יום שלישי 3/9
יומני היומן החדש-ישן,
זו כבר מחברת שלישית שאני כותבת בה על כל מה שקורה לי בחיים, ואפילו שכבר יש לי עם מי לדבר – עדיין מתחשק לי לכתוב כאן...
ויש לי דברים לספר לך – שאתה לא תאמין!!!
בדפים שמילאתי במחברות הקודמות – לפני הקיץ הזה, סיפרתי לך בערך הכול, ובעיקר – איך אחרי המון שנים לבד – סוף-סוף הבנתי באמת מה זה חברים!
סיפרתי לך על יעל – החברה הכי טובה שלי שהכרתי בחוג מחוץ לשעות הלימודים.
הסברתי לך איך היא, אני, ועוד כמה ילדים הפכנו ל"חבורת אוגר" (אם אתה זוכר – בזכות הסיפורים על האוגר שלי, נהיינו כזו חבורה של ילדים שנפגשים לפעמים בערב...).
אבל עוד לא סיפרתי לך על אופיר, ואני צריכה כמובן לספר לך על אופיר...
כל מה שבא לי לכתוב כאן זה: אופיר, אופיר, אופיר, אופיר, אופיר, אופיר (טוב הבנת את הפואנטה...חה-חה-חה).
אבל... אם אני אמשיך לכתוב כאן: אופיר אופיר אופיר אופיר אופיר - אתה לא תבין שום דבר לגבי אופיר!
אז ככה: אופיר אופיר אופיר אופיר אופיר הוא ילד שהכרתי במחנה הקיץ, ילד בגילי. (אם לא ידעת – אז יש גם מחנות קיץ בארץ... זה לא כאילו שיש לי כסף לנסוע למחנה קיץ בחו"ל, או שההורים שלי ירשו כזה דבר!!!)
אז... ביום הראשון הגעתי למחנה הקיץ ולא הכרתי אף אחד. הפעילויות היו די מהנות, אבל הייתי כל הזמן לבד וזה לא היה כיף. בלילה הראשון הלכתי לישון די מבואסת, כי לא התחברתי לאף אחת מהבנות בחדר שלי. כבר חשבתי לחזור הביתה ולבטל את ההשתתפות שלי במחנה – אפילו אם אצטרך לשלם קנס על הביטול...
אמנם יעל, החברה הכי טובה שלי, נמצאת בחו"ל, וגם שאר הילדים מ"חבורת אוגר" עובדים או סתם די עסוקים, ולא בטוח שיהיה לי מה לעשות בחופש אם אפרוש מהמחנה...
בכל זאת החלטתי ש"העיקר הכוונה" כמו שאומרים, ושהעיקר שניסיתי וגיליתי שהמחנה הזה לא מתאים לי! הבטחתי לעצמי שלמחרת בבוקר אני אתקשר ואבקש מאימא לבוא לקחת אותי.
אבל ביום השני... איכשהו הרגשתי אחרת! אולי כי פשוט כבר התרגלתי? לא יודעת, בקיצור – ביום השני של המחנה יצא שהתמקדתי יותר בפעילויות המהנות ופחות בכך ש"אין לי כאן שום חברות...".
בערב הדלקנו מדורה ושיחקנו במשחקים כאלה, פעילויות כיפיות ממש... ופתאום המבט שלי והמבט של אופיר נפגשו ושנינו הורדנו את העיניים מהר כזה. אחר-כך לא הייתי כל-כך מרוכזת בפעילות... כשהגיע התור שלי במשחק (ואפילו לא שמתי לב...) – כולם העירו לי כאילו קצת בעצבים: "שירי!".
אבל מה אני אעשה, יומני...? כל הזמן הרגשתי שאופיר מסתכל עלי!
אחר-כך המשחקים נגמרו והמדריך אמר שכולם משוחררים לחדרים, אז לאט-לאט כולם התפזרו. אבל אני ואופיר עדיין ישבנו ליד המדורה, כל אחד במקום שבו הוא היה. ופתאום הוא אמר: "אז מה שירי? את באה לפה הרבה?" וצחקנו כזה, כל אחד לעצמו.
חשבתי שהוא ממש אמיץ, כי מן הסתם זה ממש קשה להיות הראשון שמתחיל בשיחה. בקיצור – ככה התחלתי לדבר עם אופיר אופיר אופיר אופיר ועוד פעם אופיר!
זה היה כזה כיף!!! לא חשבתי בהתחלה שבאמת נהיה זוג, כי אנחנו בכלל לא גרים באותו מקום, ואנחנו כמובן לומדים בבתי ספר שונים... אבל די לקראת סיום המחנה הוא אמר שאמנם צריך להיפרד אבל לא מתחשק לו להיפרד ממני בכלל. הוא אמר שנראה לו שזה יהיה טיפשי לחזור עכשיו הביתה כאילו שאף פעם לא נפגשנו. ואז הוא הציע לי חברות באופן רשמי!
אתה קולט?!
לי, שירי – ילדה שעד לפני שנה-שנתיים עוד ישבה בפינה של הכיתה והסתכלה איך כולם נהנים.... לילדה הזו –
יש חבר?!?!
שנייה, יעל מתקשרת אלי – היא שוב מתקשרת בדיוק כשאני כותבת לך, ואנחנו בקטע הכי מותח של הסיפור... טוב, אני אמשיך לכתוב כאן יותר מאוחר.
אז ביי בינתיים...
