חיים בהמתנה

א. קדימה, רק קדימה

אחר כך יתברר שזה קרה ביום ההולדת של נועם, אבל באותו רגע עצמו, ערב דבשי של קיץ מתמשך, הפילו המילים את המקל, וגלגל האופניים החלוד, חסר הצמיג, נשמט אל גדר הברזל.
שנייה לפני כן עוד אחזתי בו וכיוונתי את החישוק לאורך הרחוב, מכה קלה מימין והוא פונה שמאלה, מכה קלה משמאל והוא נוטה לימין, ופתאום קול חנוק התנפל עלי מכל העברים:
"אני בא־א־א לספר לכם הערב על אחת הפרשות האיומות־מות־מות בתולדות עמנו ואולי גם בתולדות העמים־מים־מים האחרים של תבל."
תהודת המתכות שהתנגשו זו בזו (גדר? גלגל?) הוסיפה לו צווחה.
בת כמה הייתי?
אפשר לשער שהייתי בת שלוש או ארבע. לפני המבול. ילדה שמגלגלת אופן סרבן ברחובות תל אביב. עצמאית בשטח. רחוב נווה שאנן מישורי והמסלול מאחורי שקול לזה שלפני. קדימה. רק קדימה. שעה קודם לימד אותי אחי (האחר, השני) איך לאחוז בענף גס שעליו נתלשו ברשלנות ולהכות, וכבר אני מודעת לתנועת היד, לכוונון, לעוצמה. מכה בהנאה צרופה. הצלפה נמוכה באחורי החישוק מוסיפה לו תנופה. הצלפה קלה מעליו ממתנת את מהירות הסיבוב.
כל הנראֶה מובן לי לגמרי. כל המתרחש מקוטלג היטב. המוח שעדיין לא התוודע למילים כמו כוח ההתמד, זוויות קימור, טופוגרפיית השטח, טועם תחושה חדשה שגורמת לו סיפוק אדיר: כוח השליטה -
ובדיוק אז הקול הזה שמקיף ומתקיף.
"פרשה איומה, אך יחד עם זאת אחת מפרשיות הגבו־רה הנהדרות ביו־תר שנכתבו על ידי יחי־דים!"
הילדה מתאבנת. אותן מילים בדיוק מגיעות אליה מכל הכיוונים האפשריים. מילים שהיא לא מבינה. מחר היא כבר תדע שהן בקעו מקופסת עץ מלבנית עם כפתור ענק שמקים לתחייה קולות של אנשים זרים, אבל עכשיו היא מבולבלת. גם רוח הערב, שבאה מן הים ומלטפת את הכתפיים ואת השכמות הרזות, אינה מביאה לה ניחומים.
למחרת אבא יביא הביתה תיבת קסמים עטופה בנייר עיתון. כמובן אחרי שאמא תאמר "לכל השכנים יש ורק לנו אין," ואחרי שאבא יתווכח ולבסוף ייאנח, "בסדר, טוב, נעשה מאמץ," ואחרי שכולם, אלגרה ובעלה, מוניקה ובעלה, סימון ובנו יורם וירחמילביץ' הזקן ודיירים אחרים בבניין של סבתא יספרו איך גם הם, במו אוזניהם, שמעו את מנחם בגין מדבר ובוכה. בוכה ממש. באמת.
"שמעתי את הדמעות שלו," ירחמילביץ' ישתנק, "ממש ראיתי אותן."
הם יתווכחו בגרון ניחר מי היה מוכרח לשקר למי ולמה, ומי צודק אבל בעצם טועה, והכי נורא: מי האשם, וכולם יסבירו זה לזה בהתלהבות מוזרה שהקולות ששמעו לפני כן, "בטח גם את שמעת," היו יריות של תותח, "כאן, ממש קרוב, על חוף הים. ותיזהרי," אמא תוסיף, "שלא תסתובבי רחוק מהבית, שלא יקרה לך מה שקרה לבן של אינגה שהכלניות ירו בו כשהיה במרפסת."
אבל כבר אין כלניות, רציתי לצעוק, אך יהלי (אחי השלישי) סימן לי לשתוק. הוא שונא ויכוחים.
כשאבא הביא את הרדיו פרצו שלושת אחי במצהלות שמחה, ואמא מיהרה להחליף את המפית הפשוטה שעל ארונית המזנון בתחרה עדינה, מסמנת בעיניה לאבא שיניח עליה את הרדיו, אבל הוא התעלם והניח את המכשיר על שושנת הצלבים האדומה שבמרכז שולחן האוכל הגדול, כדי שכולנו נראה אותו מכל צדדיו. יהלי, גוני ונועם התגודדו סביבו, חוששים לגעת, כי תוך שאבא קילף את עטיפות נייר העיתון וחשף את תיבת המסתורין הוא גם הכריז, "השחור המבריק הזה הוא בקליט. חומר שביר מאוד!" ואחר כך סובב את הכפתור הגדול בחגיגיות, ולאחריו עוד כפתור, כי התברר שיש שניים, אבל המילים הקשות והקול העצוב ששמעתי יום קודם לא יצאו החוצה, אלא מין שיר שמח על איה־איה, ואף על פי כן כולם התיישבו מרוצים סביב השולחן לשתות תה ולאכול עוגה. רק אני נאנחת.
אחר כך למדתי שהאנשים הקטנים שבקופסת הפלאים מסוגלים להשמיע גם צלילים של מים זורמים, רשרושי עיתון, קו־קו־קו של תור דוגר, טיפוף עקבים, קריאת תרנגול - כל מה שנדרש כדי לשכנע את המאזין שיש סביבו עולם מוכר ומסודר.
ובכל זאת נשארתי חסרת מנוח.
כעבור שבוע, כשהכול נרגע, אמא הרימה בזהירות את המכשיר, חשפה באדישות את מפת הצלבים הרקומה והעבירה אותו למקומו הנכון שעל ארונית המזנון. והילדה, כלומר אני, שתמיד היא אישה אבל בינתיים אינה יודעת זאת, סיכמה לעצמה: שולחן או ארונית, מה זה משנה, כל עוד הקולות שהוא מוציא אינם מגיעים בהפתעה וניתנים לשליטה בסיבוב כפתור.

אבל אז, ברחוב, היא עדיין קפואה. קול שיוצא מכל הבתים בעת ובעונה אחת מאיים לבלוע ומתאים לסיפורים הקצרים שבספר האגדה הגדול, יצתה בת קול משמים והכריזה על פלונית לפלוני, או לצעקת אייכה? שבאה אחרי חטא איום ונורא, ולא להנאה צרופה, כפי שחשה. ולכן ברור שהיא מדמיינת. דמיון הוא שמה השני. גם אי־ידיעה.
היא גם מדמיינת וגם לא יודעת.
המקל נשר מידה, כאילו היה אש. החישוק שהתנגש בגדר רעד והרעיד את חישוריו. גם עץ השקמה רטט, פירותיו הוריקו. גוני חזר והזהיר שלא אאבד כלום, כי החבר שהשאיל לו את האופן יהרוג אותו אם יֵדע שנתן אותו לאחותו. הוא שונא בנות. הן בכייניות, ו"את לא, אז קחי, אבל אל תשאירי בחוץ. תכניסי למרפסת, שלא יגנבו." ואני השארתי הכול בחוץ.
למחרת בבוקר אשכים לחפש ולא אמצא. סביב הקיוסק שמוכר ופלים מצופים וגזוז בשלל צבעים יהיו אנשים זרים, ועל המדרכה יתגלגלו, כמו תמיד, ניירות עטיפה קרועים ובדלי סיגריות. אני אכנס לחצרות הבתים הסמוכים, אולי הגלגל לימד את עצמו לקפוץ על גדרות חלודות, אבל בסתר לבי אדע שאין סיכוי. מי ישאיר יהלום כזה בלי לקחת אותו? מה שבטוח הוא שאני לא אשמה. לא אשמה בכלל. כשקולות קמים עלייך מסביב את חייבת לברוח.
ולא רק שבאו עלי מכל בית ומכל כיוון, הם גם תקפו אותי לכל אורך הדרך. לא קולות שכל מהותם היא סוג של בקשה, כמו הקול המורה והמחנך של אמא או אבא, או קולו של נועם שאומר "די, תפ־סיקו," אלא קולות שדוחפים את האוויר ופורצים אל ריאותייך ואל שערך ואל ציפורנייך ולוקחים ממך את התחושה הראשונית המתוקה ההיא -
מה בעצם אמר האיש שבקופסה? מישהו רימה. מישהו בגד. מישהו הבטיח שיסייע לפרוק את הספינה ולא קיים. מישהו אחר הבטיח שייתן את הנשק ולא הקשיבו לו. מישהו ידע שהספינה תגיע בהפוגה ואף על פי כן משך את הזמן עד סופה כדי לערב את הבריטים, ומישהו אמר שהוא מוכן לתת ארכה של עשר דקות. רק עשר! הקול המזועזע דיבר על גבורה, על אומץ לב, על נחישות. האם הוא דובר אמת? האם מי שאומר ששיקרו לו אינו יכול לשקר בעצמו? ואם שיקרו לו, האם יכולים לשקר גם לי, כלומר אותי, אפילו שאיני יודעת עדיין מה משמעו של שקר? לגלגל גלגל אני כבר יודעת. לכוון אותו כרצוני. מכה חזקה מלמעלה תעצור אותו. מכה ישרה מלמטה תזרז אותו. רגע התִרגול הוא רגע מכונן. הקשר בין עוצמת הכוונה לתוצאה, בין נטיית היד לכוונון, מבטיח שיש סדר בעולם. שלכל תוצאה הייתה סיבה. מכה קצרה ומתוכננת היטב תוביל למקום שרוצים להגיע אליו.
אבל לפתע באות המילים. עוצרות הכול.
המילים. אוי, המילים.
עולם חדש נובע מחורבותיו.

מגע הברזל בברזל טלטל את מוטות הגדר, הרקיד את החישורים, אבל צווחת המתכת היא שהפשירה את רגלַי ואפשרה לי לרוץ הביתה, להימלט מהקול שהמשיך לרדוף אחרי מחלונות הבתים: "אנחנו, אנשי הארגון הצבאי הל־אומי, עשינו במשך החודשים האחרונים מאמצים אל־אנושיים כדי לתת לחייל העברי הגיבור את אותו הנ־שק שחסר לו."
הטון המאפק את הבכי דרש משהו שלא הייתי מסוגלת להבין ולכן גם לא אוכל לתת. אבל לפחות הוברר לי, אם לא אז אז אחר כך, שהדובר אינו אלוהים. אלוהים לא היה אומר 'את אותו.' לאלוהים יש סגנון מושלם.
חסרת אוויר אני מתקרבת אל המרפסת השולחת אלי ידי חיבוק. "בשינינו, בציפורנינו, בדמנו, רכשנו כל זאת," עדיין ממלא את האוזניים, כשתחושה קלה, רכה, של הקלה, כבר נובטת. עוד שנייה-שתיים כבר אהיה בין קירות מוכרים, ריח תבשילים יקיף אותי. ספה קפיצית. שמיכה. חום - מה זה אם לא בית.
הנה המדרגות. מתנשפת אני נכנסת וסוגרת אחרי את הדלת.
השקט משתרר באחת.
אין איש.
האחים הגדולים בפעולה של תנועת הנוער (כנראה). אבא עוד בבית הדפוס. ואמא? אמא הייתה גם בלי שתהיה. מרק עדשים מתבשל על כירת חשמל. צלחות וסכו"ם ערוכים על השולחן.
שום דבר הרה גורל כבר לא יקרה לי פה.