הדוגמנית שברחה

 

"הוא לא ישרוד את הלילה."

 

הכומר הזקן ואפור השיער שירת כמעט מאה שנה את בני מונדלי בכפר ורנה שעל גדת האגם. הוא השעין את ידו המיובלת על הידית הדקורטיבית של דלת העץ העבה בחדר השינה של ג'ובאני מונדלי והנהן לעבר שני הנכדים של הפטריארך. "עליכם להיפרד. אל תישארו עם דברים שלא נאמרו."

 

קולו החצצי היה קודר, טעון באבלו של הכפר כולו. הקול חתך אותו כפגיון שגדע את עורק החיים, ונטל ממנו את היכולת לדבר. אייקון האופנה האיטלקי, ג'ובאני מונדלי, בן העם האיטלקי, היה האב שמעולם לא היה לו. הוא היה ההשפעה המעצבת בחייו של רוקו כשמילא את מקומו של סבו כמנכ"ל בית האופנה מונדלי וגרר אותו על אף מחאות קולניות אל המאה העשרים ואחת. שינה אותו לבית עיצוב אופנה הנערץ בעולם כולו.

 

הוא לא יכול לאבד אותו.

 

ליבו של רוקו עצר ואז חזר לחיים בחזהו בקצב סטקטו אלים. ג'ובאני היה הכול בשבילו. אב, מורה רוחני, חבר... הוא לא היה מוכן לתת לו לעזוב. עדיין לא.

 

אחותו, אלסנדרה, לפתה את זרועו, פרקי אצבעותיה מלבינות כנגד האריג הכהה של חליפתו. "אני – אני לא חושבת שאני יכולה לעשות זאת," היא גמגמה בצרידות, שערה החום והבוהק סבוך סביב פניה, עיניה גדולות. "זה פתאומי מדי. יש לי יותר מדי לומר."

 

רוקו התעלם מהתשוקה להשליך את עצמו על הרצפה ולצעוק שזה לא היה הוגן, כפי שעשה כשהיה בן שבע ועמד על סיפון סירה מחוץ לחלון הזה באגם קומו, בחליפה מיניאטורית, עיניו החומות והגדולות נחות על אביו כשזה פיזר את האפר של אמו במים הכחולים והמבריקים. החיים לא היו הוגנים. לא היה להם כל קשר עם הוגנות. הם העניקו לו את אלסנדרה האהובה שלו, אבל גזלו ממנו את אמו האהובה. הוא לעולם לא יוכל לראות בזאת פשרה הוגנת.

 

הוא הסתובב ולפת את אחותו בכתפיה, ונשם דרך הכאב הצורב שלפת את חזהו. "אנחנו יכולים וגם נעשה זאת, כי אנחנו חייבים, אחותי."

 

דמעות זלגו על פניה של אלסנדרה ופלסו את דרכן אל פיה העיקש. "אני לא יכולה, רוקו. אני לא."

 

"את תעשי זאת." הוא משך אותה אל בין זרועותיו והשעין את סנטרו על ראשה. "אספי את מחשבותייך. תחשבי על מה שאת צריכה לומר. אין הרבה זמן."

 

אלסנדרה הטביעה את חולצתו בדמעות שקטות. זה תמיד היה תפקידו של רוקו, באותה מידה כשל ג'ובאני, לאחד את המשפחה בעקבות מות אמו וההידרדרות של אביו שבאה בעקבותיה לחיים של הימורים ושתייה. אבל הוא לא הרגיש מסוגל לכך עכשיו. הוא הרגיש כאילו אחת הרוחות המנשבות מן האגם עלולה להפיל אותו בדחיפה תמימה אחת. אבל הכניעה לחולשה, לרגש, מעולם לא היתה אופציה עבורו.

 

הוא הציב את אלסנדרה על רגליה והניח זרוע סביב כתפיה כדי לתמוך במשקלה הקל. מבטו עבר אל הרופא הנמוך והמקריח שעמד מאחורי הכומר. "האם הוא ער?"

 

הרופא הנהן. "היכנסו, עכשיו."

 

אחותו החזקה, הטועה לפעמים, אבל התמיד בטוחה בעצמה, רעדה תחת אצבעותיו כשהוביל אותה אל חדר השינה של ג'ובאני. אם האמרה נכונה ואפשר להריח את המוות באוויר, זה לא היה המצב כאן. הוא יכול היה להרגיש את החום, את האנרגיה הוויטאלית שג'ובאני מונדלי עטה כעור שני. האנרגיה שהערה לכל עיצוב ועיצוב שלו. בעיני רוחו הוא שמע את הצחוק הצורב של סבו לפני שהפך לעמוק וגוער ומלא תבונה. להריח את הניחוח הפיקנטי והמתוחכם שדבק בכל פריט לבוש שלו.

 

היו אלו עיניו של רוקו, מכל מקום, שגזלו ממנו כל שמץ של תקווה. מראה סבו רב העוצמה אובד בים הסדינים הלבנים, עורו השחום והחיוני שהיה עכשיו נטול צבע, לכד את נשימתו בחזהו. זה לא היה ג'ובאני.

 

הוא בלע את הגוש שבגרונו. "לכי," הוא דרבן את אחותו, ודחף אותה קדימה.

 

אלסנדרה טיפסה אל המיטה הענקית וכרכה את זרועותיה הדקות סביב סבה. מראה עיניו הבוכיות של ג'ובאני היה יותר ממה שרוקו היה מסוגל לשאת. הוא הסתובב, הלך אל החלון והתבונן באגם.

 

הוא ואלסנדרה טסו במסוק את חמישים הקילומטרים ממטה בית האופנה במילאנו, מיד כששמעו את החדשות. אבל סבו העיקש התעלם מכאבים בחזהו במשך כל היום ועד שהגיעו לשם, הרופאים כבר יכלו לעשות מעט מאוד.

 

פיו התעקל. אם הוא מכיר את סבו, הוא כנראה החליט שזו הדרך הכי נקייה לעזוב את העולם הזה. ג'ובאני מונדלי בהחלט היה מסוגל לתמרן את העולם כולו כדי להשיג עמדת יתרון. ואיזו דרך טובה יותר לעזוב מאשר סיום מזהיר בערבה של תצוגת הסתיו החשובה ביותר של מונדלי אי פעם?

 

ומצד שני, רוקו הרהר, ג'ובאני היה מוכן להצטרף אל אשתו האהובה, רוזה, בחיים המתוקים שלאחר המוות, כפי שקרא לזה, זה עשרים שנה. הוא חי את החיים במלואם, סירב לדעוך לאחר מותה, אבל היה באישיותו חלק שכמה אליה בכל רגע ועם כל נשימה שלו.

 

הוא יתמוך בה, הוא הבטיח.

 

אלסנדרה פלטה יפחה וברחה מהחדר. רוקו צעד אל המיטה, מבטו מתמקד על פניו החיוורות של סבו. "שברת את ליבה."

 

"סנדרו עשה את זה מזמן," סבו אמר בלאות, מתייחס לאביו של רוקו, שאלסנדרה נקראה על שמו. עיניו רפרפו כשטפח על המיטה לצדו. "שב."

 

רוקו התיישב, בלע במאמץ. "נונו, אני צריך לומר לך..."

 

סבו הניח את ידו הקמוטה, האלגנטית וארוכת האצבעות על ידו של רוקו. "אני יודע. אני אוהב אותך, בני. הפכת לאיש נפלא. כל מה שידעתי שתוכל להיות."

 

הגוש בגרונו של רוקו גדל כל כך עד שלא הצליח לעבור אותו.

 

סבו לטש בו את מבט עיניו הכהות, מתאמץ להחזיק אותן פקוחות. "תסמוך על עצמך, רוקו. תסמוך על הגבר שהפכת להיות. תבין מדוע עשיתי את הדברים שעשיתי."

 

עיניו נעצמו. ליבו של רוקו היטלטל בחזהו. "ג'ובאני, לא הגיע זמנך."

 

עיני סבו נפקחו לחרכים. "תבטיח לי שתטפל באוליביה."

 

"אוליביה?" רוקו הקדיר את מצחו בבלבול.

 

עיני סבו נעצמו ונשארו עצומות הפעם. אגרוף היכה בתוך חזהו של רוקו וכיווץ את ליבו. הוא לקח את כתפיו של סבו בידיו וטלטל אותן חזק. תחזור. אל תעזוב אותי. אבל עיניו של ג'ובאני נותרו עצומות.

 

הנשמה של בית מונדלי, הלהבה שבערה בתשוקה והתממשה לתצוגות מבריקות ופורצות דרך במשך חמישים שנה, דעכה.

 

רוקו פלט שאגה ראשונית והניח את מצחו על מצחו הקמוט של סבו.

 

"לא," הוא לחש, שוב ושוב. זה היה מוקדם מדי.

 

 

 

הרגש שביטא עם מות סבו לא נחשף שוב במשך השבוע שבא בעקבותיו, בעוד רוקו מתאם את הפרטים ומארגן את ההלוויה של ג'ובאני, שהגיעה לממדים ממלכתיים, ואת הסדרת עזבונו. הנכסים של מונדלי היו עצומים, עם רכוש ועסקים על פני העולם כולו. אפילו עם הידע האינטימי שלו באשר לחברה ולנכסיה, זה ייקח זמן.

 

אלסנדרה עזרה לו לתכנן את הלוויה. כולם, כך נראה, רצו לבוא – אנשי ציבור וממשל, ראשי מדינות וידוענים שג'ובאני הלביש במשך ארבעים וחמש השנים שלו בעסק. האתגר היה לנפות אותם.

 

ומובן ששאר אנשי רביעיית קולומביה יגיעו: שלושת הגברים שרוקו פגש ושאיתם התחבר כבר מהשבוע הראשון שלהם באוניברסיטת קולומביה. זה לא עניין פעוט בהינתן לוחות הזמנים המפרכים של כריסטיאן מרקוס, סטפן ביאנקו וזאייד אל אפזאל. כריסטיאן שנולד באתונה היה אשף כלכלי וסוגר עסקאות שחילק את זמנו בין יוון והונג קונג. הסיציליאני שאין לרדת לעומקו, סטפן ביאנקו, העדיף לעשות את מיליוני הדולרים שלו בתכנון מאחורי הקלעים של עסקאות הנדל"ן הגדולות ביותר בעולם מעל סיפון מטוסו הפרטי ולא בעיר מגוריו מנהטן, אבל הרי כל מי שהכיר את סטפן ידע שהיו לו בעיות עם מחויבות. החבר האחרון בחבורה, שייח זאייד אל אפזאל, ייאלץ לעשות את הנסיעה הארוכה ביותר מביתו בלב המדבר הערבי – מדינה קטנטנה בשם גזיבייה.

 

זה ניחם אותו כשהתיישב עם עורך הדין הוותיק של משפחת מונדלי, אדאמו דונאטי, כדי לעבור על הצוואה, לדעת שהגברים שראה בהם אחים יותר מאשר חברים גרידא יהיו לצדו. הקשר שחלק עם הגברים הללו היה עמיד בפני פגיעות. בלתי חדיר. נבנה על שנים שבהם ידעו את המחשבות זה של זה. ואף על פי שחייו לא היו היחידים שהיו סוערים כרגע, חבריו לא יחמיצו אירוע חשוב כל כך, כולל זאייד, שהמדינה שלו היתה במצב של מתיחות גוברת עם ממלכה שכנה והתנדנדה על סף מלחמה.

 

Memento vivere היה הקוד שלפיו התנהלה חבורת קולומביה – זכור לחיות. מה שאומר לחיות בגדול, להסתכן בגדול ותמיד לשמור זה על זה.

 

"שנתחיל?"

 

אדאמו, החכם בן השישים וחמש, שהיה חבר לאורך חיים שלמים, ושהיה לא רק עורך דין מדהים אלא גם הבעלים של מוח חד בענייני עסקים, היטה את ראשו לעברו בהבעה מצפה. רוקו הנהן ומיקד את תשומת ליבו בעורך הדין. "קדימה."

 

אדאמו הציץ בניירות שלפניו. "לגבי הנכסים שלו, ג'ובאני חילק אותם שווה בשווה בינך ובין אלסנדרה. אני בטוח שזו לא הפתעה עבורך, מכיוון שדיברתם על כך. אלסנדרה תקבל את הבית בסנט בארת'ס ואת הדירה בפריז, בעוד שאתה תקבל בעלות על הווילה מונדלי ועל הבית בניו יורק."

 

רוקו היטה את ראשו. אלסנדרה, צלמת שסיירה בכל העולם לצורך הצילומים, תמיד התבדחה שווילה מונדלי היתה גדולה מדי עבורה, שלא מתאים לה לחיות במרחב העצום הזה, בעוד שזה היה המקום היחיד בעולם שרוקו הרגיש שבו הוא יכול לנשום באמת.

 

הוא הרים גבה. "אבי?"

 

"הסידור הנוכחי ימשיך. ג'ובאני השאיר סכום כסף על שמו של סנדרו שאותו תנהל אתה."

 

כמו ילד שלא מסוגל להסתדר עם דמי הכיס שלו. רוקו כבר מזמן התייאש מהרעיון שאביו יוכל להסתדר עם משהו, אבל הוא תהה אם איפשהו בתוכו הוא חיכה ליום שבו סנדרו יתנצל על כך שהימר על בית המשפחה ואיבד אותו. על כך שמסר אותם לידי ג'ובאני כשלא היה מסוגל עוד להתמודד בעצמו. שיום אחד הוא אולי יציע עזרה כלשהי, ייקח על עצמו אחריות וידהים את כולם. עד אז, אביו קיבל דירה בעיר, משלוח שבועי של מצרכי מזון וסכום מוגבל של כסף לבזבוזים שתמיד הלך להימורים במקום לטיפוח אישי.

 

כשכספו אזל, הוא היה מזדחל בחזרה ומבקש עוד, וכשסירבו לו הוא עשה דברים כגון להגיע שתוי ומוזנח למסיבת יום ההולדת העשרים וחמש של אלסנדרה, ולהביך את כולם.

 

פיו חשוק, הוא סימן לאדאמו להמשיך.

 

עורך הדין החזיר את מבטו אל הניירות. "יש עוד דירה במילאנו. ג'ובאני רכש אותה לפני שנה. אין התייחסות אליה בצוואה."

 

"עוד דירה?" רוקו הקדיר פנים. סבו מעולם לא אהב להתגורר בעיר זו. הוא העדיף לנהוג אל הווילה בכל ערב או לעשות שימוש במסוק של החברה.

 

עורו השחום של עורך הדין קיבל גוון אדמדם, מבטו התחמק משל רוקו. "זה על שמו של ג'ובאני, אבל אישה התגוררה שם. מישהו בדק זאת עבורי. שמה הוא אוליביה פיצג'רלד."

 

רוקו שאף אוויר. "אוליביה פיצג'רלד הדוגמנית?"

 

"אנחנו חושבים כך. היה צורך לחקור קצת. היא לא משתמשת בשמה האמיתי."

 

הוא לטש מבט באדאמו כאילו סיפר לו זה עתה שהאפיפיור הפך פרוטסטנטי. אוליביה פיצג'רלד, אחת מדוגמניות העל הבינלאומיות, שחתמה עם המתחרים לפני חמש שנים ולא היתה זמינה לבית האופנה של מונדלי, נעלמה מעל פני האדמה לפני שנה. היא לא עבדה אפילו יום מאז, והפרה חוזה בן שלושה מיליון דולרים עם חברת קוסמטיקה צרפתית. וג'ובאני החזיק אותה בדירה בעיר זו? בזמן שכל הצהובונים סרקו את העולם בחיפוש אחריה...

 

מבטו פגש במבטו של עורך הדין כשהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.

 

"היה לו קשר איתה."

 

לחייו של אדאמו הסמיקו בגוון כהה יותר. "במובן מסוים, כן. השכנים אומרים שהוא בילה איתה בדירה לעתים. הם נראו שלובי זרועות, יצאו יחד לארוחת ערב."

 

רוקו הצמיד את ידיו לרקותיו. ג'ובאני, סבו בן השבעים, לקח פילגש בת עשרים ומשהו? אחת מדוגמניות העל החשובות בעולם... נערת מסיבות שכנראה פילסה את דרכה אל חשבון הבנק שלו. זה נראה לו איום ונורא. האם הוא בכלל חי על אותה פלנטה כמו זו שעליה חי לפני שבוע?

 

תבטיח לי שתדאג לאוליביה.

 

אלוהים. זה היה אמיתי. הדם זרם אל ראשו, ופעם ברקותיו. כאילו שיניח למאהבת הקודמת של סבו להמשיך לחיות על רכוש של מונדלי עכשיו שג'ובאני איננו. אישה שנכנסה איתו לקשר בניסיון שקוף להשיג את הונו.

 

הוא התבונן בעורך הדין במבט יציב. "תן לי מה שיש לך עליה. אני אטפל באוליביה פיצג'רלד."

 

אדאמו הנהן. אחר כך העביר יד על ראשו המקריח ונעץ בו עוד אחד ממבטיו המהססים, שכל כך לא אפיינו אותו.

 

רוקו זקר גבה. "בבקשה, תגיד לי שאין פילגשים נוספות."

 

חיוך קלוש עלה על שפתיו של אדאמו. "לא כאלו שאני יודע על קיומן."

 

"אז מה? תוציא את זה, אדאמו."

 

חיוכו של עורך הדין דהה. "ג'ובאני השאיר לך חמישים אחוזים מהמניות של בית מונדלי, רוקו. העשרה האחוזים הנותרים הוקצו לרנצו ריאלטו לניהולו, עד שימצא לנכון להעביר אותם הלאה."

 

רוקו מצמץ. ניסה לעכל. ג'ובאני לא הוריש לו מספיק כוח הצבעה במונדלי? לפני מותו של סבו, משפחת מונדלי החזיקה במניות של שישים אחוזים מהחברה, כשבעלי מניות חיצוניים מחזיקים בארבעים האחוזים הנותרים, כך שהמשפחה היתה בשליטה בבית האופנה המיתולוגי. זה נתן לו את הכוח שהצטרך כמנכ"ל על מנת להוביל את מונדלי קדימה. למה ג'ובאני לקח מידיו את הכוח הזה והעביר אותו לידיו של רנצו ריאלטו, יושב ראש מועצת המנהלים, שתמיד היה האויב המושבע של רוקו?

 

אדאמו קרא את מורת רוחו. "הוא לא רצה שתרגיש כורע תחת הנטל בלעדיו. הוא רצה שתוכל להישען על מועצת המנהלים לתמיכה. תסתגל למצב החדש. כשמועצת המנהלים תרגיש שאתה מוכן, הם יעבירו לידיך את שארית המניות."

 

"להסתגל?" חימה עזה חתכה אותו, כעס שנבנה מאז מות סבו. זה גדש את איבריו, את כל קצות עצביו, ויצא אל קצות אצבעותיו כשהטיח את ידיו בשולחן ויצר קשר עין עם עורך הדין. "בניתי את החברה הזו לכדי משהו שג'ובאני אפילו לא העלה בדעתו. לקחתי אותה מחברה משגשגת לכדי חברה מצליחה בצורה מדהימה. אני לא צריך להסתגל, אדאמו. אני צריך מה ששלי בזכות – שליטה בחברה הזו."

 

אדאמו הרים יד בתנועה מרגיעה. "אתה חייב לקחת בחשבון את ההיסטוריה האישית שלך, רוקו. לא הקשבת לעצה שהוועד המנהל ניסה לתת לך."

 

"בגלל שהיא היתה מוטעית. הם רצו להשאיר את מונדלי לדעוך עם תהילת העבר שלו, כשהיה ברור שבית האופנה צריך להתקדם עם הזמנים."

 

"אני מסכים," אדאמו משך בכתפיו. "אבל לא כולם מרגישים ככה. יש הרבה שמרנות בקרב חבר המנהלים, תשוקה נוסטלגית לא לוותר על מה שהביא לגדולתה של החברה. אתה תצטרך להשתמש בעידון רב יותר על מנת להצליח לפלס את דרכך הפעם."

 

הדם הלם בראשו. עידון? הדבר היחיד שעבד עם חבר המנהלים היה לחבוט בהם בראש עם מקל גדול לפני שכולם יתנפחו מחשיבות עצמית.

 

אדאמו הסתכל עליו. "ויש גם את חייך האישיים. אתה לא מה שחבר המנהלים רואים כדמות יציבה ובטוחה עבור מונדלי."

 

רוקו היטה את ראשו לאחור. "אל תלך לשם, אדאמו."

 

"זה היה מצב... עדין."

 

"זה שבו חבר המנהלים סירס אותי בגלל פרשיית אהבים שאני אפילו לא ידעתי על קיומה?"

 

"היא היתה אשתו של שופט. היה שם ילד."

 

"לא שלי." הוא כמעט צעק את המילים על אדאמו. "בדיקות הדי-אן-איי התקבלו."

 

"לא לפני שכל הפרשייה גרמה למונדלי קשיים פוליטיים משמעותיים." אדאמו נעץ בו מבט חמור. "אתה לא נזהר מספיק בבחירת מגרשי המשחקים שלך, רוקו. לפעמים אתה משחק מהר מדי וחזק מדי, וחבר המנהלים לא אוהב את זה. והם דואגים במיוחד עכשיו שג'ובאני לא נמצא כאן עוד על מנת להדריך אותך."

   אז סבו חשב שזה רעיון טוב לאזוק אותו אל יושב ראש חבר המנהלים? להקצות לו שמרטף? הוא בחן את עורך הדין, וכעסו היה קרוב מאוד להתפרצות. "אני מנכ"ל בית האופנה מונדלי. אני לא זקוק להדרכה. אני צריך שהאישה תגיד לי כשהיא נשואה. ואם אתה חושב שאני מתכוון לשבת על ישבני ולחכות עד שהוועד המנהל יאשר כל החלטה שלי, אתה והם יצאתם מדעתכם."

 

אדאמו משך בכתפיו בפטליזם. "הצוואה היא חד משמעית. יש לך מניות בסך חמישים אחוזים. האדם היחיד שיכול לתת לך שליטה הוא רנצו ריאלטו."

 

רנצו ריאלטו. גבר קשה וחזירי למראה, נפוח מחשיבות עצמית, שהיה חברו של ג'ובאני כל חייהם, אבל מעולם לא היה מעריץ גדול של רוקו עצמו, שלא ידע מה עשה כדי לגרום לכך.

 

ריאלטו ישמח ללחוץ על הכפתורים של רוקו.

 

הוא דחף את כיסאו לאחור, נעמד וצעד אל החלון. תוחב ידיים בכיסים, הוא הסתכל על ויה דלה ספיגה, הרחוב המפורסם ביותר במילאנו שבו נמכרו יצירות האופנה של מונדלי בבוטיק מונדלי בחמש מאות אירו לחתיכה. זה היה מוקד הכוח. מגרש המשחקים שבו שלט בצורה כה אפקטיבית מאז שאביו ערק מחייו ומסלול חייו נבחר.

 

הוא לא מוכן שיגזלו ממנו את גורלו.

 

ועם זאת, הוא חשב, בוהה בעיוורון בזרם הקונות הלבושות אלגנטית ששקיות צבעוניות בידיהן, סבו גורם לו עכשיו לשלם על הצורה האגרסיבית מבחינה עסקית שבה גרם לבית מונדלי להפוך למותג מפורסם. ואשר לטעויות השיפוט שלו, הפזיזות שלו עם נשים מעולם לא הפריעה ליכולתו לעשות את העבודה.

 

תבין מדוע עשיתי את הדברים שעשיתי, מילות הפרידה של ג'ובאני הדהדו בראשו. האם על כך הוא דיבר? ואיך זה התאים לכל שאר הדברים שאמר? הפכת לאיש נפלא... סמוך על הגבר שהפכת להיות.

 

זה לא היה הגיוני.

 

כעס התערבב באבל כה כבד, כה מקיף, שהוא רכן קדימה והשעין  את  כפות  ידיו  על  אדן  החלון.  האם  היה  לזה  קשר עם המורשת של אביו? האם סנדרו גרם לסבו להסס להעביר אחריות מלאה על החברה לידיו של רוקו, על אף הישגיו? האם דמיין שכבשרו ודמו של סנדרו גם הוא היה מסוגל לאותו הרס עצמי?

 

הוא הסתובב והתבונן בעורך הדין. "אני לא אבי."

 

"לא, אתה לא," אדאמו הסכים בשלווה. "אבל אתה בהחלט אוהב ליהנות עם החבורה שלך."

 

רוקו הזעף. "הדיווחים על חיי הבילויים שלנו נופחו מאוד."

 

"החלק של הנשים לא נופח. אתה שוכח שהכרתי אותך מאז שהיית בחיתולים, רוקו."

 

הוא זקר גבה לעומתו. "מה אתה רוצה שאעשה? שאתחתן עם אחת מהן?"

 

אדאמו אחז במבטו. "זה יהיה הדבר הנבון ביותר שתוכל לעשות. יראה שהשתנית. יראה שאתה רציני לגבי החשיבות העליונה של בית מונדלי. תתחתן עם אחת מהנשים האיטלקיות המקושרות שאיתן אתה אוהב לצאת ותהפוך לאיש משפחה. אתה עוד עשוי לגלות שאתה אוהב את זה."

 

רוקו לטש בו מבט. הוא היה רציני. אלוהים. זה לעולם לא יקרה. הוא ראה מה אובדן אמו עשה לאביו, מה אובדנה של רוזה עשה לג'ובאני. הוא לא צריך צער כזה בחייו. היו לו מספיק מחויבויות בשמירה על החברה הזו, על משפחתו.

 

"במקומך לא הייתי עוצר את הנשימה בהמתנה להזמנה," הוא ייעץ ביובש. "האם יש לך עוד פצצות בשבילי, או שאני יכול ללכת לבקר את רנצו ריאלטו?"

 

"עוד כמה פריטים חשובים."

 

הם עברו על המשימות המיידיות. אחר כך, רוקו אסף את ההודעות שלו, הלך אל מכוניתו ונהג למשרדים של ריאלטו. המנכ"ל בגמלאות של מותג איטלקי מפורסם היה קוץ בתחת מבחינתו, אבל הוא יתמודד עם זה.

 

הוא סובב את הלמבורגיני אוונטדור הצהובה, הנכס החומרי האהוב עליו, ועלה על עורק תחבורה ראשי, מנסה לרסן את כעסו תוך כדי נהיגה. הוא יתמודד עם ריאלטו, ואז יטפל בסיבוכים האחרים בחייו. אוליביה פיצג'רלד עומדת למצוא את עצמה מושלכת על ישבנה לרחובות מילאנו. מיד אחרי שיגלה באיזה סוג של משחק היא משחקת.