1
לפי דעתו של אוסטין ג'רלדו, שהוא המוזג שלי ב"מעיינות פולנד", המשפט הכי חשוב בהיסטוריה של הבייסבול נמסר כמובן מפיו של בייב רות עוד בסוף שנות העשרים. כשהעיתונאים שאלו את בייב רות למה הוא דרש 80 אלף דולר לעונה מהינקיס, ואם הוא יודע שנשיא ארצות הברית, הרברט הובר, משתכר רק 75 אלף דולר, הוא ענה להם שפשוט היתה לו שנה טובה יותר מאשר לנשיא. לפי דעתו של ג'רלדו, המשפט הזה ממצה בצורה מושלמת את סדר החיים האמריקני הנכון. בגלל זה שאלתי אותו אם בייב רות זה שם של ספורטאי דגול או שם של ספורטאית. ג'רלדו באמת התכוון לדלג מעל הדלפק כדי להגן על הכבוד האמריקני, אלא שאז נדחק פנימה לתוך "מעיינות פולנד", דרך מסך השלג בחוץ, השריף גודוויל שהוא גם האבא של מוניקה. הוא הניח את הכובע על הדלפק וסימן לג'רלדו שהוא צריך משהו חזק, למרות השעה המוקדמת. רק אחרי שהוא התחזק כמו שצריך, הוא שאל בקול רם אם שמענו מה קרה לניל ארמסטרונג שלנו, ואיך שודדי דרכים ירו בו בצד האוטוסטרדה כשהוא רץ את ריצת הבוקר הקבועה שלו עד לגבול וחזרה. ג'רלדו אמר שזאת הסיבה האמיתית שהוא לא עושה אף פעם התעמלות בשלג, וההתעמלות היחידה שהוא מרשה לעצמו היא לטפס במדרגות בית החולים כדי לבקר חברים שנפגעו בהתעמלות בשלג. אבא של מוניקה אמר לו בתגובה שזאת ההוכחה שאמריקה ממש מידרדרת, שדברים כאלה קורים אפילו אצלנו, וביקש ממנו עוד משהו חזק כדי להתעודד. אחרי שהוא התעודד שוב, הוא אסף את הכובע שלו ואמר שככה זה בחיים, הכול מזל, אתה מתחיל את הבוקר בתור גבר חזק, וגומר את היום כמו כלב שוטה ביער עם כדור בראש. רק אחרי שאבא של מוניקה יצא מהבר, ג'רלדו הודיע לי שהוא חייב להסביר לי משהו קטן על מזל כזה בחיים, שזה כמו המתאגרף שסיפר למאמן שלו שהוא הכניס פרסה של סוס לתוך כפפת האגרוף שלו בשביל המזל.
יומיים אחר כך דפק אצלי בדלת הרב אליהו רשב"ג מהחוג ללימודי דת באוניברסיטה שלנו. הוא הגיש לי חבילה ארוזה מגימל, וככה למדתי שניל ארמסטרונג המסכן היה בעצם נער השליחויות שלי, והבנתי אפילו למה כינו אותו בניירת של המשרד "האסטרונאוט". כמובן שהרב רשב"ג עשה את הכול בדרכו המיוחדת, ובירך "הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר" אחרי שהוא נישק את המזוזה. הוא בישר לי שהגיע אליו בעבורי עוד משלוח מידידי המיוחדים בוועד הרבנים של בני היכלא בירושלים, ואחר כך התעניין איך אני נושא את החורף המעיק הזה על כתפי, וכמה נעים עכשיו בארץ ישראל, בקור הרך של סוף חשוון. הגשתי לו תה חם, ועל יד הדלת הוא הזכיר לי את הפגישה המיוחדת שיש לנו מחר בספרייה. רק אז פניתי לפרום את החבילה, כדי להבין מה גימל רוצה ממני ולמה הוא כל כך נואש שהוא נזקק לתיבת הדואר המיוחדת של בני היכלא. מצאתי שם את הטלפון הנייד המסורתי, והאזנתי לרטינה המוקלטת של גימל בהודעה מיוחדת בשבילי, וככה הבנתי שניל ארמסטרונג היה שמו של השליח הסמוי שלי, שהשאיר לי את ההודעות המיוחדות מגימל תחובות בין לבנים רופפות או תמרורים רפויים, לפי הנהלים הידועים.
גימל נהנה מאוד לרטון עוד מהימים שהוא היה מדריך ראשי במדרשה. הוא אפילו לא הקליט לכבודי שלום מנומס, אלא בירר אצלי מיד אם אני מבין לגמרי שנשארתי עכשיו לבד בשטח, אף על פי שהוא עוד צריך לערוך כמה בדיקות עדינות כדי לדעת אם מה שקרה לאסטרונאוט היה יד המקרה או ידו הארוכה של הפרופסור, ואם בכלל זה קשור למעשה פזיז שלי. הוא עדכן אותי שעכשיו אין שום אפשרות לתקשורת מבוקרת בינינו ואנחנו נתקשר אחד עם השני רק דרך הולדן, בהודעות החירום על המזח, כמו שתוכנן פעם, אם בכלל אני זוכר מה תוכנן. אחרי זה הוא העיר לי שהוא מרגיש שאין בכלל תזוזות מהכיוון שלי, ואם אני עדיין מצליח לזכור שאני במשימה של המשרד באוניברסיטת אהרון ג'יי ג'סמין, ולא כדי להגשים את החלומות האקדמיים שלי. שמעתי אותו בהקלטה נושף בזעם לפני שאמר שהוא מרשה לעצמו לברר בקול רם אם אני מקדם באיזשהו מקום את האינטרסים של מדינת ישראל, שזה להגן בכל מחיר על מסנג'ר. כי מאוד חשוב לו להזכיר לי שמסנג'ר הולך ונחשף בכל רגע ורגע, והוא כל הזמן מדווח על רשתות דולפות. ועכשיו הוא גם מדווח על תכנון של פגיעה היקפית חסרת תקדים, ששם הקוד שלה לפי המחשב של המשרד הוא "להב שבור", ובדיוק בשביל לקדם את כל המשימות האלה שלחו אותי לאמריקה, ומה אני עושה שם לעזאזל בזמן החופשי שלי. הוא סיים כמקובל עליו באיום מפורש שכדאי לי להיזהר ושאסור לי להשתולל, וראוי לי ללמוד מה קרה לאסטרונאוט כשהוא לא נזהר. וכמובן שאני שם לבד, כי אף אחד מהמשרד לא יכיר אותי אם יקרה לי משהו לא מתוכנן בשולי האוטוסטרדה.
הכנסתי את הטלפון למכשיר המיקרוגל ונתתי לו להתבשל שם חמש-עשרה שניות כמו שצריך לפי הנהלים, וחשבתי לעצמי שגימל באמת לא סומך על הבן אדם היחיד שהוא מחזיק באמריקה בלי רישיון. אבל ככה זה כשצריך לשמור על מסנג'ר, שהוא הסוכן החשוב ביותר של ישראל בתוך אל-קאעידה.
