סוס מלחמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוס מלחמה
הוספה למועדפים

סוס מלחמה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מייקל מורפורגו

מייקל מורפורגו (אנגלית: Michael Morpurgo; נולד ב-1943), סופר ילדים אנגלי.

מורפורגו נולד בשנת 1943 בסנט אלבנס במחוז הרטפורדשייר בדרום מזרח אנגליה. הוא למד בפנימיות בלונדון, סאסקס וקנטרברי. כנער אהב לעסוק בקריקט ורוגבי וחיבב את לימודי הגאוגרפיה. בשנים שאחרי כן למד באוניברסיטת לונדון. בבגרותו עבד כמורה בבית ספר יסודי במשך 10 שנים. מורפורגו הוא אחד מסופרי הילדים הידועים בימינו, כתב למעלה מ-90 ספרים, בנוסף למספר מחזות, שתורגמו ללמעלה מ-20 שפות. שניים גם הועלו לאקרנים. מורפורגו ורעייתו מנהלים את "Farms for Children" (חוות לילדים), ארגון חברתי המביא ילדי עיר לחוויה של שבוע באזור כפרי חקלאי. על פרויקט זה קיבל חברות במסדר האימפריה הבריטית. על ספריו זכה במספר פרסים בינלאומיים.

על עצמו אמר: "אני כותב סיפורים, לא ספרים, ואת הסיפורים אני כותב עבור עצמי - עבור הן הילד והן המבוגר שבי".

תקציר

בשנת 1914 , עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמכר ג'ואי, סוסו האהוב של הנער אלברט נרָקוט, לחיל הפרשים הבריטי, ומוצב בחזית בצרפת. ג'ואי משרת בצבא הבריטי ואחר כך גם בצבא האויב הגרמני, והוא עד למראות הקשים ולתהפוכות הגורל שהם מנת חלקה של כל מלחמה. אולם אלברט אינו יכול לשכוח את ג'ואי, והוא יוצא למסע מסוכן על מנת להחזירו הביתה.

סוס מלחמה הוא סיפור על חברות, פחד וגבורה בעת מלחמה, המסופר מבעד לעיניו של סוס, המגלה את בני האדם בשעותיהם החשוכות ביותר וברגעים של אנושיות נדירה. זהו ספר חובה לצעירים ולמבוגרים גם יחד, הן בשל איכותו הספרותית והן בשל התמונה הייחודית שהוא מצייר, המתארת את אחת המלחמות הקשות בהיסטוריה. הספר המיוחד הזה יצא לאור בשנת 1982 , ומאז תורגם לשפות רבות. בשנת 2007 הועלה בלונדון מחזה המבוסס על הספר, וזכה להצלחה מסחררת באנגליה ובארצות הברית. בשנת 2011 עלה לאקרנים סרטו של סטיבן שפילברג המבוסס על הספר.

מייקל מורפורגו הוא אחד מסופרי הילדים החשובים והמוערכים בבריטניה ובעולם כולו. הוא חיבר יותר מארבעים ספרים, זכה בשורה של פרסים חשובים, ובשנת 2006 קיבל ממלכת אנגליה תואר אבירות על תרומתו בתחום הספרות. ספריו הממלכה של קנסקי, הסיפור המופלא של אדולפוס טיפס ונולד לרוץ ראו אור בהוצאת ידיעות ספרים.

פרק ראשון

פרק 1



זיכרונותי המוקדמים ביותר הם מבוך של שדות הרריים ואורוות חשוכות ולחות ועכברושים שמתרוצצים לאורך הקורות שמעל ראשי. אבל אני זוכר היטב את יום מכירת הסוסים. אימתו נותרה חקוקה בי כל ימי חיי.
עוד לא מלאו לי שישה חודשים, סייח צנום וארך־רגליים, שמעולם לא התרחק מאמו יותר ממרחק פסיעות אחדות. ביום ההוא הופרדנו בהמולה הנוראה של המכירה הפומבית ומעולם לא שבתי לראותה. היא היתה סוסת חווה נאה וחרוצה, שאמנם לא היתה בשיא עלומיה, אך ניחנה בכוח ובסיבולת של סוסת עבודה אירית, שניכרו לעין ברגליה הקדמיות והאחוריות. היא נמכרה בתוך דקות אחדות, ובטרם הספקתי ללכת בעקבותיה אל מחוץ לשער, היא נלקחה בחטף מחוץ לזירה ונעלמה. אבל ממני משום מה, היה קשה יותר להיפטר. אולי היה זה המבט הפראי בעיני בעת שחגתי בזירה בחיפוש נואש אחר אמי, ואולי פשוט לא ביקש לו איש מהחוואים ומהצוענים שם סייח דק גזרה גזעי למחצה. אבל תהא הסיבה אשר תהא, הם התמקחו במשך זמן רב על שוויִי המועט בטרם שמעתי את הפטיש ניחת והובלתי משם מבעד לשערים אל תוך מכלאה בחוץ.
"לא רע בשביל שלושה גיני, מה? נכון, פרא קטן שלי? לא רע בכלל." הקול נשמע צורם וסמיך מרוב אלכוהול, והיה שייך בעליל לבעלַי. לא אקרא לו אדונִי, מאחר שרק אדם אחד היה אי פעם אדוני. בעלַי אחז חבל בידו וטיפס בכבדות אל תוך המכלאה, ואחריו שלושה או ארבעה מחבריו אדומי הפנים. כל אחד מהם אחז בידיו חבל. הם הורידו את כובעיהם ופשטו את מקטורניהם והפשילו את שרווליהם; וכולם עד אחד צחקו בזמן שהתקרבו אלי. עד אותו הרגע לא נגעו בי מעולם ידי אדם, ואני נרתעתי מהם עד שחשתי מאחורי את סורגי המכלאה ולא יכולתי להתרחק עוד. דומה היה שהם כולם מסתערים לעברי בבת אחת, אבל הם היו כבדי תנועה, והצלחתי לחמוק ולחלוף על פניהם אל אמצע המכלאה, ושם הסתובבתי להתייצב מולם שנית. עכשיו הם הפסיקו לצחוק. זעקתי אל אמי ושמעתי כיצד מהדהדת תשובתה ממרחק רב. ואל עבר הזעקה הזאת זינקתי, ספק מסתער וספק מנתר מעל המעקה, כך שרגלי הקדמית השנייה נתפסה כשניסיתי לעבור מעליו, ונתקעתי בין הסורגים. רעמתי וזנבי נלפתו בגסות וחשתי בחבל ההולך ומתהדק סביב צווארי, בטרם הושלכתי אל הארץ והוחזקתי שם בידי איש שישב כמדומה על כל חלק מחלקי גופי. נאבקתי ונאבקתי עד שנחלשתי, ובכל פעם שחשתי שהם נרגעים בעטתי בפראות, אבל הם היו רבים מדי וחזקים מדי בעבורי. חשתי כיצד האפסר מחליק מעל ראשי ומתהדק סביב צווארי ופני. "אז מה, אתה חתיכת לוחם, מה?" אמר בעלַי, בעודו מהדק את החבל ומחייך בחירוק שיניים, "אני אוהב לוחמים. אבל כך או כך, אני אשבור אותך. אתה עוד תראה, תרנגול קרב קטן שכמוך, אתה עוד תאכל לי מתוך היד צ'יק־צ'ק."
נגררתי לאורך הדרכים כשאני קשור בחבל קצר לדופן האחורי של עגלת חווה כך שכל פיתול ופנייה עיקמו בכוח את צווארי. כשהגענו אל השביל המוביל אל החווה וחלפנו ברעש על פני הגשר אל תוך חצר האורווה שעמדה להיות לי לבית, הייתי ספוג זיעה ותשוש, והאפסר שִפשף את פני עד זוב דם. כאשר נגררתי אל האורווה באותו ערב ראשון, נחמתי היחידה היתה הידיעה שאני לא לבד. הסוסה הזקנה שמשכה את העגלה כל הדרך חזרה מן השוק, הובלה אל תא האורווה הסמוך לשלי. כאשר נכנסה פנימה, נעצרה והביטה מעל לדלתי וצהלה ברוֹך. עמדתי כבר להעז ולזנק מאחורי התא שלי כשהבעלים החדשים שלי הנחית פתאום את השוט על צִדה בהצלפה כה אכזרית עד כי שבתי ונסוגותי והצטנפתי בפינה כנגד הקיר. "תיכנסי פנימה, חמורה זקנה שכמוך," שאג, "את ממש פגע רע, זואי, ואני לא רוצה שתלמדי את הצעיר הזה שום דבר מהתכסיסים הישנים שלך." אבל באותו רגע קט קלטתי שמץ של חיבה ואהדה מן הסוסה הזקנה, והוא צינן את חרדתי ופייס את רוחי.
נותרתי בלא מים ובלא אוכל, ואילו הוא פסע וחצה בכבדות את אבני המרצפת ונכנס אל בית החווה. נשמע רעש דלתות נטרקות וקולות רמים ואז שמעתי צעדי ריצה חוצים שוב את החצר וקולות נרגשים הולכים ומתקרבים. שני ראשים הופיעו בפתח התא שלי. אחד מהם השתייך לנער צעיר שהתבונן בי זמן רב ובחן אותי בקפידה בטרם הפציע על פניו חיוך קורן. "אמא," אמר בנחישות, "זה יהיה סוס נהדר ואמיץ. תראי איך הוא מחזיק את הראש." ואז: "תביטי בו, אמא. הוא רטוב עד לשד עצמותיו. אני אצטרך לנגב אותו."
"אבל אבא אמר לעזוב אותו, אלברט," אמרה אמו של הנער. "הוא אמר שעדיף להשאיר אותו לבד. הוא אמר לך לא לגעת בו."
"אמא," אמר אלברט, והחליק החוצה את בריחי דלת האורווה, "כשאבא שיכור, הוא לא יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה. והוא תמיד שיכור בימי שוק. אמרת לי כבר כמה פעמים לא לשים לב אליו כשהוא ככה. את תאכילי את זואי הזקנה, אמא, ואני אטפל בו. אוי, נכון שהוא נפלא, אמא? הוא אדום כמעט, אפשר לומר עליו שהוא חום־אדמדם, נכון? והצלב הזה במורד אפו מושלם ממש. ראית פעם סוס עם צלב לבן כזה? ראית פעם דבר כזה? אני ארכב על הסוס הזה כשהוא יהיה מוכן. אני ארכב עליו לכל מקום ולא יהיה שום סוס שישווה לו בכל המחוז כולו, בכל הארץ כולה."
"בקושי מלאו לך שלוש־עשרה, אלברט," אמרה אמו מן התא הסמוך. "הוא צעיר מדי ואתה צעיר מדי, ובכל מקרה אבא אמר שאסור לך לגעת בו, אז אל תבוא ותבכה לי אם הוא יתפוס אותך שם."
"אבל למה לכל הרוחות הוא קנה אותו, אמא?" שאל אלברט. "הלוא רצינו עגל, נכון? הרי לשם כך הוא נסע לשוק? רצינו עגל שיִינק מקלנדיין שלנו, נכון?"
"אני יודעת, יקירי, אביך הוא לא אותו בן אדם כשהוא במצב כזה," אמרה אמו חרש. "הוא אומר שהחוואי איסטון נתן הצעת מחיר לסוס הזה, ואתה יודע מה דעתו על האיש הזה מאז אותו ויכוח קולני על הגידור. אני משערת שהוא קנה אותו רק כדי להרגיז אותו. זה מה שאני חושבת, על כל פנים."
"אבל אני שמח שהוא קנה אותו, אמא," אמר אלברט, ופסע אט אט לקראתי כשהוא פושט את המקטורן שלו. "שיכור או לא שיכור, זה הדבר הכי טוב שהוא עשה אי פעם."
"אל תדבר כך על אביך, אלברט. הוא עבר הרבה בחיים. זה לא בסדר," אמרה אמו, אבל מילותיה לא נשמעו משכנעות.
אלברט היה בערך בגובה שלי, ובשעה שהתקרב אלי דיבר בעדינות כה רבה שאני נרגעתי מיד ולא זממתי דבר, וכך נשארתי לעמוד במקומי ליד הקיר. כשהוא נגע בי לראשונה נרתעתי, אבל מיד ראיתי שאין לו שום כוונה רעה. הוא החליק תחילה בידו על גבי ואז על צווארי, וכל אותו הזמן דיבר על הימים היפים שנכונו לנו יחד, איך אגדל ואהיה לסוס הנבון ביותר בעולם כולו, ואיך נצא יחד לצוד. לאחר זמן מה הוא החל לנגב אותי בעדינות במעילו. הוא ניגב אותי עד שהתייבשתי ואז הספיג מי מלח על פנַי במקום שבו העור השתפשף עד זוב דם. הוא הגיש לי חציר מתוק ודלי מלא מים צוננים. אני חושב שכל אותו הזמן הוא לא חדל מלדבר. כשפנה לצאת מהאורווה קראתי לו כדי להודות לו, ודומה שהוא הבין, שכן הוא חייך חיוך רחב וליטף את חוטמי. "אנחנו נסתדר, אתה ואני," אמר בנועם. "אני אקרא לך ג'ואי, רק כי זה מתחרז עם זואי, ואולי גם, אולי גם כי השם הזה מתאים לך. אני אצא שוב בבוקר - ואל תדאג, אני אשמור עליך. אני מבטיח לך. חלומות מתוקים, ג'ואי."
"אל תדבר אף פעם עם סוסים, אלברט," אמרה אמו מבחוץ. "הם לא מבינים אותך. הם יצורים טיפשים. עקשנים וטיפשים, זה מה שאבא שלך אומר, והוא מכיר סוסים כל החיים."
"אבא פשוט לא מבין אותם," אמר אלברט. "אני חושב שהוא פוחד מהם."
ניגשתי אל הדלת וצפיתי באלברט ובאמו שהתרחקו ונבלעו בחשכה. באותו הרגע ידעתי שמצאתי חבר לחיים, שנרקם בינינו קשר מיידי וישיר של אמון וחיבה. בסמוך אלי, רכנה זואי הזקנה מעל דלתה וניסתה לגעת בי, אבל חוטמינו לא הצליחו ממש לגעת זה בזה.

מייקל מורפורגו

מייקל מורפורגו (אנגלית: Michael Morpurgo; נולד ב-1943), סופר ילדים אנגלי.

מורפורגו נולד בשנת 1943 בסנט אלבנס במחוז הרטפורדשייר בדרום מזרח אנגליה. הוא למד בפנימיות בלונדון, סאסקס וקנטרברי. כנער אהב לעסוק בקריקט ורוגבי וחיבב את לימודי הגאוגרפיה. בשנים שאחרי כן למד באוניברסיטת לונדון. בבגרותו עבד כמורה בבית ספר יסודי במשך 10 שנים. מורפורגו הוא אחד מסופרי הילדים הידועים בימינו, כתב למעלה מ-90 ספרים, בנוסף למספר מחזות, שתורגמו ללמעלה מ-20 שפות. שניים גם הועלו לאקרנים. מורפורגו ורעייתו מנהלים את "Farms for Children" (חוות לילדים), ארגון חברתי המביא ילדי עיר לחוויה של שבוע באזור כפרי חקלאי. על פרויקט זה קיבל חברות במסדר האימפריה הבריטית. על ספריו זכה במספר פרסים בינלאומיים.

על עצמו אמר: "אני כותב סיפורים, לא ספרים, ואת הסיפורים אני כותב עבור עצמי - עבור הן הילד והן המבוגר שבי".

סוס מלחמה מייקל מורפורגו

פרק 1



זיכרונותי המוקדמים ביותר הם מבוך של שדות הרריים ואורוות חשוכות ולחות ועכברושים שמתרוצצים לאורך הקורות שמעל ראשי. אבל אני זוכר היטב את יום מכירת הסוסים. אימתו נותרה חקוקה בי כל ימי חיי.
עוד לא מלאו לי שישה חודשים, סייח צנום וארך־רגליים, שמעולם לא התרחק מאמו יותר ממרחק פסיעות אחדות. ביום ההוא הופרדנו בהמולה הנוראה של המכירה הפומבית ומעולם לא שבתי לראותה. היא היתה סוסת חווה נאה וחרוצה, שאמנם לא היתה בשיא עלומיה, אך ניחנה בכוח ובסיבולת של סוסת עבודה אירית, שניכרו לעין ברגליה הקדמיות והאחוריות. היא נמכרה בתוך דקות אחדות, ובטרם הספקתי ללכת בעקבותיה אל מחוץ לשער, היא נלקחה בחטף מחוץ לזירה ונעלמה. אבל ממני משום מה, היה קשה יותר להיפטר. אולי היה זה המבט הפראי בעיני בעת שחגתי בזירה בחיפוש נואש אחר אמי, ואולי פשוט לא ביקש לו איש מהחוואים ומהצוענים שם סייח דק גזרה גזעי למחצה. אבל תהא הסיבה אשר תהא, הם התמקחו במשך זמן רב על שוויִי המועט בטרם שמעתי את הפטיש ניחת והובלתי משם מבעד לשערים אל תוך מכלאה בחוץ.
"לא רע בשביל שלושה גיני, מה? נכון, פרא קטן שלי? לא רע בכלל." הקול נשמע צורם וסמיך מרוב אלכוהול, והיה שייך בעליל לבעלַי. לא אקרא לו אדונִי, מאחר שרק אדם אחד היה אי פעם אדוני. בעלַי אחז חבל בידו וטיפס בכבדות אל תוך המכלאה, ואחריו שלושה או ארבעה מחבריו אדומי הפנים. כל אחד מהם אחז בידיו חבל. הם הורידו את כובעיהם ופשטו את מקטורניהם והפשילו את שרווליהם; וכולם עד אחד צחקו בזמן שהתקרבו אלי. עד אותו הרגע לא נגעו בי מעולם ידי אדם, ואני נרתעתי מהם עד שחשתי מאחורי את סורגי המכלאה ולא יכולתי להתרחק עוד. דומה היה שהם כולם מסתערים לעברי בבת אחת, אבל הם היו כבדי תנועה, והצלחתי לחמוק ולחלוף על פניהם אל אמצע המכלאה, ושם הסתובבתי להתייצב מולם שנית. עכשיו הם הפסיקו לצחוק. זעקתי אל אמי ושמעתי כיצד מהדהדת תשובתה ממרחק רב. ואל עבר הזעקה הזאת זינקתי, ספק מסתער וספק מנתר מעל המעקה, כך שרגלי הקדמית השנייה נתפסה כשניסיתי לעבור מעליו, ונתקעתי בין הסורגים. רעמתי וזנבי נלפתו בגסות וחשתי בחבל ההולך ומתהדק סביב צווארי, בטרם הושלכתי אל הארץ והוחזקתי שם בידי איש שישב כמדומה על כל חלק מחלקי גופי. נאבקתי ונאבקתי עד שנחלשתי, ובכל פעם שחשתי שהם נרגעים בעטתי בפראות, אבל הם היו רבים מדי וחזקים מדי בעבורי. חשתי כיצד האפסר מחליק מעל ראשי ומתהדק סביב צווארי ופני. "אז מה, אתה חתיכת לוחם, מה?" אמר בעלַי, בעודו מהדק את החבל ומחייך בחירוק שיניים, "אני אוהב לוחמים. אבל כך או כך, אני אשבור אותך. אתה עוד תראה, תרנגול קרב קטן שכמוך, אתה עוד תאכל לי מתוך היד צ'יק־צ'ק."
נגררתי לאורך הדרכים כשאני קשור בחבל קצר לדופן האחורי של עגלת חווה כך שכל פיתול ופנייה עיקמו בכוח את צווארי. כשהגענו אל השביל המוביל אל החווה וחלפנו ברעש על פני הגשר אל תוך חצר האורווה שעמדה להיות לי לבית, הייתי ספוג זיעה ותשוש, והאפסר שִפשף את פני עד זוב דם. כאשר נגררתי אל האורווה באותו ערב ראשון, נחמתי היחידה היתה הידיעה שאני לא לבד. הסוסה הזקנה שמשכה את העגלה כל הדרך חזרה מן השוק, הובלה אל תא האורווה הסמוך לשלי. כאשר נכנסה פנימה, נעצרה והביטה מעל לדלתי וצהלה ברוֹך. עמדתי כבר להעז ולזנק מאחורי התא שלי כשהבעלים החדשים שלי הנחית פתאום את השוט על צִדה בהצלפה כה אכזרית עד כי שבתי ונסוגותי והצטנפתי בפינה כנגד הקיר. "תיכנסי פנימה, חמורה זקנה שכמוך," שאג, "את ממש פגע רע, זואי, ואני לא רוצה שתלמדי את הצעיר הזה שום דבר מהתכסיסים הישנים שלך." אבל באותו רגע קט קלטתי שמץ של חיבה ואהדה מן הסוסה הזקנה, והוא צינן את חרדתי ופייס את רוחי.
נותרתי בלא מים ובלא אוכל, ואילו הוא פסע וחצה בכבדות את אבני המרצפת ונכנס אל בית החווה. נשמע רעש דלתות נטרקות וקולות רמים ואז שמעתי צעדי ריצה חוצים שוב את החצר וקולות נרגשים הולכים ומתקרבים. שני ראשים הופיעו בפתח התא שלי. אחד מהם השתייך לנער צעיר שהתבונן בי זמן רב ובחן אותי בקפידה בטרם הפציע על פניו חיוך קורן. "אמא," אמר בנחישות, "זה יהיה סוס נהדר ואמיץ. תראי איך הוא מחזיק את הראש." ואז: "תביטי בו, אמא. הוא רטוב עד לשד עצמותיו. אני אצטרך לנגב אותו."
"אבל אבא אמר לעזוב אותו, אלברט," אמרה אמו של הנער. "הוא אמר שעדיף להשאיר אותו לבד. הוא אמר לך לא לגעת בו."
"אמא," אמר אלברט, והחליק החוצה את בריחי דלת האורווה, "כשאבא שיכור, הוא לא יודע מה הוא אומר ומה הוא עושה. והוא תמיד שיכור בימי שוק. אמרת לי כבר כמה פעמים לא לשים לב אליו כשהוא ככה. את תאכילי את זואי הזקנה, אמא, ואני אטפל בו. אוי, נכון שהוא נפלא, אמא? הוא אדום כמעט, אפשר לומר עליו שהוא חום־אדמדם, נכון? והצלב הזה במורד אפו מושלם ממש. ראית פעם סוס עם צלב לבן כזה? ראית פעם דבר כזה? אני ארכב על הסוס הזה כשהוא יהיה מוכן. אני ארכב עליו לכל מקום ולא יהיה שום סוס שישווה לו בכל המחוז כולו, בכל הארץ כולה."
"בקושי מלאו לך שלוש־עשרה, אלברט," אמרה אמו מן התא הסמוך. "הוא צעיר מדי ואתה צעיר מדי, ובכל מקרה אבא אמר שאסור לך לגעת בו, אז אל תבוא ותבכה לי אם הוא יתפוס אותך שם."
"אבל למה לכל הרוחות הוא קנה אותו, אמא?" שאל אלברט. "הלוא רצינו עגל, נכון? הרי לשם כך הוא נסע לשוק? רצינו עגל שיִינק מקלנדיין שלנו, נכון?"
"אני יודעת, יקירי, אביך הוא לא אותו בן אדם כשהוא במצב כזה," אמרה אמו חרש. "הוא אומר שהחוואי איסטון נתן הצעת מחיר לסוס הזה, ואתה יודע מה דעתו על האיש הזה מאז אותו ויכוח קולני על הגידור. אני משערת שהוא קנה אותו רק כדי להרגיז אותו. זה מה שאני חושבת, על כל פנים."
"אבל אני שמח שהוא קנה אותו, אמא," אמר אלברט, ופסע אט אט לקראתי כשהוא פושט את המקטורן שלו. "שיכור או לא שיכור, זה הדבר הכי טוב שהוא עשה אי פעם."
"אל תדבר כך על אביך, אלברט. הוא עבר הרבה בחיים. זה לא בסדר," אמרה אמו, אבל מילותיה לא נשמעו משכנעות.
אלברט היה בערך בגובה שלי, ובשעה שהתקרב אלי דיבר בעדינות כה רבה שאני נרגעתי מיד ולא זממתי דבר, וכך נשארתי לעמוד במקומי ליד הקיר. כשהוא נגע בי לראשונה נרתעתי, אבל מיד ראיתי שאין לו שום כוונה רעה. הוא החליק תחילה בידו על גבי ואז על צווארי, וכל אותו הזמן דיבר על הימים היפים שנכונו לנו יחד, איך אגדל ואהיה לסוס הנבון ביותר בעולם כולו, ואיך נצא יחד לצוד. לאחר זמן מה הוא החל לנגב אותי בעדינות במעילו. הוא ניגב אותי עד שהתייבשתי ואז הספיג מי מלח על פנַי במקום שבו העור השתפשף עד זוב דם. הוא הגיש לי חציר מתוק ודלי מלא מים צוננים. אני חושב שכל אותו הזמן הוא לא חדל מלדבר. כשפנה לצאת מהאורווה קראתי לו כדי להודות לו, ודומה שהוא הבין, שכן הוא חייך חיוך רחב וליטף את חוטמי. "אנחנו נסתדר, אתה ואני," אמר בנועם. "אני אקרא לך ג'ואי, רק כי זה מתחרז עם זואי, ואולי גם, אולי גם כי השם הזה מתאים לך. אני אצא שוב בבוקר - ואל תדאג, אני אשמור עליך. אני מבטיח לך. חלומות מתוקים, ג'ואי."
"אל תדבר אף פעם עם סוסים, אלברט," אמרה אמו מבחוץ. "הם לא מבינים אותך. הם יצורים טיפשים. עקשנים וטיפשים, זה מה שאבא שלך אומר, והוא מכיר סוסים כל החיים."
"אבא פשוט לא מבין אותם," אמר אלברט. "אני חושב שהוא פוחד מהם."
ניגשתי אל הדלת וצפיתי באלברט ובאמו שהתרחקו ונבלעו בחשכה. באותו הרגע ידעתי שמצאתי חבר לחיים, שנרקם בינינו קשר מיידי וישיר של אמון וחיבה. בסמוך אלי, רכנה זואי הזקנה מעל דלתה וניסתה לגעת בי, אבל חוטמינו לא הצליחו ממש לגעת זה בזה.