פרק 1
סילה
"תביאי לי בירה, טוב?" מארק קורא אליי.
אני מגלגלת עיניים, מסתובבת באמצע ההליכה וחוזרת אל המקרר. אני פותחת אותו, מוציאה באדווייזר וסוגרת את הדלת במותני לפני שאני חוזרת לסלון.
"ואת הדוריטוס," הוא אומר. "יש לי מאנצ'יז."
עוד גלגול עיניים ואני מסתובבת. אני לוקחת את שקית הדוריטוס החצי־אכולה מהדלפק וניגשת לסלון. כשאני מקיפה את הספה, אני משליכה אליו את השקית ופוגעת במרכז חזהו. הוא לוקח את החטיף, ואני מושיטה לו את הבירה. הוא אוחז בה בלי להביט בי, עיניו דבוקות לטלוויזיה.
הוא צופה באחת מתוכניות הבידור הנדושות שמציגות כתבות על כוכבי קולנוע, ספורטאים או מתמודדים בתוכנית ריאליטי שיצאו מגמילה ומקדמים את ספרם החדש — שהפך לרב מכר ועוסק בהתגברות על התמכרות.
אני צונחת על הספה לצידו, רוכנת קדימה ומרימה את הספר הגדול משולחן הקפה שלי.
קוגניציה אנושית.
אוח.
"אתה מתכוון ללמוד או סתם לראות טלוויזיה?" אני שואלת תוך כדי שאני מדפדפת בספר ונעצרת בפרק 22.
"לראות טלוויזיה," מארק אומר בפה מלא דוריטוס. האוויר עדיין אפוף ריח מתוק של מה שעישן.
מארק חמוד והכול. נפגשנו לפני כמה חודשים באוניברסיטת גולדן גייט, כששנינו התחלנו את התואר השני בפסיכולוגיה ייעוצית. המשיכה הייתה מיידית, אבל פער גילים של ארבע שנים הוא שוחק לפעמים.
נדרש לי קצת זמן להשלים את התואר הראשון. לומר שנדפקתי בראש לתקופה מסוימת בגלל הבעיות שלי, תהיה לשון המעטה, וזה כולל כמה אשפוזים פסיכיאטריים. אם להוסיף את העובדה שאימא שלי מתה ממפרצת לפני כארבע שנים, אז רק בגיל עשרים וחמש סוף־סוף סיימתי את התואר הראשון ובסתיו שעבר התחלתי את התואר השני. בגיל עשרים ושש אני לא ממש מבוגרת, אבל כשמשווים את זה לעשרים ושתיים שנותיו של מארק, ההבדלים בסדרי העדיפויות שלנו זועקים לשמיים. מסיבות הן עדיין חלק משמעותי מחייו. הוא לא מתייחס ללימודים ברצינות כמוני ואני ככל הנראה לא מתייחסת לעישון סמים ברצינות כמוהו.
באמת שזה לא קריטי. אין לי מספיק חיבור רגשי אליו מכדי שיהיה לי אכפת אם הוא ייכשל. כיף לצחוק איתו לפעמים ואף שהסקס בינוני במקרה הטוב, הוא לא מטריד אותי. יש בינינו חילופי הטבות הדדיים, כמו עם כל גבר שהייתי איתו בקשר מיני לאורך השנים. אני נותנת להם לנצל את גופי כדי לגמור, והם בתורם גורמים לי להרגיש שאני שווה מספיק בשביל לגרום להם לגמור. אלה הסברים דפוקים ומעוותים שמתרוצצים לי בראש, ואף ייעוץ פסיכולוגי לא הצליח לתקן אותם. עסקת ה"חברים עם הטבות" שלנו עובדת רוב הזמן חוץ מאשר כשהוא בא, מתמסטל והפה שלו מסריח מדוריטוס. לפי איך שהעניינים מתפתחים הוא לא יקבל שום דבר הערב.
טוב מאוד. אני צריכה ללמוד לקראת מבחן חשוב שיש לי מחר, ואני מתכוונת לעבור אותו בהצטיינות, גם אם מארק לא מתכוון לנהוג כמוני.
השנה הראשונה בלימודי התואר השני עומדת להסתיים, ואני באמצע הדרך לתואר. אסור לי להקריב את המטרה הזאת.
אני מוצצת את הטבעת הקטנה שנעוצה באמצע השפה התחתונה שלי. מתנה לעצמי כשהתקבלתי לתוכנית. היא מצטרפת לשתי הטבעות שבגבה השמאלית שלי, ואני מקווה שיתווסף אליה ברידג' — גשר פירסינג — אם אצליח לגייס כסף בכמה משמרות נוספות בדיינר כדי לשלם עליו.
פירסינג פנים הוא ההתמכרות החדשה שלי. הכאב המתוק של דקירות המתכת בעור גורם לי להרגיש נפלא. נאלצתי לעבור לַפנים אחרי שבשתי האוזניים נגמר המקום.
מארק מניח את הדוריטוס על הספה לידו ומנגב את אצבעותיו הכתומות בג'ינס. הוא לוגם מהבירה ומניח את ידו השמאלית על ירכי. ראשו נשען על כתפי והוא אומר, "רוצה להתמזמז?"
אני מושכת בכתפיי בכוח ומתנערת ממנו. "לא עכשיו."
"אבל אני חרמן," הוא אומר ביללה.
לא מושך.
"אתה תמיד חרמן," אני אומרת ומנסה להתרכז בשורה הראשונה בפרק.
"גם את בדרך כלל," הוא מציין וידו עולה על ירכי.
אני מתנשפת בתסכול כי זה לא ממש נכון. אני רק נענית לצורכי החרמנות שלו.
שיהיה.
מבטי נודד אל הטלוויזיה, ואני רואה על המסך משהו מוכר במעורפל.
גבר יפה תואר שנראה מוכר מתראיין בטלוויזיה. הוא לובש חליפה מחויטת בצבע אפור־פחם, חולצה לבנה ועניבה כחולה בהירה. גומות חן נראות בלחייו כשהוא מבזיק חיוך בשעה שהוא מדבר עם הכתבת.
"...ההצלחה של שוגר בוֹל עלתה על כל הציפיות," הוא אומר בעיניים נוצצות. "היא מראה לעולם שיש בחברה שלנו הרבה מקום למערכות יחסים לא רגילות."
הכתבת, אם אפשר לקרוא לה כך כי הרי מדובר בערוץ של "חדשות" בידור, משכלת את רגליה החשופות והסקסיות ואז מפשקת אותן. היא מנסה להיראות פתיינית כשהיא רוכנת קדימה בכיסאה וחושפת עוד מהחריץ שבין שדיה. היא שואלת, "אבל מה עם המתנגדים שאומרים שמה שאתם עושים הוא בעצם זנות?"
הגבר שולח אליה חיוך מקסים, רגלו האחת מונחת בראוותנות על השנייה והוא מרים חוט בלתי נראה מבד מכנסיו. "אין שום תמורה כספית עבור שירותי המין. שוגר בוֹל גובה תשלום משוגר דדיז רק כדי שיוכלו להצטרף לאתר ולהתחבר. אף אחד מההסדרים שנעשים לאחר מכן הוא לא תמורת סקס. רק תמורת חברה וליווי."
"אבל סקס קורה," הכתבת אומרת בערמומיות.
"ברור שסקס קורה," הוא מודה בחיוך רחב. "אנשים עושים סקס. כך העולם מתנהל."
המסך משחיר ואז נראה סרטון של חוף. הוא נראה טרופי כי המים צלולים כבדולח, צבעם כחול בהיר, והחול בצבע לבן בתולי. קולה של הכתבת נשמע ברקע והיא אומרת, "ג'ונתן טאונסנד לא מתבייש לדבר על סקס ולפי איך שהדברים נראים, הוא מקבל לא מעט משפע השוגר בייביז שנוהרות לחברה שלו מדי יום."
המצלמה מתמקדת בזוג שמשתעשע בים. הגבר שמתראיין באולפן נראה כאן כשהוא לבוש בבגד ים הצמוד לגופו השרירי. אישה צעירה ויפה עם שיער בלונדיני ארוך כורכת את זרועותיה סביב צווארו, וידיו יורדות אל ישבנה. כשהם מתנשקים, הכתבת אומרת, "השמועה אומרת שג'ונתן טאונסנד, או ג'יי־טי בפי חבריו הקרובים, הרוויח סכום משוער של שמונה־עשר מיליון דולר בשנה שעברה מהכנסות מהשוגר בול, וזה כנראה מושך אליו נשים יותר מהגוף המרשים שהפגין לאחרונה בחופשתו באיים המלדיביים עם הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה. כיוון שלשירות יש יותר מחמישה מיליון מנויים והמספר עולה בקצב אסטרונומי, ברור שכוכבו של ג'יי־טי דורך."
ג'יי־טי?
גופי מתכווץ והשיער שעל עורפי סומר. אצבעות ידי הימנית מחפשות מעצמן את המפרק השמאלי ומשפשפות בעדינות את הצלקת הזעירה שכואבת מתוך הכרה במשהו, אבל לא ברור לי במה.
עיניי מרותקות לטלוויזיה ואני רואה את האיש והאישה מתנשקים בלהט. ברור שלא מטריד אותם שהם חשופים לעין כול. הוא מרפה ממנה, פונה לעבר המצלמה ומחייך. אני רואה את פלג גופו העליון.
ציפור אדומה.
הפיניקס, עוף החול המיתולוגי, עם להבות בכנפיים ובזנב, פרוש במעופו על הקשת השמאלית של צלעותיו.
רעד אוחז בגופי ופרץ בחילה הולם בי בעוצמה. אני בולעת אותו בעודי מזנקת מהספה ומדדה בגמלוניות סביב שולחן הקפה אל עבר הטלוויזיה. המצלמה מתמקדת בזוג, וכאילו הגבר הידוע בשם ג'ונתן טאונסנד יודע שצופים בו, הוא מישיר מבט אל העדשה ומחייך, והוא מספיק קרוב כך שאני רואה את עיניו החומות.
עיניים חומות. שאמורות להיות מלאות בהתנצלות אבל לא... זה רוע. רוע מטריד וזדוני.
"אוי, בייבי... סליחה... נראה שהשארנו לך זרע בשיער," הוא אומר בצחוק לעגני.
אני זועקת ומועדת לאחור. שולחן הקפה ננעץ באחורי ברכיי וגורם לי ליפול עליו בעוצמה. ידי הימנית אוחזת במפרק ידי השמאלית, הצלקת זועקת כעת בכאב.
"סילה... את בסדר?" מארק אומר, קולו נשמע כאילו נדחס לתוך תוף ונאטם, כי הדם גועש בראשי בכוח רב עד שהוא חוסם רעשים אחרים.
"צא החוצה," אני לוחשת. גרוני יבש ואני נחנקת מהמילים.
"מה?" אני שומעת אותו קם מהספה ורואה במעורפל את רגליו מקיפות את שולחן הקפה.
אני מרימה את ראשי, מביטה בו ואומרת בצרידות, "צא החוצה."
"את רוצה שאלך? עכשיו?"
זעם רותח ממלא אותי ואני צורחת אליו בעודי מזנקת מהשולחן, אגרופיי קפוצים בכעס, "צא, צא, צא."
מארק נרתע לאחור, עיניו מתעגלות בהפתעה לרגע ואז מתאבנות. הוא מושיט יד, מרים את התרמיל שלו מהרצפה ומסנן, "כלבה מטורפת."
אני אפילו לא מסתכלת עליו כשהוא יוצא מהדירה הקטנה שלי.
ידיי עולות אל רקותיי ומושכות בשערי, חופנות בכוח ורועדות. אני פוסעת הלוך ושוב מול הטלוויזיה ועיניי עוברות אליה מדי פעם, אבל כבר עברו לסיפור עסיסי אחר.
הבזקים חיים של תמונות מתרוצצים במוחי. תרחישים שראיתי בעבר בסיוטים, אך חשבתי שהם רק ביעותי לילה ותו לא.
מפרקי ידיי מרותקים למזרן.
כאב גובר בזמן שמזיינים אותי בתחת.
עוף חול אדום על מפרק יד.
"נראה לך שהיא תמצוץ לי את הזין?"
"תבלעי."
"הכול."
אני רוכנת קדימה ובטני מתכווצת בכאב. פרץ קיא נורה מפי ואני משתנקת וגונחת כשגלי בחילה שוטפים את גופי שוב ושוב. בירה וכריך הודו שאכלתי עשרים דקות קודם לכן ניתזים על השטיח החום המרופט. דמעות מטשטשות את ראייתי, נוטפות כנהרות על שלולית הקיא בעודי מנסה להסדיר את נשימתי.
אני צונחת על ברכיי, מתנשמת, וידיי מונחות בצידי התערובת המבחילה של הצער שנספג בשטיח שלי. אפי מתחיל לדלוף ולצחנה מתווספת גם נזלת.
אני שואפת אוויר עמוק אל תוך ריאותיי ומורה לליבי להפסיק את הלמותו המטורפת וחדורת האימה. הדחף לשסף את הצלקת המחלימה שלי גובר עליי, מפחיד אותי כל כך, שאני מתחילה להתייפח. אסור לי לעשות זאת שוב.
הימים האלה נגמרו.
הדקות חולפות בשעה שאני נשארת על ידיי ועל ברכיי, כפופה על השטיח. נשימותיי מתחילות להירגע ופעימות ליבי מאיטות לקצב סדיר. אני מרימה יד, מעבירה אותה על אפי המנוזל ומנגבת אותה בג'ינס שלי. אני מרימה את עצמי בגמלוניות מהרצפה וחושבת על ההשלכות של מה שראיתי זה עתה.
של הזיכרון שעלה בי.
האנס שלי. אחד מהם לפחות.
נער הזהב יפה התואר יושב בראש אימפריה ונופש לו במלדיביים.
האם הוא בכלל זוכר מה עולל לי?
"תבלעי. את הכול."
פרץ של זעם מבעבע בדמי ואני מסתחררת, מבינה שבזמן שחיי התפרקו מאז אותו לילה, חייו שלו רק הלכו והשתפרו. הוא צעד על הגב שלי... במסלול ישיר אל ההצלחה. הוא גזל את תמימותי בכמה וכמה מובנים ואמר לי שהגשים את כל הפנטזיות שלי.
משהו שחור ושמנוני ממלא את חזי. חודר לישותי. צל אפל ומרושע מתחיל להעיב על ראייתי ונדמה לי לרגע שאני מתעוורת.
שנאה. מלובנת ורותחת בקרביי עד כאב.
צורך סוטה ומחליא לחתוך את עצמי, שממיט עליי עוד בושה והשפלה.
"...נראה שהשארנו לך זרע בשיער."
אני בולעת את הבחילה שעולה בי שוב. חשבתי שסיימתי עם החרא הזה, ששיקמתי את החיים שלי, ואף שלא השארתי מאחוריי לחלוטין את מה שקרה, כי כנראה אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי על חלקי בעניין, התקדמתי הלאה. למדתי לעבור את הסיוטים וחרף העובדה שאני סולדת מאינטימיות, לפחות נתתי לסקס הזדמנות כדי שאוכל להרגיש קצת נורמלית.
והמזדיין הזה... הוא לקח את הכול ממני. את צעדי ההתקדמות הזעירים ואת הכוח הדל שהצלחתי לאזור כשהמשכתי לחיות במובן מסוים. כהרף עין ג'ונתן טאונסנד גזל ממני חיים, ואף שידי לא מדממת ברגע זה ממש, אני מרגישה כאילו חזרתי לתחילת המשחק.
איך אצליח להתגבר?
מה אוכל לעשות כדי לשפר את המצב?
איך לעזאזל אפסיק להרגיש כאב?
ואז, בבת אחת, עולה בי הרעיון.
הוא כמעט קל מדי.
רק מילה אחת, פשוטה מאוד ונכונה עד מאוד.
רצח.
היא מבזיקה בראשי שוב ושוב, זרמים חשמליים עזים שצורבים את עצמם במוחי. אני יודעת, ללא צל של ספק, שיש דבר אחד שיתקן את המצב עבורי.
אני אגרום לג'ונתן טאונסנד לשלם על מה שעולל לי.
