השמים נופלים

1

תרגיל בחיבור: "ספרו מה עשיתם היום".
פיתוח הנושא: "היום הדוצ'ה דיבר בבית הספר ואמר לנו לעשות התעמלות כדי שנהיה חזקים ומחונכים כך שנהיה מוכנים להיענות לקריאתו להגן על איטליה הגדולה שלנו, כי אנחנו מצויים במצב מלחמה.
אני שואלת את עצמי האם אני יכולה לאהוב את בייבי אחותי יותר מאשר את הדוצ'ה. אבל אני אוהבת את בייבי כמו שאני אוהבת את ישו. בדיוק כמו את ישו, ואני אוהבת את ישו קצת יותר מאשר את אלוהים, ואת אלוהים כמו את מוסוליני, ואת איטליה ואת המולדת פחות מאשר את אלוהים, אבל יותר מאשר את הדובי הצהוב שלי."
לאחר שהגשתי את מחברת הכתיבה שלי, הבטתי בתצלום של הדוצ'ה שעל כריכת המחברת שלי, יחד עם לוח הכפל. בכריכה האחורית, לעומת זאת, היה תצלום של המלך, הוד מלכותו ויטוריו עמנואלֶה השלישי, מלך איטליה. אני מביטה בדוצ'ה בתשומת לב. אני מביטה בעיניו בריכוז רב כדי להיות בטוחה שאני צודקת. כן, הדוצ'ה טוב.
הוא מופיע בצורות שונות, מלפנים, מהצד, פעם כשהוא חובש קסדה, פעם עם זר עלי דפנה, כמו רומאי עתיק. על המחברת, הדוצ'ה מופיע כשפלג גופו העליון חשוף יחד עם איכרים שקוצרים חיטה. במחברת אחרת רואים את הדוצ'ה כשסביבו הרבה ילדים לבושים כ"בני הזאבה" וכ"איטלקיות קטנות",* כמוני. מבטו מיטיב ועז כמו מבטו של ישו המוקף ילדים שמופיע בספר הדת.
[* בית הספר הפשיסטי התחלק לכמה ארגוני נוער כמו־צבאיים שנקראו Balilla. מתוכם, "בני הזאבה" הוא ארגון לבּנים מגיל שש עד גיל שמונה, ו"איטלקיות קטנות" הוא ארגון לבּנות מגיל תשע עד גיל שלוש עשרה.]
הדוצ'ה נמצא גם מעל לראשה של המורה, ומתחתיו ישנו הצלוב. לאחר מכן ישנם הדוצ'ה והפיהרר, שניהם מהצד ומחייכים. הפיהרר הוא מנהיג גרמניה וחבר של הדוצ'ה. גם אני הייתי רוצה להיות חברה של הדוצ'ה.
לשכנה שלי לספסל יש ריח של גבינה. אחותי בייבי לומדת בכיתה אחרת. לה אין ריח, לא של גבינה ולא של כבשה. גם לי, וקוראים לי פֶּני, אין ריח של גבינה, אבל כשאני משחקת עם פַּסקֶטָה, עם פִּייֵרינוֹ ועם לאה, גם אני מסריחה מריח של אורווה. הרבה פעמים כשפַּסקטה, השכנה שלי לספסל, אוכלת את הכריכים של אימא שלה, יש לה ריח של נקניק, אבל יש לה ריח, הריח הקבוע שלה, שהוא הריח הטבעי שלה. לכל הילדים יש ריח של חציר וכבשה.
המורה אומרת שלמחר אנחנו צריכים לכתוב חיבור על מה שחלמנו בלילה. "תארו על מה חלמתם הלילה".
"את חלמת, פני?" שאלה אותי לאה.
"תעזבי אותי בשקט, טיפשה."
לאה התחילה להתפקע מצחוק כי היא קראה במחברת שלי משהו שגרם לה לצחוק. אני לא יודעת בדיוק מה זה היה.
השם הזר שלי, בתוך כל השמות האלו, פיירינו, פיירינו הראשון, פיירינו השני, נשמע מוזר. בסינר לבן מגוהץ, בנעליים בוהקות, ברגליים, צוואר ואוזניים נקיות, את מתביישת להיות בין כל כך הרבה ילדים שמדיפים ריח של אורווה.
לאה קמה על הרגליים.
"גברתי המורה! פני חלמה על הבתולה הקירחת!"
"הבתולה הקירחת? על מה את מדברת?!... תשתקי ותשבי במקום."
לאה הפסיקה לצחוק.
"הבתולה אינה קירחת!" אמר המורה. היא ביקשה שיעבירו אליה את המחברת שלי והעבירה עליה קו אדום. גם פניה היו אדומות.
התחלתי להתייפח. המורה מבהילה אותי כי היא אדומה מאוד וכולה חמה ומביטה בי במבט רציני.
"אבל אני חלמתי את זה!"
"תשתקי!"
"באמת! זה באמת! חלמתי את זה!"
היא נתנה לי שתי סטירות חזקות ושלחה אותי לעמוד בפינה, עם הפנים אל הקיר. אחרי כן היא סיפרה על כך לכומר.
"בביתה של הילדה הזאת חי השטן", אמר הכומר, "צריך לעזור לה, אנחנו חייבים להתגייס כולנו כדי שהיא וקרוביה לא יגיעו לגיהינום. פני תוכל להינצל, אבל הדוד? על הדוד נגזר לסבול לנצח."
"ואת, פני, את מאמינה באלוהים?"
"אני כן."
"אבל הקרובים שלך... והדוד שלך...", הוא רכן מעלי. "הוא לא מאמין. הוא אף פעם לא שולח אתכן למיסה. מי שאינו מאמין באלוהים, נתון בידיו של השטן."
אני חושבת על הדוד פעם אחר פעם, ונדמה לי שכשהוא צועק עלי זה כאילו שהשטן נמצא בתוכו.
"צריך להציל אותם, צריך להציל את שתי הילדות האלה ואת הקרובים שלהן!"
הכומר אמר שנשמתו של הדוד מצויה בסכנה כיוון שהוא יהודי, כלומר אינו מאמין בישו, והוא אמר גם שהיהודים הרגו את ישו. כדי להציל את נשמתו של הדוד צריך להקריב קורבנות. כל קורבן, קטן ככל שיהיה, הוא בעל ערך. באמצעות קורבנות רבים אפשר לפחות להשיג לדוד מקום בכור המצרף, כי הדוד נידון להישרף באש הנצחית. אחרי כן הכומר פירט כל מיני סוגים של סבל שמי שהולכים לגיהינום צריכים לסבול. סוגי הסבל רבים כל כך שאני שואלת את עצמי איך זה שהנידונים מצליחים לא למות מרוב עונשים שהם סופגים.
"זה נכון שהם הולכים על שעועית קשה ברגליים חתוכות?" שאל זֵפירינוֹ.
מעִניין הגיהינום הכומר עבר לדבר על סוגי העינויים השונים.
ואז נשמע הפעמון ואנחנו שרנו את "גִ'יוֹבינֵצָה". ואחרי כן את "איל פּיאבֶה".* המורה לא רוצה שנשיר בצעקות ושנסיים את ההמנונים ב"בום בום". אבל אנחנו צעקנו:
[* Il Piave - ההמנון הפשיסטי הרשמי, המעלה על נס את קרב קפורטו במלחמת העולם הראשונה, על גדת נהר הפיאבה, קרב שהתקיים בין האיטלקים והאוסטרים, ועלה בחייהם של כ־320 אלף איטלקים.]
"Il Piave mormorò: Non passa lo straniero! Bum, bum!"*
[* הפיאבה לחש: הזר לא יעבור..."]
אני שואלת את עצמי למה ראשו של הדוצ'ה יפה כל כך ובוהק ובלי שׂער, אבל אני מעדיפה לא לשאול את המורה בגלל עניין הבתולה הקירחת שחלמתי, ושבמחשבה שנייה דומה לדוצ'ה. למעשה, לדוצ'ה יש הילה סביב הראש, כמו לקדוש.
השיר שאני הכי אוהבת הוא שירן של "האיטלקיות הקטנות":
"אנו השחר המוזהב/ עזות רוח אנו גדלות באוויר ובשמש/ אנו הקטנות של איטליה/ משתוקקות להפוך אותה לגדולה וטובה עוד יותר. // לבותינו הקטנים/ קטנים אך בוערים באהבה/ כמו הציפורים המקרקרות/ מתחננות לאלוהים: הצל את הדוצ'ה לנצח, אדוני".