שהוא יכול היה להשיג כל אישה שרצה.
 
לרגע דרסי לא יכלה להסב את מבטה ממבטו של מקס, מרותקת למשהו בלתי מוסבר, וחום התחיל להציף את גופה. פתאום צלצל הטלפון שלו. היא קטעה את קשר העין העז והמבלבל ונמתחה כדי לענות, לוחצת על כפתור ההחזקה.
 
"זה הסולטן של אל-עומאר."
 
מקס שלח יד אל הטלפון. "אני אדבר איתו."
 
דרסי נעמדה בתחושת הקלה ממשית ויצאה מהמשרד כשהיא מודעת לקולו העמוק של מקס שבירך לשלום את מי שהיה חברו ואחד מלקוחותיו הכי חשובים.
 
היא נשענה רגע על הדלת אחרי שסגרה אותה אחריה. מה היה הקטע של המבט הזה? היא תפסה את מקס לוטש בה עיניים מספר פעמים לאחרונה, כשמשהו בלתי קריא בהבעתו, וכל פעם הדופק המטופש שלה התגבר.
 
היא חשקה את לסתה כשהתיישבה מאחורי שולחנה וכינתה את עצמה טיפשה על שחשבה ולו לרגע שמקס הביט בה אי פעם במשהו מעבר לעניין מקצועי.
 
זה לא שהיא רצתה בכלל שיביט בה במשהו מעבר לעניין מקצועי. היא לא התכוונה לסכן את העבודה הכי טובה שלה עד כה ולהתאהב בו כפי שקרה לה בבית-הספר, אז היתה דלוקה עליו בצורה מביכה מאוד.
 
 
 
מקס סיים את שיחתו עם חברו ונעמד כדי להשקיף החוצה מחלון משרדו בחוסר מנוחה. החלון הזה מסגר נוף מרשים של ההריסות העתיקות של רומא – מראה שלרוב הרגיע אותו בנצחיותו. אך לא בזה הרגע.
 
סולטן סאדיק מאל-עומאר היה רק אחד מתוך מעגל החברים המצומצם מאוד של מקס שוויתר על ימי הבילויים של הרווקות והתמסד. הוא הפסיק את שיחתם לפני רגע כשאשתו של סאדיק נכנסה למשרדו עם בנם הפעוט, שאותו מקס שמע מקשקש בשמחה ברקע. סאדיק הודה ממש לפני כן שהם מצפים לתינוק מספר שתיים בתוך חודשים ספורים, והאושר ניכר בקולו של חברו.
 
מקס אולי היה יורד עליו לפני כן. אך משהו באותו סיפוק כמעט מוחשי ובמיקוד של חברו במשפחתו עורר בו ריקנות לא אופיינית.
 
זיכרונות מהחתונה של אחיו שהתקיימה זה לא כבר בריו דה ז'נרו חזרו אליו. הוא ואחיו לא היו קרובים. לא אחרי שכל חייהם חיו בנפרד – המורשת של מאבק בין הורים שחיו ביבשות שונות. אך מקס השתתף בחתונה, יותר בגלל העניינים העסקיים המשותפים שהיו לו עם אחיו מאשר מתוך צורך רב בקשר.
 
אם היה לו משהו במשותף עם אחיו מלבד קשר דם, זו היתה ציניות מושרשת עמוק. אך הציניות הזאת כמעט נעלמה כליל מעיני אחיו כשהוא הביט בהערצה באשתו הטרייה.
 
מקס נאנח בקול ומחק בתקיפות את הזיכרון ממוחו. לעזאזל עם חשבון הנפש הזה. ממתי הוא מרגיש ריקנות ומקדיש לאחיו ולאשתו הטרייה רגע של מחשבה?
 
הוא קימט את מצחו ושקע בהרהורים תוך התבוננות בנוף. הוא היה זאב בודד, והוא היה כזה מהרגע שלקח אחריות על מעשיו כנער צעיר והבין שאין לו על מי לסמוך מלבד על עצמו.
 
ועם זאת הוא נאלץ להודות בפני עצמו ברוגז שהוא התחיל להיות יוצא דופן בקרב בני גילו שנשרו לאורך הדרך לתוך ביתיות. המחשבה לצאת לארוחת ערב עם מונטגומרי ואשתו הרתיעה אותו יותר ויותר, ומקס היה משוכנע שהזקן נחוש בדעתו לנצל זאת כהזדמנות להפגין את חוסר התאמתו לתפקיד.
 
באותו רגע חשב מקס על הצעתה של דרסי שהוא ייקח את המאהבת הקודמת שלו לארוחת הערב. משום מה הוא מצא את עצמו חושב לא על נור אלא על עיניה הכחולות הענקיות של דרסי. ועל הצבע שהתפשט בלחייה כשאמר לה מה דעתו על ההצעה הזאת.
 
הוא מצא את עצמו משווה בין שתי הנשים והסיק בהומור קודר שהן לא יכולות להיות שונות יותר.
 
נור אלפסארי היתה ללא ספק אחת מהנשים היפהפיות בעולם. אולם כשמקס ניסה לדמיין את פניה כעת, הוא גילה שהן אמורפיות – קשה להיזכר בהן.
 
ודרסי... מקס קימט מצחו. הוא עמד לטעון שהיא לא יפהפייה אך הופתע לקלוט שגם אם היא לא ניחנה במראה עוצר הנשימה, הכמעט חריג של נור, דרסי היתה יותר מסתם נאה או מושכת.
 
ולשם ההגינות יש לומר שעבודתה לא נועדה לקדם את היופי שבו כן התברכה. פתאום מצא את עצמו תוהה איך היא תיראה אם תהיה לבושה בבגדים מפתים יותר ומאופרת קלות כדי להדגיש את העיניים הענקיות הללו ואת השפתיים הוורודות הרכות.
 
למרבה הזעזוע, הוא גילה שגזרתה החושנית עלתה בראשו בקלות כאילו היא עדיין הסתובבה במשרדו, כפי שעשתה לפני דקות בלבד. הוא אולי השלה את עצמו לחשוב שהוא היה שקוע בשיחה עם חברו, אך במציאות היו עיניו דבוקות לחצאית העיפרון של דרסי שנצמדה אל ירכיה המלאות ולחגורת העור המבריקה שמיקדה את המבט במותניים שהיו כה צרים עד שהוא דימה שיצליח להקיף אותם ביד אחת.
 
עורו עקצץ. הוא כמעט הרגיש כאילו מודעות אליה הלכה ותפחה בחשאי בתת-ההכרה שלו במהלך החודשים האחרונים. וכאילו כדי לסבך את הגילוי המטריד הזה, הוא גילה שהדם בגופו מתלהט וזורם דרומה, אל איבר באנטומיה שלו שהתנער משליטתו העצמית הרגילה.
 
מקס התיישב כמעט בזעזוע כי חשש שדרסי תיכנס למשרד ותתפוס אותו ברגע זה של בלבול ורוגז קל בשל תגובותיו הסוררות.
 
המחשבות על המאהבת הקודמת שלו הן שהאיצו את אובדן השליטה האקראי הזה. זה מוכרח להיות. אך כשניסה להיזכר שוב בייאוש מר בפניה של נור, הוא הצליח להיזכר רק בצווחות הצרחניות שהיא כיוונה לעברו – יחד עם אגרטל יקר או שניים – אחרי שאמר לה שהרומן שלהם נגמר.
 
דפיקה חטופה נשמעה על דלתו, ודרסי לא חיכתה לפני שפתחה את הדלת ונכנסה לחדר. "אני יוצאת הביתה עכשיו, למקרה שאתה צריך עוד משהו."
 
ובן רגע דמו של מקס תסס באמת. סכר נפתח וכעת הוא יכול היה לראות רק את שערה החום הכהה המבריק, האסוף בקפידה לאחור. יחד עם קימוריה הפרובוקטיביים. שדיים מלאים שנדחפו אל חולצת המשי שלה. המותניים הזעירים. הירכיים הנשיות והשוקיים החטובות. קרסוליים צרים. וכל זה היה בחבילה שלא הגיעה למטר ושישים. כשמקס מעולם לא נמשך במיוחד לנשים זעירות.
 
היא אפילו לא היתה לבושה בפתיינות. היא היתה התגלמות הסגנון הקלאסי.
 
הוא לא יכול היה למצוא בה פגם – שום כלום. אולם הדבר היחיד שהעסיק את מחשבותיו היה לגשת אליה ולהצמיד אותה אל גופו החם והכואב. וכגבר שלא היה רגיל להתכחש לדחפיו בכל הנוגע לנשים, הוא מצא את עצמו אובד עצות.
 
מה קורה כאן לעזאזל? הוא יורד מהפסים?
 
דרסי קימטה מצחה. "משהו לא בסדר, מקס?"
 
"לא בסדר?" הפטיר בייאוש קל. "הכול בסדר."
 
"אוה," אמרה דרסי. "אז למה אתה מזעיף פנים?"
 
מקס חשב על הארוחה המתקרבת הצפויה לו עם מונטגומרי ואשתו ודמיין את עצמו יושב ביניהם כמו גלגל שלישי. הוא החליט החלטה תוך שבריר שנייה. "פשוט חשבתי על ארוחת הערב עם מונטגומרי..."
 
דרסי זקפה גבה. "כן?"
 
מקס הרגיש קודר כשאמר, "את באה איתי."
 
היא הזדקפה ליד הדלת. "אוה." היא נראתה תמהה לרגע ואחר-כך אמרה, "זה באמת מתאים?"
 
מקס סוף-סוף הרגיש כאילו הצליח להשתלט קצת על גופו הסורר ונעמד כשהוא תוחב את ידיו בכיסים. "כן, זה מתאים מאוד. את עבדת איתי על העסקה הזאת, ואני אזדקק לך שם כדי לעקוב אחרי השיחה ולהעסיק את אשתו של מונטגומרי."
 
ניכר היה שדרסי לא נלהבת. "אתה לא חושב שאולי מישהי אחרת תהיה יותר – ?"
 
מקס הוציא יד אחת מכיסו והרים אותה. "אני לא רוצה להמשיך לדון בנושא. את באה איתי – נקודה."
 
דרסי הביטה בו עם אותן עיניים כחולות ענקיות, ולרגע מסחרר הרגיש מקס כאילו היא יכולה לראות אל תוככי נפשו. אך הרגע חלף כשהיא משכה בכתפיה בקלילות ואמרה, "טוב, בסדר. אתה צריך עוד משהו הערב?"
 
פתאום עלתה בראשו תמונה ברורה שבה הוא קורע את חולצתה כדי לחשוף את שדיה השופעים העטופים במשי ובסטן ופלט חנוקות, "לא, את יכולה ללכת."
 
למרבה ההקלה, היא באמת הלכה. הוא העביר את שתי ידיו בשערו בתסכול. לרוב הוא היה מפרש את תגובתו הסוררת כסימן ברור לכך שעליו לצאת ולחפש לו מאהבת חדשה, אך הוא ידע שהדבר האחרון שדרוש לו כרגע בשלבים האחרונים של המשא ומתן הסופי עם מונטגומרי זה לככב בכותרות עם ספקולציות באשר לחיי האהבה הססגוניים שלו.
 
כך שלעת עתה הוא נשאר תקוע עם תשוקה כלפי העוזרת האישית המוכשרת מאוד שלו – מצב בלתי אפשרי שמקס הרגיש שאיזה אֵל אי שם רקח לשם בידור עצמי.

עוד על הספר

צורך הדדי אבי גרין
1
"תראו, תראו. זה מעניין. דרסי לנוקס הקטנה, במשרד שלי, מחפשת עבודה."
 
דרסי כבשה את הבזק הרוגז לשמע התיאור הלא לגמרי מוטעה שלה כקטנה ונאבקה בטשטוש החושים שעוררה בה הקרבה הרבה למקסימיליאנו פונסקה רוסלי, כשרק מכתבה מרשימה מפרידה ביניהם. אך זה היה קשה. כי הוא היה אותו חתיך משגע שתמיד היה. ועכשיו אפילו יותר משום שהיה גבר. לא הנער בן השבע-עשרה שזכרה. סקס אפיל נטף ממנו כמו ריח בלתי נראה אך משכר, כך שדרסי היתה מודעת להחריד לעובדה שמתחת לכל השכבות המתורבתות הם בסך הכול חיות.
 
הוא היה חצי ברזילאי וחצי איטלקי. שערו הבלונדיני הכהה היה עדיין סתור ופרוע – ארוך מספיק כדי להבהיר שלא ממש אכפת לו ממשהו, בוודאי לא מהליכה בתלם. אף שללא ספק בשלב מסוים היה אכפת לו מספיק כדי להפוך לאחד מ"היזמים המיליארדרים הצעירים של אירופה ששווים מעקב", לדברי מגזין פיננסי מוביל.
 
דרסי יכלה לחשוב על הרבה נשים שהיו שמחות לעקוב אחרי כל צעד סקסי שלו. עם זאת היא הבחינה בתוספת חדשה אחת לתווי פניו הכמעט מושלמים, ולפני שיכלה להתאפק פלטה, "יש לך צלקת."
 
הצלקת הזדחלה מרקתו השמאלית אל לסתו בקו משונן ושיוותה לו מראה מסתורי ומהורהר עוד יותר.
 
הגבר שהיה נתון לסקירתה המדוקדקת זקף גבה בלונדינית כהה אחת ואמר, "יכולת האבחנה שלך ללא ספק תקינה."
 
דרסי הסמיקה בגלל התמקדותה במום שלו. ממתי היא כה חסרת נימוס עד שהיא מעירה על הופעתו החיצונית של מישהו? הוא נעמד לקבל את פניה כשנכנסה למשרדו המלכותי, הממוקם במרכז רומא, וגם היא עדיין עמדה והתחילה להתבשל בחליפת המכנסיים שלה תחת המבט הירוק-זהבהב שהפנט אותה מהפעם הראשונה שראתה אותו.
 
הוא שילב את ידיו על חזהו ועיניה נמשכו מעצמן אל השרירים המרשימים שהתכווצו לעומת הבד האיכותי של חולצתו הלבנה הפתוחה בצוואר, ששרווליה היו מופשלים. ואף שהוא לבש מכנסיים כהים אלגנטיים, הוא היה רחוק מלהיראות מתורבת. מבטו היה יודע וציני מכדי להיחשב מנומס.
 
"אז מה פתאום חברה לספסל הלימודים מבואסי לה שאטו מחפשת עבודה כעוזרת אישית?" לפני שהספיקה לענות, הוא המשיך ואמר בטון לעגני משהו, "הייתי מצפה ממך להיות נשואה לבן אצולה אירופאי וללדת גדוד של יורשים כמו כל נערה אחרת באותו מוסד בינַיימי אנכרוניסטי."
 
מבטו הזהוב ריתק אותה למקומה, והיא התחרטה על הרעיון שעלה במוחה להגיש את מועמדותה לעבודה שפורסמה בלוח דרושים נבחר מאוד. והפריע לה מאוד שהיה בה חלק שהסתקרן לראות שוב את מקס פונסקה רוסלי.
 
היא ענתה, "נשארתי בבואסי רק עוד שנה אחרי שעזבת..." היא השתתקה כשבראשה עלה זיכרון מחריד של מקס מכה ילד בחוץ בשלג ושל כתם דם בוהק לעומת הלובן הצח. היא הדחיקה את הזיכרון. "אבא שלי הושפע קשות מהמיתון, לכן חזרתי לאנגליה וסיימתי את הלימודים שם."
 
היא לא מצאה לנכון לציין שלימודים אלה התקיימו בתיכון מקיף, שבו היתה בוחרת תמיד על פני האווירה המעיקה של בואסי.
 
מקס השמיע קול של תנחומים מעושים. "אז דרסי לא זכתה להיות יפהפיית הנשף בפריז עם כל הבנות האחרות שהוצגו בחברה?"
 
היא חשקה את לסתה לשמע האזכור של נשף הדבוטנטניות השנתי האקסקלוסיבי; היא לא היתה יפהפייה של שום נשף. היא ידעה שמקס לא נהנה מתקופת לימודיו בבואסי, אך היא לא היתה אחת מיריביו. נהפוך הוא. היא התכווצה בתוכה כשעלה בה עוד זיכרון ברור מהתקופה שאחרי הגעתו לראשונה לבית-הספר. דרסי נתקלה בשני בחורים שהחזיקו את מקס שעה שבחור שלישי עמד להכניס לו אגרוף בבטן. בלי לחשוב היא נחפזה להתערב במריבה וצעקה, "תפסיקו!"
 
חום טיפס בה מהמחשבה שאולי גם הוא זוכר את התקרית.
 
"לא," ענתה בקול מתוח. "לא השתתפתי בנשף בפריז. עברתי את מבחני הגמר ואחר-כך הוצאתי תואר בשפות ובמנהל עסקים מאוניברסיטת לונדון, כפי שאתה יכול לראות בקורות החיים שלי."
 
שהיו מונחים על שולחנו.
 
זו היתה טעות ענקית.
 
"תראה, ראיתי את השם שלך בלוח הדרושים – שאתה מחפש עוזרת אישית. מן הסתם לא הייתי צריכה להגיע." דרסי שלחה יד אל תיקה שנח לרגליה והרימה אותו.
 
מקס הקדיר לעברה פנים. "את רוצה עבודה או לא?"
 
דרסי כעסה על עצמה בגלל פזיזותה והתרגזה על מקס משום שהיה כה חתיך ומבלבל. עדיין. לכן אמרה בחדות רבה מכפי שהתכוונה, "ברור שאני רוצה עבודה. אני זקוקה לעבודה."
 
קמטי מצחו של מקס העמיקו. "ההורים שלך הפסידו הכול?"
 
היא התקוממה על הרמיזה שהיא מחפשת עבודה מפני שמשפחתה חדלה לממן אותה. "לא, למרבה המזל אבי הצליח להתאושש." אחר-כך הוסיפה בחמיצות, "אולי לא תאמין לי, אבל אני אוהבת לכלכל את עצמי."
 
מקס השמיע קול מבטל, כאילו לא ממש האמין לה, ודרסי נשכה את שפתה כדי לשתוק. היא לא יכלה להאשים אותו כל-כך על הנחתו, אך בניגוד לבוגרי בית-ספרם האחרים, היא לא ציפתה שהכול בחיים יינתן לה על מגש של כסף.
 
אותן עיניים מהפנטות נעצו בה כעת מבט בוחן מדי, ודרסי נעשתה מודעת ביותר לשערה הכהה, האסוף בקוקו, לקומתה הנמוכה ולגזרת שעון החול הלא אופנתית שהיא איבדה זה מכבר תקווה לצמצם. במקום זה, היא בחרה לעבוד עם מה שיש לה.
 
מקס פלט באיטלקית, "את מדברת איטלקית שוטפת?"
 
דרסי מצמצה אך השיבה במהירות באותה השפה. "כן, אמי נולדה בקרבת רומא. אני דו-לשונית מהרגע שלמדתי לדבר ואני גם שולטת בספרדית, בגרמנית ובצרפתית. והסינית שלי סבירה."
 
הוא העיף מבט בקורות החיים שלה והחזיר מבטו אליה כשהוא שב לדבר באנגלית. "כתוב כאן ששהית בבריסל בחמש השנים האחרונות – שם הבסיס שלך?"
 
קרביה של דרסי התכווצו לשמע שאלתו הישירה, כאילו ניסו להדוף חץ. האמת היא שלא היה לה בסיס של ממש מאז שהוריה נפרדו כשהיתה בת שמונה ומכרו את בית המשפחה. הם תיזזו אותה בין בתי-ספר לדירותיהם, שהשתנו ללא הרף בגלל עבודתו של אביה ומערכות היחסים של אמה.
 
היא למדה שהגורם הקבוע היחידי שעליו היא יכולה לסמוך זה היא עצמה והיכולת שלה לפתח קריירה מצליחה שתגן עליה מפני הנדודים שהיא שנאה כל-כך ומפני הגחמות של מערכות יחסים הפכפכות.
 
היא ענתה למקס. "אין לי בסיס כרגע, לכן אני חופשייה ללכת בעקבות העבודה."
 
אותו מבט חודרני התמקד בה שוב. דרסי שנאה את חוסר הביטחון שהזדחל לתוכה מהמחשבה שהוא אולי תוהה מה יצא ממנה ומשווה בינה לבין דוגמניות-העל החטובות שאיתן תמיד הצטלם. לצדן, בגובה מטר חמישים ושבעה, דרסי תיראה כמו פילפילונת! ברגעי חולשה לאורך השנים היא ראתה את מקס על השערים של כתבי-עת "צהובונים" והרימה אותם כדי לקרוא את תוכנם הארוטי. וזה תמיד היה ארוטי.
 
כשקראה על השתובבותו המינית עם שתי דוגמניות רוסיות, היא השליכה את המגזין לפח הזבל בסלידה עצמית.
 
פתאום הוא הושיט את ידו. "את תהיי בתקופת ניסיון בת שבועיים, החל ממחר. את מסודרת מבחינת מגורים?"
 
דרסי החווירה. הוא מציע לה את העבודה? ראשה היה עדיין מלא בתמונות מוחשיות של דוגמניות בלונדיניות משורבבות שפתיים שזוחלות על גופו המושחת של מקס. בתגובה אינסטינקטיבית היא הושיטה אליו את ידה ופתאום נעטפו אצבעותיה בחום של אצבעותיו הארוכות המעוקלות.
 
הוא הרחיק את ידו בפתאומיות, העיף מבט בשעון מאיים למראה וחזר להביט בה בקוצר רוח קל.
 
דרסי התעוררה. "אממ... כן, יש לי איפה להתאכסן למשך כמה ימים." היא החניקה העוויה קטנה כשחשבה על ההוסטל הבסיסי מאוד באחד מאזורי התיירות הסואנים יותר של רומא.
 
מקס הנהן. "יופי. אם אני אמשיך להעסיק אותך, נמצא לך משהו קבוע יותר."
 
הם הביטו זה בזה ודרסי התקשתה לעכל את המחשבה שהיא תעבוד איתו.
 
אחר-כך הוא אמר בהפגנתיות, "יש לי פגישה עכשיו. נתראה מחר בתשע בבוקר, ואז נעבור על הכול."
 
דרסי מיהרה להרים את תיקה ונסוגה. "טוב, אז מחר." היא ניגשה אל הדלת לפני שפנתה שוב. "אתה לא עושה את זה רק כיוון שאנחנו מכירים...?"
 
ידיו של מקס היו מונחות על ירכיו. הוא התחיל לגלות חוסר סבלנות קל. "לא, דרסי. זה צירוף מקרים. את האדם הכי מוכשר לתפקיד שראיינתי, ההמלצות שלך מצוינות, ואחרי שהתמודדתי עם המון עוזרים ועוזרות אישיים – הומואים וסטרייטיות – שכולם משום מה חושבים שלפתות את הבוס זו דרישה לא כתובה של התפקיד, זו תהיה הקלה לעבוד עם מישהי שמכבדת גבולות."
 
דרסי הוטרדה לגלות שהיא נפגעה במקום עמוק ונסתר מהיחס המבטל של מקס ליכולת שלה לפתות אותו, אך היא מלמלה משהו לא ברור ועזבה לפני שתעשה מעצמה צחוק לגמרי.
 
 
 
מקס לטש עיניים בדלת שזה עתה נסגרה ולרגע נתקף קיפאון לא אופייני. דרסי לנוקס. שמה המופיע ברשימת העוזרים האישיים הפוטנציאליים שלו היה זעזוע בלתי צפוי, וכך גם תמונת פניה שקפצה לתוך מוחו בזיכרון חד ברגע שראה את שמה. ספק אם הוא היה מצליח להצביע על רבים מעמיתיו משכבר לספסל הלימודים במסדר זיהוי משטרתי, ודרסי אפילו לא היתה בשכבה שלו.
 
אך על אף שהיתה קטנה וצנועה וצעירה ממנו בארבע שנים, נראה שהיא השאירה עליו איזה רושם מתמשך. הבנה זו לא נעמה לגבר שגירש אנשים מחייו בקביעות וללא חרטה, בין אם היה מדובר במאהבות או בעמיתים עסקיים שסר חינם.
 
עיניה עדיין היו צרובות במוחו – ענקיות וכחולות, ניגוד מדהים לגוון הזית החיוור של עורה, שללא ספק ירשה מאמה האיטלקייה.
 
מקס גידף. מדהים? הוא העביר יד בשערו כך ששערו התבלגן עוד יותר. הוא פעל על אדי תשישות מאז שובו מברזיל לפני מספר ימים, ולאמיתו של דבר ירווח לו להעסיק מישהי שלא תרגיש צורך לראות בו אתגר ששקול להעפלה על אוורסט מיני.
 
דרסי לנוקס שידרה שכל ישר ומעשיות. מהימנות. העובדה שגם היא למדה בבואסי, גם אם זמנה שם התקצר, פירושה שהיא יודעת מהו מקומה ושלעולם לא תעבור את הגבול. לא כמו העוזרת האחרונה שלו, שחיכתה לו בוקר אחד כשהיא יושבת בכיסאו לבושה רק באחת מחולצותיו.
 
הוא ניסה רגע להעלות בראשו תמונה דומה בכיכובה של דרסי, אך לנגד עיניו עמדו רק פניה הרציניות והחולצה והחצאית האלגנטיות והמחויטות, והשיער המבריק המוקפד. הקלה הציפה אותו. סוף-סוף עוזרת שלא תסיח את דעתו מעסקת חייו. עסקה שתהפוך אותו לשחקן רציני בעולם התחרותי מאוד של הכלכלה העולמית.
 
לאמיתו של דבר, זה הדבר הכי טוב שקרה לו כבר שבועות. דרסי תיטמע ברקע בעודה ממלאת את חובותיה בכישרון וביעילות. בכך לא היה לו ספק. קורות החיים שלה העידו על יכולותיה.
 
הוא הרים את הטלפון כדי לדבר עם העוזרת הזמנית שלו, וכשזו ענתה, אמר לקונית, "תשלחי מכאן בבקשה את כל המועמדים האחרים, מיס לנוקס מתחילה מחר."
 
הוא אפילו לא טרח להזכיר את תקופת הניסיון בת השבועיים מרוב שהיה בטוח שהגיע להחלטה הנכונה.
 
 
שלושה חודשים לאחר מכן
 
"דרסי, תיכנסי לכאן – עכשיו!"
 
דרסי גלגלה את עיניה לשמע ההוראה השאגנית וקמה מאחורי שולחנה בעודה מחליקה את חצאיתה. כשנכנסה למשרדו של מקס וראתה אותו מתהלך מצד לצד מאחורי המכתבה שלו, היא התעצבנה על הזעזוע הקטן שחטפה תמיד במקלעת השמש שלה כשהביטה בו.
 
אנרגיה גברית חסונה התפצחה באוויר סביבו. היא ייחסה את אי-הנוחות שלה לעובדה שכל יצור בעל דופק לא יכול היה שלא להגיב לכריזמה שלו.
 
הוא פנה ומיקד בה את מבטו הזהוב הכהה וסינן, "נו? מה את עומדת שם ככה – תיכנסי."
 
דרסי למדה שדרך ההתמודדות הטובה ביותר עם מקס פונסקה רוסלי היתה להתייחס אליו כאל סוס הרבעה גזעי יהיר. עם מלוא הכבוד והזהירות ומנה נדיבה של תקיפות.
 
"אין צורך לצעוק," אמרה ברוגע. "אני ממש מחוץ לדלת שלך."
 
היא נכנסה למשרד, התיישבה על קצה הכיסא שמעבר למכתבה שלו והביטה בו כשהיא ממתינה להוראות. היא נאלצה להודות שגם אם נימוסיו היו זקוקים לליטוש, העבודה אצל מקס היתה החוויה הכי מרגשת בחייה. זה היה אתגר להדביק את הקצב של האינטלקט המהיר ככספית שלו, והיא כבר למדה ממנו יותר מכפי שלמדה בכל עבודותיה הקודמות גם יחד.
 
זמן קצר אחרי שהתחילה לעבוד אצלו, הוא מצא לה דירה יוקרתית קרוב למשרד בשכירות נמוכה עד כדי גיחוך. הוא פטר בהינף יד את מחאותיה ואמר, "אני לא צריך לדאוג כיוון שאת גרה באזור מפוקפק, ואני אדרוש ממך לפעמים להיות זמינה לעבודה מחוץ לשעות הרגילות, כך שזה לטובתי לא פחות מאשר לטובתך."
 
זה השתיק את דרסי. הוא שיכן אותה שם כדי שהיא תהיה זמינה לו יותר – לא מתוך דאגה כלשהי על היותה לבד בעיר שהיא לא הכירה, במידה שיכלה להכיר בהתחשב ברקע האיטלקי של אמה. עם זאת, היא לא יכלה להתלונן, והיא נהנתה לזכות בבסיס מרכזי שממנו יכלה לסייר ברומא.
 
מקס היה נאמן לדברו. היא מצאה את עצמה עובדת עד מאוחר בערבים רבים, ועד אמצע היום בחלק מהשבתות. מוסר העבודה שלו היה מבהיל, בלשון המעטה.
 
הוא סינן עכשיו בקצרה, "מה היתה התגובה של מונטגומרי?"
 
דרסי לא נדרשה להיוועץ ברשימותיה. "הוא רוצה שתיפגש איתו לארוחת ערב כשהוא יגיע לכאן עם אשתו בשבוע הבא."
 
פניו של מקס התקשחו. "לעזאזל איתו. אני מוכן להתערב איתך שהזקן הערמומי נהנה למתוח את זה כמו מסטיק."
 
דרסי, שהתבוננה בידיו הפרושות על ירכיו הצרות, התקשתה רגע להתרכז, אך היא הכריחה את מבטה לחזור מעלה והודתה שזה אכן חריג. רוב האנשים שהיו למקס עסקים איתם ידעו שלא כדאי להם לסרב לבקשותיו.
 
פיו היה מתוח כשדיבר כמעט לעצמו. "מונטגומרי לא חושב שאני מתאים לתפוס פיקוד על קרן הגידור שלו. אני גורם לא ידוע, אין לי דם כחול, אבל הכי גרוע בעיניו, אני לא נשוי."
 
אתה בהחלט לא, חשבה דרסי בנוקשות וחשבה על סוף השבוע האחרון שמקס בילה במזרח התיכון בביקור אצל המאהבת היפהפייה האקזוטית שלו, דוגמנית-על מפורסמת. דרסי דמיינה אותם במציצנות קלה מביאים לעולם הרבה תינוקות יפהפיים אקזוטיים עם עיניים חומות-זהובות, שיער כהה ורגליים ארוכות.
 
"דרסי."
 
היא הסמיקה משום שנתפסה על חם. עבודה יומיומית לצד מישהו אמורה לחסן אותך לנוכחותו, לא? לא להעצים את המודעות אליו.
 
"זו בסך הכול ארוחת ערב, מקס, לא מבחן," ציינה בשלווה.
 
הוא התהלך הנה והנה, דבר שאיים שוב על יכולת הריכוז של דרסי, אך היא הקפידה להשאיר את עיניה מורמות.
 
"ברור שזה מבחן," אמר כעת ברוגז. "למה לדעתך הוא רוצה שאני אפגוש את אשתו?"
 
"אולי הוא פשוט רוצה ללמוד להכיר אותך טוב יותר? אחרי הכול, הוא שוקל לבקש ממך לנהל את אחת הקרנות הכי ותיקות ומהוללות באירופה ואת המורשת של משפחתו."
 
מקס השמיע קול ביטול. "מונטגומרי כבר החליט אם אני מתאים לתפקיד או לא – לאדם כמוהו לא נשאר מה לעשות בחיים חוץ מאשר להשתעשע ולשחק באנשים."
 
הוא העביר יד בשערו הפרוע, תנועה שכבר נעשתה לה מוכרת, ודרסי הרגישה קצרת נשימה במקצת. אך משום שכעסה על תגובתה אליו, אמרה ברוגז מה, "אז תיקח..." היא השתתקה רגע כשהיא תוהה מהי הדרך הכי טובה לתאר את הפילגש שלו והסתפקה באופציה הכי דיפלומטית. "תיקח איתך את נור לארוחת הערב ותשכנע את מונטגומרי שאתה במערכת יחסים מסודרת."
 
פניו של מקס הביעו חלחלה. "לקחת את נור אלפסארי לארוחת ערב עם מונטגומרי? השתגעת?"
 
דרסי קימטה מצחה ולא שמחה שמשהו בה קפץ מעט למראה תגובתו של מקס להצעתה. "למה לא? היא המאהבת שלך, והיא יפהפייה, מנומסת – "
 
מקס נופף בידו וקטע את דרסי. "היא מפונקת, חסרת סבלנות, רודפת בצע – וחוץ מזה היא כבר לא המאהבת שלי."
 
דרסי התאמצה לשמור על פנים נטולות הבעה כשהוא הנחית את הפצצה הקטנה הזאת. מסתבר שהעיתונים עוד לא עלו על שבב המידע הזה, והוא בהחלט לא שיתף אותה בסודותיו הכמוסים.
 
היא הביטה במקס בתמימות רבה ככל האפשר. "חבל. היא נשמעת ממש חביבה."
 
הוא השמיע שוב את קול הנחירה המזלזל הזה ואמר עם חדות ברורה בקולו, "אני בוחר במאהבות שלי ממגוון סיבות, דרסי, ואף אחת מהן היא לא חביבות."
 
לא, הוא בחר בהן מפני שהן היו הנשים הכי יפות בעולם, ומפני שהוא יכול היה להשיג כל אישה שרצה.
 
לרגע דרסי לא יכלה להסב את מבטה ממבטו של מקס, מרותקת למשהו בלתי מוסבר, וחום התחיל להציף את גופה. פתאום צלצל הטלפון שלו. היא קטעה את קשר העין העז והמבלבל ונמתחה כדי לענות, לוחצת על כפתור ההחזקה.
 
"זה הסולטן של אל-עומאר."
 
מקס שלח יד אל הטלפון. "אני אדבר איתו."
 
דרסי נעמדה בתחושת הקלה ממשית ויצאה מהמשרד כשהיא מודעת לקולו העמוק של מקס שבירך לשלום את מי שהיה חברו ואחד מלקוחותיו הכי חשובים.
 
היא נשענה רגע על הדלת אחרי שסגרה אותה אחריה. מה היה הקטע של המבט הזה? היא תפסה את מקס לוטש בה עיניים מספר פעמים לאחרונה, כשמשהו בלתי קריא בהבעתו, וכל פעם הדופק המטופש שלה התגבר.
 
היא חשקה את לסתה כשהתיישבה מאחורי שולחנה וכינתה את עצמה טיפשה על שחשבה ולו לרגע שמקס הביט בה אי פעם במשהו מעבר לעניין מקצועי.
 
זה לא שהיא רצתה בכלל שיביט בה במשהו מעבר לעניין מקצועי. היא לא התכוונה לסכן את העבודה הכי טובה שלה עד כה ולהתאהב בו כפי שקרה לה בבית-הספר, אז היתה דלוקה עליו בצורה מביכה מאוד.
 
 
 
מקס סיים את שיחתו עם חברו ונעמד כדי להשקיף החוצה מחלון משרדו בחוסר מנוחה. החלון הזה מסגר נוף מרשים של ההריסות העתיקות של רומא – מראה שלרוב הרגיע אותו בנצחיותו. אך לא בזה הרגע.
 
סולטן סאדיק מאל-עומאר היה רק אחד מתוך מעגל החברים המצומצם מאוד של מקס שוויתר על ימי הבילויים של הרווקות והתמסד. הוא הפסיק את שיחתם לפני רגע כשאשתו של סאדיק נכנסה למשרדו עם בנם הפעוט, שאותו מקס שמע מקשקש בשמחה ברקע. סאדיק הודה ממש לפני כן שהם מצפים לתינוק מספר שתיים בתוך חודשים ספורים, והאושר ניכר בקולו של חברו.
 
מקס אולי היה יורד עליו לפני כן. אך משהו באותו סיפוק כמעט מוחשי ובמיקוד של חברו במשפחתו עורר בו ריקנות לא אופיינית.
 
זיכרונות מהחתונה של אחיו שהתקיימה זה לא כבר בריו דה ז'נרו חזרו אליו. הוא ואחיו לא היו קרובים. לא אחרי שכל חייהם חיו בנפרד – המורשת של מאבק בין הורים שחיו ביבשות שונות. אך מקס השתתף בחתונה, יותר בגלל העניינים העסקיים המשותפים שהיו לו עם אחיו מאשר מתוך צורך רב בקשר.
 
אם היה לו משהו במשותף עם אחיו מלבד קשר דם, זו היתה ציניות מושרשת עמוק. אך הציניות הזאת כמעט נעלמה כליל מעיני אחיו כשהוא הביט בהערצה באשתו הטרייה.
 
מקס נאנח בקול ומחק בתקיפות את הזיכרון ממוחו. לעזאזל עם חשבון הנפש הזה. ממתי הוא מרגיש ריקנות ומקדיש לאחיו ולאשתו הטרייה רגע של מחשבה?
 
הוא קימט את מצחו ושקע בהרהורים תוך התבוננות בנוף. הוא היה זאב בודד, והוא היה כזה מהרגע שלקח אחריות על מעשיו כנער צעיר והבין שאין לו על מי לסמוך מלבד על עצמו.
 
ועם זאת הוא נאלץ להודות בפני עצמו ברוגז שהוא התחיל להיות יוצא דופן בקרב בני גילו שנשרו לאורך הדרך לתוך ביתיות. המחשבה לצאת לארוחת ערב עם מונטגומרי ואשתו הרתיעה אותו יותר ויותר, ומקס היה משוכנע שהזקן נחוש בדעתו לנצל זאת כהזדמנות להפגין את חוסר התאמתו לתפקיד.
 
באותו רגע חשב מקס על הצעתה של דרסי שהוא ייקח את המאהבת הקודמת שלו לארוחת הערב. משום מה הוא מצא את עצמו חושב לא על נור אלא על עיניה הכחולות הענקיות של דרסי. ועל הצבע שהתפשט בלחייה כשאמר לה מה דעתו על ההצעה הזאת.
 
הוא מצא את עצמו משווה בין שתי הנשים והסיק בהומור קודר שהן לא יכולות להיות שונות יותר.
 
נור אלפסארי היתה ללא ספק אחת מהנשים היפהפיות בעולם. אולם כשמקס ניסה לדמיין את פניה כעת, הוא גילה שהן אמורפיות – קשה להיזכר בהן.
 
ודרסי... מקס קימט מצחו. הוא עמד לטעון שהיא לא יפהפייה אך הופתע לקלוט שגם אם היא לא ניחנה במראה עוצר הנשימה, הכמעט חריג של נור, דרסי היתה יותר מסתם נאה או מושכת.
 
ולשם ההגינות יש לומר שעבודתה לא נועדה לקדם את היופי שבו כן התברכה. פתאום מצא את עצמו תוהה איך היא תיראה אם תהיה לבושה בבגדים מפתים יותר ומאופרת קלות כדי להדגיש את העיניים הענקיות הללו ואת השפתיים הוורודות הרכות.
 
למרבה הזעזוע, הוא גילה שגזרתה החושנית עלתה בראשו בקלות כאילו היא עדיין הסתובבה במשרדו, כפי שעשתה לפני דקות בלבד. הוא אולי השלה את עצמו לחשוב שהוא היה שקוע בשיחה עם חברו, אך במציאות היו עיניו דבוקות לחצאית העיפרון של דרסי שנצמדה אל ירכיה המלאות ולחגורת העור המבריקה שמיקדה את המבט במותניים שהיו כה צרים עד שהוא דימה שיצליח להקיף אותם ביד אחת.
 
עורו עקצץ. הוא כמעט הרגיש כאילו מודעות אליה הלכה ותפחה בחשאי בתת-ההכרה שלו במהלך החודשים האחרונים. וכאילו כדי לסבך את הגילוי המטריד הזה, הוא גילה שהדם בגופו מתלהט וזורם דרומה, אל איבר באנטומיה שלו שהתנער משליטתו העצמית הרגילה.
 
מקס התיישב כמעט בזעזוע כי חשש שדרסי תיכנס למשרד ותתפוס אותו ברגע זה של בלבול ורוגז קל בשל תגובותיו הסוררות.
 
המחשבות על המאהבת הקודמת שלו הן שהאיצו את אובדן השליטה האקראי הזה. זה מוכרח להיות. אך כשניסה להיזכר שוב בייאוש מר בפניה של נור, הוא הצליח להיזכר רק בצווחות הצרחניות שהיא כיוונה לעברו – יחד עם אגרטל יקר או שניים – אחרי שאמר לה שהרומן שלהם נגמר.
 
דפיקה חטופה נשמעה על דלתו, ודרסי לא חיכתה לפני שפתחה את הדלת ונכנסה לחדר. "אני יוצאת הביתה עכשיו, למקרה שאתה צריך עוד משהו."
 
ובן רגע דמו של מקס תסס באמת. סכר נפתח וכעת הוא יכול היה לראות רק את שערה החום הכהה המבריק, האסוף בקפידה לאחור. יחד עם קימוריה הפרובוקטיביים. שדיים מלאים שנדחפו אל חולצת המשי שלה. המותניים הזעירים. הירכיים הנשיות והשוקיים החטובות. קרסוליים צרים. וכל זה היה בחבילה שלא הגיעה למטר ושישים. כשמקס מעולם לא נמשך במיוחד לנשים זעירות.
 
היא אפילו לא היתה לבושה בפתיינות. היא היתה התגלמות הסגנון הקלאסי.
 
הוא לא יכול היה למצוא בה פגם – שום כלום. אולם הדבר היחיד שהעסיק את מחשבותיו היה לגשת אליה ולהצמיד אותה אל גופו החם והכואב. וכגבר שלא היה רגיל להתכחש לדחפיו בכל הנוגע לנשים, הוא מצא את עצמו אובד עצות.
 
מה קורה כאן לעזאזל? הוא יורד מהפסים?
 
דרסי קימטה מצחה. "משהו לא בסדר, מקס?"
 
"לא בסדר?" הפטיר בייאוש קל. "הכול בסדר."
 
"אוה," אמרה דרסי. "אז למה אתה מזעיף פנים?"
 
מקס חשב על הארוחה המתקרבת הצפויה לו עם מונטגומרי ואשתו ודמיין את עצמו יושב ביניהם כמו גלגל שלישי. הוא החליט החלטה תוך שבריר שנייה. "פשוט חשבתי על ארוחת הערב עם מונטגומרי..."
 
דרסי זקפה גבה. "כן?"
 
מקס הרגיש קודר כשאמר, "את באה איתי."
 
היא הזדקפה ליד הדלת. "אוה." היא נראתה תמהה לרגע ואחר-כך אמרה, "זה באמת מתאים?"
 
מקס סוף-סוף הרגיש כאילו הצליח להשתלט קצת על גופו הסורר ונעמד כשהוא תוחב את ידיו בכיסים. "כן, זה מתאים מאוד. את עבדת איתי על העסקה הזאת, ואני אזדקק לך שם כדי לעקוב אחרי השיחה ולהעסיק את אשתו של מונטגומרי."
 
ניכר היה שדרסי לא נלהבת. "אתה לא חושב שאולי מישהי אחרת תהיה יותר – ?"
 
מקס הוציא יד אחת מכיסו והרים אותה. "אני לא רוצה להמשיך לדון בנושא. את באה איתי – נקודה."
 
דרסי הביטה בו עם אותן עיניים כחולות ענקיות, ולרגע מסחרר הרגיש מקס כאילו היא יכולה לראות אל תוככי נפשו. אך הרגע חלף כשהיא משכה בכתפיה בקלילות ואמרה, "טוב, בסדר. אתה צריך עוד משהו הערב?"
 
פתאום עלתה בראשו תמונה ברורה שבה הוא קורע את חולצתה כדי לחשוף את שדיה השופעים העטופים במשי ובסטן ופלט חנוקות, "לא, את יכולה ללכת."
 
למרבה ההקלה, היא באמת הלכה. הוא העביר את שתי ידיו בשערו בתסכול. לרוב הוא היה מפרש את תגובתו הסוררת כסימן ברור לכך שעליו לצאת ולחפש לו מאהבת חדשה, אך הוא ידע שהדבר האחרון שדרוש לו כרגע בשלבים האחרונים של המשא ומתן הסופי עם מונטגומרי זה לככב בכותרות עם ספקולציות באשר לחיי האהבה הססגוניים שלו.
 
כך שלעת עתה הוא נשאר תקוע עם תשוקה כלפי העוזרת האישית המוכשרת מאוד שלו – מצב בלתי אפשרי שמקס הרגיש שאיזה אֵל אי שם רקח לשם בידור עצמי.