אייריס ואווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אייריס ואווה
מכר
מאות
עותקים
אייריס ואווה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אייריס ואווה

3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

“אשתו של אבי מתה, אמי אמרה שכדאי שניסע אליו הביתה, ונראה איך, אם בכלל, זה יכול לעזור לנו“.

כך מתחיל הרומן אייריס ואווה. רומן כתוב להפליא, מרגש ומצחיק, שעוסק כולו באהבה, בשברון לב ובמזל.

אייריס, כוכבת קולנוע בשאיפה, ואחותה הקטנה, אווה, מאוכזבות ממשפחתן ויוצאות למסע באמריקה של שנות הארבעים, בחיפוש אחר תהילה ועושר. שאיפותיה של אייריס לוקחות את השתיים, במכונית גנובה, מעיירה קטנה באוהיו עד להוליווד החושנית והלא–צפויה, ומשם למועדוני הג׳אז ולבתי האחוזה המפוארים של לונג איילנד.

יחד עם חבריהן, החווים עליות ומורדות, אייריס ואווה מרחפות ושוקעות בתוך נוף של חלומות, שערוריות, בגידות ומלחמה. אייריס ואווה הוא רומן על הצלחה ועל כישלון, על מזל טוב ומזל רע, על יצירתה של משפחה ועל ההנאות ואף הסכנות הטמונות בחייהן של משפחות רגילות וחריגות כאחד, מסלוני היופי של ברוקלין ועד לתיאטרוני ווסט אנד בלונדון, הספר מלא בגיבורים בלתי נשכחים שאוהבים, משקרים, מרמים ושורדים בסיפור הזה.

״ספר חריף ויפהפה... שורות הפתיחה המושלמות שלו יילמדו בוודאי באינספור שיעורי ספרות״ ניו יורק טיימס

״מופע זיקוקים מלא הפתעות מענגות ולפעמים מבלבלות - טוויסטים פרועים בעלילה״ וול סטריט ג׳ורנל

פרק ראשון

1
 
 
 
I'd Know You Anywhere1
 
1. מילולית: הייתי מזהה אותך בכל מקום. (שמות הפרקים בספר לקוחים כולם משמות של שירים פופולריים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים.) 
 
 
אשתו של אבי מתה. אמי אמרה שכדאי שניסע אליו הביתה ונראה איך, אם בכלל, זה יכול לעזור לנו.
היא נקשה על אפי בכפית שבה אכלה אשכולית. "הסיפור הוא כזה," היא אמרה. "אבא שלך אוהב אותנו יותר, אבל יש לו משפחה אחרת, אישה וילדה קצת יותר גדולה ממך. למשפחה שלה היה כל הכסף. תנגבי את הפנים."
אמי בהחלט ניחנה בכישרון מיוחד לדבר ישירות. היא שטפה לי את האוזניים ואת הצוואר עד שהם נצצו. עזרנו זו לזו להתלבש: היא לבשה את שמלתה הסגולה הבהירה, זו עם הרוכסן שמגיע עד בית השחי, ואני את שמלתי הוורודה עם הכפתורים המסובכים שקשה לכפתר. אמי קלעה את צמותי חזק כל כך שעיני כמעט יצאו מחוריהן. היא לקחה את כובעה הסגול ואת כפפותיה הטובות ביותר ורצה אל הבית ממול כדי לשאול ממר פּוֹרטמן את מכוניתו. שמחתי לנסוע, וחשבתי שאוכל לשמוח על כך שיש לי אחות. לא הצטערתי שאשתו האחרת של אבי מתה.
 
חיכינו לו תמיד שבועות. אמא ישבה ליד החלון בבקרים ועישנה כל ערב בזמן הארוחה. כשחזרה הביתה מהעבודה ב"הוֹבְּסוֹן" היה לה מצב רוח רע, גם אחרי שעיסיתי לה את כפות הרגליים. במשך כל חודש יולי הסתובבתי בבית ושיחקתי עם הפּוּדל של מר פורטמן בזמן שחיכיתי שאבי יגיע במכוניתו. כשהגיע, זה קרה בדרך כלל לפני שתיים בצהריים, למקרה שתשודר באותו יום ברדיו התוכנית "שיחה ליד האח" עם הנשיא רוזוולט. הקשבנו יחד לכל ה"שיחות ליד האח". אהבנו את הנשיא רוזוולט. בימי ראשון, כשאבי הגיע, הוא הביא לאמי חפיסה של "לאקי סטרייק" ולי חטיף שוקולד "הֶרשי". אחרי ארוחת הערב אמי ישבה על ברכיו של אבי ואני ישבתי ממש על נעלי הבית שלו, ואם היתה "שיחה ליד האח", אבי חיקה את רוזוולט. ערב טוב, חברים, הוא אמר, ואז תקע קשית בפה כאילו הוא מחזיק פומית של סיגריה. ערב טוב, גבירותי ורבותי. הוא קד אל אמי ואמר, אלינור, יקירתי, אולי נרקוד ואלס? הם רקדו זמן מה לצלילי הרדיו, ואז הגיעה השעה שאלך למיטה. אמי שמה לי כמה סיכות בשיער כדי לתלתל אותו, ואבי לקח אותי למיטה על הידיים ושר, "I wish I could shimmy like my sister Kate". ואז הוא השכיב אותי לישון ויצא מהחדר בצעדי הריקוד המוזכרים בשיר. בימי שני בבוקר הוא נסע, ואז חיכיתי עד יום חמישי ולפעמים עד יום ראשון הבא.
 
אמא החנתה את המכונית ותיקנה את השפתון. ביתו של אבי היה בית לבֵנים אדומות ובו שתי קומות וחלונות גבוהים שמאחוריהם וילונות תחרה מצויצים, ובקדמת דלת העץ הממורקת היו מדרגות חומות רחבות שנערמו זו על גבי זו כמו קופסאות. אבא שלך אוהב שהכול יפה ומסודר כשהוא נוסע, היא אמרה. באמת יפה פה, אמרתי. כדאי שנגור כאן.
אמי חייכה אלי והעבירה את לשונה על שיניה. אולי, היא אמרה — אף פעם אי־אפשר לדעת. היא כבר אמרה לי שנמאס לה מאֶבּינגדוֹן, שבה גרנו מאז שנולדתי. זאת לא היתה עיר אמיתית, ונמאס לה לגמרי מהעבודה בתור מארחת ב"הובסון". דיברנו הרבה על כך שנמצא לעצמנו חיים טובים יותר בשיקגו. "Chicago, Chicago, that toddlin' town… I saw a man, he danced with his wife" — שרתי את השיר הזה כשיצאנו מהמכונית ועשיתי כמה צעדי ריקוד כמו בסרטים. אמי אמרה, אין כמוך, קטנה שלי, והיא תפסה אותי באחורי השמלה. היא ליקקה את כף ידה ואז הצמידה אותה לצמות שלי כדי שלא יתעופפו למעלה. היא יישרה את חצאיתה ואמרה לי לבדוק שהתפרים שלה במקום. ישרים כמו סרגל, אמרתי, ועלינו במדרגות יד ביד.
אמי דפקה על הדלת, ואבי פתח אותה בַּוֶוסט הכחול שלבש אצלנו בבית בזמן שהנשיא נאם. אבי חיבק אותי, והורי התלחשו ביניהם בזמן שעמדתי לידם וניסיתי לראות מה קורה בתוך הסלון, שהיה גדול כמו כל הדירה שלנו ומלא בפרחים. (אולי אבי אמר, מה לעזאזל את עושה כאן? אולי אמי קיללה אותו על כך שלא בא אלינו, אבל אני בספק. אבי שיחק כל חייו את תפקיד הג'נטלמן, ואמי אמרה לי לפחות מאה פעם שעם גברים צריך לדעת איך להתנהג, ושאישה שלא יודעת להתנהג נכון עם הגבר שלה יכולה להאשים רק את עצמה. "כשאני אומרת שגברים הם כלבים," היא אמרה תמיד, "אני לא מתכוונת להעליב אותם. אני אוהבת כלבים.") מאחורי אבי ראיתי ילדה גבוהה.
"הבת שלי, אַייריס," אמר אבי. שמעתי את אמי נושמת נשימה עמוקה.
"אייריס," הוא אמר, "זאת חברה שלי גברת לוֹגן, והבת שלה, הבת המקסימה שלה, אֶוָוה."
ידעתי, כשעמדתי בכניסה לביתם, שלילדה הזאת יש מיליון דברים שאין לי. פרחים באגרטלי קריסטל בגודל של דליים. תלתלים יפים בצבע חום בהיר. כף ידו של אבי על כתפה. היא לבשה סוודר בצבע תכלת וחולצה לבנה שלצווארונה הוצמדה סיכה בצורת ציפור כחולה. אני חושבת שהיא לבשה גרבונים. אייריס היתה בת שש־עשרה, ונראתה לי כמו אישה בוגרת. היא נראתה כמו כוכבת קולנוע. אבי דחף אותנו לכיוון המדרגות ואמר לאייריס שתשעשע אותי בחדרה בזמן שהוא ואמי יפטפטו קצת.
 
"תארי לעצמך," אמרה אייריס. היא שכבה על המיטה בחדרה ואני ישבתי על המחצלת הקלועה שלצדה. היא נתנה לי כמה סוכריות גומי ושמחתי לשבת שם. היא דיברה בשטף ובביטחון והיתה חקיינית מצוינת. "כל האנשים מהאוניברסיטה באו ללוויה של אמא שלי. סבא שלי היה פעם נשיא האוניברסיטה, אבל היה לו שבץ בשנה שעברה, אז עכשיו הוא לא מה שהיה פעם. היתה שם בחורה אחת עם שיער ממש אדום, באמת נורא ואיום. ג'ינג'ים. כאילו לא בישלו אותם מספיק או משהו כזה."
"אני חושבת שפּוֹלֶט גוֹדארד היא ג'ינג'ית," אמרתי. קראתי על כך בגיליון "פוֹטוֹפְּלֵיי" של השבוע הקודם.
"בת כמה את, עשר? מי בכלל רוצה להיות פולט גודארד? בכל מקרה, הג'ינג'ית הזאת באה לבקר אותנו גם בבית. והיא מדברת בקול רם, ממש צועקת. אז איזו גברת אחת, השכנה שלנו גברת דרַייזדֵייל, אומרת לה, 'היית מאוד קרובה לגברת אַקְטוֹן היקרה?'"
על פי נימת דיבורה של אייריס ממש יכולתי לדמיין את גברת דרייזדייל דוחפת את האף שלה, מרחיקה מפיה את הרעלה המוכתמת של הכובע בזמן שהיא אוכלת, והממחטה הרטובה שלה תחובה לתוך שדיה הגדולים, דבר שאמי אמרה לי שפשוט מגעיל לעשות.
"אני בת שתים־עשרה," אמרתי.
אייריס אמרה, "אמא שלי היתה כמו קדושה — כולם אומרים את זה. היא היתה נחמדה לכולם, אבל לא רציתי שאנשים יחשבו שאמא שלי בזבזה זמן על הבחורה המטומטמת הזאת, אז הסתובבתי ואמרתי שאף אחד מאיתנו אפילו לא יודע מי זאת, ואז היא רצה לשירותים למטה — וזה החלק המצחיק — והדלת נתקעה והיא לא הצליחה לצאת. היא דפקה על הדלת ושני פרופסורים היו צריכים לשחרר אותה בכוח. זה היה מצחיק."
אייריס אמרה לי שכל האוניברסיטה (לא ידעתי שאבא שלי מלמד באוניברסיטה; אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שלפרנסתו הוא קורא ספרים) באה לכנסייה להתאבל על אמה ולנחם אותה ואת אביה. היא אמרה שכל חברי המשפחה שלהם היו שם, וזו היתה דרכה לומר לי שלא באמת ייתכן שאמי היא חברה של אביה.
 
שמענו את הקולות מקומת הקרקע ואז דלת נטרקת ואז את הפסנתר, שניגן את "My Angel Put the Devil in Me". לא ידעתי שאבי מנגן בפסנתר. אייריס ואני עמדנו בפתח חדרה והצצנו לעבר המסדרון. שמענו שמישהו מדיח את האסלה בשירותים, וזה היה מביך אבל גם מרגיע, ואז החל אבי לנגן את סונטת ליל ירח ואז שמענו מנוע של מכונית. אייריס ואני רצנו למטה. אמי כבר יצאה מדלת הכניסה ופשוט החליקה אל תוך מכוניתו של מר פורטמן. היא הציבה מזוודת טוויד חומה על מרפסת הכניסה. עמדתי על המרפסת ובידי המזוודה, והסתכלתי על הכביש. אבי התיישב בכיסא הנדנדה והושיב אותי על ברכיו, מה שהפסיק לעשות כבר בשנה שעברה. הוא שאל אותי אם אני חושבת שאמא שלי תחזור ושאלתי אותו, ואתה? אתה חושב שאמא שלי תחזור? אבי שאל אותי אם יש לי קרובי משפחה מצד אמי, והנחתי את ראשי על כתפו. ראיתי את אבי כמעט בכל יום ראשון ולפעמים בימי חמישי מאז שהייתי תינוקת, וכל שאר המשפחה שלי היתה רק אמי. היו לי יחסי ידידוּת עם מר פורטמן ועם הפודל שלו, וכל המורות שלי התעניינו בי, ובזאת הסתכמה כל מה שאפשר לכנות המשפחה שלי.
אייריס פתחה את דלת הרשת והסתכלה בי כמו שחתול מסתכל בכלב.
התיישבנו לאכול קציץ בשר ופירה, ובפעם השלישית אייריס אמרה לי להוריד את המרפקים מהשולחן כי כאן לא אכסניה, ואבי אמר, תתנהגי יפה, אייריס. היא אחותך. אייריס יצאה מהחדר ואבי אמר לי שאני צריכה להתנהג יותר בנימוס. את כבר לא גרה בעיירה האיומה ההיא ואת כבר לא אֶווה לוֹגן יותר, הוא אמר. אַת אווה אַקטוֹן. נספר לכולם שאת אחיינית שלי.
הייתי בת שלוש־עשרה לפני שהבנתי שאמי לא תחזור לקחת אותי.
 
אייריס לא התעלמה ממני לזמן רב. היא חילקה לי פקודות. היא דיברה אלי כמו שקלוֹדט קוֹלבֶּר דיברה אל לואיז בִּיוֶורס ב"חיקוי לחיים", כשהיא אמרה, "אנחנו באותה הסירה, דלילה," וזה רק הוכיח שלגברת הלבנה לא היה מושג ירוק על מה היא מדברת, וכמובן, לואיז בּיוורס רק נאנחה והכינה עוד פנקייקים.
אייריס עזרה לי לנווט את דרכי בחטיבת הביניים. (ילדה גדולת ממדים עם פרצוף אדום נעמדה מולי במסדרון כעבור שבועיים ואמרה, מי את בכלל? אייריס הנחיתה כף יד מטופחת על כתפיה של הילדה ואמרה, גָאסִי, זאת בת הדודה שלי אווה אקטון. גם אמא שלה מתה. והילדה אמרה — ומי יכול להאשים אותה — בחיי, מה קורה עם שתיכן, אתן ערפדיות או משהו? אל תעברו ליד הבית שלי, זה כל מה שאני אומרת.)
עזרתי לאייריס להתכונן לתחרויות שלה: אמנות הנאום, רטוריקה, הקראת טקסטים דרמטיים, הקראת שירה, מאמרים פטריוטיים וריקוד. אייריס היתה כוכבת. היו לה הרבה מעריצים בבית הספר, וגם כמה בנות שלא אהבו אותה, וזה לא היה לה אכפת. העמדתי פנים שגם לי לא אכפת. הסתובבתי הרבה בספרייה וקיבלתי ציונים מצטיינים והעבודה האמיתית שלי, כפי שתפסתי זאת, היתה לעזור לאייריס להתכונן לתחרויות.
האווירה בבית לא היתה נחמדה כמו ביום שבו אמי הביאה אותי לשם. כבר לא היו לנו פרחים רעננים, והכול היה מאובק מעט. אייריס ואני ניקינו את חדרינו והיינו אמורות לנקות גם את הסלון ואת המטבח, אבל לא עשינו את זה. אף אחד לא עשה את זה. אבי פתח פחיות סלמון או טונה ושפך אותן על הצלחות שלנו, מעל עלה חסה. לפעמים הוא הרתיח שש נקניקיות ופחית של שעועית והניח על השולחן צנצנת חרדל.
מצאתי עותק נקי ביותר של "חדוות הבישול" שהחזיקה שרלוט אקטון, ושאלתי את אבי אם אוכל להשתמש בו. אבי אמר שהוא רוצה שאדע שהוא ואייריס יאכלו כל דבר שאמצא לנכון להכין. אירְמָה רוֹמבָּאוּאר אמרה בעמוד הראשון שצריך להתחיל בעמידה מול התנור. הכנסתי קצת פטרוזיליה ולימון לתוך עוף ושמתי אותו בתנור למשך כמה שעות. חיסלנו את העוף ואבי הודה לי.
ביום הולדתי השלושה־עשר הכנתי קְרפּים, אבי קרא בקול רם את "השודד" של אלפרד נוֹיס, ולקינוח אכלנו עוגת אננס הפוכה. אייריס תקעה בה את הנרות ושניהם שרו.
בערב השנה החדשה אבינו יצא מהבית, ואייריס ואני שתינו ג'ין ומיץ תפוזים בספלי התה הטובים ביותר של אמה, בדוגמת פריחת הדובדבן.
"מי ייתן וצירֵי החברוּת בינינו לא יחלידו לעולם," אמרה אייריס. "העתקתי את זה מבְּריג'יד, המשרתת. לפני שהגעת."
"מי ייתן," אמרתי, ושילבנו מרפקים וגמענו בכוח את הג'ין.
 
לילה אחד בפברואר, התעוררתי כשאייריס סטרה לי. נכון שאייריס לא היתה האחות שיכולתי לחלום עליה. (לא שאי־פעם חלמתי על אחות. חלמתי שיהיה לי פודל, כמו זה של מר פורטמן, ובמשך שנים חלמתי שאמי תשכור בלש פרטי שימצא אותי והיא תופיע בוכייה בפתח דלתי, לא משנה היכן אגור. ובחלומות האלה אף פעם לא הכנסתי אותה פנימה.) אבל עד אז אייריס מעולם לא הכתה אותי. גרתי אצלה בבית כבר יותר משנה והיא מעולם אפילו לא נכנסה לחדרי. כשאייריס רצתה לדבר איתי, היא עמדה במסדרון והצביעה, ואני באתי לשבת על המחצלת הקלועה בחדרה, לצד מיטתה.
"חתיכת גנבת חטטנית ומגעילה." הטבעת שלה עם אבן האוֹפּל, זו שקיבלה מאמה, הסתבכה בשערי והיינו תקועות יחד, ושתינו בכינו. היא תלשה אותי מהמיטה והפילה אותי על הרצפה עד שהצליחה לשחרר את כף ידה. היא זרקה על הרצפה את כל החפצים שלי שלא היו רבים, רובם בגדים שהיא כבר לא רצתה. אוי, אלוהים, היא אמרה. אני יודעת שזאת לא היית אַת. היא נשכבה על הרצפה לצדי והתנשפה בקול.
אייריס אמרה שאבי גנב מאה דולר שהיא החביאה מתחת למזרן. הוא לקח הכול. זה קרה פעם אחת לפני שבאתי, ואז היא שינתה את מקום המחבוא שלה, אבל עכשיו הוא מצא אותו שוב. עכשיו נשארו לה חמישה דולרים שקיבלה הערב ב"פּוּלַסקי קלאבּ" כפרס על אחד מנאומיה הטובים ביותר, "מה עושה את אמריקה לנפלאה כל כך?", והיא היתה נחושה בדעתה שאדגר לא יתקרב אליהם. היא דפקה על כל מיני דברים בחדרי והפילה את כל הספרים מהכוננית הקטנה שלי. היא הלכה לחדרה וחזרה ובידה המספריים הגדולים שבעזרתם הפכנו כמה מהבגדים של אמא שלה לבגדים שתוכל ללבוש להופעותיה. היא גזרה את החלק האמצעי מהעותק של "נשים קטנות" שהיה לי, עמוד אחרי עמוד, מפרק שלושים ושבע של החלק השני ועד כמעט הסוף, כשאיימי מתחתנת עם לוֹרי, שזה ממילא חלק שתמיד שנאתי.
זה הכסף שאמור להביא אותי למקום הנכון בהוליווד, היא אמרה. לתחנה הבאה שלי. היא החזירה יפה את כל הספרים לכוננית וסידרה את הנעליים ואת הבגדים שוב במקומם בארון. היא הברישה את שערי. היא קיפלה את הקרדיגנים שהיו פעם שלה, וחדרי ואני נראינו טוב מהרגיל.
נדהמתי מכך שאייריס הרוויחה כל כך הרבה כסף מהתחרויות. נדהמתי מכך שהיא חשבה שיהיה נבון יותר לשמור את כספה אצלי בחדר. חשבתי שהיא טועה, ושלא אבי הוא שגנב את הכסף מלכתחילה, אבל היא לא טעתה. אייריס פשוט היתה אייריס. אני לאו דווקא חושבת שהיו לה אינטואיציה וכושר הבחנה טובים יותר מאלה שלי. ראיתי הרבה דברים, אבל פשוט לא ידעתי לפרש אותם. אייריס ראתה רק את מה שהיה חשוב לאייריס, אבל היא הקדישה לכך המון תשומת לב, כמו טייס שמחפש בעיניו את הפנסים שסביב מסלול הנחיתה שתחתיו. תשומת לבה היתה הדבר היחיד שחצץ בינה לבין התרסקות איומה. אייריס אמרה שאני יותר כמו מישהי שיש בתוכה מין מכשיר רדיו משוגע. מחצית מהזמן אומרים ברדיו הזה דברים שכדאי לדעת, ובשאר הזמן אומרים דברים כמו, "היְבוּל במיסיסיפי לא עלה יפה". בכל פעם שאייריס זכתה, מוַולנטיינ'ז דֵיי ועד לממוֹריאל דֵיי, היא קיפלה את השטרות לתוך החזייה. אבי חיכה לה בבית, ובכל פעם שאל אותה אם תרצה שישמור בשבילה על כספי הזכייה. היא תמיד אמרה, לא, תודה, ועלתה מיד אל חדרה, רק כדי לבלבל אותו. היא היתה מאוד מנומסת בכל הקשור בעניין.
 
יום אחרי סיום הלימודים (אני סיימתי את כיתה י"א, עם פרסי הצטיינות בספרות אנגלית ובאזרחות, ואייריס סיימה את התיכון לקול תשואות הקהל, ובשני הטקסים אבינו קרא את "גונגה דין" של קיפלינג), אייריס נשאה את נאומה על "הנופלים" בכנס של ותיקי המלחמות הזרות. כולם נפלו מהכיסאות. באמת, אמרה אייריס, הייתי מצוינת. ובסך הכול אלתרתי. אמרתי שהיא הרבה יותר מאשר סתם מצוינת, שהיא טובה לפחות כמו ג'ודי גרלנד, רק יפה יותר. אייריס אמרה שג'ודי גרלנד מסוגלת לבכות אפילו מדבר קטן כמו נקניקייה שנפלה, ושהיא יודעת שהיא עצמה עוד צריכה להתאמן על זה.
אייריס הופיעה באירועים של מועדון "רוטרי" ומועדון "אקסצ'יינג'" ובכנסים של "האיגוד האמריקאי של נשות האקדמיה" מווינדזוֹר ועד סינסינטי במשך כל הקיץ. היא נרשמה לכל תחרות ברדיוס של שמונים קילומטר, גם אם היתה צריכה לנסוע בטרמפים ולסחוב את הבגדים והנעליים להופעה בתוך שק. היא זכתה בכולן. לפעמים כשאייריס נכנסה לאולם, שמעו את שאר הבנות נאנחות. היא זכתה בשובר על סך חמישים דולר מ"איגוד הנגרים במידוֶוסט" כפרס לנואם הטוב ביותר משני המינים, והביסה את הבחורות האיטלקיות בשירת "הוואלס של מוּזֶטה" ב"קאזה איטליה" בגֵיילסבֶּרג, שם קטפה גם את המקום הראשון בתחרות הנאומים בבית הכנסת "בית ישראל", שבו נשאה את הנאום "מדוע אני גאה להיות אמריקאית" והציגה את עצמה בשם אייריס כץ. שתינו השגנו הישגים לא רעים בתחרויות לקילוף תירס ביריד. בכל עגלת תירס היו כשש מאות קילוגרמים של קלחי תירס, ואייריס ואני קילפנו יחד בערך שלושים קילו. הגענו למקום הראשון בקבוצת "בני נוער — בנות" ולמקום השני בקבוצת "בני נוער — בוגרים", קצת אחרי שני בנים שנראו כאילו כל חייהם רק ישבו וקילפו קלחי תירס. עזרנו זו לזו למשוך את העלים שמעל הקלחים ושתינו בירה שחורה. עשרת הדולרים נכנסו מיד לתוך "נשים קטנות". לפעמים פתחתי את הספר רק כדי להסתכל על הכסף של אייריס. בערבים תפרתי את הנצנצים על אחת מתלבושותיה, או שתיקנתי את תפרי הקפלים בחצאית המַלח או תפרתי סרט על חפתי השרוולים שהתבלו וחיכיתי שהיא תחזור הביתה. הנצנצים השתחררו ממקומם אחרי כל הופעה, והמיטה שלי תמיד היתה מכוסה בהם.
 
יום לפני לייבּוֹר דיי היה חם ולא היו שום תחרויות בשום מקום ושום מסיבה שצריך להתכונן אליה. אייריס ואני הלכנו ברגל עד פָּרָדייז לֵייק, האגם הגדול שבקצה אוניברסיטת וינדזור. גררתי את הרגליים בכוונה כדי ליצור מערבולות אבק באוויר. אייריס חלצה נעליים וגרביים והכניסה את כפות הרגליים לתוך המים. היא הדליקה סיגריה ואני נשכבתי לצדה. אייריס הוציאה מתיקה שתי פחיות בירה, ואני הוצאתי את גיליון "המסך" של השבוע שעבר.
"הנה האלילה שלך, פולט גודארד," היא אמרה. "אני יכולה לעשות בדיוק את מה שהיא עושה."חשבתי שעל אייריס זה מן הסתם נכון. הסתכלתי סביב לשמור שאבי לא יתקרב אלינו בזמן שאייריס עישנה בעיניים עצומות.
"בואי נירטב," אמרה אייריס, ורצתי בחזרה לחדר כדי להביא את בגד הים שלי. אבי כרע ברך מול הארון שלי, וכף יד אחת שלו היתה מונחת על אחת מזוג הנעליים השחורות שלי ליציאות.
"חשבתי שהלכתן לאגם."
"אני צריכה להחליף בגדים," אמרתי. "אייריס כבר שם. היא כבר לקחה בגד ים."
"אחותך יודעת לתכנן דברים מראש," הוא אמר. "את יותר מרחפת."
הוא החזיר את הנעל שלי למקומה בארון וקם וחייך במין היסח דעת, כמו שעשה בדרך כלל בארוחות הבוקר, כשדיברתי בזמן שהוא קרא בעיתון.
כשסיפרתי על כך לאייריס היא אמרה, "הבן־זונה הזה. את חייבת לעשות את מה שאני אגיד לך עכשיו."
הבטחתי שאעשה, לא משנה מה היא תגיד.
 
אייריס ואני התאַמַנו בטיפוס בחושך מעלה ומטה על הסבכה שמכסה את שיח היערה שעל הקיר. תפקידי היה להשגיח. אייריס ארזה את תלבושותיה הטובות ואת כלי האיפור שלה, ואת הציוד ההכרחי בשבילי. היא אמרה שנקנה בגדים חדשים כשנגיע להוליווד. היא אמרה, מה שנראה נפלא בווינדזור ייחשב לזוועה בהוליווד. אף אחת מאיתנו לא באמת חשבה על בגדים חדשים בשבילי, או על בית הספר שאצטרך ללמוד בו. עליתי לכיתה י"ב, נראיתי בת אחת־עשרה, וכבר עכשיו קפצתי שתי כיתות. לו שאלו מישהי מאיתנו, היינו עונות שאני זקוקה לעוד לימודים כמו שחתול זקוק לתוספת פרווה. אייריס וידאה שנארוז רק תיקים שנוכל לסחוב בלי עזרה; היא אמרה שהיא יכולה לדמיין בקלות את כל החכמולוגים שיציעו לעזור לנו, ושאם היא תלך אי־פעם לשירותים לבד למשך חמש דקות, אני בטח כבר אמסור את כל חפצינו עלי אדמות לאיזה אידיוט. אמרתי לאייריס שלא משנה כמה חסרונות יש לי, עדיין עדיף לה לקחת אותי איתה. אמרתי שארכיב כל הזמן את המשקפיים ואענוד את צמידי הרגל הלבנים ששנאתי, ואנשים ישתפכו מרוב הערצה כלפיה על כך שהיא מטפלת באחותה הקטנה והעלובה. גברים לא יציעו לך כל הזמן לצאת איתם כי הם לא ירצו להיתקע גם איתי. זקנים יזמינו אותנו לארוחות.
וזה קרה בדיוק כפי שאמרתי. אייריס כיסתה אותי במעיל שלה כשעלינו לאוטובוס, וישנתי שעות על גבי שעות, מכורבלת כשראשי מונח על ברכיה של אייריס. ניסיתי להיראות אהובה ותלותית ולשמור שהחצאית תכסה לי את הברכיים גם כשאף אחד לא יכול לראות אותי. קיוויתי שאייריס שמחה שלא השאירה אותי באוהיו. נסענו שישים שעות מאוהיו עד מלון "הוליווד פלאזה", שאייריס מצאה בשבילנו בעותק של "מדריך לקליפורניה, 1941" שאותו שאלה מספריית וינדזור.
 
מתחנת האוטובוס הלכנו ברגל למלון "הוליווד פלאזה" ואייריס סיפרה לי על בתי מלון. היא לנה פעם במלון בשיקגו, עם אמה. הן נסעו לסוף שבוע עם חברותיה של אמה מהאחווה באוניברסיטה ובנותיהן, וכולן אכלו ארוחת צהריים חגיגית במלון, בחדר אוכל פרטי שקירותיו מצופים טפטים ורודים ממשי. הן אכלו קוקטייל שרימפס ותבשיל לובסטרים ושתו "שירלי טמפל". שוער במדים לקח מידיהן את המזוודות. אייריס ואמה התקשרו כבר בערב הראשון להזמין שירות חדרים. איש בחליפה גילגל פנימה שולחן קטן ועליו כלי חרסינה מכוסים בכיפות כסף. בזמן שאייריס ואמה ישבו בכורסאות ורודות, האיש הסיר את הכיפות והניח מפיות על ברכיהן. החמאה היתה מעוצבת בצורת ניצת הוורד. אחרי ארוחה של עוף ושל דג אלסקה אפוי, אייריס ואמה לבשו כותנות וחלוקים, פתחו את הווילונות שהחדרנית סגרה והתבוננו באורות העיר.
"הוליווד פלאזה" לא דמה למלון ההוא משום בחינה. הוא היה מבנה בטון דו־קומתי בצורת U עם רעפים אדומים סדוקים, ובמרכז החצר שיח חוּם עלוב ביותר, וסביבו שבילי בטון מכוסי עשב שהתפצלו לשני צדדים. גברת קשישה למדי שירבבה את ראשה מחוץ לחלון. גְרוּבֶּר, היא אמרה. קומה ראשונה.
אייריס סיימה לאכול את חטיף השוקולד וניגבה את ידיה בחצאית הקפלים שלבשתי. היא ירקה לתוך הממחטה וניגבה את פני, מנהג ששנאתי ביותר. "קדימה, נתחיל בהרפתקה," היא אמרה.
 
 
מכתב מאייריס
 
 
קווינסבּרי פְּלֵייס 7
סאוּת קנסיגנטון,
לונדון
ספטמבר 1946
 
 
אווה היקרה,
 
אני חושבת עלייך בזמן האחרון. ההצגה שלי נגמרה אתמול בערב. הייתי טובה, גם אם לא מעולה, ואחר כך יצאנו, כמה שחקניות וכמה הומואים זקנים וחמודים, לשתות שמפניה ולאכול צדפות. המלחמה אולי נגמרה, אבל בהחלט אי־אפשר להשיג כאן הכול (בשביל סטייק סביר עדיין צריך לשלם יותר ממה שיש לי). למרבה השמחה, עם צדפות מהצפון אין שום בעיה. ובזמן שאני בולעת לי צדפה, את מי אני רואה אם לא את גברת גרובר, לא בחלוק בית ובנעלי בית מפורקות אלא בשמלת טפטה כחולה ונעלי עקב תואמות, ובידה כוס ג'ין ורוד. כמעט נחנקתי. מתברר שכמובן זאת לא גברת גרובר — שאולי כבר מתה בינתיים, ושאני לא יכולה לדמיין אותה עוזבת אי־פעם את "הוליווד פלאזה", שלא לדבר על הוליווד. זאת היתה בסך הכול ארלין הרינגטון, אשתו של איזה מפיק, עם סיכת יהלום בגודל של בניין קרייזלר, ולא אמרתי לה, אלוהים, את נראית כמו בעלת הבית היהודייה והאומללה והמכוערת שהיתה לי פעם ושבטח כבר מתה.
 
את חושבת לפעמים על גברת גרובר? ברגע שהיא תקעה את הראש שלה מחוץ לחלון רצת אליה, ביישנית וקצרת נשימה, מה שבעצם לא היית אף פעם, וסיפרת לה את הסיפור שהמצאנו באוטובוס על אבינו המנוח ועל אמנו האמיצה ועל כספנו ההולך ואוזל במידווסט. אני משוכנעת שהיא לא האמינה לך אבל מצאת חן בעיניה, ואני לא הרתעתי אותה. היא לקחה מאיתנו את הכסף לפני שנתנה לי את המפתח. חדר אחד קטנטן עם שתי מיטות, חצי־מקרר וכיריים עם שתי להבות וחדר אמבטיה בקצה המסדרון. ראיתי מקומות גרועים מזה — גם את, אני מתארת לעצמי — אבל בזמנו זה היה המקום הגרוע ביותר שהייתי בו אי־פעם. ידעתי שיהיה לנו קשה כשנגיע להוליווד, אבל חשבתי שהקושי יהיה כמו בסרטים: חמש בחורות בשני חדרים, כולן מסתובבות עם רוֹלים בשיער ומנקות את הפנים בקרם "פּוֹנדס" ומצחקקות כשהטלפון מצלצל ומתברר שזה האהוב של אחת מהן. במסדרון לא היה שום טלפון, ובמשך כל הזמן שהיינו שם לא ראיתי אף אחד חוץ מגברת גרובר. מצאתי עכבר מת בפינה כשעברנו לגור שם, וכשהתקרבת דחפתי אותו ברגל אל מתחת לתנור, ואני מקווה שמעולם לא נתקלת בו.
שלושת החודשים האלה היו קשים, אבל אַת היית נהדרת. סידרת את החדר שלנו והכנת לנו ארוחות כמעט בלי להוציא כסף. את זוכרת איך תמיד שפכתי את כל הטיפּים שקיבלתי והכנו ערימות של מטבעות, סנטים, חמישה סנטים, עשרה סנטים, רבעי דולר, וכמה התרגשנו כשמצאנו מטבע של חצי דולר. אני עדיין זוכרת את הערב ההוא ב"דֶרבּי". שרתי את "You Are My Sunshine" וידעתי ששרתי מצוין. פשוט ידעתי. גם את חשבת ככה, אפילו שתמיד היית כזאת ספקנית, ולא רצית ללכת לאכול ארוחת ערב עד שמישהו יחתים אותי על חוזה ל-MGM. ואז התקשר מר פְריד ולבשת את השמלה הכחולה הישנה שלי ואני קניתי שמלה חדשה ונעלי עקב אמיתיות והלכנו לאכול סטייקים ב"טאבּי'ז". שישה חודשים, חמישה סרטים, שלושה תפקידים עם דיאלוגים: "בדרך לשם", "משהו מיוחד", "ערב רומנטי". (זוכרת את כותונת הלילה ממשי ירוק שהארפּוֹ שלח לי? היא עדיין אצלי.)
 
מישהו אמר פעם: אלוהים נתן לנו את הזיכרון כדי שיהיו לנו ורדים בדצמבר. מישהו לא הוסיף, כדי שיהיו לנו סופות ביוני והרעלת מזון כשאין מה לאכול.
בבקשה תכתבי לי.
אייריס

עוד על הספר

אייריס ואווה איימי בלום
1
 
 
 
I'd Know You Anywhere1
 
1. מילולית: הייתי מזהה אותך בכל מקום. (שמות הפרקים בספר לקוחים כולם משמות של שירים פופולריים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים.) 
 
 
אשתו של אבי מתה. אמי אמרה שכדאי שניסע אליו הביתה ונראה איך, אם בכלל, זה יכול לעזור לנו.
היא נקשה על אפי בכפית שבה אכלה אשכולית. "הסיפור הוא כזה," היא אמרה. "אבא שלך אוהב אותנו יותר, אבל יש לו משפחה אחרת, אישה וילדה קצת יותר גדולה ממך. למשפחה שלה היה כל הכסף. תנגבי את הפנים."
אמי בהחלט ניחנה בכישרון מיוחד לדבר ישירות. היא שטפה לי את האוזניים ואת הצוואר עד שהם נצצו. עזרנו זו לזו להתלבש: היא לבשה את שמלתה הסגולה הבהירה, זו עם הרוכסן שמגיע עד בית השחי, ואני את שמלתי הוורודה עם הכפתורים המסובכים שקשה לכפתר. אמי קלעה את צמותי חזק כל כך שעיני כמעט יצאו מחוריהן. היא לקחה את כובעה הסגול ואת כפפותיה הטובות ביותר ורצה אל הבית ממול כדי לשאול ממר פּוֹרטמן את מכוניתו. שמחתי לנסוע, וחשבתי שאוכל לשמוח על כך שיש לי אחות. לא הצטערתי שאשתו האחרת של אבי מתה.
 
חיכינו לו תמיד שבועות. אמא ישבה ליד החלון בבקרים ועישנה כל ערב בזמן הארוחה. כשחזרה הביתה מהעבודה ב"הוֹבְּסוֹן" היה לה מצב רוח רע, גם אחרי שעיסיתי לה את כפות הרגליים. במשך כל חודש יולי הסתובבתי בבית ושיחקתי עם הפּוּדל של מר פורטמן בזמן שחיכיתי שאבי יגיע במכוניתו. כשהגיע, זה קרה בדרך כלל לפני שתיים בצהריים, למקרה שתשודר באותו יום ברדיו התוכנית "שיחה ליד האח" עם הנשיא רוזוולט. הקשבנו יחד לכל ה"שיחות ליד האח". אהבנו את הנשיא רוזוולט. בימי ראשון, כשאבי הגיע, הוא הביא לאמי חפיסה של "לאקי סטרייק" ולי חטיף שוקולד "הֶרשי". אחרי ארוחת הערב אמי ישבה על ברכיו של אבי ואני ישבתי ממש על נעלי הבית שלו, ואם היתה "שיחה ליד האח", אבי חיקה את רוזוולט. ערב טוב, חברים, הוא אמר, ואז תקע קשית בפה כאילו הוא מחזיק פומית של סיגריה. ערב טוב, גבירותי ורבותי. הוא קד אל אמי ואמר, אלינור, יקירתי, אולי נרקוד ואלס? הם רקדו זמן מה לצלילי הרדיו, ואז הגיעה השעה שאלך למיטה. אמי שמה לי כמה סיכות בשיער כדי לתלתל אותו, ואבי לקח אותי למיטה על הידיים ושר, "I wish I could shimmy like my sister Kate". ואז הוא השכיב אותי לישון ויצא מהחדר בצעדי הריקוד המוזכרים בשיר. בימי שני בבוקר הוא נסע, ואז חיכיתי עד יום חמישי ולפעמים עד יום ראשון הבא.
 
אמא החנתה את המכונית ותיקנה את השפתון. ביתו של אבי היה בית לבֵנים אדומות ובו שתי קומות וחלונות גבוהים שמאחוריהם וילונות תחרה מצויצים, ובקדמת דלת העץ הממורקת היו מדרגות חומות רחבות שנערמו זו על גבי זו כמו קופסאות. אבא שלך אוהב שהכול יפה ומסודר כשהוא נוסע, היא אמרה. באמת יפה פה, אמרתי. כדאי שנגור כאן.
אמי חייכה אלי והעבירה את לשונה על שיניה. אולי, היא אמרה — אף פעם אי־אפשר לדעת. היא כבר אמרה לי שנמאס לה מאֶבּינגדוֹן, שבה גרנו מאז שנולדתי. זאת לא היתה עיר אמיתית, ונמאס לה לגמרי מהעבודה בתור מארחת ב"הובסון". דיברנו הרבה על כך שנמצא לעצמנו חיים טובים יותר בשיקגו. "Chicago, Chicago, that toddlin' town… I saw a man, he danced with his wife" — שרתי את השיר הזה כשיצאנו מהמכונית ועשיתי כמה צעדי ריקוד כמו בסרטים. אמי אמרה, אין כמוך, קטנה שלי, והיא תפסה אותי באחורי השמלה. היא ליקקה את כף ידה ואז הצמידה אותה לצמות שלי כדי שלא יתעופפו למעלה. היא יישרה את חצאיתה ואמרה לי לבדוק שהתפרים שלה במקום. ישרים כמו סרגל, אמרתי, ועלינו במדרגות יד ביד.
אמי דפקה על הדלת, ואבי פתח אותה בַּוֶוסט הכחול שלבש אצלנו בבית בזמן שהנשיא נאם. אבי חיבק אותי, והורי התלחשו ביניהם בזמן שעמדתי לידם וניסיתי לראות מה קורה בתוך הסלון, שהיה גדול כמו כל הדירה שלנו ומלא בפרחים. (אולי אבי אמר, מה לעזאזל את עושה כאן? אולי אמי קיללה אותו על כך שלא בא אלינו, אבל אני בספק. אבי שיחק כל חייו את תפקיד הג'נטלמן, ואמי אמרה לי לפחות מאה פעם שעם גברים צריך לדעת איך להתנהג, ושאישה שלא יודעת להתנהג נכון עם הגבר שלה יכולה להאשים רק את עצמה. "כשאני אומרת שגברים הם כלבים," היא אמרה תמיד, "אני לא מתכוונת להעליב אותם. אני אוהבת כלבים.") מאחורי אבי ראיתי ילדה גבוהה.
"הבת שלי, אַייריס," אמר אבי. שמעתי את אמי נושמת נשימה עמוקה.
"אייריס," הוא אמר, "זאת חברה שלי גברת לוֹגן, והבת שלה, הבת המקסימה שלה, אֶוָוה."
ידעתי, כשעמדתי בכניסה לביתם, שלילדה הזאת יש מיליון דברים שאין לי. פרחים באגרטלי קריסטל בגודל של דליים. תלתלים יפים בצבע חום בהיר. כף ידו של אבי על כתפה. היא לבשה סוודר בצבע תכלת וחולצה לבנה שלצווארונה הוצמדה סיכה בצורת ציפור כחולה. אני חושבת שהיא לבשה גרבונים. אייריס היתה בת שש־עשרה, ונראתה לי כמו אישה בוגרת. היא נראתה כמו כוכבת קולנוע. אבי דחף אותנו לכיוון המדרגות ואמר לאייריס שתשעשע אותי בחדרה בזמן שהוא ואמי יפטפטו קצת.
 
"תארי לעצמך," אמרה אייריס. היא שכבה על המיטה בחדרה ואני ישבתי על המחצלת הקלועה שלצדה. היא נתנה לי כמה סוכריות גומי ושמחתי לשבת שם. היא דיברה בשטף ובביטחון והיתה חקיינית מצוינת. "כל האנשים מהאוניברסיטה באו ללוויה של אמא שלי. סבא שלי היה פעם נשיא האוניברסיטה, אבל היה לו שבץ בשנה שעברה, אז עכשיו הוא לא מה שהיה פעם. היתה שם בחורה אחת עם שיער ממש אדום, באמת נורא ואיום. ג'ינג'ים. כאילו לא בישלו אותם מספיק או משהו כזה."
"אני חושבת שפּוֹלֶט גוֹדארד היא ג'ינג'ית," אמרתי. קראתי על כך בגיליון "פוֹטוֹפְּלֵיי" של השבוע הקודם.
"בת כמה את, עשר? מי בכלל רוצה להיות פולט גודארד? בכל מקרה, הג'ינג'ית הזאת באה לבקר אותנו גם בבית. והיא מדברת בקול רם, ממש צועקת. אז איזו גברת אחת, השכנה שלנו גברת דרַייזדֵייל, אומרת לה, 'היית מאוד קרובה לגברת אַקְטוֹן היקרה?'"
על פי נימת דיבורה של אייריס ממש יכולתי לדמיין את גברת דרייזדייל דוחפת את האף שלה, מרחיקה מפיה את הרעלה המוכתמת של הכובע בזמן שהיא אוכלת, והממחטה הרטובה שלה תחובה לתוך שדיה הגדולים, דבר שאמי אמרה לי שפשוט מגעיל לעשות.
"אני בת שתים־עשרה," אמרתי.
אייריס אמרה, "אמא שלי היתה כמו קדושה — כולם אומרים את זה. היא היתה נחמדה לכולם, אבל לא רציתי שאנשים יחשבו שאמא שלי בזבזה זמן על הבחורה המטומטמת הזאת, אז הסתובבתי ואמרתי שאף אחד מאיתנו אפילו לא יודע מי זאת, ואז היא רצה לשירותים למטה — וזה החלק המצחיק — והדלת נתקעה והיא לא הצליחה לצאת. היא דפקה על הדלת ושני פרופסורים היו צריכים לשחרר אותה בכוח. זה היה מצחיק."
אייריס אמרה לי שכל האוניברסיטה (לא ידעתי שאבא שלי מלמד באוניברסיטה; אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שלפרנסתו הוא קורא ספרים) באה לכנסייה להתאבל על אמה ולנחם אותה ואת אביה. היא אמרה שכל חברי המשפחה שלהם היו שם, וזו היתה דרכה לומר לי שלא באמת ייתכן שאמי היא חברה של אביה.
 
שמענו את הקולות מקומת הקרקע ואז דלת נטרקת ואז את הפסנתר, שניגן את "My Angel Put the Devil in Me". לא ידעתי שאבי מנגן בפסנתר. אייריס ואני עמדנו בפתח חדרה והצצנו לעבר המסדרון. שמענו שמישהו מדיח את האסלה בשירותים, וזה היה מביך אבל גם מרגיע, ואז החל אבי לנגן את סונטת ליל ירח ואז שמענו מנוע של מכונית. אייריס ואני רצנו למטה. אמי כבר יצאה מדלת הכניסה ופשוט החליקה אל תוך מכוניתו של מר פורטמן. היא הציבה מזוודת טוויד חומה על מרפסת הכניסה. עמדתי על המרפסת ובידי המזוודה, והסתכלתי על הכביש. אבי התיישב בכיסא הנדנדה והושיב אותי על ברכיו, מה שהפסיק לעשות כבר בשנה שעברה. הוא שאל אותי אם אני חושבת שאמא שלי תחזור ושאלתי אותו, ואתה? אתה חושב שאמא שלי תחזור? אבי שאל אותי אם יש לי קרובי משפחה מצד אמי, והנחתי את ראשי על כתפו. ראיתי את אבי כמעט בכל יום ראשון ולפעמים בימי חמישי מאז שהייתי תינוקת, וכל שאר המשפחה שלי היתה רק אמי. היו לי יחסי ידידוּת עם מר פורטמן ועם הפודל שלו, וכל המורות שלי התעניינו בי, ובזאת הסתכמה כל מה שאפשר לכנות המשפחה שלי.
אייריס פתחה את דלת הרשת והסתכלה בי כמו שחתול מסתכל בכלב.
התיישבנו לאכול קציץ בשר ופירה, ובפעם השלישית אייריס אמרה לי להוריד את המרפקים מהשולחן כי כאן לא אכסניה, ואבי אמר, תתנהגי יפה, אייריס. היא אחותך. אייריס יצאה מהחדר ואבי אמר לי שאני צריכה להתנהג יותר בנימוס. את כבר לא גרה בעיירה האיומה ההיא ואת כבר לא אֶווה לוֹגן יותר, הוא אמר. אַת אווה אַקטוֹן. נספר לכולם שאת אחיינית שלי.
הייתי בת שלוש־עשרה לפני שהבנתי שאמי לא תחזור לקחת אותי.
 
אייריס לא התעלמה ממני לזמן רב. היא חילקה לי פקודות. היא דיברה אלי כמו שקלוֹדט קוֹלבֶּר דיברה אל לואיז בִּיוֶורס ב"חיקוי לחיים", כשהיא אמרה, "אנחנו באותה הסירה, דלילה," וזה רק הוכיח שלגברת הלבנה לא היה מושג ירוק על מה היא מדברת, וכמובן, לואיז בּיוורס רק נאנחה והכינה עוד פנקייקים.
אייריס עזרה לי לנווט את דרכי בחטיבת הביניים. (ילדה גדולת ממדים עם פרצוף אדום נעמדה מולי במסדרון כעבור שבועיים ואמרה, מי את בכלל? אייריס הנחיתה כף יד מטופחת על כתפיה של הילדה ואמרה, גָאסִי, זאת בת הדודה שלי אווה אקטון. גם אמא שלה מתה. והילדה אמרה — ומי יכול להאשים אותה — בחיי, מה קורה עם שתיכן, אתן ערפדיות או משהו? אל תעברו ליד הבית שלי, זה כל מה שאני אומרת.)
עזרתי לאייריס להתכונן לתחרויות שלה: אמנות הנאום, רטוריקה, הקראת טקסטים דרמטיים, הקראת שירה, מאמרים פטריוטיים וריקוד. אייריס היתה כוכבת. היו לה הרבה מעריצים בבית הספר, וגם כמה בנות שלא אהבו אותה, וזה לא היה לה אכפת. העמדתי פנים שגם לי לא אכפת. הסתובבתי הרבה בספרייה וקיבלתי ציונים מצטיינים והעבודה האמיתית שלי, כפי שתפסתי זאת, היתה לעזור לאייריס להתכונן לתחרויות.
האווירה בבית לא היתה נחמדה כמו ביום שבו אמי הביאה אותי לשם. כבר לא היו לנו פרחים רעננים, והכול היה מאובק מעט. אייריס ואני ניקינו את חדרינו והיינו אמורות לנקות גם את הסלון ואת המטבח, אבל לא עשינו את זה. אף אחד לא עשה את זה. אבי פתח פחיות סלמון או טונה ושפך אותן על הצלחות שלנו, מעל עלה חסה. לפעמים הוא הרתיח שש נקניקיות ופחית של שעועית והניח על השולחן צנצנת חרדל.
מצאתי עותק נקי ביותר של "חדוות הבישול" שהחזיקה שרלוט אקטון, ושאלתי את אבי אם אוכל להשתמש בו. אבי אמר שהוא רוצה שאדע שהוא ואייריס יאכלו כל דבר שאמצא לנכון להכין. אירְמָה רוֹמבָּאוּאר אמרה בעמוד הראשון שצריך להתחיל בעמידה מול התנור. הכנסתי קצת פטרוזיליה ולימון לתוך עוף ושמתי אותו בתנור למשך כמה שעות. חיסלנו את העוף ואבי הודה לי.
ביום הולדתי השלושה־עשר הכנתי קְרפּים, אבי קרא בקול רם את "השודד" של אלפרד נוֹיס, ולקינוח אכלנו עוגת אננס הפוכה. אייריס תקעה בה את הנרות ושניהם שרו.
בערב השנה החדשה אבינו יצא מהבית, ואייריס ואני שתינו ג'ין ומיץ תפוזים בספלי התה הטובים ביותר של אמה, בדוגמת פריחת הדובדבן.
"מי ייתן וצירֵי החברוּת בינינו לא יחלידו לעולם," אמרה אייריס. "העתקתי את זה מבְּריג'יד, המשרתת. לפני שהגעת."
"מי ייתן," אמרתי, ושילבנו מרפקים וגמענו בכוח את הג'ין.
 
לילה אחד בפברואר, התעוררתי כשאייריס סטרה לי. נכון שאייריס לא היתה האחות שיכולתי לחלום עליה. (לא שאי־פעם חלמתי על אחות. חלמתי שיהיה לי פודל, כמו זה של מר פורטמן, ובמשך שנים חלמתי שאמי תשכור בלש פרטי שימצא אותי והיא תופיע בוכייה בפתח דלתי, לא משנה היכן אגור. ובחלומות האלה אף פעם לא הכנסתי אותה פנימה.) אבל עד אז אייריס מעולם לא הכתה אותי. גרתי אצלה בבית כבר יותר משנה והיא מעולם אפילו לא נכנסה לחדרי. כשאייריס רצתה לדבר איתי, היא עמדה במסדרון והצביעה, ואני באתי לשבת על המחצלת הקלועה בחדרה, לצד מיטתה.
"חתיכת גנבת חטטנית ומגעילה." הטבעת שלה עם אבן האוֹפּל, זו שקיבלה מאמה, הסתבכה בשערי והיינו תקועות יחד, ושתינו בכינו. היא תלשה אותי מהמיטה והפילה אותי על הרצפה עד שהצליחה לשחרר את כף ידה. היא זרקה על הרצפה את כל החפצים שלי שלא היו רבים, רובם בגדים שהיא כבר לא רצתה. אוי, אלוהים, היא אמרה. אני יודעת שזאת לא היית אַת. היא נשכבה על הרצפה לצדי והתנשפה בקול.
אייריס אמרה שאבי גנב מאה דולר שהיא החביאה מתחת למזרן. הוא לקח הכול. זה קרה פעם אחת לפני שבאתי, ואז היא שינתה את מקום המחבוא שלה, אבל עכשיו הוא מצא אותו שוב. עכשיו נשארו לה חמישה דולרים שקיבלה הערב ב"פּוּלַסקי קלאבּ" כפרס על אחד מנאומיה הטובים ביותר, "מה עושה את אמריקה לנפלאה כל כך?", והיא היתה נחושה בדעתה שאדגר לא יתקרב אליהם. היא דפקה על כל מיני דברים בחדרי והפילה את כל הספרים מהכוננית הקטנה שלי. היא הלכה לחדרה וחזרה ובידה המספריים הגדולים שבעזרתם הפכנו כמה מהבגדים של אמא שלה לבגדים שתוכל ללבוש להופעותיה. היא גזרה את החלק האמצעי מהעותק של "נשים קטנות" שהיה לי, עמוד אחרי עמוד, מפרק שלושים ושבע של החלק השני ועד כמעט הסוף, כשאיימי מתחתנת עם לוֹרי, שזה ממילא חלק שתמיד שנאתי.
זה הכסף שאמור להביא אותי למקום הנכון בהוליווד, היא אמרה. לתחנה הבאה שלי. היא החזירה יפה את כל הספרים לכוננית וסידרה את הנעליים ואת הבגדים שוב במקומם בארון. היא הברישה את שערי. היא קיפלה את הקרדיגנים שהיו פעם שלה, וחדרי ואני נראינו טוב מהרגיל.
נדהמתי מכך שאייריס הרוויחה כל כך הרבה כסף מהתחרויות. נדהמתי מכך שהיא חשבה שיהיה נבון יותר לשמור את כספה אצלי בחדר. חשבתי שהיא טועה, ושלא אבי הוא שגנב את הכסף מלכתחילה, אבל היא לא טעתה. אייריס פשוט היתה אייריס. אני לאו דווקא חושבת שהיו לה אינטואיציה וכושר הבחנה טובים יותר מאלה שלי. ראיתי הרבה דברים, אבל פשוט לא ידעתי לפרש אותם. אייריס ראתה רק את מה שהיה חשוב לאייריס, אבל היא הקדישה לכך המון תשומת לב, כמו טייס שמחפש בעיניו את הפנסים שסביב מסלול הנחיתה שתחתיו. תשומת לבה היתה הדבר היחיד שחצץ בינה לבין התרסקות איומה. אייריס אמרה שאני יותר כמו מישהי שיש בתוכה מין מכשיר רדיו משוגע. מחצית מהזמן אומרים ברדיו הזה דברים שכדאי לדעת, ובשאר הזמן אומרים דברים כמו, "היְבוּל במיסיסיפי לא עלה יפה". בכל פעם שאייריס זכתה, מוַולנטיינ'ז דֵיי ועד לממוֹריאל דֵיי, היא קיפלה את השטרות לתוך החזייה. אבי חיכה לה בבית, ובכל פעם שאל אותה אם תרצה שישמור בשבילה על כספי הזכייה. היא תמיד אמרה, לא, תודה, ועלתה מיד אל חדרה, רק כדי לבלבל אותו. היא היתה מאוד מנומסת בכל הקשור בעניין.
 
יום אחרי סיום הלימודים (אני סיימתי את כיתה י"א, עם פרסי הצטיינות בספרות אנגלית ובאזרחות, ואייריס סיימה את התיכון לקול תשואות הקהל, ובשני הטקסים אבינו קרא את "גונגה דין" של קיפלינג), אייריס נשאה את נאומה על "הנופלים" בכנס של ותיקי המלחמות הזרות. כולם נפלו מהכיסאות. באמת, אמרה אייריס, הייתי מצוינת. ובסך הכול אלתרתי. אמרתי שהיא הרבה יותר מאשר סתם מצוינת, שהיא טובה לפחות כמו ג'ודי גרלנד, רק יפה יותר. אייריס אמרה שג'ודי גרלנד מסוגלת לבכות אפילו מדבר קטן כמו נקניקייה שנפלה, ושהיא יודעת שהיא עצמה עוד צריכה להתאמן על זה.
אייריס הופיעה באירועים של מועדון "רוטרי" ומועדון "אקסצ'יינג'" ובכנסים של "האיגוד האמריקאי של נשות האקדמיה" מווינדזוֹר ועד סינסינטי במשך כל הקיץ. היא נרשמה לכל תחרות ברדיוס של שמונים קילומטר, גם אם היתה צריכה לנסוע בטרמפים ולסחוב את הבגדים והנעליים להופעה בתוך שק. היא זכתה בכולן. לפעמים כשאייריס נכנסה לאולם, שמעו את שאר הבנות נאנחות. היא זכתה בשובר על סך חמישים דולר מ"איגוד הנגרים במידוֶוסט" כפרס לנואם הטוב ביותר משני המינים, והביסה את הבחורות האיטלקיות בשירת "הוואלס של מוּזֶטה" ב"קאזה איטליה" בגֵיילסבֶּרג, שם קטפה גם את המקום הראשון בתחרות הנאומים בבית הכנסת "בית ישראל", שבו נשאה את הנאום "מדוע אני גאה להיות אמריקאית" והציגה את עצמה בשם אייריס כץ. שתינו השגנו הישגים לא רעים בתחרויות לקילוף תירס ביריד. בכל עגלת תירס היו כשש מאות קילוגרמים של קלחי תירס, ואייריס ואני קילפנו יחד בערך שלושים קילו. הגענו למקום הראשון בקבוצת "בני נוער — בנות" ולמקום השני בקבוצת "בני נוער — בוגרים", קצת אחרי שני בנים שנראו כאילו כל חייהם רק ישבו וקילפו קלחי תירס. עזרנו זו לזו למשוך את העלים שמעל הקלחים ושתינו בירה שחורה. עשרת הדולרים נכנסו מיד לתוך "נשים קטנות". לפעמים פתחתי את הספר רק כדי להסתכל על הכסף של אייריס. בערבים תפרתי את הנצנצים על אחת מתלבושותיה, או שתיקנתי את תפרי הקפלים בחצאית המַלח או תפרתי סרט על חפתי השרוולים שהתבלו וחיכיתי שהיא תחזור הביתה. הנצנצים השתחררו ממקומם אחרי כל הופעה, והמיטה שלי תמיד היתה מכוסה בהם.
 
יום לפני לייבּוֹר דיי היה חם ולא היו שום תחרויות בשום מקום ושום מסיבה שצריך להתכונן אליה. אייריס ואני הלכנו ברגל עד פָּרָדייז לֵייק, האגם הגדול שבקצה אוניברסיטת וינדזור. גררתי את הרגליים בכוונה כדי ליצור מערבולות אבק באוויר. אייריס חלצה נעליים וגרביים והכניסה את כפות הרגליים לתוך המים. היא הדליקה סיגריה ואני נשכבתי לצדה. אייריס הוציאה מתיקה שתי פחיות בירה, ואני הוצאתי את גיליון "המסך" של השבוע שעבר.
"הנה האלילה שלך, פולט גודארד," היא אמרה. "אני יכולה לעשות בדיוק את מה שהיא עושה."חשבתי שעל אייריס זה מן הסתם נכון. הסתכלתי סביב לשמור שאבי לא יתקרב אלינו בזמן שאייריס עישנה בעיניים עצומות.
"בואי נירטב," אמרה אייריס, ורצתי בחזרה לחדר כדי להביא את בגד הים שלי. אבי כרע ברך מול הארון שלי, וכף יד אחת שלו היתה מונחת על אחת מזוג הנעליים השחורות שלי ליציאות.
"חשבתי שהלכתן לאגם."
"אני צריכה להחליף בגדים," אמרתי. "אייריס כבר שם. היא כבר לקחה בגד ים."
"אחותך יודעת לתכנן דברים מראש," הוא אמר. "את יותר מרחפת."
הוא החזיר את הנעל שלי למקומה בארון וקם וחייך במין היסח דעת, כמו שעשה בדרך כלל בארוחות הבוקר, כשדיברתי בזמן שהוא קרא בעיתון.
כשסיפרתי על כך לאייריס היא אמרה, "הבן־זונה הזה. את חייבת לעשות את מה שאני אגיד לך עכשיו."
הבטחתי שאעשה, לא משנה מה היא תגיד.
 
אייריס ואני התאַמַנו בטיפוס בחושך מעלה ומטה על הסבכה שמכסה את שיח היערה שעל הקיר. תפקידי היה להשגיח. אייריס ארזה את תלבושותיה הטובות ואת כלי האיפור שלה, ואת הציוד ההכרחי בשבילי. היא אמרה שנקנה בגדים חדשים כשנגיע להוליווד. היא אמרה, מה שנראה נפלא בווינדזור ייחשב לזוועה בהוליווד. אף אחת מאיתנו לא באמת חשבה על בגדים חדשים בשבילי, או על בית הספר שאצטרך ללמוד בו. עליתי לכיתה י"ב, נראיתי בת אחת־עשרה, וכבר עכשיו קפצתי שתי כיתות. לו שאלו מישהי מאיתנו, היינו עונות שאני זקוקה לעוד לימודים כמו שחתול זקוק לתוספת פרווה. אייריס וידאה שנארוז רק תיקים שנוכל לסחוב בלי עזרה; היא אמרה שהיא יכולה לדמיין בקלות את כל החכמולוגים שיציעו לעזור לנו, ושאם היא תלך אי־פעם לשירותים לבד למשך חמש דקות, אני בטח כבר אמסור את כל חפצינו עלי אדמות לאיזה אידיוט. אמרתי לאייריס שלא משנה כמה חסרונות יש לי, עדיין עדיף לה לקחת אותי איתה. אמרתי שארכיב כל הזמן את המשקפיים ואענוד את צמידי הרגל הלבנים ששנאתי, ואנשים ישתפכו מרוב הערצה כלפיה על כך שהיא מטפלת באחותה הקטנה והעלובה. גברים לא יציעו לך כל הזמן לצאת איתם כי הם לא ירצו להיתקע גם איתי. זקנים יזמינו אותנו לארוחות.
וזה קרה בדיוק כפי שאמרתי. אייריס כיסתה אותי במעיל שלה כשעלינו לאוטובוס, וישנתי שעות על גבי שעות, מכורבלת כשראשי מונח על ברכיה של אייריס. ניסיתי להיראות אהובה ותלותית ולשמור שהחצאית תכסה לי את הברכיים גם כשאף אחד לא יכול לראות אותי. קיוויתי שאייריס שמחה שלא השאירה אותי באוהיו. נסענו שישים שעות מאוהיו עד מלון "הוליווד פלאזה", שאייריס מצאה בשבילנו בעותק של "מדריך לקליפורניה, 1941" שאותו שאלה מספריית וינדזור.
 
מתחנת האוטובוס הלכנו ברגל למלון "הוליווד פלאזה" ואייריס סיפרה לי על בתי מלון. היא לנה פעם במלון בשיקגו, עם אמה. הן נסעו לסוף שבוע עם חברותיה של אמה מהאחווה באוניברסיטה ובנותיהן, וכולן אכלו ארוחת צהריים חגיגית במלון, בחדר אוכל פרטי שקירותיו מצופים טפטים ורודים ממשי. הן אכלו קוקטייל שרימפס ותבשיל לובסטרים ושתו "שירלי טמפל". שוער במדים לקח מידיהן את המזוודות. אייריס ואמה התקשרו כבר בערב הראשון להזמין שירות חדרים. איש בחליפה גילגל פנימה שולחן קטן ועליו כלי חרסינה מכוסים בכיפות כסף. בזמן שאייריס ואמה ישבו בכורסאות ורודות, האיש הסיר את הכיפות והניח מפיות על ברכיהן. החמאה היתה מעוצבת בצורת ניצת הוורד. אחרי ארוחה של עוף ושל דג אלסקה אפוי, אייריס ואמה לבשו כותנות וחלוקים, פתחו את הווילונות שהחדרנית סגרה והתבוננו באורות העיר.
"הוליווד פלאזה" לא דמה למלון ההוא משום בחינה. הוא היה מבנה בטון דו־קומתי בצורת U עם רעפים אדומים סדוקים, ובמרכז החצר שיח חוּם עלוב ביותר, וסביבו שבילי בטון מכוסי עשב שהתפצלו לשני צדדים. גברת קשישה למדי שירבבה את ראשה מחוץ לחלון. גְרוּבֶּר, היא אמרה. קומה ראשונה.
אייריס סיימה לאכול את חטיף השוקולד וניגבה את ידיה בחצאית הקפלים שלבשתי. היא ירקה לתוך הממחטה וניגבה את פני, מנהג ששנאתי ביותר. "קדימה, נתחיל בהרפתקה," היא אמרה.
 
 
מכתב מאייריס
 
 
קווינסבּרי פְּלֵייס 7
סאוּת קנסיגנטון,
לונדון
ספטמבר 1946
 
 
אווה היקרה,
 
אני חושבת עלייך בזמן האחרון. ההצגה שלי נגמרה אתמול בערב. הייתי טובה, גם אם לא מעולה, ואחר כך יצאנו, כמה שחקניות וכמה הומואים זקנים וחמודים, לשתות שמפניה ולאכול צדפות. המלחמה אולי נגמרה, אבל בהחלט אי־אפשר להשיג כאן הכול (בשביל סטייק סביר עדיין צריך לשלם יותר ממה שיש לי). למרבה השמחה, עם צדפות מהצפון אין שום בעיה. ובזמן שאני בולעת לי צדפה, את מי אני רואה אם לא את גברת גרובר, לא בחלוק בית ובנעלי בית מפורקות אלא בשמלת טפטה כחולה ונעלי עקב תואמות, ובידה כוס ג'ין ורוד. כמעט נחנקתי. מתברר שכמובן זאת לא גברת גרובר — שאולי כבר מתה בינתיים, ושאני לא יכולה לדמיין אותה עוזבת אי־פעם את "הוליווד פלאזה", שלא לדבר על הוליווד. זאת היתה בסך הכול ארלין הרינגטון, אשתו של איזה מפיק, עם סיכת יהלום בגודל של בניין קרייזלר, ולא אמרתי לה, אלוהים, את נראית כמו בעלת הבית היהודייה והאומללה והמכוערת שהיתה לי פעם ושבטח כבר מתה.
 
את חושבת לפעמים על גברת גרובר? ברגע שהיא תקעה את הראש שלה מחוץ לחלון רצת אליה, ביישנית וקצרת נשימה, מה שבעצם לא היית אף פעם, וסיפרת לה את הסיפור שהמצאנו באוטובוס על אבינו המנוח ועל אמנו האמיצה ועל כספנו ההולך ואוזל במידווסט. אני משוכנעת שהיא לא האמינה לך אבל מצאת חן בעיניה, ואני לא הרתעתי אותה. היא לקחה מאיתנו את הכסף לפני שנתנה לי את המפתח. חדר אחד קטנטן עם שתי מיטות, חצי־מקרר וכיריים עם שתי להבות וחדר אמבטיה בקצה המסדרון. ראיתי מקומות גרועים מזה — גם את, אני מתארת לעצמי — אבל בזמנו זה היה המקום הגרוע ביותר שהייתי בו אי־פעם. ידעתי שיהיה לנו קשה כשנגיע להוליווד, אבל חשבתי שהקושי יהיה כמו בסרטים: חמש בחורות בשני חדרים, כולן מסתובבות עם רוֹלים בשיער ומנקות את הפנים בקרם "פּוֹנדס" ומצחקקות כשהטלפון מצלצל ומתברר שזה האהוב של אחת מהן. במסדרון לא היה שום טלפון, ובמשך כל הזמן שהיינו שם לא ראיתי אף אחד חוץ מגברת גרובר. מצאתי עכבר מת בפינה כשעברנו לגור שם, וכשהתקרבת דחפתי אותו ברגל אל מתחת לתנור, ואני מקווה שמעולם לא נתקלת בו.
שלושת החודשים האלה היו קשים, אבל אַת היית נהדרת. סידרת את החדר שלנו והכנת לנו ארוחות כמעט בלי להוציא כסף. את זוכרת איך תמיד שפכתי את כל הטיפּים שקיבלתי והכנו ערימות של מטבעות, סנטים, חמישה סנטים, עשרה סנטים, רבעי דולר, וכמה התרגשנו כשמצאנו מטבע של חצי דולר. אני עדיין זוכרת את הערב ההוא ב"דֶרבּי". שרתי את "You Are My Sunshine" וידעתי ששרתי מצוין. פשוט ידעתי. גם את חשבת ככה, אפילו שתמיד היית כזאת ספקנית, ולא רצית ללכת לאכול ארוחת ערב עד שמישהו יחתים אותי על חוזה ל-MGM. ואז התקשר מר פְריד ולבשת את השמלה הכחולה הישנה שלי ואני קניתי שמלה חדשה ונעלי עקב אמיתיות והלכנו לאכול סטייקים ב"טאבּי'ז". שישה חודשים, חמישה סרטים, שלושה תפקידים עם דיאלוגים: "בדרך לשם", "משהו מיוחד", "ערב רומנטי". (זוכרת את כותונת הלילה ממשי ירוק שהארפּוֹ שלח לי? היא עדיין אצלי.)
 
מישהו אמר פעם: אלוהים נתן לנו את הזיכרון כדי שיהיו לנו ורדים בדצמבר. מישהו לא הוסיף, כדי שיהיו לנו סופות ביוני והרעלת מזון כשאין מה לאכול.
בבקשה תכתבי לי.
אייריס