הקוברה של קסנדרה

פרולוג

 

הוא צפה בי. כבר לא היה לי שום ספק בכך. צמרמורת עברה בגופי והפחד מִסמר אותי לכיסא. זכרתי יותר מדי טוב את מה שהוא עשה לי. תחושת מחנק וחוסר אוויר לנשימה הגבירו את הבהלה שאחזה בי. ניצני פאניקה ראשונים בצבצו כלפי חוץ. המלצרית הבחינה בלחץ שלי ועצרה לידי, רק בפעם השנייה שהיא פנתה אליי יכולתי לענות לה ולבקש ממנה כוס מים קרים. זה היה הדבר היחיד כרגע שיכול היה לעצור את התקף החרדה שעמד להגיע. רציתי לברוח, אך כבר ברחתי בעבר, והנה, עובדה הוא מצא אותי. זה לא שהאמנתי אי־פעם שאצליח להתחבא ממנו לעד. בכל בוקר כשהתעוררתי ידעתי שיבוא היום שהוא יופיע שוב בחיי. פחדתי ממנו. זה היה אפילו יותר מפחד, זו הייתה אימה.

הוא כבר ידע שהבחנתי בו. הוא חיכה לזה זמן רב. הוא הסיר את משקפיו, ועיני הנחש הירוקות שלו הפנטו אותי כמו בעבר. הוא לא חייך, רק התבונן לי בתוך הנשמה. הוא לא היה צריך לשבת קרוב כדי להשפיע עליי כך. באותו רגע העולם סביבי הפסיק להתקיים. המלצריות קפאו כשהמגשים בידיהן, הטבח נעמד דום כשידו מעל המחבת, והלקוחות שישבו בבית הקפה עצרו כל אחד באמצע פעולה אחרת. הרגשתי כאילו זו האגדה על היפהפייה הנרדמת, וכולם סביבי נפלו לתרדמת. הלוואי שגם הייתי נרדמת. באגדה הזאת הייתה מכשפה רעה ומפחידה, אך היא נראתה לי פיה קטנה ובלתי מזיקה לעומתו. הגבר הזה היה מסוכן. הוא שבר אותי פעם אחר פעם, גם כשהיה רחוק ממני. לקח לי זמן רב לבנות את עצמי מחדש. לא אעמוד בזה שוב.

שמעתי אותו לוחש את שמי, אף שזה היה בלתי אפשרי, הוא ישב שני שולחנות ממני. שוב שמעתי את קולו, ממש כאילו הוא לוחש באוזני. הרגשתי את נשימותיו בעורפי, וגל קור עלה מעמקי נשמתי. זעקתי בליבי לעזרה בידיעה ברורה שאיש לא יבוא לעזרתי. עיניו לא משו מעיניי. קוברה, כך כולם קראו לו. הוא קיבל את השם הזה בצדק. הוא ירק ארס על אויביו והכניע אותם באכזריות, כולם פחדו ממנו. הייתי טיפשה שלא הבנתי את זה מההתחלה, שהאמנתי שהוא אחר. לא פחדתי ממנו, ולכן הוא הכניע אותי מהר מאוד ולכד את ליבי. הייתי צריכה להבין שכל ילד בסופו של דבר הופך לגבר ואינו נשאר מי שהיה קודם לכן.

קוברה לימד אותי לצוד את אויביי לפני שהם יצודו אותי. ידיי היו כבר מוכתמות בדם בגללו. שנאתי ואהבתי אותו באותה מידה. הוא קעקע את שמו על עורי, כדי שכולם ידעו שאני הרכוש שלו וישמרו מרחק. יכולתי להסיר את הקעקוע הזה כשברחתי, אך לא בטחתי באיש וידעתי שטעות כזאת עלולה לעלות לי ביוקר. נזהרתי כל כך, אבל הנה הוא פה. איך הוא מצא אותי?

בשנה הראשונה פחדתי בכל יום, אך חיכיתי לרגע הזה והייתי מוכנה לו נפשית. בשנתיים שלאחר מכן נחלש הפחד. התחלתי להאמין שקוברה הפסיק לחפש אותי, אחרת הוא כבר היה מוצא. כבר לא ישנתי עם סכין מתחת לכרית. היא שינתה זאת, הפחד לפגוע בה גבר על הפחד ממנו. אהבתי אותו עדיין משום שאהבתי אותה. היא הייתה הדבר הטוב ביותר שהוא העניק לי. מה אם הוא גילה על עצם קיומה ולכן הגיע לפה? צמרמורת עברה בגופי והאימה התגברה מייד. לא אתן לשטן הזה להתקרב אליה גם אם זה יעלה לי בחיי, גם אם אצטרך להרוג אותו במו ידיי. היא טהורה, והוא התגלמות הרוע. פעם הוא לא היה כזה. זכרתי את המבט האוהב שלו ואת רגעי האושר שהיו לנו. הלוואי שיכולתי לשכוח את כל זה. בעבר הרגשתי בטוחה לידו, ידעתי שהוא ישמור עליי. גם אבא ידע, הוא בטח בו כאילו היה בנו. הוא ביקש ממנו להגן עליי מאויביו, אך לא ידע שהאויב הגרוע ביותר עבורי הוא קוברה. נשמתי בערה באש הגיהינום כאשר תשוקתי אליו גברה על יצר ההישרדות שלי.

השנים שעברו רק היטיבו עימו. השיער החום־בהיר והמבולגן שלו גרם לי שוב לרצות לגעת בו. עורו היה שזוף עכשיו וגרם לו להיראות מושך אפילו יותר. פעם הייתי מכורה למגעו, רציתי אותו כל כך שלא חשבתי בהיגיון. הייתי זקוקה לו וחשבתי שהוא זקוק לי, אבל טעיתי. קוברה לא זקוק לאיש. לעזאזל, אני עדיין נמשכת אליו. למה הוא לא יכול היה להשתנות לרעה ולהיראות כמו מפלצת. הוא בטוח כל כך בעצמו שזה מעורר בחילה. לפתע הוא חייך אליי. פעם אהבתי את החיוך הזה. הוא היה מסתכל אליי ומחייך וזה היה מספיק כדי לעורר את גופי. עורי סמר כשמבטו גילה לי שגם הוא נזכר בזה, ראיתי אותנו בעיניו עירומים, שוב שורטים, שוב נאנחים, שוב צועקים, שוב נלחמים, שוב אוהבים, שוב שונאים. הוא שנא אותי באותה מידה שאהב. הוא שנא כי הייתי עקב אכילס שלו, כך אמר לי ברגע אחד של חולשה, ואז סטר לי בעוצמה כזאת, שאיבדתי שיווי משקל ונחבלתי בכתפי. באותו יום החלטתי סופית שעליי לברוח. ידעתי שזה יהיה קשה ואולי אף בלתי אפשרי, אך הופתעתי. זה היה פשוט יותר משיכולתי לחשוב, רגע אחד של חוסר תשומת לב של שומריי ונעלמתי כאילו בלעה אותי האדמה. בימים הראשונים עוד עברה בי המחשבה שזה היה קל מדי, ממש כאילו הוא עזר לי לברוח, אך ידעתי שזה לא כך. קוברה לא יכול היה לחיות בלעדיי. האם הוא ידע במשך כל השנים הללו היכן אני נמצאת וחיכה לרגע הנכון כדי לשוב לחיים שלי? זה לא הגיוני, אבל ממתי יש משהו הגיוני באדם הזה? הוא בלתי צפוי ולכן הוא מסוכן מאוד. היו לי שאלות רבות, וידעתי שהאדם היחיד שיכול לענות לי עליהן נמצא מולי. לא משנה כמה רציתי שוב לברוח ממנו, רגליי נשאו אותי אליו והתיישבתי בכיסא הריק שמולו.

"ג'ק, לא השתנית בכלל." הוא לא רצה שאקרא לו בשמו האמיתי. קוברה הבהיר לי את זה זמן מה לפני שברחתי ממנו. עבורו זה היה הבד האדום, ואני המטדור המנופף בו. ידעתי לנגן על מיתרי עצביו והייתי טובה בזה. ממש טובה.

"קסנדרה, את דווקא השתנית מאוד. הפכת לאישה אמיתית." עיניו סקרו את גופי, הרגשתי שהוא צורב את עורי בתשוקה הנגלית מהן. בן זונה, הוא עדיין משפיע עליי.

"היית צריך לשכוח ממני. רציתי שתשכח."

"לשכוח אותך? את חושבת שזה אפשרי?"

"אני שכחתי אותך. המשכתי בחיי שהיו מצוינים עד עכשיו." הלוואי שזו הייתה האמת.

"אל תזייני לי את השכל, את לא יכולה לשכוח אותי, את רואה אותי כל יום." שוב צמרמורת עברה בגופי. האם הוא מדבר עליה? זה בלתי אפשרי. דאגתי להעלים כל תיעוד אפשרי לקשר בינינו כדי להגן עליה מפניו. הקרבתי את אהבתי הגדולה ביותר כדי לשמור עליה ממנו. הוא לא מתכוון אליה, אבל מה אם כן?

"אל תחמיא לעצמך, ג'קי. אני רואה גברים אחרים כשאני עוצמת את עיניי." עיני הקוברה הירוקות שלו עלו באש כשקראתי לו בלגלוג ג'קי, והאזכור של גברים אחרים בכלל השפיע עליו כמו התפרצות הר געש. אילו רק ידע שלא נתתי לאף גבר להתקרב אליי בשנים האלו, כמה אושר זה היה גורם לו.

"קסנדרה, תקראי לי קוברה. את שוכחת את מקומך." הטון שלו צרב את נשמתי.

"המקום שלי נמצא רחוק ממך. למה הופעת שוב בחיי? מה אתה רוצה ממני?" אסור שהוא ירגיש שאני מפחדת ממנו.

"אותך. את שייכת לי. הגיע הזמן שתחזרי לעמוד לצידי ותמלאי את ייעודך, ואני אקיים את ההבטחה שנתתי לך בעבר, אם את עדיין מעוניינת בזה. האקדח שלך איתך?" ידעתי בדיוק לאיזה ייעוד הוא מתכוון וגם על איזו הבטחה הוא מדבר, והבנתי, אני שוב שלו, והפעם – לתמיד. עליי לקבל זאת גם אם נשמתי תישרף באש הגיהינום בגללו.

"כן, הוא פה." הנחתי את כף ידי על התיק השחור שהיה תלוי על זרועי. הבחנתי בניצוץ בעיניו וידעתי שהוא הבחין בטבעת שלו. הייתי צריכה להיפטר ממנה כבר מזמן, אבל לא יכולתי. בכל פעם שרציתי, הרגשתי שהוא מונע זאת ממני, אף על פי שאינו נמצא לידי.

"בואי," הוא אמר והושיט את ידו.

חיכיתי רגע ואז קמתי.

גרגיר החול האחרון של החופש שלי נפל ברגע שנגעתי בידו. הארס שלו עבר בגופי ועורר בי את כל מה שניסיתי לשכוח. האהבה הזאת תהרוג אותי, אבל לפחות אמות בידיעה שמשהו טוב נולד ממנה.