חכמים - כרך שני

מבט חדש על חכמי דור יבנה
על הספר ועל לקחו

חנן אשל*
[* חנן אשל, ארכיאולוג בכיר ומומחה לחקר מערות מדבר יהודה ומגילות ים המלח, פרופסור ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן.]

בספר שלפנינו, ממשיך הרב ד"ר בנימין לאו את שהחל בספרו הראשון, בפירושיו למשניות מסכת אבות, שבהם הוא משלב בין מחקר היסטורי למחקר תלמודי. כדרכו, הוא דן באמרותיהם של חכמים על רקע המציאות שבה פעלו חכמים אלו.[1] ספר זה עוסק בחכמי דור יבנה, כלומר בחכמים שפעלו מחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה, ועד לנפילתה של ביתר בסופו של מרד בר כוכבא, בשנת 135 לספירה. ששים וחמש השנים הללו היו השנים שבהן התגבש והתעצב העולם הרבני. בשנים אלו קבעו רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל את התקנות שאִפשרו את המשך דרכה של היהדות ללא המקדש בירושלים. בשנים אלו הצליח ר' יהושע להתמודד עם מורשת המחלוקות בין בית הלל ובית שמאי (ועם ר' אליעזר) ולקבוע דרך שבעזרתה היהדות לא הפכה ל"שתי תורות". בשנים אלו קבעו ר' עקיבא ור' ישמעאל את השיטות ללימוד הדרשות שאִפשרו את יצירת מדרשי ההלכה. על רקע הישגים רוחניים בלתי רגילים אלו, ועל רקע מציאות היסטורית מאוד לא פשוטה שעִמה התמודדו יהודי ארץ ישראל לאחר החורבן, יש לראות את הוויכוחים הרוחניים ואת מאבקי הכוח שפרצו בין החכמים בתקופת יבנה.
תחילתה של התקופה הנדונה בספר זה עמדה בסימן מציאת הדרכים להמשיך ולקיים את היהדות אף ללא המקדש בירושלים,[2] וסופה במרד בר כוכבא, שהסתיים במרחץ דמים שבעקבותיו היהודים הפסיקו להיות רוב בארץ ישראל. "פרובינציה יהודה" הפכה ל"פרובינציה פלשתינה", ומרכז החיים היהודים עבר מיהודה לגליל.[3]
הספר שלפנינו עוסק בהיסטוריה רוחנית וֹלא בהיסטוריה מדינית. אומנם, בספר נזכרים ארועים פוליטיים שונים, אך זאת רק על מנת לסייע בהבנת המהלכים הרוחניים. ניתן לראות בספר זה חוליה נוספת במסורת ארוכה של מחקרים שהעמידו במרכז הדיון ההיסטורי את הביוגרפיות של התנאים שפעלו בתקופה הרומית. מחקרים אלו היו שנויים במחלוקת החל מאמצע המאה הקודמת. כבר אז קמו חוקרים מסוימים, בעיקר בארה"ב, שהטילו ספק ביכולתנו ללמוד נתונים היסטוריים מתוך ספרות חז"ל. תורף דבריהם היה, שהחיבורים התלמודיים התחברו עשרות שנים, ולפעמים מאות שנים לאחר המאורעות. לשיטתם, הדברים שהובאו בחיבורים אלו נועדו לבסס את השקפות העולם של החכמים המאוחרים שערכו את הקבצים הרבניים, והם אינם משקפים את תקופת התנאים שבשמם הובאו הדברים.[4] אולם, דומה כי בשנים האחרונות מתגבשת לאִטה עמדה שקולה יותר הניצבת מול הגישה הניהיליסטית השופכת את המים יחד עם התינוק והפוסלת את כלל ספרות חז"ל מלשמש כמקור היסטורי. הגישה החדשה טוענת, שעל אף הקשיים המתודיים ניתן וצריך לכתוב ביוגרפיות של חכמים, בעיקר כאשר הכוונה לביוגרפיות רוחניות, ופחות לביוגרפיות הנוגעות לשאלות אישיות, כגון בן כמה היה ר' עקיבא כאשר החל ללמוד תורה, או מה היה מספר נשותיו.[5]
מקובל להניח, שהיהודים למדו לקח ממרד החורבן (73-66 לספירה), שבמהלכו המנהיגים הפוליטיים והמנהיגים הדתיים היו מסוכסכים ביניהם. לפיכך מקובל להניח, שכאשר פרץ מרד בר כוכבא (135-132 לספירה) התאחדה ההנהגה היהודית סביב מנהיגותם של שמעון בן כוסיבא ור' עקיבא. טענה שונה במקצת השמיע פרופ' שעיה כהן במאמר חשוב שפרסם בתשמ"ד, שבו ניסה לסכם את חשיבותו ההיסטורית של דור יבנה. כהן טען, בין השאר, שאין זה נכון שהיהודים למדו לקח מהמחלוקות הרבות של סוף תקופת הבית השני ומצאו דרך ליישב את המחלוקות בדור יבנה.[6] לשיטתו, רוב הסיבות למחלוקות שהתקיימו בסוף ימי הבית השני פשוט נעלמו עם החורבן, שכן מחלוקות אלו עסקו בשאלות שהיו קשורות לניהול המקדש ולהלכות טומאה וטהרה, נושאים שאיבדו את חשיבותם לאחר החורבן. מכאן, שלא היהודים הם שלמדו לקח, אלא שהמציאות הביאה לכך שלא היו עוד סיבות להמשיך ולהחזיק במחלוקות שנוצרו בזמן הבית השני. אלא שהגישה שטענה שבתקופת מרד בר כוכבא ההנהגה היהודית אימצה את דעתו של ר' עקיבא, ולא ערערה על מנהיגותו של שמעון בן כוסיבא, היא עדיין הדעה המקובלת.
ישנם חוקרים שניסו לבטל את הזיקה שבין ר' עקיבא לבר כוכבא. חוקרים אלו סברו שניתן להתעלם מן העדות המופיעה בירושלמי תענית (ד, ו [סח, ע"ד]) ובאיכה רבה ב, ד, על כך שר' עקיבא דרש על בר כוכבא את המילים "דרך כוכב מיעקב" וראה בו משיח. הם הצביעו על המעבר מעברית לארמית בתוך מקור זה, וטענו על סמך ההנחה שמקורות ארמיים אינם יכולים להיות תנאיים ושאין לייחס דברים אלו לר' עקיבא.[7] אלא שגישה זו לא התקבלה על דעתם של רוב החוקרים,[8] אשר המשיכו לראות בר' יוחנן בן תורתא שאמר לר' עקיבא "יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבֹא", דמות שולית שניתן להתעלם ממנה ולקבוע שרוב רובם של החכמים תמכו במרד בר כוכבא.
החידוש החשוב המובא בספר שלפנינו הוא הניסיון לערער על מוסכמה זו, לא באמצעות ביטול המסורות המשוקעות בספרות חז"ל, אלא מתוך ניסיון לעמוד על העולם הרוחני השלם של החכמים שפעלו בדור יבנה. הקורא בספר חש שתובנה זו לא התגבשה מתוך הצורך להגן על חכמים, שלכאורה טעו בהבנת המציאות ההיסטורית, ונתנו ידם למרד שהסתיים באסון, אלא מתוך מאמץ כן ואמיתי של המחבר להבין את עולמם של החכמים שפעלו ערב מרד בר כוכבא. בנקודה זו טמונה, לדעתי, חשיבותו הגדולה של הספר שלפנינו, שכן הוא מחייב אותנו לשקול מחדש את יחסם של חכמים למרד בר כוכבא, ואת המעמד האמיתי שהיה לר' עקיבא בתוך קבוצת החכמים שפעלה בשליש הראשון של המאה השנייה לספירה.
כארכיאולוג שחפר בעשרים השנה האחרונות בתריסר מערות במדבר יהודה שאליהם ברחו פליטים יהודים שתמכו בבר כוכבא, זכיתי לגלות חפצים ותעודות שפליטים אלו לקחו עִמם כאשר הם נמלטו למערות. כמי שהקדיש חלק ניכר מזמנו ללימוד התעודות שנמצאו במערות המפלט במדבר יהודה (כדוגמת המכתבים שנשלחו ממפקדתו של בר כוכבא והתעודות הכלכליות שנחתמו במהלך המרד), סברתי שעליי מוטלת החובה "להביא את הרוגי ביתר לקבורה" הן מבחינה מעשית (בשתי מערות ממערב ליריחו אכן נמצאו שלדים שמעולם לא נקברו) והן מבחינה רוחנית ועיונית.[9] אודה שהספר שלפנינו פגם במידה מסוימת בתמונה האידיאלית שהיתה לי בנושא תמיכתם של חכמי ישראל במרד בר כוכבא. אחד החוקים שקבע מרפי הינו חשוב ביותר למחקר ההיסטורי. חוק זה קובע, ש"לשאלות מסובכות יש תשובות פשוטות לא נכונות". על פי כלל זה, יש תמיד להעדיף את התמונה ההיסטורית המורכבת, שכן לה יש יותר סיכוי להיות התמונה הנכונה.
בספר שלפנינו הצליח הרב ד"ר בנימין לאו לצייר תמונה מורכבת של עולמם הרוחני של חכמי דור יבנה. בעקבות מחקר זה הסתבר לו שחלק ניכר מהחכמים שפעלו ערב מרד בר כוכבא לא קיבלו את עמדתו של ר' עקיבא שיש לתמוך במרד. אני מניח שיהיו אנשים שיתקשו לאמץ מסקנה זו, אך אין לי ספק שספר זה מהווה תרומה חשובה להבנת דור יבנה ומרד בר כוכבא. אני מקווה שהדיון שיתחיל כאשר הכרך הנוכחי של "חכמים" יראה אור, ימשיך לקדם את הבנתנו את התקופה החשובה הזו בתולדות עם ישראל.